תגית: דון מיגל רואיז

עצימת עיניים

עצימת עיניים

בחור צעיר פוגש באקראי איש מבוגר ומזהה אותו כאחד ממוריו בנעוריו.
הוא פונה לאיש ומזכיר לו שהוא היה תלמידו לפני שנים רבות.
"ומה מעשיך היום, איש צעיר?" מתעניין המורה.
"גם אני מורה היום." עונה הצעיר.
"נפלא. ומה הניע אותך לבחור בהוראה?" חוקר המורה לשעבר.
"אתה מורי, אתה היית הגורם שהשפיע."
"מחמיא לי." אומר המורה לשעבר, "כיצד השפעתי…?"
"איני יודע אם זכור לך אותו הבוקר." מספר הבחור. "אחד מהילדים הגיע עם שעון יד חדש, מתוחכם טכנולוגית, הניח אותו על השולחן וכל הילדים הצטופפו סביבו מלאי התלהבות, רוצים לנסות ולמשש.
ובתוך כל ההמולה, נכנסת לכיתה, כולנו התפזרו למקומותינו ואז, ואז… אותו הילד צעק בהתרגשות: 'וואלה… אני לא מאמין… גנבו לי ת'שעון."
ואתה היסית את הילד ואחר כך את כולנו, שניסינו להתגונן, וביקשת שנשב.
אמרת שאינך מאמין שמישהו מהכיתה באמת גנב. יתכן שמישהו חמד לצון, או עשה טעות שהוא מתחרט עליה.
ביקשת שמי שלקח את השעון, שיודה, ובזה תיפתר הבעיה.
איש מאיתנו לא הודה.
ואז… אני זוכר את זה בבהירות… ביקשת מכולנו, כולל הילד שהשעון שלו, להסתדר בשורה עם הפנים לקיר, להניח את כפות הידיים על עינינו, ולעצום עיניים.
נעמדנו ליד הקיר, כפי שבקשת, ועצמנו עינינו. זו הייתה כיתת בנים בלבד בבית ספר דתי.
חשנו שאתה עובר ליד כל ילד, נעצר, מפשפש בכיסיו, וממשיך לילד הבא. כשסיימת עם כולם, חזרת לשולחנך, ביקשת מאיתנו להסתובב ולפקוח עיניים.
שעון היד היה מונח על שולחנך.
החזרת את השעון לילד שהביא אותו, ובפני כולנו חזרת שוב על מונחי השגיאה והחרטה. היו כמה דקות של התרגשות ואז המשכת בשיעור כאילו לא קרה דבר.
אני הייתי הילד שגנב את השעון. מכיסי הוצאת את השעון הגנוב אז.
בליבי הכרתי לך תודה ענקית על שלא חשפת את קלוני ברבים. נשבעתי שלא אסטה עוד מדרך הישר.
משלא אמרת מאומה בפני הכיתה, הנחתי שתשוחח אתי לבד.
עבר יום, עברו יומיים, עברו שבועיים – לא קראת לי ולא נזפת בי.
החלטתי אז שכשאגדל אהיה מורה. מורה שמשפיע, בדיוק כמוך."
הוא סיים והביט במורהו, מחכה לתגובה. המורה הניד ראשו וחייך.
"התוכל לומר לי היום" שאל הצעיר "מדוע בחרת לא לומר לי דבר? מדוע לא נזפת בי ולו בשיחה פרטית? זה היה כל כך מתבקש…"
והמורה הוותיק הביט בו ואמר: "באמת לא הבנת? לא הבנת שגם אני לא ידעתי מי לקח את השעון? רק עכשיו אתה מגלה לי שזה אתה."
"הכיצד לא ידעת?" תמה הצעיר "הרי שלפת את השעון מכיסי… במו ידיך?"
והמורה אמר בשקט: "כשביקשתי מכם אז לעצום את עיניכם… גם אני את עיניי עצמתי. פישפשתי בכיסים שלכם כשעיניי עצומות.
לא רציתי לדעת מי לקח את השעון, כדי לא לקבל רושם רע על הילד, לא לבייש.
אני שמח שהדרך שנקטתי הוכיחה את עצמה. תודה שסיפרת לי."
הוא פרע בחיבה את שיערו של הצעיר והלך לדרכו.

**
הסיפור הועתק במלואו מהאתר "זיקוקין דינור" של שוקה דינור.
שוקה מפרסם אחת לשבועיים (מזה שנים רבות) סיפורים מעניינים, מרגשים ומעוררי השראה.
אהבתם? נגע בכם?
ניתן להצטרף לרשימת התפוצה של שוקה ולקבל לאימייל את הסיפורים שהוא מפרסם.
ניתן כמובן גם לשוטט באתר ולקרוא סיפורים קודמים.

**
להלן שתיים מהתגובות לסיפור מתוך האתר של שוקה:

"מציעה לכל המורים לקרוא ולהסיק מסקנות.
שבת שלום."

"תודה, שוקה, על סיפור ייחודי ומעורר השראה.
לפעמים, מלים שאינן נאמרות, עוצמתן רבה.
דוגמא מופלאה של מחנך בעל שיעור קומה."

הסיפור הזהה הזה,
מהווה טריגר שונה,
לשתי נשים שונות הקוראות אותו,
והבוחרות להגיב כל אחת בדרכה.

**
מחשבות ותחושות שהסיפור עורר אצלי:

יש לנו השפעה אינסופית.
אין לנו מושג במי ואיך אנו נוגעים.
לפעמים נקבל הצצה לכך, וברוב המקרים לא…
פעולה אחת של טוב לב, חמלה ואהבה יכול להשפיע על חיים שלמים.
הדוגמא האישית והמעשים שלנו "מדברים" חזק יותר מהמילים שלנו.
הכרת תודה לאנשי חינוך משמעותיים שהשפיעו על חיי…

**
עם הסיפור "עצימת עיניים" פתחתי אתמול את הרצאתי "שיחות קשות" לצוות ביה"ס חוגים בחיפה.
אחד המשפטים שאמרתי בהרצאה, מספר דקות לאחר השיתוף בסיפור:

"כולנו שחקנים ראשיים בסרט של עצמנו ושחקני משנה בסרטים של אנשים אחרים".

יש לכך שתי משמעותיות:

1. כולנו חיים בסרט.
אין דבר כזה מציאות אובייקטיבית.
כל אחד מאיתנו חווה אחרת את מה שקורה.
איננו חווים את מה שקורה, אנחנו חווים את הסיפורים שלנו על מה שקורה.

2. כשאנשים אומרים ועושים משהו, זה מתוך התפקיד הראשי בסרט שלהם.
מתוך הדרך שבה הם חווים את המציאות (שאנחנו חלק ממנה).
זה לא נגדנו וגם לא בעדנו.
דון מיגל רואיס בחר להקדיש לנקודה הזו הסכם אחד בספרו "ארבע ההסכמות":
"אל תיקחו שום דבר באופן אישי."

**

הדרך שלי לזכור את זה מנוסחת בצורה הפוכה לדון מיגל רואיס (אם כי המשמעות זהה):
זה תמיד אישי. זה אף פעם לא אישי נגדי, זה תמיד אישי בעדם.

"זה תמיד אישי" הוא הכלי הראשון בסדרת "52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים" שאני שולח אחת לשבוע במשך שנה שלמה.
רוצים להצטרף לסדרה ולקבל את הכלים? מוזמנים לעשות זאת בקישור הבא.

רוצים להזמין הרצאה או סדנה לחברה שלכם? מוזמנים להיות איתי בקשר דרך האתר.

בהצלחה רבה לאנשי החינוך, לילדים ולהורים בשנת הלימודים הקרובה,
שתהיה שנה פורייה, מצמיחה ומשמעותית…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

** להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר. **

** "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" – הרשמה וקבלה מיידית בקישור הבא **

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שלושה קטעים על כעס וכאב

דון מיגל רואיס מדמה את זה למחלת עור קשה שכולנו סובלים ממנה.
אקהרט טולה קורא לזה "גוף הכאב" ומסביר מה מעורר אותו ואיך הוא מתפתח.
טיך נהאת האן מזהה את המקום שבו הקרב מתחיל ומציע דרך לעצור את זה.

אני מסיים את השבוע הזה עם תשומת לב לכעס ולכאב.
פגשתי הרבה מזה השבוע.
בתוכי וסביבי.

פגשתי את זה בימים האחרונים גם בקרב אנשים שחיים או עובדים ביחד כבר תקופה.
שאוהבים ומעריכים אלו את אלו.
שאכפת להם זה מזה.
שיקרים לליבי.

ניתן לקרוא את שלושת הקטעים של דון מיגל רואיס, אקהרט טולה וטיך נהאת האן בקישור הבא

**

יש משהו מרגיע עבורי בטקסטים הללו:
הכרה במורכבות ובאתגרים שכולנו חווים.
אני מוצא כאן תקווה…
אפשרות לשינוי כשאנו נעשים קצת יותר מודעים,
כשאנו בוחרים לקחת אחריות וכשאנו נחושים לעשות עם זה משהו.

**
שתי מחשבות שמתחדדות לי:

א. כשאני בקרב עם מישהו אני לא באמת בקרב איתו.
אני רק מזוהה עם גוף הכאב שלי שכרת ברית עם גוף הכאב שלו.
כשאני בקרב עם מישהו, שנינו משרתים את גופי הכאב החיים בתוכנו.
גופי כאב שלנו המזינים זה את זה, פוגעים בנו וחוגגים על חשבוננו.

ב. הדרך היא אינסופית.
גופי הכאב ימשיכו להתקיים בתוכנו עד יומנו האחרון ולהילחם על הישרדותם.
שום דבר לא ייעלם כשנבין לעומק נקודה שעדיין לא הבנו או כשנגיע לרמת מיומנות כלשהי.
הקטע הוא לא להגיע ליעד מסוים, אלא להמשיך להתקדם בדרך שחשובה לנו ושמשרתת אותנו.
אירוע אחר אירוע.
יום אחר יום.

**
הזמנה:

השבוע השקתי הרצאה חדשה בשם "להרבות טוב בעולם" (ניתן לקרוא על הלידה שלה כאן).
העברתי אותה לראשונה בפני כ-120 מאמנות ומאמני ביה"ס "מאמנים לחיים" של גור גלון.

בהרצאה נגענו בזרעים שאנו משקים ומטפחים בתודעתנו באמצעות דברינו ומעשינו:
זרעי הכעס, הכאב, השנאה והפחד לצד זרעי השלווה, האהבה, החמלה, הכרת התודה והשמחה.
במהלך ההרצאה ניסינו להרבות טוב בעולם ביחד – 
בעולם האישי שלנו, בעולמות של אנשים הסובבים אותנו ובעולם שאנו חלק ממנו.

ההרצאה מכוונת בשלב זה לקהלים בני עשרות אנשים ומעלה 
ויכולה להתאים מאוד לקבוצות, חברות וארגונים.

להזמנת ההרצאה ולקבלת פרטים נוספים ניתן ליצור איתי קשר במייל חוזר או דרך האתר .

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

שלושה קטעים על כעס וכאב

להרבות טוב בעולם

ליצירת קשר והזמנת הרצאה או סדנה

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ו' שבט – שתי הסכמות

לא התקבלת לתפקיד שרצית ואתה בטוח שמישהו הכשיל אותך בכוונה.
מישהו מבקש ממך משהו ואת מאשימה אותו בכך שהוא מצפה ממך לעשות דברים שאת לא אמורה.
מישהו שואל אותך שאלה ואתה מתעצבן שהוא לא מכבד את הזמן שלך.
מישהו לא מתייחס אלייך ואת מתעצבנת שלא אכפת לו ממך או חוששת שאולי פגעת בו.

אפשר להמשיך את הרשימה הזו עוד ועוד…

**
לא לקחת דברים באופן אישי ולא להניח הנחות
הן שתיים מתוך ארבע ההסכמות של דון מיגל רואיז.
אם טרם קראתם את הספר הזה,
תנו לעצמכם את המתנה הנפלאה הזו.

חיים מלאים. יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter