הבלוג של רוני ויינברגר

בשלוש לפנות בוקר התעוררנו טרוטי עיניים להתרעת האזעקות והגברת הכוננות.
אנחנו בסרט חדש.
עניינים שעמדו במרכז תשומת הלב והשיח עד לפני כמה שעות כבר הרבה פחות רלוונטיים.
ישראל תוקפת באירן.
עשר דקות עברו.
אפשר כבר לצאת מהממ"ד או להישאר?
אנחנו בנוהל "הרגיל" של החות'ים או שבנוהל אחר?
ואם יוצאים – ללכת לישון או לחכות להתפתחויות?

בשמונה בבוקר הסופרמרקטים כבר גדושים באנשים שמצטיידים לקראת הלא נודע.
קצינים ומדענים אירניים בכירים חוסלו, מתקני גרעין ותחמושת הופצצו.
מאות כטבמים שוגרו מאירן וצפויים להגיע לישראל בעוד כשעה-שעתיים.
לצד הכטבמים יש צפי לתקיפה של טילי שיוט רבים.
הפער בין השיחות והצחוקים ליד המדפים בסופר, לבין התסריטים האפשריים ומה שקורה מעלינו ומסביבנו,
הוא הזוי ובלתי נתפס.
אני שלישי בתור של הדגים, עם עובד אחד שנראה שהוא לא ממהר יותר מדי –
לחכות לתורי (נראה שזה יקח לפחות חצי שעה) או לוותר על מה שלא הכרחי ולטוס הביתה?

במהלך ארוחת הבוקר ("כדאי לאכול עכשיו כי מי יודע מה יקרה עוד מעט..")
התקבלה ידיעה שמתקפת הכטבמים נבלמה.
ואללה? לגמרי?
כל המאות ששוגרו?
ומה עם טילי השיוט?

דקות לאחר מכן בוטלה ההנחייה להישאר בקרבת מרחבים מוגנים.
חזרה לשגרה דרוכה – אפשר לצאת ולהתרחק.

**
אחד הדברים שמדגישים שוב ושוב ללוחמים במסעות עיבוד לחימה,
זה שבמצבים לא-נורמליים, כל תגובה היא נורמלית.
מספיק קשה עם כל מה שקורה, לא צריך להעמיס על זה גם שיפוטיות והלקאה עצמית.

אנחנו במצב לא-נורמלי עכשיו.
מוצפים בידיעות ובחדשות.
כהרף עין אנחנו עוברים (או מועברים), לפעמים מספר פעמים ביום,
בין תפיסה-תחושה של סכנת חיים לשגרת יום-יום מורגלת.

למי להקשיב?
לאן כל זה הולך?
מתי ואיך זה ייגמר?

לא באמת ברור מה קורה.
לרובנו המוחלט אין מושג.
כל ידיעה היא חלקית וזמנית.
הכול יכול להשתנות בכל רגע.
תחושה חזקה של חוסר ודאות.
ושל חוסר שליטה.

**
בימים הראשונים שאחרי השביעי לאוקטובר,
שמעתי ראיון עם איתי אנגל, שבו הוא הביא את הפרספקטיבה העמוקה שלו מסיקור אזורים מוכי אסון.
כשקורה משהו בסדר גודל כזה כמו שקרה לנו עכשיו, הוא אמר,
בדומה למשל לאסון התאומים ב-11 לספטמבר,
הוא מניע שרשרת אירועים עצומה ובלתי צפויה,
שאף אחד לא ליכול להבין או לראות,
אשר מתהווים תוך כדי תנועה,
ומובילים לשינויים אדירים שלא ניתן לחזות.
מהמקום שאנו נמצאים בו עכשיו,
אף אחד לא יכול לצפות מה יתרחש.
ולכן אני מציע, כך הוא אמר,
לקחת בערבון מוגבל את כל הפרשנים,
התחזיות ואת כל מי שמדבר בסימני קריאה.

הראיון הזה כאמור התרחש לפני כ-20 חודשים, וכל כך הרבה אירועים לא צפויים קרו מאז.
הבוקר נדמה שאנחנו עדיין בעיצומה של אותה תגובת שרשרת,
ושבספק אם מישהו יכול באמת להבין או לצפות לאן כל זה הולך ואיך זה יתפתח.

**
אני מאמץ את העמדה של איתי אנגל ומוצא שהיא מרגיעה אותי:

ייקח לזה עוד זמן,
זה לא יסתיים בקרוב.
לא לחפש וודאות במקום שאין.
להיזהר מאופוריה ומדיסטופיה, להימנע מייאוש ומאופיטימיות, מטוב ורע מוחלטים.
להפסיק לחפש בהירות במציאות כל כך מורכבת ודינמית.
לגלות ענווה.
וסקרנות.

ואני מוסיף לאיתי אנגל עוד כמה דברים:

להגיד שלום לפחד שמתעורר בנו ולהכיר בחוסר האונים שלנו.
לקבל את זה שלא הכול בשליטתנו.
להחזיק מעמד. נשימה נשימה.
לקחת אחריות על החלק שלנו.
להכיר בהשפעה שלנו על עצמנו ועל הסביבה שלנו.
לעשות את העבודה שלנו בכל יום.
צעד צעד.
להחזיק תקווה ולפעול בכיוון שלה.
להכיר תודה.
להרבות טוב.

**
לסיום, 3 שירים שמזכירים את החשיבות של פעולות פשוטות, צעדים קטנים ועשייה מיטיבה.

צעדים קטנים / נעמה מוזס

לְצַחְצֵחַ שִׁנַּיִם
לִמְרֹחַ אֹדֶם עַל הַשְּׂפָתַיִם
לִשְׁתּוֹת כּוֹס מַיִם
לְהִסְתַּכֵּל עַל הַשָּׁמַיִם
לְהִסְתּוֹבֵב בַּשְּׁכוּנָה
לְהַפְעִיל מְכוֹנָה
לִבְדֹּק מָה שְׁלוֹם הַשְּׁכֵנָה
לְהַכְנִיס לַתַּנּוּר עוֹד עוּגָה
לִקְרֹא פִּסְקָה בַּסֵּפֶר
לְנַסּוֹת לִקְרֹא אוֹתָהּ שׁוּב
לְהִתְפַּלֵּל שֶׁתָּשׁוּב.

**
מעתה פעולות פשוטות / רותם שובל

לְהַשְׂבִּיעַ אֶת הָרָעָב
לְהַצְנִיחַ מַטָּה אֶת הַשְּׁכָמוֹת
לְהִתְבּוֹנֵן בַּחֲתוּלָה
לִרְקֹד בָּעֶרֶב בַּסָּלוֹן
זֶה בִּשְׁבִיל הַלֵּב וְזֶה בִּשְׁבִיל
הַשֶּׁקֶט

מֵעַתָּה תְּפִלּוֹת קְטַנּוֹת
שֶׁהַנְּשִׁימָה תִּתְפַּשֵּׁט מֵהַבְטָחוֹת
שֶׁהַשֵּׁנָה תָּבוֹא, רְחָבָה
כַּאֲדָמוֹת בָּהֶן רוֹעֶה הַגַּעֲגוּעַ
הַנְּגִיעָה בֵּינֵינוּ
שֶׁתִּשָּׁאֵר

**
נצחונות קטנים / מיכאל זץ

כָּל בֹּקֶר אֲנִי מְזַמֵּן לְעַצְמִי
נִצְחוֹנוֹת קְטַנִּים,
שֶׁל טוֹב עַל הָרַע
שֶׁל יֵשׁ עַל הָאֵין
שֶׁל בְּיַחַד עַל הַלְּבַד.
בְּיָמִים אֲחָדִים אֲנִי מְנַצֵּחַ
וּבַאֲחֵרִים מַפְסִיד,
וְכָךְ חוֹזֵר חֲלִילָה.
כָּל עֶרֶב אֲנִי מַשְׁאִיר לַחֹשֶׁךְ,
פֶּתַח קָטָן שֶׁל
אוֹר.

53 חטופות וחטופים עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע, לפני עשר שנים בדיוק, יצאנו קבוצה של 25 חבר'ה לסופ"ש בגולן.
זו היתה סוג של התארגנות ראשונה מאז השיחרור, שהתייצבנו אליה בהרכב כמעט מלא,
כולל שלישייה שהגיעה במיוחד מחו"ל.

כדי שמשהו כזה יקרה, לרוב צריך מישהו או כמה מישהו-ים שיהיו הכוח המניע, יארגנו וידחפו.
לפני עשר שנים, הכוחות המניעים שלנו היו תומר ואיתי.
זכינו ליומיים נפלאים עם הרבה שיחות, צחוקים, מדורה, אוכל וטיולים.
כשהיינו שם, לא ידענו שבקרוב ניפרד מאחד המארגנים,
ושהאירוע הזה יהיה זיכרון מתוק אחרון של רבים מאיתנו איתו ביחד.
איתי לוי ז"ל, איש ברזל (תרתי משמע) נפטר מאירוע לב בגיל 44, שנה לאחר אותה התכנסות מופלאה בגולן.
באותו סופ"ש גם לא ידענו שזוהי רק ההתחלה של שרשרת מפגשים משותפים נוספים שלנו,
שתתפתח ותצמח, שתעמיק את ההכרות בינינו ואת מערכות היחסים שלנו.

בשבוע שעבר זכינו לחוות שיא חדש בהשתתפות 16 מאיתנו:
טסנו לאתונה, שכרנו 2 יאכטות, ויצאנו להפלגה מפנקת באיים הסרוניים שבקרבת אתונה.
כמו להקת ציפורים אפקטיבית המובילים התחלפו,
והפעם גילי, יואב וליאור היו הכוחות המניעים והמובילים שבזכותם זה קרה.

בשעות שלפני הטיסה עוד התקשיתי לדמיין את עצמי יוצא מהיומיום ועובר ליקום מקביל לשבוע:
הייתי שקוע עמוק במציאות האינטנסיבית שלנו כאן בארץ,
עם אירועים בעבודה, ובתשומת לב לעניינים רפואיים במשפחה.
חלקנו משרתים פעילים במילואים, לרבים מאתנו יש ילדים בצבא,
הורים מבוגרים ושלל אחראויות, תפקידים ואתגרים.
המעבר היה חד והמשיך להעסיק אותי גם כשהיינו שם:
איפה אני לא נמצא ומה אני לא עושה, בזמן שאני נמצא על היאכטה עם החברים שלי?

בשבוע הזה זכיתי וזכינו לחוות משהו שלא כל אחד זוכה לו בתקופה הזו, ושאולי גם לא יזכה לעולם.
בימים הללו התברכנו באינספור רגעים של ביחד ובחופש אולטימטיבי להיות ולעשות:
צחוקים, זכרונות, ארוחות משותפות, שיחות עומק, אוכל מעולה (שאפו ענק לצחי !),
שש-בש, דיקורים של ארמוזה, משחקים, טיולים, בילויים והמון המון ים.

יש בי הכרת תודה עצומה על הזכות לחוות שבוע כזה ולהיות חלק מקבוצה כזו.
כל כך הרבה תנאים לא מובנים מאליהם צריכים להתקיים בכדי שזה יקרה.
כל כך הרבה אנשים צריכים ליצור ולאפשר את זה.

כשנפגשנו לפני 35 שנים והתחלנו מסלול ביחד לא יכולנו לדמיין איך החיים והחברות שלנו יתפתחו.
כשנפגשנו בדיוק לפני עשר שנים בגולן לא היה לנו מושג מה מחכה לנו בעשור הקרוב.
הקבוצה ככלל וכל אחד מאיתנו במקום כל כך שונה מהמקום שהיינו בו, ואיתי לא איתנו.

מי יודע איפה כל אחד מאיתנו, ואיפה כולנו כקבוצה נהיה בעוד עשור..?

56 חטופות וחטופים עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם, ושכל החפים מפשע יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הפעם הראשונה שקראתי את "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" היתה לפני קרוב לשלושים שנה.
אני לא בטוח איך הגעתי לספר הזה, אבל אני ממש זוכר סיטואציה קונקרטית שלי קורא בו.
הייתי אז בן 26 או משהו כזה, כשנה לאחר השחרור מהצבא,
זמן קצר לאחר שמאיה ואני עברנו לגור בחיפה לקראת תחילת לימודיי בטכניון.
אני ממש יכול לראות את עצמי יושב על כסא בסלון, בגבי לטלויזיה ולמטבח,
רגליי על המסילות של חלון ההזזה שמאחורי הספה,
משקיף על היער של רמות ספיר, מרגיש את הבריזה החיפאית הנעימה של שעות אחה"צ.
המבט שלי נע לסירוגין בין הנוף שמולי לבין הספר שאני מחזיק,
המחשבות רצות בין המילים של הספר לאסוציאציות שעולות לי בחיבור שלהם לחיי.
באותם רגעים משהו בי ממש מתרגש, כשאני קולט שיש פה משהו מיוחד וחזק עבורי שהולך להשפיע עלי מאוד.
סוג של גילוי.

מאז קראתי את "שבעת ההרגלים" של סטיבן קובי עוד פעמים רבות.
חזרתי אליו שוב ושוב לאורך השנים.
נראה לי שהוא הספר שהשפיע עלי ועל חיי יותר מכל ספר אחר.
המלצתי עליו אינספור פעמים.
היו שנים שהייתי קונה אותו כמתנת כניסה לעובדים חדשים שלי,
ומבקש מהם לקרוא את הפרק הראשון לפני השיחה הראשונה שלנו.
בכל סדנת משתחררים שאני מקיים בעשור וחצי האחרון זה הספר הראשון שאני מזכיר,
וחלק ניכר מהסדנה מוקדש לכמה מן ההרגלים המופיעים בספר.

השבוע, לאחר שנה או שנתיים שלא עשיתי זאת, חזרתי לספר "שבעת ההרגלים".
בכל פעם אני מתפעל מחדש ממה שהוא מעורר בי ומהדרך שבה הוא משפיע עלי. 
זה משהו אחד להתלהב מספר שאתה קורא בשלב מסוים בחייך,
ומשהו אחר לגמרי לחזור אליו שוב ושוב, למצוא אותו בעל ערך בכל שלב בחיים ולהתלהב בכל פעם מחדש.
מעניין למה זה משפיע עלי בעוצמה ובמהירות כזו.
אולי זו הבהירות והפשטות של Back to Basics, ביטוי חד של מספר עקרונות מפתח עמוקים,
שממשיכים להיות רלוונטיים ומשמעותיים לאורך השנים הללו, גם בתקופות הכי אינטנסיביות ומאתגרות.

ההתחלה של הספר, עשרות העמודים הראשונים שלו, חזקה במיוחד עבורי. גם היום.
ההרגל הראשון מתוך השבעה – "היה פרואקטיבי" – נוגע בחשיבות של בחירה ולקיחת אחריות.
עם השנים קראתי לזה א"ב.
א"ב של חיים מלאים = אחריות ובחירה.
המעבר מתגובתיות אוטומטית ללקיחת אחריות ומתן מענה למה שקורה מתוך בחירה מודעת.
רק את הנושא הזה אפשר ללמוד במשך חודשים ולתרגל חיים שלמים.

סטיבן קובי הושפע מאוד מויקטור פרנקל, שורד מחנות הריכוז, אבי תורת הלוגותרפיה, ומי שכתב את "האדם מחפש משמעות".
הוא מרבה לצטט אותו בספרו ומתאר עד כמה תפיסותיו ורעיונותיו של פרנקל עיצבו אותו.

כששמעתי השבוע את סטיבן קובי מקריא בקולו את הספר ומזכיר שוב ושוב את ויקטור פרנקל,
חזרתי ל-"האדם מחפש משמעות" כדי לשאוב בצורה ישירה ולא מתווכת מפרנקל את חוכמתו ותפיסותיו.
הקריאה הנוכחית של "האדם מחפש משמעות" הייתה מאוד ייחודית הפעם.
בעבר, תיאור ההתמודדויות והחוויות שפרנקל משתף, היה עוצמתי, מעורר השראה ומרגש,
אבל זה תמיד הרגיש קצת רחוק, כאילו שייך להיסטוריה שכבר לא כאן.
בקריאה הפעם, עם כל מה שאנו עוברים-חווים-שומעים-רואים מאז ה-7 לאוקטובר,
הכול מרגיש הרבה יותר קרוב, חי ומוחשי.

אחד הרעיונות המרכזיים של פרנקל הוא שאין לנו שליטה על נסיבות חיינו ועל מה שקורה לנו,
אך שבכל רגע נתון אנו יכולים לבחור את התגובה ואת העמדה שלנו כלפי מה שקורה לנו.

על פי פרנקל, החופש החשוב מכל, חופש שאחרים לא יכולים לגזול מאיתנו,
הוא החופש לבחור את גישתנו ואת התגובה שלנו ביחס למה שקורה.

פרנקל ותורת הלוגותרפיה שפיתח עוסקים רבות בנושא המשמעות,
ובחשיבות של מציאת משמעות אישית בחיים גם במצבים הכי קשים.

לקראת סיום, קבלו מספר ציטוטים מספריו של פרנקל, שנוגעים בי, מראים לי מה אפשרי, נוטעים בי תקווה ומאתגרים אותי.

"בין אירוע לתגובה קיים מרווח.
במרווח הזה טמון הכוח שלנו לבחור את התגובה שלנו.
בתגובה שלנו שוכנים הצמיחה והחופש שלנו."

**
"אפשר ליטול מן האדם את הכול חוץ מדבר אחד:
את האחרונה שבחירויות אנוש –
לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבחוֹר את דרכו."

**
"אין דבר בעולם שעשוי לעזור לאדם לשרוד גם בתנאים הקשים מכל, כמו הידיעה שיש משמעות לחייו.
חוכמה רבה גנוזה באמירה של ניטשה: 'מי שיש לו איזה 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך' ".

**
"לא מצב של העדר מתיחות נחוץ לאדם, אלא השאיפה והמאבק אל מטרה ראויה לו."

**
"מה שהיה דרוש באמת, היה שינוי יסודי ביחסנו אל החיים.
צריכים היינו ללמוד בעצמנו וללמד את האנשים המיואשים,
כי בעצם לא היתה חשיבות למה שאנחנו קיווינו לקבל מן החיים, אלא למה שביקשו החיים לקבל מאתנו.

צריכים היינו לחדול מלשאול לפשר החיים
ותחת זאת לראות את עצמנו כנשאלים על-ידי החיים יום-יום ושעה-שעה.
ועלינו להשיב, לא בדיבור ולא בהרהור – אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה."

הרעיונות הללו כל כך חשובים בעיניי, וכל כך רלוונטיים למה שאנו עוברים וחווים בתקופה הזו.
לא רק במצבי הקיצון הקשים ביותר, אלא בעשרות סיטואציות ומצבים יומיומיים.

כל אחד מהם עולם ומלואו, הזמנה להרהור ולתרגול מעמיק בחיי היום-יום.

יש לנו אחריות ויש לנו בחירה.
חשוב לגלות את המשמעות האישית שלנו בימים הללו.
לבחור בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה, לעשות את העבודה שלנו במשמרת הנוכחית. 

58 חטופות וחטופים עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה, בשלום ובבריאות גופנית ונפשית לחיק משפחותיהם ואהוביהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

באחד הבקרים כשרועי בני היה בכיתה א' (היום הוא בן 17, תעשו חשבון כמה זמן עבר..),
הלכנו ביחד לבית הספר והתחלנו לדבר על גיל.
רועי אמר שהוא רוצה להיות כבר בן שבע.
"למה דווקא 7" ? שאלתי אותו..
כי שבע זה גדול.
עד שבע זה הקטנים ומשבע זה הגדולים.
והוא רוצה להיות כבר גדול.

סיפרתי לו שיש אנשים שתמיד רוצים להיות בגיל אחר מהגיל שלהם.
כשהם קטנים הם רוצים להיות גדולים וכשהם גדולים הם רוצים להיות קטנים.
ואז תמיד הם לא מרוצים, כי הם אף פעם לא בגיל שהם רוצים.

"מה הגיל שאתה הכי אוהב?" רועי שאל אותי.
הרים לי להנחתה.
סיפרתי לו שהגיל שאני הכי אוהב זה הגיל שאני נמצא בו עכשיו.
בזמן שדיברנו זה היה ארבעים ושתיים.
אבל בשנה שעברה, אמרתי לו, זה היה משהו אחר.
"אתה יכול לנחש איזה גיל הכי אהבתי בשנה שעברה?" שאלתי אותו.
הוא חשב רגע, חייך את החיוך הממזרי שלו ושאל: "ארבעים ואחת?"
אין ספק שהילד גאון: גם הבין את הרעיון וגם יודע לספור ולחסר.

**
נזכרתי בסיפור הזה השבוע כשנתקלתי בפוסט שכתבתי על זה אז.
נחמד להיזכר בשיחה הזו, מעניין אם גם רועי זוכר אותה.
נראה לי שכשדיברתי עם רועי באותו בוקר, דיברתי גם אל עצמי.
רציתי להזכיר לעצמי את החשיבות של קבלה ושל הכרת תודה על מה שיש.
תמיד אפשר להתמקד בחצי כוס הריקה, ותמיד אפשר להתמקד בחצי הכוס המלאה.
אולי זו היתה דרכי להזכיר לעצמי שאני לא שולט במה שקורה לי ומסביבי (גיל כדוגמה),
אבל אני בהחלט יכול לבחור איך להגיב למה שקורה.
כנראה שהמילים שלי לרועי באותו בוקר הגיעו עם כמיהה להמשיך להתאמן בעצמי בכל אלו:
בקבלה, בהכרת תודה, בהכרה ביכולת הבחירה שלי ובלקיחת אחריות על מה שבהשפעתי.

**
אז, באותה הליכה לבית הספר, רועי ואני דיברנו על גיל.
האם אפשר להרחיב את הרעיון הזה מגיל גם להיבטים נוספים?

האם אני יכול לומר לעצמי (עוד לפני שאני אומר לאחרים),
שהמקום-זמן-מצב שאני הכי רוצה להיות בו הוא כאן ועכשיו?
עם כל מה שקורה? עם כל הקשיים והאתגרים?

באינסטינקט ראשוני התשובה היא "ממש לא!".
ברור שלא.
מלחמה, הרוגים, פצועים, חטופים, אלימות, הקצנה, שנאה.
כל כך הרבה סבל.
ברור שאני רוצה להיות במקום ובזמן אחר, יותר "נורמלי" ורגוע.
מקום שבו הדברים נראים ומרגישים שונה מכפי שהם עכשיו.
מי שאומר שזה המקום-זמן-מצב שהוא הכי רוצה להיות בו –
או שהוא משקר לעצמו או שהוא סתם לא אותנטי.

במחשבה שניה, התשובה שלי היא "חד משמעית כן!"
בהינתן שזה המצב ואלו הנסיבות (אין לנו שליטה על מה שקורה לנו),
אין זמן ומקום אחרים שאני רוצה להיות בהם יותר מהמקום הנוכחי שאני נמצא בו.
בכל מקום שבו יש סבל, אתגר, מורכבות וקושי גדולים, יש גם המון חסד, חמלה ומשמעות.
שבר גדול מגיע עם פוטנציאל ענק לריפוי ולתיקון.
מתוך המקום-זמן-מצב הזה שאני נמצא בו,
אני רוצה לעשות כמיטב יכולתי למשפחתי, בעבודה, במדינה, לעצמי,
להשפיע, לתרום, לתמוך ולקחת חלק בתהליכי שינוי מיטיבים שיעזרו לנו לנוע מכאן לשם.

**
בתחילת השבוע שוחחתי עם חברה קרובה ואהובה, שאחיינה נהרג בשבוע שעבר בעזה.
היא התקשרה אלי כמה דקות לאחר הקימה מהשבעה, בדרך מבית הקברות הביתה.
באמת שלא ניתן להבין את גודל האובדן ועומק הכאב.
הלוואי שהאירוע הזה לא היה קורה.
כשראיתי את השם של אותה חברה על צג הטלפון המצלצל שלי,
לא היה מקום שרציתי להיות בו יותר מאשר איתה באותן דקות.

כשהייתי במוצ"ש בכיכר החטופים,
וכשישבתי בלבן ביום א' בערב "במשמרת 101" ליד הקריה בקרבת משפחות החטופים,
לא היה מקום או חברת אנשים שרציתי להיות בהם יותר מאשר במקומות הללו.

כשצפיתי עם כמה מבני משפחתי השבוע בפרק חדש של סדרת הריאליטי "הבוגדים",
על הספה בביתנו לאחר יום מלא ואינטנסיבי, לא היה מקום שרציתי להיות בו יותר באותו רגע.

**
פעם חשבתי שקבלה ורצון לשינוי סותרים זו את זה.
או שאני מקבל משהו או שאני רוצה לשנות אותו.
היום אני מבין שהם לא סותרים זו את זה אלא משלימים האחת את השני.
קבלה של המצב היא הכרה בכך שכרגע אנחנו איפה שאנחנו והמצב הוא כפי שהוא.
קבלה עוזרת לנו להפסיק לחפור בעבר ולהתמקד בהווה.
היא מאפשרת לנו לקחת אחריות ולפעול עכשיו לשינוי.

**
כשאמרתי לרועי מה שאמרתי, באותה שיחה לפני 11 שנים,
זה הגיע עם כמיהה לתרגל ולפתח מיומנויות של קבלה, הכרת תודה, לקיחת אחריות, בחירה ושינוי.
כל כך הרבה קרה בשנים שחלפו מאז אותה שיחה, בצורות שלא יכולנו לדמיין.
לפעמים זה מרגיש שאנחנו בגלגול אחר, בעולם אחר,
ושעכשיו הכול הרבה יותר מורכב, אינטנסיבי, כבד, קשוח.
מה שממש מעניין לראות עכשיו, זה שלמרות כל השינויים,
התרגול, לפחות עבורי, נשאר אותו תרגול:
קבלה, הכרת תודה, לקיחת אחריות, בחירה ושינוי.
להרבות טוב לעצמי, לאחרים ובעולם.

**
לסיום – מספר תזכורות לעצמי (ואם תרצו גם לכם):

• ברגע זה אני לא יכול לעשות הכול, ואני יכול לעשות משהו.
• אין לי שליטה על מה שקורה לי, ויש לי בחירה איך אני מגיב למה שקורה לי.
• בכל רגע אני יכול לבחור לעשות צעד מיטיב עבורי או עבור אחרים, במחשבה, בדיבור ובפעולה.
• הבחירה שלי, הצעד שלי, הם תמיד בהווה, תמיד מהמקום-זמן-מצב הנוכחי שבו אני נמצא.

אז מה המקום-זמן-מצב שאני הכי רוצה להיות בו..?
בדיוק כאן ועכשיו.

58 חטופות וחטופים עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה, בשלום ובבריאות גופנית ונפשית לחיק משפחותיהם ואהוביהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השאלה שאני הכי אוהב לשאול מועמדים בראיונות עבודה,
(אני תמיד משאיר אותה לסוף הראיון),
זה האם יש או היתה דמות מסוימת בחיים שלכם,
שהשפיעה עליכם עמוקות ועיצבה במידה רבה את מי שאתם היום.
יש משהו בשאלה הזו שמחבר אנשים לעצמם וממש משפיע על האנרגיה של השיחה.
פעמים רבות כשהם מספרים לי על אותם אנשים (הורים, מורים, מפקדים, חברים, …),
אני שם לב שהעיניים שלהם בורקות ומשהו בקול שלהם משתנה.
בקטע הזה אני לרוב מתרגש מאוד, ביחד איתם.
תמיד לאחר שהם מסיימים לספר לי על האדם שהשפיע עמוקות על חייהם,
אני שואל אותם אם הוא יודע שזה מה שהם חושבים עליו,
ומציע להם להתקשר אליו או לשלוח לו הודעה (אם הוא עדיין בחיים) ולספר לו,
מה שאלו אותם בראיון ומה היתה התשובה שלהם.

יש מתנה גדולה מזו?

**
ג'יין גודול (אנתרופולוגית) טוענת שאנחנו לא יכולים להסתובב בעולם בלי לשנות אותו.
איננו יכולים לעבור אפילו יום אחד בחיים בלי להשפיע על אנשים שאנחנו פוגשים.
ביום נתון אנחנו פוגשים עשרות אנשים – בבית, בעבודה, ברחוב, בסופרמרקט, בכביש.
בכל אינטראקציה, פרונטלית או וירטואלית, אנחנו משפיעים ומושפעים.
אנחנו חלק מזרם אינסופי של קבלה ונתינה, של אנרגיה, של התהוות והשתנות.
חשוב להכיר בכך ולהיות מודעים לשינוי האינסופי שאנו יוצרים.
חשוב לבחור איך אנחנו רוצים להשפיע על אנשים ועל העולם.

אין מפגשים נייטרלים.

גם ראיון עבודה יכול להיות הזדמנות להרבות טוב בעולם. 

59 חטופות וחטופים עדיין לא כאן.
אינספור משפחות מתמודדות עם אתגרים מורכבים וקשיים גדולים עכשיו.
במיוחד בתקופה הזו, עם כל מה שקורה, יש לנו אחריות גדולה ותפקיד חשוב.  

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

זה התחיל לפני כמה שנים. הרבה שנים.
אני לא זוכר מתי בדיוק.
בכל פעם שאני שומע את המשפט "שלא תדעו עוד צער" משהו בי קופץ.
זה משפט שנוהגים לומר במצבים מורכבים, לרוב בניחום אבלים, ומתוך כוונות טובות,
ועדיין משהו בי מתעצבן כשאני שומע אותו.
כתבתי על כך פוסט לפני כמה שנים, ובין היתר סיפרתי מה אני נוהג לומר במצבים הללו.
(אני הפסקתי לומר "שלא תדעו עוד צער").

**
השבוע הקשבתי לשלושה הורים שכולים ששוחחו ביניהם ודיברו על המשפט הזה וכמה הוא מעצבן אותם.
הם הציעו מספר דברים שאפשר לומר במצבים קשים כשרוצים להביע תמיכה,
משפטים שהרבה יותר נוגעים בהם ומדויקים עבורם.
אחד המשפטים הוא "שלא תדעו רק צער".
"רק" במקום "עוד".
מילה אחת, שינוי עצום.
ברור שהם ידעו עוד צער.
הצער הוא לא רק ביום מסוים או בשבעה, הצער נמשך ויימשך כל החיים.
במקומות הנמוכים ובימים המורכבים, אנשים שקשה להם רוצים שיראו אותם, שיהיו איתם ושלא יבהלו מהם.
והם גם רוצים לקוות ולהאמין שיהיו להם מספיק כוחות להתמודד,
ושאולי מתישהו יהיה בהם מקום גם לדברים אחרים מעבר לצער, לאובדן ולכאב.
לא במקומם, לצידם.

**
3 ההורים השכולים שלימדו אותי את "שלא תדעו רק צער" הם אדוה, תומר וליאת.
אדוה היא אמא של נועם אברמוביץ', שנרצחה במיגונית בנחל עוז ב-7 באוקטובר 2023.
תומר הוא אבא של עמרי שורץ, שנפל ברצועת עזה ב-20 בדצמבר 2023
ליאת היא אמא של איתי סעדון, שנפל ברצועת עזה ב-2 בנובמבר 2023.
שמעתי את השיחה שלהם בפודקסט "מתים עליהם" בפרק שנקרא "איך באמת אפשר לעזור".

קצת כמו התוכנית "סליחה על השאלה" בכאן11,
הפודקסט הזה מאפשר לקבל מבט מעמיק, אותנטי וחשוף לחיים של הורים שכולים.
אם אתם הורים או אחים שכולים, אני בטוח שתתחברו מאוד לשיחות של ליאת, תומר ואדוה,
תמצאו בהם שותפים לדרך, ואולי אפילו סוג של מרחב תמיכה שנותן תוקף ואשרור לכל מה שאתם עוברים וחווים.

אם אינכם חלק ממשפחה שכולה, ייתכן שתמנעו מלהקשיב מחשש שזה כבד ומוריד מדי.
אני רוצה לעודד אתכם לנסות. תנו לזה צ'אנס. 
ביומיים האחרונים הקשבתי לשבעה פרקים שונים, כל אחד מהם מוקדש לנושא אחר.
השיחה קולחת, נוגעת, מחברת, ובאופן מפתיע עבורי, למרות המורכבות והעצב גם טוענת ומרימה.

למשפחות חשוב שיותר ויותר אנשים יקשיבו, יכירו ויבינו, ואולי גם יוכלו לעזור ולתמוך בצורות שונות.
עצם ההקשבה, ההכרה וההבנה היא כבר המון.
ואם נלמד מזה איך לעזור, מה אפשר לעשות וממה עדיף להימנע, אז על אחת כמה וכמה. 

**
אני רוצה לסיים בשיר שנוגע בי מאוד.
קיבלתי אותו במתנה בסופו של פרק הפודקסט "איך באמת אפשר לעזור".
תזכורת למורכבות ולקושי.
להתקדם צעד צעד.
נשימה נשימה.

בעל כורחי למדתי | נועה לארה מאיר

כְּשֶׁהַדְּבָרִים מִתְפָּרְקִים
הֵאָחְזִי בִּפְעֻלּוֹת פְּשׁוּטוֹת:

קַלְּפִי תַּפּוּז. בְּעֶזְרַת סַכִּין חַדָּה,
חִתְכִי עִגּוּל סְבִיב הָעֹקֶץ
וְחִרְצִי חֲרִיצִים לְאָרְכּוֹ. אִכְלִי.
הַשְׁקִי אֶת עֲצִיץ הַלּוּאִיזָה הַכָּחֹל. חַכִּי
עַד שֶׁהַמַּיִם יְטַפְטְפוּ מֵחֹר הַנִּקּוּז
אֶל הַצְּלוֹחִית, תְּלִי כְּבִיסָה בַּשֶּׁמֶשׁ. נַעֲרִי
בֶּגֶד בֶּגֶד כָּךְ שֶׁיִּתְפַּשְּׁטוּ אֵדֵי הַלָּבֶנְדֶּר בָּאֲוִיר.
אֶת הַבְּגָדִים הָעֲדִינִים תְּלִי הָפוּךְ.

הַכְנִיסִי אֲוִיר אֶל קְנֵה הַנְּשִׁימָה.
שַׁחְרְרִי אֶת הָאֲוִיר.

נַסִּי לְהִתְרַחֵק מִשְּׁאֵלוֹת כְּמוֹ
אָ ז מָ ה שְׁ ל וֹ מֵ ךְ
הִצָּמְדִי לְאֵלּוּ הַשּׁוֹאֲלִים –

אָכַלְתְּ מַשֶּׁהוּ מֵאָז הַבֹּקֶר?

לְחַמֵּם לָךְ בּוֹלוֹנֵז?

**
אנא העבירו את הפוסט/פודקסט הזה הלאה לעוד ועוד אנשים.
אני יודע שזה ממש חשוב למשפחות שכולות ויכול לתמוך במסע שלהן. 

59 חטופות וחטופים עדיין לא כאן. הלוואי שהם יזכו להתאחד עם משפחותיהם בקרוב. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לאחר אחד ממפגשי השיח שהנחיתי לפני מספר שבועות,
שלח אחד המשתתפים קריקטורה שבה רואים שני אנשים הניצבים מצידיו השונים של מספר המונח על הרצפה.
נקודת המבט שלהם מושפעת מהמיקום שלהם וגורמת להם לראות את הדברים אחרת:
האחד רואה את הספרה "6" והשני רואה את הספרה "9".
הקריקטורה הזו מעבירה נקודה חשובה מאוד:
המציאות היא לא בהכרח כפי שאנו רואים אותה.
ניתן לפרש אירוע מסוים בצורות שונות.
נקודת המבט שלנו בנוגע לאירוע מסוים מושפעת מאוד מהתפיסה וממערכת האמונות שלנו.
הנקודה הזו היא קריטית כשמנסים להבין את האחר.
ההכרה בכך שיכולה להיות פרשנות אחרת, שאולי אני לא רואה-מבין הכול,
ושמי שרואה דברים אחרת ממני הוא לא בהכרח טועה, פחות חכם או מונע מכוונות רעות,
היא קריטית ליכולת שלנו להעמיק הבנה, להחזיק מורכבות ולהתקרב.
קצת ענווה, פתיחות וסקרנות לא תזיק.
"אם הייתי במקומך הייתי פועל בדיוק כמוך" הוא פוסט שכתבתי בעבר שממש מתחבר לנקודה הזו.

**
כשראיתי את ההודעה עם קריקטורת ה 6-9 שנשלחה בקבוצה לאחר המפגש,
התעוררה בי שמחה על שהאינטראקציה בין חברי הקבוצה ממשיכה,
ועל תובנה חשובה שאולי מחלחלת ומגבירה פתיחות וסקרנות.
שניה לאחר מכן התחלתי לחוש אי-נוחות וחוסר שקט.
קצת הופתעתי מזה ולקח לי זמן להבין למה אני מרגיש כך.
כמה דקות לאחר מכן הבנתי מה הפריע לי.

לצד הנקודה החשובה הזו, חשוב מאוד בעיניי להדגיש נקודה נוספת, משלימה וחשובה לא פחות.
תארו לעצמכם שבמקום לעמוד משני צידי הספרה "6-9" אתם ואני עומדים משני צידי הספרה "4".
כל אחד מאיתנו יראה אותה בזוית שונה, ועדיין יהיה ברור לנו שאנו מתבוננים ב"4" ולא בספרה אחרת.
נקודת המבט, הנימוקים וניסיון החיים לא ישנו את העובדה שאנו ניצבים ליד "4".
שאף אחד לא יספר לנו שזה "3" או "7".

למה חשוב לי להדגיש את הנקודה הזו?
כי אני מאמין שלמצבים מסוימים יש אמת אחת ברורה שאינה תלויה בפרשנויות שונות.
אם למשל נכנסתי לצומת מרומזר והתנגשתי ברכב אחר,
מצלמות האבטחה יוכלו לקבוע האם נכנסתי לצומת כשהרמזור היה אדום, צהוב או ירוק.
התשובה לשאלה מה היה צבע הרמזור כשנכנסתי לצומת לא תהיה מושפעת מניסיון הנהיגה שלי,
מעבירות תנועה קודמות שיש לי או אין לי, וגם לא מעמדתי הפוליטית או מהאמונות שלי.
פשוט וחד: מה היה הצבע כשנכנסתי לצומת?

**
אנחנו בתקופה שבה שורר בלבול גדול בין מה שיחסי ונתון לפרשנות לבין מה שמוחלט ואינו נתון לפרשנות.
יש כאלו המכנים את זה עידן הפוסט-אמת.
"אל תפריעו לסיפור טוב עם העובדות".

לעתים הבלבול נובע מחוסר בהירות פנימית ומהטיות לא מודעות שלנו,
ולפעמים הוא נובע מהטעייה מכוונת של בעלי עניין, הרוצים להשפיע על דעתנו ולעצב אותה בדרכים שונות, כגון:
אי-דיוקים, שקרים, הדגשת פרטים מסוימים והשמטת פרטים אחרים, גזלייטינג, הצפת מידע ועוד.

איך נדע מתי אנחנו ניצבים בפני אירוע "6-9" (הנתון לפרשנות סוביקטיבית) ומתי בפני "4" (עובדה מוחלטת)?
לא תמיד זה קל ופשוט.
עצם ההכרות עם שני סוגי המצבים והתהייה בפני מה אנו ניצבים חשובה.
פיתוח יכולת חשיבה עצמאית וביקורתית המושפעת פחות מבעלי העניין, וממנגונני עיצוב התודעה החזקים,
הופכת להיות חשובה יותר ויותר בתקופה הנוכחית.

יש לכולנו אחריות אישית עצומה וממש לא פשוטה:
מצד אחד (במצבי 6-9) להכיר בענווה במוגבלות התפיסה שלנו,
ולחתור להבנת האחר והשונה בסקרנות ובפתיחות, גם במקומות שבהם זה קשה לנו.
ומצד שני (במצבי 4) לחתור לחקר האמת מבלי להתבלבל, להשמיע קול ברור,
להציב גבולות נחרצים וחשובים ללא קשר למחנות, לדעות ולעמדות הפוליטיות שלנו. 

**
השקר הכי גדול שאנחנו יכולים להאמין לו הוא שמה שאנחנו עושים לא משנה.
כל מה שאנחנו חושבים, מרגישים, אומרים ועושים משנה.
הוא משפיע עלינו, על סביבתנו הקרובה, ועל מעגלים רחבים יותר.
לא תמיד קל להבחין בזה או ניתן למדוד את זה אבל למה שאנחנו אומרים ועושים יש השפעה.
ולכן אנחנו אחראים.
חשוב לזכור את זה.
לפעמים יהיו בעלי עניין שירצו שנחשוב אחרת.
כשאנחנו מאמינים שמה שאנחנו עושים לא משנה ושאין לו השפעה, אנחנו יותר כנועים, אדישים, חסרי אונים או מיואשים.
או שאנחנו יותר אלימים, פרועים, חוצים גבולות אדומים, כי אם זה לא משנה אפשר לעשות את זה.
אם מה שאנחנו עושים לא משנה, אז אין לנו אחריות ודברים קורים לנו או מסביבנו.
אבל מה שאנחנו עושים משנה ומשפיע.
יש לנו אחריות.
ויש לנו בחירה.
יכול להיות שאנחנו עייפים, חסרי אנרגיה, שפופים.
אולי אנחנו רוצים לנוח או לקחת הפסקה.
יש ימים כאלו.
גם בימים כאלו חשוב לזכור שמה שאנחנו עושים משנה, ושיש לנו אחריות.
ובמצבים שבהם יותר קשה לנו אפשר לעשות רק כמיטב יכולתנו, לבחור בצעד הזמין הבא. לבקש עזרה, להישען.
לפעמים מה שעוזר במצבים הללו הוא דווקא לקום ולעשות.
להתמקד במישהו או במשהו ולעשות למרות הקושי או העייפות.
לפעמים עשייה מרימה אותנו, מזרימה בנו אנרגיה.

**
560 ימים ו-59 חטופות וחטופים עדיין לא כאן.

אל תתבלבלו:
מה שאנחנו עושים משנה ומשפיע.
יש לנו בחירה ויש לנו אחריות.
זה עלינו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

יש משהו בחג הזה שיותר קשה לי מבדרך כלל.
עברו כבר הרבה חגים בשנה וחצי מאז שפרצה המלחמה הזו,
וזו הפעם השנייה שאנחנו מציינים את פסח.
אז למה הפעם זה מרגיש יותר קשה מהפסח הקודם או מחגים אחרים?
אני לא בטוח.

אולי זו העייפות המצטברת כבר מעל שנה וחצי.
אולי זה גובה הלהבות וכל מה שקורה במדינה באינטנסיביות מטורפת בחודשים האחרונים.
אולי, בשונה מהפסח הקודם, שבו היינו בחשש כבד ובחוסר וודאות לגורל החטופים,
בחג הזה, יש לנו וודאות גבוהה לתנאים הקשים ולעינויים שהם עוברים.
אולי זה האמון שנשחק במקבלי ההחלטות, בתהיות בנוגע למלחמה במתכונתה הנוכחית,
בשברון הלב ממו"מ שלא הבשילו ומהסכמים קודמים שסוכלו או לא יצאו לפועל.
ואולי, זה שילוב של כל אלו ועוד.

**
השבוע זכיתי להקשיב לשני פודקסטים טריים עם רייצ'ל גולדברג-פולין, אמו של הרש ז"ל,
שנחטף פצוע ממסיבת הנובה בשביעי לאוקטובר, ושרד 330 ימים בשבי עד שנרצח.
ההקשבה לרייצ'ל, עם כל הכאב, האנושיות והעוצמה שבה, נוגעת ללב ומחזקת מאוד.
השיחות הללו איתה כל-כך שונות מהברברת האינסופית, הרדודה ומלאת הרעל ברשתות.
הפודקאסטים הוקלטו באנגלית.
אם יש ביכולתכם להקשיב לשיחות באנגלית, אני ממש ממליץ לכם לעשות זאת.
בתחתית הפוסט תמצאו את הקישורים המתאימים. 

**
הנה דוגמא ל-5 נקודות שאני לוקח מההקשבה לרייצ'ל:

א. "מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'."
אור לוי ואלי שרעבי שחזרו מהשבי, מספרים על משפט שהרש אמר להם, שנחרט בהם וחיזק אותם מאוד.
הרש ציטט משפט מתוך ספרו של ויקטור פרנקל "האדם מחפש משמעות",
שלפיו מי שיש לו "למה" מספיק חזק לחיות עבורו יכול לשאת כל "איך".
עבור רייצ'ל הידיעה שבנה לא היה שבור, חיזק אחרים, והיה שם עבורם מנחמת מאוד.
ובנוסף, היא לוקחת את המשפט הזה כסוג של הנחייה עבורה.
בעקבות בנה היא קראה שוב ושוב את "האדם מחפש משמעות".
בהשראת המסר מהרש ובמבט קדימה, רייצ'ל עסוקה עכשיו בחיפוש ובהגדרת ה"למה" שלה.
החיים לא נגמרים עם הטרגדיה הזו, הם משתנים.
ובינתיים, המטרה המרכזית שמניעה אותה בימים אלו היא לפעול ללא הרף להחזרתם של 59 החטופים.

**

ב. "פיונים במשחק"
רייצ'ל שיתפה בתחושה קשה שעם הזמן היא הבינה שרובנו "פיונים" (כלי משחק) קטנים,
במשחק מורכב המשוחק על ידי מספר מצומצם של שחקנים שמשפיעים על כולנו.
לדבריה חשוב להכיר בכך למרות הכאב והתסכול העצום שבידיעה הזו.
ההכרה החשובה הזו אינה מרפה את ידיה או גורמת לה להתייאש.
שינוי עמוק מתחיל מהכרה במצב.
רייצ'ל ממשיכה לעשות את כל שביכולתה תוך מיקוד במה שהכי חשוב. עבורה זה שחרור החטופים.
אני מוצא באמירה הזו שלה קריאה לפתוח את הראש ולפתח חשיבה-פעולה ערנית, ביקורתית ועצמאית.

**

ג. "דיינו" – תרגול הכרת תודה.
רייצ'ל וג'ון הם אנשים מאמינים ושומרי מצוות.
רייצ'ל מתארת את החלק של "דיינו" בהגדה של פסח כסדנה לתרגול הכרת תודה.
היא מחברת את זה ליום-יום שלה בשיתוף קורע לב,
ומספרת שהיא וג'ון בעלה מוצאים נחמה והכרת תודה בכך שיש להם קבר לבכות עליו,
בכך שג'ון זכה לזהות את הרש לפני קבורתו,
ובכל הסיפורים שהם שמעו על בנם מאור לוי, אלי שרעבי ואחרים.

**

ד. תמיכה חשובה במשפחות – משמרת 101
מייד עם הקימה מהשבעה והשלושים, רייצ'ל וג'ון חזרו לעשייה אינטנסיבית למען החזרת החטופים.
לדבריה, משמרת 101, הישיבה השקטה בלבן, ללא מילים ועם הרבה כוונה ותמיכה,
היא פעולה אדירה בחשיבותה עבור המשפחות, כזו שנותנת להן כוח בל יתואר.
זכיתי לשבת מספר פעמים במשמרת 101 במרחק של מטרים ספורים מרייצ'ל, ג'ון ומשפחות נוספות.
אם הנושא הזה קרוב ללבכם, בבקשה בבקשה הגיעו והצטרפו למשמרות הבאות.

**

ה. "כהרף עין"
זו אולי הנקודה הכי חשובה ומחזקת שאימצתי לעצמי מהקשבה לרייצ'ל.
רייצ'ל מזכירה את הביטוי "כהרף עין" המופיע מספר פעמים בספרות היהודית,
ומסבירה את הרעיון ששינוי גדול (למשל מעבדות לגאולה) יכול להתבצע באופן בלתי צפוי ובמהירות.
ההכרה באפשרות הזו מחזקת ומחדדת את החשיבות של להמשיך לעשות את העבודה שלנו ולא להתייאש.
בחיבור למה שקורה עכשיו, גם כשאנו לא רואים את זה או מאמינים בכך,
ייתכן שאנחנו במרחק נגיעה מהסכם כולל וחזרה מיידית של כל 59 החטופים.
ראינו את זה קורה חלקית לפני מספר שבועות כשנשיא ארה"ב הפעיל לחץ בכיוון.
זה יכול לקרות שוב ובאופן מלא, כהרף עין.

**
אלו הקישורים לשתי השיחות עם רייצ'ל גולדברג פולין:

שיחה עם תמר איש שלום , שיחה מצולמת עם דן סינור

**
למצוא את ה"למה" שלנו,
להכיר תודה על מה שבחלקנו,
לעשות בהתמדה את ה"עבודה" שלנו,
לפעול בנחישות למען מטרה ראויה,
להאמין ששינוי אפשרי,
אולי הוא ממש כאן מעבר לפינה.

בתפילה שנזכה לראות את כל החטופים חוזרים כהרף עין, לחזרתם בשלום של כל החיילים ולהחלמתם המלאה של כל הפצועים. 

שבת של שלום,
חג מיטיב,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מתנה לשבת –
אוסף של מילים טובות, מחזקות, מרחיבות לב, מעוררות השראה ומניעות מחשבה שליקטתי ממקומות שונים:

"אחד המכשולים המשמעותיים ביותר (והבלתי מאוזכרים ביותר) הניצבים בפני תרגול של חמלה
הוא הפחד מפני קביעת גבולות והטלת אחריות.
…
הנה מה שגיליתי: לבה של החמלה הוא קבלה.
ככל שמתעצמת היכולת שלנו לקבל את עצמנו ואת הזולת, כן אנו נעשים חומלים יותר.
למותר לציין שקשה לקבל אנשים כשהם פוגעים בנו, מנצלים אותנו או רומסים אותנו.
המחקר לימד אותי כי הדבר הראשון שעלינו לעשות כדי שנוכל לתרגל חמלה באמת ובתמים
הוא להתוות גבולות, ולא לפטור אנשים מאחריות להתנהגות שלהם."

~ מתוך "מושלמים כפי שאנחנו" מאת ברנה בראון

**
"אם אני משתמש בתקשורת לא-אלימה כדי לשחרר אנשים להיות פחות מדוכאים ולהסתדר טוב יותר עם משפחתם,
אבל איני מלמד אותם, בו-בזמן, להשתמש באנרגיה שלהם כדי לשנות במהירות מערכות בעולם,
אז אני חלק מהבעיה.
אני למעשה מרגיע אנשים, עושה אותם שמחים יותר לחיות בתוך המערכות כפי שהן,
ולכן אני משתמש בתקשורת לא-אלימה כסם מרדים."

~ מרשל רוזנברג (יוצר גישת התקשורת המקרבת), 2005
**
"לקח לי חיים שלמים להבין
שמכל מה שאעשה,
העבודה הכי חשובה שתהיה לי
היא להניח מילים טובות בתוכי,
על ליבם של אחרים,
בליבו של העולם,
בין הרווחים של הכאב
ובין הסדקים של הקושי,
להניח מילים טובות
ולתבל אותן בכוונה ואמת
שיוכלו לתת חיים איפה שבדיוק הסתיימו להם,
שיוכלו להביא שקט איפה שסערה מתחוללת,
לקח לי חיים שלמים להבין,
שהמילים שאניח בתוכי
יהיו הנכסים הכי חשובים בחיי,
ושמכל הבגדים שאמדוד
האמת תהיה הכסות שהכי תחמיא לי"

~ "מילים טובות" מאת שניקה שקד

**
"לפעמים התפילות החזקות ביותר הן גם הפשוטות ביותר.
פעם, כששכבתי על שולחן הניתוחים וחיכיתי להרדמה,
לקח אחד המנתחים את ידי ושאל אם אני רוצה להצטרף אליו ואל צוות המנתחים בתפילה.
נדהמתי ועניתי בחיוב.
הוא אסף את הצוות סביב שולחן הניתוחים לרגע של שקט, ואחר כך אמר בשקט:
'הלוואי שיהיה לנו הכוח לעשות כאן את הדבר הנכון'. "

~ מתוך "ברכות סבי" מאת רחל נעמי רמן

**
"אבא אמר –
את כל צווי המוסר ועשרת הדיברות אני יכול לצמצם לדיבר אחד בלבד – לא תכאיב.
זה הכול.
ואם זה בלתי אפשרי, אז לפחות תשתדל להכאיב פחות.
כמה שפחות."

~ פניה עוז זלצברגר, בתו של עמוס עוז, מתוך הספד לזכרו.

**
"בתוך השנאה שיש בעולם,
מצאתי בתוכי אהבה בלתי מנוצחת.
בתוך הדמעות, נדמה לי שיש חיוך בלתי מנוצח.
בתוך הכאוס, גיליתי שיש בי שלווה בלתי מנוצחת.
הבנתי בעיצומו של חורף, שבתוכי שוכן קיץ בלתי מנוצח.
וזה משמח אותי, כי לא משנה כמה קשה העולם דוחף אותי,
בתוכי יש משהו טוב שדוחף בחזרה."

~ אלבר קאמי

**
"אבל ואהבה הן אחיות, שזורות יחד מראשית הדרך.
הקרבה ביניהן מזכירה לנו שאין אהבה שאינה כוללת אובדן,
ואין אובדן שאינו תזכורת לאהבה שאנו נושאים בליבנו למה שפעם החזקנו קרוב."

~ פרנסיס וולר

**
"אומץ זוהי איכות שמחיה וממריצה את ליבנו תוך כדי ההליכה בדרך.
אם טבען של קהות ועייפות הוא לסגת מאתגרים ומקשיים, טבעו של אומץ לב הוא הפוך.
אומץ נטען באנרגיה כשהוא פוגש אתגר.
משימות קשות מהוות השראה עבורו, ולעיתים הוא אפילו יצא ויחפשן.
כשאומץ לב נוכח, ניענה לאתגרים השונים העשויים להופיע בדרך למטרה,
ולא נירתע ממחשבה על קושי או מגודל המשימה."

~ ג'וזף גולדסטין

**
"אם אתם רוצים לחזות לאן תגיעו בחיים,
עליכם רק לעקוב אחר מסלול ההישגים הזעירים או ההפסדים הזעירים שלכם,
ולראות לכדי מה יצטברו ההחלטות היומיות שלכם בעוד עשר או עשרים שנה."

~ מתוך "הרגלים אטומיים" מאת ג'יימס קליר

**
"מרחוק כל דבר נראה נס
אבל מקרוב גם נס לא נראה כך.
אפילו מי שעבר בים-סוף בבקיעת הים
ראה רק את הגב המזיע
של ההולך לפניו
ואת נוע ירכיו הגדולות"

~ מתוך "ניסים" מאת יהודה עמיחי

**
מה אני לוקח מכאן?

גבולות
אחריות
חמלה
אהבה
שלווה
מילים טובות
כוונה
אמת
הדבר הנכון
אמונה
אומץ
כוח
שינוי
חיים

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אחד הדברים שאני הכי גאה בהם בהקשר לבלוג הזה שאני כותב בהתמדה כבר למעלה מעשור,
הוא שרבים מהקוראים שלו הם בעלי דעות ותפיסות שונות משלי.
בשבוע שעבר לאחר שפירסמתי את הפוסט "אחריות וזכות" קיבלתי לא מעט תגובות,
חלקן מקוראות וקוראים שלא מסכימים עם עמדתי,
או שהיה חשוב להם להשמיע קול שונה ולשתף אותי בנקודת מבט אחרת.
בשונה מאנשים שמגיבים לפוסטים ברשתות ששם היד על המקלדת יכולה להיות קלה ומתלהמת,
כשאנשים הנמצאים ברשימת התפוצה של הבלוג שלי בוחרים להגיב לי,
זה נעשה במייל אישי, שחשוף לעינינו בלבד,
ובתוך הקשר של מערכת יחסים מסוימת (גם אם רק וירטואלית) שנוצרה בינינו.

אני רוצה לשתף אתכם בשתי תגובות ששלחתי לשני אנשים שונים,
שבחרו לכתוב לי מייל אישי בהתייחסות לפוסט שהעליתי בשבוע שעבר.
אני במכוון שומר על פרטיותם של האנשים ולא משתף במה שהם כתבו לי, אלא רק בתגובה שלי אליהם.
(שתי התגובות שלי מנוסחות כאן בלשון זכר, זה לא היה כך בהכרח בתגובה המקורית).

לאדם אחד כתבתי:
"שלום,
תודה רבה רבה שכתבת לי.
כשקראתי את המילים שלך הרגשתי קירבה וחיבור.
התחלת בדרך שרואה אותי ומכבדת את המקום שלי והמשכת בשיתוף במקום שלך ובדרך שבה אתה רואה את הדברים.
אני ממש מעריך את המייל שלך בעיקר משום שניכר שדעותינו שונות.
שיהיה שבוע טוב ומבורך,
בהערכה רבה, רוני"

לאדם השני כתבתי:
"שלום,
תודה שכתבת לי.
מתוך ההתיחסות, תשומת הלב והזמן שהקדשת לכתיבה נראה שאכפת לך ושהמדינה חשובה לך.
ניכר מדבריך גם שאתה מעריך אותי.

ניכר שדעותינו שונות. וזה בסדר כמובן מבחינתי.
לכן אני אפילו מעריך עוד יותר את העובדה שאתה קורא את דבריי ומגיב.

אין לי רצון וכוונה להיכנס איתך לשיח פוליטי אתך או עם קוראים אחרים, לנסות לשכנע אותך או להקשיב לנימוקים שלך על המצב.
אני כותב מתוך רצון להרבות טוב בעולם, בדרך שאני מאמין שהיא מיטיבה ומודע לכך שאולי אני טועה.
יש לי חברים רבים שדעותיהם שונות משלי ושיש בינינו הערכה הדדית ואהבה.
כשאני מעוניין בשיח על פוליטיקה או המצב אני עושה זאת בערוצים אחרים,
בפגישות פנים על פנים המאפשרות הרבה יותר העמקה והקשבה.

חשוב לי שתדע שהיה לי קשה מאוד לקרוא את המילים שלך ואת האופן שבו אתה מתנסח.
גם בגלל מילים מסוימות כמו "___", "____",
שהשתמשת בהן וגם בגלל הפסקנות הנחרצת בנוגע למגוון נושאים, אנשים ועמדות השונות משלך.

לכן, זו הפעם האחרונה שאגיב להתייחסות שלך שתנוסח בסגנון הזה.

שוב תודה על האכפתיות ועל כוונותיך הטובות.
אני מאחל לך, למשפחתך ולכל העם שלנו, שנדע ימים טובים, בריאים ובטוחים,
מלאים בערבות, אהבה ומחויבות הדדית.

שבוע טוב ומבורך,
חיים מלאים,
רוני "

**
בחרתי להקדיש את הפוסט השבוע לתגובות הללו,
כי חשוב לי להדגיש את נושא האחריות האישית שיש לכל אחד ואחת מאיתנו תמיד,
ועל אחת כמה וכמה בתקופה המתוחה והטעונה הזו.

כל אחד מאיתנו משפיע על סביבתו (במשפחה, בעבודה, במדינה),
גם באמצעות הדרך שבה הוא מתנהל וגם באמצעות ההתנהלות שהוא מוכן לקבל בסביבתו.

לכל אחד מאיתנו יש אחריות גדולה על הדרך שבה אנחנו באופן אישי מתבטאים ופועלים.
האחריות הזו גדלה שבעתיים כשהשיח וההתנהלות סביבנו מושפעים על ידי כוחות חזקים ובעלי עניין
שמטרתם לפלג, להסית, לפגוע באמון ולהגביר שנאה וקיטוב.

הצד המשלים והלא פחות חשוב של זה, הוא מה אנחנו מוכנים לקבל בסביבתנו.
מה אנחנו מאפשרים ומה אנחנו מעודדים.
איפה אנחנו שמים גבול ברור.
איזו התנהגות אנחנו רוצים להחליש ואיזו להעצים.

אנחנו מושפעים מהמנהיגים שלנו ומהסביבה שלנו. חשוב להיות מודעים לכך.
אבל אנחנו גם משפיעים על הסביבה שלנו ועל המנהיגים שלנו.
גם אם איננו בעלי תפקיד הובלה רשמי או ידוענים עם חשיפה גבוהה,
יש לנו אחריות רבה שחשוב להכיר בה.
אנחנו יוצרים את המציאות שבה אנו חיים ומשפיעים עליה.

**
קבלו הצצה לחלק מהלו"ז שלי בשבוע החולף:

ביום ב' לקחתי חצי יום חופש ועליתי לירושלים לשבת מספר שעות במשמרת 101.
זו ישיבה שקטה, ללא מילים קריאות או שלטים, כולם בלבן, שכל מהותה תמיכה במשפחות החטופים.
לכאורה, רק יושבים כמה שעות ולא עושים כלום.
אפשר לתהות האם זה בכלל משפיע על מקבלי ההחלטות.
אני באופן אישי לא מתעסק בזה.
זה בטוח משנה למשפחות שהתמיכה הזו מאוד חשובה להן.
אני את העבודה שלי אעשה ואמשיך לעשות.

ביום ג' הנחיתי מפגש נוסף של קבוצת חילונים, דתיים לאומיים וחרדים.
במפגש הנוכחי בחרנו לגעת בנושאים מורכבים, מתוך רצון להבין יותר לעומק את האחר.
יצאנו מאזור הנוחות ונתנו מקום לכאב, לפחד, לכעס ולייאוש.
אנשים אמיתיים שיתפו בצורה ישירה, לא ערוכה ולא מתווכת את המקום שהם נמצאים בו.
ברמה האישית המפגש הזה חידד לי שוב עד כמה פערי התפיסה שלנו יכולים להיות עמוקים.
באיזו מהירות אנחנו מופעלים ממשפט או ממילה גם כשהכוונות שלנו טובות.
זה כל כך מורכב.

ביום ה' השתתפתי בהפגנת מחאה בכיכר "הבימה", הייתי אחד מתוך עשרות אלפים שהיו שם.
לצד תמיכה במשפחות וחתירה לחיבור ישיר ולדיאלוג מקרב וכן,
חשוב לי מאוד גם להשתתף במחאה נחושה וחוקית.
למרות שמחאה שונה במהותה ובאנרגייה שלה מתמיכה במשפחות או מהנחיית מפגש מקרב,
אני לא רואה סתירה ביניהן.
כולן חשובות ומשלימות זו את זו.
יתרה מזו – אני מאמין שכולן הכרחיות בימים הללו.

**
קריאה לפעולה:

ללא קשר לעמדתכם הפוליטית, עשו צעד קדימה.
אל תשבו כמתבוננים מהצד.
צאו מאזור הנוחות שלכם.
הכירו בכך שגם אתם מושפעים/נשטפים על ידי מכונות התעמולה והרשתות.
צמצמו חשיפה לערוצים מזיקים שמרבים רע ומלבים שנאה,
אך היזהרו מלהתכנס בעצמכם ולטמון את הראש בחול.
בחרו פעילות שבהלימה לערכים שלכם ולמה שחשוב לכם ותמכו בה בצורה אקטיבית.
הוו דוגמא אישית בסביבתכם למה שאתם רוצים לראות בעולם.
שימו גבול ברור למה שאתם לא רוצים לראות.
הטילו ספק,
חישבו עצמאית,
פגשו אנשים אמיתיים,
הרבו טוב.

אנשים שואלים אותי אם אני אופטימי או פסימי.
אופטימיות ופסימיות הן נקודות מבט מוגבלות בעיניי.
אני לא זה ולא זה.
אני מאמין שהמצב מורכב, שהוא יכול להתפתח בדרכים שונות, ושמה שאנחנו עושים משנה.

אני מתמקד באחריות שלי ובלעשות את העבודה שלי במשמרת שלי.

"לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה"

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר