תגית: סטיבן קובי

לרדת מתפקיד

ביום ראשון השבוע, ערב ראש השנה, 
פרסמתי את הפוסט היומי האחרון לשנת תשע"ח, פוסט שסגר רצף של שלוש שנות כתיבה יומית.
התייחסתי בו למוטיבציה שהניעה אותי, לתהליך שעברתי ולהתלבטות שיש לי לגבי המשך הכתיבה היומית.
התגובות וההתייחסויות השונות שקיבלתי ריגשו אותי וחיממו את ליבי.

ביום שאחרי, למרות שלא הגעתי להחלטה האם להמשיך או להפסיק, 
החזקתי את עצמי שלא לכתוב "החוצה". 
המשכתי לכתוב, אבל רק לעצמי.
התבחבשתי בין הרצון להעלות פוסט ולשמור על רצף, לבין הרצון לשחרר את זה ולקחת הפסקה.
באותו יום יכולתי לחוש בכאבי גמילה.
גמילה מהרגל יומי המלווה אותי כבר שנים ואשר הפך להיות חלק מחיי. 
כאבי פרידה.
פרידה מהידוע והמוכר.

אולי קצת בדומה לפרידה מבת זוג, שרגילים לפגוש בכל יום.
משהו בנו רוצה שינוי בקשר ומשהו אחר רוצה שהקשר יישאר כפי שהוא.
חלק בנו רוצה לקחת מרחק ולהתאוורר, וחלק אחר רוצה להישאר קרוב, לשמור על מה שנבנה לאורך שנים.

**
השבוע גיליתי שלהפסיק לכתוב פוסט יומי, זה קצת כמו "לרדת מתפקיד".
כשאנחנו משהו עושים לאורך זמן, הוא הופך להיות חלק מהזהות שלנו, ממי שאנחנו ומהתפקיד שלנו בעולם.
זה לא חייב להיות רק כתיבה כמובן.
זה יכול להיות תפקיד רשמי או לא רשמי, שאנו ממלאים בעבודה, במשפחה או במרחבי חיים אחרים.
כשאנו יורדים מתפקיד, משהו בנו, משהו שהגדיר אותנו ברמה כזו או אחרת, מפסיק להתקיים.
לרדת מתפקיד זה לשנות את הצורה שבה אנו נתפסים על ידי הסביבה שלנו, אולי גם על ידי עצמנו.

ירידה מתפקיד יכולה להיכפות עלינו כתוצאה משינוי המתרחש בסביבתנו
(פיטורים, יציאה לגמלאות, סיום חוזה, גירושים, פטירה של אדם שטיפלנו בו, יציאת ילדים מהבית)
או להיבחר על ידינו.
לא קל לרדת מתפקיד.
זה קשה במיוחד כשנהנים ממה שעושים, חווים סיפוק ומשמעות ולא בטוחים האם להמשיך או להפסיק.
לרדת מתפקיד זה לוותר על משהו קיים ומוכר וגם לוותר על פוטנציאל של משהו שיכול היה להיות אם רק היינו ממשיכים.

כשאנו מפסיקים למלא תפקיד מסוים, יש סיכוי שחלק מהאנשים לא יאהבו את השינוי, יתנגדו לו, אולי אפילו יפסיקו לאהוב אותנו.
ירידה מתפקיד משפיעה לא רק על העשייה שלנו, אלא גם על מערכות היחסים שלנו עם אנשים שסביבנו.
לא תמיד זה שינוי גדול או מהותי אבל זה תמיד איזשהו שינוי.
לרדת מתפקיד זה גם לשנות קשר.
זה להתחיל להיות אחרת.

**
סטיבן קובי מעלה את הרעיון ש"העבודה הכי חשובה שלנו היא תמיד עוד לפנינו".
זה רעיון שמשחרר לחץ ומעורר סקרנות.
כשהוא נשאל בראיון האם הוא באמת מאמין שזה אפשרי, 
(גם לאחר שכתב את "שבעת ההרגלים" שנמכר במילוני עותקים, יותר מכל ספר אחר שלו),
הוא ענה שכן. חד משמעית.
לדבריו זה פחות עניין של מספרים ומדדים חיצוניים.
זה יותר עניין של מהות פנימית.
של מחשבה שניתן לאמץ.
של אמונה בהתהוות מתמדת.

כשאנחנו יורדים מתפקיד, 
אנחנו פותחים פתח ומאפשרים למשהו חדש להתהוות.
נראה לי שבזכות השינוי בכתיבה שלי השבוע,
כבר יכולתי להסתכל קצת אחרת על שלוש מערכות יחסים אינטימיות שלי.

**
לפני מספר ימים נתקלתי לראשונה בטקסט מרגש של קארל רוג'רס שלא הכרתי.
הרשיתי לעצמי לתרגם אותו לעברית ולהעלות אותו כאן, לצד המקור שבאנגלית.
בכולנו יש כמיהה עצומה להיראות ולהישמע.
הקשבה עמוקה היא אחת המתנות החשובות שאנו יכולים לתת ולקבל.

"כמעט תמיד, כאשר אדם מרגיש שהוא נשמע בצורה עמוקה, עיניו מתלחלחות.
אני חושב שבמובן מסוים הוא מתייפח משמחה.
כאילו הוא אומר, 'תודה לאל, שמעו אותי. מישהו יודע איך זה להיות אני'.
ברגעים כאלה היתה לי פנטזיה על אסיר בצינוק, 
המקיש יום אחר יום הודעת קוד מורס:
'מישהו שומע אותי? האם יש שם מישהו?' 
ולבסוף, יום אחד הוא שומע כמה נקישות חלושות, 'כן'.
על ידי תגובה פשוטה זו הוא משוחרר מבדידותו;
הוא הפך שוב להיות אדם."

~ קארל רוג'רס, תרגום חופשי: רוני ויינברגר.

**

"Almost always, when a person realizes he has been deeply heard, his eyes moisten. 
I think in some real sense he is weeping for joy. 
It is as though he were saying, 'Thank God, somebody heard me. Someone knows what it's like to be me.' 
In such moments I have had the fantasy of a prisoner in a dungeon, 
tapping out day after day a Morse code message, 
'Does anybody hear me? Is anybody there?'
And finally one day he hears some faint tappings which spell out 'Yes.' 
By that one simple response he is released from his loneliness; 
he has become a human being again."

~ Carl Rogers

**
בפוסט הזה בחרתי לשתף בתהליך שאני עובר השבוע ובמחשבות שעוברות דרכי.
אין פה שורות תחתונות או כלים מעשיים.
אני מקווה שהוא בעל ערך עבורכם, נוגע ומעורר משהו.
אם זה המצב, ומתחשק לכם לכתוב לי על כך מספר מילים, יעניין אותי לקרוא.

שנה טובה וגמר חתימה טובה,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

חשבון מערכות יחסים

עפ"י סטיבן קובי (שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד)
בכל אינטראקציה עם אדם כלשהו אנו מפקידים או מושכים מחשבון מערכת היחסים שלנו עם אותו אדם.

**
אלו מערכות יחסים חשובות בחייך?
האם הפקדת לחשבון מערכות היחסים הללו או משכת מהן היום?

כל יום הוא הזדמנות להפקדה או למשיכה.
כל אירוע הוא הזדמנות למשיכה או להפקדה.

אינספור רגעים יומיומיים יוצרים חיים שלמים.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

לשנות עולם, לאהוב משפחה

" דאג האמרשלד, שהיה מזכיר האו"ם העיר פעם הערה עמוקה ורבת משמעות:
"הרבה יותר אצילי לתת את כולך לאדם אחד מאשר לטרוח ולעמול על הצלת האנושות כולה."
אני מבין את משמעות הדברים כך,
שגם אם אני מקדיש שמונה, עשר או שתים עשרה שעות ביום,
חמישה, שישה ואפילו שבעה ימים בשבוע למען אלפי אנשים ולטובת מיזמים רבים באשר הם,
ייתכן מאוד שבתוך ביתי פנימה אין לי מערכת של יחסים עמוקים עם בן/בת זוגי, עם בני או בתי המתבגרים ועם חבריי לעבודה.
כדי לבנות מחדש מערכת יחסים אחת אני נזקק להרבה יותר אצילות נפש, ענווה, אומץ ותעוזה,
מכפי שיידרשו לי כדי להמשיך ולעמול על כל אותן שעות למען אנשים ומטרות.

במרוצת 25 השנים שבהן יעצתי לארגונים שונים, נוכחתי שוב ושוב באמיתותה ובכוחה של אמרה זו.
רבות מן הבעיות שמהן סובלים הארגונים נובעות מקשיים ביחסי אנוש בצמרת –
בין שני שותפים במשרד, בין בעליה של חברה לנשיא החברה, בין נשיא החברה לבין סגנו.
אכן ההתמודדות עם בעיות אלה ופתרונן מצריכים אצילות נפש רבה יותר
מכפי שנדרש כדי להמשיך ולטרוח למען ההמונים באשר הם. "

מתוך "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" , סטיבן קובי, עמוד 227

~~~

האם יכול להיות שחלק מאותם מנהיגות ומנהיגים
המובילים שינויים חשובים בארץ ובעולם,
העומדים בראש ארגונים עסקיים, ציבוריים או חברתיים,
הפועלים למען אנשים, למען החברה ואפילו למען האנושות,
האם יכול להיות שבאופן כלשהו…
הם גם (אולי… קצת…) בורחים או מתחמקים ממשהו בביתם ?
האם יכול להיות שקל  יותר להתמסר לשינוי עולם ולהצלתו,
מאשר למערכת יחסים אחת מאתגרת במשפחה?
או למערכת יחסים עם עצמנו?

כשפועלים בנדיבות למען מטרה נעלה,
בין אם המטרה תושג ובין אם לא, זוכים בתחושת משמעות.
פעמים רבות זוכים גם במחיאות כפיים, בהערכה חברתית ואולי אפילו בהרבה "לייקים".
ברמה מסוימת זו השקעה סולידית עם תשואה מובטחת.
כשאנו עושים את זה, פעמים רבות אנחנו מספרים לעצמנו סיפור:
שאנחנו "נדרשים שם" למרות שאיננו רוצים,
שהמחיר "שווה את זה" שהרי אנחנו בעסקי הצלת עולם או טיוב אנושות,
ואולי אפילו שהמחיר כבד מדי אבל ש"אין לנו ברירה".

כשנוכחים באמת במערכת יחסים מאתגרת מסוימת,
עם בת/בן זוג, עם אחד הילדים או עם ההורים,
זה לפעמים יותר קשה, יותר כואב.
יש יותר מה להפסיד.
התשואה לא מובטחת.
הסיכון גדול.

אמא תרזה מצוטטת כמי שאמרה:
"אם אתה רוצה לשנות את העולם,
לך הביתה ותאהב את המשפחה שלך."

משהו לחשוב עליו…

שיהיה סוף שבוע ממלא,
עם הרבה אהבת משפחה ואהבה עצמית,

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כא' שבט – שלושה סוגים של הרצאת TED

שלושה סוגים של הרצאת TED :

1. 18 דקות (או פחות) של הרצאה הממצה מפעל חיים או מומחיות יוצאת דופן.
2. 18 דקות (או פחות) של הגשת רעיון מרגש, משעשע, מפתיע או מעורר מחשבה.
3. 18 דקות (או פחות) של ניסיון לבנות סטטוס וקריירה בן לילה.

**
השניים העליונים מתמקדים בלתת ערך לקהל ולשרת אותו.
השלישי מתמקד בלשרת בעיקר את המציג.

**
סטיבן קובי ("שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד") טען,
שכשהוא קורא ספר הוא יודע האם הספר נועד לשרת את הקורא או לשרת את הכותב.

חיים מלאים. יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter