כשכתבתי במוצאי שבת שעברה את הפוסט "הזדמנות לתרגול",
לא היה לי מושג עד כמה השבוע הקרוב שמחכה לי,
יהיה שונה מהשבוע המתוכנן שחשבתי שמחכה לי.
כמה מהאירועים הכי משמעותיים וחשובים שבו לא היו בלו"ז המקורי שלי:
– שינוי תכניות חד ונוגע של חברה לעבודה,
– הזמנה בלתי צפויה לפרויקט עתידי מסוים,
– משהו משפחתי שהתפתח וקיבל עדיפות על פני תכניות אחרות,
– עניין חשוב בעבודה שלא צפיתי את עוצמתו ואת ההשפעה שלו,
– כניסה אינטנסיבית של אדם מסוים לחיי לכמה ימים,
– הדיסק החדש של אברהם טל שמצא את דרכו אלי ומאז מתנגן ברכב,
– מפגש אקראי בסופרמרקט עם רופאה מיוחדת שאני מכיר לה תודה עמוקה,
– הרצאת תקשורת מקרבת בתיאטרון גבעתיים שהיתה מתוכננת אך הפתיעה אותי בחוויה שהיא עוררה.
אני סוגר עוד שבוע "רגיל" של חיים מלאים:
שבוע של לידה ושל מוות.
שבוע של כאב ושל שמחה.
שבוע של הרבה בהירות ושל המון בלבול וחוסר וודאות.
שבוע של שיתופי פעולה, תמיכה הדדית, וגם של אי- הבנות וקונפליקטים.
שבוע של התרגשות, הכרת תודה והנאה לצד לחץ, מתח, כעס ומועקה.
בחיים מלאים עסקת החבילה כוללת "גם וגם".
יש משפט שאומר (איני זוכר היכן שמעתי אותו)
שכששני אנשים נפגשים, יש שם בעצם שישה:
התמונה שיש לכל אחד מהם על רעהו,
התמונה שיש לכל אחד מהם על עצמו,
והאדם שכל אחד מהם הוא באמת.
אני נכנס לשבת עם תובנה חזקה לגבי חשיבות הדיאלוג:
ביני לבינך יש מרחק עצום הנובע מאינסוף סיפורים, שיפוטים ופרשנויות,
המונעים מאיתנו לראות זו את זה.
הסיפורים שאני מספר לעצמי עלייך ועל עצמי
מרחיקים אותנו זה מזו וגם מעצמנו.
אנחנו כל- כך מורגלים לתווך הזה עד שבדרך כלל איננו רואים אותו.
הוא שקוף לנו ואיננו מודעים לכך שהוא שם.
התווך הזה מזהם את המרחב שבינינו ומייצר גם אצלך וגם אצלי,
כאב, כעס ופחד הנובעים במידה רבה מבלבול.
דיאלוג מתמשך, אמיץ, כן ומלא כוונה,
בין אנשים המאמינים זה בזה ומודעים לתווך הסיפורים שביניהם,
הוא אולי אחת הדרכים היחידות שיאפשרו לנו
לראות בצורה צלולה זו את זה וזה את זו.
גם אם רק לפרקים או לרגע קצר.
שבת שלום. חיים מלאים. יום יום.
