תגית: סיפור

"מבחן הסבל" של אנשים בארגונים

"אחד המבחנים שמסייעים לנו להבחין בין מציאות לדמיון הוא מבחן הסבל.
אם אתם רוצים לדעת האם דבר מה הוא ממשי, שאלו את עצמכם:
'האם הוא יכול לסבול ?'
כשמקדשו של אל עולה באש האל לא סובל.
כשהדולר מאבד מערכו, הוא לא סובל.
כשבנק פושט רגל, הוא לא סובל.
כשמדינה מפסידה במלחמה, היא לא סובלת.
אפילו העם היהודי מעולם לא סבל.
חייל שאיבד את מאור עיניו כן סובל.
משקיע שאיבד את כל חסכונותיו במפולת בורסה סובל.
עובדת שפוטרה מבנק שפשט רגל סובלת.
פרה שמפרידים אותה מהעגל שלה סובלת.
אלו הם דברים ממשיים.

סבל עשוי כמובן להיגרם כתוצאה מישויות מדומיינות.
כך, למשל, אמונה במיתוסים לאומיים או דתיים עשויה להביא לפרוץ מלחמה שמיליונים ימותו, ייפצעו, או יאבדו את בתיהם במהלכה.
הגורם למלחמה קיים אולי רק בדמיונם של בני האדם – אבל הסבל אמיתי לגמרי.
זוהי בדיוק הסיבה שעלינו להפריד בין סיפורים שקיימים רק בדמיוננו לבין המציאות.
כנראה שאי אפשר לקיים חברה אנושית מורכבת ללא אמונה באיזשהם סיפורים מדומיינים, כגון כסף.
אולם אין פירוש הדבר שאנו חייבים להשתעבד לסיפורים האלה ולאבד קשר עם המציאות.
כדאי לנו לזכור מה באמת קיים,
ולייחס חשיבות רבה יותר לדברים ממשיים מאשר ליצירי הדמיון שלנו. "

~ הקטע מתוך "ההיסטוריה של המחר" מאת יובל נח הררי (עמודים 194-195).

**
השבוע התחדד לי משהו שקשור לעבודה שאני עושה.
"העבודה שאני עושה" (פעולה דינמית), ולא "העבודה שלי" (תואר סטטי).

הבחירה הנוכחית שלי היא לעבוד במסגרות עסקיות וארגוניות, עם צוותים ומנהלים.
זה הדבר העיקרי שאני עושה ברוב שעות הערות שלי, ושממנו אני מתפרנס.

מהות העבודה שאני עושה היא להפחית סבל בקרב אנשים העובדים במסגרות הללו:
לסייע לאנשים שעובדים במסגרות הללו לסבול פחות בהווה, ולהגדיל את הסיכוי שהם יצליחו וייהנו יותר ביחד בעתיד.

"להפחית סבל" נשמע קצת מיושן.

הרבה יותר אופנתי לדבר על הגשמה עצמית, על ייעוד, על התפתחות או על מימוש פוטנציאל.

ובכלל, איך אפשר להגיד "סבל" ו-"הייטק" באותו משפט?
זה לא קצת יציאה מפרופורציות? "צרות של עשירים"?

אני מאמין שמפתח תוכנה בחברה עסקית אינו עושה בהכרח עבודה פחות חשובה או ערכית מזו של מחנכת כיתה, עובד סוציאלי או אח בבית החולים.

תרומתה של מנכ"לית חברת סטארטאפ לחברה ולקהילה, אינה בהכרח פחותה מזו של מנכ"לית עמותה המסייעת לנזקקים.

סבל לא חייב להיות משהו נוראי.
כעס זה סבל.
דאגה זה סבל.
לחץ זה סבל.
אשמה זה סבל.
פחד זה סבל.
תסכול זה סבל.
בלבול זה סבל.
חוסר שקט זה סבל.
אי-נוחות זה סבל.

**
אנשים סובלים כתוצאה מסיפור שהם מספרים לעצמם ושהם מאמינים בו.
לפעמים הסיפור הזה מחובר למציאות ולפעמים לא.

"המנהל שלי לא מעריך אותי", "העובדים שלי מפונקים",
"מגיע לי יותר", "מזלזלים בי", "עושים עלי סיבוב", "אין לי אופק התפתחות", 
"אני חייב לעזוב את העבודה", "אני חייב להישאר בעבודה",
"אין עם מי לעבוד כאן", "אני לא יכול להאמין לו", "אני לא מממש את עצמי",
הן מספר דוגמאות לסיפורים כאלה.

סיפור אחד שאנו מאמינים בו (על עצמנו או על מישהו אחר), יכול לעורר בנו סבל רב.
כשאנו סובלים, איכות חיינו נפגעת.
כשאיכות חיינו נפגעת, אנו עלולים להתבטא או לנהוג בצורה שתעורר סבל אצל אחרים.

באופן ישיר, 
אם אני מאמין ש"המנהל שלי חסר התחשבות ושלא אכפת לו ממני",
כנראה שבאינטראקציה בינינו אומר או אעשה משהו שיעצים את הסבל בתוכי ואולי יעורר אותו גם אצל המנהל שלי.

באופן עקיף,
יכול להיות שהסיפור הזה על המנהל שלי, ישפיע על מעגלים נוספים שלי כגון ילדיי, בן או בת זוגי, 
הוריי, מחנכת הכיתה של בתי, הקופאית בסופר והנהגים ברכבים שלידי.

האינטראקציה שלנו אף פעם אינה עם אדם אחד בלבד.
היא תמיד חסרת גבולות, גולשת ומפעפעת לאנשים נוספים.

**
טיך נהאת האן מתייחס ליכולתנו להפחית סבל או להעצים שמחה כמיומנות.
מיומנות שניתן וחשוב לפתח.
לדבריו, "אפילו עם הרבה רצון טוב, אנו עדיין יכולים לאמלל את האדם שאתנו.
רצון טוב אינו מספיק. אנחנו צריכים ללמוד את האמנות של לשמח אנשים."

בהמשך לקו הזה, 
ניתן להתייחס לאדם המתבטא בצורה מסוימת הפוגעת בנו כאדם פחות מיומן.
באופן דומה, אם התבטאנו בצורה מסוימת שפגעה באנשים חשובים לנו, ייתכן שזה נובע מחוסר מיומנות שלנו.

אני מניח שהמשפטים האחרונים מקפיצים חלק מהקוראים,
שרואים בהם "התייפייפות" או מתן לגיטימציה לאנשים מסוימים להתנהל בצורה שאינה מקובלת.

"הוא התבטא כך בגלל חוסר מיומנות" זה סיפור.
"הוא לא אמור להתנהג ככה" זה סיפור.
"אני צריך להכיל ולהבין אותו" זה סיפור.
"אני צריך לשים לו גבול" זה סיפור.

כשאני עובד עם אנשים, אני עוזר להם לראות את הסיפורים שלהם.
כשאנשים מבינים שיש (או יכול להיות) הבדל בין הסיפור שהם מספרים לעצמם לבין המציאות,
הם יכולים להמשיך לאחוז בסיפור, לבדוק אותו בסקרנות, או לשחרר אותו.

הדגש הוא על יכולים.
בשונה מצריכים, אמורים, חייבים או מוכרחים.
הבחירה היא תמיד שלהם…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

חוסר אונים וחוסר וודאות

קייטי, החתולה שאימצנו לפני כשנה וחצי חזרה הביתה בערב שני האחרון מדממת וצולעת,
אחר שוטטות בת מספר שעות בשכונה.

מעבר לאוזן החתוכה ולפצעים ברגל ובזנב,
היא חזרה עם שביל מתפתל, חשוף ונטול שיער על גבה.

היה משהו מטלטל במראה הזה.
המחשבה הראשונית היתה שמישהו התעלל בה.
כולנו היינו נסערים.

קייטי נכנסה הביתה,
צלעה לה לכיוון המרתף והלכה לנוח.

מטיך נהאת האן למדתי את הדבר הבא:

"כאשר חיות ביער פצועות, הן נחות.
הן תרות אחר מקום שקט מאוד ופשוט שוהות שם מבלי לזוז במשך ימים רבים.
הן יודעות שזו הדרך הטובה ביותר עבור הגוף שלהן להירפא.
במהלך הזמן הזה הן יכולות אפילו להימנע מאכילה ומשתיה.
החוכמה של עצירה וריפוי עדיין חיה אצל בעלי החיים, 
אבל אנחנו בני האדם איבדנו את היכולת לנוח."

~ מתוך "איך להירגע" / טיך נהאת האן (תרגום חופשי – רוני ויינברגר)

**
במחשבה שניה לא בטוח שזו התעללות.

הפציעות באוזן וברגל יכולות להיות תוצר של קרב רחוב.
אבל איך מסבירים את השביל נטול השיער על הגב…?
העור החשוף היה ללא סימני כוויה או גילוח.
לא נראה שזה כואב או מפריע לה כשנוגעים במקום החשוף.

שני וטרינרים שונים שראו תמונות וסרטונים של קייטי לא בטוחים שזו התעללות,
אך מתקשים לספק הסבר אחר.

**
מה קורה כאן…?

בניסיון להבין "מה הסיפור" העלינו מספר תמונות של קייטי לקבוצת "חתולים ונהנים" בפייסבוק,
וביקשנו עזרה מחוכמת ההמונים: 
האם מישהו נתקל בתופעות דומות ויכול לסייע ביצירת בהירות?

קיבלנו מאות תגובות.

הרוב המכריע היו באחד מהסגנונות הבאים:
– שיפוטיות כלפינו על שאנו מאפשרים לחתולה שלנו להסתובב מחוץ לבית.
– שיפוטיות כלפי חלאות האדם שמסתובבים ביננו ומתעללים בבעלי חיים.
– שיפוטיות על כך שלא לקחנו את קייטי לוטרינר במהירות הנחוצה ושאנו מזניחים את הטיפול בה.
– אזהרה לא להתקרב לקייטי מחשש למחלת עור כלשהי שאנו עלולים להידבק בה.
– השערות שונות ומשונות לגבי מה יכול להסביר את הסיפור.

"חוכמת ההמונים" היא לא תמיד חוכמה.
לפעמים היא לא יותר מאוסף הפחדים, השיפוטים והכעסים המושלכים לעברנו.

זוג חברים שלי עובר תהליך שינוי משמעותי עכשיו.
אנשים שנחשפים לכך, "שופכים" עליהם את אוסף הפחדים, השיפוטים והאמונות שלהם,
המתעוררים בהם כשהם שומעים על תהליך השינוי.

**
כשקייטי חוזרת פצועה הביתה, זה הרבה מעבר לקייטי.

מהר מאוד זה הופך להיות הסיפור שלנו.
לצד מה שהיא עוברת, יש את מה שאנחנו עוברים.
חלק גדול מהעניין הוא לא רק הטיפול בה והנוכחות איתה,
אלא גם הטיפול בנו והנוכחות עם עצמנו.
עם מה שכל זה מעורר בנו.

**
יום-יומיים אחרי, קייטי מתאוששת.
הצליעה נעלמת בהדרגה.

היא מבקשת לצאת שוב החוצה.
מצב הרוח שלה טוב, רגיל.

יכול להיות שקייטי הסתובבה בשכונה ועברה התעללות.
יכול להיות שלא.

בשלב זה איננו יודעים.
ואולי לא נדע.

ארבעה ימים אחרי, קייטי מרגישה הרבה יותר טוב וחזרה לתפקוד כמעט מלא.
לנו עדיין אין לנו מושג…

**
קשה לקבל את המצב הזה:
את חוסר הוודאות לגבי מה שאירע,
ואת חוסר האונים לגבי מה שעלות לקרות.

הסיפור של קייטי הוא רק דוגמא.

חוסר האונים וחוסר הוודאות נוכחים גם במקומות נוספים בחיינו:
עם אנשים שחשובים לנו, בעבודות שלנו, בענייני בריאות ועוד.

אנחנו לא תמיד יכולים להסביר כל מה שקרה אתמול,
והאמת היא שאין לנו וודאות מה יקרה מחר.

יש לנו השפעה רבה על היבטים שונים של חיינו,
אך השליטה שלנו מוגבלת.

לארעיות ולאקראיות יש משקל גדול.
אולי גדול יותר ממה שהיינו רוצים.

**
במהלך השנים האחרונות כתבתי מעל 2000 פוסטים בבלוגים שלי.

"לנהל עובד שאיננו" הוא הפוסט שנוגע בי ומשפיע עלי יותר מכל פוסט אחר.

יש משהו ברעיון האקראיות שיכול להרתיע ולשתק.
עבורי יש בו תזכורת חשובה ומעוררת:

איך אני בוחר לחיות היום,
במה אני בוחר להתמקד,
עם מי אני בוחר להיות, 
ומה אני בוחר לעשות,
כשאני מבין שהכול זמני,
שיש לי השפעה גדולה,
ושאין לי שליטה…?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

סיפור אגדה וחוק טבע

"צ'יף רומן-נוז משבט השאיין וכל אנשיו האמינו שהוא בן אלמוות. הוא והם צדקו בכל יום מימי חייו, פרט לאחד."
~ הסופר ריצ'ארד האייט (ציטוט מתוך "הלב הנבון" מאת ג'ק קורנפילד)
 
**
"כדורגל הוא משחק פשוט: 22 גברים רודפים אחרי כדור במשך 90 דקות, ובסוף הגרמנים מנצחים."
~ גארי ליניקר, חלוץ נבחרת אנגליה, לאחר ההפסד למערב גרמניה במונדיאל 1990
 
**
אנחנו נמשכים לסיפורים על גיבורי-על, קוסמים ובני אלמוות.
לווינרים שתמיד, אבל תמיד, מנצחים.
 
זה פשוט לא נכון.
כולנו בני אדם.
בני תמותה.
אף אחד אינו מעל לחוקי הטבע.
בטבע הכול משתנה.
שום דבר ואף אחד לא נשאר כפי שהוא.
כל מה שעולה, ירד מתישהו.
כל מנצח, יפסיד או יפרוש מתישהו.
 
גם נבחרת מערב גרמניה.
גם ברצלונה.
גם ראש ממשלה כזה או אחר.
 
חיים מלאים. היום.
Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

עצימת עיניים

עצימת עיניים

בחור צעיר פוגש באקראי איש מבוגר ומזהה אותו כאחד ממוריו בנעוריו.
הוא פונה לאיש ומזכיר לו שהוא היה תלמידו לפני שנים רבות.
"ומה מעשיך היום, איש צעיר?" מתעניין המורה.
"גם אני מורה היום." עונה הצעיר.
"נפלא. ומה הניע אותך לבחור בהוראה?" חוקר המורה לשעבר.
"אתה מורי, אתה היית הגורם שהשפיע."
"מחמיא לי." אומר המורה לשעבר, "כיצד השפעתי…?"
"איני יודע אם זכור לך אותו הבוקר." מספר הבחור. "אחד מהילדים הגיע עם שעון יד חדש, מתוחכם טכנולוגית, הניח אותו על השולחן וכל הילדים הצטופפו סביבו מלאי התלהבות, רוצים לנסות ולמשש.
ובתוך כל ההמולה, נכנסת לכיתה, כולנו התפזרו למקומותינו ואז, ואז… אותו הילד צעק בהתרגשות: 'וואלה… אני לא מאמין… גנבו לי ת'שעון."
ואתה היסית את הילד ואחר כך את כולנו, שניסינו להתגונן, וביקשת שנשב.
אמרת שאינך מאמין שמישהו מהכיתה באמת גנב. יתכן שמישהו חמד לצון, או עשה טעות שהוא מתחרט עליה.
ביקשת שמי שלקח את השעון, שיודה, ובזה תיפתר הבעיה.
איש מאיתנו לא הודה.
ואז… אני זוכר את זה בבהירות… ביקשת מכולנו, כולל הילד שהשעון שלו, להסתדר בשורה עם הפנים לקיר, להניח את כפות הידיים על עינינו, ולעצום עיניים.
נעמדנו ליד הקיר, כפי שבקשת, ועצמנו עינינו. זו הייתה כיתת בנים בלבד בבית ספר דתי.
חשנו שאתה עובר ליד כל ילד, נעצר, מפשפש בכיסיו, וממשיך לילד הבא. כשסיימת עם כולם, חזרת לשולחנך, ביקשת מאיתנו להסתובב ולפקוח עיניים.
שעון היד היה מונח על שולחנך.
החזרת את השעון לילד שהביא אותו, ובפני כולנו חזרת שוב על מונחי השגיאה והחרטה. היו כמה דקות של התרגשות ואז המשכת בשיעור כאילו לא קרה דבר.
אני הייתי הילד שגנב את השעון. מכיסי הוצאת את השעון הגנוב אז.
בליבי הכרתי לך תודה ענקית על שלא חשפת את קלוני ברבים. נשבעתי שלא אסטה עוד מדרך הישר.
משלא אמרת מאומה בפני הכיתה, הנחתי שתשוחח אתי לבד.
עבר יום, עברו יומיים, עברו שבועיים – לא קראת לי ולא נזפת בי.
החלטתי אז שכשאגדל אהיה מורה. מורה שמשפיע, בדיוק כמוך."
הוא סיים והביט במורהו, מחכה לתגובה. המורה הניד ראשו וחייך.
"התוכל לומר לי היום" שאל הצעיר "מדוע בחרת לא לומר לי דבר? מדוע לא נזפת בי ולו בשיחה פרטית? זה היה כל כך מתבקש…"
והמורה הוותיק הביט בו ואמר: "באמת לא הבנת? לא הבנת שגם אני לא ידעתי מי לקח את השעון? רק עכשיו אתה מגלה לי שזה אתה."
"הכיצד לא ידעת?" תמה הצעיר "הרי שלפת את השעון מכיסי… במו ידיך?"
והמורה אמר בשקט: "כשביקשתי מכם אז לעצום את עיניכם… גם אני את עיניי עצמתי. פישפשתי בכיסים שלכם כשעיניי עצומות.
לא רציתי לדעת מי לקח את השעון, כדי לא לקבל רושם רע על הילד, לא לבייש.
אני שמח שהדרך שנקטתי הוכיחה את עצמה. תודה שסיפרת לי."
הוא פרע בחיבה את שיערו של הצעיר והלך לדרכו.

**
הסיפור הועתק במלואו מהאתר "זיקוקין דינור" של שוקה דינור.
שוקה מפרסם אחת לשבועיים (מזה שנים רבות) סיפורים מעניינים, מרגשים ומעוררי השראה.
אהבתם? נגע בכם?
ניתן להצטרף לרשימת התפוצה של שוקה ולקבל לאימייל את הסיפורים שהוא מפרסם.
ניתן כמובן גם לשוטט באתר ולקרוא סיפורים קודמים.

**
להלן שתיים מהתגובות לסיפור מתוך האתר של שוקה:

"מציעה לכל המורים לקרוא ולהסיק מסקנות.
שבת שלום."

"תודה, שוקה, על סיפור ייחודי ומעורר השראה.
לפעמים, מלים שאינן נאמרות, עוצמתן רבה.
דוגמא מופלאה של מחנך בעל שיעור קומה."

הסיפור הזהה הזה,
מהווה טריגר שונה,
לשתי נשים שונות הקוראות אותו,
והבוחרות להגיב כל אחת בדרכה.

**
מחשבות ותחושות שהסיפור עורר אצלי:

יש לנו השפעה אינסופית.
אין לנו מושג במי ואיך אנו נוגעים.
לפעמים נקבל הצצה לכך, וברוב המקרים לא…
פעולה אחת של טוב לב, חמלה ואהבה יכול להשפיע על חיים שלמים.
הדוגמא האישית והמעשים שלנו "מדברים" חזק יותר מהמילים שלנו.
הכרת תודה לאנשי חינוך משמעותיים שהשפיעו על חיי…

**
עם הסיפור "עצימת עיניים" פתחתי אתמול את הרצאתי "שיחות קשות" לצוות ביה"ס חוגים בחיפה.
אחד המשפטים שאמרתי בהרצאה, מספר דקות לאחר השיתוף בסיפור:

"כולנו שחקנים ראשיים בסרט של עצמנו ושחקני משנה בסרטים של אנשים אחרים".

יש לכך שתי משמעותיות:

1. כולנו חיים בסרט.
אין דבר כזה מציאות אובייקטיבית.
כל אחד מאיתנו חווה אחרת את מה שקורה.
איננו חווים את מה שקורה, אנחנו חווים את הסיפורים שלנו על מה שקורה.

2. כשאנשים אומרים ועושים משהו, זה מתוך התפקיד הראשי בסרט שלהם.
מתוך הדרך שבה הם חווים את המציאות (שאנחנו חלק ממנה).
זה לא נגדנו וגם לא בעדנו.
דון מיגל רואיס בחר להקדיש לנקודה הזו הסכם אחד בספרו "ארבע ההסכמות":
"אל תיקחו שום דבר באופן אישי."

**

הדרך שלי לזכור את זה מנוסחת בצורה הפוכה לדון מיגל רואיס (אם כי המשמעות זהה):
זה תמיד אישי. זה אף פעם לא אישי נגדי, זה תמיד אישי בעדם.

"זה תמיד אישי" הוא הכלי הראשון בסדרת "52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים" שאני שולח אחת לשבוע במשך שנה שלמה.
רוצים להצטרף לסדרה ולקבל את הכלים? מוזמנים לעשות זאת בקישור הבא.

רוצים להזמין הרצאה או סדנה לחברה שלכם? מוזמנים להיות איתי בקשר דרך האתר.

בהצלחה רבה לאנשי החינוך, לילדים ולהורים בשנת הלימודים הקרובה,
שתהיה שנה פורייה, מצמיחה ומשמעותית…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

** להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר. **

** "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" – הרשמה וקבלה מיידית בקישור הבא **

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

מסע

המסע השנה היה שונה מאלו של שנים קודמות.
אנחנו שונים.
מערכת היחסים שלנו שונה.

**
3 דברים יישארו מהמסע הזה: 
א. זיכרונות וסיפורים שלך.
ב. זיכרונות וסיפורים שלי.
ג. תמונות.

**
תמונות הן ניסיון לתפוס את הרגע, לנצור חוויות ותחושות.
והן גם ניסיון לעצב זיכרון. ליצור עתיד של זיכרונות וסיפורים משותפים.

**
לא משנה כמה אנסה לצלם שקיעה עם הסלולרי שלי, זה יצא פחות מפעים מאיך שזה באמת.
ובזמן שאהיה עסוק בצילום השקיעה, לא אהיה עם השקיעה.

**
לילה ראשון:
– "מה חשוב לך שיהיה במקום שנישן בו הלילה?"
– "מים שאפשר לשחות ולשחק בהם."

לילה שני:
– "מה חשוב לך שיהיה במקום שנישן בו הלילה?"
– "עצים שאפשר לטפס עליהם ולתלות ביניהם ערסל."

מבררים מה חשוב לנו לפני שמחפשים מקום ללילה.
המקום משרת את מה שחשוב.
צרכים לפני אסטרטגיות.

**
מה שמתאים לנו עכשיו זה לא מה שהתאים לנו לפני כן וגם לא מה שיתאים לנו בהמשך.

בחירה במה שמתאים עכשיו מצריכה הקשבה לאחרים ולעצמנו ומידה מסוימת של בטחון שיהיה בסדר. שזה בסדר.

"שיהיה בסדר": שנסתדר, שנמצא מקום או פתרון.

"שזה בסדר" לשים על השולחן את מה שמתאים לנו.

**
שני סוגים של בחירות:

א. בחירה לנוע לקראת מה שמתאים.
ב. בחירה להתרחק ממה שכבר לא מתאים.

**
יש מחיר לבחירה במה שמתאים עכשיו: 
קיפול מאהל בשעות אחה"צ במקום שהתאים לנו מאוד עד עכשיו,
ותנועה למקום אחר שעדיין לא ברור איפה ומה הוא.

כשנגיע נדע.
ואולי לא נגיע ולא נדע.
או שנגיע למקום מסוים ולא נהיה בטוחים שזה זה.

ואז…
כשכבר יהיה מאוחר, או כשנהיה עייפים, או כשנהיה רעבים, 
בהתאם למקום שנהיה בו, נבחר במה שיתאים לנו. 
באותו רגע.

**
להסכים

להסכים לא לדעת.
להסכים לחוות.
להסכים לצאת ממרחב נוחות.
להסכים להתנתק.

**
חשש:

מנמלים עוקצות (כמעט התמקמנו על קן…).
שהיתושים יאכלו אותנו.
שהציפורן החודרנית תתפתח.
שכאב האוזניים יחזור.
שמישהו לא ירגיש טוב.
שהמקום שנישן בו יהיה מבודד מדי, או ג'יפה מדי.
שיהיה משעמם.
שיהיה פחות כיף מפעמים קודמות.
שנגלה שזה נגמר.
שהוא לא יהנה.
שאני לא אהנה.
שהחומוס שהזמנו מקולקל.
שהמעיין שאנחנו הולכים אליו יהיה סתם.
שיתבזבז לנו היום.
שיהיה חם מדי.
שהציוד שלנו ייגנב.
שהרכב לא יהיה שם כשנחזור.
שמשהו שאנחנו לא רוצים שיקרה, יקרה.

רשימה חלקית…

**
מדהים כמה מהר, עם ההגעה הביתה, למקום המסודר והמוכר, 
החששות והלחץ מחוסר הוודאות מתחלפים בלחץ להספיק לבצע את המטלות והמשימות.

**
חגיגה והכרת תודה

סיום של מסע נוסף.
הכול עבר בשלום.

חוגג את הזמן המשותף.
חוגג את "היכולת להיות ביחד" חמישה ימים שלמים:
לחוות, להנות, להשתעמם, לטייל, להתגלגל, לבשל, לצחוק, להתגעגע, לדבר, לפגוש אנשים, לגלות מקומות.

הכרת תודה.
בכדי שכל זה יקרה הרבה דברים צריכים להתקיים…
תודה לאנשים השונים היוצרים את המרחב שמאפשר את המסע הזה…

**
אבל וחגיגה

לפני כ-24 שעות אמא של עדי נפטרה.
לא הספקתי להגיע להלוויה.

בעוד מספר שעות עדן מתחתנת.
אני מתכנן להיות שם.

המסעות שלנו מחוברים למסעות של אנשים אחרים.

מישהי שיתפה אותי ש"לנהל עובד שאיננו" שכתבתי לפני מספר שנים נגע בה מאוד ושמכל הפוסטים שלי הוא הכי חזק עבורה.

כשהיא אמרה את זה, הצטמררתי.
זהו גם הפוסט הכי חזק עבורי.
יותר מכל פוסט אחר שכתבתי.

נזכרתי בו שוב השבוע…

**
בעוד שבוע בדיוק, אנחנו מעבירים ביחד סדנת רגשות וצרכים להורים וילדים.
סוג של מסע נוסף. 
אחר.

הסדנה הנוכחית כבר מלאה (כולל רשימת המתנה).
אם אתם רוצים לקבל הודעה על סדנאות עתידיות (ייתכן שיהיו כאלו), 
אתם מוזמנים להשאיר פרטים בקישור הבא.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

** להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר. **

** "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" – הרשמה וקבלה מיידית בקישור הבא **

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

צוות חקירה מיוחד

אנחנו אף פעם לא חייבים לעשות כלום

"אני נאלצת לבטל את הפגישה שלנו, כיון שהבן שלי חולה ואני צריכה לצאת מוקדם."

לא את לא.
את לא נאלצת לבטל.
ואת לא צריכה לצאת מוקדם.
את מעדיפה לבטל ואת רוצה לצאת מוקדם.
כי הבן שלך חולה. 
וכי חשוב לך להיות איתו.
יכול להיות שאת גם מתבאסת לבטל הפגישה ולצאת מוקדם,
כי ממש חיכית לשיחה שלנו, 
או כי לא נעים לך לבטל אותה בהתראה קצרה,
ועדיין, עם כל הבאסה ואי הנעימות, את בוחרת לבטל אותה ולצאת מוקדם.
כי יותר חשוב לך להיות עם הבן שלך מאשר להיות בפגישה איתי.
כשאנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו נאלצים, צריכים, חייבים או מוכרחים לעשות משהו,
אנחנו מסירים אחריות מעצמנו ומשליכים אותה על מישהו אחר.

**
צח"מ

צח"מ הם ראשי התיבות של "צוות חקירה מיוחד".
זהו צוות משטרתי המוקם כשרוצים לחקור אירוע חשוב שהתרחש.

צח"מ הם גם ראשי תיבות של "צריך-חייב-מוכרח".

בכל פעם שאתם שומעים את עצמכם משתמשים במילים "צריך", "חייב", "מוכרח",
(וגם במילים נוספות כגון "אמור" ו"נאלץ"),
אולי כדאי לכם לפתוח בחקירה פנימית מיוחדת.
חקירה לאיתור האחריות שהלכה לאיבוד ומסתתרת מאחורי סיפורים ותירוצים של "אין לי ברירה".

"אני לא יכול לצאת הערב, כי אני חייב לשלוח את הדו"ח הזה עד מחר בבוקר".

לא אתה לא.
אתה יכול לצאת הערב.
ואתה יכול לשלוח את הדו"ח בשבוע הבא במקום מחר.
יכול להיות שאם אכן תעשה את זה יהיו לכך השלכות. 
כמו למשל, שהמנהלת שלך לא תאהב את העובדה שלא שלחת את הדו"ח למרות שהבטחת.
או שפרויקט חשוב ייפגע בגלל העיכוב בשליחת הדו"ח. 
השלכות שאתה מעדיף לא להתמודד איתן.
ולכן, יכול מאוד להיות שתעדיף לבטל את היציאה ולשלוח את הדו"ח הלילה,
ובכך להימנע מהכעס של המנהלת שלך או מהאסקלציה שיעשה מנהל הפרויקט.
רק חשוב לזכור שיש לך בחירה.
אתה יכול לבחור האם לצאת הערב או לבטל את היציאה.
אתה יכול לבחור לשלוח את הדו"ח עד מחר או רק בשבוע הבא.
זה בידיים שלך. 
כשאתה מספר לעצמך שאין לך ברירה, אתה משקר.
לעצמך.

**
אלרגיה

לפני כשמונה חודשים אימצנו את קייטי, חתולה ג'ינג'ית מדהימה.
באירוע האחרון שקיימנו בביתנו, חברה שהגיעה לחגוג איתנו, החזיקה מעמד שעתיים.
אחרי שעתיים היה לה קשה והיא עזבה.
יש אנשים שאלרגיים לחתולים. הקרבה לחתולים גורמת להם לפריחה.
יש אנשים שאלרגיים לפריחה של צמחים מסוימים. היא גורמת להם להתעטש.

בדרך כלל, אנו מפתחים אלרגיה ולא נולדים איתה.

נראה לי שעם השנים גם אני פיתחתי אלרגיה.
לא לחתולים ולא לפריחות.
אלרגיה לצח"מיזם.

היום, בכל פעם שמישהו בקרבתי עושה שימוש בצריך-חייב-מוכרח,
מתחילים לי עקצוצים וגירודים.

האלרגיה היא לא רק לצח"מיזם חיצוני.
היא גם לצח"מיזם פנימי.
הדיבור שלנו על ועם אנשים אחרים.
הדיבור שלנו עם עצמנו.

**
כל עוד בלבב פנימה

זה מתחיל מבפנים. 
מאיתנו.

כשאנחנו מאמינים שאנחנו או אנשים אחרים צריכים-חייבים-מוכרחים לעשות משהו,
להתנהג או לא להתנהג בצורה מסוימת, לומר או לא לומר משהו, 
אנחנו טועים. 
הם לא צריכים.

גם אם איננו אומרים דבר, ורק חושבים במונחים הללו על אנשים אחרים,
אנחנו בעצם מלבישים עליהם אחריות שזרקנו מעלינו.

כשם שאנחנו לא חייבים לעשות שום דבר אף פעם, כך גם אחרים לא.

הבת שלנו לא חייבת לסדר את החדר.
המנהל שלנו לא אמור להתייחס אלינו בכבוד.
בן הזוג לא צריך להקשיב לנו.
הפקידה לא חייבת להיות אדיבה.
הוט לא צריכים לענות לקריאות שלנו יותר מהר.

האמת היא שאנחנו רוצים.
ושהרצון שלנו הוא לגיטימי.
הוא מצביע על ערכים ועל צרכים חשובים לנו,
המשפיעים על איכות חיינו ועל מערכות היחסים שלנו.

אנחנו רוצים שהבת שלנו תסדר את החדר.
שהמנהל שלנו יתייחס אלינו בכבוד.
שבן הזוג יקשיב לנו.
ושהוט יענו לנו אחרי דקה ולא ייבשו אותנו על הקו.

אנחנו רוצים, והם לא חייבים.

לגיטימי מאוד לרצות את זה.
אבל הם לא חייבים לעשות את זה.

וכשהם לא עושים משהו שאנחנו רוצים,
גם אנחנו לא חייבים, צריכים או מוכרחים לעשות שום דבר.

אנחנו יכולים לסדר את החדר של הבת שלנו בעצמנו, לצעוק עליה, לחתוך לה את דמי הכיס או לא לעשות דבר.
אנחנו יכולים לומר משהו למנהל שלנו, או לשתוק, להתפטר מהעבודה או להישאר בה.
אנחנו יכולים להתרגז על בן הזוג, להבין שהוא לא פנוי כרגע, או לחפש חברה שתקשיב לנו.
אנחנו יכולים להישאר לקוחות של הוט, או להתנתק מהם, להישאר על הקו או לרדת ממנו.

אנחנו יכולים לעשות אם אנחנו בוחרים, 
ואנחנו לא חייבים.

זה בידיים שלנו.

**
התמרת אנרגיה

כשאנחנו מפסיקים לספר לעצמנו סיפורים,
על מה אנשים צריכים/חייבים/מוכרחים לעשות ולא עושים,
אנחנו מפסיקים לברוח מאחריות,
וחוסכים המון אנרגיה.

כשאנחנו מפסיקים לספר לעצמנו סיפורים,
שאין לנו ברירה, שאנחנו חייבים או נאלצים,
אנחנו מתחילים לקחת אחריות, יוצאים ממצב של קורבנות,
וחוסכים המון אנרגיה.

כשאנו מתחילים להתמקד בצרכים החשובים לנו ובמה שאנו רוצים,
אנו מפקסים את האנרגיה בקידום הדברים שחשובים לנו,
ומגדילים את הסיכוי שהם יקרו.

צח"מיזם היא תפיסה מחלישה ושואבת אנרגיה, שניתן לשנות.
בחירה ואחריות הם שרירים מעצימים שאפשר לפתח.

רוצים לפתח את השרירים הללו בצוות, בחברה או בארגון שלכם…?
צרו איתי קשר במייל חוזר או דרך האתר.

**
שאלות לבדיקה פנימית:

1. אילו סיפורי צח"מ אני מספר לעצמי על אנשים אחרים ?
2. אילו סיפורי צח"מ אני מספר לעצמי על עצמי ?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

האדם שאני רואה מולי כרגע לא באמת קיים

האדם שאני רואה מולי כרגע לא באמת קיים.
בן/בת הזוג שאני רואה לא באמת קיימים.
הילדים שאני רואה לא באמת קיימים.
הורי לא באמת קיימים.
העובדים והמנהלים שלי לא באמת קיימים.
חבריי ושכניי לא באמת קיימים.
הם כולם השלכה מוטה ולא מדויקת שלי.

**
האדם שאני רואה מולי כרגע הוא פרי דמיוני,
תוצר מחשבתי, תפיסתי, ניסיוני, אמונתי ופרשנותי.
יכול להיות שהאדם שאני רואה מולי כרגע קיים במציאות במידה מסוימת,
אך לא במידה מלאה.
אף פעם לא במידה מלאה.
ייתכן שיש התאמה מסוימת בין האדם שאני רואה מולי כרגע לבין האדם שעומד מולי כרגע.
ייתכן שיש התאמה של 90%, 50%, 20% או אפילו 0%,
אבל אף פעם אין התאמה של 100%.
תמיד ישנו פער כלשהו, בין מי שאני רואה לבין מי שעומד מולי.

**
מערכת היחסים שלנו אינה עם האדם שעומד מולנו,
אלא עם האדם שאנו מספרים לעצמנו שנמצא מולנו.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כאב הגעגוע הוא אמיתי

כאב הגעגוע הוא אמיתי.
הגעגוע לשיחה, למגע, לחיוך, לריח הוא אמיתי.
הגעגוע לשותפות, לתמיכה, לביחד הוא אמיתי.

**
המחשבה שזה נגמר מוקדם מדי היא סיפור.
המחשבה על כל מה שהיא לא הספיקה היא סיפור.
המחשבה על איך יהיו חייהם בלעדיו היא סיפור.
המחשבה שזה היה אמור לקרות אחרת היא סיפור.
המחשבה על מה יכול היה או מה צריך היה להיות היא סיפור.

סיפור כואב אמנם, כואב מאוד, ועדיין סיפור.

**
המחשבה שהוא הספיק המון היא סיפור.
המחשבה שחייה היו מלאים באהבה ובחוויות היא סיפור.
המחשבה שהכול מלמעלה וכך היה צריך להיות היא סיפור.
המחשבה שצריך להודות על השנים שזכינו להן היא סיפור.

סיפור פחות כואב, ועדיין סיפור.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

פותחים יום

הבוקר אני מתוכנן להיות במקום מסוים שעדיין לא הייתי בו.
הבוקר אני מתוכנן לעשות משהו שאני פחות מנוסה בו.
הבוקר אני מתוכנן לפגוש אנשים שטרם פגשתי.
הבוקר אני מתוכנן לטייל מחוץ למרחב הנוחות שלי.

**
בעוד מספר שעות (בסביבות 10:15) אני מתוכנן להתארח בתכנית "פותחים יום" המשודרת בערוץ 13.

הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו משפיע:

כשאני מספר לעצמי שאפשר להצליח בתכנית, להיות בסדר או לפשל, זה מעורר בי לחץ.
כשאני מספר לעצמי שאפשר להיות מוכן יותר או פחות ושאני לא מוכן מספיק, זה מעורר בי מתח.
כשאני מספר לעצמי שזו עוד חוויה והתנסות, זה מעורר בי שמחה.
כשאני מספר לעצמי שזה צעד נוסף בדרך ושאין לי מושג איך הוא יתפתח ולאן הוא יוביל, זה מעורר בי סקרנות.
כשאני מספר לעצמי שיש כאן הזדמנות לגעת, זה מעורר בי התרגשות.
כשאני מספר לעצמי שהכול בסדר, שהכול כבר בסדר, זה מעורר בי שלווה.
כשאני מזכיר לעצמי איך הגעתי לכאן ובזכות מי זה קורה, זה מעורר בי הכרת תודה.

**
שלום לחלק הלחוץ.
שלום לחלק המתוח.
שלום לחלק השמח.
שלום לחלק הסקרן.
שלום לחלק הנרגש.
שלום לחלק השליו.
שלום לחלק שמכיר תודה.

**
שלום לכל החלקים הנמצאים.
אני שם לב שאתם כאן.
גם אני כאן.

פותחים יום.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

לתרגל לשחרר

לתרגל לשחרר

לתרגל לפתוח את היד ולשחרר את הגחל הלוהט שחורך אותה כעת.
אנחנו לא חייבים להמשיך לאחוז בו.
כן, זה ימשיך לכאוב לזמן-מה גם לאחר שנשחרר,
אך לא בגלל השחרור אלא למרות השחרור ובגלל שאחזנו בגחל מלכתחילה.

**
לתרגל לשחרר את הנהג שנדחף לפנינו בפקק או שצופר לנו מאחור עוד לפני שהרמזור התחלף.
אנחנו לא חייבים להמשיך להתייחס אליו או לקחת על עצמנו את פרויקט החינוך שלו.
אנחנו יכולים לשחרר אותו ולהמשיך הלאה.
כן, יכול להיות שבדקות הראשונות זה ימשיך לעצבן אותנו,
אך זה לא סימן שעלינו להמשיך לאחוז בזה, להמשיך לעסוק בזה.

**
לתרגל לשחרר את הנושא המסוים הזה שכל-כך מקפיץ אותנו ומושך את תשומת לבנו.
אנחנו לא חייבים להמשיך לעסוק בו.
כן, הוא ימשיך להעסיק אותנו לזמן-מה גם לאחר שננסה לשחרר,
אך זו אינה הוכחה שהוא חשוב מספיק בכדי שנמשיך לאחוז בו.

**
לתרגל לשחרר.

תרגול יומיומי של תשומת הלב.
לאמן שוב ושוב ושוב את תשומת הלב שלנו להתמקד במה שבאמת חשוב,
ולא ב"מה שצודק" (=סיפור), או ב-"לתקן את העולם" (= סיפור נוסף).

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter