תגית: מוות

דברים שלא אמורים לקרות

דברים שלא אמורים לקרות

– אישור לטיפול מסוים לא אמור להסתיים כל 3 חודשים, כי הבירוקרטיה לחידוש האישור מתישה אותנו.
– המתנה לצילום סי.טי לחידוש האישור לא אמורה לקחת שבועות ארוכים, כי בזמן הזה הטיפול לא ניתן.
– מפענח הסי.טי. לא אמור לשכוח להעלות את תשובת הפענוח, כי זה מעכב את כל התהליך.
– אני לא אמור להתקשר מספר פעמים בשבוע כדי לבדוק מה קורה עם התשובה, כי אנשים אמורים לעשות את העבודה שלהם.
– מרגע שמגיעה תשובת הפענוח, הרופא המטפל לא אמור לעכב את זה, כי גם ככה התהליך נמשך זמן רב מדי.
– אני לא אמור להגיע פיזית לבית החולים כדי לבדוק מה קורה עם זה, אבל אני נאלץ לעשות את זה כי אחרת זה לא מתקדם.
– כשאני בודק עם הרופא (אחרי שעה של המתנה) האם אפשר לשאול שאלה קצרה, הוא לא אמור להשיב ב-"לא" מבלי להסתכל בי אפילו, אלא לתת לי יחס חם ומכבד יותר.

**
ואולי זה אחרת…?

– ואולי חשוב לחדש אישור כל 3 חודשים כיון שהוא עולה עשרות אלפי שקלים וחשוב לבדוק שהוא באמת יעיל כפי שאנו רוצים שיהיה?
– ואולי המתנה לצילום לוקחת מספר שבועות כיון שיש עומס עצום וחוסר במשאבים? וזו בעיה מורכבת וכואבת?
– ואולי מפענח הסי.טי שכח להעלות את הפענוח כי הוא אנושי? כי דברים נופלים לפעמים בין הכסאות, כמו שקורה גם לי בעבודתי?
– ואולי זה כן תפקידי להתקשר? ואולי טוב שיש לי את מספר הטלפון ושעונים שם מהר יחסית ומנסים לעזור לי?
– ואולי הרופא המטפל לא מגיב במהירות שאני רוצה, כי הוא עסוק בדברים לא פחות חשובים, או שהוא חולה, או שאולי הוא בחופש?
– ואולי הרופא המטפל פחות סבלני אלי מכפי שהייתי רוצה, כיון שהוא טרוד בעניינים אחרים ומנסה להדביק פערים?

יכול להיות…?
יש סיכוי…?

**
יש את מה שקורה,
ויש את כל הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על מי עושה מה ועל מי אומרת מה.
על דברים שאמורים לקרות ועל דברים שלא אמורים לקרות.
על אנשים שהם בסדר ועל אנשים שהם לא בסדר.

**
בזמן שכולם עסוקים ויש הרבה דרמה
של דברים שקורים או לא קורים,
של דברים שנאמרים או לא נאמרים,
של אנשים שעושים משהו שהם לא אמורים לעשות,
או לא עושים משהו שהם אמורים לעשות,
בזמן הזה, החיים קורים.
ממשיכים.
מתהווים.
מתרחשים.
בהסכמתנו או ללא הסכמתנו.
עם המודעות שלנו או בלעדיה.

השמש זורחת ושוקעת.
הגלים שוטפים את החוף.
הטיפול משפיע או לא.
הגידול מתפשט או נסוג.

**
פחד

מחשבות על מה אנשים אמורים או לא אמורים לעשות מעוררות כעס.
כעס הוא ביטוי של פחד.

פחד שזה לא יצליח.
פחד שהטיפול יפסיק להועיל.
פחד שהמשך הטיפול לא יאושר.
פחד שהזמן שעובר יקר מדי.
פחד שכל מה שאנו עושים לא יספיק.
פחד שלא נצליח לעמוד בזה.

בינתיים אנחנו כאן.
בינתיים אנחנו מצליחים.
עד כה שרדנו 100% מימי חיינו.

אני רוצה להכיר בפחד שלי ולהיות קשוב אליו.
הוא חלק חשוב ממה שקורה עכשיו.

**
הקטע הבא מעניין:

התשובות הגיעו והן מעודדות.
המצב השתפר.
המשך הטיפול אושר.
שמחה גדולה.
הקלה.

ולמרות זאת,
הכעס עדיין כאן.
ממשיך להצטבר.
שואב אנרגיה.
לא משתחרר.

אני שם לב שיש בי עכשיו יותר כעס משמחה. 
מעניין הקטע הזה…

**
אין לי אנרגיה מיותרת

כשאני משקיע אנרגייה, מחשבה ותשומת-לב,
במה אדם אחר עושה או לא עושה, אומר או לא אומר,
אני לא משקיע אנרגייה, מחשבה ותשומת-לב בדברים אחרים, חשובים יותר.

ביירון קייטי (שיטת "העבודה") אומרת שיש שלושה סוגים של עניינים:
1. שלנו (דוגמא: מה חשוב לי ומה אני עושה?)
2. של אנשים אחרים (דוגמא: מה הרופא אומר או עושה?)
3. של "אלוהים" (דוגמא: האם ירד או לא ירד גשם? מה תהיה תוצאת הבדיקה?)

כשאנחנו מתעסקים בעניינים של אנשים אחרים או של אלוהים, אנחנו לא מטפלים בעניינים שלנו.
מי מטפל בעניינים שלי, בזמן שאני מתעסק בעניינים של אנשים אחרים?
כשאני משקיע אנרגייה בעניינים של אנשים אחרים, במה אני לא משקיע אנרגייה?
איזה דבר חשוב יותר עבורי לא מקבל מספיק תשומת לב?

זה לא תמיד עניין של חיים ומוות.
זה תמיד עניין של חיים.

**
מיקוד

כוונה מרכזית: "לעשות את מה שאפשר כדי לקדם את מה שהכי חשוב עכשיו".

רק שתי שאלות:
1. מה הכי חשוב עכשיו?
2. מה אפשר לעשות כדי לקדם את זה?

**
אז מה באמת הכי חשוב עכשיו…?

לקבל תשובה…?
לקדם את העניין המסוים הזה…?
"לחנך" מישהו…?
לתמוך במישהו…?
להילחם על עקרון חשוב…?
לחזק קשר…?
לנוח…?
משהו אחר…?

**
מה שהכי חשוב עכשיו

אם מה שהכי חשוב זה לקבל תשובה או לקדם עניין כלשהו,
אז כדאי אפילו להגיע פיזית לביה"ח, או למשרד,
גם אם צריך לחכות שעתיים במסדרון או שלוש שעות על קו הטלפון,
עד שנצליח לתפוס את מי שאנו רוצים לתפוס,
כי זה מה שהכי חשוב עכשיו.
יותר מדברים אחרים.
גם אם זה "לא הוגן".
גם כשזה מתסכל.
גם אם דברים אחרים נפגעים בזמן שאנו עושים את זה ולא עושים אותם.
כי זה מה שהכי חשוב עכשיו.

ואם לעומת זאת, הדבר הכי חשוב עכשיו הוא צדק והוגנות, או לחנך מישהו, או לעשות משהו אחר,
אז כדאי להשקיע אנרגייה בקידום צדק והוגנות, או בלחנך מישהו, או בלעשות משהו אחר,
גם אם זה יעכב את קבלת התשובה או יפגע בקידום העניין.

הבחירה שלנו.
האחריות שלנו.
אפשר להפסיק לברוח.
אפשר להפסיק להאשים.

**
הפתעה 1

האהבה העצומה שקיבלת ביום ראשון היתה מרגשת ומחממת לב.
לא היה לך מושג שזה מגיע.
זכית בה ביושר.
מגיע לך.

לאט לאט…
תחגוג את הרגע המיוחד הזה…
תן לזה להיכנס…

**
הפתעה 2

את הבשורה שקיבלת השבוע לא ציפית לקבל.
זו בשורה "שלא אמורים" לקבל בשלב כזה.
לא היה לך מושג שזה מגיע.
זה מלחיץ, מציף ומטלטל.
אתה יוצא לדרך חדשה.
לאט לאט… 
קח אויר…

**
חיים מלאים הם חיים של גם וגם

בין היתר, של הפתעות מסוג 1 ושל הפתעות מסוג 2.
החיים קורים בזמן שאנחנו מתכננים תכניות.
החיים קורים בזמן שאנחנו מספרים לעצמנו סיפורים על החיים.

אנחנו לא יודעים מה מחכה לנו מעבר לפינה.
אין לנו שליטה על הקלפים שאנו מגרילים.
אנחנו בוחרים איך לשחק עם הקלפים שאנו מגרילים.

זמן לשתי שאלות:
1. מה הכי חשוב עכשיו?
2. מה אפשר לעשות כדי לקדם את זה? 

אני מאחל לך שדברים יתפתחו בדרך המשרתת את הטוב העליון שלך ושל משפחתך.
(ואני לא לגמרי בטוח מה זה אומר או איך זה נראה…)

אני אתך…

**
"נשמקול" – הזמנה לתמיכה

"נשמקול" היא טכנולוגיה ייחודית המאפשרת תקשורת עם אנשים שכבר אינם בין החיים.
"נשמקול" הוא גם ספר שעומד לצאת בקרוב ושנכתב ע"י רמי שאול.

הפעם האחרונה שפגשתי את רמי היתה לפני כעשרים וחמש שנה בעת שירותנו הצבאי המשותף.
השבוע נחשפתי לפרויקט המרגש שלו ומייד הזמנתי לעצמי עותק.

הנה מספר מילים שרמי כותב על ספרו, "נשמקול":

"אני נרגש להציג בפניכם את ספר הביכורים שלי, 
רומן עלילתי עליו עמלתי במשך יותר משבע שנים ואשר הגעתי לסיום כתיבתו. 
הרעיון לספר ניטע בליבי לאחר לכתה הפתאומי ובטרם עת של שירה, אהובתי, אשת נעוריי ואם שלושת ילדיי. 
את החור הגדול שנפער לא יכולתי לבטא אז במילים ומעט נחמה מצאתי בהאזנה לשירים שביטאו את תחושותיי. 
הכמיהה הגדולה שליוותה אותי ולא הרפתה בכל התקופה היתה להיפגש שוב, או לפחות לשמוע את קולה ולאמר את כל מה שלא הספקתי. 
מאחר שבחיי עסקתי בפיתוח מוצרים, פינטזתי על לפתח טכנולוגיה חדשה, לה קראתי ביני לביני,
נשמקול, הטכנולוגיה שתקשר אותנו עם נשמות אהובינו בעולם הבא.
כשהבנתי שאין ביכולתי ליישם זאת (לפחות לא כרגע..), המצאתי סיפור דמיוני על גיבור שפעל אחרת,
שחיבר לעצמו את פאזל החיים בצורה מיוחדת ואשר עמל לפתח דרך שתאפשר לו חיבור אל אהובתו. 

הספר הדמיוני שרקחתי מתבסס על אירועים מצבים ומקומות שבהם ביקרנו, ועל התמודדויות שונות מחיי, 
אך על הכל הוספתי מעשיות, ערכתי שינויים ונתתי פרשנות אחרת לאירועים. 
עוד בסיפור משולבים קטעים מקוריים מיומן טיול ששירה כתבה בעצמה כשטיילנו יחד בעבר .

אודה לכם ואשמח לקבל את תמיכתכם, 
כדי שאוכל להשלים את הפקת הספר באופן איכותי ומקצועי ובהדפסה ראויה ומכובדת. 
אתם מוזמנים, לאחר הרשמה זריזה, לבחור אחת או יותר מהתשורות של קידום הספר ולקחת חלק בהוצאתו לאור של ספר זה." 

עד כה גויסו קרוב ל-20,000 ₪ שהם 55% מתקציב היעד. 

ניתן לצפות בסרטון קצר שבו רמי ובתו מספרים על הספר, וגם לתמוך בעצמכם בפרויקט.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שבת ראשונה, שבת אחרונה

שבת ראשונה בבית

לא התראינו כבר קרוב לשבועיים…
מאז שהתגייסה בתחילת השבוע שעבר.
בעוד מספר דקות היא תיכנס.
שבת ראשונה בבית, כחיילת.
התרגשות. שמחה.
רגע שאני רוצה לחוות.
רגע שלא יחזור.
יהיו עוד שבתות בבית.
לא תהיה עוד שבת ראשונה של אחרי גיוס.

**
שבת ראשונה בלעדיו

בלילה שבין שני לשלישי זה קרה.
אחרי התמודדות ממושכת.
שבת ראשונה בלעדיו.
יהיו עוד הרבה שבתות בלעדיו.
לא תהיה עוד שבת ראשונה באמצע שבעה.

סטיבן קובי מציע בספרו "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד",
לחשוב על הסוף כבר בהתחלה.
באחד התרגילים שלו, הוא ממליץ לדמיין את ההספדים בהלוויה שלנו:
האנשים שהיינו רוצה שיספידו אותנו והדברים שהיינו רוצים שייאמרו.
זה מחדד את הגדרת ההצלחה שלנו ואת מה שחשוב לנו בחיים.

כשהקשבתי להספדים בהלוויה של אבא של גלעד השבוע, 
זה הרגיש לי כמו סיפור הצלחה.

תמונת ניצחון.

**
שבת אחרונה של 2018

המעבר בין 2018 ל 2019 חסר משמעות.
לא יותר ממוסכמה חברתית על לוח שנה.

וגם.. אחלה תירוץ להוריד הילוך. 
להסתכל אחורה.
לסכם פרק.

זמן לעצירה. 
זמן להתבוננות. 
זמן לרפלקציה.

זמן לחמש שאלות.

**
שאלה מספר 4

4. "למי ועל מה את/ה מכיר/ת תודה השנה?"

כשאנו יוצאים לאוויר העולם, איננו יודעים לכתוב.
זה לא משהו טבעי שאנו נולדים אתו.
לאחר שעות של השקעה, לימוד, הכוונה, תרגול ותיקון אנו לומדים לעשות זאת.
הכתיבה הופכת להרגל.
מיומנות מפתח המלווה אותנו לכל אורך חיינו.

אפשר ללמוד ולתרגל גם הכרת תודה.
הכרת תודה היא מיומנות חשובה לפחות כמו כתיבה.
והרבה יותר קלה ללמידה ולתרגול.
גם הכרת תודה יכולה להפוך להרגל.
למיומנות מפתח המעשירה ומעצימה את חיינו.

אני אוהב את הטקסטים של ד"ר יאיר כספי בנושא הודיה והכרת תודה.

הנה כמה מהם מתוך הספר "ניסיון":

"הודיה היא הכרעה התלויה רק בי,
להגדיל את משקלם של דברים מסוימים בעולמי ולצמצם את נוכחותם של אחרים.
למצוא את שותפי האמיתיים ולטפח אותם, ולהניח להתעסקות באנשים אחרים.
הכרת תודה היא מאבני היסוד של הידיעה העצמית.
לצד חסרונותינו וניסיונותינו הלא פתורים, שמורים עמנו אוצרותינו הסמויים.
הודיה היא השביל המוביל למקום שבו הם טמונים.
הודיה היא גם הפעולה הפשוטה והזמינה בין דרכי העבודה.
היא נושאת עמה את יחסי העלות-תועלת הגבוהים ביותר.
אם יש לך רק רגע פנאי לעצמך, כדאי למצוא משהו שאפשר להגיד עליו תודה."

===
"ההודיה נמצאת בפרטים.

הכרת תודה מציינת את הדבר שניתן.
מציירת אותו בפרטיו ולא מוסיפה פירושים.
לא נסתפק ב'תודה על הילדים שלי'.
נציין שם, זמן, מה נתן, ומה קיבלתי.
תודה על ציפורה בתי, שבשנה האחרונה מתקשרת לשאול לשלומי, ומתגלה בה צד בוגר, אימהי,
ואני מרגיש בשיחות עמה אהוב גם כשאינה זקוקה למפתחות של המכונית."

===
"איך לומדים להודות?

כמו התחלה של פעילות גופנית למי שאינו מורגל בה,
בתחילה נדמה למתרגל שהעיסוק בהכרת התודה נועד לאחרים, אינו מתאים לו,
אין סיכוי שיתרגל אליו או ייהנה ממנו, ולא יוכל להתמיד.
הודיה מפעילה חלק בנו שלא הפעלנו לפני כן, ואפשר שיכאב כשהוא נמתח לראשונה.
מתחילים במתינות.
אפשר שבתחילה יהיה קושי להזכיר יותר משנים-שלושה פריטים בכל פרק של הודיה.
או שנתקשה להרגיש את הכרת התודה ושמחת הקבלה.
בהמשך נלמד לראות מתנות שחמקו ממבטנו.
אפשר שנידרש להתגבר על הרצון לראות שחורות או להתלונן.
אפשר שנתקשה להאמין בנוכחות החן.
כמו כל שינוי התנהגותי, הפנמת ההודיה דורשת מאמץ, מחויבות ומשמעת.
למצוא לה שעה קבועה ומקום נעים.
לפנות לה זמן. 
לפחות חצי שעה בתחילה.
להיעזר ברישום.
אפשר להודות בקול.
אפשר לצעוק באוטו בזמן הנסיעה, כאילו מדברים בטלפון."

===
"מה אסור לעשות בהודיה?

להגיד 'אבל'.
להזכיר, לצד התודה, כאבים וחסרים.
הודיה היא מאמץ מכוון להתבונן בקיים.
היא מחייבת להניח לרגע בצד את המקומות הלא פתורים, שאליהם נשוב בזמן אחר."

===
"מה נוטים להחמיץ בתחילת הדרך?

את הדברים הברורים.
הקרובים לעין ביותר.
שכאילו תמיד היו.
היכולת שיש לרובנו לבחור עיסוק שונה מאבותינו.
סופרמרקט שיש בו אלף מיני מאכלים, ולנו יש די כסף לבחור מביניהם את מה שנרצה.
תרופה שבלעדיה דלקת עיניים יכלה לגרום לעיוורון.
שעות הפנאי שיש היום לרוב האנשים.
זכויות שניתנו לפני שנים לקבוצת מיעוט שאליה אנו שייכים.
מכונת כביסה.
מיזוג אוויר.
ענבי סוף הקיץ המתוקים.
מכשיר קטן שבו אני יכול לקחת עמי את המוזיקה הטובה בעולם לכל מקום.
אנשים, שהיו לכאורה שוליים בחיי, ומהם קיבלתי כמה מן היקרות במתנותיי."

**
האנשים הזמניים

חלק מהאנשים שאפשר וחשוב להכיר להם תודה, הם "האנשים הזמניים" בחיינו.
את הקטע הבא קיבלתי היום מבתי (שבת ראשונה בבית).
היא נחשפה אליו השבוע (כל הכבוד לצה"ל).
הוא נגע בה, וגם בי.

נכתב ע"י נועם חורב:

"כשהיינו ילדים לימדו אותנו לשאוף ל-נֶצַח.
מישהו ריסס על קירות לבנו הבתוליים גרפיטי חד וברור: 'והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.'
כשאתה מתבגר, אתה מבין לאט לאט שהנֶצַח הזה הוא עסק טריקי. 
כי ארמונות בחול לא נשארים לנֶצַח. 
ואוכל במקרר לא נשאר לנֶצַח. 
וגם אנשים. גם אנשים לא תמיד נשארים לנֶצַח.
אנחנו גדלים עם התפיסה הזאת שככל שבנאדם מלווה אותנו פרק זמן ארוך יותר בחיינו – כך הוא משמעותי וחשוב יותר.
אבל בחיים של כולנו מסתובבים אנשים זמניים. 
אנשים שלא ילכו איתנו יד ביד עד הסוף. 
שנכנסו לחיים שלנו לפרק זמן מוגבל עם מטרה מסוימת. 
אנשים שכנראה לא יהיו שם כשכתוביות הסיום יעלו.
האנשים הזמניים מגיעים בדיוק ברגע שהיינו צריכים אותם. 
הם באים להעביר אותנו שיעור. 
ללמד אותנו משהו על עצמנו. 
ללחוץ לנו על איזה כפתור. 
לעזור לנו להתמודד.
לראות ברור יותר. 
להוות מקפצה לשלב הבא.
לשנות לנו את הפרספקטיבה. 
לנצח איזה פחד. 
להרים אותנו מהקרשים. 
לסגור מעגל. 
ואז, ברגע שתפקידם מסתיים – הם עוזבים.

העניין הוא, שזה לא עושה אותם פחות חשובים. 
זה לא עושה אותם פחות משמעותיים. 
בדפי ההיסטוריה של סיפור חיינו – האנשים הזמניים האלה יקבלו פרק שלם, עמוק ומהותי.
כשאני חוזר אחורה בזמן אני מזהה אנשים שנכחו בחיים שלי חודשיים-שלושה ועשו שינוי אמיתי, השפיעו עליי, 
נתנו לי השראה, לימדו אותי והפילו לי אסימונים יותר מהרבה אנשים שליוו אותי שנים רבות.
בגלל השאיפה האוטופית ל-נֶצַח, אנחנו נוטים לחשוב שכשהאנשים האלה יוצאים מדלתנו, זה אומר שהפסדנו אותם. 
שנכשלנו. 
שפשוט לא שמרנו עליהם חזק מספיק. 
קשה לנו להבין שהם עשו את שלהם, ועם כל הצער שבדבר, תפקידם פשוט הסתיים.
אז מדי פעם, על הכביש המהיר של השיגרה, עם כל הזמני, והנצחי, ומה שביניהם – 
חשוב לעצור, להיזכר ולהודות לאנשים הזמניים האלה, שאולי לא נוכחים ביומיום שלנו, 
אבל לרגע קטן, מתישהו במרחבי הזמן והמרחק, היו בשבילנו הנֶצַח."

===
שלוש שאלות על אנשים זמניים בחיינו:

– מי "האנשים הזמניים" החדשים שנכנסו לחיינו השנה?
– מי "האנשים הזמניים" שהיו שם לפני שהשנה החלה ושעדיין נוכחים עבורנו?
– מי "האנשים הזמניים" שהתרחקו מאתנו או שאנו התרחקנו מהם במהלך השנה?

**
זהו פוסט שבת אחרון לשנת 2018.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

תמונת ניצחון

תמונת ניצחון

לגדל משפחה אוהבת.
להיות מוקף בחברים קרובים.
לדעת שהשארת חותם, שנגעת באנשים, שמה שעשית משנה.
לאהוב את העשייה שלך.
להיות גאה בהישגים ובהצלחות שלך.
לקבל בחמלה את הטעויות והקשיים שלך.
להיות שלם עם הבחירות ועם הערכים שלך.
ליהנות תוך כדי תנועה מהדרך.
להמשיך הלאה כשמגיע הזמן…

**לזכרו ובהשראתו של ל.א. **

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

רונה רמון – 2 ציטוטים

"במשך השנים הבנתי שהאושר הוא לא אותם רגעי שיא של שמחה,
אלא אותם רגעי שיא שיש בהם איכות אחרת.
הדוגמה שעולה לי בראש היא דווקא שיחה מאוד עצובה וקשה עם אחד מבניי.
הוא שיתף אותי בצער שלו, אפילו בהאשמה.
אני כמובן בכיתי וכאבתי את כאבו ואת הכאב שלי כאם,
אבל אז חשתי ברגע הזה משהו אחר, אמרתי לו – אני ממש מאושרת עכשיו.
הוא כמובן לא הבין איך אני אומרת שאני מאושרת כשאני מנופחת מדמעות ומבכי,
אבל כשילד בן 19 בא ויושב מולי, כשהבן שלי יכול להרגיש מספיק בטוח לפתוח את הכאב הכל כך גדול, זה רגע שהוא מאושר.
כי יחסים כאלה ופתיחות כזאת לא קיימים בין כל הורה וילד, ולכן הרגשתי את האושר.
אושר שאינו תלוי רגשות, אלא בעצם איכות הרגע שיש בה חיבור, כנות, אמת וביטחון אחד בשני.
אלה רגעים מאושרים בעיניי.
אז לא איבדתי את שמחת החיים, אני מקבלת אותה בדרכים אחרת".

~ רונה רמון, מתוך התוכנית "שיחת נפש" בהנחיית פרופ' יורם יובל

**
"התפיסות הרוחניות מאפשרות את המשכיות החיים.
זה כמו אוטובוס שיורדים ממנו בתחנות שונות ואנחנו הנוסעים נשארים בו ושואלים את עצמנו מה עושים הלאה.
ואז בוכים על מי שירד, אבל גם ממשיכים לנסוע לאנשהו.
אני מתנהלת בשביל החיים בחוסר הידיעה על מה שמחכה לי מאחורי הפינה.
ודווקא משום כך עלי לעשות את המיטב היום ועכשיו.
התאונה עם אסף לימדה אותי יותר מכל שאין לי שליטה על האירועים של חיי.
בתור אדם שמאוד אהב להיות פריק קונטרול, למדתי לשחרר יותר.
אין לי שליטה, אבל יש לי את חסד הבחירה להחליט מה לעשות עם ההווה שלי ולצקת לתוכו משמעות."

~ רונה רמון, מתוך ריאיון שערכה עם שרי מקובר-בליקוב במוסף "סופשבוע" של מעריב

**
הציטוטים מתוך "11 ציטוטים מעוררי השראה של רונה רמון"

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

גם זה יעבור

גם זה יעבור

"סיפור סופי עתיק מספר על מלך שחי בארץ ים תיכונית, והיה תמיד קרוע בין שמחה לייאוש.
הדבר הקטן ביותר היה גורם לו דכדוך עמוק או מעורר בו שמחה עזה,
ושמחתו היתה הופכת בן רגע לאכזבה ולדיכאון.
בשלב מסוים התעייף המלך מעצמו ומן החיים והחל לחפש מוצא.
הוא ביקש להביא אליו איש חכם שחי בממלכתו והיה ידוע כאדם מואר.
כשהחכם הגיע אמר לו המלך:
'אני רוצה להיות כמוך.
האם אתה יכול להביא לי משהו שיביא לחיי איזון, שלווה וחוכמה?
אשלם לך כל מחיר שתבקש.'

ענה האיש החכם:
'אולי אוכל לעזור לך.
אך המחיר כה גבוה שכל ממלכתך לא תספיק.
לכן אתן לך זאת במתנה, אם תכבד אותה.'
המלך נתן את הסכמתו והאיש החכם הלך לדרכו.

כעבור כמה שבועות חזר החכם והגיש למלך קופסה מקושטת באבן ירקן.
המלך פתח את הקופסה ומצא בה טבעת זהב פשוטה, שחרוטה בה הקדשה: גם זה יעבור.
'מה פירוש הדבר?' שאל המלך.
ענה החכם: 'ענוד תמיד את הטבעת. ובכל פעם שיקרה לך משהו,
לפני שתכנה אותו טוב או רע, גע בטבעת זו וקרא את ההקדשה.
כך תהיה תמיד שרוי בשלווה.'

גם זה יעבור.
איזו עוצמה טמונה במילים האלה?
במבט שטחי נראה שאף שמילים אלה מעניקות נחמת-מה במצב קשה,
הן גם מפחיתות את ההנאה מהדברים הטובים בחיים.
'אל תהיו שמחים מדי, כי גם זה לא יימשך לנצח.'
נראה שזו משמעותן כאשר מייחסים את המילים למצב שנתפש כטוב.

המילים החרוטות בטבעת אינן אומרות שאינכם צריכים ליהנות מהחיים,
הן גם לא נועדו רק להעניק לכם נחמת-מה בתקופות של סבל.
תכליתן עמוקה יותר: לעורר את מודעותכם לכך שכל מצב הוא זמני,
שכל הצורות הן בנות-חלוף – טובות או רעות.
כאשר אתם נעשים מודעים לארעיות של כל הצורות,
היקשרותכם אליהן פוחתת, ואתם מנתקים את הזדהותכם עמן במידה מסוימת.
האי-היקשרות אינה מונעת מכם ליהנות מן הטוב שהעולם מציע.
למעשה, אתם נהנים ממנו יותר.
כאשר אתם רואים ומקבלים את טבעם החולף של כל הדברים ואת השינוי הבלתי נמנע,
אתם יכולים להתענג על הנאות החיים בזמן התרחשותן, בלי לפחד לאבד משהו או לדאוג לעתיד.
כאשר אינכם קשורים, אתם זוכים בנקודת מבט גבוהה יותר,
שממנה אתם משקיפים על האירועים בחייכם במקום להיות כלואים בהם."

~ מתוך "ארץ חדשה", מאת אקהרט טולה, עמודים 155-156.
**
תזכורת חשובה.

החיים שלנו מלאים בכל-כך הרבה דרמות, מטלות, פרויקטים ועניינים.
כעס, לחץ, עומס, דאגה, תסכול, אי-שקט ועייפות מציפים את חיינו
ומונעים מאיתנו להיות נוכחים וליהנות ממה שנמצא כאן עכשיו.
שאינו מובן מאליו.
שגם הוא יעבור.

תמיד מדהים אותי להמריא ביום מעונן משדה תעופה אפרורי,
ולפגוש לאחר מספר דקות את השמש והשמיים הכחולים שנמצאים מעבר לעננים.
גם כשאיננו יכולים לראות אותם, הם שם.
תמיד.

כך גם השמחה, השלווה והכרת התודה.
תמיד שם מבעד לענני המתח, העומס, הלחץ והדאגה.
לא תמיד נגישים עבורנו, אבל תמיד שם.

**
כשחזרתי הביתה באחד הערבים השבוע,
בני שאל אם מתחשק לי לצאת לטיול רגלי בשכונה.
באותו רגע לא היה משהו שיכולתי לרצות יותר.
עשרים דקות של נשימה ושל שוטטות משותפת באוויר הקריר.
הוא ואני.
באותו יום, למרות שהחשיך כבר ב 17:00, השמש חזרה לזרוח ב 20:00.

גם זה יעבור.

**
מטיך נהאת האן למדתי את המילים הבאות:

"הגעתי.
אני בבית.
כאן.
עכשיו."

**
אפשר לעצור מדי פעם.
גם אם רק לכמה רגעים.
להפסיק לרוץ.
להפסיק לרדוף.

לנשום…

הכול בסדר.
הכול כבר בסדר.

כמו שזה.
כמו שאני.

להצליח לראות את זה.
להצליח לחוות את זה.

להיות נוכח.
עם הכאב והקושי.
עם השמחה, הכרת התודה וההתרגשות.

**
"כעבור 15 שנים, כשהיתה כבר חוקרת, הביאה אותה החוויה הזאת לנסח היפותיזה:
הדרך שבה אנו מבקשים לבלות בה את זמננו תלויה אולי באורך הזמן שאנו חושבים שיש לנו.
כשאתה צעיר ובריא, אתה מאמין שתחיה לנצח.
אתה לא חושש מאובדן היכולות שלך.
אנשים אומרים לך 'העולם פרוש לרגליך', 'השמים הם הגבול' וכן הלאה.
אתה מוכן לדחות סיפוקים – להשקיע שנים למשל, בקניית כישורים ומשאבים למען עתיד מזהיר יותר.
אתה מבקש להתחבר לזרמים גדולים יותר של ידע ומידע.
אתה מרחיב את רשתות החברים והקשרים שלך, במקום לבלות עם אמך.
כשאופקיך נמדדים בעשרות שנים, שכמוהם כנצח לבני האדם, 
אתה משתוקק לכל הדברים שנמצאים בקצה הפירמידה של מאסלו – 
הישגים, יצירתיות ומאפיינים אחרים של מימוש עצמי.
אבל כשאופקיך מצטמצמים – כאשר העתיד שלפניך נראה סופי ולא ודאי – 
המוקד שלך עובר לכאן ועכשיו, להנאות היום-יום ולאנשים הקרובים אליך ביותר.


בכל מקרה ומקרה היו התוצאות עקיבות.
כאשר, כדברי החוקרים, 'שבריריות החיים נמצאת במרכז',
יעדיהם ומניעיהם של בני האדם בחיי היום יום משתנים לחלוטין.
הפרספקטיבה, לא הגיל, היא הגורם המכריע."

~ הציטוט מתוך "להיות בן תמותה", מאת אטול גוואנדה, עמודים 80-82

**
ארעיות.
גם זה יעבור.

אני מודע לכך שהרעיון הזה קשה לאנשים רבים ומרתיע אותם.
אותי הוא מעורר, מחדד וממלא.
אולי זו תזכורת לפרספקטיבה המתוארת למעלה.

בשנים האחרונות כתבתי כ-2000 פוסטים.
"לנהל עובד שאיננו" הוא אחד העוצמתיים שבהם עבורי.

היה ועדיין.
בכל פעם שאני חוזר לקרוא אותו.
מבחינתי הוא נכנס "בשקט" לעשירייה הראשונה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

להיות בן תמותה

"המוות כמובן אינו כישלון.
המוות נורמלי.
המוות הוא אולי האויב, אבל הוא גם השתלשלות הדברים הטבעית.
ידעתי את האמתות האלה באופן מופשט, אבל לא ידעתי אותן באופן מוחשי –
שהן יכולות להיות אמתות לא רק לכל אדם, אלא גם לאדם הזה שמולי, לאדם הזה שאני אחראי לו."

**
"אתה נעשה רופא לצורך מה שנראה לך כסיפוק מהעבודה,
והסיפוק הזה, מתברר, הוא הסיפוק מהמיומנות.
זהו סיפוק עמוק שדומה לסיפוק שמרגיש נגר בשיפוץ ארון עתיק ושברירי
או מורה למדעים שגורם לתלמיד בכיתה ה' להבין פתאום מה הם אטומים, והבנה זו מחוללת שינוי במוחו.
הוא בא במידת-מה מעצם העזרה לאחרים.
אבל הא בא גם ממיומנות טכנית ומהיכולת לפתור בעיות קשות ומסובכות.
היכולת שלך נותנת לך תחושה איתנה של זהות.
לכן אין לך דבר מסוכן לזהותו של רופא יותר מאשר מטופל עם בעיה שאין בכוחו לפתור."

**
"אין מנוס מהטרגדיה של החיים, והיא שכולנו מזדקנים מהיום שאנו נולדים.
אדם יכול להבין את העובדה הזו ולקבלה.
המטופלים המתים והגוססים שלי אינם רודפים אותי עוד בחלומותיי.
אבל אין זה אומר שאדם יודע איך להתמודד עם מה שאין ביכולתו לתקן.
אני עובד במקצוע שהצליח בגלל יכולתו לתקן.
אם לבעיה שלך יש תקנה, אנחנו יודעים מה לעשות.
אבל אם אין לה תקנה?
העובדה שאין לנו תשובות מספקות לשאלה הזאת מטרידה וגורמת לקשיחות, לאי-אנושיות ולסבל אדיר."

~ הציטוטים מתוך "להיות בן תמותה" מאת אטול גוואנדה

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כיוון חיים

"לא זמן מועט יש בידינו אלא שאנו מאבדים זמן רב.
חיינו ארוכים דיים והם נקצבו לנו ברוחב לב לשם הגשמת הדברים הגדולים ביותר,
אם רק נכלכל אותם בתבונה עד תומם.
ואולם, כאשר הם נמוגים בגלל בזבזנות ורשלנות,
כאשר אין הם מוקדשים ולו לדבר טוב אחד,
הרי שרק כשקצנו דוחק אנו מבינים שחיינו חלפו מבלי שהבחנו בכך."

~ סנקה, מתוך הספר "על קוצר החיים"

**
כשהקשבתי להספדים של משפחתך וחבריך אתמול,
למדתי להכיר אותך קצת יותר.
סימנתי לעצמי קטעים מסוימים שאשמח שיינשאו,
וליתר דיוק, ייחשבו ויורגשו (גם בלי להיאמר),
על ידי האנשים החשובים בחיי,
כשיומי יגיע.
ואולי אפילו לפני שהוא יגיע.

**
ממש כפי שסטיבן קובי מציע,
ניתן לדמיין את ההספדים שהיינו רוצים שיינשאו על קברנו,
ולחיות היום את חיינו לכיוונם.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

6-10-1934

בדיוק היום, לפני שמונים וארבע שנים, 6/10/1934,
נולדו שני תינוקות שהשפיעו רבות על חיי.

האחד, פרנציסק (אפריים) ויינברגר ז"ל, אבי, נולד ברומניה.
השני, ד"ר מרשאל רוזנברג ז"ל, יוצר גישת התקשורת המקרבת, נולד בארה"ב.

האחד, אבי, נפטר בפברואר 2010.
השני, מרשאל, נפטר בפברואר 2015.

שני אנשים שזכיתי לפגוש, ללמוד מהם, להתפתח בזכותם.
שני אנשים שהשפיעו רבות על חיי ועל חיי אנשים רבים אחרים.
שני אנשים שעדיין משפיעים רבות על חיי ועל חיי אנשים רבים אחרים.

כשאנשים נפטרים, הם מפסיקים לנשום וממשיכים לחיות.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

הכול-כלול

הכול-כלול

בחופשת "הכול-כלול",
כלול הרבה יותר ממה שצריך.
הרבה יותר ממה שמספיק.
הרבה יותר אוכל, הרבה יותר שתיה,
הרבה יותר אלכוהול, הרבה יותר קינוחים.
כשהשפע הזה זמין עבורנו,
קשה מאוד לא להיענות לו.
גם כשלא באמת צריך.
גם כשזה יותר מדי.
גם כשזה מכביד עלינו או פוגע בנו.

בחנות הג'מבו שברודוס,
יש הרבה יותר ממה שבאמת צריך.
מאות אנשים שלא באמת צריכים אף מוצר,
יוצאים עם עגלות עמוסות ומפוצצות
במיני פריטים וחפצים שתופסים מקום.
לא רק במזוודות.
גם בבתים.
ובחיים.
קונים כי זה שם.
כי זה זמין.
כי זה מזמין.
כי (לכאורה) זה לא יקר.
כי אפשר.

**
לא הכול כלול

בחופשת "הכול-כלול" לא הכול כלול.
משחק הסנוקר, הכספת, המסאז'ים, ספורט המים, הבינגו והרכב לא כלולים.
וגם אם הם היו כלולים, אז דברים אחרים לא היו כלולים.
ליתר דיוק "הכול-כלול", הוא בעצם "הרבה-כלול".
הרבה מעבר למה שצריך בהיבטים מסוימים,
ולא מספיק בדברים אחרים.

**
כיף מפנק

יש משהו כיפי בשפע הזה.
גם כשזה יותר מדי.
למספר ימים, הכול זמין ונגיש.
אפשר פשוט לגשת ולקחת, בלי לחשב ובלי לחשבן.
בלי לבשל, בלי לפנות, בלי לשטוף כלים.
בלי לתכנן, בלי לתאם, בלי לחכות.
כשזה למספר ימים, זו יכולה להיות חוויה מפנקת, מהנה ומשחררת.
גם כשזה יותר מדי. 
גם כשזה לא הכי בריא. 
גם כשזה לא הכי איכותי.
גם כשזה לא הכי מדויק.

עדיף שזה יישאר כך, 
חוויה ייחודית ושונה במסגרת חופשה מוגבלת בזמן,
ולא סטנדרט של חיים.

**
לצאת לחופשה, להיכנס לחופשה

לצאת לחופשה זה לעזוב שגרה.
זה להסכים לשחרר אחריות.
זה להתנתק, לוותר על שליטה.
זה להאמין שהעבודה יכולה לקרות בלעדינו.
זה לסמוך על מי שמחליף אותנו.

להיכנס לחופשה זה לשנות מוד.
זה להיכנס לאווירה אחרת.
זה להישען אחורה, להרפות.
זה להיפתח, לזרום, להתמסר.
זה לחוות, ליהנות, להיות נוכח.

חופשה היא הוויה.

**
הנאה היא עניין של החלטה

בבוקר היום השני זה היה נראה לא משהו:
הספקנו להתאכזב מהאוכל.
השמיים מעוננים עם צפי לגשם.
המים בבריכה קרים.
צוות הבידור משמים.
"הקלפים" שהגרלנו נראים לא משהו.

כשאנחנו מחליטים ליהנות, 
אנו עוברים מעמדת צופים פאסיביים, הבוחנים את מה שקורה ונותנים לו ציון,
לעמדת שחקנים אקטיביים המשפיעים על ההתרחשות ופועלים לשנותה.
הכוונה אינה להנמיך סטנדרטים או להעמיד פנים שאנחנו נהנים כשאנחנו לא.
הכוונה היא להחליט לשחק הכי טוב שאנו יכולים עם הקלפים שקיבלנו ועם האפשרויות העומדות לרשותנו.
הבחירה במקרה הזה היא לשנות תכנית, להפסיק לרטון, לשכור רכב (למרות שהוא לא כלול..), לצאת מהמלון ולנסוע לטייל.
כשזה קורה, זה משפיע מיד על מצב הרוח ועל הדינמיקה הפנימית.
לפעמים זה גם עוזר לשמש לצאת, לצוות הבידור להתרומם ולאוכל להשתפר.

**
יש לנו אחריות להנאה

כשיוצאים לחופשה, אנחנו לוקחים על עצמנו את האחריות לביטחוננו:
רוכשים ביטוח נסיעות, בוחרים מסלול טיסה מסוים,
מסתובבים במקומות שמתאימים לנו ומקיימים פעילויות שאינן מסוכנות מדי עבורנו.
בנושא האחריות לביטחון יש פחות סימני שאלה.
ברור שזה עלינו.

בדומה לאחריות לביטחון, יש לנו גם אחריות להנאה.
הנאה אינה משהו שנגזר עלינו כתוצאה מגורמים חיצוניים שאינם בשליטתנו.
יש לנו אחריות ליהנות.
גם כשמזג האוויר שונה ממה שקיווינו שהוא יהיה.
גם כשהאוכל פחות איכותי ממה שציפינו שיהיה.
גם כשיש תקלה כזו או אחרת במלון.
גם כשאנשי צוות פחות נחמדים אלינו ממה שהיינו רוצים שיהיו.
אנחנו לא שולטים בקלפים שאנו מקבלים, 
אנו שולטים בצורת המשחק שלנו עם הקלפים הנתונים.

כהורים, מורים ומנהלים, יש לנו אחריות להנאה ולהפקת המירב מהמצב.
הרבה מזה בידיים שלנו. 
זה חלק חשוב מתפקידנו כמובילי משפחות, כיתות, עובדים וארגונים.
אנחנו אחראים גם להצלחת החופשה (הפרויקט, המשימה) וגם לעיצוב השיח, התרבות, ההתנהלות.
אין לנו שליטה על מה שאנו "מגרילים" (מזג אויר, תלמידים, מחנכת לכיתה, תקלה בפרויקט, …) ויש לנו השפעה גדולה. 
מה שנגיד ואיך שנתנהל ישנה. 
כשאנו תופסים את עמדת הצופה הפאסיבי או המתלונן-הסדרתי אנו חוטאים לתפקידנו ובורחים מהאחריות שלנו.
החופשה, העבודה והחיים הם לא משהו שקורה לנו, אלא משהו שאנו יוצרים.
בכל רגע ורגע, תוך כדי תנועה.

**
רגעים קסומים

שוטטות בעיר עתיקה ומלאת חיים.
שעות על מרפסת עם נוף מדהים ובריזה מטורפת.
ים.
גבינה בולגרית בוקר, צהריים וערב. 
בירה צהריים וערב.
להיות ביחד. 
להיות לבד. 
מפגש מפתיע עם חוף מדהים שלא ידענו על קיומו.
משחק קטאן משפחתי עד 01:00 בלילה גשום.
שמש המגיחה פתאום מבעד לעננים שחורים והופכת את העולם לבהיר.
שדרוג לא צפוי ל"ביזנס" בדרך חזרה.

מספר רגעים קסומים.
חלקם לא מתוכננים.
לא האטרקציות הכי מדוברות.
לא חייבים הכול-כלול.
לא חייבים חו"ל.
לא צריך המון. 
מספיק כמה.

**
תזכורת

אתמול התקיימה האזכרה העשירית לזכרם של איתי ואבירם פסטרנק,
שני אחים יקרים שהיו גם חברים קרובים, ובמקרה שלי גם בני-דודים.
אבירם ואיתי נהרגו לפני כעשור בהתרסקות מטוס קל בשדות בצרה.

אזכרה היא גם תזכורת.
תזכורת לארעיות החיים.
תזכורת למה שחשוב.

"תראו – תסתכלו על העולם דרך הלב ולא דרך העיניים".

"תצמחו – בכל פעם שאני מזהה פחד ונוגע בו, הנשמה שלי גדלה ויש בה את הכוח להפיץ את האור".

"תלחמו – לוחמי חופש מאמינים גדולים באהבה".

המילים הללו היו יכולות להיכתב בקלות ע"י פאולו קואלו.
הם נכתבו ע"י אבירם ואיתי בזמן שטיילו בעולם וחיו חיים מלאי חוויות, חברים ואהבה.
במקרה שלהם אלו לא מילים ריקות מתוכן, אלא שיקוף של דרך חיים.

**
נקודת התערבות

תוך כדי הערב לזכרם של אבירם ואיתי, 
נכנסה הודעה ממועמד שאמר לפני מספר ימים "כן" להצעת עבודה שלנו.

כשנכנסתי להודעה לאחר האירוע, 
קראתי שהוא מתנצל, מושך את החלטתו ובוחר להגיד "כן" להצעת עבודה אחרת.

פרופורציות.
יש משהו סמלי בכך שהודעה כזו מגיע במהלך ערב שכזה.

התבוננות בזרם המחשבות והתחושות המיידיות :

"הוא לא בסדר.
אם כבר נתת מילה, קח עליה אחריות ועמוד בה.
כעס…
ככה לא מתנהגים.
הלוואי שתצטער על הזגזוג הזה".

פה המקום לנקודת התערבות.
ללקיחת אחריות על המחשבות והרגשות שלנו.
זה לא בא לבד.
חשוב לעבוד על זה.
חשוב לעבוד עם זה.

תזכורות:
– אין דבר כזה "צריך" או "אמור".
– אני לא יודע מה עבר או עובר עליו.
– אין לי מושג איזו החלטה מדויקת יותר עבורו ועבורנו בטווח הארוך.
– פעולות הם מעבר ל"טובות" או "רעות", "נכונות" או "שגויות".
– אנשים הם מעבר ל"בסדר" ו"לא-בסדר".
– תפקידי אינו לשפוט או לחנך אותו.
– אני מעדיף להתעסק בענייני.
– חשוב לי להשקיע את האנרגיה במה שחשוב לי.
– אני רוצה לקחת אחריות על ההתנהלות שלי ולשחק הכי טוב שאני יכול עם הקלפים שברשותי.

רבי נחמן מברסלב אמר:
"אתה נמצא במקום שבו נמצאות מחשבותיך.
ודא שמחשבותיך נמצאות במקום בו אתה רוצה להיות."

מהמקום הזה, עכשיו, אני יכול לקחת אויר,
לאחל לו מכל הלב (בלי מרירות או ציניות) שיצליח, 
לשחרר אותו,
ולחזור להתמקד בענייני ובמה שחשוב באמת.

מעניין את מי נזכה לפגוש בקרוב…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

היום דיברנו על ערך

היום דיברנו על ערך.
ועל קריירה מבוססת ערך.
ועל שאלה מרכזית אחת שמנחה קריירה מבוססת ערך:
"איך אני יכול/ה להגדיל את הערך שאני מביא לאנשים ולעולם?"

**
היום דיברנו על חיים.
ועל משפחה ועבודה שהם חלק כל-כך חשוב בחיים.
וכשדיברנו על החיים הזכרנו גם את המוות.
ואת התרגיל של סטיבן קובי שממליץ לדמיין את ההלוויה שלך.
ואת ארבעת האנשים שיספידו אותך.
ואת ארבעת ההספדים שלהם.
ואת מה שאתה רוצה שהם יגידו בהספדים הללו.
ועכשיו, אחרי שנגענו בזה,
איך אפשר "לגזור אחורה" ולחיות את חיינו כמו שאנו רוצים לחיות אותם.

**
ודיברנו גם על שותפות.
ועל אחריות.
ועל בחירה.
ועל ענווה.
ועל התמדה.
ועל המוכנות לא לדעת.
ועל המוכנות להתבחבש.

**
ולא דיברנו על דרגות.
ולא דיברנו על איך כותבים קורות חיים.
ולא דיברנו על שיווק ועל איך לקדם את עצמך.
ולא דיברנו על טכניקות מכירה לסגירת עסקה.
ולא דיברנו על משפטי מעלית בני חצי דקה.

**
תודה ליבני, שזרעה את הרעיון להרצאה לפני כשנה וחצי.
תודה לתפארת, שהזמינה, ארגנה, תיאמה ונתנה את הבמה.
תודה לכל מי שנכחה היום, והשקיעה יותר מרק את זמנה.
תודה לחברה כזו, שמאפשרת לאירוע כזה להתרחש בין כתליה.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter