תגית: הקשבה

הבמבוק הסיני הינו עץ מיוחד במינו.
מרגע ששותלים אותו יש להשקותו בכל יום.
במשך חמש השנים הראשונות לא רואים דבר. לכאורה לא מתרחשת כל צמיחה.
מאוד מפתה להפסיק להשקות במצב כזה, לחשוב שמשהו לא בסדר, לשנות כיוון או סתם להתייאש.
ואז קורה דבר מדהים: ברגע מסוים מתחילה צמיחה מטורפת.
תוך שישה שבועות מזנק העץ לגובה של 30-35 מטרים.
בתוך ימים ספורים הוא "עוקף" את כל העצים סביבו שבמשך שנים הסתכלו עליו מלמעלה.
אנשים מסוימים יתארו זאת כצמיחת שיא במהלך שישה שבועות בלבד. כהצלחה בן לילה.
אחרים יבינו את התהליך העמוק והעקבי שמתרחש מתחת לפני השטח..
התשתית הנסתרת שנבנתה במשך שנים היא זו שמאפשרת את הצמיחה המהירה והמיוחדת הזו.

**
בהקבלה אנושית וארגונית, בכדי שצמיחה משמעותית תתרחש צריכים להתקיים שני דברים:

הראשון –
השקעה עקבית ומשמעותית בבניית תשתית ובצמיחה פנימית שפחות נראית על פני השטח.
יום יום, לפעמים לאורך שנים.
אני אוהב את הציטוט (מקור לא ידוע) שלפיו:
"אם ביצה נשברת על ידי כוח חיצוני, החיים מסתיימים.
אם היא נשברת על ידי כוח פנימי, חיים מתחילים.
דברים מדהימים מתחילים מבפנים."

ניסיון לצמוח לגובה ללא תשתית פנימית יציבה מועד לכישלון.

השני –
מוכנות לצאת אל פני השטח ולצמוח גם חיצונית.
לנסוק לגובה. להופיע במלוא הדרו.
יש משהו שיכול להיות מרתיע ב"לצאת לעולם".
מרתיע עד כדי כך שרבים מוותרים עליו וממשיכים לצמוח בעיקר פנימית:
עוד הכשרה, עוד תהליך מודעות עמוק, עוד קורס.
"בניית תשתית" בלתי נגמרת עלולה להיות סוג של בריחה ממימוש פוטנציאל,
או הימנעות מהתמודדות ומביטוי עצמי בעולם ועם אנשים.

**
מספר שאלות למחשבה, עבורכם ו/או עבור הארגון שלכם:
– עד כמה אתם מאוזנים בין צמיחה פנימית לבין יציאה לעולם?
– האם זה זמן לבניית תשתית או לפריצה אל פני השטח?
– מה זה "30 המטרים" שלכם ובאיזה "גובה" אתם עכשיו?
– איך צמחתם השבוע?

**
הפעם הראשונה שכתבתי על עץ הבמבוק הסיני היתה לפני כשמונה שנים,
במסגרת סדרת "עשרים המסרים" שיצרתי.
כל אחד מהמסרים בסדרה הזו מוקדש לנושא מסוים (לדוגמא: "צמיחה"),
ומכיל סיפור או ציטוט מרגשים ומעוררי השראה.
בנוסף, כל מסר מוקדש בהכרת תודה אישית לאדם מסוים שהשפיע רבות על חיי,
ושמייצג עבורי דוגמא עוצמתית לנושא המסר.

את המסר המלא על "צמיחה" (כולל הכרת תודה לאדם יקר במיוחד) אתם מוזמנים לקרוא כאן. 
בנוסף, ניתן להירשם לסדרת "עשרים המסרים" ולקבל בכל שבוע מסר הממוקד בנושא אחר. 

**
הזמנה מומלצת לסיום:

השבוע זכיתי להשתתף בשיחה יוצאת דופן עם דנה, ברוך וקרן בנושא התמקדות, יזמות וחשיבה ארגונית.
דנה גניהר היא זו שפתחה בפני את הצוהר לעולם ההתמקדות (Focusing) לפני כחמש עשרה שנים,
וההשפעה שלה על חיי עצומה.
את ברוך זכיתי לפגוש לראשונה בשנה שעברה במהלך קורס מתמשך בשם "חשיבה מעבר לקצה" שדנה והוא הנחו ושהיה משמעותי מאוד עבורי.
קרן שביט היא יזמית מעוררת השראה ופורצת דרך, בעלת יכולות יוצאות דופן.
לשמחתי הרבה אנחנו חברים כבר שני עשורים או יותר, שותפים בהרבה מאוד מעגלים וחוויות.

במהלך השיחה נגענו בנקודות שונות הקשורות לארגונים, בני אדם, התפתחות, הקשבה והשפעה.
כמו תמיד השיח עם דנה, ברוך וקרן מאוד חי, ערני וקשוב,
לפעמים מפתיע, כזה שעולים ומתגלים בו דברים חדשים ורעננים.

באופן אישי, נהניתי מאוד גם מהשיחה עצמה, וגם מלהקשיב להקלטה לאחר השיחה.
אני מרגיש ממש בר-מזל שקרן, ברוך ודנה נוכחים בחיי.

אם יש לכם פייסבוק תוכלו לצפות בשיחה המוקלטת בקישור הזה. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ישעיהו ריב מכנה את עצמו "קופירייטר ממיר".
במילים פשוטות המומחיות שלו היא יצירת טקסטים שמניעים לפעולה.
בעבודתו הוא עוזר לבעלי מקצוע ליצור תנועה בעזרת כתיבה אפקטיבית.
לדוגמא: הוא מסייע לפרילנסרים למכור שירות בעזרת טקסט כתוב באתר שלהם,
או למנחי סדנאות למלא סדנה בעזרת מייל הנשלח לרשימת תפוצה.

אחד הדברים המרתקים שישעיהו עושה זה לנתח טקסטים שיווקיים אפקטיביים של קמפיינים מוצלחים,
ולהנגיש את סודות ההצלחה שלהם לקהל הרחב.
למילים יש כוח וישעיהו הוא אומן של מילים.

כשהוא שאל אותי לפני כמה שבועות אם אני רוצה להתראיין בפודקאסט שלו,
עניתי שאני מרגיש מוחמא מהפנייה, אך אני לא בטוח שזה רלוונטי.
"אני אמנם כותב הרבה", אמרתי, "אך אני לא בטוח שזה עונה על הגדרות הקופירייטינג.
חוץ מזה, מרבית הפוסטים שאני שולח לא מכוונים למכירה או לפעולה קונקרטית,
כך שאני לא בטוח שאני מתאים לפודקאסט הספציפי שלך."

"יהיה מעניין לדבר על זה ולבחון את זה ביחד" הוא ענה לי,
ובכך סלל את הדרך לשיחה המוקלטת שערכנו.

מה שאני אוהב בסוג הזה של השיחות,
הוא שהן מאפשרות לך לעצור,
להתבונן בעצמך ובמה שאתה עושה,
לראות דברים בזוית אחרת.

במהלך השיחה שלנו ישעיהו שאל אותי לא מעט שאלות.
חלקן, במיוחד אלו שהיו חדשות עבורי ושלא יצא לי לחשוב עליהן לפני כן,
יצרו תנועה בתוכי ובינינו,
שהובילה מספר פעמים לחידוד של תובנה ולגילוי של משהו חדש.

במהלך הדיבור המקדים שלנו ישעיהו הציע שאביא לשיחה טקסט שכתבתי ושאני אוהב במיוחד,
כדי שנתבונן בו וננסה לנתח אותו ביחד.
"אני אוהב את הרעיון", השבתי לו, "ורוצה לשדרג אותו ברשותך.
במקום שאני אבחר, מה דעתך שאתה תביא טקסט שלי שאתה מתחבר אליו?
ובבקשה שמור לי אותו כהפתעה. אל תגלה לי מראש מה בחרת."

לקראת השיחה התחילו אצלי פרפרים של התרגשות וסקרנות.
מעניין מה הטקסט שהוא יבחר להביא…

אתם מוזמנים להקשיב לשיחה המלאה של ישעיהו ושלי בקישור הבא.
תמצאו שם הרבה התייחסות לכתיבה,
הצצה ל"מאחורי הקלעים" של המיילים שנשלחים כל שבוע,
ושיתוף בחלקים מהמסע האישי-התפתחותי שעברתי לאורך השנים.

בין היתר דיברנו על אותנטיות, על נדיבות, על חיישנים אנושיים של בולשיט,
על אנרגיית חיים, על התמדה, על הקשר בין שבין כתיבה, הקשבה ומוזיקה,
על להרבות טוב, בניית אמון ויצירת מערכת יחסים עם אלפי אנשים.

הנה שוב הקישור לשיחה.

ניתן להקשיב לשיחה גם בספוטיפיי

אם בא לכם לכתוב לי כמה מילים לאחר שאתם מקשיבים ולשתף אותי בנקודות שנגעו בכם ושלקחתם מהשיחה יעניין אותי מאוד לקרוא.

ואם טרם פגשתם את ישעיהו ואת החומרים שלו,
והנושא של מילים-כתיבה-השפעה-תוצאות מעניין אתכם,
מומלץ בחום רב לבקר באתר שלו, בפודקאסט "הקופי הטוב בעולם" , ולהירשם לתפוצה שלו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אחת העורכות שיצא לי לעבוד איתן העירה לי שאני נשען יותר מדי על ציטוטים של אחרים.

"למה אתה מרגיש צורך להביא כל כך הרבה ציטוטים?" היא שאלה אותי, "מה רע או לא מספיק במילים שלך?"

"הסיבה שאני עושה את זה," עניתי, "היא שחשוב לי לתת להם קרדיט.
כשמשפט מסוים נוגע בי ומתחשק לי לחלוק אותו, חשוב לי לתת את הקרדיט למי שכתב אותו.
גם להיות נדיב וגם לפרגן."

"אני מבינה," היא לא הרפתה, "ממליצה לך לבדוק אם אין שם עוד משהו שקשור לחוסר ביטחון או לחשש לבטא את עצמך."

**
עם השנים גיליתי שכשמישהו אומר לך משהו, כמעט תמיד מתקיימים שם שני דברים:

א. יש משהו בדבריו.
גם אם המשהו הזה חלקי, אם אקשיב לו בסקרנות ובלב פתוח,
מבלי לנסות להדוף או לבטל אותו, כנראה שאמצא שם משהו רלוונטי עבורי.

ב. הוא מביע את זה מבעד לעדשות שלו, מתוך משהו שחי בו ומעסיק אותו.
בדוגמא הזו, ייתכן שבאותה נקודת זמן,
אותה עורכת היתה עסוקה בקול הפנימי שלה ובקושי או בחשש לבטא אותו,
ושחלק מהפרשנות שלה להתנהלות שלי נבע מהמקום הזה.

**
בפוסט שהעליתי בשבוע שעבר שיתפתי שאני בעיצומו של מסע משמעותי ומרגש עם חבריי מהשירות הצבאי.
המסע הרשמי הסתיים, ובתחילת השבוע נחתנו חזרה בארץ.
היה בשבוע הזה משהו חזק עבורי, יכול להיות שאשתף יותר בהמשך.
זה מרגיש לי עדיין בתהליך של עיבוד ועיכול.

הסשנים הכי עוצמתיים במהלך המסע היו אלו שבהם מישהו מאיתנו בחר לשתף במשהו אישי.
זה היה נפתח בשיתוף של כחצי שעה (לפעמים אפילו יותר) ואז סבב של התייחסויות ושיתופים מהקבוצה.
ההכוונה היתה להימנע מלתת עצות ולהשתדל להישאר במקום של הקשבה אמפטית והתייחסות אישית.

בסשן "שלי", לאחר ששיתפתי במשהו אישי שמעסיק אותי, פתחנו את המרחב לסבב של התייחסויות.
חבריי החלו לדבר בזה אחר זה, כל אחד קיבל את המקום שלו, אין לחץ של זמן, לא ממהרים לשום מקום.

בדומה למה שכתבתי למעלה, שמתי לב שבכל פעם שמישהו התייחס לשיתוף שלי, התקיימו שני דברים:

א. הוא נגע בנקודה כלשהי שהיתה רלוונטית עבורי, גם אם היא לא היתה הנקודה המרכזית שבבסיס השיתוף.
ב. הוא דיבר מתוך המקום שלו, כך שלצד ההתייחסויות אלי, הוא למעשה ביטא משהו חשוב ורלוונטי עבורו.

גם במהלך השיתוף שלי וגם בשיתופים של חבריי למסע היה לי מרתק "לשחק עם זרקור תשומת הלב",
להפנות אותי לאנשים אחרים או לעצמי.

כשאחרים מדברים – להקשיב למילים (ולמה שבין המילים) שלהם ולבדוק בסקרנות האם הם ממוקדים בעצמם או במשתף.

כשאני עומד לדבר – לבדוק למה חשוב לי לומר את מה שאני עומד לומר, והאם זה ממוקד בי או בחבר שאליו אני מתייחס.

**
לקינוח, שלושה ציטוטים קצרים שהעליתי בעבר, שנתקלתי בהם שוב היום ושאני אוהב:

איך הם קשורים לנושא הפוסט הנוכחי?
אשאיר לכם למצוא את התשובה…

"לפעמים קל יותר להפוך את העולם למקום טוב יותר
מאשר להוכיח שהפכת את העולם למקום טוב יותר."

~ עמוס טברסקי ז"ל, עמיתו של דניאל כהנמן,
הציטוט מתוך הספר "ענן של אפשרויות" מאת מייקל לואיס

**
"זה שאני עכשיו מנכ"ל לא הופך אותי רק ל'מנהיג' אלא גם ל'ממשיך דרך'.
כולנו ממשיכי דרך.
אנחנו ממשיכי דרך מהרגע שנולדנו.
אדם צריך צניעות כדי להנהיג,
אבל הוא גם צריך צניעות כדי להמשיך את דרכם של אחרים.
מנהיגים צריכים ממשיכי דרך – אין מנהיגים בלי ממשיכי דרך.
וכשאתה מנהיג, אתה צריך לקחת לעבודה אנשים עם השקפות ועם התנסויות שונות משלך –
קבוצה שתשאיר אותך צנוע.
כי כשאתה מנהיג, האגו יכול להתנפח בקלות רבה."

~ ג'ים תיין, נשיא קימבל אינטרנשיונל,
הציטוט מתוך הספר "אגונומיקס" מאת דייויד מארקום וסטיבן סמית.

**
"איך בונים ספינה?
אוספים אנשים
ונוטעים בהם את האהבה והכמיהה לים הרחב, הגדול והאינסופי.
ולא אוספים אנשים
ואומרים להם לאסוף עצים, להכין תכניות ולבנות ספינה."

~ אנטואן דה סנט-אכזופרי

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בימים האחרונים אני זוכה לעבור מסע מרגש ומשמעותי עם חבריי מהשירות הצבאי.
זהו מסע בן מספר ימים המובל על-ידי עמותת "בשביל המחר" בתמיכתה של עמותת העטלף,
שכוונתו המרכזית לאפשר לנו לעבד ביחד חוויות מהשירות ומהחיים.

מרבית הזמן אנו יושבים ביחד או מטיילים בטבע,
מבשלים ארוחות, משתפים ומקשיבים,
לומדים להכיר יותר לעומק אחד את השני,
מתבוננים בעצמנו וזה בזה.

משתדלים להיות נוכחים בלב פתוח ובכוונה מיטיבה,
לגעת באומץ במה שחי בנו,
להימנע מלתת עצות ולקפוץ עם פתרונות.

יש משהו חזק ומרגש ביכולת ובמוכנות לשבת ביחד,
להתקלף מחלק מהמסכות והתפקידים שלנו,
לתת ולקבל אהבה.

לקחתי לעצמי הפסקה קלה,
בזמן שחבריי מכינים את ארוחות השבת,
בכדי לכתוב את המילים הללו,
ולשתף בשלושה ציטוטים חזקים על שיתוף, נוכחות והקשבה
שעולים לי שוב ושוב בימים האחרונים.

הכלים הערב עלי.
1.
גאוה / דליה רביקוביץ'

אֲפִלּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ,
וְלֹא מֵחֲמַת זִקְנָה.
שָׁנִים רַבּוֹת הֵם שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם בַּחֹם וּבַקֹּר,
שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת,
כִּמְעַט נוֹצָר רֹשֶם שֶׁל שַׁלְוָה.
אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָךְ נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים.
מֵעֵין גַּאֲוָה.
שָׁנִים רַבּוֹת עוֹבְרוֹת עֲלֵיהֶם בְּצִפִּיָּה.
מִי שֶׁעָתִיד לְְְשַׁבֵּר אוֹתָם
עֲדַיִן לֹא בָּא.
וְאָז הָאֵזוֹב מְשַׂגְשֵׂג, הָאַצּוֹת נִגְרָשׁוֹת וְהַיָּם מֵגִיחַ וְחוֹזֵר,
וְדוֹמֶה, הֵם לְלֹא תְּנוּעָה.
עַד שֶׁיָּבוֹא כֶּלֶב יָם קָטָן לְהִתְחַכֵּךְ עַל הַסְּלָעִים
יָבוֹא וְיֵלֵךְ.
וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.
אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה.
וּמַה גַּם אֲנָשִׁים.

**
2.

"התמחותי ברפואה לימדה אותי שיטות פשוטות וישירות.
פגשתי מישהו, אבחנתי את בעייתו, החלטתי מה נדרש וסיפקתי לו את זה.
המודל הרפואי שהקנו לי התמקד במה שאני כרופאה חושבת, מבינה או מחליטה,
במה שאני כרופאה, יודעת.
מאז גיליתי שרוב הזמן איני יודעת בעצם מה נדרש,
ובאופן מפתיע עוד יותר, איני צריכה לדעת.
אבל אני כן יודעת שאם אני מקשיבה בתשומת לב למישהו, לו עצמו, לנשמתו,
על פי רוב אני מגלה שברמה העמוקה והלא-מודעת ביותר,
הוא חש בעצמו את כיוון הריפוי שלו ואת שלמותו.
אם אוכל להשאר פתוחה לכך,
ללא ציפיות לגבי מה שהוא אמור לעשות,
כיצד הוא אמור להשתנות כדי להיות טוב יותר,
או אפילו כיצד נראית השלמות שלו –
משהו פלאי עשוי לקרות.
אני מתכוונת שיש בכך בהירות ויושרה רבה יותר
מבכל אמצעי שאנקוט כדי לתקן את המצב או להקל על הכאבים.
ולכן, כבר אין לי תיאוריות רבות על אנשים.
אינני מאבחנת אותם או מחליטה מהי בעייתם.
אני פשוט נפגשת איתם ומקשיבה.
כשאנו יושבים יחד, אין לי אפילו תכנית.
אבל אני יודעת שעם הזמן, משהו יעלה בשיחתנו.
משהו שהוא חלק מתבנית גדולה וברורה יותר ששנינו לא יכולים לראות באותו רגע.
וכך אני יושבת איתם ומחכה."

~ מתוך "ברכות סבי" מאת רחל נעמי רמן

**
3.
נוכחות אנושית לפני הכל

"ברצוני לפתוח בדבר החשוב ביותר שיש לי לומר:
מהות העבודה עם אדם אחר היא להיות נוכח כיצור חי.
וזה באמת מזל, כי אילו נדרש מאתנו להיות פיקחים, או טובים, או בוגרים, או חכמים,
קרוב לודאי שהיינו בבעיה.
אולם אלו לא הדברים החשובים.
מה שחשוב הוא להיות נוכח כאדם עם אדם אחר,
לזהות את האחר כישות נוספת, הנמצאת שם.

אז, כשאני יושב עם מישהו,
אני לוקח את בעיותיי ואת רגשותיי ושם אותם כאן בצד אחד, קרוב אלי, למקרה שאזדקק להם.
אולי ארצה להיכנס ולראות שם משהו.
ואני לוקח את כל הדברים שלמדתי ושם אותם בצדי השני, קרוב.
ואז אני פשוט כאן, עם עיני, וישנו האדם האחר הזה.
אם במקרה יסתכלו לתוך עיני, יראו שאני רק יצור מפוחד.
עלי להשלים עם כך.
יתכן שלא יסתכלו, אך אם יסתכלו, הם יראו זאת.
הם יראו שאני קצת ביישן, קצת מרוחק, לא בטוח.
למדתי שזה בסדר.
אני לא צריך להיות בטוח בעצמי ועם נוכחות יציבה.
אני פשוט צריך להיות נוכח."

יוג'ין ג'נדלין, יוצר גישת ההתמקדות (תרגום חופשי מאנגלית)

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הנערה שלפני קופצת ונעלמת.
עכשיו תורי.
אני עושה צעד ומתקרב לקצה הסלע באיטיות.
רגלי הימנית נעה בכבדות ומתחילה לרעוד.
נהר הטארה הכחול והקריר חמישה מטרים מתחתיי.
רגל שמאל מתרוממת באיטיות ונצמדת לרגל ימין.
למרות שיש מקום לצעד קטן נוסף, הרגליים מסרבות להתקדם.
מהצד זה נראה הרבה יותר נמוך וכיפי והרבה פחות מפחיד.
ברור לי שזה לא מסוכן.
אני מבין שזה לא מאוד גבוה וראיתי את האחרים קופצים לפניי.
אז למה הלב דופק כל כך חזק והנשימה נעצרה?
לשבריר שניה עולה בי חרטה:
למה טיפסתי ישירות לכאן? למה לא התחלתי מהסלע הנמוך יותר?
יש אנשים בתור מאחוריי, ורועי בני מביט בי מלמטה.
אין מצב שאני מסתובב.
הדרך היחידה היא קדימה.
אני לוקח שאיפה עמוקה ומזנק …

**
הדופק הגבוה, הנשימה הקצרה והרעד ברגליים מאותתים לי שאני מפחד.
את הפחד לא מעניין ההיגיון.
למרות שאני מבין שאין פה שום דבר מסוכן, הפחד נוכח, והוא דומיננטי.
לפחד לא משנה אם מדובר בקפיצה מצוק, בשיחה טעונה או בקבלת החלטה חשובה.
עבורו יש כאן סכנה והדרך שלו לשמור עלינו היא לעצור אותנו מלהתקדם.
בחלק מהמצבים זה באמת מסוכן.
קפיצה למים באזור לא מוכר ומרובה סלעים יכולה להסתיים במוות.
להחלטה לא אחראית יכולה להיות השלכה הרסנית על החיים.
שיחות מורכבות יכולות לבנות או להרוס מערכת יחסים.
אבל מבחינת הפחד, הכול אותו דבר.
בין אם זה בטוח ובין אם לא, בין אם זה מקדם אותנו או פוגע בנו,
דפיקות הלב, הנשימה המואצת והכיווץ בגוף יהיו שם.

חשוב להכיר את זה ולהבין שנוכחותן של התחושות-תופעות הללו אינן סימן לכך שמשהו לא בסדר.
לפעמים חשוב מאוד להתקדם, למרות הפחד.
במצבים מסוימים, דווקא ההישארות במקום, במרחב המוכר, מסוכנת.
המנעות מפעולה במקומות חשובים, היא גם מסוכנת וגם אחת מגזלניות האנרגיה המרכזיות.

**
"איפה הדליפות שלך?", שאלה אותי השבוע שרית אמיתי כשהתארחתי בפודקאסט שלה,
"מה מרוקן לך את המצבר?"
"הדבר שמשפיע עלי יותר מכל הוא עניינים לא מדוברים במערכות יחסים שחשובות לי", עניתי.

כשחיים ועובדים עם אנשים, בין היתר חווים גם קונפליקטים ומתחים.
כשזה קורה, אחת הדרכים הכי אפקטיביות ובריאות להתקדמות היא שיחה כנה ואמפטית.
באופן אישי, כשאני חווה קונפליקט כואב או מעיק עם מישהו קרוב לי,
למרות שברור לי שכשתתקיים שיחה היא תשפר את המצב,
קשה לי "לחתור למגע" וליזום שיחה כזו.

הדיבור הפנימי שלי יכול להישמע כך:
"אני רוצה לקיים את השיחה הזו, אבל לא היום."
"עדיף לעשות את זה בזמן אחר, בתנאים קצת יותר מתאימים."
"חשוב לי לעשות את השיחה הזו, וגם אעשה אותה, אך אני צריך עוד זמן כדי להגיע יותר מוכן."

לכאורה יש היגיון במשפטים הללו,
ואולי אפילו התזמון, התנאים וההכנה יכולים להיות טובים יותר מכפי שהם עכשיו.
עם זאת, חשוב להכיר בכך שבבסיס של כל המשפטים הללו נמצא פחד:
פחד לפגוע או להיפגע.
פחד שדברים יצאו משליטה ויתפתחו בצורות שאיננו רוצים.
פחד שלא נדע מה לומר או איך להגיב.
פחד מדחייה.

**
המילה "פחד" יכולה לעורר התנגדות.
חלק מהמנהלים שאני מלווה יתרגזו אם אשאל אותם "מה מפחיד אותך בסיפור הזה?".
"לא מפחיד אותי כלום" הם יענו וייסגרו.

אם לעומת זאת אשתמש במילים אחרות כגון "מה מטריד אותך?", או "איפה אתה לא שקט?"
יהיה להם הרבה יותר קל להיפתח ולשתף.

חשוב להשתמש בטרמינולוגיה מתאימה, כדי שאנשים ירגישו נוח לתקשר,
ועם זאת לזכור, שגם כשמשתמשים במילים וברגשות אחרים, בבסיסם נמצא פעמים רבות פחד.

הסופרת ג'וליה קמרון ("דרך האמן") טוענת ש"דחיינות אינה עצלות, אלא פחד, וחשוב לקרוא לה בשמה."

"אני נמנע, משמע אני פוחד" (על משקל "אני חושב, משמע אני קיים"),
הוא משפט שאימצתי לעצמי לאחרונה, ושעוזר לי לפגוש את הפחד שלי, להקשיב לו ולהיות איתו.

במקרה שלי, עצם המחשבה על שיחה טעונה עם מישהו שיקר לליבי,
מעוררת בי תחושות דומות לאלו שחוויתי על הסלע בנהר הטארה:
דופק מואץ, נשימה קצרה ולא סדירה, כיווץ בחזה, מועקה בבטן.

בדומה לסלע, זה בדיוק סוג המצבים שחשוב לעשות בהם צעד קדימה ו"לזנק למים", למרות הפחד.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. אתם מוזמנים להאזין לשיחה המלאה (קישור לאפל, קישור לסופטיפיי) של שרית אמיתי הנפלאה ושלי.
דיברנו על תקשורת מקרבת, משפחה וקריירה, התפתחות אישית ועוד.
במהלך השיחה שרית הפתיעה אותי והציעה לי שיתוף פעולה בשידור חי,
הצעה שאיפשרה לנו לקיים שיחה ספונטנית ואותנטית ברוח תקשורת מקרבת.

מספר הרהורים מטיול קיץ:

כשיוצאים למרחב לא מוכר, יכול להיות שנחווה הרבה חוסר שקט, מוטרדות ודאגה.
שמתי לב שכמעט בכל רגע נתון משהו מטריד ומעסיק אותי.
דוגמא קטנה מהדרך לשדה התעופה:
– האם ירשו לנו להעלות את הטרוליז למטוס למרות שהם חורגים בחצי קילו?
– האם נטוס היום או שהטיסה תבוטל?
– מה יהיה עם התורים המטורפים בנתב"ג?
– האם המטוס ייצא בזמן או יתעכב?

המוטרדות הזו, נוכחת בחלקים גדולים מהזמן.
כשמשהו מסתדר, כמו למשל, צ'ק-אין זריז וחלק, וטיסה שיוצאת בזמן,
משהו אחר נכנס למרחב תשומת הלב ומתחיל להציק.
יש פה בור ללא תחתית: חוסר שקט שבכל פעם מוזן ממשהו אחר.

**
תופעה דומה, מזווית קצת אחרת:
בחלקים גדולים מהזמן, מתחשק לי להיות במקום אחר, להגיע, להתקדם, לעבור שלב.
לדוגמא:
– מתי יתחיל הצ'קאין? מתי נעבור את הבידוק? מתי נעלה למטוס? מתי נמריא? מתי ננחת?
– מתי נקבל את הרכב השכור? מתי נגיע ליעד? מתי נקבל את החדר? מתי יגיע האוכל?

לא משנה איפה אנו נמצאים, תמיד יש את הדבר הבא לצפות לו.

השילוב זה של מוטרדות ושל רצון להיות במקום אחר מתסכל.
הוא פוגע באיכות החוויה ובנוכחות שלנו.

כמה מהזמן אנו נוכחים במקום ומקבלים את המצב שאנו נמצאים בו,
וכמה מהזמן אנו מוטרדים ממשהו עתידי שאולי יקרה ואולי לא, או רוצים להיות במקום אחר?

כמה זמן חולף מרגע שדברים מסתדרים בדיוק כפי שקיווינו ועד שאנו שוב חשים חוסר שקט, מוטרדות או רצון להיות במקום אחר?

מודעות לכך שאנו מוטרדים וממוקדים בעתיד, מציפה את התופעה אך לא מעלימה אותה.

**
חוויות.
הרגעים הכי המשמעותיים בכל טיול נובעים בעיקר מאינטראקציות ופחות מנופים או מאטרקציות.
הנופים והאטרקציות הם מרחב שבתוכו יכולות להיחוות החוויות, מרחב חשוב ולא הכרחי. 

בטיול הנוכחי, לנו במהלך שני לילות ליד אגם קטן ומדהים בהרים.
הנוף מהמם וברגע הראשון הנשימה נעתקת.
באחד הימים חזרנו לבקתה שלנו המשקיפה על האגם והיינו די עייפים.
השמיים היו מעוננים, ולא התחשק לנו לטבול שוב באגם.
פתאום, החל טפטוף של גשם קל.
"מתאים לך לחצות את האגם בשחייה בגשם..?" שאלתי.
חמש דקות לאחר מכן כבר היינו במים הקרירים.
העייפות נעלמה בשנייה.
11 דקות ו 23 שניות מקצה לקצה לפי הסטופר של רועי.

האגם הוא אותו אגם.
החוויה, הסיפור והזיכרון יהיו שונים לגמרי.

**
מסורת מתחילה מפעולה אחת.
הטיול הנוכחי היה טיול הקיץ השביעי שרועי ואני יוצאים אליו.
הטיול הראשון היה בחופש הגדול של כיתה ב' – העמסנו על הרכב אוהל, שקי שינה קצת ציוד ועלינו צפונה.
לא היתה לנו תוכנית מוגדרת והכוונה היתה להתקדם בקצב ובכיוון שמתאים לנו.
כשעושים את זה בזוג, המנהלות פחות מסובכות, ואפשר לזרום די בקלות.
מאז, בכל קיץ וקיץ, הקפדנו לצאת לטיול השנתי שלנו.
השנה עשינו את זה בפעם השביעית ברציפות, פעם ראשונה בחו"ל.
כשיצאנו לטיול הראשון לפני שש שנים, לא ידענו שהוא יהיה תחילתה של מסורת.
מסורת מתחילה בפעולה אחת.
חשיבותו של משהו מתבררת לעיתים בפרספקטיבה של זמן ומרחב.

**
אותו דבר אבל שונה.
לכאורה, יש מסגרת קבועה ודומה לטיולי הקיץ שלנו: הם תמיד ביולי-אוגוסט, נמשכים כשבוע, אבא ובן.
למרות קווי הדימיון הטיולים הללו שונים מאוד זה מזה:
זה נובע גם מכך שאנחנו משתנים עם הזמן (הטיול עם ילד בן 8 שונה מטיול עם נער בן 14),
וגם מכך שברגע נתון, בהתאם למה שעובר עלינו ולמקום שאנו נמצאים בו, החשק והרצונות שלנו משתנים.
אחד הדברים שאני הכי אוהב בטיולים הללו הוא החופש שאנחנו מאפשרים לעצמנו:
יוצאים עם מעט תוכניות ועם הרבה זרימה למה בא לנו לעשות בשעות הקרובות.
בנחל שכיף לנו לשהות בו נישאר כמה שעות, ומחורשה מלאת דבורים נברח מהר.
הטיול מתהווה מתוך הקשבה ותשומת הלב מתמשכת לעצמנו ולמה שמתאים לנו.

**
סגירה.
בסופו של כל טיול אנחנו מוציאים ספר "לופה" עם הרבה תמונות וקצת מילים לסיכום הטיול.
הסגירה היא שלב חשוב בחוויה.
בספר שכזה אנו משתדלים להנציח גם תמונות וגם רגעים שנרצה לזכור.
לאחר שהחוויה המיידית חולפת, מה שנשאר זה התמונות, הזיכרונות והספר.
טיול של מספר ימים הוא חוויה אינסופית מלאה ומורכבת.
לאחר חודשים ושנים, התמונות והזיכרונות ישטחו אותה למשהו מוגבל ומצומצם.
חלק גדול ממה שחווינו יתאדה, וייזכרו מספר מצומצם של אירועים ורגעים.
"ספר טיול" יכול להשפיע על הדרך שבה נזכור את הדרך שעברנו:
משפט מצחיק שנאמר, אדם מעניין שפגשנו, שיר שנדלקנו עליו במהלך הטיול.
בדומה לספרי ההיסטוריה, ספר טיול אינו תיעוד מדויק של מה שהיה,
אלא בחירה סלקטיבית במספר מצומצם של תמונות, אירועים וזיכרונות שבוחרים להדגיש.

**
עד כאן מספר הרהורים על טיול.
טיול הוא בדרך כלל פרק זמן בן מספר ימים, הפוגה בתוך החיים.
כשאני עובר על מה שכתבתי פה, מתחדד לי שהכול למעשה רלוונטי גם לחיי שגרה רגילים ויומיומיים:
מוטרדות, רצון להיות במקום אחר, חשיבות החוויות, נוכחות והקשבה, בחירה, מסורת, סגירות וסיכומים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תהיה בן אדם.
תהיה הגון.
אני אוהבת אותך.
אני מאמינה בך.
חשוב לעשות טוב בעולם.

איך זה לגדול בבית שבו אלו המילים שאתה שומע מאימך?
איך אתה מתפתח כאדם כשזה המסר והדוגמא האישית שאתה מקבל מהוריך?

**

הבוקר התחלתי לקרוא את ספרו של מיכאל ביטון – "אפשר לנצח את הסוציו-אקונומי".
מיכאל ביטון הוא חבר כנסת מטעם מפלגת כחול לבן ובעבר כיהן במשך כשמונה שנים כראש מועצת ירוחם.
שמעתי על מיכאל ועל תרומתו העצומה לירוחם מספר פעמים בעבר, אך אף פעם לא התעמקתי בו ובסיפור שלו.

למרות שאנחנו בני גיל דומה, הסיפור של מיכאל שונה מאוד מהסיפור שלי:
הוריו יוצאי מרוקו, הוריי יוצאי רומניה.
הוא גדל בירוחם, אני גדלתי בכפר סבא.
למיכאל יש שמונה אחים ואחיות, לי יש אח אחד.
לאורך השנים מיכאל מתמקד בפעילות חברתית ופוליטית, אני עובד בעיקר במגזר העסקי.

לשמחתי, יש בינינו גם מספר דברים משותפים: גם אני שמעתי וחוויתי מהוריי מילים דומות לאלו המצוטטות למעלה ששמע מיכאל מהוריו. 

**
בשבוע שעבר קראתי את ספרה של יולי נובק – "מי את בכלל?".
יולי נובק שימשה במשך כחמש שנים כמנכ"לית עמותת "שוברים שתיקה".
בספרה היא משתפת באירועים, חוויות ומחשבות הן מתקופת פעילותה בעמותה והן מהשנים שלאחר מכן.

יש כאלו שעצם אזכור השם "שוברים שתיקה" מעורר בהם כעס גדול והתנגדות עצומה.
"הם מלכלכים על צה"ל בחו"ל" היא אחת האסוציאציות הראשונות שקופצת.
כשסיפרתי לבני משפחתי שאני קורא את הספר, התגובה הראשונה היתה: "למה?? הם בוגדים שפוגעים במדינה !"

למה באמת..?
למה לקרוא משהו שרחוק ממך, זר ואולי אפילו מנוגד למשהו שאתה מאמין בו?

כי בדרך כלל זה יותר מורכב ממה שנדמה לנו…

**
עשרות העמודים הראשונים שהספקתי לקרוא עד כה בספרו של מיכאל ביטון מרתקים ומרגשים אותי.
ספרה של יולי נובק, עורר בי הרבה מחשבות ותחושות.

הספרים הללו מהווים עבורי צוהר שבעזרתו אני נחשף למשהו שלא תמיד נגיש ביום-יום:
שילוב של מסע אישי ואנושי שונה משלי,
לצד פרספקטיבה מסוימת על המדינה ועל החברה הישראלית.
הקריאה מאפשרת לי להבין יותר לעומק מורכבות ושונות ומלמדת אותי דברים שלא הכרתי.

חשוב לזכור שהספרים הללו אף פעם אינם אובייקטיבים:
הם מתארים מציאות מסוימת (ולא את "ה-מציאות"),
נכתבים תמיד מתוך נקודת מבט סובייקטיבית,
ובדרך כלל מגיעים עם אג'נדה כזו או אחרת.

**
לפני כתיבת הפוסט הזה, עשיתי חיפוש קצר ברשת על מיכאל ביטון.
מצאתי כתבה טריה שפורסמה לאחרונה ושקיבלה מעל למאה וחמישים תגובות.
כחצי מהתגובות מפרגנות, אוהדות ותומכות, והחצי השני מלאות ביקורת והאשמות.

מתגובות וטוקבקים ברשתות החברתיות אפשר ללמוד מעט מאוד.
חבל על זמן הקריאה שלהן.

כשאדם כמו מיכאל ביטון כותב ש"אפשר לנצח את הסוציו-אקונומי", אני רוצה להקשיב לו וללמוד ממנו.

איך מיכאל, טל אוחנה ראשת המועצה הנוכחית של ירוחם, רותם ידלין יו"ר המועצה האזורית גזר ועליזה בלוך ראשת העיר בית שמש,
מצליחים לפתח את הערים והעיירות שלהם וליצור קירבה בין תושביהן?
איך הם מצליחים להתמודד עם שחיתות, אלימות, מורכבות ומוגבלות משאבים ולחולל שינוי משמעותי ומיטיב?
האם אפשר ללמוד מזה משהו גם לערים אחרות, ואולי מעבר לכך?

בשונה ממני, קורא וצופה מהצד, הם חיים את זה ועובדים בזה ביום יום…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע, כתבתי לעצמי חמש שאלות אישיות.

לשאלות יש כוח עצום כיון שהן משפיעות על החשיבה שלנו וממקדות את תשומת ליבנו.
כשהתשובה לשאלה ברורה או מיידית, השאלה מקבלת מענה ואנחנו ממשיכים הלאה.
כשלשאלה שאנו נשאלים אין תשובה מיידית, משהו בנו ממשיך לחפש תשובה.
כשהשאלה חשובה מספיק, היא ממשיכה לקנן בתוכנו ומפעילה תהליך חיפוש שחלקו לא-מודע.
משהו בנו ממשיך לסרוק ולחפש תשובות גם כשאנחנו עסוקים בדברים אחרים.

**
השאלות שכתבתי לעצמי השבוע התגבשו בתקופה האחרונה, מתוך כמיהה לאיזשהו ריענון או התחדשות.
אולי גם מתוך געגוע למשהו שחוויתי בעוצמה בעבר, ולאחרונה קצת פחות.

1. אם כסף לא היה עניין, במה הייתי משקיע את תשומת ליבי ואת אנרגיית החיים שלי?

2. מה מתחשק לי ללמוד בתקופה הקרובה?

3. למה בא לי להתמסר ובמה בא לי להתמחות בתקופה הקרובה?

4. מה חשוב לי להכניס לחיי?

5. איזה הרגל חדש אני רוצה לפתח?

בשונה ממבחן בבית הספר, אין הכרח לענות על כל השאלות.
יש ביניהן חפיפה מסוימת וכל שאלה מדגישה משהו קצת אחר הקשור לאותו נושא.
לדוגמא, "התמחות" מכוונת למהלך של לימוד לאורך זמן, אולי בעזרת מורה או חונך,
בעוד ש"הרגל" מדגיש יותר את החיבור המעשי ליום-יום. לשינויים קטנים יכולות להיות השפעות ניכרות.

**
אני אוהב את הטכניקה הזו של שאילת שאלות, כאמצעי ליצירת תנועה פנימית וחיצונית.
ניתן להשתמש בה עם עצמנו או עם אחרים.
אין בי לחץ למצוא תשובות מהירות.
אני כותב לעצמי את השאלות ומניח אותן במקום נגיש,
חוזר אליהן מדי פעם, נותן ל"מערכת" לעבוד,
ומחכה בסקרנות לראות מה עולה ואיך זה מתפתח…

אם הפוסט הזה, והשאלות הללו מעוררים בכם משהו, אשמח לשמוע מכם…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

יד ימין היא היד החזקה שלי.
כשאני כותב לעצמי "דפי בוקר", פותח מכסה של צנצנת עיקשת או מחליף נורה אני עושה זאת בעזרת ידי הימנית.
בשבוע שעבר הקדשתי זמן לטיפול בגינה וידי הימנית היא זו שגזמה במשך שעתיים ענפים ושיחים.
בעזרת ידי הימנית מילאתי לאורך השנים עשרות רבות של מחברות בהרהורים, רפלקציות ורעיונות.
ברמה מסוימת זו היד שעוזרת לי ליצור, לחשוב ולעבד.
אפשר לקרוא לה היד "העיקרית" שלי.
ידי השמאלית הרבה פחות פעילה מידי הימנית וחלוקת הנטל ביניהן אינה שוויונית.

לפני זמן מה דפקתי מסמרים על קורת עץ.
באחד הרגעים לא הייתי מרוכז, וידי הימנית שאחזה בפטיש חבטה באגודל ידי השמאלית במקום במסמר.
הכאב היה חד.
ידי השמאלית קפצה לאחור וידי הימנית בצורה אינסטינקטיבית הניחה את הפטיש וחיבקה את ידי השמאלית ברוך.

באותו רגע ידי השמאלית לא אמרה לידי הימנית: "פגעת בי ! תני לי את הפטיש, אני רוצה להחזיר לך כגמולך!"
וידי הימנית לא אמרה לידי השמאלית: "ראי איך אני מטפלת בך, את חייבת לי."
למרות ההבדלים ביניהן, ידי הימנית אינה מרגישה עליונות ולידי השמאלית אין תסביך נחיתות.

"חוכמת שתי הידיים" הוא רעיון שקראתי באחד מספריו של טיך נהאת האן המדגיש את עיקרון אי-ההבחנה (באנגלית Non-Discrimination).
מהות הרעיון היא שכולנו חלק משלם הגדול מאיתנו, מחוברים זה לזה ומשפיעים זה על זה.
למרות השונות ביניהן, ידיי הן חלק מגופי ולשתיהן יש תרומה וחלק בתפקודו התקין.
כבני אדם, בלי קשר לדעות הפוליטיות, לתרבות או ללאום שלנו, כולנו חלק מהאנושות.
כיצורים חיים, הכוללים גם צמחים ובעלים חיים, כולנו חלק מהפלנטה הזו.

**
התפיסה המנוגדת לתפיסת החיבוריות או "אי-ההבחנה" היא תפיסת "הנפרדות" שעל פיה אנחנו "הטובים-צודקים" והם "הרעים-טועים".
תפיסה זו עומדת פעמים רבות בבסיסם של קונפליקטים ומלחמות בקרב משפחות, ארגונים, תרבויות או מדינות.
מה היה קורה אם ידי השמאלית היתה מפרשת את פגיעת הפטיש בה כפגיעה מכוונת והיתה מחפשת צדק או נקמה?
איך זה היה משפיע על כל אחת מהן ועלי?
איפה עובר הגבול בין מה שהוא חלק ממני או "מהמשפחה שלי" לבין משהו שהוא מחוצה לי ומהווה איום עלי ועל מה שחשוב לי?
האם הגבול הוא הגוף שלי? קשר דם? דעות פוליטיות? שיוך ארגוני? דת? גבול מדיני?
מי קובע את הגבול הזה עבורי ועל פי מה הוא נקבע?

**
מטרת הפוסט הזה אינה לנפנף בסיסמאות חלולות או להטיף לשלום עולמי המנותק מהמציאות המורכבת שאנו חיים בה.
הלוואי והיו פתרונות מיידיים ופשוטים לאתגרים שאנו חווים.

מטרת הפוסט היא לעורר מודעות, לפתח סקרנות ולהניע אותנו להתבונן בעצמנו ובחשיבה שלנו.
אני מאמין בכל ליבי באחריות אישית ובהשפעה העצומה שיש למחשבות, אמירות ופעולות של כל אחד ואחת מאיתנו.
אם הנושא הזה מעניין אתכם, אולי תרצו לקרוא גם את "משפחה קטנה מדי" שכתבתי לפני כשנה, עם התפרצות אירועי האלימות בערים המעורבות.

**
המלצה חמה לסיום:

השבוע נחשפתי לסדרת פרקים מרתקת במסגרת הפודקאסט "מפלגת המחשבות" מבית אבי חי אשר מתמקד ברעיונות הגדולים של הפוליטיקה הישראלית.
בעונה השניה (החל מפרק #21), מתמקדים אפרת שפירא רוזנברג וד"ר מיכה גודמן בסכסוך הישראלי-פלסטיני ובתפיסות הימין והשמאל.
הפרקים מנגישים בצורה בהירה, קולחת ומאוזנת את התפיסות האידיאולוגיות, החלומות, הפחדים והתהליכים המשמעותיים הקשורים לסכסוכים הללו.
בעולם שבו אנו "מופצצים" באינספור "רעשים" המתחרים על תשומת ליבנו, לפעמים תוך ניסיון להטות אותנו לכיוונים מסוימים,
אני מוצא בפרקים הללו עניין רב, ערך עצום ותרומה משמעותית להעמקת ההבנה ותהליכי החשיבה שלי בנושא חשוב שהידע שלי בו מצומצם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ארבעה קטעים שאני אוהב.
מומלץ לקרוא לאט ובתשומת לב, עם הפסקה בין לבין.
לתת למילים ולתחושות לחלחל..

"הרים לפעמים קורסים
אוקיינוסים לפעמים שוצפים וקוצפים
אבל מאדם פשוט אנחנו מצפים
שיעמוד לנצח זקוף ואיתן
נחוש ושאפתן"

~ בינג שין. סין. מאה 20
תרגום: יובל אידו טל

**
גאוה / דליה רביקוביץ'

אֲפִלּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ,
וְלֹא מֵחֲמַת זִקְנָה.
שָׁנִים רַבּוֹת הֵם שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם בַּחֹם וּבַקֹּר,
שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת,
כִּמְעַט נוֹצָר רֹשֶם שֶׁל שַׁלְוָה.
אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָךְ נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים.
מֵעֵין גַּאֲוָה.
שָׁנִים רַבּוֹת עוֹבְרוֹת עֲלֵיהֶם בְּצִפִּיָּה.
מִי שֶׁעָתִיד לְְְשַׁבֵּר אוֹתָם
עֲדַיִן לֹא בָּא.
וְאָז הָאֵזוֹב מְשַׂגְשֵׂג, הָאַצּוֹת נִגְרָשׁוֹת וְהַיָּם מֵגִיחַ וְחוֹזֵר,
וְדוֹמֶה, הֵם לְלֹא תְּנוּעָה.
עַד שֶׁיָּבוֹא כֶּלֶב יָם קָטָן לְהִתְחַכֵּךְ עַל הַסְּלָעִים
יָבוֹא וְיֵלֵךְ.
וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.
אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה.
וּמַה גַּם אֲנָשִׁים.

**
"כל הרגשה רעה היא אנרגיה פוטנציאלית לקראת דרך קיום נכונה יותר, אם מעניקים לה את המרחב הדרוש לה כדי לנוע לקראת תיקונה."

יוג'ין ג'נדלין, יוצר גישת ההתמקדות

**
"בכל פעם ששאלו מורה זן לשלומו, הוא ענה, 'אני בסדר.'
לבסוף אחד מתלמידיו אמר, 'רושי, איך אתה יכול להיות תמיד בסדר?
אף פעם אין לך ימים רעים?'
מורה הזן ענה, 'ודאי שיש לי.
בימים הרעים, אני בסדר.
בימים הטובים, אני גם בסדר.' "

~ מתוך "המקומות שמפחידים אותך" / פמה צ'ודרון

**
ארבעת הציטוטים הללו מלווים אותי בשבועות האחרונים.
הם מזכירים לי להכיר באנושיות ובמוגבלות שלי ושל מי שסביבי, לתת מקום לקושי, לזכור שאיננו כל-יכולים, לגלות חמלה.
גל התחלואה המתגבר, חוסר הוודאות, הבידודים והחולי משפיעים על אנשים רבים בימים אלו.
לפעמים, מסיבות שונות, אנחנו לא במיטבנו או בשיאנו.
ההסכמה הרביעית של דון מיגל רואיז בספרו "ארבע ההסכמות" היא "עשה כמיטב יכולתך".
מיטב יכולתנו היום שונה ממיטב יכולתנו אתמול.

דליה רביקוביץ' ויוג'ין ג'נדלין מדגישים את החשיבות שבתנועה רגשית ואנרגטית.
לתת לדברים להתהוות ולזרום, לא לעצור, לחסום ולאטום.
הציטוט של ג'נדלין תמיד מעורר בי ביטחון ואופטימיות.
הרגשה רעה היא הזדמנות להקשבה ולתיקון.
בהקשר דומה המורה שלי לרייקי נהג לומר: "האנרגייה יודעת את הדרך שלה".
חשוב להקשיב לה, לתת לה לזרום ולעשות את העבודה שלה. 

"אני בסדר" של פמה צ'ודרון מעלה חיוך על פני, מוריד אצלי את מפלס הדרמה ומכניס אותי לפרופורציות.
זו לא אמירה ריקה מתוכן או העמדת פנים ילדותית שהכול בסדר.
זו תחושה הנובעת מההכרה שחיינו מלאים עליות וירידות, תקופות מהנות וזמנים מאתגרים, בריאות וחולי.
ושאנחנו בסדר בכל "מזג אויר".

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר