תגית: הבנה

תקיעות

אחד המנהלים שאני מלווה שיתף אותי השבוע בנושא שתקוע כבר חודשים ארוכים בינו לבין המנהלת שלו.
הנושא הזה יוצר ביניהם ריחוק, שואב מהם אנרגיה ומתסכל את שניהם.
"אני לא מצליח להבין למה היא לא מגדירה בצורה ברורה את תחומי האחריות בינינו. איזו סיבה יש לה לא לעשות זאת?
זה הדבר הכי נכון לעשות במצב הנוכחי ולאחר שהיא תעשה את זה ייפתרו 80% מהקונפליקטים בינינו וביני לבין מנהלים מקבילים."

"כשאתה אומר שאתה לא מבין למה היא לא עושה זאת, האם זו שאלה סקרנית או שיפוטית?", שאלתי. "האם אתה באמת רוצה להבין? האם אתה סקרן לגבי הסיבה שזה לא קורה, או שאתה משוכנע שהיא טועה ויש לך ביקורת על חוסר התפקוד שלה?"

יש הבדל גדול בין סקרנות לבין שיפוטיות.
המילים יכולות להישמע דומה, אך האנרגיה שונה לחלוטין.

כשאנחנו סקרנים אנחנו מניחים שיש דברים שאיננו מבינים או איננו רואים ואנחנו מעוניינים להרחיב את המודעות וההבנה שלנו.
כשאנחנו שיפוטיים אנחנו חושבים שאנחנו יודעים-צודקים ושאחרים טועים ולא עושים את מה שהם אמורים לעשות.

**
מתוך התקיעות הזו אני יכול להניח שלושה דברים.
שלושת הדברים הללו רלוונטיים לכל תקיעות באשר היא:

1. בוודאות יש סיבה טובה והגיונית לכך שהמנהלת לא מגדירה את תחומי האחריות.
ייתכן שיש מורכבות בלהגדיר אותם, ייתכן שהמנהלת חוששת שאם הם יוגדרו הם יעוררו אתגרים עם אנשים אחרים בארגון, שתחומי האחריות הם לא באמת שורש הבעיה, או שיש לה דברים חשובים יותר לעסוק בהם.
אני לא בטוח מה בדיוק הסיבה המונעת את הגדרת תחומי האחריות, אך בוודאות יש אחת כזו, שכן אחרת הם כבר היו מוגדרים מזמן.

סקרנות כלפי הסיבה האמיתית (המדוברת או הלא-מדוברת) שמונעת מהמנהלת להגדיר תחומי אחריות יכולה להיות צעד חשוב בשחרור מהתקיעות.

2. התקיעות הזו משרתת את שני הצדדים.
גם המנהל וגם המנהלת מתוסכלים ומותשים מהתקיעות הזו שמשפיעה על מערכת היחסים שלהם ועל דברים אחרים שהם עושים.
הם משלמים על כך מחירים וזה עולה להם באנרגיה.
ועם זאת, כנראה שברמה כלשהי התקיעות הזו משרתת אותם, שכן אחרת משהו כבר היה זז ומשתנה.
יכול להיות שברמה מודעת או לא מודעת שניהם מעדיפים את המצב הקיים המוכר ממצב חדש ולא מוכר שלא ברור כיצד הוא יתפתח או מה הוא ידרוש.
ייתכן שברמה תפיסתית, עדיף לשניהם להישאר בתקיעות, ולהמשיך להחזיק בתפיסה ש"אני בסדר, והוא/היא בעייתים" או "שדברים מסוימים לא קורים בגלל התקיעות ולא בגלל משהו שאני לא עושה מספיק טוב."

גילוי הרווח ההדדי ששני המנהלים נהנים ממנו בסיטואציה הזו יכול לפתוח נקודת מבט חשובה ומשמעותית.

3. הסיבה שיש תקיעות ( במילים אחרות, שהתוצאות לא משתנות) היא שהמחשבות-מילים-מעשים לא משתנים.
על פי אחת הנוסחאות הפשוטות והעמוקות שאני עובד עימן "מחשבות + מילים + מעשים = תוצאות".
אם אנחנו ממשיכים לקבל את אותן תוצאות לא רצויות זה כנראה בגלל שאנו ממשיכים לעשות את אותם דברים, לומר את אותם משפטים, לחשוב את אותן מחשבות.
אם רוצים לשנות תוצאות חשוב לשנות את התפיסה, המילים, או את המעשים שלנו.
הסדר אינו מקרי: התפיסה היא המימד העמוק, העדשה שדרכה אנו רואים ומפרשים את המציאות.
המילים והמעשים הם תוצר של המחשבות והתפיסות שלנו.

זו לא הפעם הראשונה שאני שומע מאותו מנהל על התקיעות הזו בינו לבין המנהלת שלו.
בשלושת החודשים האחרונים זה עולה בצורה כזו או אחרת כמעט בכל שיחה שנייה בינינו.
הדברים די חוזרים על עצמם.
כשגם הוא וגם היא ממשיכים לחשוב את אותן מחשבות, לומר את אותם משפטים ולהתנהל באותה צורה, הם צפויים לקבל בדיוק את אותן התוצאות.

על פי הנוסחה (מחשבות + מילים + מעשים = תוצאות) מספיק שאחד מהם ישנה משהו בדרך החשיבה, ההתבטאות או הפעולה שלו, כדי שמשהו במרחב התוצאתי המשותף ישתנה.

"אם באמת חשוב לך לשחרר את התקיעות הזו," המלצתי לאותו מנהל,
"במקום להתמקד במה שהמנהלת שלך לא עושה,
נסה לבדוק בסקרנות האם יש משהו שאתה יכול לעשות אחרת בשבוע הקרוב:
להסתכל על הסיטואציה בצורה שונה, לומר משהו אחר, לפעול בדרך שעדיין לא פעלת בה."

**
סקרנות היא אחת האנרגיות החזקות והחשובות ביותר באינטראקציות אנושיות.
היא השלב הראשון של המעבר שבין ניכור לחיבור, בין שיפוטיות להבנה, בין קונפליקט לשיתוף פעולה.

– מה ההמנהלת תפסיד או מה ייפגע עבורה אם היא תגדיר את תחומי האחריות?
– מה מרוויחים שני הצדדים מהסיטואציה הזו ששניהם מתוסכלים ממנה?
– מה הצעד החדש (במחשבה, בדיבור או בפעולה) שמישהו מהם או ששניהם רוצים, מסוגלים ומוכנים לעשות במצב הנוכחי?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

איך מתמודדים עם עובד "חופר"?

דן, מנהל צוות בחברת הייטק, שיתף אותי השבוע:

"מה אני עושה עם עובד שמדבר יותר מדי? 
כשהוא מתחיל לדבר אני לא יודע מתי הוא יסיים. הוא חוזר על עצמו שוב ושוב, מדבר באריכות וקופץ בין נושאים. 
לא נעים לי לעצור אותו או להתפרץ לדבריו כי אני לא רוצה שהוא ייפגע, אבל כשאני לא קוטע אותו הוא ממשיך בלי סוף וזה מתיש אותי. 
כבר אין לי כוח לזה.
ואני רואה שזה משפיע גם על אחרים. 
כשאנחנו בפגישה משותפת אנשים מאבדים סבלנות, מגלגלים עיניים או מתנתקים מהשיחה ומתחילים לעשות דברים אחרים. 
אני בטוח שהוא מרגיש את זה.
איך אפשר להפוך את השיחות איתו לאפקטיביות יותר, כך שכולם יסבלו פחות, מבלי לפגוע בו?"

**
האתגר הזה שדן מתמודד איתו נפוץ מאוד ואני פוגש אותו כמעט בכל צוות שאני מלווה.
עם השנים מצאתי משהו יעיל מאוד למצבים הללו שעובד כמו קסם ותורם גם לאפקטיביות של השיחה וגם לתחושת החיבור בין המשתתפים.

אפילו השתמשתי בזה בעצמי השבוע, במהלך סדנה שהעברתי לצוות הנהלה, כאשר אחד המשתתפים החל לדבר על נקודה כלשהי במשך מספר דקות תוך חזרה על נקודה מסוימת שוב ושוב. 
יכולתי לראות איך המשתתפים מתחילים "לזלוג" מהשיחה.
הרגשתי את הלחץ בתוכי להמשיך הלאה ולהספיק להגיע לדברים שתיכננתי תוך שמירת הקשב של הקבוצה.

"אני רוצה לוודא שאני מבין את הנקודה המרכזית שאתה מעלה", אמרתי, "נדמה לי שהדבר המרכזי שחשוב לך להדגיש בהקשר הזה הוא ש_______________ . האם שמעתי אותך?"

"לגמרי…", הוא אמר בחיוך.

"האם יש עוד משהו שחשוב לך לומר בהקשר הזה?"

"לא כרגע. תודה !"

**
בשלושה צעדים פשוטים ומהירים הצלחתי לשחרר את "הפקק" בשיחה, בצורה מכבדת ואפקטיבית.

הצעד הראשון הוא צעד העצירה והשיקוף.
"אני רוצה לוודא שאני מבין את מה שאתה אומר. נדמה לי שהדבר שחשוב לך להביע הוא…."

למרות שאני עוצר את שטף הדיבור של האדם שמולי, אני עדיין נשאר ממוקד בו ובדבריו.
אינני עושה זאת על מנת להכניס את דבריי או מחשבותיי. 
אני עושה זאת בענווה ("נדמה לי…") כי בהחלט ייתכן שפיספסתי משהו חשוב בדבריו.

הצעד השני הוא צעד הבדיקה: "האם שמעתי אותך?"
מהות הדיאלוג כרגע אינה להשתיק אותו ולעבור הלאה, אלא לוודא שהדברים המרכזיים מובנים כדי שנוכל להתקדם.
הבדיקה מאפשרת לי לעשות זאת.
אם שמעתי אותו בצורה מדויקת, הוא יגיד לי זאת ולא ירגיש צורך לחזור על הדברים.
לכולנו יש צורך גדול להיראות ולהישמע. כשהצורך הזה מקבל מענה, משהו בנו נרגע ומשתחרר.
פעמים רבות כשאנשים חוזרים על עצמם או מדברים באריכות זה מכיון שהם חוששים שהם לא מובנים או שלא רואים אותם.
אם פיספסתי משהו חשוב, הוא ידאג להעלות אותו בתשובה לשאלתי.
כשלאדם יש צורך לדייק משהו בשלב זה, זה סימן למשהו חשוב שעדיין לא שמענו. 
בנקודת הזמן הזו חשוב מאוד להקשיב ולהבין מה פיספסנו.
יכול להיות שבשלב הזה ניכנס לסבב נוסף של שני הצעדים הללו.

לאחר שדייקנו את הנקודות המרכזיות אפשר לעבור לצעד השלישי:
"האם יש עוד משהו?"
אם יש לנו את הזמן ואת יכולת ההקשבה, זהו צעד משמעותי המאפשר לדברים שלא עלו עד כה להופיע.
לפעמים הדברים הללו יהיו בעלי חשיבות גבוהה ויתרמו בצורה ניכרת לתנועת השיחה. 
הצעד השלישי הוא אופציונאלי. 
אפשר להתקדם גם בלעדיו ולהמשיך בשיחה לנושאים אחרים לאחר שני הצעדים הראשונים.

**
"שלושה צעדים לדיאלוג" הוא כלי מספר 48 בסדרת "52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים" המכילה כלים יישומיים המתאימים למצבים שונים עם עצמנו, עם אנשים אחרים ובקבוצה. 
הסדרה משלבת את מיטב הכלים שפיתחתי בעצמי או שאימצתי מגישות וממורים אחרים בעשרים השנים האחרונות. 
ניתן להירשם לסדרה בקישור הבא ולקבל מיידית למייל את הכלי הראשון.
הכלים נשלחים אחת לשבוע במשך שנה שלמה.

אהבתם? אתם מוצאים את זה שימושי ובעל ערך עבורכם?
כתבו לי כמה מילים כדי שאחגוג אתכם.

ויש לי גם בקשה לסיום:
הייתי רוצה שהכלים הללו יגיעו לעוד ועוד אנשים.
בקטע אישי, אני רוצה להגביר חשיפה ולהגיע לקוראים רבים נוספים.
95% מהלקוחות שלי מגיעים אלי בעקבות המסרים שהם מקבלים במיילים הללו, כך שיש פה ערך עסקי עבורי.
בקטע שהוא מעבר למה שיוצא לי מזה באופן אישי – אני מאמין שהכלים הללו בעלי ערך עצום ושהם באמת יכולים לתרום רבות לחייהם של אנשים, משפחות וארגונים.
השקעתי ביצירת הסדרה הזו עשרות שעות של עבודה והיא מבוססת על שנים של ניסיון שטח ולמידה ממורים רבים שהשפיעו על חיי.

אם אתם מוצאים את הכלי זה בעל ערך עבורכם, אנא העבירו אותו הלאה ושתפו אותו ואת אפשרות ההרשמה לסדרת "52 הכלים" עם בני משפחה, חברים וקולגות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

איפה עובר הגבול..??

משוב שקיבלתי השבוע לקטע "כל אחד עושה תמיד את הכי טוב שהוא יכול":

"יש לי בעיה עם המוחלטות של האמירה הזאת. 
כי אנשים גם אונסים, מכים, מתעללים. 
זה הכי טוב שלהם באותו רגע? תמיד?

כדאי, רצוי וחשוב לסייג את האמירות האלה. 
אפשר בתחילת הקטע. 
משהו בסגנון: אנחנו יוצאים מנקודת הנחה, שאדם שפועל בדרך שאיננה אלימות או פגיעה באחר, משתדל תמיד לעשות את הכי טוב שלו.
אחרת, זה מעורר אנטגוניזם. 
לא כל אחד עושה רק טוב ומשתדל לעשות טוב. בטח לא תמיד. 
ולצערנו, אלה שפועלים מתוך מוטיבציה לפגוע באחרים, הם לא מעטים… 
ולא מעניין איזה מטען הם סוחבים איתם."

**
"כל אחד עושה תמיד את הכי טוב שהוא יכול" ו-"אם הייתי במקומך הייתי פועל בדיוק כמוך"
הן שתי אמונות שהתפתחו אצלי בשנתיים-שלוש האחרונות,
וכמו כל אמונה אחרת, הן מבוססות על הדרך שבה אני תופס אנשים ותופס את העולם.

מעניין איך אמונות מתפתחות.
הן לא היו שם מאז ומתמיד.
לא זכור לי אירוע מטלטל שיצר אותן בתוכי.
עד לא מזמן, כנראה שהחזקתי אמונות הפוכות או מנוגדות.

**
מירי שפירא היתה הראשונה שפתחה לי את הדלת לעולם התקשורת המקרבת.
אחד הדברים הכי חשובים ומשמעותיים שלמדתי ממירי היה אמפטיה.
איך להיות עם בן אדם, להקשיב לו, לראות אותו, להבין אותו לעומק.
זו לא למידה מנטלית שבה מבינים משהו וממשיכים הלאה, 
אלא למידה התנסותית-חוויתית שחוזרים עליה שוב ושוב ושוב.

באחת הנסיעות המשותפות שלנו מירי שאלה אם אני רוצה להתאמן בלהיות באמפטיה ליגאל עמיר.
לא רק שלא רציתי, השאלה הזו ממש עצבנה אותי.
מאיפה הבאת את זה עכשיו…??
למה שאתן אמפטיה לרוצח ראש הממשלה?
יש כל-כך הרבה אחרים שארצה להיות איתם באמפטיה ויגאל עמיר הוא לא אחד מהם. 
אני יכול לחיות חיים שלמים של אמפטיה, אולי אפילו כמה גלגולים, בלי להגיע אליו.
שחררי אותי מזה.
מספיק עם הצדקנות וההתייפייפות הזו. 
יש דברים שאסור להבין. 
יש אנשים שאסור להיות איתם באמפטיה.

**
מדוע יש אנשים או מעשים שקשה לנו להיות אמפטיים כלפיהם?
שאנחנו לא רוצים אפילו לנסות?

לעתים קרובות אמפטיה נתפסת כהבנה שעלולה להוביל להצדקה שעלולה להוביל לסליחה.

אם אבין אותך, יש סיכוי שתחשוב שאני מצדיק אותך.
עצם המוכנות להיות אתך בדיאלוג או לנסות להבין אותך עלולה לתת לגיטימציה למעשים שלך. 
אם ניתן להבין את מה שעשית, אולי אפשר אפילו לסלוח על זה. 
ואני לא רוצה לסלוח. 
אני כל כך כועס ואני כל כך חושב שזה לא בסדר, 
שלא רק שאיני רוצה לסלוח לך, 
אני רוצה שתיענש בחומרה.

כשאני מאמין שאתה לא בסדר,
וכשאמפטיה מחוברת אצלי להבנה + הצדקה + סליחה, אז עם כל הכבוד, היא לא בשבילך.

נראה לי שיש קושי נוסף להיות באמפטיה, שקשור יותר אלינו ופחות לאדם האחר:

הפחד להשתנות.

אם אניח את האג'נדה והאמונות שלי בצד (אפילו רק לרגע), ואתמקד בלהבין אותך, 
זה יכול להחליש אותי.
במצבים מסוימים עדיף להיות חד וברור.
שחור-לבן.
בלי למצמץ.
אם אבין אותך יותר, אני עלול להתבלבל.
ההבנה עלולה לזרוע בתוכי ספקות. 
לסדוק את תפיסת העולם שלי.
וזה מסוכן.

אי-הרצון והקושי שלנו להיות באמפטיה הוא לא רק עם רוצחים, אנסים, מחבלים, גננות מתעללות וגברים מכים.
הוא גם עם חברי כנסת, קולגות לעבודה, מורים, שכנים, אנשים שחיים או שחושבים אחרת מאיתנו, ואפילו עם חברים ובני משפחה שלא באים לנו בטוב.

**
היום אני רואה את זה אחרת.
אמפטיה ליגאל עמיר זה ניסיון להבין אותו ואת נקודת מבטו.
מה עובר עליו ואיך הוא רואה את העולם.

להבין.

לא להצדיק.
לא להזדהות.
לא לסלוח.
בטח שלא לאהוב.

כשאני באמפטיה עם מישהו, חלק אחד בתוכי יכול להבין אותו ("אם הייתי במקומך הייתי פועל כמוך"),
וחלק אחרי בי יכול לא להסכים, לכעוס, להתנגד לו, להילחם בו, או לרצות שהוא ישב בכלא לשארית חייו.
שני החלקים הללו יכולים להתקיים בתוכי בו-זמנית: האחד מתמקד באדם שמולי, והאחר בי.

**
המשוב שקיבלתי על הקטע גרם לי לעצור ולחשוב.

אני מסכים שהמוחלטות באמירה ("כל אחד", "תמיד", "הכי טוב") מעוררת אנטגוניזם.

מצד שני, איפה עובר הגבול..?

איפה עובר הגבול בין אנשים ש"מותר" להיות באמפטיה כלפיהם לכאלו ש"אסור"?
בין אנשים שהם בני-אדם לאנשים שהם "חיות-אדם"? 
איפה עובר הגבול בין מעשים שמותר לנסות להבין אותם, לכאלו שאסור?

פעם חשבתי שזה פשוט:

"אפס סובלנות לאלימות".
"אפס סובלנות לחוסר-אמינות".

היום אני מאמין שזה יותר מורכב.

נראה לי שבשלב זה, אשאיר את הטקסט כפי שהוא.
שכל אחד ישים לעצמו את הגבול שלו.

יכול להיות שאשלם על כך מחיר.
יש משהו טעון מאוד בנושא הזה.
לחלקנו הוא נוגע במקומות הכי עמוקים, כואבים ורגישים. בפחדים הכי גדולים.

הוא עלול לגרום לאנשים מסוימים, ביניהם חברים קרובים ובני משפחה, להתרחק ממני.
קצת כמו לפני כשנה וחצי, כששיתפתי בקטע המטלטל של טיך נהאת האן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

6 דרכים לעבוד עם ביקורת

ביקורת היא אחת מצורות התקשורת הנפוצות.
באופן קבוע אנחנו נותנים ומקבלים ביקורת. 
ביקורת יכולה להגיע בצורות שונות ובעוצמות שונות.

**
ביקורת היא טריגר.
ביקורת יכולה להיות כלפינו או כלפי משהו שעשינו. 
בעת קבלת ביקורת, האינסטינקט הראשוני שלנו (הנובע מ"מוח הזוחלים" הקדום) הוא לתקוף, להתגונן או לקפוא.

**
ביקורת יכולה להיות מאיץ לקונפליקט או מנוף להתפתחות.
כשביקורת (מאדם מסוים או בנושא מסוים) מפעילה אותנו בעוצמה, סביר להניח שיש שם משהו חשוב עבורנו.
לא תמיד יש לנו את הרצון לעבוד עם ביקורת שאנו מקבלים.
לא תמיד יש לנו את היכולת (לדוגמא: פניות נפשית או משאבים רגשיים) לעבוד עם ביקורת. 
כשיש לנו גם רצון וגם יכולת, עבודה עם ביקורת יכולה לתרום בצורה משמעותית להתפתחות שלנו.

**
להלן 6 דרכים לעבודה עם ביקורת:
(מתאים למצבים שבהם יש לנו רצון + יכולת לעבודה)

א. כשמישהו מבקר אותנו:

1. לחפש את האמת שבבסיס הביקורת – 
"בהיעדר ביקורת פנימית, ביקורת חיצונית היא רק משוב".
כשמישהו אומר לי "אתה אנוכי", הנטייה הראשונית שלי הינה לבטל את דבריו ולתקוף אותו.
דרך מומלצת אחת לעבודה עם ביקורת היא לבדוק בסקרנות איפה בחיי או בהתנהלותי אני נוהג באנוכיות.
ניתן להניח שיש משהו עבורי, גרעין או גרעינון של אמת, בדרך שבה אנשים רואים או חווים אותי.
בדיקה סקרנית יכולה להגביר את הפתיחות והמודעות שלי ולהקטין את ההתנגדות שיש בי כלפי המסר או המבקר.

**
2. להקשיב לצורך החשוב שהאדם מבטא –
על פי תקשורת מקרבת, בכל פעם שאנו אומרים או עושים משהו, אנו מנסים למלא צורך חשוב שלנו.
מרשל רוזנברג יוצר התקשורת המקרבת טוען ש"אלימות הינה ביטוי טראגי לצרכים חשובים שאינם נענים". 
כשמישהו מעביר ביקורת עלינו או על משהו שעשינו, הוא מבטא צרכים חשובים שלו שהוא אינם נענים.
כשאנו מסתקרנים לגבי הצורך החשוב שהאדם מנסה להביע (לפעמים בדרך שקשה להקשיב לה),
אנו מפנים את תשומת הלב מהתמקדות בנו להתמקדות בו, מרצון להוכיח ולנצח, לרצון להבין ולעזור.
דוגמא: הביקורת "את ביקורתית מדי", יכולה להיות ביטוי לצורך בקבלה, הכרה, פרגון והערכה.

**
3. לנפנף את הביקורת – 
את המילים הבאות שמעתי מאלכס קורנהאוזר, מנכ"ל אינטל ישראל לשעבר, במסגרת כנס ניהולי מתקדם:
"במהלך עבודתכם תקבלו הרבה ביקורת מאנשים שונים.
יש לכם אחריות להקשיב לביקורת, לבדוק אותה ולעשות איתה עבודה.
אבל… אם לאחר שבדקתם לעומק, הגעתם למסקנה שהביקורת אינה רלוונטית,
הרשו לעצמכם לנפנף אותה ולהמשיך הלאה."

מאלכס קיבלתי את "הלגיטימיציה" לשחרר ביקורת שאינה רלוונטית עבורי.
עם השנים למדתי שביקורת לא רלוונטית, היא ביקורת ש"עוברת לידי" ואינה מפעילה אותי.
אם הביקורת מקפיצה אותי ומעוררת בי התנגדות גדולה, סביר להניח שיש בה משהו עבורי.

**
ב. כשאנחנו מבקרים מישהו אחר:

4. לחפש את הצורך החשוב שלי – 
בדומה לדרך #2 המזמינה להקשיב לצורך של האחר החבוי תחת הביקורת המבוטאת כלפינו,
כשלנו יש ביקורת כלפי אחרים (בין אם אנו מבטאים אותה או רק חושבים עליה), 
אנו יכולים להסב את תשומת ליבנו מהאדם שעליו אנו מצביעים,
ולבדוק בסקרנות מה הצורך החשוב שלנו שהיינו רוצים שיקבל מענה כרגע.

האם יכול להיות שכשאני מאשים את זוגתי בכך שהיא "רגישה מדי", אני בעצם כמה לביטחון ולזרימה בקשר שלנו, 
שיאפשרו לי להתבטא בחופשיות מבלי לחשוב מספר פעמים לפני שאני אומר משהו?

**
5. לחפש משהו דומה אצלי או בתוכי – 
מערכות היחסים שלנו הן שיקופים. 
לא ניתן לראות באחר משהו שלא קיים בעצמנו.
אם אני מבקר את השותף שלי על כך שהוא "מניפולטיבי",
סביר מאוד להניח גם אני "מניפולטיבי" בהיבטים מסוימים של ההתנהלות שלי איתו או עם אחרים.
ייתכן שהמניפולטיביות שלי תבוא לידי ביטוי בצורה אחרת מזו שאני רואה אצלו, ועדיין היא שם. 
כשאני רואה את היבטי המניפולטיביות בתוכי אני מקבל הזדמנות לשינוי התפתחותי. 
בנוסף, משהו בי מתרכך ונהיה פחות צדקני או מוסרני כלפי שותפי.

**
6. לחפש את הכמיהה הסמויה שבבסיס הביקורת שלנו – 
משהו שאולי היינו רוצים ואיננו מאפשרים לעצמנו. 
בשונה מצורך חשוב שלנו שאינו מקבל ושקל לנו יחסית לזהות אותו ולהתחבר אליו,
הכמיהה הסמויה היא צורך או צורת התנהגות הרחוקים מאיתנו.
דוגמא: אם "חוסר אחריות" מקפיץ אותי, ייתכן שאני תופס את עצמי כאדם אחראי מאוד.
יכול להיות שאחריות היא אחד מסימני ההיכר שלי, חוזקה משמעותית, איכות שאנשים רואים בי ומעריכים אצלי.
חוסר אחריות מעורר בי התנגדות עזה, משהו שאיני מרשה לעצמי. 
במצב כזה, האם יכול להיות שהכמיהה הסמויה שלי היא כמיהה לחופש, 
לעזוב הכול ולעשות לעשות משהו שמתחשק לי, מבלי להתייחס להשלכות עתידיות או להתחייבויות קיימות?

**
עד כאן 6 דרכים לעבוד עם ביקורת.

הקלות שבה ניתן להבין רעיון כלשהו, אינה מעידה על פשטות היישום שלו.
ביקורת, במצבים ובמערכות יחסים מסוימים, יכולה להיות טריגר עוצמתי המשאיר את "ניהול הסיטואציה" למוח הזוחלים שלנו, פעם אחר פעם אחר פעם.

חדשות מעודדות:
לא נורא אם לא הצלחנו להגיב כפי שרצינו עד כה. 
בעתיד נקבל אינספור הזדמנויות נוספות לתרגול…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

Do what you do with another human being

על פי "קו פרשת המים" כשטיפת גשם נופלת על קצהו של הר, 
לא ברור האם היא תתגלגל לצדו האחד או לצדו השני.
רגע המפגש בין הטיפה להר הוא רגע בעל חשיבות.
המצב יכול להתפתח בכיוונים שונים ובצורות שונות.

רגע של קונפליקט עם אדם אחר יכול להיות "קו פרשת מים" במערכת היחסים.

לא להסכים, לכעוס, לריב, לצעוק, להתבאס, לפגוע, להיפגע….
כל הדברים הללו קורים ויקרו.
הם חלק בלתי נפרד ממערכות היחסים שלנו, 
מחיים עם אנשים אחרים, 
מעבודה לצד אנשים אחרים.

**
השבוע אחד המנהלים שאני מלווה כעס על אדם מסוים.
הוא לא אהב משהו שאותו אדם אמר ועשה.

זהירות:
קו פרשת מים.
סכנת "הוצאה מהלב".
מהנקודה הזו האירוע יכול להתפתח בצורות שונות.

המשורר ההודי כביר מציע:

"Do what you do with another human being, but never put them out of your heart." / Kabir

עשה מה שאתה רוצה עם אדם אחר אבל תמיד השאר לו מקום בליבך.
אל תוציא אותו משם.
אל תסגור את הלב בפניו.

האם אני משאיר את האדם בליבי או מוציא אותו משם?
האם אני משאיר את ליבי פתוח או בוחר לסגור אותו בפניו?

לא תמיד זה ייראה דרמטי.
לפעמים נמשיך להיות בקשר עם אותו אדם ונוציא אותו חלקית מהלב.
הוא אפילו לא יידע שהוצאנו אותו או ש"שינינו חוזה" במערכת היחסים שלנו איתו.
שהתחלנו להתרחק…

**
ממרשל רוזנברג (יוצר התקשורת המקרבת) למדתי שכשאני כועס 3 דברים מתקיימים:

1. מישהו אומר/עושה משהו שאני מאמין שהוא לא אמור לומר/לעשות.
2. צרכים חשובים שלי לא מקבלים מענה (או לא מספיק).
3. אני עומד להגיב בצורה שעלולה להקטין את הסיכוי שהצרכים שלי יקבלו מענה כפי שהייתי רוצה.

הנקודה הראשונה נוגעת בכעס שלי הנובע מהתפיסה שלי ומהפרשנות שאני נותן למה שקורה.

הנקודה השנייה מתייחסת לכאב ולסבל שאני חווה. לפעמים הם תוצר של הפרשנות שלי ולפעמים לא.

הנקודה השלישית עוסקת בבחירות ובפעולות שלי.

כשאני סובל או כועס (צרכים חשובים שלי לא נענים) ומאמין שמישהו אחר אחראי לכך,
גובר הסיכוי שארצה "להוציא" את אותו אדם מהלב שלי.

**
טיך נהאת האן כותב על "קשרים פנימיים" בספרו "איך לריב" (How to Fight).
(את הטקסט באנגלית ניתן למצוא כאן)

"בפסיכולוגיה הבודהיסטית, אנו מוצאים את המונח 'תצורות פנימיות' או 'קשרים פנימיים'.
כאשר מישהו אומר לנו משהו לא נעים ואיננו מבינים את הסיבה לכך, אנו עלולים להתרגז.
קשר נוצר בתוכנו.
חוסר הבנה הוא הבסיס לכל קשר פנימי.
קשה לנו לקבל את העובדה שיש לנו רגשות שליליים כמו כעס, פחד וחרטה.
אנו יוצרים מנגנוני הגנה משוכללים כדי להכחיש את קיומם, אבל הרגשות האלה מנסים תמיד לעלות על פני השטח.
אנו יכולים ללמוד את המיומנות של זיהוי קשר ברגע שהוא נוצר בתוכנו, ואנחנו יכולים למצוא דרכים להתיר אותו.
אם נקדיש לקשר את מלוא תשומת לבנו ברגע שהוא נוצר, כשהוא עדיין רפוי, יהיה קל יותר להתיר אותו.
אחרת, עם הזמן, הוא מתהדק ומתחזק וקשה יותר לשחרר אותו."

~ הציטוט מתוך "איך לריב" מאת טיך נהאת האן (תרגום חופשי – רוני ויינברגר).

**

Do what you do with another human being, but never put them out of your heart.

כאשר מישהו אומר לנו משהו לא נעים ואיננו מבינים את הסיבה לכך, אנו עלולים להתרגז.
קשר מתחיל להיווצר בתוכנו.
חוסר הבנה הוא הבסיס לכל קשר פנימי.

כשאני כועס או פגוע,
הדבר האחרון שמתחשק לי זה לעצור. 
לנסות להבין.
להקשיב.

במקרים רבים,
דווקא במצבים הללו,
כשהכי פחות מתחשק לנו,
הכי חשוב לעשות את זה.

Do what you do with another human being, but never put them out of your heart.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

"אם הייתי במקומך, הייתי פועל בדיוק כמוך."

1.
תפיסת נפרדות:
"אם הייתי במקומך, הייתי נוהג אחרת."

הדרך שבה פעלת אינה נכונה.
אתה טועה/טיפש/רע/לא-בסדר ואני צודק/חכם/טוב/בסדר.

אתה ואני נפרדים.

**
2.
תפיסת אחדות:
"אם הייתי במקומך, הייתי עושה אותו דבר."

אם הייתי בדיוק באותו מצב שאתה נמצא בו,
והיו לי את אותם ניסיון, חוויות חיים, אמונות, מניעים, תפיסות, משפחה, חברים, לחצים וכו', 
הייתי פועל בדיוק כמוך.

אנחנו לא באמת נפרדים זה מזה.

**
3. 
אם במצב זהה לחלוטין (חיצוני ופנימי), הייתי פועל בדיוק כמוך,
אולי אנחנו יותר קרובים ממה שנדמה לנו.

**
4. 
כשעבדנו על מקרה במהלך סדנה שהנחיתי השבוע,
אחת המשתתפות טענה בלהט:
"אני במקומו, לעולם לא הייתי פועלת כפי שהוא פעל.
לא משנה מה המצב ומה הסיבות, אסור לעשות את זה."

נראה לי שהיא דיברה ממקומה.
מנקודת המבט שלה.

אני די בטוח שהיא במקומו, במצבו, מתוך תפיסתו ואמונתו,
היתה פעולת בדיוק כמוהו.

**
5. 
כשאני מאמין שבנסיבות מסוימות, 
הייתי פועל בדיוק כמוך, ושאנו יותר קרובים ממה שהיה נראה בתחילה,
משהו בי נרגע.
אנרגיה של כעס, שנאה, שיפוטיות וביקורת,
מתחלפת באנרגיית הבנה, סקרנות וחמלה.

מה עובר עליך, במה אתה מאמין ומה אתה חווה עכשיו, שגורם לך לנהוג כך…?

**
6. 
מנחה הסמינר שהשתתפתי בו השבוע חילק את החדר לשניים.
הוא שטח בפנינו דילמה מנהיגותית הנוגעת בהחלטה מורכבת שעומדת על הפרק.
החלטה שיכולה לעלות בפיטורים, בפגיעה כספית ואולי אפילו בחיי אדם.
בלי קשר לדעתם האישית,
חצי אקראי ממשתתפי החדר התבקשו לנמק החלטת "בעד", והחצי השני החלטת "נגד".

בתוך דקות ספורות, כולם נכנסו לתפקיד.
קל להיכנס לתפקיד ולנוע בין נקודות מבט כשאיננו מעורבים באופן אישי וכשאיננו צד בעניין.

**
7. 
במצב הנוכחי, אני הוא לא אתה.
אני נמצא במקום שונה ומגיע עם "חבילה" שונה של ניסיון, חוויות חיים, אמונות, מניעים, תפיסות, משפחה, חברים, לחצים וכו'.
ולכן, אני יכול להבין ולקבל אותך כאדם, וגם לא להסכים עם ההתנהלות שלך ולא לקבל את הפעולות שלך.

**
8. 
מכיון שצרכיי חשובים לא פחות מאלו שלך, 
אם מעשיך מביאים לפגיעה בצרכים שלי, 
ייתכן שאתנגד לדבריך או לפעולותיך, אפעל להשפיע עליך ואם צריך גם לעצור אותך.

כשחשוב לי לתת מענה לצרכים החשובים שלי וגם אני מאמין שאם הייתי במקומך הייתי פועל כמוך,
הפעולה שלי נובעת מהבנה, מחמלה ומאסרטיביות ולא מזעם, שיפוטיות, רצון לפגוע או להעניש.

**
9. 
ומה לגבי מצבים קיצוניים שלפעולה שלך יש נזק עצום ופגיעה בחיים או בנפש של אדם…?
האם עדיין הייתי פועל כמוך אם הייתי במקומך?

לדוגמא: אנס ונאנסת, מטפלת מתעללת ותינוקת, קצין משטרה שהורג אזרח חף מפשע.

עצם אזכור המקרים הללו מכניס אותנו למצב אחר לגמרי.

במצבים כאלו עולה חשש שאם אבין אותך (האנס, המטפלת, קצין משטרה) ואת המקום שממנו אתה מגיע, אתן לגיטימציה להתנהגות שלך. 
וזה מסוכן.
אולי יש התנהלויות מסוימות שאסור אפילו להבין, אנשים שאסור לקבל…??

**
10. 
התפיסה שלי:

אם הייתי במקומך, גם במצבים קיצוניים, הייתי פועל כמוך.
(קשה לי לכתוב ולדמיין את זה…ואני כ"כ שמח שאני לא במקומך)

אם הייתי בדיוק באותו מצב שאתה נמצא בו,
והיו לי את אותם ניסיון, חוויות חיים, אמונות, מניעים, תפיסות, משפחה, חברים, לחצים וכו', 
הייתי פועל בדיוק כמוך.

וגם – אני במקומי כעת (לא במקומך).
והצרכים שלי ושל אחרים חשובים לא פחות משלך.
ולכן אפעל כדי למנוע את הפגיעה שלך בי ובאחרים.

**
תהליך חשיבתי בן 5 שלבים לסיכום:

1. אם הייתי במקומך הייתי נוהג בדיוק כמוך.
2. המקום שלי שונה מהמקום שלך. אני לא במקומך.
3. הצרכים שלי והצרכים שלך חשובים באותה מידה.
4. אני יכול לקבל אותך כאדם, להבין את ההתנהלות שלך, וגם לא לקבל את פעולותיך.
5. מתוך המקום הזה אני פועל עכשיו.

תודה רבה לאדיר בטאט שהפנה אותי לצ'ארלס אייזנסטיין (Charles Eisenstein) ושההקשבה לתכניו היוו את ההשראה לפוסט הזה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

נלסון מנדלה והזכות לנוח

במהדורות החדשות שלאחר פטירתו של נלסון מנדלה, 
צוטט מפיו משפט שנאמר בסמוך למותו:
"עכשיו, אחרי כל השנים הללו, אני רוצה לנוח. 
הרווחתי את הזכות הזאת."

מנדלה נפטר בשנת 2013, בגיל 95.
יש משהו מעורר השראה במשפט הזה, 
הנאמר ע"י מנהיג אמיץ ובעל השפעה עצומה שעשה כל-כך הרבה במהלך חייו.

**
ויש בכך גם משהו שמעורר בי עצב…

"הזכות לנוח" אינה שמורה רק לנשיאי מדינה לשעבר בני 95, בסמוך למותם,
שישבו בכלא, זכו בפרס נובל לשלום והובילו מהפכה במדינתם.

הזכות לנוח, לעצור, לנשום, ליהנות מ"הכאן והעכשיו",
היא זכות טבעית של כולנו.
כבר עכשיו.
לא חייבים להקדיש חיים שלמים למרוץ, למרדף או למלחמה,
בכדי להרוויח אותה.

**
באוקטובר 2015 כתבתי על שלושה מדדים חדשים לאיכות חיים
זב"ד – זמן בין דאגות.
זב"כ – זמן בין כעסים.
זב"ח – זמן בין חגיגות.

ככל שהזב"ד והזב"כ גבוהים יותר, כך איכות החיים גבוהה יותר.
באופן דומה, ככל שהזב"ח נמוך יותר, כך איכות החיים גבוהה יותר.

היכולת לעצור, לנוח, להיות נוכחים עם מה שעובר עלינו כרגע,
מבלי להתעסק בעתיד או בעבר, יכולה לתרום רבות לאיכות חיינו.

**
"אני זוכר שיום אחד בשנות השבעים,
בזמן שעבדנו בעבור המשלחת הבודהיסטית-וייטנאמית לשלום בפריז, הגיעו חדשות נוראות.
הרבה אנשים נמלטו אז מוייטנאם בסירות, מה שתמיד היה מסע מאוד מסוכן.
נשקפו להם לא רק סכנות של סערות, מחסור בדלק, במזון או במים,
אלא גם סכנה של תקיפות מצד פיראטים שהיו פעילים לאורך חופי תאילנד.
הסיפור ששמענו היה טרגי – 
פיראטים על סירה, גנבו חפצי ערך ואנסו ילדה כבת אחת עשרה.
כשאביה ניסה להתערב, הוא נזרק מהסיפון.
אחרי ההתקפה, הילדה קפצה גם היא מהסיפון.
שניהם נספו.

אחרי ששמעתי את החדשות האלה, לא יכולתי לישון.
רגשות העצב, החמלה והרחמים היו כה עזים.
אבל כמתרגלים, אנחנו לא יכולים להניח לרגשות כעס וחוסר אונים לשתק אותנו.
לכן תרגלתי מדיטציה בהליכה, מדיטציה בישיבה ונשימה מודעת,
כדי שאוכל להתבונן במצב יותר לעומק וכדי לנסות להבין.

דמיינתי את עצמי כילד קטן שנולד למשפחה ענייה בתאילנד, אבא שלי דייג אנאלפבית.
דור אחר דור, אבותיי חיו בעוני, ללא חינוך, ללא עזרה.
גם אני גדלתי ללא חינוך, ואולי עם אלימות.
יום אחד מישהו מציע לי לצאת לים ולהתעשר כפיראט ואני בטיפשותי מסכים, 
נואש לצאת סוף כל סוף ממעגל העוני הנורא.
ואז, תחת לחץ מהפיראטים האחרים, וללא משמר חופים שיעצור אותי, 
אני כופה עצמי על נערה צעירה ויפה.

כל חיי, איש לא לימד אותי איך לאהוב או להבין.
מעולם לא רכשתי השכלה.
איש לא הראה לי עתיד.
אם הייתם שם על סירה, חמושים ברובה, יכולתם אולי לירות בי.
יכולתם להרוג אותי.
אבל לא היה בידכם לעזור לי.

כשעשיתי מדיטציה באותו לילה בפריז,
ראיתי שמאות תינוקות ממשיכים להיוולד בנסיבות דומות והם יגדלו להיות פיראטים,
אם לא אעשה משהו עכשיו כדי לעזור להם.
ראיתי את כל זה והכעס שלי נעלם.
ליבי נמלא אנרגיה של חמלה וסליחה.
יכולתי לחבוק בזרועותיי לא רק את הילדה בת האחת עשרה, אלא גם את הפיראט.
יכולתי לראות את עצמי בהם.
זהו פרי ההתבוננות בריקות, בקיום ההדדי.
יכולתי לראות שסבל אינו רק פרטי, הוא גם קולקטיבי.
סבל יכול לעבור אלינו מאבותינו, או שהוא יכול להיות בחברה סביבנו.
ההאשמה והשנאה שלי פחתו והלכו, 
ואני הפכתי נחוש לחיות את חיי בדרך כזו שבה אוכל לעזור לא רק לקורבנות אלא גם לתוקפים.

כך, אם תקראו לי תיך נהאת האן, אומר 'כן, זה אני.'
אם תקראו לי הילדה הצעירה, אומר 'כן, זה אני.'
אם תקראו לי הפיראט, גם אז אומר 'כן, זה אני.'
כל אלה הם שמותיי האמיתיים.
אם תקראו לי ילד עני באזור מלחמה, ללא עתיד, אומר "'כן, זה אני.'
ואם תקראו לי סוחר הנשק, שמכר את כלי הנשק שסייעו לאותה מלחמה, אומר "'כן, זה אני.'
כל האנשים הללו הם אנחנו.
אנחנו בקיום-הדדי עם כולם."

~ מתוך "אמנות החיים", מאת תיך נהאת האן, עמודים 29-31.

**
לעיתים, במהלך סדנאות אני משתף בדוגמא הזו.
לחלק מהמשתתפים קשה להתחבר אליה והיא תמיד "מקפיצה" את החדר.
מבחינתם, אונס ורצח הם קווים אדומים שאסור להבין או לקבל.
חלקם מאמינים שעצם הניסיון להבין, נותן לגיטימציה לפעולות דומות.

ומה לגבי דוגמאות אחרות, שאינן אונס או רצח?
מה לגבי קונפליקטים "רגילים" במשפחה, בעבודה, בקהילה?
עד כמה במצבים הללו אנו רוצים או מוכנים לנסות להבין את הצד השני?

**
יש הבדל עצום בין להבין, לבין להסכים או לקבל.

אני יכול להבין (או לנסות להבין) אדם כלשהו, וגם לא להסכים עם דרכו או לפעול להפסקת מעשיו.
במקרה כזה המוטיבציה שלי תהיה להגן על עצמי, ואולי גם עליו, ולא להעניש, "לחנך" או לנקום.

כשאנו פועלים מתוך הבנה וחמלה, אנו מנסים לתת מענה לצרכים החשובים שלנו וגם של אחרים.
כשאנו פועלים מתוך כעס ושנאה, אנו מנסים לפגוע באלו שאנו מזהים כאויבים שאחראים לסבלנו.

חג שמח ושבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שתי פתיחות

את הרצאת פיתוח הקריירה שהעברתי השבוע פתחתי בוידוי:

"איני מומחה מוסמך לפיתוח קריירות.
התובנות ודרך החשיבה שלי אינן בהכרח רלוונטיות לכל אחד 
ונובעות במידה רבה מניסיון החיים המסוים שלי ומליווי אחרים בפיתוח הקריירות שלהם"

את סדנת התקשורת המקרבת לרופאים שהנחיתי השבוע פתחתי באמירה:

"אני מקווה שתקבלו ערך רב בסדנה שיהיה שווה את השקעת הזמן שלכם.
אני מקווה ומאמין, אם כי איני בטוח שזה אכן יקרה."

המשובים שקיבלתי לשתי הפתיחות הללו היו מעורבים:

מספר משתתפים (בהרצאה ובסדנה) אמרו שהפתיחה הזו קצת "הורידה להם" ממני,
וייעצו לי לא להשתמש בה במצבים דומים, כיון שהיא מתפרשת כהתנצלות ומשדרת חוסר ביטחון.

אחרים חוו את הפתיחה כאותנטית וענווה שתרמה לחיבור שלהם אלי,
הגבירה את המוכנות ללמידה ממני ואת הרצון להקשיב למה שיש לי לומר.

**
חמש מחשבות על הפתיחות והמשובים:

א. אנשים שונים מפרשים בצורות שונות את מה שאנו אומרים ואת איך שאנו מתנהגים.

ב. אנחנו בוחרים מה לומר ואיך לנהוג. יש לנו השפעה ואין לנו שליטה על איך זה ייתפש.

ג. קצת הופתעתי השבוע שיש אנשים שחווים פתיחה כזו כחוסר ביטחון או כהתנצלות. 
הייתי בטוח שזה נתפש ע"י רוב (ואולי אפילו כל) האנשים כבטחון רב.
(צריך אומץ לומר משפט כזה בקול רם בנוכחות קהל..)
בדיעבד, קצת מפתיע אותי שהופתעתי…

ד. תפיסת העולם שלי לגבי עבודתי לא משתנה:
יש לי יכולת השפעה עצומה ומוגבלת. גם עצומה וגם מוגבלת.
צברתי לא מעט ידע וניסיון, ועדיין איני מבין מספיק חלק מהמורכבויות והאתגרים של אנשים שאני עובד עמם.
אנשים מסוימים חווים ערך רב מהעבודה איתי ואחרים ערך נמוך או אפסי.

ה. הפתיחה יכולה להשתנות.
כל דבר שאנו אומרים או עושים הוא בניסיון למלא צרכים חשובים שלנו.
הבחירה בפתיחה מסוימת הינה אסטרטגיית פעולה שמטרתה לסייע לנו למלא צרכים חשובים עבורנו.
בפעם הבאה, אבחר האם להישאר עם אותה פתיחה, לוותר עליה לגמרי, או לשנות בה משהו.
**
מאורטל למדתי את המשפט היפהפה הבא:

"להרים את הראש ולהוריד את האף".

גובה עיניים + ענווה.

אנחנו לא יותר ולא פחות מאף/כל אחד אחר.

**
בבוקר שלאחר סדנת הרופאים, כתבתי לעצמי את הטקסט הבא:

"בסופו של יום אנו כמהים למישהו שיראה אותנו.
שיעריך את הכוונות שלנו ואת המאמצים שלנו.
שיבין את המקום שאנו נמצאים בו ואת מה שעובר עלינו.
שיוקיר את ההצלחות שלנו, שלפעמים הן קטנות ולא חשופות.
שיאהב ויקבל אותנו, למרות הטעויות, עם כל המגבלות והקשיים שלנו."

ועכשיו אני מוסיף:
גם אם אנחנו מנכ"לים מהוללים.
או מנהלי מחלקות בבתי חולים.
או ראשי ממשלה.
או "סתם" הורים.

**
אחד המסרים המרכזיים שהעברתי במהלך סדנה שהנחיתי בשבוע שעבר:
"אין לנו שליטה על הקלפים שאנו מגרילים, 
יש לנו שליטה על הדרך שבה אנו משחקים עם הקלפים שאנו מגרילים."

אין לנו שליטה על תוצאות הבדיקה שעשית אתמול.
תהיה לנו בחירה איך להגיב כשנקבל את התוצאות.

אין לנו שליטה על ההחלטה האם נצא שבת בשבוע הראשון של הגיוס.
יש לנו בחירה מה לעשות כשמבשרים לנו שנישאר בבסיס.

נראה שהקלפים שרונה רמון ז"ל "הגרילה" בסיבוב החיים הזה לא משהו.
יכולת המשחק שלה עם הקלפים הללו מופלאה בעיני.

**
21.12 הוא יום שאני אוהב במיוחד.
זה היום שבו משתנה המגמה.
שיא החושך.
מכאן ואילך, הימים מתחילים להתארך, הלילות מתחילים להתקצר.
קשה להבחין בכך בשבועות הראשונים – שינויים של דקה או שתיים בכל יום.
ייקח עוד זמן עד שנראה את השינוי ונרגיש אותו.

זה שאנו לא רואים משהו, לא אומר שהוא לא קיים.
זה שאיננו מודעים לשינויים קלים, לא אומר ששינוי עצום אינו מתרחש.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

אימון תשומת הלב הראשון: פתיחות

אימון תשומת הלב הראשון: פתיחות

מודעים לסבל שנוצר על ידי קנאות וחוסר סובלנות, אנו נחושים לא להשתעבד לאף תורה, תיאוריה או אידיאולוגיה, כולל אלו הבודהיסטיות.
אנו מחויבים לראות את הוראות הבודהיזם כאמצעים מנחים המסייעים לנו ללמוד להתבונן עמוק ולפתח הבנה וחמלה.
הן לא תורות להילחם, להרוג, או למות עבורן.
אנו מבינים שהקנאות על צורותיה הרבות היא תוצאה של תפיסת הדברים בצורה דואליסטית או מפלה.
נאמן את עצמנו להתבונן בכל דבר בפתיחות תוך הבחנה מעמיקה בעקרון התלות ההדדית (interbeing) על מנת להתמיר את הדוגמטיות ואת האלימות שבתוכנו ובעולם.

מתוך "14 אימוני המיינדפולנס" / טיך נהאת האן (תרגום חופשי: רוני ויינברגר).

**
The First Mindfulness Training: Openness

Aware of the suffering created by fanaticism and intolerance,
we are determined not to be idolatrous about or bound to any doctrine, theory, or ideology, even Buddhist ones.
We are committed to seeing the Buddhist teachings as a guiding means that help us learn to look deeply and develop understanding and compassion.
They are not doctrines to fight, kill, or die for.
We understand that fanaticism in its many forms is the result of perceiving things in a dualistic or discriminative manner.
We will train ourselves to look at everything with openness and the insight of interbeing in order to transform dogmatism and violence in ourselves and the world.

~ Quoted from " The Fourteen Mindfulness Trainings " / Thich Nhat Hanh

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

עבודה כזו עם אנשים כאלו

"אני בסדר כפי שאני."
"אני לא לבד."
"רואים אותי."
"מבינים אותי."
"אוהבים אותי."
"אני שווה."
"אני יכול/ה להמשיך להתפתח."

**
לחשוב את זה, זה דבר אחד.
להאמין בזה, זה דבר שני.
לחוות את זה, זה דבר שלישי.

**
יכול להיות שהדברים שעשינו ביומיים האחרונים,
הם מהדברים היותר חשובים שעשינו השנה.
(ויכול להיות שלא…)

**
אין לי מושג מי לקח מה, איך זה ישפיע ולאן זה יוביל.
אין וגם לא יהיה…

**
זכות עצומה לעשות עבודה כזו עם אנשים כאלו.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter