תגית: קבלה

לולאות של אגו

משהו שנוכח כרגע:
השעה 17:02.
חשוב לי לשלוח את הפוסט הזה לפני כניסת השבת.
הוא כבר 90% מוכן, אבל משהו עדיין חסר…
אני לא בטוח מה בדיוק וזה מעכב אותי.
בחצי השעה האחרונה אני מתבחבש עם זה.
לא בטוח שזה מתקדם ואני מתחיל לאבד סבלנות.

כמו ב"מאסטר-שף", 
משהו בי רוצה להתגבר על העיכוב, לצאת מהתקיעות…
ומשהו נוסף בי רוצה להגיע לפוסט שמרגיש מדויק ומשמעותי…

הרגע הזה הוא דוגמא להרבה רגעים אחרים:
בחלקים ניכרים של חיינו אנו מחכים שמשהו יעבור או מצפים שמשהו יגיע.

**
מתי זה כבר יעבור… ???
מתי הכאב ייעלם,
השיעור יסתיים,
המבחנים ייגמרו,
המשכנתא תיסגר,
החורף/הקיץ יחלוף,
הלחץ ירד,
לחץ הדם ירד,
המחלה תעבור,
הפקק ישתחרר…???

**
מתי זה כבר יגיע…??
מתי נקבל את התואר,
נקבל החלטה,
נתחתן, נקנה דירה,
נזכה למספיק שעות שינה,
יגיע סוף השבוע/הסתיו/האביב,
נעלה בדרגה,
ניכנס להריון,
נצא לחופשה,
נצא לפנסיה,
נעלה לאוויר עם הפרויקט,
נגיע כבר ליעד…???

**
בחלקים ניכרים של חיינו אנו מחכים שמשהו יעבור או מצפים שמשהו יגיע.

לחכות שמשהו יעבור זה לדחות את מה שכאן ועכשיו.
לצפות שמשהו יגיע זה להשתוקק למשהו שאינו כאן ועכשיו.

שני מצבי אי-קבלה: דחיית ההווה או השתוקקות לעתיד.
בשני המצבים, מה שכאן ועכשיו לא מספיק טוב.

אנחנו לא רוצים את מה שיש לנו או רוצים את מה שאין לנו.

הלולאות הללו אינן מסתיימות לעולם:
תמיד יש משהו קיים שאנו רוצים שייעלם או משהו חסר שאנו כמהים להשיג.

**
אקהרט טולה כותב על כך נפלא בספרו "ארץ חדשה":

"האגו מטפל ברגע ההווה בשלוש דרכים: כאמצעי להשגת מטרה, כמכשול או כאויב."

"בשביל האגו רגע ההווה הוא רק אמצעי להשגת מטרה.
הוא לוקח אתכם לרגע עתידי כלשהו שנראה חשוב מאוד,
אף שהעתיד לעולם אינו מגיע אלא כרגע ההווה, ולכן הוא לעולם אינו יותר ממחשבה בראשכם.
במילים אחרות, לעולם אינכם נמצאים כאן לגמרי, כי אתם תמיד עסוקים בניסיון להגיע למקום אחר."

"כאשר דפוס זה נעשה בולט יותר, וזה שכיח מאוד, רגע ההווה נתפש כמכשול שיש להתגבר עליו.
עקב כך מתעוררים חוסר סבלנות, תסכול ומתח, ובתרבות שלנו אלה המציאות היומיומית והמצב הרגיל של אנשים רבים.
החיים, שהם העכשיו, נתפשים כ'בעיה', ואתם מוצאים את עצמכם בעולם מלא בעיות שיש לפתור את כולן כדי לחוש שמחה, להרגיש סיפוק, או להתחיל לחיות באמת – לפחות כך נדמה לכם.
הבעיה היא שכנגד כל בעיה שנפתרת צצה אחת חדשה.
כל עוד רגע הווה נתפש כמכשול, לא יהיה סוף לבעיות."

"במקרה הגרוע ביותר, וגם זה שכיח מאוד, רגע הווה נתפש כאויב.
כאשר אתם שונאים את מה שאתם עושים; מתלוננים על סביבתכם; מקללים דברים שקורים או שקרו;
כאשר הדיאלוג הפנימי שלכם מורכב מ'אני חייב לעשות או לא לעשות' – 
אתם מתווכחים עם מה שהווה, מתווכחים עם הדבר שקיים ממילא.
אתם הופכים את החיים לאויב, והחיים אומרים: 'אתם רוצים מלחמה, אז תקבלו מלחמה.'
המציאות החיצונית, שתמיד משקפת לכם את מצבכם הפנימי, נחווית אז כמציאות עוינת."

"חשוב שתשאלו את עצמכם לעתים תכופות: אילו יחסים יש לי עם רגע ההווה?
היו ערניים לתשובה.
האם אני מתייחס לעכשיו רק כאמצעי להשגת מטרה כלשהי? 
האם אני רואה בו מכשול? 
האם אני הופך אותו לאויב?
היות שרגע ההווה הוא כל מה שאי-פעם יהיה לכם, היות שהחיים הם בלתי נפרדים מן העכשיו,
משמעות השאלה היא בעצם: אילו יחסים יש לי עם החיים?"

**
מעניין… אז מה עושים עם זה..?

זהירות מלכודת…

הניסיון להתגבר על מצב מסוים (לדוגמא: להיות בהלך רוח תמידי של דחייה או ציפייה),
כמו גם הניסיון להגיע למצב מסוים (לדוגמא: לקבל את רגע הווה),
הוא דוגמא נוספת ללולאות הדחייה והמשיכה של האגו…

**
ובכל זאת…?

אפשר להתחיל מהתבוננות סקרנית, מהפניית תשומת לב לתחכום ולחמקמקות שבה האגו "מנהל" אותנו:
– עד כמה אני שבע רצון מהמקום ומהמצב שאני נמצא בו כרגע?
– באילו חלקים מזמני אני מנסה להתגבר על משהו או להשיג משהו, ובאילו חלקים אני בנוכחות ובהכרת תודה עם ההווה?
– אם אני בהכרת תודה ובשביעות רצון, כמה זמן זה "מחזיק"?
– אם אני בדחייה או בציפייה, מה "האובייקטים" שמושכים/דוחים אותי ובאיזו מהירות הם מתחלפים עבורי?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

לכל אחד יש את ה"זה" שלו…

לכל אחד יש את ה"זה" שלו.
אין מישהו או מישהי שאין להם "זה" משלהם.

**
"זה" יכול להיות קשור לעבודה, או לקריירה.
"זה" יכול להיות קשור לכסף, או לפרנסה.
"זה" יכול להיות קשור לזוגיות או למערכות יחסים אינטימיות.
"זה" יכול להיות קשור להורות או לעניין כלשהו עם הילדים.
יש "זה" שקשור לבריאות או למשהו פיזי.
יש "זה" שקשור להרגל, לדפוס, או לתכונת אופי מסוימת
יש "זה" שמתלבש על נסיבות חיים מאתגרות במיוחד.
יש כאלו שה"זה" שלהם הוא מחשבה עיקשת או אמונה מגבילה
(כמו למשל שהעולם מסוכן, או שהם לא מספיק מוכשרים/חכמים/…, או שהם לא ראויים לאהבה).

**
לכל אחד יש את ה"זה" שלו.
לפעמים אפילו יותר מאחד.
ה"זה" שלנו הוא משהו קשה, מאיים, כואב עבורנו.
הוא יכול להפעיל (או להפיל..) אותנו בצורה לא הגיונית ולא פרופורציונית.
לאנשים אחרים ה"זה" שמפעיל אותנו הוא לא סיפור.
(כשם שה"זה" שמפעיל אותם הוא לא סיפור עבורנו).
הם אוכלים אותו בלי מלח.
אבל עבורנו, הוא סיפור, ועוד איך…
גם אם אנחנו מודעים ל"זה" שלנו ומבינים שהוא מפעיל אותו, זה לא כ"כ עוזר לנו.
הרבה פחות ממה שהיינו רוצים.

**
לפעמים קשה לראות את ה"זה" של אנשים אחרים.
קשה להאמין שיש להם אחד "כזה" או שהוא משפיע עליהם כפי שהוא משפיע עלינו.
מהצד זה יכול להיראות כאילו אין להם.
אבל לכל אחד יש את ה"זה" שלו.
אין מישהו או מישהי שאין להם "זה" משלהם.

**
ה"זה" שלנו יכול להופיע פתאום באופן בלתי צפוי כשאנחנו לא מוכנים.
יכול להיות שה"זה" שלנו ילווה אותנו בפרק חיים כלשהו, ואז ייעלם ויפנה מקום ל"זה" אחר.
ייתכן ש"זה" מסוים ילווה אותנו בהתמדה לכל אורך חיינו.
שלא נצליח להתגבר עליו כפי שהיינו רוצים.
שאין מטפל, שיטה או תרופת פלא שיפתרו לנו אותו.
שההשפעה שלו עלינו תמשיך להיות חזקה יותר ממה שהיינו רוצים.

**
אולי חלק מהעניין הוא ללמוד לחיות עם ה"זה" שלנו.
במובן מסוים לקבל את נוכחותו בחיינו.
לזכור שלכל אחד יש את ה"זה" שלו,
ושה"זה" הזה הוא ה"זה" שלנו.

וגם לזכור, שה"זה" שלנו הוא רק חלק מחיינו.
ושלצידו יש בחיינו הרבה היבטים מבורכים.
שהם אולי "זה" של אנשים אחרים.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

תזכורת

"מילים, בין שהן מבוטאות בקול ובין שהן נשארות מחשבות דוממות, יכולות כמעט להפנט אתכם בקסמן.
אתם אובדים בתוכן בקלות, ומהופנטים מתוך אמונה שכאשר אתם מצמידים מילה לדבר-מה, אתם יודעים מהו.
אך אין זה כך.
אתם רק הסוויתם את המסתורין בתווית.
הכול – ציפור, עץ, אפילו אבן פשוטה ובוודאי האדם – בלתי ניתן לידיעה.
וזאת משום שלכול עומק בלתי נתפש.
כל מה שאנו יכולים לקלוט, לחוות, לחשוב עליו, הוא פני השטח של המציאות, פחות מקצה קרחון."

**

"המילים מצמצמות את המציאות למשהו שנתפש בשכל האנושי, ואין זה הרבה.
השפה מורכבת מחמישה צלילים בסיסיים המופקים במיתרי הקול; אלה הן התנועות: "a, e, i, o, u". (בעברית: קמץ, צירי, חיריק, חולם ושורוק).
הצלילים האחרים הם עיצורים המופקים בלחץ אויר: "ס, פ, ג" וכדומה.
האם אתם מאמינים שכמה צירופי צלילים בסיסיים כאלה יכולים להסביר מי אתם, את תכלית היקום, או אפילו מהו עץ או מהי אבן בעומק הווייתם?"

~ הציטוטים מתוך הספר "ארץ חדשה" מאת אקהרט טולה

**
סוף השבוע הזה "סוגר" חופשה מיוחדת בת קרוב לחודשיים שזכיתי לחוות בשבועות האחרונים.
תכננתי להקדיש את הפוסט לסיכום התקופה הזו, אך בדומה למה שקרה לי לא אחת במהלך החופשה, המציאות מתהווה בצורה שונה.
במקום זאת אני בוחר לשתף אתכם בטקסט שכתבתי לעצמי הבוקר:

המחשבה שלא עשיתי מספיק, כמו גם המחשבה שעשיתי המון,
בדומה למחשבה שהיה לי יום פרודוקטיבי או לא-פרודוקטיבי,
מבוססת על תפיסת עולם מצומצמת שלפיה ניתן לכמת את מה שאנו עושים, למדוד ולדרג את זה.
עפ"י תפיסת העולם הזו, יש "טוב" ו"רע" וברור מה הוא מה.
יש "טוב" ו"טוב יותר", "בזבוז זמן" ו"ניצול זמן", "יעילות" ו"חוסר יעילות".
המחשבה שמה שאני עושה לא מספיק, או שאני לא מספיק,
כמו גם המחשבה שמה שאני עושה זה מעל ומעבר או יותר ממה שאחרים עושים,
מבוססת על אותה תפיסת עולם מצומצמת.

**
עפ"י תפיסת עולם אחרת, כולנו מחוברים וכל מה שאנו עושים משפיע ומשנה.
ומתוך שכך, אתמול, במהלך יממה אחת בחיי (כמו בכל יממה אחרת),
יצרתי אינספור תנועות ואדוות, שלרובן איני מודע ולא אהיה מודע לעולם.
אני מוקיר את עצמי על יום הצוות שהנחיתי לאנשי מרכז החדשנות בבית החולים שיבא.
על חיבור לאנשים ונגיעה בהם. על מפגש. על אינטראקציה.
"איננו יכולים לעבור אפילו יום אחד בחיים מבלי להשפיע על העולם שסביבנו" טוענת ג'יין גודול.
אני לא יודע במי נגעתי אתמול ואיך השפעתי.
אני יודע שנגעתי ושההשפעה שלי היא אינסופית.
לא כי זה אני או מפני שעשיתי משהו מיוחד, אלא פשוט כי ככה זה.
אנחנו מחוברים.
וכשם שנגעתי והשפעתי, כך ננגעתי והושפעתי.
כנראה בדרכים שלא לכולן אני מודע ולא את כולן אני מבין.
מתוך המקום הזה שאיננו רואים ומבינים הכול,
ושאין לנו מושג איך אנחנו משפיעים ומושפעים,
מתוך המקום הזה, אחד הדברים החשובים שאנו יכולים לעשות הוא להחזיק כוונה.
להחזיק כוונה להיטיב עם האנשים שאנו פוגשים כשאנו מסתובבים בעולם:
עם אנשי מרכז החדשנות של שיבא.
עם אנשי צוות מעוז שאירחו אותנו.
עם בני משפחתי.
עם קבוצת המשתתפים שנכחו במפגש הוירטואלי שהנחיתי בערב.
עם אנשי קופת החולים ששוחחתי איתם בניסיון להשיג הפניה.
עם אנשים שהתכתבתי איתם במייל או בוואטסאפ.

**
אחד העקרונות החשובים ברייקי הוא שכמטפל אינני אחראי לריפויו של האדם שבו אני מטפל.
אני בסך הכול צינור או ערוץ שדרכו זורמת האנרגיה הנמצאת בעולם אל המטופל.
כצינור, אינני מחפש הוכחה או משוב לכך שמה שאני עושה עוזר.
אינני מכוון לתוצאה מסוימת שאני רוצה שתקרה ושאני מאמין שהיא התוצאה הנכונה.
כערוץ אני מכוון לטוב העליון של האדם שבו אני מטפל מבלי לדעת בהכרח מה זה אומר.
אני סומך על האנרגיה שתדע את דרכה ובוטח באדם ובכוחות הריפוי הפנימיים שלו.
כערוץ שדרכו זורמת אנרגיה, תפקידי להחזיק כוונה ולהיות נוכח עם האדם.

אולי, בדומה לרייקי, להחזיק כוונה מיטיבה ולהיות נוכח עם האנשים והקבוצה,
זה גם תפקידי כמנחה, כמנהל, כהורה וכבן זוג.

זה לא במקום.
זה לא במקום הכנה מדוקדקת לסדנה, ביצוע מטלה בפרויקט, קניות בסופר, או הסעה לחוגים.
זה לא תירוץ לאי-עשייה, לדחיינות או לחיפוף.
להחזיק כוונה מיטיבה ולהיות נוכח זה תוך-כדי ולצד ההכנה לסדנה, הקניות בסופר, ביצוע מטלת הפרויקט וההסעה לחוגים.

**
כשאני מחויב לטוב משותף, עבורי ועבור האדם או הקבוצה שאני באינטראקציה איתם,
מבלי להיות "נעול" על מה זה אומר ואיך זה בא לידי ביטוי,
יש בי פחות צורך להגן על עמדה מסוימת או לבטל עמדה אחרת.
אני פחות חושד ויותר סומך.
יש בי פחות לחץ שדברים ייכשלו או שלא נגיע לתוצאה ולשורה תחתונה מסוימת בזמן נתון.
כשאני מחויב לטוב משותף שאיני בטוח מהו, עבורי ועבור האדם או הקבוצה שאני באינטראקציה איתם, יש בי פחות מתח, לחץ ושיפוטיות ויותר פתיחות, סקרנות וקבלה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

** להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר. **

** "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" – הרשמה וקבלה מיידית בקישור הבא **

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

תמונת ניצחון

תמונת ניצחון

לגדל משפחה אוהבת.
להיות מוקף בחברים קרובים.
לדעת שהשארת חותם, שנגעת באנשים, שמה שעשית משנה.
לאהוב את העשייה שלך.
להיות גאה בהישגים ובהצלחות שלך.
לקבל בחמלה את הטעויות והקשיים שלך.
להיות שלם עם הבחירות ועם הערכים שלך.
ליהנות תוך כדי תנועה מהדרך.
להמשיך הלאה כשמגיע הזמן…

**לזכרו ובהשראתו של ל.א. **

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שתי פתיחות

את הרצאת פיתוח הקריירה שהעברתי השבוע פתחתי בוידוי:

"איני מומחה מוסמך לפיתוח קריירות.
התובנות ודרך החשיבה שלי אינן בהכרח רלוונטיות לכל אחד 
ונובעות במידה רבה מניסיון החיים המסוים שלי ומליווי אחרים בפיתוח הקריירות שלהם"

את סדנת התקשורת המקרבת לרופאים שהנחיתי השבוע פתחתי באמירה:

"אני מקווה שתקבלו ערך רב בסדנה שיהיה שווה את השקעת הזמן שלכם.
אני מקווה ומאמין, אם כי איני בטוח שזה אכן יקרה."

המשובים שקיבלתי לשתי הפתיחות הללו היו מעורבים:

מספר משתתפים (בהרצאה ובסדנה) אמרו שהפתיחה הזו קצת "הורידה להם" ממני,
וייעצו לי לא להשתמש בה במצבים דומים, כיון שהיא מתפרשת כהתנצלות ומשדרת חוסר ביטחון.

אחרים חוו את הפתיחה כאותנטית וענווה שתרמה לחיבור שלהם אלי,
הגבירה את המוכנות ללמידה ממני ואת הרצון להקשיב למה שיש לי לומר.

**
חמש מחשבות על הפתיחות והמשובים:

א. אנשים שונים מפרשים בצורות שונות את מה שאנו אומרים ואת איך שאנו מתנהגים.

ב. אנחנו בוחרים מה לומר ואיך לנהוג. יש לנו השפעה ואין לנו שליטה על איך זה ייתפש.

ג. קצת הופתעתי השבוע שיש אנשים שחווים פתיחה כזו כחוסר ביטחון או כהתנצלות. 
הייתי בטוח שזה נתפש ע"י רוב (ואולי אפילו כל) האנשים כבטחון רב.
(צריך אומץ לומר משפט כזה בקול רם בנוכחות קהל..)
בדיעבד, קצת מפתיע אותי שהופתעתי…

ד. תפיסת העולם שלי לגבי עבודתי לא משתנה:
יש לי יכולת השפעה עצומה ומוגבלת. גם עצומה וגם מוגבלת.
צברתי לא מעט ידע וניסיון, ועדיין איני מבין מספיק חלק מהמורכבויות והאתגרים של אנשים שאני עובד עמם.
אנשים מסוימים חווים ערך רב מהעבודה איתי ואחרים ערך נמוך או אפסי.

ה. הפתיחה יכולה להשתנות.
כל דבר שאנו אומרים או עושים הוא בניסיון למלא צרכים חשובים שלנו.
הבחירה בפתיחה מסוימת הינה אסטרטגיית פעולה שמטרתה לסייע לנו למלא צרכים חשובים עבורנו.
בפעם הבאה, אבחר האם להישאר עם אותה פתיחה, לוותר עליה לגמרי, או לשנות בה משהו.
**
מאורטל למדתי את המשפט היפהפה הבא:

"להרים את הראש ולהוריד את האף".

גובה עיניים + ענווה.

אנחנו לא יותר ולא פחות מאף/כל אחד אחר.

**
בבוקר שלאחר סדנת הרופאים, כתבתי לעצמי את הטקסט הבא:

"בסופו של יום אנו כמהים למישהו שיראה אותנו.
שיעריך את הכוונות שלנו ואת המאמצים שלנו.
שיבין את המקום שאנו נמצאים בו ואת מה שעובר עלינו.
שיוקיר את ההצלחות שלנו, שלפעמים הן קטנות ולא חשופות.
שיאהב ויקבל אותנו, למרות הטעויות, עם כל המגבלות והקשיים שלנו."

ועכשיו אני מוסיף:
גם אם אנחנו מנכ"לים מהוללים.
או מנהלי מחלקות בבתי חולים.
או ראשי ממשלה.
או "סתם" הורים.

**
אחד המסרים המרכזיים שהעברתי במהלך סדנה שהנחיתי בשבוע שעבר:
"אין לנו שליטה על הקלפים שאנו מגרילים, 
יש לנו שליטה על הדרך שבה אנו משחקים עם הקלפים שאנו מגרילים."

אין לנו שליטה על תוצאות הבדיקה שעשית אתמול.
תהיה לנו בחירה איך להגיב כשנקבל את התוצאות.

אין לנו שליטה על ההחלטה האם נצא שבת בשבוע הראשון של הגיוס.
יש לנו בחירה מה לעשות כשמבשרים לנו שנישאר בבסיס.

נראה שהקלפים שרונה רמון ז"ל "הגרילה" בסיבוב החיים הזה לא משהו.
יכולת המשחק שלה עם הקלפים הללו מופלאה בעיני.

**
21.12 הוא יום שאני אוהב במיוחד.
זה היום שבו משתנה המגמה.
שיא החושך.
מכאן ואילך, הימים מתחילים להתארך, הלילות מתחילים להתקצר.
קשה להבחין בכך בשבועות הראשונים – שינויים של דקה או שתיים בכל יום.
ייקח עוד זמן עד שנראה את השינוי ונרגיש אותו.

זה שאנו לא רואים משהו, לא אומר שהוא לא קיים.
זה שאיננו מודעים לשינויים קלים, לא אומר ששינוי עצום אינו מתרחש.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

עבודה כזו עם אנשים כאלו

"אני בסדר כפי שאני."
"אני לא לבד."
"רואים אותי."
"מבינים אותי."
"אוהבים אותי."
"אני שווה."
"אני יכול/ה להמשיך להתפתח."

**
לחשוב את זה, זה דבר אחד.
להאמין בזה, זה דבר שני.
לחוות את זה, זה דבר שלישי.

**
יכול להיות שהדברים שעשינו ביומיים האחרונים,
הם מהדברים היותר חשובים שעשינו השנה.
(ויכול להיות שלא…)

**
אין לי מושג מי לקח מה, איך זה ישפיע ולאן זה יוביל.
אין וגם לא יהיה…

**
זכות עצומה לעשות עבודה כזו עם אנשים כאלו.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

היום נעשה משהו בלתי נשכח

"היום נעשה משהו בלתי נשכח
שישאיר זיכרון של שמחה מבורך."

**
היום כמה עשרות אנשים נוספים
יפגשו את מה שאני פגשתי אז וששינה את חיי.

**
יכול להיות שמישהו או מישהי,
יינגעו בצורה עמוקה היום,
יבינו משהו חשוב על עצמם,
יגלו משהו חדש על העולם,
יעברו בנקודת אל-חזור.

**
יש סיכוי שחייהם של מספר אנשים,
בני ובנות זוג, הורים, ילדים ומשפחות,
יושפעו וישתנו היום.

**
היום נזרע זרעים.
של הבנה.
של קבלה.
של אהבה.
של התפתחות.

**
להחזיק כוונה.
לעשות את העבודה.
להכיר תודה.
ליהנות מהדרך.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

אנחנו קודם כל בני אדם

"ייתכן שהדבר החשוב ביותר שאנו יכולים לתת לזולתנו הוא השתיקה שלנו.
לא שתיקה של ביקורת סמויה או של הסתגרות נוקשה, 
אלא שתיקה שהיא מקום מפלט, מנוחה, קבלת האחר כפי שהוא.
כולנו צמאים לשתיקה כזו.
קשה למצוא אותה.
כשהיא נוכחת, אנו יכולים לזכור משהו מעבר לרגע, כוח שעליו נבנים החיים.
שתיקה היא מקום של כוח רב ושל מרפא.
שתיקה היא חיקו של אלוהים."

**
"להכיר ביכולתך להשפיע על החיים, 
משמעו להכיר את עצמך היטב ולעומק, להכיר בערכך האמיתי ובכוחך,
ללא קשר לתפקיד שיועד לך או למיומנות שרכשת.
אפשר לחזק או להחליש את החיים סביבך כמעט בכל תפקיד.
אנו עלולים להפוך למסוכנים אם נניח שבתפקידנו או במומחיותנו בלבד טבועה היכולת לעשות טוב,
וכל זמן שאנו בתפקיד לא נוכל להזיק.
אין תפקיד המשחרר אותנו מהאחריות להקשיב, להיות מודע לכך שיש חיים סביבנו, חיים הנוגעים בנו."

**
"מרטין בובר כותב שהחיות היא קדושה, שעצם היותנו הוא ברכה.
אם כך, מה מונע מאתנו לקבל את ברכות החיים?
הסיבה אינה נעוצה בהסבר פשוט כמו מחסור בזמן וכדומה.
לעיתים קרובות איננו מזהים את הברכה המוענקת לנו, 
או שהדעות שלנו על העולם מונעות מאיתנו לחוות את מה שניתן לנו כבר.
לפעמים אנו מתקבעים בעבר או שאיננו מזהים פוטנציאל בהווה.
לעתים אנו חשים שמה שניתן לנו בחסד, מגיע לנו בזכות.
לעיתים אנו לכודים במחשבות על מה חסר בעולם, ונשברים.
יש דרכים רבות לחוש ריקנות למרות כל הברכות המורעפות עלינו.

אנו יכולים לברך אחרים רק כאשר אנו מרגישים מבורכים בעצמנו.
לברך את החיים משמעו אולי ללמוד להלל אותם ולא לנסות לתקן אותם.
לדעת להעריך אותם כפי שהם ולקבל את הדברים שאנו לא מבינים.
לפתח בעצמנו את היכולת לראות שמחה.
אפשר לקדם דברים גם ללא שיפוטיות וכעס, 
והחשוב מכל – דורשה ענווה כדי לדעת שלא נוכל לתקן את העולם לבד."

**
כל הציטוטים מתוך הספר "ברכות סבי" שנכתב ע"י רחל נעמי רמן.
חזרתי לקרוא בספריה של רחל נעמי רמן השבוע בזכות ישראל.

ישראל הסכים להגיע לאירוע המנהלים שקיימנו השבוע,
לשתף אותנו בנקודת המבט שלו ומניסיונו.
מעבר לכך שהוא הסכים להגיע בהתנדבות,
הוא הקדיש לא מעט זמן הכנה לדיוק הסשן לצרכינו.

כשחשבנו על תשורה לישראל שתביע את הכרת תודתנו,
רחל נעמי רמן "קפצה" והתנדבה לעזור.

הלוואי שהספר של רחל יהיה משמעותי לישראל,
כפי שישראל היה משמעותי עבורנו.
**
אני עדיין זוכר את האמירה של שחר (מנכ"ל עמותה),
בסיכום אירוע מנהלים שנכחנו בו ביחד לפני כארבע שנים:
"היה אירוע מעשיר מאוד ולמדתי המון.
דבר אחד חסר לי…
אף אחד לא שאל אותי מה שלומי ואיך היתה השנה שלי.
היתה לי שנה אינטנסיבית.
קיוויתי שמישהו ישאל…"

למרות ששחר ואני חלקנו חדר באותו אירוע ושוחחנו רבות,
גם אני לא שאלתי אותו "מה שלומך ואיך היתה השנה שלך?"

אנחנו קודם כל בני אדם.

**
בזכות שחר, את אירוע המנהלים של השבוע, 
פתחנו בשאלה האישית "איך היתה לך השנה?".
איך היתה לך השנה כאדם (בהמשך נתמקד באיך היתה השנה של הפעילות שלך..)

תריסר מנהלים (יש יגידו "בכירים") יושבים במעגל, משתפים ומקשיבים.
כחמש דקות לאדם.
כל אחד בוחר כיצד להשיב ובמה לשתף.

זה מצריך אומץ.
לפעמים זה מביך. 
לא לכולם זה קל.

**
כשמחלקים באירוע פנקסים, מעטפות ועטים,
מזמינים את המנהלים לכתוב כמה מילים אישיות זה לזה,
ומקצים לכך זמן באג'נדה,
גדל הסיכוי שמשתתפים יעניקו מתנות זה לזה.
גדל הסיכוי שמשתתפים יקבלו מתנות זה מזה.

זה מצריך אומץ.
לפעמים זה מביך. 
לא לכולם זה קל.

**
בין מעגל פתיחה של "איך היתה לך השנה?" למעגל סיום של "מעטפות אישיות",
נקדיש לא מעט זמן, אנרגיה ותשומת לב לדיונים עסקיים, מקצועיים וארגוניים.

 יכול להיות שאחד התוצרים הכי חשובים ומשמעותיים בכל האירוע הזה,
הוא שמישהו ילך הביתה עם כמה מילים אישיות שהוא קיבל ממישהי,
או שמישהי תשתף במשהו אישי ואנשים יקשיבו לה ויהיו איתה.

אולי לרגעים כאלו, 
תהיה השפעה לא פחות גדולה מלדיון מקצועי או מלהחלטה עסקית כזו או אחרת.

אולי.
אין לנו מושג.
כנראה שאף פעם לא באמת נדע….

אנחנו קודם כל בני אדם.
ורק לאחר מכן בעלי תפקיד…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שני אירועים

תודה על האירוע אתמול בבוקר.
תודה על הארגון, והדחיפה שלו.
תודה על ההכנות ועל הירידה לפרטים בשבועות האחרונים.
תודה שנתת לי שקט ואפשרת לי להתמקד במקומות אחרים.
תודה על הרעיון שהגיע מכם.
תודה שהגעתם מוקדם להכין את המקום עבורנו.
תודה על שהייתם קשובים לנו ונתתם מענה למה שביקשנו.
תודה שהגעתם מקרוב ומרחוק.
תודה שנתתם לזה עדיפות על פני דברים אחרים.
תודה על הנוכחות וההשתתפות שלכם.

**
תודה על האירוע אתמול בערב.
תודה על היוזמה הראשונית לאירוע ועל הרעיון שהגיע ממך.
תודה על כך שהמלצת לה לפנות אלי, כשידעת שלא תהיה זמין בתאריך הזה.
תודה שפרסמתם ושיווקתם את האירוע הזה.
תודה על החיבור ל"פותחים יום".
תודה על כל הברכות, האיחולים והחיזוקים ששלחתם לי לפני.
תודה על ההכנה הלוגיסטית, עם כל ההתקלות ברגעים שלפני האירוע, שאפשרו לזה לרוץ.
תודה שהגעתם ממקומות שונים בשעה לא מובנת מאליה בשבוע ראשון של שנת הלימודים, רגע לפני החג.
תודה על הנוכחות וההקשבה שלכם.
תודה על פרגון מחמם לב, שאינו מובן מאליו.
תודה על התהליך האישי שעברתי בזכות האירוע הזה בימים האחרונים.

**
שני אירועים במהלך יום אחד של חיים.
זרימה של קבלה ונתינה אינסופית.
אנחנו משפיעים ומושפעים כל הזמן.
אנחנו מחוברים הרבה יותר ממה שנדמה לנו לפעמים.

**
שני אירועים.
שני צעדים בדרך.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter