חודש: מאי 2025

באחד הבקרים כשרועי בני היה בכיתה א' (היום הוא בן 17, תעשו חשבון כמה זמן עבר..),
הלכנו ביחד לבית הספר והתחלנו לדבר על גיל.
רועי אמר שהוא רוצה להיות כבר בן שבע.
"למה דווקא 7" ? שאלתי אותו..
כי שבע זה גדול.
עד שבע זה הקטנים ומשבע זה הגדולים.
והוא רוצה להיות כבר גדול.

סיפרתי לו שיש אנשים שתמיד רוצים להיות בגיל אחר מהגיל שלהם.
כשהם קטנים הם רוצים להיות גדולים וכשהם גדולים הם רוצים להיות קטנים.
ואז תמיד הם לא מרוצים, כי הם אף פעם לא בגיל שהם רוצים.

"מה הגיל שאתה הכי אוהב?" רועי שאל אותי.
הרים לי להנחתה.
סיפרתי לו שהגיל שאני הכי אוהב זה הגיל שאני נמצא בו עכשיו.
בזמן שדיברנו זה היה ארבעים ושתיים.
אבל בשנה שעברה, אמרתי לו, זה היה משהו אחר.
"אתה יכול לנחש איזה גיל הכי אהבתי בשנה שעברה?" שאלתי אותו.
הוא חשב רגע, חייך את החיוך הממזרי שלו ושאל: "ארבעים ואחת?"
אין ספק שהילד גאון: גם הבין את הרעיון וגם יודע לספור ולחסר.

**
נזכרתי בסיפור הזה השבוע כשנתקלתי בפוסט שכתבתי על זה אז.
נחמד להיזכר בשיחה הזו, מעניין אם גם רועי זוכר אותה.
נראה לי שכשדיברתי עם רועי באותו בוקר, דיברתי גם אל עצמי.
רציתי להזכיר לעצמי את החשיבות של קבלה ושל הכרת תודה על מה שיש.
תמיד אפשר להתמקד בחצי כוס הריקה, ותמיד אפשר להתמקד בחצי הכוס המלאה.
אולי זו היתה דרכי להזכיר לעצמי שאני לא שולט במה שקורה לי ומסביבי (גיל כדוגמה),
אבל אני בהחלט יכול לבחור איך להגיב למה שקורה.
כנראה שהמילים שלי לרועי באותו בוקר הגיעו עם כמיהה להמשיך להתאמן בעצמי בכל אלו:
בקבלה, בהכרת תודה, בהכרה ביכולת הבחירה שלי ובלקיחת אחריות על מה שבהשפעתי.

**
אז, באותה הליכה לבית הספר, רועי ואני דיברנו על גיל.
האם אפשר להרחיב את הרעיון הזה מגיל גם להיבטים נוספים?

האם אני יכול לומר לעצמי (עוד לפני שאני אומר לאחרים),
שהמקום-זמן-מצב שאני הכי רוצה להיות בו הוא כאן ועכשיו?
עם כל מה שקורה? עם כל הקשיים והאתגרים?

באינסטינקט ראשוני התשובה היא "ממש לא!".
ברור שלא.
מלחמה, הרוגים, פצועים, חטופים, אלימות, הקצנה, שנאה.
כל כך הרבה סבל.
ברור שאני רוצה להיות במקום ובזמן אחר, יותר "נורמלי" ורגוע.
מקום שבו הדברים נראים ומרגישים שונה מכפי שהם עכשיו.
מי שאומר שזה המקום-זמן-מצב שהוא הכי רוצה להיות בו –
או שהוא משקר לעצמו או שהוא סתם לא אותנטי.

במחשבה שניה, התשובה שלי היא "חד משמעית כן!"
בהינתן שזה המצב ואלו הנסיבות (אין לנו שליטה על מה שקורה לנו),
אין זמן ומקום אחרים שאני רוצה להיות בהם יותר מהמקום הנוכחי שאני נמצא בו.
בכל מקום שבו יש סבל, אתגר, מורכבות וקושי גדולים, יש גם המון חסד, חמלה ומשמעות.
שבר גדול מגיע עם פוטנציאל ענק לריפוי ולתיקון.
מתוך המקום-זמן-מצב הזה שאני נמצא בו,
אני רוצה לעשות כמיטב יכולתי למשפחתי, בעבודה, במדינה, לעצמי,
להשפיע, לתרום, לתמוך ולקחת חלק בתהליכי שינוי מיטיבים שיעזרו לנו לנוע מכאן לשם.

**
בתחילת השבוע שוחחתי עם חברה קרובה ואהובה, שאחיינה נהרג בשבוע שעבר בעזה.
היא התקשרה אלי כמה דקות לאחר הקימה מהשבעה, בדרך מבית הקברות הביתה.
באמת שלא ניתן להבין את גודל האובדן ועומק הכאב.
הלוואי שהאירוע הזה לא היה קורה.
כשראיתי את השם של אותה חברה על צג הטלפון המצלצל שלי,
לא היה מקום שרציתי להיות בו יותר מאשר איתה באותן דקות.

כשהייתי במוצ"ש בכיכר החטופים,
וכשישבתי בלבן ביום א' בערב "במשמרת 101" ליד הקריה בקרבת משפחות החטופים,
לא היה מקום או חברת אנשים שרציתי להיות בהם יותר מאשר במקומות הללו.

כשצפיתי עם כמה מבני משפחתי השבוע בפרק חדש של סדרת הריאליטי "הבוגדים",
על הספה בביתנו לאחר יום מלא ואינטנסיבי, לא היה מקום שרציתי להיות בו יותר באותו רגע.

**
פעם חשבתי שקבלה ורצון לשינוי סותרים זו את זה.
או שאני מקבל משהו או שאני רוצה לשנות אותו.
היום אני מבין שהם לא סותרים זו את זה אלא משלימים האחת את השני.
קבלה של המצב היא הכרה בכך שכרגע אנחנו איפה שאנחנו והמצב הוא כפי שהוא.
קבלה עוזרת לנו להפסיק לחפור בעבר ולהתמקד בהווה.
היא מאפשרת לנו לקחת אחריות ולפעול עכשיו לשינוי.

**
כשאמרתי לרועי מה שאמרתי, באותה שיחה לפני 11 שנים,
זה הגיע עם כמיהה לתרגל ולפתח מיומנויות של קבלה, הכרת תודה, לקיחת אחריות, בחירה ושינוי.
כל כך הרבה קרה בשנים שחלפו מאז אותה שיחה, בצורות שלא יכולנו לדמיין.
לפעמים זה מרגיש שאנחנו בגלגול אחר, בעולם אחר,
ושעכשיו הכול הרבה יותר מורכב, אינטנסיבי, כבד, קשוח.
מה שממש מעניין לראות עכשיו, זה שלמרות כל השינויים,
התרגול, לפחות עבורי, נשאר אותו תרגול:
קבלה, הכרת תודה, לקיחת אחריות, בחירה ושינוי.
להרבות טוב לעצמי, לאחרים ובעולם.

**
לסיום – מספר תזכורות לעצמי (ואם תרצו גם לכם):

• ברגע זה אני לא יכול לעשות הכול, ואני יכול לעשות משהו.
• אין לי שליטה על מה שקורה לי, ויש לי בחירה איך אני מגיב למה שקורה לי.
• בכל רגע אני יכול לבחור לעשות צעד מיטיב עבורי או עבור אחרים, במחשבה, בדיבור ובפעולה.
• הבחירה שלי, הצעד שלי, הם תמיד בהווה, תמיד מהמקום-זמן-מצב הנוכחי שבו אני נמצא.

אז מה המקום-זמן-מצב שאני הכי רוצה להיות בו..?
בדיוק כאן ועכשיו.

58 חטופות וחטופים עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה, בשלום ובבריאות גופנית ונפשית לחיק משפחותיהם ואהוביהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השאלה שאני הכי אוהב לשאול מועמדים בראיונות עבודה,
(אני תמיד משאיר אותה לסוף הראיון),
זה האם יש או היתה דמות מסוימת בחיים שלכם,
שהשפיעה עליכם עמוקות ועיצבה במידה רבה את מי שאתם היום.
יש משהו בשאלה הזו שמחבר אנשים לעצמם וממש משפיע על האנרגיה של השיחה.
פעמים רבות כשהם מספרים לי על אותם אנשים (הורים, מורים, מפקדים, חברים, …),
אני שם לב שהעיניים שלהם בורקות ומשהו בקול שלהם משתנה.
בקטע הזה אני לרוב מתרגש מאוד, ביחד איתם.
תמיד לאחר שהם מסיימים לספר לי על האדם שהשפיע עמוקות על חייהם,
אני שואל אותם אם הוא יודע שזה מה שהם חושבים עליו,
ומציע להם להתקשר אליו או לשלוח לו הודעה (אם הוא עדיין בחיים) ולספר לו,
מה שאלו אותם בראיון ומה היתה התשובה שלהם.

יש מתנה גדולה מזו?

**
ג'יין גודול (אנתרופולוגית) טוענת שאנחנו לא יכולים להסתובב בעולם בלי לשנות אותו.
איננו יכולים לעבור אפילו יום אחד בחיים בלי להשפיע על אנשים שאנחנו פוגשים.
ביום נתון אנחנו פוגשים עשרות אנשים – בבית, בעבודה, ברחוב, בסופרמרקט, בכביש.
בכל אינטראקציה, פרונטלית או וירטואלית, אנחנו משפיעים ומושפעים.
אנחנו חלק מזרם אינסופי של קבלה ונתינה, של אנרגיה, של התהוות והשתנות.
חשוב להכיר בכך ולהיות מודעים לשינוי האינסופי שאנו יוצרים.
חשוב לבחור איך אנחנו רוצים להשפיע על אנשים ועל העולם.

אין מפגשים נייטרלים.

גם ראיון עבודה יכול להיות הזדמנות להרבות טוב בעולם. 

59 חטופות וחטופים עדיין לא כאן.
אינספור משפחות מתמודדות עם אתגרים מורכבים וקשיים גדולים עכשיו.
במיוחד בתקופה הזו, עם כל מה שקורה, יש לנו אחריות גדולה ותפקיד חשוב.  

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

זה התחיל לפני כמה שנים. הרבה שנים.
אני לא זוכר מתי בדיוק.
בכל פעם שאני שומע את המשפט "שלא תדעו עוד צער" משהו בי קופץ.
זה משפט שנוהגים לומר במצבים מורכבים, לרוב בניחום אבלים, ומתוך כוונות טובות,
ועדיין משהו בי מתעצבן כשאני שומע אותו.
כתבתי על כך פוסט לפני כמה שנים, ובין היתר סיפרתי מה אני נוהג לומר במצבים הללו.
(אני הפסקתי לומר "שלא תדעו עוד צער").

**
השבוע הקשבתי לשלושה הורים שכולים ששוחחו ביניהם ודיברו על המשפט הזה וכמה הוא מעצבן אותם.
הם הציעו מספר דברים שאפשר לומר במצבים קשים כשרוצים להביע תמיכה,
משפטים שהרבה יותר נוגעים בהם ומדויקים עבורם.
אחד המשפטים הוא "שלא תדעו רק צער".
"רק" במקום "עוד".
מילה אחת, שינוי עצום.
ברור שהם ידעו עוד צער.
הצער הוא לא רק ביום מסוים או בשבעה, הצער נמשך ויימשך כל החיים.
במקומות הנמוכים ובימים המורכבים, אנשים שקשה להם רוצים שיראו אותם, שיהיו איתם ושלא יבהלו מהם.
והם גם רוצים לקוות ולהאמין שיהיו להם מספיק כוחות להתמודד,
ושאולי מתישהו יהיה בהם מקום גם לדברים אחרים מעבר לצער, לאובדן ולכאב.
לא במקומם, לצידם.

**
3 ההורים השכולים שלימדו אותי את "שלא תדעו רק צער" הם אדוה, תומר וליאת.
אדוה היא אמא של נועם אברמוביץ', שנרצחה במיגונית בנחל עוז ב-7 באוקטובר 2023.
תומר הוא אבא של עמרי שורץ, שנפל ברצועת עזה ב-20 בדצמבר 2023
ליאת היא אמא של איתי סעדון, שנפל ברצועת עזה ב-2 בנובמבר 2023.
שמעתי את השיחה שלהם בפודקסט "מתים עליהם" בפרק שנקרא "איך באמת אפשר לעזור".

קצת כמו התוכנית "סליחה על השאלה" בכאן11,
הפודקסט הזה מאפשר לקבל מבט מעמיק, אותנטי וחשוף לחיים של הורים שכולים.
אם אתם הורים או אחים שכולים, אני בטוח שתתחברו מאוד לשיחות של ליאת, תומר ואדוה,
תמצאו בהם שותפים לדרך, ואולי אפילו סוג של מרחב תמיכה שנותן תוקף ואשרור לכל מה שאתם עוברים וחווים.

אם אינכם חלק ממשפחה שכולה, ייתכן שתמנעו מלהקשיב מחשש שזה כבד ומוריד מדי.
אני רוצה לעודד אתכם לנסות. תנו לזה צ'אנס. 
ביומיים האחרונים הקשבתי לשבעה פרקים שונים, כל אחד מהם מוקדש לנושא אחר.
השיחה קולחת, נוגעת, מחברת, ובאופן מפתיע עבורי, למרות המורכבות והעצב גם טוענת ומרימה.

למשפחות חשוב שיותר ויותר אנשים יקשיבו, יכירו ויבינו, ואולי גם יוכלו לעזור ולתמוך בצורות שונות.
עצם ההקשבה, ההכרה וההבנה היא כבר המון.
ואם נלמד מזה איך לעזור, מה אפשר לעשות וממה עדיף להימנע, אז על אחת כמה וכמה. 

**
אני רוצה לסיים בשיר שנוגע בי מאוד.
קיבלתי אותו במתנה בסופו של פרק הפודקסט "איך באמת אפשר לעזור".
תזכורת למורכבות ולקושי.
להתקדם צעד צעד.
נשימה נשימה.

בעל כורחי למדתי | נועה לארה מאיר

כְּשֶׁהַדְּבָרִים מִתְפָּרְקִים
הֵאָחְזִי בִּפְעֻלּוֹת פְּשׁוּטוֹת:

קַלְּפִי תַּפּוּז. בְּעֶזְרַת סַכִּין חַדָּה,
חִתְכִי עִגּוּל סְבִיב הָעֹקֶץ
וְחִרְצִי חֲרִיצִים לְאָרְכּוֹ. אִכְלִי.
הַשְׁקִי אֶת עֲצִיץ הַלּוּאִיזָה הַכָּחֹל. חַכִּי
עַד שֶׁהַמַּיִם יְטַפְטְפוּ מֵחֹר הַנִּקּוּז
אֶל הַצְּלוֹחִית, תְּלִי כְּבִיסָה בַּשֶּׁמֶשׁ. נַעֲרִי
בֶּגֶד בֶּגֶד כָּךְ שֶׁיִּתְפַּשְּׁטוּ אֵדֵי הַלָּבֶנְדֶּר בָּאֲוִיר.
אֶת הַבְּגָדִים הָעֲדִינִים תְּלִי הָפוּךְ.

הַכְנִיסִי אֲוִיר אֶל קְנֵה הַנְּשִׁימָה.
שַׁחְרְרִי אֶת הָאֲוִיר.

נַסִּי לְהִתְרַחֵק מִשְּׁאֵלוֹת כְּמוֹ
אָ ז מָ ה שְׁ ל וֹ מֵ ךְ
הִצָּמְדִי לְאֵלּוּ הַשּׁוֹאֲלִים –

אָכַלְתְּ מַשֶּׁהוּ מֵאָז הַבֹּקֶר?

לְחַמֵּם לָךְ בּוֹלוֹנֵז?

**
אנא העבירו את הפוסט/פודקסט הזה הלאה לעוד ועוד אנשים.
אני יודע שזה ממש חשוב למשפחות שכולות ויכול לתמוך במסע שלהן. 

59 חטופות וחטופים עדיין לא כאן. הלוואי שהם יזכו להתאחד עם משפחותיהם בקרוב. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר