תגית: מפגש

מתנה ענקית

מתנה ענקית

כשהזמנתי אתכן להצטרף אלי,
קיוויתי שתגידו "כן" אם זה באמת מתאים לכן
ושתגידו "לא" אם זה לא.

שמחתי לקבל את ה-"לא" שלכן לפני מספר ימים כשלא התחשק לכן.
שמחתי והתרגשתי לקבל את ה-"כן" שלכן אתמול כשזה התאים לכן.

**
קיבלתי מכן מתנה ענקית:
הנסיעה הלוך ביחד.
הדיבור במסדרון כמה רגעים לפני ההרצאה.
הנוכחות שלכן באולם.
הנסיעה חזור ביחד.
השיתוף של איך היה לכן.
המשוב שלכן על איך אפשר לשפר ומה כדאי לדייק.
ארוחת הלילה המאוחרת.

**
חיים שלמים מוכלים בארבע שעות.
תודה על הנוכחות שלכן אתמול.
תודה על הנוכחות שלכן בחיי.
אתן אהובות.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

התכווננות

התכווננות

שמעתי אודותיכם.
אני חושב עליכם.
יש בי כבוד אליכם.
יש בי הערכה להתמודדות שלכם.
אני רוצה לשרת אתכם.
חשוב לי לתת לכם משהו בעל ערך.
אשתדל כמיטב יכולתי.
אני מקווה שאצליח.
איני בטוח.

לילה טוב.
ניפגש מחר.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כשהשבוע התחיל, לא היה לי מושג…

כשהשבוע התחיל, לא היה לי מושג.

ביום ראשון לא היה לי מושג שאתם מחכים לילדה.
וגם לא שניפגש השבוע בהלוויה של אמך.

ביום שני בצהריים שמעתי עליך לראשונה.
יש סיכוי שנעבוד ביחד בשנים הקרובות.

ביום שלישי אחה"צ, עד שהתקשרת, לא היית קיימת.
אני מקווה שבקרוב ניגע ביחד בחיים של אנשים.

עד לפני שבועיים לא הכרתי אותך. ביום רביעי הצלחתי להשיג את הטלפון שלך.
ביום חמישי התכתבנו וביום שישי הסכמת להגיע למפגש המנהלים המתוכנן.

**
אין לנו מושג.

דלתות מסתובבות, נפתחות ונסגרות.
דרכים מצטלבות ונפרדות.
חיים משתנים.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

האומנית נוכחת

כשלא קורה כלום
קורה המון.

**
נוכחות.
חיבור אנושי.
רק להיות.
בלי סיפורים.
בלי דיבורים.
בלי תנועה.
בלי עשייה.

**
להוריד הילוך.
לעצור.
לנשום.
לשבת.
להתבונן.
לפגוש.

תודה למרינה אברמוביץ' על מפגש נוסף.
שעות, ימים, שבועות, חודשים.
האומנית נוכחת.

The Artist is Present

מנויי סלקום יכולים לחגוג עם הסרט המלא ב VOD דוקו.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

עיצוב חיים

כשם שקו הוא אוסף של נקודות,
כך חיים הם אוסף של רגעים
ומערכת יחסים היא אוסף של אינטראקציות.

**
הנקודות, הרגעים והאינטראקציות
הם אלו היוצרים את הקו, החיים ומערכות היחסים שלנו.
בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לא.
בין אם אנו רוצים בכך ובין אם לא.
בין אם אנו אוהבים את זה ובין אם לא.

**
רגע אחר רגע, משפט אחר משפט,
מפגש אחר מפגש, פעולה אחר פעולה,
אנו טווים ומעצבים את חיינו ואת מערכות היחסים שלנו.

כל יום.
גם היום.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

הפגישה הקרובה שלנו

הפגישה* הקרובה שלנו היא בסך הכול עוד פגישה.
היו מאות לפניה ויהיו מאות אחריה.
בפרספקטיבה רחבה זו רק נקודה זעירה במרחב ובזמן
בעלת השפעה אפסית עד זניחה עלינו, על הארגון, על העולם.
או שלא…

**
הפגישה* הקרובה שלנו היא לא סתם עוד פגישה.
היא מסוג הפגישות שיכולות לשנות הכול. או המון.
כזו שהחיים לפניה והחיים אחריה אולי לא יהיו אותו דבר.
הזדמנות שלא מגיעה בכל יום ושלא כדאי לפספס.
או שלא…

**
שני סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו.

במקום להיות במקום.
במקום לעשות את העבודה.
במקום לחגוג, לכאוב, ללמוד… ולהמשיך הלאה…

חיים מלאים. היום.

* פגישה / שיחה / פרויקט / מבחן / תפקיד / ראיון / אירוע …

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

רגעים של חיים מלאים

ט. חגגה יום הולדת עגול לפני מספר שבועות.
כזה שמעורר מחשבות ותהיות.
השבוע כשנפגשנו היא שיתפה אותי בשאלות שמלוות אותה לאחרונה:
"זהו…? זה כל מה שיש….?
זה כל הסיפור הגדול שנקרא חיים.. ?"

התשובה שלי היא שאולי.
כנראה שזה הכול.
ו"זה", זה מה שאנחנו מחליטים.
המשמעות שאנו בוחרים.
קו הוא לא יותר מאוסף של נקודות.
אולי חיים הם לא יותר מאוסף של רגעים.

**
הסדנה אתמול תוכננה להתחיל בשעה 11:00.
למעט משתתפת אחת שהקדימה בשתי דקות,
ראשוני המשתתפים התחילו לזרום בנינוחות בשעה 11:10.
בשעה 11:25 החדר היה עדיין חצי ריק,
כשחלק מהמשתתפים מדברים להם להנאתם בחוץ.
אחראית הקבוצה ביקשה שאתחיל.
יצאתי החוצה והודעתי למשתתפים שאני מתחיל עכשיו.

"אני עדיין מתלבט", אמר לי בחיוך אחד הלא-משתתפים-בינתיים, "….כדאי לי?"
"בחירה שלך, " עניתי, "רק תחליט בשניות הקרובות,
כי ברגע שאסגור את הדלת אני מבקש לא להיכנס עד ההפסקה הבאה,
כדי לא לפגוע במהלך הסדנה."

הדבר הכי קל בעולם זה להפוך אותו ואותם ל"אויבים" שלי,
לתת לשיפוטים ולפרשנויות שלי לנהל אותי ולהשפיע על כל מהלך הסדנה.

כשהתחלנו, דקה לאחר מכן, שיתפתי אותם במה שחי בתוכי כרגע.
גם כדי שיכירו וגם כדי להגביר את הנוכחות שלי.

זה עשה את העבודה ויצר את החיבור.
היתה סדנה מרגשת, מהנה, משמעותית.

לשמחתי, וגם לשמחתו (כך הוא שיתף אותי בסוף המפגש),
המתלבט בחר להיכנס. 

באותו רגע הצליח לי.
לא תמיד מצליח לי.

**
בפעם הראשונה שמגיעים ל"שבעה",
לא כל-כך יודעים איך זה יהיה.
מדמיינים את כולם בוכים ועצובים כל הזמן.
אחרי ש"צוברים ניסיון" כבר יודעים,
שלצד הכאב והעצב, פוגשים בשבעה גם צחוקים, סיפורים וכיף של ביחד.
זה חלק מהעניין.

כשח. התקשרה אלי לפני מספר שבועות,
היא סיפרה לי שהיא רכזת קבוצה של נפגעי פעולות טרור,
של גברים ונשים שהוריהם נרצחו בפיגועים.
"זו הסיירת של נפגעי הטרור…", היא הוסיפה,
"מה שמשותף לחברות וחברי הקבוצה,
זה שהם איבדו את שני הוריהם."

בדומה ל"שבעה" ראשונה,
לפני שפגשתי אותם לא כל-כך ידעתי איך זה יהיה.
ומעבר לכך, מה כבר יש לי לתת להם..???
הרי אני אפילו לא מתחיל להבין את מה שהם עברו ועוברים.
האם אני "יכול" לבוא אליהם עם "חומרים רגילים" של תקשורת והקשבה..??

בדומה ל"שבעה",
היו במפגש גם הרבה רגעים של צחוקים. והומור. וכיף. והתרגשות.
פגשתי אנשים "רגילים" ששואלים שאלות ורוצים ללמוד.
שחווים אתגרים "רגילים" עם הילדים, בני/בנות הזוג ובעבודה.
אנשים "רגילים" שמעסיק אותם מה שמעסיק אנשים "רגילים" אחרים.
אנשים "רגילים" שסוחבים שק מיוחד וגדול של כאב.

את רגעי המפגש הזה אני רוצה לזכור.
את הכרת התודה על הזכות להיות איתם במשך מספר שעות,
את האפשרות להעניק משהו שאולי יהיה בעל ערך עבורם ועבור המסע שלהם.
וגם לזכור, שוב ושוב ושוב, כמה אני עשיר ובר-מזל.

כנראה שבגלל "הסיפור" שלהם,
היה לי קל יותר לא לכעוס או לשפוט,
כשב 11:25 המפגש עדיין לא התחיל.

**
סבא שאול נפטר אתמול,
אחרי שבועות קשים של דעיכה, סבל וכאבים.

שמעתי עליו הרבה ולא זכיתי להכיר אותו באופן אישי.
לשמחתי, אני עובד צמוד עם נכדתו בשנים האחרונות.
סבא שאול זכה בקשר יוצא דופן עם נכדה יוצאת דופן
שזכתה בקשר יוצא דופן עם סבא יוצא דופן.
אני מאחל לעצמי שלנכדים שלי ולי,
יהיה קשר כמו שהיה לסבא שאול ולנכדה שלו.

השיחות עם ג., נכדתו של סבא שאול,
הם מהרגעים שאני רוצה לזכור השבוע:
החיים המלאים והמעברים החדים
שבין גסיסה ואו-טו-טו פרידה
לבין ארוחת "טעימות" והכנות לחתונה.
בין עצב, קושי ובכי,
לבין הכרת תודה, צחוק ושמחה.

**
השבוע, הסתיימה שנת הלימודים בבתי הספר העל-יסודיים.
מורה של אחת מבנותיי בחר לשלוח לה הודעת פרידה אישית,
תוך התייחסות לאירוע מסוים שהיא חוותה בבית-הספר לפני מספר חודשים.
כשהיא הקריאה לי את המילים שהוא כתב לה, נקוו דמעות של התרגשות בעיני.
למתנה שהוא העניק לה במילים הללו, בכמה דקות של כתיבה,
אין מחיר ויש ערך עצום.

הוא בחר לכתוב, למרות שהוא לא היה חייב.
הוא זכר, למרות שזה קרה מזמן.
הוא חשב עליה והיה לו חשוב "לסגור" כמו שצריך.

רגעים שבהם אנחנו רואים מישהו או שמישהו רואה אותנו,
הם רגעים של חיים.

**
ביום שני השבוע, פגשתי קבוצה של רופאים ואחיות, באחד מבתי החולים בארץ.
מנהל המחלקה רצה להתמקד בתקשורת שבין הצוות הרפואי לצוות הסיעודי,
בשיפור עבודת הצוות המשותפת ובהפחתת הקונפליקטים.

כשעה בתוך הסדנה, ביקש אחד הרופאים את זכות הדיבור:
"הסדנה תיאורטית ולא רלוונטית, הדוגמאות שטוחות מדי ולא מתאימות,
ועבודת ההכנה שלך לא מספקת", הוא ירה לכיווני בנוכחות כולם.

האירוע הזה והצורה שבה הוא התפתח, נכנס לרשימת הרגעים שאני רוצה לזכור.

כתבתי על כך השבוע באחד הפוסטים היומיים.

אני רוצה לזכור את המהירות והקלות שבה כמעט הפכתי את אותו רופא לאויב שלי.
אני רוצה לזכור את הנוכחות שהצלחתי להיות בה כשזה קרה.
הפעם הצלחתי… לא תמיד זה מצליח לי …
אני רוצה לזכור את החגיגה הפרטית שלי מיד לאחר הסדנה עם
צלחת חומוס, שתי פיתות, לימונדה קרה ורוח נעימה על הפנים.

חיים = אוסף של רגעים

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

מזמן לא דיברנו

מזמן לא דיברנו.
אתה ואני.
לא ככה.
לא בצורה הזו.
היינו עסוקים לאחרונה.
גם אתה וגם אני.
עם אנשים אחרים,
בדברים אחרים.

**
אני שמח שמצאנו את הזמן הבוקר.
כרגיל, מספר דקות של נוכחות והקשבה הספיקו.
יצרו בהירות.
פתאום הבנתי על מה זה יושב.
נקודה מרכזית אחת.
אולי שתיים.
משהו בי נרגע.
והתחדד.

**
אני שמח שנפגשנו הבוקר.
אתה ואני.
אני ואני.
התגעגעתי…

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter