משוב אפקטיבי במיוחד

בדרך כלל כשמדברים על משוב, חושבים על משוב שנותנים לאנשים אחרים או מקבלים מהם.
ישנו סוג נוסף של משוב, מדויק ואפקטיבי מאוד, שאנו מקבלים כל הזמן, ושניתן להקשיב לו וללמוד ממנו.

המציאות שלנו היא משוב אישי עבורנו.

מה שאנו רואים בסביבתנו: התוצאות, ההתנהגויות והאירועים הם שיקוף למחשבות-מילים-מעשים שלנו.

ובאופן ספציפי:
הדברים שאנו רואים בסביבתנו, אלו שאנו אוהבים ואלו שלא, הם תוצר של הדברים שאנו מעודדים או מאפשרים.

לדוגמא:
אם בצוות שלי אנשים מאחרים באופן עקבי לפגישות, סביר להניח שאני מעודד או מאפשר את הנורמה ההתנהגותית הזו.

ישנן שתי דרכים עיקריות לעודד משהו: דוגמא אישית ותגמול חיובי.

כשאנו פועלים בצורה מסוימת אנו מעודדים אחרים לפעול באופן דומה.
המעשים שלנו מדברים חזק יותר מהמילים שלנו ולדוגמא האישית שלנו יש השפעה עצומה על סביבתנו.
אם אני מאחר באופן קבוע לפגישות, אני משדר שזה בסדר לא להגיע בזמן, ושהעניין הזה לא כל-כך חשוב.
כשחברי הצוות שלי מבחינים בכך, סביר מאוד להניח שגם הם יפסיקו להקפיד על הגעה בשעה המדויקת, ושעם הזמן תשתרש נורמה של איחורים.

אם כשמישהו מגיע באיחור של עשר דקות לפגישה, אני מחייך אליו או עוצר את הפגישה כדי "להכניס אותו לעניינים", אני למעשה מתגמל אותו באופן חיובי ומגביר את הסיכוי שגם בפעם הבאה הוא יאחר.

לעתים, איננו מעודדים התנהגות מסוימת, אך אנו מאפשרים אותה.
לאפשר משהו זה לתת לו להתרחש בסביבתנו מבלי לעצור אותו או להתייחס אליו.
אם למשל אני נוהג להגיע בזמן לפגישות, אך כשאחרים מאחרים אני מתעלם מכך או לא מייחס לכך חשיבות,
המסר שאני מעביר הוא שזה בסדר לאחר.
כשאנחנו מאפשרים להתנהגויות מסוימות להתרחש בסביבתנו, הן יכולות להתפתח ולהפוך לנורמות מקובלות.

**
העיקרון הזה רלוונטי לא רק לתופעות שאינן רצויות, אלא גם לתופעות רצויות.
גם הדברים שאני אוהב וגם הדברים שאיני אוהב הם תוצר של הדברים שאני מעודד או מאפשר.
אם בקבוצה שלי מקפידים להתחיל פגישות בזמן, סביר מאוד להניח שגם זה בהשפעתי.
כנראה שאני מקפיד להגיע בזמן בעצמי ובכך מעודד דרך דוגמא אישית, וכשאנשים מאחרים אני מעיר על כך או מגיב באופן כלשהו המשדר את חשיבות הנושא למאחר ולכל הקבוצה.

**
לפני זמן מה עבדתי עם מנהל שבמהלך רבעון מסוים חווה בצוות שלו מספר עזיבות ובקשות לעבור לצוותים אחרים.
המקרים היו שונים מאוד זה מזה ולכל אחד מהאירועים היה הסבר.
לכאורה אין ביניהם קשר.

ועדיין, כולם מתרחשים באותו צוות ובתקופה קצרה יחסית.

"מעניין אותי לבדוק", המנהל שיתף אותי, "מה בהתנהלות שלי יוצר את המצב הזה?"
"אני לא עד הסוף מבין את זה עדיין, אבל אני בטוח שזה מעבר לרק צירוף מקרים ושיש לי השפעה על כך."

האמירה הזו היא דוגמא נפלאה בעיניי ללקיחת אחריות ולהרמת מודעות.
כשהדברים נאמרים בסקרנות וללא תחושת אשמה או הלקאה עצמית הם פותחים פתח ללמידה משמעותית ולשינוי מיטיב.

במשך כעשרים דקות הקדשנו לכך מחשבה משותפת וניסינו להבין מה הקשר בין המקרים והאם יש משהו שהמנהל מעודד או מאפשר שתורם למצב.
"נראה לי שבזמן האחרון, בגלל העומס," שיתף אותי המנהל,
"הפסקתי לחבר את חברי הצוות שלי לתמונה הגדולה ולהשפעה של מה שאנו עושים.
יכול להיות שמשהו בתחושת המשמעות שלהם נפגע ושזה משפיע על המחויבות שלהם ועל החיבור לארגון."

לאחר שיחתנו אותו מנהל ביצע מספר פעולות על מנת להגביר את תחושת החיבור והמשמעות של חברי הצוות שלו.
ברבעון שלאחר מכן, הצוות התייצב וזכה לציונים גבוהים בסקר שביעות רצון ארגונית. האם זה בהכרח בזכות הפעולות של אותו מנהל?
יכול להיות שכן, ויכול להיות שלא. החיים מורכבים.

בכל מקרה, המציאות הנוכחית היא משוב אפקטיבי שאנחנו מקבלים ממש עכשיו.

**
אחד התרגילים שמעניין לעשות הוא לזהות מספר התנהגויות רצויות ובלתי רצויות בסביבת העבודה או המשפחה שלנו ולשאול את עצמנו בסקרנות "איך אנחנו מעודדים או מאפשרים את המצב הזה?"
הבדיקה הסקרנית הזו מעלה את המודעות ומסייעת לנו לראות היבטים שאולי היו נסתרים עד כה.
המציאות היא משוב רב-עוצמה.
מה שאנו רואים מול העיניים הוא ביטוי חד וברור של ההתנהלות שלנו.

שיתוף אישי לסיכום: בסוף השבוע שעבר חגגתי יום הולדת.
(תודה רבה לכל מי ששלח לי מייל שיתוף, אני עדיין בשלבי קריאה ומענה).

המתנות הכי משמחות שקיבלתי היו מכתבים אישיים מושקעים מבני משפחתי.
בלילה, לאחר שקראתי את המכתבים, לא יכולתי להירדם מרוב התרגשות והצפה.

המכתבים הללו היוו עבורי דוגמא מאלפת לעיקרון המעודד-מאפשר:

ראשית, במשך שנים בכל יום הולדת אני מקפיד לכתוב לבני משפחתי מכתב אישי.
זה לא בבחינת מטלה שצריך לעשות, אלא משהו משמעותי שמצריך השקעה וניתן מכל הלב.
יכול להיות שבזכות הדוגמא האישית הזו, מכתבים אישיים הפכו לנורמה משפחתית.

שנית, הדברים שכתבו לי מציירים תמונה ברורה וחדה של מה ילדיי לומדים ממני ועל מה הם מודים לי.
מרתק לראות עד כמה המכתבים השונים הם הדהוד עוצמתי ודי אחיד להתנהלות שלי כהורה וכאדם.

שלישית, תובנה מפתיעה ועוצמתית:
גם הדברים שלא נכתבו ושלא קיבלו התייחסות הם משוב חשוב ושיקוף לדוגמא אישית פחות מיטבית בהתנהלות שלי.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

יום הולדת 50

לפני כארבעים שנה, כשהייתי בכיתה ג' או ד' התחשק לי להצטרף לחוג כדורסל שכמה מחבריי השתתפו בו.
הגעתי בהתרגשות עם אמי לאולם הכדורסל שבו התקיים החוג כדי להרשם.
היה משהו באולם הענק, ברשתות הסלים המתנפנפות, בעשרות הילדים הרצים ובהד של הכדרורים שממש הלהיב אותי.
הופנינו למשרד הקבלה לרישום אצל המנהל האחראי.
כשנכנסנו למשרד הוא הביט בי ואמר: "הילד לא יכול להרשם. הוא נמוך מדי."
אני זוכר עד היום את ההפתעה מהמשפט הזה ואת העצב על התרסקות החלום.
לא העליתי על דעתי שתסריט כזה אפשרי.
בתחושה שלי כבר רצתי על המגרש, מסרתי וזרקתי לסל. יכולתי ממש להרגיש את זה.
לא עזרו התחנונים של אמי או הצעקות של אבי באותו ערב על אותו מנהל, שבין היתר גם היה שכן שלנו.
קריירת הכדורסל שלי נקטעה באבחה מהירה עוד לפני שהתחילה.

**
ממש היום, 17.2.2022 מיקי ברקוביץ' חוגג יום הולדת 68.
ממש היום, גם מייקל ג'ורדן חוגג יום הולדת 59.
מייקל ג'ורדן נולד בדיוק 9 שנים לאחר מיקי ברקוביץ'.
גם אני חוגג היום יום הולדת.
נולדתי 9 שנים בדיוק לאחר מייקל ג'ורדן.
נראה שיש משהו קוסמי ב- 17.2:
אחת לתשע שנים נולדים בתאריך הזה שחקני כדורסל אגדיים.
לפחות פוטנציאלית…

**
הבוקר בזמן טיול בוקר בשדות עם נזכרתי בציטוט של מרלו מורגאן מתוך ספרה "מסר האנשים האמיתיים" המתאר את חוויותיה עם שבט אבוריג'ינים באוסטרליה:

"כאשר דיברתי על מסיבות יום הולדת, הם הקשיבו בריכוז רב.
דיברתי על העוגה, על השירים, על המתנות ועל מספר הנרות שאנו מדליקים כל שנה כשאנו מתבגרים.
"מדוע אתם עושים זאת?" הם שאלו.
"לחגיגה יש משמעות מיוחדת בשבילנו. אין שום דבר מיוחד בכך שאתה מתבגר.
זה לא דורש שום מאמץ. זה פשוט קורה."
"אם אינכם חוגגים את העובדה שאתם מתבגרים", אמרתי, "מה אתם חוגגים?"
"אנו חוגגים את העובדה שאנו משתפרים", הם ענו.
"אנו חוגגים את הפיכתנו לטובים ולחכמים לעומת השנה הקודמת.
רק אתה יכול לדעת זאת, כך שאתה אומר לאחרים מתי הגיעה העת לערוך מסיבה".

אני אוהב את הרעיון של חגיגה שהיא תוצר של צמיחה והתפתחות.
לא בטוח שהפכתי לחכם או טוב יותר בשנה האחרונה, אבל ללא ספק צמחתי, התפתחתי וצברתי עוד ועוד חוויות והתנסויות.
בימים האחרונים הקדשתי זמן לרפלקציה פנימית על הדרך שעברתי השנה.
מה שרואים בהסתכלות על שנה שלמה שונה ממה שרואים בפרספקטיבה יומית או שבועית.
מגוון של אירועים, חוויות, מפגשים, אתגרים ותהליכים אישיים ומשפחתיים, בבית, בעבודה, עם חברים ובעולם.
העצירות הללו להתבוננות תמיד ממלאות ומחדדות אותי.
הן מעוררות בי ענווה, הכרת תודה וחמלה.

עם הכניסה לעשור השישי של חיי אין בי פחד או בהילות על הזמן שבורח ועל תקופות חיים קודמות של יחזרו.
אני לא בטוח מה עובר על מיקי ברקוביץ' ומייקל ג'ורדן היום, אבל זה בטח מאוד שונה ממה שעבר עליהם בשנות הזוהר שלהם.
החיים הללו, החיים שלי, כל-כך מלאים ולא מובנים מאליהם.
הכול בתנועה, זז, פועם ומשתנה כל הזמן.

**
לקראת סיום המסר הזה, אני רוצה לבקש מכם לשלוח לי מתנת יום-הולדת במייל חוזר:

אם במהלך התקופה שאנחנו בקשר קיבלתם ממני משהו שתרם בצורה כלשהי לחייכם, יעניין אותי לקרוא על כך.
זה יכול להיות משהו שעשיתי, שאמרתי או שכתבתי, בשיחה, במייל, בסדנה, במפגש או בכל צורה אחרת.
משהו שנגע בכם, העשיר את חייכם, היה משמעותי או סייע לכם בדרך כלשהי, בזמן האחרון או לפני שנים.
אולי אנו מכירים תקופה ארוכה ואולי רק ימים בודדים.
ייתכן שנפגשנו בעבר וייתכן שלא נפגשנו מעולם מחוץ לעולם הוירטואלי.

אנא כתבו לי רק אם ממש מתחשק לכם לעשות זאת ואתם עושים זאת מכל הלב.
לבקשה הזו אין תאריך תפוגה או מועד הגשה.
בבקשה אל תכתבו לי אם זה מגיע ממקום של "צריכיזם", "לא נעים" או משהו מהמשפחה הזו.

מה אעשה עם השיתופים שלכם?
אקרא בעיון, "אשאף" את את זה פנימה, אתן לזה לחלחל, אקח את הזמן ואחגוג בלב.
אחזיר תשובה אישית לכל תגובה ותגובה, גם אם זה ייקח קצת זמן.
מה שתכתבו לי מיועד עבורי ולא יעשה בו שימוש פומבי.

תודה רבה רבה,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הקיר

לפני מספר ימים סיימתי להקשיב לספר "Will" שנכתב ע"י ויל סמית' ומתאר את התפתחות חייו.
מצאתי אותו מרתק, מרגש, מעורר מחשבה וממלא השראה.
זהו ספר על חיים מלאים: זוגיות, הורות, קריירה, חיים ומוות, חברות, דילמות, התפתחות אישית, הצלחות ורגעי שפל.

מייד לאחר שסיימתי להקשיב לספר, הזמנתי לעצמי מאמזון עותק מודפס שיהיה לי בבית.
כמה מהקטעים בספר היו חזקים מאוד ואני רוצה אותם קרוב אלי.
הספר יצא לא מזמן ועדיין לא תורגם לעברית, אך אני בטוח שזה רק עניין של זמן.

**
ויל בחר לפתוח את הספר בסיפור על קיר.
אביו של ויל סמית' הטיל על ויל ועל אחיו הצעיר משימה: בניית קיר לבנים בחזית החנות שלו.
הוא הראה להם כיצד לעשות את העבודה אך התעקש שהם יבנו את כל הקיר בעצמם ללא עזרתו.
עבור ילדים בני אחת עשרה ותשע המשימה הזו נראתה בלתי אפשרית.
המשמעת של אביהם היתה קפדנית ובלתי מתפשרת: הם עבדו על הקיר הזה בכל יום לאחר בית הספר, בסופי שבוע, בחופשות ובחגים.
לאחר מספר שבועות של עבודה מאומצת הם התייאשו לגמרי ואיבדו תקווה.
לא משנה כמה מאמץ הם השקיעו היה נראה שההתקדמות מזערית ושהם לעולם לא יצליחו לסיים את הקיר.
בנקודה השפופה הזו, אביהם תפס אותם ואמר להם:

"אין שום קיר.
יש רק לבנים.
התפקיד שלכם הוא להניח את הלבנה הזו בצורה מושלמת.
ואז לעבור ללבנה הבאה ולהניח אותה בצורה מושלמת.
אל תחשבו על הקיר.
הדאגה היחידה שלכם היא רק לבנה אחת."

עבור ויל ואחיו זה היה רגע משמעותי ומעצב.
משהו בפרספקטיבה שלהם השתנה.
הם המשיכו לעבוד על הקיר, לבנה אחר לבנה, ולאחר מספר חודשים הניחו בגאווה את הלבנה האחרונה.

בהתייחסות לאירוע הזה, ויל מחלץ תובנה מרכזית לחיים:

"ההבדל בין משימה שמרגישה בלתי אפשרית לבין משימה שמרגישה ניתנת לביצוע הוא רק עניין של נקודת מבט.
האם אתה מתמקד בקיר? או שאתה מתמקד בלבנה?
עצבני? הניחו לבנה נוספת.
סוף השבוע נפתח גרוע? הניחו לבנה נוספת.
מכירות האלבומים יורדות? הניחו לבנה נוספת.
הנישואים נכשלים? הניחו לבנה נוספת."

**
אירוע הקיר והלבנים מתחבר לפילוסופיית התמודדות עם קושי בדרך של צעד אחר צעד.
במצבים שנראים קשים מנשוא או בלתי אפשריים, חשוב להתמקד בצעד הקרוב ולעבור אותו בהצלחה.
המטרה הסופית יכולה להראות רחוקה מדי או בלתי ניתנת להשגה.
אם נתמקד בה אנו עלולים להתייאש ולוותר.

למרות שמעולם לא בניתי קיר לבנים, החוויה והתובנה הזו מוכרות לי היטב:

היום הראשון שלי בשייטת 13 היה אינטנסיבי בצורה בלתי נתפסת.
לא היה לי מושג שיום אחד יכול להיות כ"כ אינטנסיבי – פיזית, רגשית ומנטלית.
בקושי החזקתי מעמד במהלכו של יום אחד, אז איך אפשר לשרוד מסלול שלם בצורה הזו?
במצבים כאלו המחשבה ההגיונית וארוכת הטווח יכולה להחליש.
היא עלולה להוביל למסקנה שעדיף לפרוש כבר עכשיו.
החלופה היא להתמקד רק ביום הנוכחי.
לחגוג את העובדה שהצלחתי לעבור יום אחד.
ואז להתמקד רק ביום הבא.
ואז רק ביום שאחריו.

כשמתחילים לרוץ מרתון, 42 הקילומטרים יכולים להראות כמרחק עצום.
בפועל, בכדי לרוץ מרתון, צריך להשלים רק את הקילומטר הראשון, ובתוכו רק את המטר הקרוב.
ואז רק את זה שאחריו.

הרעיון הזה רלוונטי לא רק למאמצים גופניים יוצאי דופן.
לפני כשנתיים הקורונה נכנסה לחיינו.
משפחות רבות מצאו עצמם במצבים מאתגרים הכוללים בידוד, ילדים ללא מסגרות, עבודה מהבית, גבולות מטושטשים, חשש מהבלתי נודע, אתגרים כלכליים, ריחוק חברתי מההורים ועוד.
השבועות הראשונים שבהם המציאות השתנתה היו מלחיצים ומתישים.
איך אפשר לחיות כך לאורך זמן..?

העיקרון זהה:
חשוב לעבור רק את היום.
ואז רק את מחר.
מתישהו נתרגל, או נפתח שרירים חדשים, או שהאינטנסיביות תחלוף.

**
את תובנת "הקיר והלבנים" אפשר לקחת לא רק למצבים קשים או מאתגרים.
ניתן לחשוב על חיינו כעל קיר שאותו אנו בונים בהדרגה.
הקיר שאביו של ויל סמית' ראה בעיני רוחו היה קיר לבנים בגובה שלושה מטרים וברוחב שישה מטרים.
"קיר החיים" שלנו הוא תמונת העתיד האישית שלנו המכילה בתוכה את תפיסת ההצלחה בחיים כפי שאנו מגדירים אותה לעצמנו.
המשמעות של להתמקד ב"לבנים" ולא ב"קיר" היא לחיות בהווה ולהתנהל בצורה המשקפת את הערכים ואת סדרי העדיפויות החשובים לנו.
"קיר החיים" שלנו נבנה מדי יום באמצעות המילים, המחשבות, האינטראקציות, הבחירות והפעולות שלנו.
כשם שקיר הוא אוסף של לבנים המונחות בצורה מסוימת, כך חיים הם אוסף של רגעים הנחיים בצורה מסוימת.

האם קיר החיים שאנחנו בונים עכשיו הוא הקיר שאנו רוצים לבנות..?

**
תזכורת:
ביום ג' 22.2.22 אקיים מפגש וירטואלי בנושא תהליכי שינוי מיטיבים בארגונים.
בחיבור ל"קיר הלבנים" גם שינויים מיטיבים בארגון מתרחשים פעולה אחר פעולה.
במהלך המפגש אציג מודל שפיתחתי בחודשים האחרונים ואדגים אותו במספר אופנים.
ניתן לקרוא על המפגש ולהירשם אליו בקישור הבא.
הקלטות תישלחנה לכל הנרשמים, כך שאם התאריך לא מסתדר לכם עדיין תוכלו לצפות במפגש.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

קונפליקט

בהשראת מיקי קשתן התחלתי להאזין השבוע לספר Healing Resistance: A Radically Different Response to Harm שנכתב ע"י קאזו האגה.
הספר מציג את העקרונות המרכזיים של גישת אי-האלימות הקינגיאנית (Kingian Nonviolence) המבוססת על משנתו של ד"ר מרטין לותר קינג.
בשני העשורים האחרונים אני לומד, מתרגל ומנחה תקשורת לא-אלימה (תקשורת מקרבת) במסגרות ובתצורות שונות.
בסיס הלימוד שלי הוא המודל שפיתח ד"ר מרשאל רוזנברג.
אחד הדברים המעניינים והמעשירים הוא להיחשף לגישות נוספות הקרובות ברוח ושונות במימוש.
מרתק ומסקרן לראות את הדמיון והשונות בדרך שבה יוצרים שונים מביאים לידי ביטוי את היצירות שלהם המבוססות על עקרונות דומים.

בפוסט הזה אני בוחר לשתף אתכם במספר היבטים של קונפליקט כפי שהם מוצגים בספרו של האגה.
אני מוצא את דרך ההצגה הזו חדה, פשוטה להבנה, מעשית ובעלת ערך גבוה להתבוננות בקונפליקטים ולהתמודדות אתם.

1. קונפליקט הוא נייטרלי

עבור מרבית האנשים המושג "קונפליקט" נחווה כמשהו שלילי ומחובר אסוציאטיבית למלחמות, צעקות, אלימות, ויכוחים וכו'.
עפ"י גישת אי-האלימות של ד"ר קינג קונפליקט אינו שלילי או חיובי, הוא נייטרלי.
לדרך שבה אנו מגיבים בקונפליקט יכולה להיות השפעה מיטיבה או מזיקה, אך הקונפליקט לכשלעצמו הוא נייטרלי.
אלימות, צעקות ומריבות אינם תוצר של קונפליקטים אלא של התנהגות אנושית המתרחשת כאשר קונפליקט מנוהל בצורה מסוימת.
גם הפקת לקחים, חיבור אמפטי וחיזוק מערכת היחסים יכולים להיות תוצר של התנהגויות אנושיות המתרחשות בזמן קונפליקט.
מהותה של הגישה האי-אלימה היא ללמוד להגיב לקונפליקט בדרכים מיטיבות.

להמשך קריאת הפוסט המלא באתר  

בספרו, האגה מדגיש שוב ושוב את חשיבות התרגול.
ככל שאנו יותר מיומנים, כך אנו יכולים לתקשר ולהתנהל בצורה יותר אפקטיבית במצבים יותר מורכבים.
הסלמה של קונפליקטים היא במקרים רבים תוצר של חוסר מיומנות ויכולת.
בדומה ללימודי קראטה, שחייה או פסנתר, ההבנה המנטלית של רעיון מסוים אינה מספיקה.
על מנת לפתח יכולת ומיומנות יש לתרגל שוב ושוב.
קונפליקט אם כך, הוא גם הזדמנות לתרגול, לפיתוח מיומנות ולצמיחה אישית.

לקריאת הפוסט המלא באתר  

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. ההרשמה למפגש הזום בנושא "העצמת תהליכי התהוות מיטיבים בארגונים" עדיין פתוחה. ניתן לקרוא על כך ולהרשם כאן.