תגית: בחירה

פוליטיקה של קורבנות תחרותית

הרב יונתן זקס ז"ל היה הוגה דעות יהודי-בריטי שכיהן כרבה הראש של בריטניה בשנים 1991-2013.
הוא כתב ספרים רבים, ביניהם "מוסריות – שיקום הטוב המשותף בעידן מפולג".
הספר שנכתב לפני מספר שנים מתמקד בתופעות שמתרחשות בארה"ב ובבריטניה,
אך הכול רלוונטי לחלוטין לתופעות ולתהליכים שאנו חווים בתקופה הנוכחית.
כשקראתי את הספר הזה בשבועות האחרונים מצאתי אותו מרתק ומעורר מחשבה.
הוא יצר עבורי בהירות חשובה, איזן וקירקע אותי בתקופה הסוערת והמטלטלת הזו.

את הפוסט הנוכחי אני בוחר להקדיש להבחנה החדה שהרב זקס מציע בנוגע ל-3 המושגים הבאים:
"ליפול קורבן", "להיות קורבן" ו-"פוליטיקה של קורבנות".

להלן מספר ציטוטים נבחרים מתוך הספר:

ליפול קורבן ולהיות קורבן

הסבל הוא אוניברסלי, אבל הקורבנות היא כבר בחירה.
יש הבדל בין נפילת קורבן לבין קורבנות.
כולנו עלולים ליפול קורבן בשלב מסוים.
נסבול מהתעמרות, מפציעה, ממזל רע או מכישלון.
אנחנו חיים בחשיפה לכוחות שמעבר לשליטתנו.
הנפילה-קורבן באה מבחוץ.
אבל הקורבנות באה מבפנים.
"אף אחד לא יכול להפוך אותך לקורבן, רק אתה יכול."

**
הדרך היחידה להיוושע מן הקורבנות היא לסרב להגדרה העצמית הזאת.
בטווח הארוך שום דבר טוב לא יצמח ממנה.
היא מחלקת אותנו לקורבנות ולמדכאים – ואנחנו תמיד הקורבנות, והאחרים הם תמיד המדכאים.

**
תמיד יש בחירה.
לא תמיד אנחנו יכולים לבחור מה יקרה לנו, אבל תמיד אנחנו יכולים לבחור איך להגיב.
המאורעות אינם מגדירים אותנו.
להרשות לעצמנו שכך נוגדר פירושו למסור לאחרים את הריבונות על חיינו.

**
איך יכול אדם להיות קורבן אך לא לראות עצמו ככזה – וזאת בלי לחטוא בהכחשה או בהשכחה?
התשובה נעוצה ביכולת הייחודית שלנו, היכולת העושה אותנו לבני אנוש.
לבחור בכל מצב בין מבט לאחור למבט קדימה.
אדם יכול לשאול "למה זה קרה?", כלומר להביט לאחור ולחפש גורם בעבר,
אך הוא יכול גם לשאול "מה עושים?", כלומר להביט קדימה,
לראות ברגע ההווה קו זינוק ולהחליט לאור זאת על נקודת היעד העתידית שלו.

יש הבדל הרה גורל בין השניים.
כי את העבר איננו יכולים לשנות, אך את העתיד – כן.
המביט לאחור רואה את עצמו כאובייקט, ככלי משחק בידי כוחות שמעבר לשליטתו.
המביט קדימה רואה את עצמו כסובייקט, כסוכן מוסרי בעל יכולת בחירה,
המחליט באיזה נתיב ילך אל המקום שהוא רוצה להיות בו.
אלו הן שתי דרכי חשיבה לגיטימיות,
אבל האחת מובילה לתרעומת, למרירות, לזעם ולתשוקת נקם,
והאחרת מוליכה לאתגר, לאומץ, לכוח רצון ולשליטה עצמית.

**
הפוליטיקה של הקורבנות

ישנם קורבנות.
ישנו עוול ודיכוי, קיפוח והדרה ובעבר היו נתונות קבוצות שלמות –
יהודים, שחורים, צוענים, נשים, הומוסקסואלים, טרנסקסואלים –
לשעבוד, לדחיקה לשוליים, ליחס מפלה ולהתעלמות.
בעוולות הללו יש להילחם עד חורמה.

הדבר המסוכן הוא אחר:
הפוליטיזציה של הקורבנות, כלומר העתקתה מיחידים לקבוצות ומשם אל הזירה הציבורית.
בכל עידן יש קורבנות, וחובתנו לעזור להם.
החדש והמסוכן הוא תרבות הקורבנות.
יש בה טשטוש של הגבול בין האישי לפוליטי.

**
כאשר רגשות פרטיים נעשים חלק מההגדרה העצמית של הקבוצה,
וכאשר קבוצות תובעות מן המדינה שתפעל לריפוין, נולדת פוליטיקת הזהות.
זה מוביל לפוליטיקה של קורבנות תחרותית.

**
הביטו בכל אזור עימות בעולם ותמצאו שכל אחד מן הצדדים רואה את עצמו כקורבן, ועל כן חף מפשע, ואת הצד האחר עושה הרע.
זה מרשם לעימות נצחי ולאכזבה מתמדת.
נותרים רק טינה, זעם ותשוקת נקם, והללו אינם משיגים דבר לבד ממעגל בלתי נגמר של מעשי תגמול.

**
עד כאן הציטוטים.

להלן מספר נקודות מפתח שאני מאמץ לעצמי מדבריו של הרב יונתן זקס:

– אני מכיר בכך שאין לי שליטה מוחלטת על חיי. גם אני יכול "ליפול קורבן" (להיפגע בצורה כלשהי).

– כשזה קורה, חשוב לא להתכחש לכך. לתת לזה מקום ואם צריך לכאוב ולהתאבל.

– לא לתת לכך להגדיר אותי או את זהותי. זה משהו שקרה לי ולא משהו שאני.

– כשנעשה לי עוול, אשאף לפעול לתיקונו מתוך כוונה לתת מענה לצרכים החשובים שלי.

– לא אתמקד בנקמה או בפעולת תגמול שכוונתן להעניש את האחר או לפגוע בו.

– פעולותיי עלולות לפגוע באחר גם כשאיני מתכווון לכך. עלי לפעול לתיקונן כשזה קורה.

– "תרבות הקורבנות" מופעלת סביבי בצורה מניפולטיבית על ידי גורמים פוליטיים שונים.

– פוליטיקת הקורבנות המניפולטיבית הזו משפיעה גם עלי ועל תפיסותיי. אינני חסין.

– ברצוני לצמצם את השפעתה עלי ככל האפשר:
להטיל ספק בהכללות הקבוצתיות ולשאוף למפגש אישי ולחיבור אנושי מעבר להגדרות ולזהויות.

**

עד כאן מספר מחשבות שלי.

מה דעתכם..?

איפה הציטוטים/מחשבות הללו פוגשים אתכם..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

טוב משותף ולא טריויאלי בעולם מורכב

בשנת 2004 אדם בשם מורגן ספרלוק הכניס את עצמו לניסוי מרתק:
במשך חודש שלם הוא אכל רק ארוחות במקדונלד'ס ותיעד בסרט מה קורה לו.
לפני הניסוי, רופאים שהתייעץ איתם העריכו שהכל יהיה בסדר.
בפועל, בתוך זמן קצר ספרלוק החל לסבול מהקאות, דיכאון, עייפות, לחץ בחזה ותפקודי כבד לקויים.
הוא הראה שתזונת מקדונלד יכולה לפגוע בבריאות בצורה קיצונית בתוך חודש אחד בלבד.
הסרט "לאכול בגדול" הפך ללהיט ויראלי שהשפיע מאוד על תפיסת הקהל בנוגע למקדולנד,
ובהמשך גם על מדיניות החברה והתזונה שלה.

בדומה לבריאות המושפעת מתזונה ומחומרים פיזיים שאנו צורכים,
כך תפיסה, מחשבות ואמונות מושפעת מהחומרים המנטליים שאנו צורכים וקולטים.

**
התקופה הנוכחית מאופיינת ברגשות עוצמתיים ובריבוי סערות רגשיות.
הרגשות שאנו חווים מושפעים מאוד מהתפיסה שלנו ומהרעיונות שאנו מאמינים בהם.

לדוגמא:
ייאוש נוצר כשהתפיסה היא שמה שקורה לא טוב ושמאוחר מדי לשנות את זה.
כעס וזעם נוצרים כשהתפיסה היא שמה שקורה לא טוב ולא הוגן ושצריך לשנות את זה.
אדישות או שוויון נפש נוצרים מתפיסה שלפיה מה שקורה לא כזה חשוב או רלוונטי.
שמחה או שביעות רצון נוצרים מתפיסה שלפיה מה שקורה טוב ומתקדם בכיוונים רצויים.
מתח ודאגה נוצרים כשהתפיסה היא שמה שקורה מסוכן ושהרבה מונח על הכף.

מה שמשפיע על הרגשות שלנו יותר מכל, זו התפיסה שלנו בנוגע למה שקורה.
התפיסה שלנו בנוגע למצב, משפיעה על הרגשות שלנו יותר מהמצב עצמו.
תגידו לי איך אתם מרגישים ואומר לכם מה אתה חושבים ובמה אתם מאמינים.

חשוב לזכור שהתפיסה שלנו היא לא המציאות –
המציאות מתרחשת עכשיו כפי שהיא, עם או בלי קשר למחשבות ולתפיסות שלנו.

**
כולנו מושפעים מאוד מהסביבה, מערוצי התקשורת ומהרשתות החברתיות.
אף אחד מאיתנו לא חסין או חזק מספיק בכדי לא להיות מושפע.

זה מצער, כיון שכוחות חזקים, מקצועיים ונחושים, בעלי אינטרסים פוליטיים וכלכליים,
מנצלים את זה, כשהם מתחרים על תשומת הלב שלנו ועל עיצוב התפיסות שלנו.
הנטייה האנושית הטבעית היא לשמוע עוד ועוד מהדבר שאנו מתחברים אליו ומאמינים בו,
או פשוט לקבל ולעכל את מה שמוגש לנו מבלי לבדוק אותו (תחת הנחה שגויה ש"חדשות" הם אמת אוביקטיבית).

הנטייה הטבעית הזו מסוכנת.
התפיסה שלנו משפיעה עלינו והיא חלק מאיתנו, אבל היא לא אנחנו.

אנחנו בעלי הבית.

מכיון שלתפיסה שלנו יש השפעה כל-כך גדולה עלינו,
חשוב לבדוק מה יוצר אותה ומי משפיע עליה.
חשוב לקחת עליה אחריות, להמשיך לבדוק ולדייק אותה כדי שתהיה מחוברת למציאות ככל האפשר,
להטיל בה ספק ולשים לב לדרך שבה היא מתעצבת ומשפיעה עלינו.

**
בדומה לניסוי המקדונלד שהתמקד בשינוי תזונתי,
חשבו על הדוגמא הבאה כהזמנה לניסוי תפיסתי:

אם אתם בעד הרפורמה המשפטית,
ובמשך חודש שלם תצרכו חדשות רק מערוצי חדשות ומעיתונים המתנגדים לרפורמה,
ותהיו חשופים אך ורק לפוסטים ולאנשים החושבים שונה מכם,
משהו בתפיסה שלכם ייסדק ויתחיל להשתנות.
ממש אותו דבר יקרה אם אתם מתנגדים לרפורמה,
ובמשך חודש שלם תצרכו חדשות רק מערוצי חדשות ועיתונים התומכים ברפורמה,
ותהיו חשופים אך ורק לפוסטים של תומכי הרפורמה.

סביר להניח שהשינוי יקרה בצורה הדרגתית, ושלא "תעברו צד" מקצה לקצה,
אבל אתם בהחלט תרגישו בהשפעה המחשבתית והרגשית עליכם,
ובתנועה שלכם לכיוון הצד השני, לפעמים כבר בתוך ימים ספורים.

**
ניסוי דומה למתואר למעלה התחלתי לעבור בעצמי.
בשבועות האחרונים אני קורא יותר מאמרים וכתבות הנכתבים על ידי בעלי עמדות שונות משלי.
לאחרונה נרשמתי לאתר "מקור ראשון" כדי שאוכל לקרוא את התכנים שלהם ולהעמיק בהם.
אני משתדל להפריד בין כתבות שטחיות, מסיטות או מתלהמות (שניתן למצוא בכל הקשת הפוליטית),
לכתבות ענייניות ומעמיקות המעוררת מחשבה ומרחיבות תפיסה.

ברמה האישית, קיבלתי החלטה "להרים הילוך" בשני ערוצים מרכזיים:
האחד – להעמיק את ההבנה שלי בנוגע לעמדות שונות משלי, באמצעות קריאה, למידה ומפגשים עם אנשים,
והשני – לפעול כמיטב יכולתי בקידום תרבות ואג'נדה שאני מאמין בה ושאני חושב שהיא מיטיבה.

השילוב זה חשוב בעיניי ואין בו סתירה.

בתקופה הנוכחית אני בוחר להקדיש זמן ואנרגיה גם למחאה בעד שמירה על הדמוקרטיה,
וגם להקשבה, למידה, בדיקה עצמית וניסיון להבין ולהרגיש יותר את מי שחושב אחרת ממני.

שני המאמצים הללו משרתים עבורי תנועה חשובה של "טוב משותף" ולא טריויאלי בעולם מורכב,
כזו שאני רוצה לתרום לה ולהיות חלק ממנה.

**
בכל פעם שאני שומע את המשפט "שום דבר לא יעזור, זה כבר מאוחר מדי",
הוא מעורר בי התנגדות ומקפיץ אותי.
כך קרה גם השבוע, בשיחה מזדמנת עם אחד משכניי.

המשפט הזה משלב בתוכו גם פאסיביות וגם ייאוש.
הוא מבוסס על תפיסה שלפיה מה שנעשה לא ישנה.
יש בו הנחה שגויה שאנחנו יודעים בודאות מה הולך להיות ואיך דברים הולכים להתפתח.

לתפיסתי, התפקיד שלנו אינו להסתכל מהצד, לחלק ציונים, או לנבא מה יהיה,
אלא לקחת אחריות, לעלות למגרש ולעשות כמיטב יכולתנו בכיוון שאנו מאמינים בו.

**
מספר נקודות מפתח לסיכום:

– לזכור שאנחנו בעלי הבית ושהתפיסה שלנו היא לא אנחנו.

– לקחת אחריות על התפיסה שלנו, להטיל בה ספק ולבדוק אותה.

– להקשיב בסקרנות למי שחושב אחרת, להעמיק ולהרחיב את ההבנה שלנו.

– לשים לב לכוחות החזקים ולבעלי העניין שפועלים עלינו בכדי להשפיע על התפיסות שלנו למטרותיהם.

– לפעול כמיטב יכולתנו בכדי לקדם דברים וערכים שחשובים לנו ושאנו מאמינים בהם.

– להיות השינוי שאנו רוצים לראות בעולם. להוות דוגמא אישית בכוונה, בערכים, במילים ובמעשים שלנו.

– לזכור שלאדם אחד יכולה להיות השפעה עצומה על החברה ועל העולם (לדוגמא: ספרלוק, מקדונלד ותזונה) 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

"סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ"

השבועות האחרונים מרגישים לי טעונים רגשית וסוערים.
בימים הללו אני מרגיש הרבה מתח, כעס, חוסר סבלנות, תסכול, לחץ ודאגה.
שמתי לב שמצב הרוח שלי משתנה במהירות גבוהה יחסית ושאני "מופעל" יותר מבדרך-כלל.
טריגרים חיצוניים, כמו למשל משפטים שנאמרו או דברים שראיתי ושמעתי, עוררו בי תגובה רגשית חזקה.

זו לא הפעם הראשונה שאני חווה תקופה כזו, ובטח שלא האחרונה.
בתקופות כאלו יש משהו לא נעים, די מתיש ואפילו קצת מטלטל, מעין תחושה של יציאה משיווי משקל פנימי.
כשזה קורה, התגובה האינסטינקטיבית יכולה להיות בריחה מהירה לחשיבה חיובית, או לפעולת הדחקה כלשהי.
חשוב מאוד לתת מקום למה שעולה, להיות בנוכחות ובמודעות.
ועם זאת חשוב גם להיזהר לא לשקוע או להישאב,
לזכור שאנחנו "בעלי הבית" ולקחת אחריות על המחשבות-רגשות-מילים-מעשים שלנו.

בשירותי הצבאי, כשהים היה גועש במיוחד,
היינו יוצאים לאימון "ים גבוה" שבו מתרגלים התמודדות עם גלים גבוהים וים סוער.
אימון שכזה אינו כיפי או מהנה, לפעמים הוא אפילו די מפחיד,
אך למעשה, זו הדרך היחידה לתרגל התנהלות בים כזה.

יש משהו מרגיע ומייצב עבורי במחשבה שלצד הקושי שאני חווה, יש כאן הזדמנות עבורי להתאמן "בים גבוה".
זוהי תזכורת לכך שכל קושי הוא גם משהו לא נעים שיש להתמודד עמו (לפעמים תוך בקשת עזרה),
וגם הזדמנות לפתח שרירים של התמודדות עם קושי מהסוג הזה.

**
בתקופה הזו אני מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב לפסוק מסוים מספר תהילים,
שמהדהד בי ושיש לו השפעה מיטיבה עלי:

"סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" / תהילים ל"ד ט"ו

עבורי יש כאן הכוונה אישית חדה ומחזקת, המסייעת לי להתמקד ולייצב את עצמי.

ממש בקיצור, אני מוצא בפסוק הזה ארבע הנחיות קצרות וחשובות המשלימות זו את זו:

סור מרע – להתרחק מדברים שפוגעים בי ומורידים אותו ולצמצם את הפגיעה שלי באחרים.

עשה טוב – להרבות טוב, גם לעצמי וגם לאחרים, באמצעות אינספור פעולות ואינטראקציות.

בקש שלום – לקחת חלק בתנועה חשובה הגדולה ממני, להעז לכוון גבוה, גם אם זה נראה קשה או בלתי אפשרי.

ורדפהו – לנוע בהתמדה ובנחישות בכיוון המטרה הגדולה, גם אם לא אצליח להשיגה "במשמרת שלי".

**
הסיבה שהפסוק הזה כל-כך מדבר אלי עכשיו,
היא שהוא מאפשר לי להחזיק את המתח שבין ההווה לעתיד.

כמי שכותב, מתרגל ומשתדל לחיות "תקשורת מקרבת",
ה"שלום" שאני מכוון אליו הוא טוב משותף,
המבוסס על אמון, כבוד, קירבה, אנושיות ואכפתיות.

"סור מרע ועשה טוב" מסייע לי להתמקד בפעולות יומיומיות שביכולתי לעשות מיידית כאן ועכשיו.
כשאני עושה אותן, אני יוצר השפעה מיידית עלי ועל סביבתי.

"בקש שלום ורדפהו" מעודד אותי לקחת אחריות ולתרום את חלקי לתנועה חשובה,
גם כשאיני בטוח בנוגע לתוצאה הסופית או לכיוון, לדרך ולקצב שבה דברים יתפתחו.

אם הפוסט הזה מדבר אליכם, ניתן לקרוא העמקה על הפסוק בפוסט שכתבתי ב 2014.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ימים חשובים במיוחד

כשמסתכלים על שוק המניות לאורך שנה שלמה, ניתן להבחין בתופעה מעניינת:
במהלך מספר מצומצם של ימים מתרחשות הירידות והעליות הגבוהות ביותר.
ההשפעה של הימים הללו על המניות יכולה להיות משמעותית יותר משל כל שאר הימים ביחד.
השבוע לדוגמא, מניית פייסבוק (Meta) זינקה ב25% ביום אחד.
לא ניתן לצפות את הימים הללו מראש או לדעת מתי הם יתרחשו.
מנקודת מבט כלכלית טהורה, אפשר להתייחס לימים הללו כ-"ימים חשובים במיוחד",
שהשפעתם החיובית או השלילית על המניות ועל בעלי המניות יוצאת דופן.

**
האם התופעה הזו רלוונטית גם למימדים אחרים, מעבר לבורסה ולשוק המניות?
האם יש בחיינו "ימים חשובים במיוחד",
שהשפעתם עלינו ועל סביבתנו גדולה לאין ערוך מזו של ימים אחרים?

בשונה מאחוזי ירידה או עלייה ברורים בשוק המניות,
ההגדרה של "יום חיים חשוב במיוחד" היא אישית וסובייקטיבית.

לדוגמא, לאיזה יום יש השפעה גדולה יותר על חייכם –
היום שבו התחתנם או היום שבו פגשתם לראשונה את בן/בת הזוג שלכם?
לדעתי יום החתונה הוא בעיקר ציון דרך רשמי וחגיגי, המשך של תהליך שהחל לפני,
ולמעשה הדייט הראשון, הימים הראשונים ביחד, או ההחלטה הפנימית למסד את הקשר,
הם הימים המשמעותיים יותר.

**
"ימים חשובים במיוחד" הם ימים שבהם מתרחשת בנו או בסביבתנו תנועה יוצאת דופן.
אלו יכולים להיות ימים שבהם מישהו משמעותי נכנס לחיינו ומתחיל להשפיע עליהם,
או כאלו שבהם אנו חווים אירוע מעצב כלשהו.
זו יכולה להיות מחשבה, אמירה או פעולה, שבמבט ראשון נראית "רגילה" עד כדי כך שבקושי נבחין בה,
ושרק בפרספקטיבה ארוכת טווח נבין עד כמה היא היתה משמעותית.

אחד הימים המשמעותיים בחיי היה היום שבו נחשפתי לגישת התקשורת המקרבת,
בזכות פגישה עם מירי שפירא לקפה של בוקר בלובי של מלון כפר המכבייה.
הפגישה הזו לא היתה מתרחשת אלמלא ביקשתי ממירי (שאותה לא הכרתי) להיפגש,
כשבועיים לפני כן, במהלך פעילות התנדבותית משותפת ששנינו נכחנו בה.

מי מהימים הללו הוא יום חשוב במיוחד שהשפיע בצורה עצומה על חיי?
האם היום שבו מירי ואני נפגשנו לקפה, היום שבו ביקשתי ממנה להיפגש,
ואולי בכלל אחד הימים הקודמים שבו בחרתי ללכת לאותה פעילות התנדבותית?

**
ככל שאני מרבה לחשוב על כך,
מתבהר לי ששינויים זעירים יכולים להביא להשפעות עצומות,
ושההבדל בין "יום חשוב במיוחד" לבין יום "רגיל" יכול להיות דק מאוד:
משפט מסוים שנאמר בצורה קצת אחרת,
בחירה פנימית לעשות משהו,
אמירת "כן" או אמירת "לא",
האטת הנסיעה בכביש בחמישה קמ"ש,
צעד אחד קדימה,
חיוך, או חיבוק.

**
סטפן לוין כותב בספרו "מי מת" על רעיון המבוסס על תלמוד מהמסורת החסידית,
שלפיו כל אדם נולד למען מאורע מסוים שיתרחש ברגע כלשהו במהלך חייו,
אך לעולם אין לדעת מהו אותו המאורע ומתי הוא יתרחש.
לכן, על האדם להיות ערני ומוכן בכל רגע ורגע לכל מה שעלול לבוא.

ניתן להרחיב את הרעיון של לוין מאירוע אחד יחיד ומיוחד, לכמה עשרות אירועים.
מה אם במהלך חיינו אנו צפויים לעבור כמה עשרות "ימים חשובים במיוחד",
שהשפעתם עלינו ועל אנשים סביבנו גדולה לאין ערוך בהשוואה לימים אחרים?

אין לנו מושג כמה ימים כאלו כבר עברנו וכמה עוד לפנינו.
האם ייתכן שהיום הנוכחי הוא אחד מהם?
איך היינו מתנהגים אם היינו יודעים שאנו עומדים בפתחו של יום כזה?

**
את השבועות האחרונים אני חווה בעוצמה רבה:
פיגועים, פיטורים/קיצוצים, אלימות, ענייני בריאות והרפורמה המשפטית, הם דוגמא לכמה מהם.
כל האירועים הללו משפיעים עלי ועל סביבתי הקרובה בצורה כזו או אחרת.
ההשפעה של חלקם יכולה להיות ארוכת טווח ומשמעותית מאוד.

כשאני חושב על "ימים חשובים במיוחד",
מעניינים אותי בעיקר אירועים שהם בשליטתנו או בהשפעתנו, ולא אלו הנגזרים עלינו.
פחות מענין אותי לעסוק במקרים של עץ הנופל על רכב, מכת ברק, זכייה בלוטו,
או העלאת ריבית על ידי נגיד בנק ישראל שמגדילה מאוד את החזר המשכנתא שלנו,
כיון שגם אם יש לאירועים הללו השפעה עצומה על חיינו, יכולת ההשפעה שלנו עליהם מצומצמת.

ברוח הזו, אינני בטוח איך יתפתחו הרפורמה המשפטית, האלימות והפיגועים.
חשוב לי לקחת אחריות, למקד את תשומת ליבי ואת האנרגיה שלי במה שאני יכול לעשות,
ובדרך שבה אני יכול לתרום ולהשפיע על סביבתי, בנושאים הללו ובנושאים אחרים.

רבים מ"הימים החשובים במיוחד" אינם קורים לנו אלא נוצרים על ידינו.
אני מאמין בכל ליבי שביכולתנו להפוך ימים "רגילים" ל"ימים חשובים במיוחד",
באמצעות אמירות, בחירות ופעולות שאנו יוזמים,
ובאמצעות תגובות שלנו לדברים המתרחשים סביבנו.

מה דעתכם..?
מה עולה בכם כשאתם קוראים את זה..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

על תקווה

ג'ואנה מייסי היא סופרת, מנחת סדנאות ואקטיביסטית העוסקת רבות בנושאים של שינויים מורכבים, סבל וחמלה.

בספרה Active Hope היא מבחינה בין שתי משמעויות שונות שניתן לייחס למילה "תקווה".

המשמעות הראשונה – Hopefulness – תקווה, אמונה וביטחון שתוצאה מסוימת שאנו מצפים לה תתרחש.
האמונה והביטחון הללו מגבירים בנו את המוטיבציה ומעודדים אותנו לפעול.
אם אנו זקוקים לסוג כזה של תקווה לפני שאנו מתמסרים לפעולה או למאמץ כלשהו,
מה יקרה במצבים בהם אנו מעריכים שיש סיכוי נמוך בלבד (אם בכלל) לכך שהתוצאה שאנו מצפים לה תתרחש?

המשמעות השנייה – Desire – רצון עז שמשהו מסוים יקרה.
תקווה מהסוג הזה מגיעה עם מוכנות להיות במסע בכיוון רצוי,
גם כשאיננו בטוחים אם זה אפשרי או עד כמה הסיכויים לכך גבוהים.
במסע שכזה אנו מוכנים להתמסר לתהליך ולפעולות שחשובים לנו,
בלי קשר למידת האמונה או הביטחון שלנו שאכן נגיע לתוצאה המקווה.

מצד אחד חשוב לא לטמון את הראש בחול או לייפות את המציאות יותר מכפי שהיא,
ומצד שני חשוב לא להיכנס לאוירת ייאוש או סוף העולם.
חשוב לשלב אמונה שיהיה בסדר בסופו של דבר (גם כשאנחנו לא בטוחים מה זה אומר בדיוק)
עם לקיחת אחריות והתמודדות פרואקטיבית בנחישות, בהתמדה ובאומץ עם כל מה שמגיע.

**
מייסי מבחינה בספרה בין תקווה פאסיבית לתקווה פעילה:

תקווה פאסיבית משמעה לחכות שנסיבות חיצוניות יסתדרו או שנרגיש מספיק תקווה שתניע אותנו לפעולה.

תקווה פעילה לעומת זאת משמעה לקחת חלק פעיל בתהליך יצירת העולם שאנו רוצים לחיות בו.

ניתן להתייחס לתקווה פעילה כאל תרגול מתמשך (בדומה ליוגה, ריקוד או נגינה),
ולא כאל משהו שיש לנו או אין לנו אותו.

תקווה פעילה ניתן לתרגל בכל מצב.
בכדי לעשות זאת נדרש תהליך בן שלושה שלבים עיקריים:
ראשית, אנו מתבוננים במבט בהיר על המציאות.
שנית, אנו מזהים כיוון שאליו נרצה שדברים ינועו, או ערכים חשובים עבורנו שאנו רוצים להביא לידי ביטוי.
ושלישית, אנו נוקטים צעדים בכדי להזיז את עצמנו או את מצבנו בכיוון זה.

**
ברוח המילים של ג'ואנה מייסי, חשוב להתמקד במעגלי השליטה וההשפעה שלנו,
ולא לבזבז או לאבד אנרגיה על מעגלי שיפוטיות ודאגה שלא תורמים לנו ומחלישים אותנו.

קל לומר, אבל איך עושים זאת בפועל?

שאלת מפתח שחשוב מאוד לשאול ושעוזרת לנו להתמקד במעגלי ההשפעה שלנו היא:

מה אני יכול/ה לעשות עכשיו בכדי לתרום למצב?

השאלה זו מכילה ארבע הנחות יסוד חשובות:
א. אפשר לעשות משהו שיתרום.
ב. אני יכול/ה לעשות את הדבר הזה.
ג. העשייה שלי משנה ומשפיעה.
ד. ניתן לעשות את זה עכשיו.

השאלות שאנחנו שואלים את עצמנו משפיעות על החשיבה, הרגשות, ההחלטות והפעולות שלנו.
חשוב להבין ולזכור שיש לנו אחריות מלאה למחשבות-רגשות-מילים-החלטות-פעולות שלנו.
אנחנו יכולים להרבות טוב או להרבות רע.
אין לנו שליטה על המצב או על מה שקורה ויש לנו השפעה עצומה על מה אנחנו עושים עם מה שקורה.

**
עפ"י ג'ואנה מייסי, נדרשים שלושה סוגי תנועות על מנת לחולל שינוי בעולם מורכב:

א. פעולות מניעה או האטה – תנועות שמטרתן לעצור התדרדרות או להאט התקדמות בכיוון שמגביר סבל ומחריף את הבעיה.

ב. שינויים מבנים ומערכתיים – תנועות שמטרתן ליצור בעולם תהליכים, ארגונים וצורות התנהלות ברוח השינוי שאנו רוצים לחולל.

ג. שינויים תודעתיים – תנועות שמטרתן לסייע לנו לשנות את תפיסותינו לגבי העולם, שככל הנראה עומדות בבסיס הבעיות שאנו חווים.

כל שלושת הסוגים הללו נדרשים על מנת לחולל שינוי מורכב בעולם.
אנשים שונים נמשכים לסוגי תנועות שונים.
כשאתם שואלים את עצמכם "מה אני יכול/ה לעשות עכשיו בכדי לתרום למצב?",
כנראה שתמצאו עצמכם נמשכים או מתחברים במיוחד לאחת ואולי לשתיים מתוך שלוש התנועות הללו.

**
אני רוצה לסיים בשלושה שיתופים אישיים על תקווה שחיים בי כרגע:

1.
במהלך השבוע קיבלתי מייל ממספר אנשים שביקשו להצטרף לרשימת התפוצה שלי.
עפ"י כתובות המייל הערכתי שמי שפנו אלי הם בסבירות גבוהה חרדים,
ומכיון שכולם פנו אלי פחות או יותר באותו זמן, ניחשתי שהם קיבלו המלצה ממישהו.
הדבר עורר את סקרנותי ושאלתי אותם לגבי הזה.
מסתבר שמנטור חרדי בשם אהרון זילבר ממליץ עלי ומעודד את המשתתפים בקורסים שלו להצטרף לרשימת התפוצה שלי.
הגילוי הזה חימם את ליבי ושימח אותי מאוד.
מנטור חרדי, המסייע למאות חרדים להתפתח עסקית וכלכלית, ממליץ על כותב חילוני.
כשאנחנו פוגשים זה את זה בצורה ישירה, מכירים אישית ומתחברים זה לזה,
אנחנו פחות מושפעים מגורמים בעלי עניין כאלו ואחרים.

2.
לאחרונה פיתחתי לעצמי מנהג חדש.
בימי שישי בבוקר, כשאני מבקר בספרייה העירונית בכפר סבא,
אני לוקח לעצמי כמה דקות ומעלעל בעיתוני יום שישי שמונחים שם.
מסקרן אותי במיוחד לקרוא את "הארץ" ו"מקור ראשון",
שמייצגים עבורי עיתונים איכותיים בעלי דעות או נטייות פוליטיות שונות.
הדגש פה הוא גם על איכות וגם על שונות.
יש בי כמיהה להבין לעומק איך מישהו שחושב שונה ממני רואה את המצב ומה גורם לו לראות ולחשוב כך.
הבוקר, לאחר שקראתי מספר כתבות ב"מקור ראשון", שמתי לב שהאנרגיה שלי עולה ושמצב הרוח שלי משתפר.
בין היתר מצאתי בכתבות הללו קולות מאוזנים, מגוון נקודות מבט, נימוקים שונים שאינם ברוח מתלהמת,
וקריאות ליצירת שינוי בדרך של הידברות תוך גילוי אחריות ושיקול דעת.

3.
אם יש משהו ברעיון של מפגש אישי עם אנשים במעגלים חברתיים-פוליטייים שונים משלכם,
רצון להכיר לעומק נקודות מבט אחרות, וכמיהה להיות חלק משינוי מיטיב של חיבור והידברות,
אני ממליץ לכם לבקר באתר של הרבעון הרביעי ולהירשם לאחד הסמינרים הקרובים שלהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שני סיפורים והרבה שאלות

אדם טייל על חוף הים כשלפתע הבחין בילד מתכופף,
אוסף במהירות דברים קטנים מהחול ומשליך אותם בעדינות אל תוך הים.
הוא ניגש אל הילד ושאל: "איש צעיר, מה אתה עושה?"
ענה הילד: "זורק כוכבי ים בחזרה אל המים.
השמש נמצאת כבר גבוה בשמיים ועוד מעט הגאות תסתיים.
אם לא אזרוק אותם חזרה הם ימותו."

"ילד חביב," אמר האיש,
"שמת לב כמה גדול החוף שכאן?
האם אתה מתאר לעצמך כמה אלפי כוכבים נמצאים לאורכו?
האם אתה חושב שמה שאתה עושה באמת משנה משהו למישהו?"

חשב הילד לרגע, הרים כוכב ים נוסף, השליכו למים ואמר:
"כן. זה משנה לכוכב הזה."

**
בסיפור על הילד וכוכבי הים (מקור הסיפור לא ידוע),
הילד לא יכול להציל את כל כוכבי הים אך הוא עושה כל שביכולתו בכדי להציל חלק מהם.
האדם המבוגר מיואש וסקפטי, אך הילד ממשיך בשלו.
הסיפור מדגיש את ההשפעה העצומה שיכולה להיות לאדם אחד, לכל אחד מאתנו.

"המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו".
יש בתפיסה-אמונה הזו משהו מחזק שנותן הרבה כוח ותקווה.
אנחנו לא יכולים לעשות הכול, אבל אנחנו יכולים לעשות משהו.
והמשהו הזה הוא הרבה, לפעמים אפילו עולם ומלואו.

**
ומה אם זה באמת לא מספיק?
מה אם עזרה מקומית לאדם אחד, אמנם עוזרת לאותו אדם,
אך אינה מספיקה ברמה המערכתית,
ובכך למעשה עלולה להזיק, כי כשאנחנו מתמקדים בעזרה מקומית,
אנחנו נמנעים מטיפול בשורש הבעיה או בשינוי המערכת?

על פי סיפור אחר, אדם הולך לצד נהר כשלפתע הוא רואה מישהו שעומד לטבוע מנופף בידיו וקורא לעזרה.
מבלי להסס הוא קופץ למים, שוחה לעברו, תופס בידיו ומחלץ אותו לעבר הגדה.
האדם שחולץ מודה לו בהתרגשות וממשיך לדרכו.
המחלץ מתמלא בתחושת משמעות ומרגיש סיפוק עצום.
הוא ממשיך ללכת לאורך שפת הנהר כשלפתע הוא רואה אדם נוסף שעומד לטבוע.
מבלי להסס, הוא קופץ שוב למים, ומציל גם אותו.
מעניין ששני אנשים היו על סף טביעה בזמן כל-כך קצר הוא חושב לעצמו.
כשזה קורה בפעם השלישית הרביעית, המחלץ כבר ממש עייף.
הוא לא בטוח כמה זמן יחזיק מעמד ואין לו מושג מדוע כל-כך הרבה אנשים מוצאים עצמם על סף טביעה בנהר.
כשהוא מביט קדימה במעלה השביל הוא מזהה גשר קטן וצר שאנשים נופלים ממנו למים.
הוא רץ לכיוון הגשר, בונה מעקה בטיחות, ובכך מונע נפילות נוספות.
מאותו רגע אף אחד לא נופל ואין את מי להציל.
במקום להציל כל טובע וטובע הוא זיהה את שורש הבעיה ונתן לה פתרון מערכתי.

**
הסיפור הראשון קורא ללקיחת אחריות אישית ומזכיר שלכל אחד מאיתנו יש השפעה עצומה.
גם אם איננו יכולים לשנות הכול, אנחנו יכולים לשנות הרבה.
מה שאנו עושים משפיע ומשנה.

הסיפור השני קורא לחשיבות של טיפול בשורש הבעיה ולא בסימפטומים שלה.
במקום להציל שוב ושוב אנשים שנקלעו למצב קשה,
עדיף לטפל בגורמים שהובילו למצב הזה ובכך למנוע מאנשים נוספים להגיע לאותו מצב.
במקום לטפל נקודתית בבעיות שחוזרות על עצמן, עדיף להשקיע מאמצים בשינוי מערכתי.

**
בתקופה הנוכחית אנחנו משופעים בבעיות מערכתיות מורכבות המשפיעות על בני אדם רבים.
לדוגמא: אקלים, יוקר מחיה, חינוך, בריאות, קיטוב, אלימות, טרור, שטחים-התיישבות.

השבוע, כשנזכרתי בשני הסיפורים הללו, עלו לי מספר שאלות ותהיות:

– איך יודעים מתי נכון להתמקד בהצלת כוכב בודד גם אם איננו יכולים להציל את כולם,
ומתי עדיף להניח לכוכבים ולהתמקד בפתרון מערכתי כולל,
גם כשלא בטוח שנצליח, או שייקח זמן רב עד שנראה השפעה כלשהי?

– האם מספיק להוות דוגמא אישית בהתנהלות שלנו ("היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם"),
ובכך להשפיע על סביבתנו הקרובה, או שעלינו להפנות חלק מהמשאבים שלנו לשינוי מערכתי רחב ומורכב יותר?

– איך שומרים על עצמנו מהצפה, שחיקה או איבוד רגישות,
כשנחשפים שוב ושוב למצוקה של הרבה "כוכבי-ים" ואנשים שאיננו יכולים לעזור להם?

– האם הילד בסיפור על כוכבי הים יחזיק באותה רגישות, אופטימיות ונחישות גם לאחר הכוכב המאה?

– יכול להיות שהמבוגר הסקפטי היה פעם ילד שבאיזשהו שלב נשחק והתייאש?

– האם כשאנו מתמקדים בסביבתנו הקרובה (משפחה, ארגון, קהילה) אנו באמת מצילים עולם ומלואו ותורמים לשינוי עצום,
או שזה רק סיפור המאפשר לנו להישאר במרחב נוח ובר-עיכול, לחוש סיפוק ומשמעות,
כשלמעשה אנו נמנעים מלקיחת אחריות גדולה יותר?

איפה אתם?
מה עולה לכם כשאתם קוראים את המילים הללו?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

רפלקציה אישית על השבוע

השבוע חרגתי ממנהגי של שליחת פוסט שבועי אחד.

הפוסט שאתם מקבלים היום הוא השלישי שנשלח השבוע.
הראשון נשלח בתחילת השבוע עם הזמנה לתרומה אישית,
השני נשלח באמצע השבוע עם הצעה להזדמנות Win-Win-Win לארגונים מהירי החלטה.

רפלקציה אישית קצרה על מה שעבר עלי בהקשר הזה:

המיילים הללו לא נשלחו בקלות ראש ולב.
מצד אחד חשוב לי לשמור על תדירות מסוימת כדי לכבד את המרחב של הקוראים ולא להציף אותם בהודעות,
מצד שני ההזמנות נשלחו מתוך רצון לקדם מטרה ראויה וחשובה שאני מאמין בה,
ומצד שלישי, יש כ"כ הרבה מטרות ראויות וחשובות, אז למה דווקא זו?
ואם לא רק זו – אז איפה עובר הקו?

ההתלבטות הזו שליוותה אותי השבוע הציפה אצלי דילמה פנימית מוכרת,
הנוגעת באזורים של האיזון שבין לבטא את הקול שלי ולקדם נושא שחשוב לי,
לבין להיות רגיש לאחרים ולוודא שאני לא מעיק או מכביד עליהם.
יכול להיות שזה מתחבר אצלי גם לקושי האישי שלי לבקש ולהישען.

**
הכרת תודה:

בפודקאסט שהתראיינתי אליו השבוע (אני מקווה לשלוח הקלטה בשבוע הבא),
נשאלתי מה לדעתי גורם למסרים כתובים להיות אפקטיביים ומניעים לפעולה?
התשובה שלי היתה שבעיניי העניין הוא לא רק איך המסרים כתובים
אלא מה איכות מערכת היחסים שבין הכותב לקוראים,
ועד כמה יש ביניהם אמון, חיבור ורצון הדדי להיטיב זה עם זה.

תחושה חזקה שנוכחת בי כרגע היא הכרת תודה.
רבים מכם נעתרתם להזמנות ששלחתי במהלך השבוע.
בזכותכם נתרמו סכומים משמעותיים שישרתו חיילים רבים וישפיעו במעגלים רחבים.
ההיענות שלכם חיממה את ליבי.

זה גם הכסף, אבל עבורי זה הרבה מעבר לכך.
אני חווה את זה כסוג של הבעת אמון, תמיכה ופירגון.
עם רבים מכם יצא לי להתכתב השבוע,
והאינטראקציות הכתובות הללו היו משמעותיות לא פחות מעצם התרומה.

**
שיתוף בקושי:

בתחילת השבוע לקחתי על עצמי (ביחד עם הצוות שלי) יעד גיוס כספי שהיה חשוב לנו לעמוד בו.
אנחנו סוגרים את השבוע הזה מבלי שעמדנו ביעד.
אנחנו אפילו די רחוקים ממנו.

יש פה עניין.

חשוב לי לעמוד במילה שאני נותן לעצמי ולאחרים.
אי העמידה ביעד מעוררת בי אי-נוחות, תסכול ואכזבה.
במהלך השבוע מצאתי את עצמי משקיע בזה הרבה יותר זמן ואנרגיה מכפי שתיכננתי,
ולמרות כל זאת, היעד לא הושג.

זה לא שהיעד בלתי אפשרי להשגה,
או שנתתי 100% מעצמי לזה ולמרות זאת לא הצלחתי.

במסגרת המורכבות של החיים על מימדיהם השונים,
בחרתי לשים את הקו איפשהו.
השקעתי יותר מכפי שתיכננתי ומתחתי את עצמי,
אך רק עד קו מסוים, עדיין רחוק מקצה היכולת.

לצד הרצון להגיע ליעד והמאמץ המוגבר,
יש בי גם את הרצון לשמור על איזון מסוים,
או להימנע מלהשיג את היעד בכל מחיר.

המתח הזה של אי-עמידה במילה,
הוא משהו שאני חווה כרגע,
ושאני בוחר לחיות איתו.

זו דוגמא חשובה בעיניי לגם וגם של החיים:
אני גאה בעצמי על המאמצים שעשיתי ועל התוצאות שהם הניבו,
יש בי הכרת תודה עצומה על ההיענות, התרומות והמחוות,
ויש בי גם אכזבה (בעיקר מעצמי) מאי עמידה במילה.

אני רואה גם את חצי הכוס המלאה של כל מה שקרה,
וגם את חצי הכוס הריקה של מה שלא קרה.

**
שיתוף בחגיגה:

לפני מספר שבועות פנתה אלי עמותה שעובדת עם בני נוער בסיכון וביקשה הרצאה למדריכים.
הם התנצלו שלא יוכלו לשלם הרבה וביקשו לדעת מה העלות.
אמרתי שאני מסכים ושכל סכום יתקבל בברכה
"האם X ₪ זה בסדר?", שאל אותי המנכ"ל.
"בוודאי", השבתי, "זה מצוין,
רק שבמקום לשלם את זה לי, אם מתאים לך אנא תרום את זה לעמותת 'בשביל המחר'. "

בתחילת השבוע העברתי בעמותה הזו את ההרצאה.
בדקות האחרונות לאחר שהודיתי להם על ההשתתפות,
סיפרתי להם על החוויה שאני והצוות שלי עברנו,
(רבים מהמדריכים שהשתתפו בהרצאה הם חבר'ה צעירים ששירתו ביחידות לוחמה),
ועל "הסגירה" שלי עם המנכ"ל בנוגע לתשלום.
בנוסף, הזמנתי אותם להוסיף תרומה אישית אם מתאים להם, מעבר למה שהעמותה שלהם תעביר.

כעבור כמה שעות, עוד באותו ערב,
ראיתי שהם תרמו את עלות ההרצאה,
ובנוסף, שכמה מהם (כולל המנכ"ל) תרמו גם באופן אישי.

**
חלק גדול ממה שחוויתי השבוע, וממה שפעולות שלי עוררו אצל אנשים אחרים,
נבע מהבחירה שלי לומר משהו, לצאת לפעולה, לשים גבול או לעשות מעשה.

בשונה מחוקי הפיסיקה הקלאסית שבהם מתקיים "חוק שימור האנרגיה",
שלפיו כמות האנרגייה במערכת נשמרת ורק משנה צורה,
אני מוצא "שבעולם האמיתי" זה אחרת.

בהרבה מהבחירות שאנו עושים,
טמונה אנרגייה פוטנציאלית עצומה,
חיובית או שלילית,
המשתחררת ברגע שאנו עושים צעד,
ומשפיעה עלינו ועל הסביבה שלנו.

כולנו גנרטורים של אנרגיה.

למשפט אחד, מחווה אחת או פעולה אחת שלנו,
יכולה להיות השפעה אנרגטית אינסופית.

כגודל הפוטנציאל, כך גודל האחריות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

קמפיין גיוס הכספים לעמותת "בשביל המחר" הוארך עד יום ב' הקרוב.

שתי ההצעות שלי עדיין בתוקף:
1. גישה לכל החיים להקלטת סדנת "חזון אישי הוליסטי" (שעלותה 500 ₪) עם העברת תרומה של 300 ₪ ומעלה.
2. קבלת הרצאה ארגונית שלי למימוש במהלך 2023 עם העברת תרומה של 7500 ₪ לעמותת "בשביל המחר".

בקישור הבא ניתן להעביר תרומות

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

אוטוביוגרפיה בשישה פרקים

את השיר הבא אני אוהב לחלוק בסדנאות ובתהליכים שאני מנחה.
בעזרת קצת יותר ממאה מילים הפרוסות על פני חמישה בתים קצרים,
השיר מתאר בצורה חדה מפת התפתחות המאפיינת תהליכי שינוי.

אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים*

1. אני הולך ברחוב.
במדרכה יש בור עמוק.
אני נופל לתוכו.
אני אבוד …אני חסר ישע.
אין זו אשמתי.
לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה.

2. אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמק.
אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו.
אני נופל לתוכו שוב.
אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן.
אבל אין זו אשמתי.
ושוב לוקח לי נצח לצאת.

3. אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק.
אני רואה אותו.
אני נופל לתוכו בכל זאת …כוחו של הרגל.
עיני פקוחות.
אני יודע היכן אני.
זוהי אשמתי.
אני יוצא מיד.

4. אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק.
אני עוקף אותו.

5. אני הולך ברחוב אחר.

**
בכל פעם שאני קורא את השיר הזה עולות בי מחשבות בנוגע ל"בורות" שלי,
מקומות שאני נופל בהם שוב ושוב ודפוסי חשיבה-פעולה שלא מקדמים אותי.

כל בית בשיר מתאר שלב התפתחותי אחר,
במסע שאנו עוברים ממצב של חוסר מודעות, תגובות אוטומטיות ותפיסת קורבנות,
למצב של מודעות, לקיחת אחריות, בחירה ויצירת שינוי.
**
שאלה אפקטיבית שאני נוהג לשאול ושתמיד מעוררת מחשבות ועניין,
היא "באיזה בית אתם נמצאים כרגע?"

לדוגמא, אם מישהו חווה קונפליקט שחוזר על עצמו במערכת יחסים בבית או בעבודה,
אני מזמין אותו לבדוק איפה הוא נמצא ביחס למפת ההתפתחות שמתאר השיר,
איך זה מרגיש להיות שם, והאם הוא היה רוצה להיות במקום אחר.

אחת התשובות הכי נפוצות שאני מקבל לשאלה "באיזה בית את/ה?",
היא "איפשהו בין הבית השני לשלישי".
זו גם התשובה הכי נפוצה שאני נותן לעצמי בכל פעם שאני מבצע בדיקה כזו.

השבוע חשבתי על כך שחסר לי בית נוסף בשיר הזה, הבית שבין לבין,
מצב התפתחותי חשוב שקצת מדלגים עליו בשיר הנוכחי.

אם הייתי יכול להוסיף בית לשיר ולהפוך אותו ל"אוטוביוגרפיה בשישה פרקים"
זה היה הבית הבא, בין הבית השני לשלישי:

3א. אני הולך באותו רחוב…
במדרכה יש בור עמוק.
אני רואה אותו.
אני נופל לתוכו בכל זאת …כוח של הרגל.
עיני פקוחות.
אני יודע היכן אני.
זוהי אחריותי.
עדיין קשה לי לצאת משם.
לוקח לי פחות מנצח לצאת.

הבית הזה מייצג עבורי שלב התפתחותי נוסף שבו שני היבטים חשובים:

א. מעבר מאשמה לאחריות.
אני מודע לכך שהנפילה שלי "לבור" היא תוצאה של בחירה ופעולה שלי ולא אשמתו של מישהו אחר,
אך במקום לחשוב במונחים של אשמה ושיפוטיות פנימית אני מעדיף לחשוב במונחים של "אחריות",
המחדדת את חשיבות החלק שלי, ללא המטען השלילי שבדרך כלל אינו מקדם.

ב. אינני יוצא מהבור מיד, אך גם לא לוקח לי נצח לצאת ממנו.
לשמחתי, יש "בורות" שאני יוצא מהם מיד, או "רחובות" שכבר איני מבקר בהם,
אבל ממרבית "הבורות" שאני עדיין נופל אליהם לוקח לי זמן לצאת.
מרבית מצבי החיים מתרחשים בין "מיד" ל"נצח".
יש בי שמחה גדולה על כך שבעבר היה לוקח לי ימים ארוכים (לפעמים שבועות) "לצאת מקונפליקט",
והיום, בחלק גדול מהמקרים אני מצליח לעשות את זה בתוך מספר שעות או יום-יומיים לכל היותר.
המרחב שבין "מיד" ו"נצח" נותן מקום להתפתחות שאנו עוברים.

זה בסדר שעדיין לא הגענו ל"מיד".
אולי גם לא נגיע.

אנחנו מתקדמים.
אנחנו בדרך.

**
מה "הבורות" הכי מתסכלים שאתם עדיין נופלים אליהם?

אילו "בורות" למדתם לעקוף?

מה "הרחובות" שאתם כבר לא מטיילים בהם?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

* השיר "אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים" פגשתי לראשונה ב-"ספר החיים והמתים הטיבטי"

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

מעל ומתחת לקו

בסדנת הנהלה שהנחיתי השבוע, רגע לפני שנכנסנו לסבב שיתוף בחדר,
ביקשתי את תשומת הלב של המשתתפים,
וחלקתי איתם כלי אפקטיבי להקשבה:

"ייקח לי דקה וחצי להסביר את הכלי הזה", אמרתי להם,
"אתם תבינו אותו מייד, ותוכלו לתרגל אותו כבר בסבב הנוכחי."

חברי ההנהלה הללו אינם ילדים בני יומם.
הם כבר ראו דבר או שניים בחייהם,
והשתתפו בלא מעט סדנאות והדרכות.

ראיתי את המבטים ואת שפת הגוף,
במשהו שנדמה לי כמו שילוב של ציפייה וספקנות.

האם באמת יש כלי כל-כך אפקטיבי,
שניתן ליישם במציאות מורכבת ואינטנסיבית,
שהם לא פגשו עדיין,
ושניתן ללמד וללמוד בדקה?
שרטטתי על הלוח קו אופקי בצבע אדום, ואמרתי להם:
"במהלך הסבב שנעשה עכשיו,
אני מציע לכם לבדוק מפעם לפעם האם אתם מעל הקו או מתחתיו.
לא קשה לבדוק את זה.
כל אחד יודע להגיד אם הוא מתחת לקו או מעליו.
ומרגע שאתם מבינים אם אתם מעל או מתחת,
בחרו אם אתם רוצים לשנות מקום.
לדוגמא: אם מצאתם שאתם מתחת לקו,
האם אתם רוצים לעלות מעליו.

לטובת התרגיל הקרוב, אגדיר לכם שני צמדים של מילים.
בכל צמד מילה אחת מתארת מצב מעל הקו, והמילה השניה מתארת מצב מתחת לקו.

צמד המילים הראשון הוא "סקרנותו"שיפוטיות".
במהלך הסבב כשמישהו מדבר,
אתם יכולים לבדוק האם אתם מרגישים סקרנות או שיפוטיות.
שעמום לצורך העניין, הוא סוג של שיפוטיות.
סקרנות היא מעל הקו ושיפוטיות היא מתחת לקו.

צמד המילים השני הוא "אניו"אחר".
האם תשומת הלב שלי ממוקדת בי או באחר.
"אחר" הוא מעל הקו, ו"אני" מתחתיו.
תוך כדי הסבב אתם מוזמנים לבדוק האם אתם ממוקדים כרגע באחר או בעצמכם.
ואם אתם מוצאים את עצמכם מתחת לקו (ממוקדים בעצמכם),
אתם יכולים לבחור לעלות מעל הקו ולמקד את תשומת הלב במי שמשתף."

עמדתי בהבטחה שלי.
דקה וחצי של הסבר.
השארתי את הדברים כתובים על הלוח,
מול עיני המשתתפים,
והתחלנו את הסבב.

כשעה לאחר מכן,
לאחר שהסבב הסתיים ויצאנו להפסקה,
ניגשו אלי מספר משתתפים,
כדי לחלוק איתי בהתלהבות,
שהם הצליחו לתרגל במהלך הסשן את הכלי של "מעל ומתחת לקו",
ושהוא עזר להם למקד את תשומת ליבם ולהיות יותר נוכחים בסבב.

האמת, זה לא הפתיע אותי.
אני עדיין זוכר את חווית המפגש הראשוני שלי עם הכלי הזה.
זה היה בדרך לעבודה, בבוקר פקוק על כביש 55,
תוך כדי הקשבה לספר שמע שהתנגן במערכת האודיו ברכב.
אני זוכר את תחושת ההתרגשות שלי,
כששמעתי את ג'ים דטמר מספר על הכלי,
בספרו The 15 Commitments of Conscious Leadership
ומסיים להציג אותו בשתי דקות.

זה הרגיש לי ממש גאוני ומהפכני,
ועורר בי פרץ התלהבות וחשק להתחיל להתנסות הזה מייד כשאגיע למשרד.

**
ניתן להשתמש בכלי הזה במגוון מצבים ובהמון צורות.
האפקטיביות שלו נובעת מהפשטות שלנו,
שאינה באה על חשבון עומק או חשיבות.

"הסוד" הוא שהוא מאפשר למי שמשתמש בו,
לעבור תהליך עוצמתי ועמוק בן ארבעה שלבים.

השלב הראשון הוא לעצור.
זהו שלב לא טריויאלי והכרחי.
משהו שקשה לעשות בשטף החיים ושרובנו לא מתורגלים בו.

השלב השני הוא לבדוק.
להפנות תשומת לב סקרנית למשהו שחשוב לנו.
הבדיקה פותחת את המודעות,
ומעבירה אותנו מהזדהות להתבוננות על עצמנו מהצד.

השלב השלישי הוא לבחור.
מרגע ששמתי לב שאני במקום מסוים או שאני מתנהל בדרך מסוימת,
אני יכול לבחור האם להמשיך באותו כיוון או לנסות לשנות כיוון.
זהו שלב של חידוד כוונה ולקיחת אחריות.
בכדי ששינוי יתרחש, נדרשים גם מודעות למצב הנוכחי וגם רצון לשינוי.

והשלב הרביעי והמסכם הוא לעשות.
לדוגמא: להחזיר את תשומת הלב למי שמדבר.
זהו שלב היישום וההוצאה לפועל.
לא מספיק לעצור, לבדוק ולבחור.
חשוב מאוד גם לבצע.

הגאונות של "מעל ומתחת לקו",
היא האפקטיביות שבה הוא מסייע לנו,
לעבור את ארבעת השלבים הללו,
לפעמים תוך שניות ספורות.

**
אחת המנהלות שאני מלווה סיפרה לי השבוע שבשנים האחרונות היא עוברת תהליך שינוי משמעותי.
היא מנסה לעבוד על עצמה ולפתח מיומנות מסוימת.
היא כבר עשתה דרך ארוכה,
ולשמחתה היא במקום מאוד שונה מהמקום שהיתה בו בעבר,
אבל עדיין יש לה "נפילות" וקשה לה עם זה.

כשהקשבתי לה עלתה בי מחשבה שבעבר גם אני נהגתי לחשוב ולדבר במונחים כאלה.
היה לי רצון (פנטזיה) להגיע לרמת התפתחות או מודעות כלשהי,
שבה אני בנוכחות ובמודעות מלאה תמידית,
בסוג של אפקטיביות מיטבית,
כמו איזה מייקל ג'ורדן שנמצא בזרימה מושלמת,
מצליח בכל פעולה שהוא עושה ונהנה מהמשחק.

היום אני רואה את זה אחרת.
אין רמת מודעות גבוהה שצריך להגיע אליה.
אין שום דרגת התפתחות שאנחנו בדרך אליה,
וכשנגיע נוכל לחגוג ולהישאר שם.

"מעל ומתחת לקו" עוזר להדגיש את הנקודה הזו.
אף אחד לא נמצא מעל הקו כל הזמן.
החוכמה היא לא לשמור על רצף אינסופי של משהו.
זה בלתי אפשרי.
זה תמיד עניין נקודתי, תמיד בהווה, תמיד רק הרגע.
יש בזה משהו מרגיע.
כי ברגע הזה אני יכול להצליח.

לעצור.
לבדוק איפה אני כרגע.
לבדוק אם אני רוצה להיות במקום אחר.
לקחת אחריות ולזוז.

אני בסך הכול צריך להצליח ברגע הזה.
זה תמיד רק ברגע הזה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

הבחירה

כשבת דודתי האהובה טל נתנה לי בערב סוכות את הספר "הבחירה",
ואמרה לי שאני חייב לקרוא אותו,
הודיתי לה בחיוך וחשבתי לעצמי שזה לא יקרה בקרוב,
כי אין לי חשק למשהו כבד עכשיו, בטח שלא לעוד ספר שואה.

טעיתי.

מרגע שפתחתי את הספר והצצתי בעמודים הראשונים שלו נשאבתי.
ד"ר אדית אווה אגר כותבת על סיפור ההישרדות והצמיחה האישית שלה,
בצורה מרגשת, נוגעת ומעוררת השראה, שמילאה אותי באנרגיה ובהכרת תודה.

**
בתחילת הספר, מתארת ד"ר אגר, אז ילדה צעירה,
את הרגעים הראשונים של הגעתה עם אחותה ואימה למחנה אושוויץ.
היא ואחותה מופרדות מאימן, ומובלות למקלחת ששם בעודן עירומות נגזז שיערן.

וכך כותבת ד"ר אגר:

"אני פונה אל אחותי…
היא רועדת בזמן שהשמש שוקעת.
היא מחזיקה בידיה את התלתלים שנגזזו, קווצות עבות של שערה ההרוס.
אנחנו עומדות עירומות כבר שעות, והיא מחזיקה את שערה,
כאילו אם תמשיך לאחוז בו היא תאחז בעצמה, באנושיותה.
….

סוף סוף היא מדברת אלי, "איך אני נראית?" היא שואלת.
"תגידי לי את האמת."
את האמת?
היא נראית כמו כלב רחוב עזוב. זרה עירומה.

אני לא יכולה לומר לה את זה, כמובן, אבל כל שקר יכאיב מדי,
לכן עלי למצוא תשובה בלתי אפשרית, אמת שלא תפצע.

אני מישירה מבט אל עיניה הכחולות החודרות וחושבת שאפילו מפיה,
השאלה "איך אני נראית" היא הדבר האמיץ ביותר ששמעתי בחיי.

"העיניים שלך," אני אומרת לאחותי, "הן כל כך יפות,
אף פעם לא שמתי לב אליהן כשהיו מכוסות בכל כך הרבה שיער."
זאת הפעם הראשונה שבה אני מבינה יש לנו ברירה:
לשים לב למה שאיבדנו או לשים לב למה שעדיין ברשותנו."

**
אחת המחשבות הראשונות שקופצות כשקוראים ספר מהסוג הזה,
היא שהקשיים שלנו, ביחס למה שאנשים עברו שם הם קטנים וחסרי משמעות.
יש במחשבה הזו משהו שיכול להרים, להרגיע ולתת פרופורציות.
ועם זאת, גם יש בה בעייתיות מסוימת:
היא עלולה לשלול את הלגיטימציה לכאב, קושי וחוסר אונים בחיים "רגילים",
כי ביחס לשואה הכול קטן.
אבל האמת היא שלא הכול קטן או זניח,
וההשוואה של "מה יותר נורא" או איך זה ביחס לבעיות של אנשים אחרים,
לא תמיד מיטיבה או משרתת.

התובנה המרכזית, שד"ר אגר מבקשת שנאמץ לחיינו היא שבכל רגע נתון יש לנו בחירה.
אנחנו לא יכולים לשלוט במציאות החיצונית שלנו,
ובמה שקורה לנו, אבל אנחנו יכולים לבחור בדרך שבה נגיב אליה:
אילו מחשבות נחשוב, איך נרגיש ומה נעשה.
ולבחירות שלנו תהיה השפעה אדירה על חיינו.

האמנם? תמיד?
לכאורה, זו יכולה להיות סיסמה ניו-אייג'ית, שלא בהכרח מחוברת למציאות.
אחרי הכול החיים הם לא מושלמים, ולפעמים אפילו קשים מאוד.
האם באמת ניתן ליישם את התובנה הזו גם במצבים מורכבים,
כגון מחלה מאיימת, גירושים מכוערים, פיטורים מעבודה או פשיטת רגל כלכלית?

התשובה היא כן.
חד משמעית.

וזו בדיוק הנקודה שמתחדדת שוב ושוב תוך כדי הקריאה בספר:
התובנה המרכזית היא לא שביחס לשואה, למלחמת יום כיפור, או למחלה סופנית הכול קטן,
אלא שאם אפילו במצבים הקיצוניים הללו שבהם המציאות קשוחה במיוחד,
אנשים מצליחים להכיר בבחירה שלהם ולממש אותה,
אז בוודאות היא אפשרית גם במצבים אחרים, שגרתיים ויומיומיים.

**
השבוע חוויתי מספר אתגרים בעבודה ובחיי האישיים.
שום דבר לא מתקרב לאתגרים של ד"ר אדית אגר,
אבל, כשם שקוץ בכף הרגל יכול להכאיב ולהגביל, גם אם אינו מסכן חיים,
כך קונפליקט במערכת יחסים או התפתחות לא רצויה בעבודה יכולים לעורר לחץ, מתח, פחד או כאב.

וכאן מגיע המקום של הבחירה שלנו.
מה שקרה קרה, ואין לנו שליטה על זה.
מה אנחנו בוחרים לחשוב-להרגיש-עשות בנוגע לזה עכשיו?

עם השנים מצאתי שלושה דברים שאפקטיביים עבורי במצבים הללו:

א. הכרה בכך ש"הופעלתי" ושאני מרגיש עכשיו לחץ/מתח/כעס/פחד/השלימו את החסר.

ב. בדיקה סקרנית: מה הפעיל אותי? איזה משפט, פעולה או עניין עוררו בי את הרגש הזה?

ג. שאלות מקדמות, המזכירות לי את הבחירה והאחריות שלי, כמו לדוגמא:
– "מה אני בוחר לעשות בנוגע לזה עכשיו?"
– "איך אני רוצה לנהוג היום כדי שבעוד מספר חודשים כשאסתכל אחורה אהיה גאה בעצמי?"
– "במה אני מתמקד עכשיו? מה המשמעות של זה עבורי? מה אני בוחר לעשות בנוגע לזה?"

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter