צמיחה מתוך קושי + רגעים מהשבוע

בשישה באוקטובר 1973, כשהייתי בן כשנה וחצי, בדיוק ביום שבו חל יום הולדתו השלושים ותשעה, פרצה מלחמת יום הכיפורים ואבי נקרא למילואים.
אמא שלי, שהייתה אז בת שלושים וארבע, מצאה עצמה לבדה עם שני ילדים קטנים (אחי בן התשע ואני) בתוך חוסר ודאות גדול ומצב כלכלי קשה במשך קרוב לחצי שנה.
כשמדברים היום על הקושי שחוות "נשות המילואים", אני ממש יכול לדמיין את אמא שלי באותה תקופה ואת מה שהיא חוותה:
להיות מנותקת קשר מבעלה בזמן מלחמה עם חשש גדול לחייו, לדאוג לבית, להמשיך לעבוד כדי להכניס משכורת,
להמציא בכל יום דרכים יצירתיות להגיש אוכל מזין לשני ילדים קטנים, כשלא ברור איך סוגרים את החודש.

לפני זמן מה כששאלתי אותה על התקופה הזו ציפיתי לשמוע על הקושי המתמשך, כובד האחריות שלא מרפה והפחד שתמיד שם.
להפתעתי, התשובה של אמי היתה שונה לגמרי.
למשמע השאלה ניצת זיק של חיות בעיניה ומשהו בה הזדקף.
המטבח שישבנו בו התמלא בחיוניות ובאנרגייה שעד לפני רגע לא היו שם.

למרות הקושי הגדול וחוסר הוודאות המתמשך, החוויה הסובייקטיבית שנצרבה באמי איננה של שבר, טראומה או חוסר אונים, אלא של תחושת מסוגלות, תושייה וצמיחה.
"אתה יודע כמה ארוחות משפחתיות אפשר להכין מעוף אחד בשבוע?" היא שואלת אותי במבט גאה תוך כדי שאנחנו משוחחים ואני ממש יכול להרגיש אותה חוזרת חמישים שנים אחורה.

ניטשה אמר שמי שיש לו למה מספיק חזק, יוכל לשאת כמעט כל איך.
נראה שאצל אמא שלי ה"למה" היה ברור: להיות עוגן של יציבות, הזנה וביטחון בתוך חוסר הוודאות.

מצבים קשים שלא בחרנו בהם יכולים להיהפך להתנסויות מחשלות שלא היינו מוותרים עליהן.
צמיחה מתוך קושי היא הרבה מעבר ללהחזיק מעמד, לדאוג לאחרים או לשרוד.
נסיבות חיים מאתגרות יכולות להוביל אותנו למסע גילוי והתפתחות משמעותי שבונה ומעצב אותנו,
לפעמים בצורות שלא יכולנו לדמיין או לא האמנו שאנחנו מסוגלים.

**
אני כותב את המילים האלה ביום חמישי אחה"צ.
היום הוא יום הולדתה ה-86 של אמי.
בדיוק חזרנו מארוחת צהריים משפחתית כיפית עם אמי וילדיי.
לפני שבע שנים היינו במקום בריאותי שונה מאוד מהמקום הזה.
זה כל כך לא מובן מאליו לשבת כך היום, בהרכב כזה, ולהנות מזמן ביחד ומארוחה טובה.

**
מחר בעשר בבוקר אהיה באזכרה של איתי לוי ז"ל, בן צוות שלי,
שנפטר במפתיע מאירוע לבבי בדיוק לפני תשע שנים בגיל 44.

**
השבוע אני חוגג אבן דרך חשובה בעבודה על הספר שלי:
לאחר מספר חודשים של תיקונים ושינויים,
סוף סוף אפשר להכריז על גמר שלב העריכה ומעבר לשלב ההגהה.
אני בהכרת תודה גם על הדרך וגם על התוצר, סקרן ונרגש להמשך.

**
כאן 11 העלו השבוע שני פרקים ראשונים של הסדרה "התנתקות".
הסדרה נוגעת, מרגשת ומצליחה להמחיש את המורכבות האנושית והלאומית מבלי ליפול לשיפוטיות רדודה.
בזמנו, לפני עשרים שנה, לא הבנתי מספיק את עוצמת האירוע הזה,
שעבור רבים היה שבר מכונן שהשפיע רבות על חייהם.

הנקודה שבה התחלתי להבין את הכאב העצום ואת ההשפעות המורכבות וארוכות הטווח,
היתה כמה שנים לאחר מכן, כשליוויתי את שחר בתי במסגרת עבודת חקר שהיא עשתה בתיכון על ההתנתקות.
נסענו ביחד לבית משפחת הילברג, ממפוני גוש קטיף, לשמוע את הסיפור האישי והמשפחתי שלהם.
יוחנן הילברג ז"ל, בן המשפחה, היה חייל שלי במסלול, ובהמשך, מדריך ולוחם מצטיין שזכיתי לשרת לצידו.
יוחנן נפל ב-1997 באסון השייטת, ובמהלך ההתנתקות הובא בשנית לקבורה בבית העלמין הצבאי בניצן,
לאחר שקברו הועבר מחולות גוש קטיף.

**
חיים מלאים הם חיים של מורכבות, של מעברים ושל גם וגם:
חגיגות על מה שמשמח, מתפתח ואינו מובן מאליו,
כמו גם התמודדות עם קושי וכאב על אבל ואובדן.

אנחנו בדרך,
בימים חשובים,
יש לנו אחריות גדולה,
ומה שאנחנו עושים (או לא עושים) משנה ומשפיע.

**
50 חטופים וחטופה עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אלוף עולם ליום אחד

יעל ארד משתפת בספרה "ראשונה" על רגע מכונן שבו היא פגשה את אחד מגיבורי ילדותה,
קאשי וואזאקי, אלוף העולם בג'ודו לשעבר.
לאחר שניגשה אליו, קדה קידה של כבוד והציגה את עצמה, וואזאקי פנה אליה ואמר:

איזה רעיון מרגש:
ביום שבו זכיתי בתחרות וניצחתי את מתחריי אני אלוף העולם.
למחרת, למרות שהתואר עדיין שלי, אני כבר לא.
בבוקר שאחרי אני חוזר לעבודה, לתרגול היומיומי, ללמידה אינסופית, להתמודדות ולמתיחת גבולות.
אם אזכור שאני אלוף עולם רק ליום אחד, אולי אמשיך להשתפר ואצליח לזכות בתואר שוב.

שף, קצין ביחידה מובחרת, שליח ציבור, מחנכת, רופא או מנכ"לית, הם תארים "חיצוניים".
הם יכולים להעיד על הדרך שהובילה אליהם ולפעמים ניתן ללמוד מהם משהו על האדם שעבר את הדרך.
אבל הם אינם מעידים על מה שקורה עכשיו.
על העבודה שאנחנו עושים או נמנעים מלעשות ברגע הזה.

איזו דוגמה אישית אני נותן לילדיי היום?
איך אני מבשל את הארוחה המסוימת הזו?
איך אני מתייחס לאדם שמולי ואיזה טיפול רפואי אני מעניק לו?
איך אני מוביל או מנהל אנשים היום, באירוע הנוכחי שמתרחש כרגע?

המעשים שלנו מדברים יותר חזק מהמילים ומהתארים שלנו.

**
הנרי דייויד ת'ורו, הפילוסוף והסופר האמריקאי בן המאה ה-19, אמר לפני שנים רבות:

"הגורל של המדינה לא תלוי באיזה פתק אתה בוחר להוציא מהקופסה
ולהניח במעטפה בקלפי פעם בכמה שנים
אלא באיזה בנאדם אתה בוחר להוציא מהחדר שלך ולהניח ברחוב כל בוקר."

איזה בנאדם אנחנו בוחרים להוציא לרחוב היום?
איזה בנאדם אנחנו בוחרים להוציא לזוגיות ולהורות שלנו השבוע?
איזה בנאדם אנחנו בוחרים להוציא לעבודה שלנו בפרויקט הנוכחי?

מה שאנחנו עושים ביום-יום חשוב הרבה יותר ממה שאנחנו עושים פעם בארבע שנים.

**
רגע של פרספקטיבה רחבה:

הסיכוי שלנו להיוולד היה אפסי (כמו של צב הים העיוור והטבעת),
ולמרות זאת, כנגד כל הסיכויים כמעט, זכינו והגחנו לאוויר העולם.

אנחנו כאן עכשיו,
במקום ובזמן הזה.

מעולם לא היה ולעולם לא יהיה מישהו כמונו.

אף אחד מאתנו לא חשוב במיוחד,
ובו בזמן – כל אחד מאתנו חשוב לא פחות מכל אדם אחר.

אנחנו לא יכולים לעשות הכול,
ואנחנו יכולים לעשות משהו.

יש לנו אחריות,
ומה שאנחנו עושים משנה.

איזה בן אדם אתם בוחרים להוציא מהבית ולהניח ברחוב מחר?

מה העבודה שאתם בוחרים ומתחייבים לעשות בשבוע הקרוב?

מה הילדים והנכדים שלכם ילמדו מכם בתקופה הזאת?

**
50 חטופים וחטופה עדיין בעזה.


מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

על כתיבת ספר בשלוש מערכות ועוד אחת

1.
לפני קרוב לחמש עשרה שנים פניתי לידידי צביקה ברגמן וביקשתי להיפגש אתו.
התחשק לי לכתוב ספר ורציתי לקבל מ"המומחה" עצות, טיפים, הכוונות וכלים.
צביקה כתב עד כה עשרות ספרים בנושאים שונים.
הוא כותב בקצב מטורף של 3-4 ספרים לשנה (כולל מחקר שנדרש לעתים)
וברוב חנויות צומת ספרים וסטימצקי תמצאו מדף שלם או חצי מדף של ספריו.

חשבתי על הרעיון הזה של כתיבה הרבה מאוד זמן.
הפעם, הרגשתי בשל ורציתי "לצאת לדרך".

הפגישה עם צביקה היתה מצוינת: קונקרטית, תכל'סית ובעלת ערך גבוה עבורי.
יצאתי ממנה עם המון אנדרנלין.
כבר באותו ערב התחלתי לכתוב את תוכן העניינים של הספר ואפילו שלחתי אותו לצביקה.
בבוקר למחרת התעוררתי מוקדם והתחלתי לכתוב את הפרק הראשון.
פחות חשוב כמה ויותר חשוב שזה יקרה.
בדיוק לפי ההוראות של צביקה.
אנרגייה מטורפת.
גם בבוקר שאחרי התעוררתי מוקדם, עוד לפני שהשעון צלצל וישבתי לכתוב.
הפעם הלך קצת יותר קשה אך עמדתי בזה.
שלושה ימים רצופים של עשייה.

בבוקר הרביעי התחילו סימני שאלה ותהיות.
זה הרגיש לי לא מדויק.
אולי אני צריך לעשות את זה בשיטה אחרת?
אין לי השראה כרגע והכתיבה קצת מאולצת.
אולי עדיף לפנות זמן כתיבה מרוכז ולהתנפל על זה (הרי קשה להתעורר בכל בוקר ולכתוב)?

מדי פעם החלפתי מיילים והודעות עם צביקה.
עדכנתי אותו במה קורה אתי, בסימני השאלה ובהתלבטויות.
צביקה כדרכו היה מאוד לבבי וזמין.
הוא המשיך לשתף אותי מניסיונו ולחזק אותי בדרכי.
בבוקר החמישי הרשיתי לעצמי לא לכתוב וכך גם בשישי.
היו לי דברים אחרים לא פחות חשובים להתמקד בהם.

באחד הבקרים שאחרי צביקה התעניין בי ובהתקדמות שלי.
לאחר שסיפרתי לו בפירוט על הימים האחרונים,
קיבלתי ממנו את ההודעה הבאה:

"תקבע יעד ללכת בכיוון מסויים לחודש או חודשיים ואז תעצור.
תביט לאחור ותראה אם ולאן התקדמת….
אם לא התקדמת או קידמת סימן שהדרך לא נכונה.
אולי אתה סתם נהנה להשתעשע על החוף ולא בא לך בכלל לשחות?"

האמת, המשפט האחרון הקפיץ אותי.
אני? משתעשע?? דיבורים ולא עשייה ???
הטריגר הזה גרם לי להתבונן במראה והעיר אותי.
באופן זמני…

המאמצים לכתיבת הספר המשיכו עוד זמן מה ואז נפסקו.
זה קרה כשהודיתי בפני עצמי
שכרגע אני עוד לא באמת מתכוון להיכנס למים ולהתחיל לשחות.
אני מעדיף להשתעשע על החוף.
אני נהנה לדבר על זה, לחלום על זה, לשחק עם זה,
ועדיין לא "ללכת על זה".

ההכרה הזו חשובה בעיני.
יכול להיות שבזמן שאני משתעשע על החוף "בכתיבת ספר"
אני עמוק במים בהרבה נושאים אחרים. וזה בסדר.
כדאי שאבין האם אני על החוף או במים ביחס לנושא מסוים.
יש הבדל גדול בין להיכנס למים ולהתמודד עם מה שמגיע,
לבין להישאר על החוף או להרטיב את קצות האצבעות.

**
2.
לפני כחמש שנים, מספר חודשים לאחר שהתפרצה הקורונה לחיינו,
החלטתי לחזור לנושא הלא פתור שלי (לכתוב ספר).
עשיתי עבודה מאומצת של מספר שבועות ליצירת גירסת בסיס של כתב יד,
שלחתי טיוטה ראשונית לעשרות קוראי ביטא,
קיבלתי מהם משובים ושיפרתי שוב ושוב את כתב היד.
הצבתי לעצמי יעד אגרסיבי של לסיים את הספר עד סוף 2020,
שלחתי את כתב היד לכמה עורכות, קיבלתי כמה דחיות,
מצאתי עורכת שמוכנה ללוות אותי בתהליך הכתיבה,
והתחלנו לעבוד ביחד.
הפעם זה הרגיש אחרת, הרבה יותר בשל ומקצועי.

עד שלא.

עד ששוב ירד לי החשק, או המחויבות, או שניהם,
נולדו לי דברים אחרים חשובים יותר להפנות אליהם תשומת לב,
ובהדרגה עקבית שוב "ירדתי" מהספר.

הפעם זה היה מציק במיוחד:
זו כבר לא הפעם הראשונה שזה קורה,
הכרזתי כבר בקול רם ש"אני הולך על זה",
היה לי דדליין קונקרטי שהצבתי לעצמי
הייתי בתהליך עם אנשים נוספים,
ולמרות כל זאת נטשתי באמצע ולא השלמתי את המשימה.

**
3.
לפני כשלושה חודשים, בזמן טיול ערב עם מייקי והקשבה לפודקסט כלשהו,
קפצה לי מחשבה על "תודעת צמיחה" (growth mindset),
ועל כך שבאזורים רבים בחיי אני בתודעת צמיחה, פתוח ללמידה, להתנסויות ולסיכונים,
בעוד שבמקומות אחרים בחיי אני בהמנעות, במקובעות ובתחושת "אין לי את זה".
באותו ערב, קפצה לי (בפעם המיליון) מחשבה על הספר.
המחשבה הגיעה קצת שונה ובאנרגיה קצת אחרת,
עם התרגשות, סקרנות, חשק לעבוד בזה ולהתמסר לתהליך,
וגם, אבל לא רק, להשלים את העניין הלא סגור שלי.
הפעם זה הרגיש הרבה יותר בשל.
בא לי להיכנס לשחות ולא רק לשחק על החוף.

בחודשים האחרונים אני עמוק בתהליך העריכה,
בליווי צמוד של שתי נשות מקצוע מעולות ותומכות שעוד אכתוב עליהן.

הספר הוא לא אותו ספר שחשבתי עליו לפני חמש עשרה שנים,
אני לא אותו אדם שהייתי לפני עשר או חמש שנים,
וגם העולם השתנה לא מעט.
רבים מהנושאים שמעסיקים אותי ומהתכנים שיהיו בספר,
נולדו בשנים האחרונות.

אתמול השלמתי שלב ביניים חשוב בתהליך והספר ממשיך להתקדם.

אני כבר לא יוצא בהצהרות, ונמנע להתחייב לתאריכים,
ובמקום זאת, משתדל להתמקד בלעשות את העבודה שלי.

בינתיים אני נהנה ומאותגר, מלא סקרנות, התרגשות והכרת תודה.

אחלו לי בהצלחה, אני מניח שעוד תשמעו ממני על זה…

**
4.
הייתי יכול לכתוב עכשיו על הקשבה פנימית,
על לתת לדברים להבשיל בזמן ובקצב שלהם,
להאמין שהכול לטובה או שלכל דבר יש סיבה.

או שהייתי יכול לכתוב על נחישות והתמדה,
ועל חשיבות הקבלה העצמית בכישלונות והצלחות.
על כך שאנחנו אנושיים, להאמין בעצמנו ולא לוותר.

אבל אני בעיקר רוצה לכתוב כמה מילים
על הפער העצום והדיסוננס המטורף שאני חווה בין לכתוב ספר,
לטוס לחופשה משפחתית ולהתעסק בענייני עבודה "רגילים",
לבין מה שקורה במדינה, בעזה ובעולם:
זה שיש עדיין 50 חטופים וחטופה בעזה,
ואלפי משפחות שאיבדו את היקרים להם,
ועשרות אלפי חיילים שרחוקים מהמשפחות שלהם,
ומלחמה שנמשכת כבר שנתיים,
ומאות אלפי אנשים שאין להם מה לאכול או איפה לגור,
ועוד מלא מלא דברים שקורים,
שהם הרבה יותר חשובים מספר, מחופשה או מענייני יום יום אחרים.

ואת הפער הזה, הדיסוננס המטורף הזה,
אני מנסה לחיות ולהחזיק.
מבלי להתקהות, להדחיק, לאבד רגישות, לנרמל, או להתייאש.
מבלי לשכוח את האחריות שלי ואת ההשפעה שלי על מה שקורה כרגע.
זה ממש לא פשוט להחזיק ולחיות את הגם וגם הזה כל הזמן ובכל יום.
אבל אני מנסה.

מחר (מוצ"ש) אהיה בכיכר החטופים,
וגם ביום ראשון אעשה את העבודה שלי על הספר, עם משפחתי וברחובות.

50 חטופים וחטופה עדיין בעזה.
מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

חמש מחשבות אחרי שבוע ביוון

אני כותב את המילים הללו ביום שישי בבוקר, לקראת סיום חופשה משפחתית ביוון.
בעוד כמה שעות נעלה על הטיסה חזרה לארץ.
אתמול בערב לאחר דיון של כעשר שעות הקבינט המדיני-ביטחוני אישר את התוכנית לכיבוש העיר עזה.

הפער בין הרוגע שחוויתי כאן לבין מה שקורה בארץ ובעזה הוא עצום.
הקצב הנינוח, הרוגע של האנשים, הנוף היפהפה של ההרים הגבוהים והים הכחול והאינסופי מרגישים כל כך שונה מהאינטנסיביות של הארץ.

חמש מחשבות שאני רוצה לחלק איתכם:

פרספקטיבה –
שלשום בערב אכלנו באחת הטברנות בכפר יווני קטן, Neochori, שבתרגום מילולי זה "הכפר החדש".
הכפר זכה לשם הזה מכיוון שהוא "רק" בן כמאתיים שנה,
בשונה מכפרים אחרים באזור שהם בני שמונה מאות שנה ויותר.

תחשבו איפה המשפחה שלכם, המדינה שלנו והעולם היו לפני מאתיים שנה.
כמה שינויים והתרחשויות קרו בפרק הזמן הזה.

איפה המשפחות שלנו, המדינה והעולם יהיו בעוד מאתיים שנה?
עזבו מאתיים, בעוד חמישים שנה?

**
שינויים –
לפני מספר שנים חזר פאט גלסינגר לאינטל ומונה למנכ"ל החברה, לשמחת רבים מהעובדים שהאמינו בו וביכולתו "להציל" אותה לאחר מספר שנים קשות.
לפני מספר חודשים חבר המנהלים של אינטל החליט לפטר את גלסינגר, ולמנות במקומו מנכ"ל חדש בשם ליפ בו טאן, שמייד עם כניסתו החל לבצע מספר מהלכים לשיפור מצב החברה.
אתמול הכריז טראמפ שמנכ"ל אינטל ליפ בו טאן חייב להתפטר עקב ניגוד עניינים חמור וקשרים עם השלטון בסין.

מנכ"ל אינטל אחראי על תקציבי ענק, משפיע על תעשייה שלמה ועל חייהם של מאות אלפי משפחות.

תחשבו על אנשים, משפחות, חברות וממשלות שאתם מכירים –
המעברים הללו בין מצבי "למעלה-למטה", "מצליח-נכשל", "בריא-חולה" וכו' מתרחשים כל הזמן.

מספרים על צ'יף אחד שאנשי השבט שלו האמינו שהוא בן-אלמוות.
הם צדקו בכל הימים, למעט ביום אחד, היום שבו הוא נפטר.

כל אדם וכל דבר הוא נצחי עד שהוא לא.

**
יקום מקביל –
בשבוע הזה שנפשתי עם משפחתי ביוון היינו בסוג של יקום מקביל.
עולם אחר לגמרי, במרחק שעתיים טיסה בארץ.
אבל לא חייבים לטוס לחו"ל כדי לחיות ביקום מקביל.
ברמה מסוימת כולנו חיים עכשיו ביקומים מקבילים וחווים מציאויות אחרות.
בחלק מהמקרים זו תפיסת מציאות שונה (מי צודק, מה נכון, מה קורה),
ובחלק מהמקרים זו מציאות שונה לחלוטין ולא רק תפיסה.
עזתים וישראלים, חטופים וחופשיים, לוחמים בעזה ואזרחים "רגילים".

**
אקראיות –
קראתי פעם שיש שלושה גורמים שמשפיעים על חיינו יותר מכל דבר אחר,
ושלא בחרנו בהם.
כלומר, הם אקראיים לחלוטין מבחינתנו.
שלושת הגורמים הם: הזמן שבו נולדנו, המקום שבו נולדנו, והמשפחה שאליה נולדנו.

אנחנו מי שאנחנו במידה רבה בזכות כל הבחירות והפעולות שעשינו לאורך חיינו,
אבל גם, ואולי יותר, בזכות המקום, הזמן והמשפחה שאליה נולדנו.

בחיבור למה שקורה עכשיו:
אם היינו נולדים לאותה משפחה ובאותה שנה, רק ברצועת עזה במקום בישראל,
איפה היינו עכשיו?

**
הכרת תודה ואחריות אישית –
יש בי הכרת תודה עצומה על שמתאפשר לי לצאת לחופשה משפחתית כזו השבוע.
זה כל כך לא מובן מאליו, ועבור המון אנשים ומשפחות זו פנטזיה רחוקה מאוד כרגע.

לצד הכרת התודה, אני מרגיש אחריות מוגברת.
יש לי חלק במה שקורה.
זו לא רק הממשלה או הצבא.

עכשיו זה הזמן לעזור לדברים לקרות.
לבחור במה שאנחנו מאמינים בו,
למלא את האחריות האישית שלנו.

לצאת מהיקום המקביל, לקום מהספה הנוחה,
להיאבק לעשות, לתמוך ולקדם.

50 חטופים וחטופה עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

טיפות של חיים

במדבריות אוסטרליה ישנו צמח מיוחד במינו,
היכול לשרוד עשרות שנים ללא טיפה של מים.
חיים שלמים הוא מחכה בדריכות לרגע אחד,
שבו ייווצרו התנאים המתאימים
וגשם יחל לרדת.

כשזה קורה,
גם אם למשך דקות ספורות בלבד,
משהו בו נפתח מייד,
מנצל כל טיפה הניתכת לכיוונו,
סופג את מי החיים בצורה מופלאה כלשהי,
מתרבה ומפיץ את זרעיו במהירות עצומה לכל עבר.

**
במבט מהצד,
כשמתבוננים בצמח יוצא הדופן הזה "בשגרה",
קל להאמין שהוא יבש לחלוטין ושגורלו נחרץ.
אפשר לרחם עליו ועל התנאים האכזריים שעוטפים אותו.

קשה להבין את כוח החיים שבתוכו,
וכמעט בלתי אפשרי לצפות את עוצמת ומהירות התגובה שלו לגשם.

**
אולי, בדומה להשפעה העצומה של כמה טיפות גשם חולפות על הצמח,
ישנה השפעה עצומה באותה מידה לכמה טיפות של אהבה וחמלה על בני אדם,
החווים חיים קשים ואכזריים במיוחד, על סף בלתי-אפשריים להישרדות.

אם אתם הצמח –
האם תוכלו לחכות רק עוד קצת לטיפות הגשם האוהבות והמחיות שאולי תגענה בכל רגע?

אם אתם הגשם –
האם תוכלו להמשיך לטפטף גם כשזה נראה חסר משמעות או תוחלת?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הוקרה לג'ואנה מייסי

השבוע הלכה לעולמה ג'ואנה מייסי, מורה רוחנית שקצת פחות מוכרת בארצנו.
מייסי עסקה רבות בנושאים מורכבים שקשה לחולל בהם שינוי כמו לדוגמה מדיניות אקלים.

היא התמקדה בפיתוח חוסן פנימי שיאפשר לנו לפעול בהתמדה לאורך זמן,
ולהחזיק מעמד גם במצבים קשים במיוחד, מבלי להתנתק, להתייאש, או לאבד את הרגישות שלנו.
לפני שנים קראתי את ספרה Active Hope שהשפיע עלי מאוד.
בשנים האחרונות, אני חוזר שוב ושוב לתכנים של מייסי ושואב מהם כוח והשראה.
אני בוחר להקדיש את הפוסט השבוע לזכרה.

שלושה סיפורים
ג'ואנה מייסי מבחינה בין שלושה סיפורים עיקריים שאנחנו מספרים לעצמנו כיחידים וכחברה:

1. "עסקים כרגיל" – על פי הסיפור הזה אנחנו בעיצומה של צמיחה והתפתחות מתמדת.
הקידמה והטכנולוגיה יעשו את שלהן ובעזרתן נמצא פתרונות לבעיות ולקשיים.
אין צורך לשנות משהו מהותי ולא צריך לדאוג יותר מדי.

2. "הכול אבוד" – אנחנו בהתדרדרות מתמשכת ובקריסה. הבעיות מחריפות בקצב הולך וגובר.
על פי הסיפור הזה כבר מאוחר מדי לשנות.
עברנו את נקודת האל-חזור וכל מה שנעשה לא יספיק לתיקון.

3. "המעבר הגדול" – המצב מורכב מאוד, אנחנו בתהליך התדרדרות מאיים ומסוכן.
יש לבצע שינוי גדול ודחוף (תודעתי, תרבותי מבני ומעשי) על מנת להפוך את המגמה.
השינוי מורכב מאוד ולא בטוח שנצליח, אך עדיין לא מאוחר מדי. זה הזמן !

על פי מייסי, אנחנו מאמינים באחד משלושת הסיפורים האלה.
הסיפור שאנו מאמינים בו משפיע מאוד על תפיסת החיים ועל דרך ההתנהלות שלנו.

**
הגדרות של תקווה

על פי מייסי למילה "תקווה" ניתן לייחס שתי משמעויות שונות:

המשמעות הראשונה – Hopefulness – תקווה, אמונה וביטחון שתוצאה מסוימת שאנו מצפים לה תתרחש.
האמונה והביטחון הללו מגבירים בנו את המוטיבציה ומעודדים אותנו לפעול.
אם אנו זקוקים לסוג כזה של תקווה לפני שאנו מתמסרים לפעולה או למאמץ כלשהו,
מה יקרה במצבים בהם אנו מעריכים שיש סיכוי נמוך בלבד (אם בכלל) לכך שהתוצאה שאנו מצפים לה תתרחש?

המשמעות השנייה – Desire – רצון עז שמשהו מסוים יקרה.
תקווה מהסוג הזה מגיעה עם מוכנות להיות במסע בכיוון רצוי, גם כשאיננו בטוחים אם זה אפשרי או עד כמה הסיכויים לכך גבוהים.
במסע שכזה אנו מוכנים להתמסר לתהליך ולפעולות שחשובים לנו, בלי קשר למידת האמונה או הביטחון שלנו שאכן נגיע לתוצאה המקווה.

**
מייסי מבחינה בין תקווה פאסיבית לתקווה אקטיבית:

תקווה פאסיבית משמעה לחכות שנסיבות חיצוניות יסתדרו או שנרגיש תקווה שתניע אותנו לפעולה.

תקווה פעילה (אקטיבית) משמעה לקחת חלק פעיל בתהליך יצירת העולם שאנו רוצים לחיות בו.

תקווה פעילה היא תרגול.
בדומה לטאי צ'י או לגינון, זה משהו שאנחנו עושים ולא משהו שיש או אין לנו.

זהו תהליך שאנו יכולים ליישם בכל מצב, והוא כרוך בשלושה שלבים עיקריים:
ראשית, אנו מתבוננים במבט בהיר על המציאות;
שנית, אנו מזהים כיוון שאליו נרצה שדברים ינועו או ערכים חשובים שנרצה שיבואו לידי ביטוי;
ושלישית, אנו נוקטים צעדים בכדי להזיז את עצמנו או את מצבנו בכיוון זה.

**
שלושה סוגי תנועות לשינוי

עפ"י ג'ואנה מייסי, נדרשים שלושה סוגי תנועות על מנת לחולל שינוי בעולם מורכב:

א. פעולות מניעה או האטה – תנועות שמטרתן לעצור התדרדרות או להאט התקדמות בכיוון שמגביר סבל ומחריף את הבעיה.

ב. שינויים מבנים ומערכתיים – תנועות שמטרתן ליצור בעולם תהליכים, ארגונים וצורות התנהלות ברוח השינוי שאנו רוצים לחולל.

ג. שינויים תודעתיים – תנועות שמטרתן לסייע לנו לשנות את תפיסותינו לגבי העולם, שככל הנראה עומדות בבסיס הבעיות שאנו חווים.

כל שלושת הסוגים הללו נדרשים על מנת לחולל שינוי מורכב בעולם.
אנשים שונים נמשכים לסוגי תנועות שונים.

**
פודקסט וסיפור

לפני זמן מה מייסי העלתה ביחד עם עמיתה לדרך פודקסט שבו היא מציגה את תפיסתה ואת המודל שפיתחה.
מרגש מאוד להקשיב לשיח בפרקים השונים שנעשה תוך מודעות לכך שאלו כנראה ימיה האחרונים של מייסי.
למרות גילה המתקדם אי אפשר שלא לחוש באנרגיית החיים, בחדות המחשבה ובעוצמה שלה.
הנה הקישור לפודקסט הנהדר הזה.

אחד הסיפורים הידועים ביותר שג'ואנה מייסי הביאה לעולם המערבי הוא "נבואת לוחמי השמבאללה".
הוא מעורר בי הרבה השראה ותקווה, וכתבתי עליו בעבר כאן. 

**
זהו פוסט ארוך יחסית ומלא מידע. כל הכבוד אם הגעתם עד כאן.
בנימה אישית, התכנים של מייסי מאוד מחזקים אותי במצבים קשים.
אני בטוח שאתם יכולים לעשות את החיבורים למצב שלנו בתקופה הזו בעצמכם.
בהכרת תודה לג'ואנה מייסי ובתקווה שהפוסט הזה יהיה בעל ערך עבורכם וירבה טוב בעולם.

50 חטופים וחטופה עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
שהמלחמה תסתיים בקרוב ושכל החפים מפשע יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תיבת האוצרות

ביום האחרון של שנת הלימודים, מורה אחת נתנה לתלמיד אחד כמתנת פרידה "תיבת אוצרות" וביקשה ממנו לפתוח אותה רק לפני השינה.
בלילה, במיטה, התלמיד פתח את הקופסה בסקרנות וגילה בתוכה שוקולדים ופתקים.
בכל פתק כתבה המורה "תכונת אוצר" אחת שהיא מזהה בו.
למשל, על פתק אחד, "יש לך לב זהב". על פתק אחר, "יצירתי ואלוף במשחקי דמיון".
על פתק שלישי, "בעל חוש הומור וכיף להיות במחיצתך".
והיו גם פתק רביעי, חמישי ושישי.

המורה הסבירה לתלמיד שהיא זיהתה רק חלק קטן מהאוצרות שלו ושבכל פעם שהוא מוצא אוצר נוסף בעצמו, שיכתוב על פתק ויכניס לקופסה.
באותו לילה, אותו תלמיד של אותה מורה בכה מהתרגשות.

בבוקר שלמחרת הוא הוסיף לקופסה שלו שלושה פתקים חדשים עם אוצרות שהוא זיהה בעצמו על עצמו.

הלוואי שלכל ילדה וילד (בני שנה עד מאה ועשרים), יהיה לפחות מישהו אחד שיראה אותם כפי שאותה מורה ראתה את אותו תלמיד.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

המשפט של שוורצקופף

לאחר מלחמת המפרץ, נשאל גנרל שוורצקופף (מפקד כוחות הברית באותה תקופה) באחד הראיונות:
"מה המשפט האחד שהיית רוצה שיכתבו על המצבה שלך?", או במילים אחרות, איך היית רוצה שיזכרו אותך?

הוא חשב לרגע ואז ענה:
"חייל טוב, ששירת את מדינתו ואהב את משפחתו".

**
אני ממש אוהב את המשפט הזה:
את התמציתיות שלו (8 מילים בסך הכול),
את הפשטות שהוא מביא (כל מי שקורא את המשפט הזה מבין אותו),
ואת החדות שמגדירה בצורה ברורה מה סדרי העדיפויות הגבוהים שלו.

בעיניי יש בו שילוב יפהפה שמרכיב את פאזל החיים:
עבודה + משפחה + לתרום למשהו שגדול מאיתנו.
המשפט הזה הוא ממש סוג של מצפן ערכי שאפשר לחיות חיים שלמים לאורו.

**
כשאני קורא את המילים של שוורצקופף אני תוהה האם יש חשיבות לסדר שהוא ציין:
האם בכוונה עבודתו והשירות הצבאי שלו קודמים למשפחתו?
הניחוש שלי הוא שבתפקידים תובעניים ומלאי אחריות כמו אלו שהוא מילא,
כשכל כך הרבה מונח על הכף ובכל רגע יש משהו חשוב ודחוף,
פעמים רבות העבודה והמדינה קודמות למשפחה.

**
באופן אישי, שאלת "איך היית רוצה שיזכרו אותך?",
מעוררת בי מחשבות על מה הכי חשוב לי בחיי, מה מניע אותי,
והאם ההתנהלות היום-יומית שלי משקפת את זה.

נראה לי שהמשפט האחד שלי הוא משהו בסגנון:
"אהב את משפחתו והרבה טוב בעולם".

במקרה שלי נראה לי שהמשפחה מגיעה לפני המדינה והעולם.

בנוסף, אני לא בטוח שיש לי מקבילה ל"חייל טוב" של שוורצקופף,
או שהייתי מייחס חשיבות עליונה למקצועיות שלי בעבודה.

בהשוואה ל"שירת את מדינתו" של שוורצקופף,
ברור לי ש"הרבה טוב בעולם" יכול להישמע קצת כללי, עמום או רוחני מדי.
ועדיין, הוא נוגע בי ומרגיש לי משמעותי ומדויק:
אני עסוק בלהרבות טוב, לתמוך, לחזק ולפתח, ועושה את זה בצורות ובמסגרות שונות:
במפגשים אישיים, בכתיבה, בעבודה עם צוותים, בתמיכה במשפחות החטופים ועוד ועוד.

ככל שאני חושב על שאלת "איך היית רוצה שיזכרו אותך", מתחדדת לי התובנה הבאה:
זו אינה שאלה על העתיד ועל אנשים אחרים, אלא על ההווה ועל עצמנו.

מה אתכם..?
מה המשפט האחד שלכם? איך אתם הייתם משיבים לשאלה הזו?

**

50 חטופות וחטופים עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם, ושכל החפים מפשע יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מעברים חדים

בתוך דקות ספורות מרגע שנכנסים למרחב המוגן אפשר להבין באיזה סרט ספציפי אנחנו נמצאים עכשיו:
הסרט של ההרוגים-פצועים, הסרט של נזק לבית ולרכוש, הסרט של פחד גדול מרעשים חזקים וקרובים,
או הסרט של אי-נוחות זמנית, פגיעה בשעות שינה, השתתפות בצער אחרים והמשך שגרה.
בתוך דקות ספורות אנחנו עוברים ממצב שבו כל הסרטים הללו הם פוטנציאל אפשרי עבורנו,
למצב שבו המציאות מתגלמת בסרט ספציפי אחד.
הדקות הללו יכולות להיות מעבר קיצוני מהחיים שהיו לנו לחיים החדשים שלנו או המשכיות רציפה של המוכר והמורגל.
מעברים חדים.

**
ביום שלישי בבוקר, בשעות שלפני הפסקת האש, "חטפנו" סדרה של אזעקות והתרעות.
נכנסנו לממ"ד ויצאנו ממנו. חזרנו מהממ"ד למיטה בניסיון לתפוס עוד שעת שינה, ואז שוב עברנו מהמיטה לממ"ד.
אנשים רצו למקלטים ציבוריים, טילים נפלו ברחבי הארץ, בניינים נפגעו, ארבעה אנשים נהרגו מפגיעה ישירה בממ"ד שבו ישבו.
זה אמיתי. זה לא משחק.
24 שעות לאחר מכן, ברביעי בבוקר. אנחנו במציאות אחרת.
פיקוד העורף מסיר את ההנחיות, ילדים מורשים לחזור בצורה מלאה למסגרות, עסקים חוזרים והכבישים מתמלאים.
אפשר להסתובב ברחוב בלי לחשוש מהתראה שתגיע בכל רגע, ומבלי לסרוק את הסביבה ולהריץ תסריטים של מה עושים ולאן הולכים אם זה תופס אותנו עכשיו.
מעברים חדים.

**
האורח האחרון שבא לנחם אותי בשבעה של אבי הגיע בשישי בצהריים, ממש שעה לפני שקמנו.
למרות שזה היה לפני יותר מחמש עשרה שנים, אני זוכר את הפגישה הזו היטב.
הוא הגיע במיוחד בשעה הזו, לקראת סוף השבעה, בזמן שאין אנשים.
בתור אחד שהיה במצב דומה שנה או שנתיים לפני, היה חשוב לו להכין אותי למה שעומד לבוא:
השבעה מסתיימת אבל לתהליך האבל יש את הקצב שלו.
בשנה הקרובה ייתכן שתחווה תופעות שונות כמו חוסר סבלנות, עצבנות, שינויים במצבי רוח, התפרצויות רגשיות ועייפות לא מוסברת.
כשזה יקרה, נניח בעוד כמה חודשים, כנראה שתחפש את הסיבות לכל זה ביום יום שלך ובמה שאנשים סביבך אומרים ועושים.
דע לך שייתכן מאוד שזה הביטוי של האבל שלך.
שזו דרכה של הנפש שלך לעבד את האובדן ולהתמודד עם השכול.
היה עדין עם עצמך. אל תשפוט. זה נורמלי, תהליך שרבים עוברים.
תן לעצמך את הזמן ודע שמתישהו גם זה יתייצב ויעבור.

**
בדומה למעברים שחווינו השבוע עם סיום המלחמה, גם קימה משבעה וחזרה ל"חיים רגילים",
או סיום שירות מילואים אינטנסיבי וחזרה לשגרת עבודה הם מעברים חדים.
המעברים הללו בעולם החיצוני לא תמיד מותאמים לקצב הפנימי שלנו, לתנועה של הנפש והגוף.
המעבר ממצב פנימי הישרדותי בסביבה מסכנת חיים, למצב פנימי רגוע בסביבה בטוחה לא מתרחש ברגע אחד,
וגם לא כפוף להוראות חיצוניות ממקור סמכות.
הוא קורה בקצב שלו ובדרך שלו וצריך את הזמן שלו.
היו עדינים עם עצמכם. אל תשפטו. זה נורמלי, תהליך שרבים עוברים.
תנו לעצמכם את הזמן ודעו שמתישהו גם זה יתייצב ויעבור.

**
יש עוד משהו שחשוב להכיר ולשים אליו לב, והוא קשור ליכולת ההסתגלות והתמודדות שלנו כבני אדם:
אתמול, אחרי שבועיים של דריכות בכל פעם שיצאתי מהבית או נכנסתי להתקלח, עם קשב מוגבר לקולות מהסביבה,
כוננות להתרעות, חישוב מרחקים (אם משהו קורה אני רץ הביתה או מחפש מחסה קרוב?),
וסריקה מתמדת של הרחוב תוך כדי נהיגה לזיהוי המרחב המוגן הקרוב, היה מוזר פתאום להסתובב בחוץ בלי הדריכות הזו.
לטייל עם הכלב בלי להיות צמוד לטלפון, לנסוע בלי לסרוק את הסביבה,
ללכת לסופר בלי לסמן לעצמי את המרחב המוגן הקרוב, ללכת לישון בלי להכין את עצמי להקפצה.
החזרה לשגרת חיים נטולת טילים, אזעקות וסכנת חיים מיידית הרגישה מוזרה.
בתוך פחות משבועיים, הסתגלנו למצב הקיצוני הזה ופיתחנו לעצמנו הרגלים חדשים.

בשנים האחרונות משברים ומצבי קיצון לא נורמליים הפכו להיות חלק מהיום-יום שלנו.
כך גם תופעות תרבותיות כגון שיח קיצוני, שנאה ואלימות.
חשוב מאוד להכיר בכך ולהיזהר מלנרמל את זה.
זה לא תמיד היה ככה, זו לא גזירת גורל וזה יכול להשתנות.

אסור להסתגל לבקרים של "הותר לפרסום", ל-50 חטופים שעדיין בעזה,
לעשרות אלפי מילואמיניקים שנמצאים בצבא יותר משהם נמצאים עם המשפחות ובעבודות שלהם,
ולהמוני חפים מפשע שנפגעו ושעדיין נפגעים, שלא יכולים לחיות בביטחון בבתיהם ועם משפחותיהם.

יכולת ההסתגלות וההתמודדות שלנו משרתת אותנו במצבי חירום קיצוניים,
אבל היא הרסנית כשאנחנו מאפשרים לה להרדים אותנו, להכניס אותנו לאדישות,
ולהרגיל אותנו למצבים שאסור להתרגל אליהם. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Shit Happens

תרגום המילה Resilience לעברית הוא משהו באזורים של גמישות, כושר התאוששות וחוסן נפשי.
בדרך כלל משתמשים במונח הזה בהקשרים של התמודדות עם מצבים קשים.
היכולת/מיומנות הזו נחשבת לאחת החשובות ביותר להישרדות בריאה לאורך זמן.

לוסי הון (Lucy Hone) חקרה במשך שנים תפקוד של אנשים בעלי גמישות וחוסן נפשי גבוהים.
ואז, לאחר אירוע אישי טראגי ולא צפוי היא מצאה עצמה "בצד השני": חווה את זה ומתמודדת עם זה, בשונה ממתבוננת על זה מהצד.

לוסי מציינת 3 דרכי חשיבה ופעולה מרכזיות המאפיינות אנשים בעלי גמישות וחוסן נפשי גבוהים.
לדבריה, שלוש הדרכים הללו מעשיות, זמינות וקריטיות להישרדות במצבים קשים:

1. אנשים בעלי גמישות וחוסן נפשי גבוהים מבינים שסבל הוא חלק בלתי נפרד מהחיים ושדברים לא נעימים קורים. Shit Happens.
כשמשהו כואב, מאתגר, עצוב או לא רצוי קורה בחייהם (לדוגמא: מוות, מחלה, פרידה, פיטורים, פגיעה ברכוש או בגוף),
הם אינם שואלים את עצמם "למה זה קרה דווקא לי?" או "למה זה מגיע לי?"
הם מבינים שהאירועים הללו הם חלק מהחיים, משהו שכולם חווים בצורה כזו או אחרת, ואינם לוקחים אותם באופן אישי.

2. אנשים בעלי גמישות וחוסן נפשי גבוהים ממש טובים בלבחור בקפידה במה הם ממקדים את תשומת לבם.
הם לוקחים אחריות על המחשבות שלהם, בוחרים להתמקד בחצי הכוס המלאה,
ובמה שניתן לעשות בכדי להתמודד עם המצב ולהתקדם.

3. אנשים בעלי גמישות וחוסן נפשי גבוהים שואלים את עצמם: "האם מה שאני עושה מסייע לי או פוגע בי?"
מתוך הבנה שכולנו בני אדם ושהמשאבים האישיים שלנו חשובים ומוגבלים,
הם מתעדפים פעולות שמסייעות להם ומרימות אותם.

**
הנה שלושת העקרונות בתמציתיות ובמילים שלי:

1. קבלה:
סבל ואובדן הם חלק מהחיים וככה זה. אין לנו שליטה על מה שקורה.

2. מיקוד במה שקורה:
לקיחת אחריות על המחשבות והפעולות שלנו לשיפור המצב.

3. מיקוד בעצמנו:
הלגיטימציה לבחור במה שעושה לנו טוב ומחזק אותנו.

**
דוגמא ברוח הימים הללו להמחשה של איך העקרונות הללו יכולים לבוא לידי ביטוי:

נניח שהבית נפגע מהדף של נפילת טיל באזור ולא נוכל לגור בו בתקופה הקרובה.

1. Shit Happens
זה היה מפחיד וחלק מבני המשפחה עדיין בחוויה הזו,
בתקופה הקרובה ניאלץ לגור במקום אחר שכנראה לא יהיה הכי נוח,
כנראה שתהיה לנו פה הוצאה לא מתוכננת על תיקון.
הלוואי שזה לא היה קורה, אבל זה קרה. זה מה יש.

2. מיקוד תשומת לב בחצי הכוס המלאה ובמה שניתן לעשות:
מזל שרק הבית נפגע ושאנחנו בריאים ושלמים.
תודה לכל כך הרבה אנשים שדואגים ועוזרים לנו עכשיו.
מה ניתן לעשות כדי להרגיע את המשפחה?
במי ניתן להיעזר כדי לייצר תנאים בסיסיים למגורים ולהתנהלות בימים הקרובים עד שנתאפס על עצמנו ונטפל במה שצריך?

3. מיקוד בעצמנו:
מה יעשה לי טוב, יחזק וירים אותי עכשיו?
ארוחה טובה ומזינה? שיחה עם חבר קרוב? חיבוק מחברה? למצוא חצי שעה זמן לעצמי?
להרשות לעצמי לא לחזור לאנשים שמחפשים אותי ואין לי קשב אליהם עכשיו?
לדחות לאחר כך כל מה שלא קריטי ליומיים הקרובים? 

**
אם הנושא הזה מעניין אתכם אני ממליץ לכם לצפות בהרצאת הטד המלאה של לוסי,
שבה היא חולקת את הסיפור האישי שלה ומסבירה על שלושת המאפיינים הללו.

הימים הללו, עם כל האתגרים והמורכבויות שהם מביאים,
מספקים אינספור הזדמנויות לתרגל את שלוש העקרונות של לוסי הון.
כל תרגול שכזה, גם משפר את התחושה שלנו בהווה,
גם מפתח לנו את שרירי החוסן וההתמודדות לעתיד,
ואולי גם מהווה דוגמא אישית והשראה למי שסביבנו.

**
תודה גדולה לכוחות הביטחון, התמיכה, הרפואה וההצלה על העבודה הכל כך חשובה שהם עושים מסביב לשעון בימים אלו.

53 חטופות וחטופים עדיין בעזה.
מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר