ג'ק וולש נחשב בעיני רבים לאחד המנכ"לים הטובים בעולם.
בשנים 1981-2001 הוא ניהל את חברת ג'נרל אלקטריק והוביל אותה להצלחה יוצאת דופן.
בראיון מרתק שהתפרסם לפני מספר חודשים ב"ניו-יורקר" (למרות שוולש נפטר במרץ 2020)
הוא מתייחס בכמה משפטים (בצורה נדירה ולא אופיינית לו) לילדיו:

כשהתמנה למנכ"ל GE, כך הוא מספר,
הוא רצה להבטיח את עתידם הכלכלי של ילדיו, ובחר להקצות להם כמות מניות מסוימת.
לאחר שנים, בזכות הצלחת החברה, שווי המניות של כל אחד מארבעת ילדיו הגיע לעשרות מיליוני דולרים.
ברטרוספקטיבה של שנים אחרי, וולש מתחרט על הבחירה שלו וחושב שזו היתה טעות שפגעה בילדיו.
הוא מאמין שהם קיבלו יותר מדי כסף ובדיעבד היה פועל אחרת.
לדבריו הם התפתחו בצורה שונה מכפי שהוא קיווה או מכפי שהם היו יכולים להתפתח.

**
המחשבה הראשונה שעלתה לי כשקראתי את הראיון הזה היתה על ילדיו של וולש.
איך זה עבורם לקרוא את המילים הללו מפי אביהם..?

המחשבות הבאות היו על חיי שלי, על ילדיי ועל הוריי.

הנושא הזה מייצג בצורה חדה את המתח המובנה שבין שני תפקידים הוריים חשובים:
האחד – הרצון לעזור לילדינו, לתמוך בהם, לספק להם וודאות ולהגן עליהם.
השני – לאתגר אותם, לעודד אותם להתמודד בכוחות עצמם ולאפשר להם להתפתח.

מי מאתנו לא היה רוצה לתמוך בילדיו ולהבטיח את עתידם הכלכלי?
מי מאתנו לא היה רוצה שילדיו יתפתחו להיות בוגרים ערכיים, עצמאיים, בעלי ביטחון עצמי ותחושת מסוגלות?

המתח המובנה הזה בין התפקידים רלוונטי להיבטים שונים של תמיכה ואינו מוגבל רק לפן הכלכלי:
– מתי נכון לעזור לילדינו בשיעורי הבית שלהם או בהכנה למבחן, ומתי עדיף לתת להם להתמודד לבד?
– מתי עדיף "להתערב" באירוע שקורה בבית הספר ומתי עדיף לתת להם להתמודד בעצמם?
– מתי כדאי לעצור אותם לפני שהם עושים טעות, ומתי חשוב לתת להם להתנסות גם במחיר של טעות?

איפה עובר הגבול בין תמיכה בריאה וחשובה לבין פינוק יתר שפוגע בהתפתחות?

**
ישנו סיפור ידוע על ילד קטן שמבחין בגוזל המנסה לבקוע מהביצה שבתוכה הוא גדל.
הגוזל הרך מנסה לסדוק את הביצה בעזרת כנפיו העדינות, אך מתקשה לעשות זאת במשך דקות ארוכות.
הילד, מלא כוונות טובות, מחליט לעזור לגוזל ושובר בזהירות רבה את קליפת הביצה.
כשהגוזל מגיח מן הביצה, זה משמח את הילד מאוד.
למרבה הצער, מתברר שכנפיו של הגוזל לא חזקות מספיק ושהוא אינו יכול לעוף.
תפקיד קליפת הביצה היה לעזור לגוזל לפתח את כנפיו בכדי שיוכל לעוף עם בקיעתו מהביצה.
העזרה של הילד שנעשתה מכל הלב ועם כוונות טובות פגעה בצורה חמורה בגוזל ובהמשך חייו.

בסיפור היפה והעצוב הזה, נקודת האיזון הבריא ברורה:
מטרת הקליפה היא לאפשר לגוזל לחזק את כנפיו,
ולכן חשוב לתת לגוזל להתמודד לבדו מבלי להתערב.
הקליפה שחוסמת את יציאתו מהביצה אינה פוגעת בו או מסכנת את חייו –
היא חלק חשוב והכרחי בהתפתחות שלו.

אבל בחיים זה קצת יותר מסובך ופחות ברור.
ובדומה לילד הקטן, או לג'ק וולש, גם כוונות טובות יכולות לעשות נזק.

**
הראיון של ג'ק וולש והסיפור על הגוזל מעוררות בי מחשבות על חיי ועל משפחתי.
גם על חיי כנער בוגר, חייל משוחרר וסטודנט הנתמך ע"י הוריו, וגם על חיי הבוגרים כהורה התומך בילדיו.

כשאני בוחן את המקום שאני נמצא בו כרגע (הסתכלות סובייקטיבית לחלוטין כמובן),
אני שבע רצון מהאיזון שבין ההתפתחות שעברתי, תחושות הביטחון-מסוגלות-עצמאות שפיתחתי,
לבין רמת התמיכה והדחיפה שקיבלתי מהורי.

איך הם עשו את זה..?
מצד אחד הורי עזרו לי כלכלית בתחילת דרכי הבוגרת בצורות שונות
(לדוגמא: תשלום שכר לימוד ועזרה בקניית דירה),
ומצד שני (בשונה מילדיו של וולש) היה ברור לי שזו עזרה זמנית ומוגבלת,
ושעלי לפתח את היכולת לעמוד בזכות עצמי ולדאוג למשפחתי.

השילוב של "תמיכה" ו"מוגבלת" תרם במקרה שלי להתפתחות בריאה.
הוא גם נתן לי נקודת פתיחה משמעותית וחשובה,
וגם הגביר את המוטיבציה שלי להצליח ולעמוד בזכות עצמי.

**
מעניין להקשיב לפרספקטיבה של ג'ק וולש ולבחון את הפעולות של הורינו.

אך חשוב עוד יותר להסתכל קדימה:
מה ניתן ללמוד מהם ואילו תובנות יכולות לשמש אותנו בתפקידנו כהורים?
כיצד חשוב שננהג היום,
כדי שבעוד שלושים שנה, כשנעשה רפלקציה על הבחירות שעשינו עם ילדינו,
נחוש שמחה, שביעות רצון והכרת תודה?

העובדה שאין תשובות ברורות לאיפה עובר קו האיזון הבריא שבין תמיכה-עזרה,
לבין דחיפה להתמודדות עם קושי ופיתוח עצמאות ומסוגלות,
לא מסירה מהאחריות ההורית שלנו להגדיר קו כלשהו ולעבוד לפיו.

ולסיום, לאחר כל מה שנכתב ונאמר, לא תזיק לנו קצת ענווה.

עם כל הכבוד לרצונות, לתוכניות ולפעולות שלנו בנוגע לילדינו, מדובר בחיים שלהם.
ולכן, אם נעשה "טעויות", זה לא בהכרח "דופק" את החיים שלהם,
ואם נעשה הכול "מושלם" (מה זה אומר בכלל..?), זה לא מבטיח שום דבר.

חשוב לזכור:
כהורים, לא משנה כמה אנו נוכחים בחיי ילדינו, כמה יש לנו או אין לנו לתת,
אנחנו רק שחקנים משניים בסרט החיים שלהם, שבו הם השחקנים הראשיים.
מה שאנחנו עושים כהורים משנה ומשפיע, לפעמים אפילו מאוד,
אבל מה שהם יעשו חשוב, ישנה וישפיע הרבה יותר.

החיים של ילדינו הבוגרים באחריותם, לא פחות משהם באחריותנו שלנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"במשך מאות שנים נהגו האנשים האמיתיים לומר את אותו משפט ראשון לילד שזה עתה נולד.

כל אדם שומע בדיוק אותן מילים אנושיות: 
'אנו אוהבים אותך ותומכים בך במסעך'.

בחגיגת סיום החיים מחבקים כולם את האדם וחוזרים שוב על משפט זה:
'אנו אוהבים אותך ותומכים בך במסעך'.

מה ששמעת כשהגעת הוא מה שאתה שומע כאשר אתה עוזב…"

(מתוך "מסר האנשים האמיתיים" / מרלו מורגאן)

**
מתישהו התחלנו את המסע שלנו כאן.
מתישהו נסיים אותו.
ככה זה.

עכשיו חיים.

אולי אפשר להרחיב את מסר "האנשים האמיתיים" לילד שנולד,
ולעשות בו שימוש גם מעבר ליום הלידה או הפטירה.
לומר בקול רם או לשדר מהלב, עם או בלי חיבוק, עם או בלי ביקור:
"אנו אוהבים אותך ותומכים בך במסעך."

אולי אפשר להיזכר בכך שאיננו לבד ולהוקיר את האנשים המלווים אותנו במסענו,
בקול רם, או בהכרת תודה שקטה:
"תודה על שאתם אוהבים אותי ותומכים בי במסעי".

**
ידי אנשים אחרים

“כל אחד מאתנו חי בתוך ודרך תנועה עצומה של ידי אנשים אחרים.
ידיהם של אנשים אחרים מניפות אותנו מן הרחם.
ידי אנשים אחרים מגדלות את המזון שאנו אוכלים,
אורגות את הבגדים שאנו לובשים,
בונות את קורת הגג שתחתיה אנו חיים.
ידיהם של אנשים אחרים מענגות את גופנו ברגעים של תשוקה,
מעניקות לנו עזרה ונחמה ברגעים של מכאוב ומצוקה.
עושרו המשותף של הטבע מוקצה ומחולק דרך ובאמצעות ידיהם של אנשים אחרים לצרכים ולהנאות של חיינו הנפרדים, האישיים.

ולבסוף, ידי אנשים אחרים מורידות אותנו לתוך האדמה.”

~ ג'יימס סטוקינגר (תרגום חופשי – רוני ויינברגר, הטקסט המקורי כאן)

**
מתישהו התחלנו את המסע שלנו כאן.
מתישהו נסיים אותו.

עם, לצד ובעזרת אנשים אחרים.

אנחנו לא לבד.
אנחנו כאן לזמן מוגבל, אורחים על הכדור הזה.
חלק מהרשת האנושית, תומכים ונתמכים, אוהבים ונאהבים, משפיעים ומושפעים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הקמפיין שמקבל הכי הרבה לייקים וזוכה להכי הרבה שיתופים,
הוא לא בהכרח הקמפיין הכי חשוב, עמוק או יצירתי.

האירוע שזוכה להכי הרבה כותרות וסיקורים,
הוא לא בהכרח חשוב יותר מאירוע אחר שזוכה להרבה פחות, אם בכלל.

מעטים האנשים שיקחו את הזמן כדי להכיר ולהבין משהו לעומקו,
לפני שיבחרו אם הם בעדו או נגדו.

כשמחפשים את העובדות לא תמיד קל או אפשרי למצוא אותן.
כשמוצאים אותן (או חלק מהן) לא תמיד מצטיירת תמונה ברורה ופשוטה.

קל יותר לתמוך במשהו שמתרחש ביום מסוים, במרכז תל-אביב באמצע יולי,
מאשר במשהו שמתרחש כל השנה, במקומות מרוחקים יותר, פיזית או תודעתית.

**
ככה זה.
זה נכון לכולנו.
זה לא "טוב" או "רע".
אין פה עניין של צדק והוגנות.
זה לא רלוונטי איך דברים "אמורים" להיות לפי דעתנו ואיך הם בפועל.

**
אנשים שמבינים את זה, עובדים עם זה.
אנשים שיודעים מה לעשות עם זה, משתמשים בזה.
ומי שלא, לא.

ככה זה.

חיים מלאים. היום.

לברך על היום.

על תוצאות טובות של ביקורת.
(לא תמיד הן טובות).
על שהנסיעה הלוך והנסיעה חזור עברו חלק ובלי פקקים.
(היה פחות נעים אם היינו נתקעים).
על שהכאבים סבירים.
(לפעמים הם הרבה יותר חזקים).
על שנכנסנו מהר יחסית.
(בדרך כלל זה לוקח יותר).
על שלא היינו צריכים להמתין לנסיעה חזרה.
(בפעם קודמת המתנו שעות).

**
על רופא מקצועי, קשוב, אנושי ולבבי.
על מעטפת חמה, דואגת ותומכת.
ועל אחות אחת, מיוחדת במינה,
שהרבה בזכותה,
היום הזה היה כמו שהוא היה.
וכמה טוב שכך.

**
יום.
ועוד יום.
ועוד אחד.
ועוד אחד.
ועוד אחד.
ככה…

חיים מלאים. היום.

בשדה הקרב, במצבים קשים כשהעניינים מסתבכים,
הרבה לוחמים מקבלים צל"שים ועיטורים
על תרומה ייחודית בפעולות יוצאות דופן.

**
בחיים, בתקופות מורכבות כשהעניינים מאתגרים,
הרבה אנשים זכאים להערכה ולהכרת תודה
על התגייסות, נתינה, נוכחות, עזרה ותמיכה.

**
גם היום:
לזה שעזר בחיבור.
לזו שניסתה ולחצה.
לזה שעזר בתיאום.
לזו שחייכה והרגיעה.
לזה שהתעקש ולא ויתר.
לזו שלחשה משהו חשוב בשקט.
לזה שדאג לדברים הבסיסיים שאי אפשר בלעדיהם.
לזו שטיפלה במסירות.
לזה שנתן שירות מהלב.
לזו שדאגה לעניינים האחרים.
לאלו שדחפו, קידמו וסגרו פינות.
לאלו שהתעניינו באכפתיות.

ולרבים רבים נוספים שעשו, קידמו, תמכו, עזרו,
שלא הבחנתי בהם ושאיני מודע לתרומתם.

**
הכרת תודה היא קארמה.
משנת הווה,
יוצרת עתיד.

חיים מלאים. היום.

זהירות.
משבר זה ממכר.

לבחור תפקיד של גיבור במשבר:
– תפקיד ראשי של גיבור המציל את המצב ומחלץ מהמשבר.
– תפקיד ראשי של גיבור החווה משבר ומתמודד איתו.
– תפקיד משני של גיבור התומך באחרים ומסייע להתמודד עם המשבר.

**
זהירות.
משבר זה ממכר.

גיבורים מקבלים תשומת לב, אמפטיה או מחיאות כפיים.
גיבורים זוכים להבנה, להנמכת ציפיות ולהנחות משמעותיות.
לגיבורים מותר להתמקד בדברים מסוימים ולהזניח אחרים.
לגיבורים מותר לא להתמודד עם עניינים חשובים שאינם ה-משבר.

**
זהירות.
משבר זה ממכר.

משבר הוא דרך אפקטיבית לחוות משמעות ותחושת ערך.
משבר הוא אסטרטגיה יעילה לקבל עזרה ותמיכה, לפעמים גם בלי לבקש אותה.
יש משהו חי, מעורר, מעניין, מחבר ומלא אנדרנלין במשבר,
שפחות מורגש בתחזוקה שוטפת, בתכנון פרואקטיבי ובעבודה יומיומית על הדברים החשובים בחיים.

**
זהירות.
משבר זה ממכר.

אם חייך מלאים במשברים בלתי פוסקים הרודפים זה אחר זה,
יכול להיות שהתמכרת…

**
משברים הם חלק בלתי נפרד מהחיים,
מצבים שלפעמים אנו פוגשים ושלפעמים פוגשים אותנו.

לא כל אירוע הוא משבר.
לא כל משבר נכפה עלינו.
להיות סקרנים למה שאנו יוצרים ומזמנים.
לשים לב ולקחת אחריות על התפקיד שאנו בוחרים.
להיות מודעים לעניינים שאנו בורחים מפניהם.

חיים מלאים. היום.

דברים קטנים שעשו לי את זה היום

שאת מרגישה יותר טוב.

ששיתפת אותי במשהו ושאלת לדעתי.

בייגלה זעתר.

"לקום מחוזקים" של ברנה בראון.

שעה עם עצמי.

הערנות, האדיבות והחריצות שלך.

הזמן שלנו ביחד.

תקתוק של כמה מנהלות.

ההירתמות שלכם כשביקשנו עזרה. במהירות ומכל הלב.

ההתקדמות עם העניין הזה.

להיכנס ולראות אותך יושבת איתו.

האנרגיה בצוות.

חצי יום שמזכיר שגרה…

חיים מלאים. היום.

תודה לך.

על העבודה סביב השעון בימים האחרונים.
על המחשבה, היוזמה והיצירתיות.
על הדחיפה קדימה.
על האחריות, הירידה לפרטים וסגירת הפינות.
על המסירות.
על ההתגייסות מכל הלב.
על הנוכחות שלך בכל המגרש.
על הביטחון והרוגע שאת משרה.
על העזרה השקטה מאחורי הקלעים.
על ההובלה.
על המקצועיות.
על התמיכה.
על השותפות.
על החברות.

זכות גדולה לעבוד אתך ולצדך.
ניפגש בעוד כמה שעות…

חיים מלאים. היום.

שאלות קריירה בין אדם למקום

מה המקום שלי ?
האם יש לי מקום כרגע ?

**
האם אני במקום שבו:
– רואים אותי ?
– מקשיבים לי ?
– אכפת לאנשים ממני ?
– מתייחסים אלי בכבוד ?
– מעריכים אותי ?
– אוהבים אותי ?

**
עד כמה אני במקום המאפשר לי :
– לעשות עבודה חשובה ?
– לעשות עבודה שאני אוהב ?
– לעשות עבודה שאני טוב בה ?
– לקבל שכר ראוי בעבור עבודתי ?
– להביא לידי ביטוי את חוזקותיי ויכולותיי ?
– חופש תנועה, ביטוי ויצירה ?
– ללמוד, לגדול ולהתפתח ?
– לקיים קשרים חברתיים משמעותיים ?

**
במקום שבו אני נמצא/ת כרגע:
– עד כמה אני ערה / מודעת / מוקירה / רואה / חווה את כל זה ?
– עד כמה אני מדחיק / מתעלם / מסרב לראות ?
– עד כמה אני לוקחת דברים כמובן מאליו ?
– עד כמה אני במרדף אינסופי אחרי הדבר הבא ?
– האם זה זמן לשינוי במקום שבו אני נמצא ?
– האם זה זמן למעבר למקום אחר ?
– איך אפשר לדעת… ?

חיים מלאים. היום.