תגית: בחירה

שלושה בנאים

אדם הולך ברחוב ורואה שלושה בנאים מניחים לבנים זו על זו.
"מה אתה עושה?", שואל האדם את הבנאי הראשון.
"אני עובד עבודה פיזית קשה ומשעממת בשמש היוקדת הזו, מבזבז את חיי על בניית קיר אבנים חסר משמעות שאף אחד לא באמת צריך."
"מה אתה עושה?", שואל האדם את הבנאי השני.
"אני עובד בעבודה קשה וחדגונית שאינני נהנה ממנה, אבל לפחות היא מאפשרת לי להשתכר בכבוד ולפרנס את משפחתי."
"ומה אתה עושה?", שואל האדם את הבנאי השלישי.
"אני בונה בית יציב ואיכותי למשפחה אוהבת שתגור בו שנים רבות ותחיה בו חיים מלאים".

**
סיפור שלושת הבנאים מציג שלוש צורות התייחסות למשמעותם של הדברים שאנו עושים או חווים.

על פי נקודת המבט של הבנאי הראשון למה שאנו עושים אין משמעות ואנו נאלצים לעשות אותו.
הבנאי הראשון מאמין שהמציאות נכפית עליו ואין לו ברירה או בחירה בנוגע למה שקורה.

על פי נקודת המבט של הבנאי השני למה שאנו עושים יש משמעות כלשהי. מה שקורה תובע מאיתנו לא מעט ויש לו מחיר, אבל אנחנו גם מרוויחים ממנו.
הבנאי השני מאמין שהחיים הם לא פיקניק, שהוא צריך למלא את תפקידו, להכיר תודה על הצרכים שמתמלאים וללמוד לחיות עם אלו שלא מתמלאים.

על פי נקודת המבט של הבנאי השלישי אנחנו יוצרים את חיינו.
הבנאי השלישי מאמין שיש לו בחירה בנוגע למה שהוא עושה ולמשמעותם של הדברים.
הוא מבין שהוא ופעולותיו הם חלק ממשהו גדול יותר שהוא יכול להתחבר אליו ולתרום לו.

**
לפני מספר שבועות אימצנו את מייקי – גור כלבים מקסים ואנרגטי.

השבועות האחרונים היו אינטנסיביים ומצאנו את עצמנו משקיעים בו שעות רבות בכל יום: טיפולים, טיולים, איסוף צרכים, "עניינים" עם קייטי החתולה, יללות אל תוך הלילה ועוד ועוד.
בזכות מייקי מצאתי את עצמי מדלג השבוע בין נקודות המבט השונות של שלושת הבנאים.

נקודת המבט של הבנאי הראשון עוררה בי מרמור ותסכול:
הכלבלב הזה הוא "תיק" לא קטן שמכניס הרבה עומס לחיי. אני משקיע בטיפול בו שעות בכל יום.
זה מגיע בתקופה מאוד אינטנסיבית עבורי , מגביל אותי ופוגע לי בחופש ובאיזון שכל-כך חשובים לי.
פרויקטים שלי מתעכבים, הקשב שלי מוגבל ואני מוצא עצמי מתרוצץ בין דברים בלי מנוחה.
לפחות עשר פעמים ביום אני אוסף את הצרכים שלו.
שעות השינה שלי נפגעו משמעותית – בימים האחרונים אני ישן בסלון כדי שהוא לא ירים את הבית ביללות.
למה אני צריך את השיט הזה??
למה אמרנו "כן" לפרויקט הזה??

נקודת המבט של הבנאי השני הקטינה את המרמור והכניסה יותר קבלה רוגע:
כן, הדברים אינטנסיביים עכשיו, וזה לא תמיד כיף, אבל זו תקופת מעבר ומתישהו זה יירגע.
אני לא היחיד שמשקיע בו ומטפל בו ואנחנו עושים את זה ביחד.
הטיפול בו הוא עוד משימה שעלי למלא במסגרת שלל משימות הבית והמשפחה שנחלקות בינינו.
לטיפול בכלב יש היבטים כיפיים (הוא באמת חמוד הכלבלב הזה !) וגם לא מעט מחירים. זה מה יש.
כדאי להפסיק להתבכיין או להתמרמר ופשוט לעשות.

נקודת המבט של הבנאי השלישי עוררה בי התרגשות, הכרת תודה ושמחה:
זה לא "תיק", זו תשתית משפחתית שנבנית עכשיו.
הכלבלב הזה יכניס לחיינו הרבה מאוד אהבה, חיבור וחוויות משותפות.
בתור ילד גדלתי עם כלבה ואני כל-כך שמח שגם ילדיי יהנו מקשר שכזה.
בקרוב הטיולים עם מייקי יאפשרו לנו המון זמן איכות ביחד.
כשאני ישן אתו בסלון (כמה רע זה נשמע..?) אני מאפשר לשאר בני הבית לישון כמו שצריך.
שנים על גבי שנים אשתי התעוררה בלילות להניק את הילדים כשאני ישנתי. זו ההזדמנות שלי "להחזיר" קצת.

**
את שלושת הבנאים אנחנו יכולים לפגוש בתוכנו וסביבנו בכל יום, פעמים רבות ביום.

"הבנאי הראשון" עושה משהו כי אין לו ברירה גם כשזה הדבר האחרון שמתחשק לו לעשות.

"הבנאי השני" עושה משהו כי זה משרת מישהו או משהו אחר שחשוב מספיק. גם הוא לא נהנה מכך ומאמין שחייבים לעשות זאת.

"הבנאי השלישי" עושה את זה כי הוא בוחר לעשות את זה (הוא מבין שהוא לא חייב). הוא מבין שזה חלק ממשהו גדול, חשוב ומשמעותי שהוא יוצר בחייו.
גם כשהוא לא נהנה ממה שהוא עושה הוא מקבל באהבה ובסקרנות את העובדה שקשיים ואתגרים הם חלק מהדרך.

על פי גישות רוחניות מסוימות לשום דבר שאנו עושים, רואים או פוגשים אין משמעות.
המשמעות היחידה שאנו חווים היא המשמעות שאנו בוחרים לייחס למה שקורה.
האם טיפול בכלב הוא "תיק", "עוד מטלה", או "תשתית למשפחה"?
האם עומס גדול בעבודה הוא "משבר בלתי נסבל שנכפה עלינו", "תקופה קשה שצריך לעבור", או "הזמנה לגדילה אישית -מקצועית ולהתארגנות מחדש?"
האם גילוי מחלה קשה היא "קללה שנפלה עלינו", "מלחמה שחייבים לנצח בה", או "הזדמנות להיות במקום משמעותי עבור בני משפחתי, לגדול ולהתפתח כאדם?"

לאף אחת מהשאלות הללו אין תשובה אחת ויחידה.
אנחנו בוחרים את התשובה, את נקודת המבט ואת המשמעות שאנו מייחסים מה שקורה.
הבחירה שלנו משנה אותנו, משפיעה על המחשבות-רגשות-פעולות שלנו ויוצרת את חיינו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

השוואות מסוכנות

לפני כחודש פתחתי חשבון השקעות וביצעתי רכישה של אגרות חוב.
הפעם האחרונה שהשקעתי בבורסה היתה לפני כמה שנים טובות. בלשון המעטה, זה לא תחום שאני מיומן בו.
מספר ימים לאחר ההשקעה, כשאיגרת החוב שקניתי עלתה בשלושה אחוזים הרגשתי שמחה וסיפוק. שלושה אחוזים בפחות משבוע !
כמה שעות לאחר מכן, בדקתי מה עשתה מניית זום בשנה האחרונה. אני זוכר שבאמצע מרץ 2020, כשחצי מדינה עברה לעבודה מהבית, שקלתי לרכוש מניות של זום.
שלושת האחוזים של איגרת החוב שלי החווירו אל מול מאות האחוזים ש"הפסדתי" מאי-ההשקעה שלי במניית זום.

הלאה..

בשבוע שעבר התפרסמה כתבה על חברת סטארט-אפ מצליחה שגייסה מאות מיליוני דולרים לאחרונה.
מהתמונה של שלושת היזמים ניבט אלי פרצופו המחייך של זיו, אחד היזמים וחבר קרוב לליבי שאני ממש אוהב ומעריך.
לצד השמחה הגדולה עבורו, הרגשתי גם צביטת קנאה קלה.
רק לפני מספר שנים יעצתי לו וליוויתי אותו בפרויקט מסוים שהוא עשה.
הוא היה בתחילת הקריירה העסקית שלו ואני כבר הייתי מנהל מנוסה.
איזו דרך הוא עשה מאז, ואיזו דרך אני עשיתי. איפה הוא ואיפה אני.

**

למרות שכסף אינו הדבר הכי חשוב בחיי, ויש בי הכרת תודה גדולה על מצבי הכלכלי, שתי הדוגמאות הללו שנוגעות בכסף "הפעילו" אותי. במקרה של זיו, הנושא הוא לא רק כסף כמובן.
הצלחה, התפתחות, תחושת ערך ודימוי עצמי הם גם חלק מהעניין כאן.

הנה דוגמא נוספת:
בשבוע התראיינתי בפודקאסט "עושים שינוי" של חברי ערן שטרן (הפרק יעלה ביום ראשון הקרוב).
כשערן סיפר לי על ראיון נפלא שהיה לו עם אריק זאבי מספר ימים לפני, הדופק שלי התחיל להאיץ והמחשבה הראשונה שקפצה לי היתה "אני לא בליגה שלו".

**

את ההשוואות הללו ודומות להן, אני פוגש בתוכי וסביבי שוב ושוב. הן לא משהו שאני גאה בו או נהנה ממנו.
אני חווה אותן יותר מכפי שהייתי רוצה, ולפעמים השפעתן עלי גדולה יותר משהייתי רוצה שתהיה.
מרשאל רוזנברג יוצר התקשורת המקרבת קורא לתופעה הזו "תני השוואות" – שיפוטי השוואה פנימיים המייללים בתוכנו כמו תנים.

בתקופה הזו, חלק מחברות ההייטק נמצאות בעיצומם של תהליכי קידומים ועדכוני שכר.
רבים מהעובדים זוכים להעלאות שכר, קבלת דרגות ומענקי בונוסים.
אחת התופעות המרתקות בהקשר הזה שאני רואה סביבי שוב ושוב היא המהירות שבה אנשים עוברים משמחה על העלאת שכר או קידום בדרגה לתסכול מכך שמישהו קיבל יותר מהם או קודם בדרגה לפניהם.
חשוב להדגיש: לא מדובר באנשים תאבי בצע, חמדנים או לא ערכיים.
עבור חלק מגדול מהאנשים העלאת השכר והקידום הם ביטוי להערכה, הכרה, מקצועיות, התפתחות והוגנות.

**

להשוואות הללו יש השפעה עצומה על שביעות הרצון, האושר ועל איכות החיים שלנו. הן יכולות להיות מסוכנות והרסניות. 
בשנים האחרונות למדתי לעבוד איתן ולהפחית את השפעתן עלי ועל חיי.

בדומה למיומנויות אחרות, עבודה עם "תני השוואה" היא מיומנות שניתן לתרגל ולפתח. הנה מספר דרכים מומלצות:

זה מתחיל במודעות.
חשוב לשים לב לכך שאנו מופעלים.
לשים לב שמצב הרוח שלנו משתנה כי שמענו שמישהי מרוויחה יותר מאתנו או כי ראינו פוסט על קריירה-הורות-זוגיות שנראית הרבה יותר טובה מהקריירה-הורות-זוגיות שלנו.

נקודת המפתח שממש קריטית להבין כאן היא שהתסכול, כעס, קנאה, תקיעות, חוסר ביטחון או ייאוש שאנו חווים אינם נובעים מהמצב הכלכלי–קריירה-הורות-זוגיות שלנו אלא מההשוואות שלנו.

**

המודעות מאפשרת לנו בחירה.
כשאנחנו מודעים לכך ש"הופעלנו", אנו יכולים לבחור מה אנו עושים עם זה.
למשל: התנתקות מהרשת החברתית שבה קראנו את הפוסט, או שליחת פירגון מהלב לאדם שאנחנו גם שמחים עבורו וגם אולי קצת מקנאים בו.

אחת החוכמות הגדולות היא להתרחק מראש מסביבות ומאירועים שמפעילים אותנו.
צעד פרואקטיבי חשוב יכול להיות סינון והפחתת החומרים שאנו צורכים ושמהווים טריגרים חזקים עבורנו כמו למשל רשתות חברתיות המתוכננות ללחוץ לנו באפקטיביות רבה על בלוטת ההשוואות שלנו .

**

בשנים האחרונות הפכתי להיות בררני מאוד בנוגע לניוזלטרים שאני מנוי עליהם.
אין לי בעיה עם אנשים שמנסים למכור (אני אוהב לקנות מאנשי מקצוע שנותנים ערך גבוה), אבל פיתחתי רגישות גבוהה למיילים ולמסרים אפקטיביים מאוד הנכתבים בידי אנשים מיומנים מתוך כוונה להפעיל אותי (כי למרות שאני מודע לנושא, אני עדיין מופעל).

**

פעם רציתי להתרומם מעבר להשוואות הללו.
האמנתי שיגיע שלב שבו כבר לא אפגוש אותן. היום אני מבין שהן כאן כדי להישאר.
למרות שאני לא נהנה מהן, אני יותר בקבלה לעצם הימצאותן. הפסקתי לצפות שהן ייעלמו.
כש"תני השוואה" מתחילים ליילל בתוכי, אני שם לב לכך שאני "מופעל" ולא רואה בכך סימן שמשהו בי לא בסדר או לא מספיק מפותח.
אני די בטוח שכולנו חווים את ההשוואות הללו בצורה כזו או אחרת ושזה חלק ממנגנון ביולוגי הישרדותי חשוב וקדום המוטמע בנו.

**

הנה נקודת מבט נוספת שאני נהנה לשחק איתה:
מרשאל רוזנברג מציע "להנות ממופע תני ההשוואות" – להסתכל על עצמנו מהצד ולראות בפליאה, אולי אפילו בשעשוע באיזו מהירות ועוצמה אנחנו מופעלים, למרות שאנו מודעים לנושא הזה.

**

אני רוצה לקנח בשאלה שהפכה להיות מרכזית מאוד בחיי בשנים האחרונות: "מה זה מספיק?"
זו הגירסה שלי למשפט "איזהו עשיר? השמח בחלקו" וניסיון להפוך את הרעיון הזה לקונקרטי וישים ביום-יום.
תמיד אנחנו יכולים להרוויח יותר, או להיות במקום טוב יותר בקריירה-זוגיות-הורות-בריאות-אושר שלנו, אבל האם המקום שאנו נמצאים בו עכשיו הוא טוב מספיק עבורנו? ואם לא, לאן בדיוק אנחנו מכוונים?
כשאני מתבונן על מצבים בצורה הזו ומגדיר לעצמי את "המספיק שלי" זה נותן לי המון שקט ובהירות.
לא ממקום של התפשרות המובילה לבינוניות ולחוסר התפתחות, אלא ממקום של מה באמת חשוב לי ומה אני באמת צריך, בניגוד למה שהסביבה שלי משדרת או מנסה למכור לי.
לפני כשנה, כשפתחתי תוכנית ליווי קבוצתית שאלתי את עצמי מה צריך להיות מספר המשתתפים המינימלי והמקסימלי לפתיחת הקבוצה.
מכיוון שהתוכנית הזו בערה בתוכי וממש רציתי להוציא אותה לפועל התשובה המדויקת עבורי באותו זמן היתה שאני יוצא לדרך גם עם ארבעה משתתפים, ושבכל מקרה עם לא יותר מארבעה עשר.
ההגדרה הזו נתנה לי שקט כיון שידעתי שבמתווה הזה אוכל לפתוח את הקבוצה בוודאות ובקלות יחסית.
מספר ימים לאחר פירסום התוכנית, כשהגעתי למספר המשתתפים המקסימלי סגרתי את ההרשמה.
סביר להניח שהפסדתי הכנסה מסוימת, אך הרווחתי שקט, מיקוד ומחויבות לאיכות שכיוונתי אליה.

"מה זה מספיק?" היא שאלה עוצמתית ואפקטיבית, המנטרלת רעש, יוצרת מיקוד ומעצימה שמחה.

**

כתמיד, אני מקווה שהפוסט הנוכחי בעל ערך ומשמעותי עבורכם. אתם מוזמנים להעביר אותו הלאה ולהמליץ לאנשים נוספים להצטרף לניוזלטר שלי.

אתם מוזמנים לכתוב לי ולשתף אותי מה עולה בכם כשאתם קוראים את הפוסט. אשמח מאוד לשמוע מכם. ניתן לעשות זאת במייל חוזר או באתר.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. שתי המלצות חמות לסיום:
חפשו את הפודקאסט "עושים שינוי" שבו ערן שטרן מראיין את אריק זאבי.
ואז חפשו את הפודקאסט "43 שניות" של אריק זאבי והתחילו בראיון שלו עם אדיר מילר.
תענוג צרוף להקשיב לשני הפרקים הללו. אני בטוח שתודו לי עליהם !

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

מחשבות על קושי – לקראת סגר שלישי

אחד המנהלים שאני מלווה סיפר לי השבוע שהוא בחרדה מהשבועות הקרובים. 
נראה לו שהסגר הקרוב יהיה דומה לסגר הראשון שהשפיע עליו ועל משפחתו לרעה. 
זה היה סיר לחץ אחד גדול שנבע מכך שכולם בבית ושהכול הרבה יותר דחוס ואינטנסיבי. 
כשגם הוא וגם אשתו עובדים מאותו מרחב צפוף ומצומצם, בזמן ששני ילדיהם הקטנים בבית, קשה מאוד לעשות הפרדות ולהמשיך להתנהל עם העולם בצורה שפויה. 
"אני ממש בחרדה מכך" הוא אמר לי, "וחושש לא רק מאיך נסתדר בשבועות הקרובים, אלא בעיקר ממה זה יעשה לנו כמשפחה ואיך זה ישפיע על הזוגיות שלנו. 
זה מלחיץ אותי מאוד ואני לא כל כך יודע מה לעשות עם זה."

"הזכרת את המילה חרדה פעמיים", בדקתי איתו, "האם זו באמת תחושה של חרדה או שזה משהו אחר כמו למשל לחץ, דאגה, חשש או מוטרדות?"

"זה אולי לא ברמה של חרדה," הוא השיב, "אבל זה גם לא ברמה של מוטרד. 
אני לחוץ מזה מאוד וחושש שזה יפגע בזוגיות ובמשפחה שלי. אני כבר יודע למה לצפות כי חווינו את זה בעבר."

יש חשיבות רבה בעיני להקשבה פנימה וליכולת לדייק לעצמנו את מה שאנו מרגישים וחווים. 
השיום (מתן שם) של הרגש (דוגמא: חרדה, לחץ, חשש, דאגה, מוטרדות) יוצר בהירות מסוימת. 

כשאותו מנהל מבין שהוא חווה לחץ וחשש גדולים שאינם שגרתיים (זה לא משהו יומיומי "בקטנה") אבל שהם גם לא ברמה של חרדה ואי-תפקוד, זה עוזר לו למקם את עצמו במרחב הרגשי שלו. 
כשהוא מבין שעיקר החשש שלו נובע מההשפעה של התקופה הקרובה על הזוגיות והמשפחתיות זה מחדד עבורו שהמיקוד שלו אינו בהכרח השבועות הקרובים אלא השפעת השבועות הקרובים על הטווח היותר בינוני-ארוך, וגם שזה פחות העניין הבריאותי או התעסוקתי ויותר מערכות היחסים.

ההכרה בכך שאני לחוץ מאוד עכשיו ושאני מודאג בעיקר מההשפעה של השבועות הקרובים על הזוגיות שלי לא תעלים את הקושי או את אתגרי הזוגיות (שכנראה התחילו עוד לפני הקורונה), אך היא יכולה לסייע בהבנת הקושי וביצירת בהירות המאפשרת לדייק סדרי עדיפויות ולהתמקד.
אם זה העניין – אז מה חשוב לי ומה אני יכול לעשות בנוגע לזה? איזו עזרה אני צריך וממי אני יכול לקבל אותה? 
מה אני יכול לעשות בכדי להקטין את ההשפעה השלילית ולהגדיל את ההשפעה החיובית?

**
בשיחה עם מנהלת אחרת השבוע, כששאלתי אותה לשלומה היא סיפרה לי שקשה לה, אבל שאין לה זכות להתלונן כי לאחרים קשה יותר.
כשהקשבתי לתשובתה חשבתי על כך שרבים מהאנשים שאני פוגש בתקופה הזו חווים את הדיסוננס הבא: 
מצד אחד קשה ומאתגר להם, ומצד שני הם ומשפחתם בריאים, יש להם פרנסה ובסך הכול "החיים שלהם בסדר". 
מכיון שהם לא חווים משברים הישרדותיים, כלכליים או בריאותיים שאחרים מתמודדים איתם, הם חושבים שזה לא לגיטימי להתלונן או להביע קושי ושהם צריכים לחוש יותר שמחה והכרת תודה.

בשבועות האחרונים התחדד לי שהדבר הזה נכון להרבה מאוד אנשים. לדוגמא:
הורים לילדים קטנים חווים קושי גדול הנובע מאינטנסיביות היום-יום, אך לא ניתן להשוות זאת לקושי של קריסה כלכלית או סכנת חיים בריאותית.
אנשים שגרים לבד, יכולים לחוות קושי הנובע מבדידות ומחוסר במפגשים חברתיים, אך האם ניתן להשוות זאת לקושי שחווים הורים לילדים קטנים שאין להם זמן לנשום?
אחד הקשיים שאני חווה הוא שעות עבודה ארוכות בזום עם מעט הפסקות. גם האינטרנט שלי לא משהו ולא מעט פעמים זה מקשה ומעצבן. איך אני יכול להשוות את זה לקשיים שאנשים אחרים חווים בתקופה הזו…?

התשובה שלי היא שהשוואה יכולה לתת פרספקטיבה חשובה, אך קשיים שאחרים חווים אינם מבטלים קשיים שאנו חווים.
אנחנו לא בתחרות של למי קשה יותר. 
קושי הוא עניין אישי ויחסי.
תמיד יכול להיות קשה יותר או קל יותר. 
לגיטימי וחשוב לתת מקום לקושי ולהכיר בו, מבלי לתת לו "להשתלט" על כל תשומת לבנו או לצבוע את המציאות שלנו בשחור.

אחת התובנות שעוזרות לי ומרגיעות אותי מבוססת על הרעיון שבכל תקופה אני חווה גם דברים כיפיים ומשמחים וגם דברים קשים ומאתגרים. 
זה יכול להיות ברמות שונות ובצורות שונות, אך הגם וגם הזה מתקיים תמיד.
בכל רגע נתון יש דברים שאני נהנה מהם ויש קשיים וסבל שאני חווה. 
אני לא צריך לבחור ביניהם, והאחד אינו מבטל את השני. 
אני יכול לתת מקום גם לקושי שאני חווה וגם לשמחה ולהכרת התודה על כל כך הרבה דברים שחיי מבורכים בהם.
כשם שקשיים של אחרים אינם מבטלים את הקושי שלי, כך הקשיים והשמחות שלי אינם מבטלים אלו את אלו, אלא מתקיימים יחדיו.
חיים מלאים הם חיים של גם וגם.
לחיות חיים מלאים זה בין היתר להסכים לחוות גם וגם.

**
לפני כעשרה חודשים, בשבועות הראשונים של המפגש עם קורונה, סגר ועבודה מהבית, הקלטתי הרצאה אינטרנטית בנושא "התנהלות אישית במצבי חיים אינטנסיביים".

במהלך ההרצאה הצגתי והדגמתי מספר כלים רגשיים-מנטליים שיכולים לסייע בהעלאת מודעות ונוכחות, הגברת אפקטיביות, הפחתת שחיקה והעצמת שמחה והכרת תודה.
אני עובד באופן אישי ביום-יום עם כל אחד ואחד מהכלים הללו וההשפעה שלהם עלי ועל סביבתי עצומה.

ההרצאה זמינה בקישור הבא ואתם מוזמנים לצפות בה ולהעביר אותה הלאה.

כתמיד, אם מתחשק לכם לכתוב לי כמה מילים, יעניין אותי לקרוא.
וגם, אתם מוזמנים להעביר את המסר הזה הלאה לאנשים נוספים שעלולים למצוא בו עניין ולקבל ממנו ערך.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

אסטרטגיית הצלחה לחיים

ניתן לחלק את עולם המשחקים לשלושה סוגים: 
משחקי מזל שבהם אין חשיבות למיומנות או ליכולת (דוגמא: רולטה או בינגו), 
משחקי יכולת ואסטרטגיה שבהם המזל אינו משחק תפקיד (דוגמא: שחמט) 
ומשחקים שבהם יש השפעה גם למזל וגם ליכולת ולאסטרטגיה (דוגמא: ששבש, קטאן, פוקר ומונופול).

המשחקים שאני הכי נהנה לשחק בהם הם אלו המשלבים גם מזל וגם יכולת ואסטרטגיה, אולי בגלל שהם מזכירים לי את משחק החיים. 
חשוב להכיר בהשפעה הלא מבוטלת שיש למזל ולאקראיות על חיינו. להכיר במוגבלות שלנו ובארעיות שלנו. 
ולצד זה חשוב להכיר בהשפעה העצומה של המחשבות, המילים והמעשים שלנו, לקחת אחריות מלאה על הבחירות שלנו.

בשונה ממשחקי ששבש, קטאן, פוקר או מונופול שבהם אנו משחקים נגד אחרים ובכדי שמישהו ינצח אחרים צריכים להפסיד, בחיים זה לא בהכרח כך. 
תפיסת המשחק שלנו משפיעה על המשחק. מהו ניצחון עבורי? מהי הגדרת ההצלחה שלי?
במשחקים הגדרת הניצחון ברורה וידועה לכולם. במשחק החיים זה הרבה פחות ברור ומוגדר.

כשעצרתי לבדוק השבוע עם עצמי בנוגע להגדרת ההצלחה שלי לתקופה הקרובה, עלו לי שתי נקודות שאני רוצה להקדיש להן יותר תשומת לב: חשוב ומספיק.

אני רוצה לחדד לעצמי טוב יותר מה חשוב עבורי בשבועות הקרובים. למי ולמה אני רוצה להקדיש תשומת לב? מה סדרי העדיפויות שלי? איפה אני רוצה להשקיע יותר ואיפה פחות?
אחת השיחות הכי משמעותיות שהיו לי השבוע היתה עם חבר שעובר תקופה מאתגרת עכשיו. שילוב של התמודדות עם מחלה קשה של אביו ופיטורים של בת הזוג שלו שמקשים על משפחתם בהיבט הכלכלי. לא קל. לפעמים כשאתגרים מגיעים, הם מגיעים בגלים. זו היתה שיחה קצרה של פחות מחצי שעה, ועדיין, עבורי זה אחד הרגעים החשובים השבוע. אני שמח שמצאנו את הזמן לדבר.

הנקודה השניה שהעסיקה אותי היא שאלת  המספיק. מה זה מספיק התקדמות בפרויקט חשוב או בספר שאני עובד עליו? מה זה מספיק זמן איכות עם אנשים שחשוב לי להיות איתם? מה זה מספיק שעות שינה? מה זה מספיק ספורט? כמה כסף זה מספיק כסף? שאלות שלא קל או פשוט לענות עליהן…

בחודשים האחרונים צברנו עשרות שעות קטאן משפחתיות. ישנן אסטרטגיות שונות היכולות להוביל לניצחון במשחק קטאן. אחת מהן היא התפרשות על שטחים נרחבים, בניית ישובים רבים והשגת הדרך הארוכה ביותר. דרך שניה היא בניית מספר מצומצם של ערים וקניית קלפי פיתוח תוך ניסיון להשיג את הצבא הגדול ביותר. 
אף אסטרטגיה אינה עדיפה באופן מובהק על האחרות. 
אחד הדברים החשובים שלמדתי בחודשים הללו הוא שעל מנת להגביר את סיכויי הניצחון בקטאן חשוב לבחור באסטרטגיה מסוימת ולדבוק בה. 
כשהאסטרטגיה לא ברורה או שמתחילים באסטרטגיה מסוימת ולא מתמידים בה הסיכוי לנצח במשחק יורד משמעותית.

בדומה למשחק קטאן, חשוב לחדד את אסטרטגיית ההצלחה לשבוע או לחודש הקרוב בחיים. 
כשברור לנו מהי הצלחה ומה תוכנית המשחק שלנו בכדי להשיג אותה אנו מעלים משמעותית את הסיכוי שנגיע אליה. 
אסטרטגיית ההצלחה שלי עוברת דרך החשוב והמספיק. 
מה חשוב ומה זה מספיק?

תשובות ברורות לשאלות הללו יוצרות לי בהירות, נותנות לי שקט, מגדילות את הסיכוי שאצליח והופכות את המשחק למהנה יותר.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ההכרעה החשובה מכל

לפעמים כשאני פוגש אדם או טקסט, הדבר הראשון שאני מרגיש זו משיכה או דחייה. 
רק לאחר מכן אני מתחיל להבין ממה הן נובעות. 
כך קרה גם עם הטקסט הבא של סיון רהב מאיר שפגשתי השבוע. 
את המשיכה הרגשתי מייד. לקח לי זמן להבין מה יש בו שעושה לי את זה ומרגיש מדויק עבורי.

הציטוט מתוך הספר "אמונה וביטחון" שנכתב ע"י הרב ישעיהו קרליץ (המכונה החזון א"יש):

"אנחנו נוהגים לפרט את המידות שזקוקות לתיקון – כעס, גאווה, תאווה, קנאה, נקמנות ועוד. התרגלנו לחשוב שאלה הן תכונות נפרדות. 
אבל בשורש הדברים, יש לנו רק מידה אחת טובה ומידה אחת רעה. המידה הרעה היחידה היא ההזנחה, ההחלטה להשלים עם הטבע שלנו, בלי השתדלות. 
בדרך הזו האדם הופך להיות כעסן מצוין, גאוותן מעולה וכן הלאה. לעומת זאת, המידה הטובה היחידה היא הניסיון התמידי להשתפר. הניסיון להשליט את המוסר על הטבע. 
ההכרעה החשובה מכל לא קשורה לתכונות ספציפיות, אלא להחלטה: אם מחליטים לא לזרום אלא לצמוח, לא סתם לחיות אלא להתאמץ, הרי שנלחמים בכל המידות הרעות שיש, ומתקרבים לכל המידות הטובות שיש."

**
כשקראתי את הקטע הזה לראשונה עלה בי פרפור של התרגשות. עצרתי ושהיתי עם זה קצת. לקחתי נשימה עמוקה וקראתי את הקטע שוב, הפעם לאט יותר. המילים כל כך יפות ומדויקות עבורי. מישהו מצליח ללכוד במעט מילים חוויה חזקה שאני ממש מחובר אליה.

אני מתחבר לנושא של שיפור מתמיד, של תהליך למידה וצמיחה מתמשך. הרעיון שהדבר שאנו ממקדים בו את תשומת ליבנו בו הולך וגדל בחיינו, ושאנו הופכים להיות הדבר שאנו מתאמנים בו שוב ושוב, מלווה אותי מזה זמן מה. יש לנו את החופש והאחריות לבחור במה אנו מתמקדים והבחירה הזו משנה את חיינו ומעצבת אותם.

ויש פה משהו נוסף שחזק עבורי: פשטות. 
הבחירה אינה בין אינספור דברים ואפשרויות המציפים ומבלבלים אותנו. היא תמיד רק בין שניים מהם ברגע נתון: בין המידה הרעה לבין המידה הטובה, בין השיפור המתמיד לבין ההזנחה, בין לקיחת אחריות לבין בריחה מאחריות. הפשטות הזו מרגיעה וממקדת אותי. כשאני מבין שהדברים מתנקזים לשני שורשים שאני יכול לבחור ביניהם אני יכול לראות את זה ביתר בהירות ולעשות עם זה משהו. פשטות זו מעשיות.

**
אבל זה לא נגמר שם.

לאחר קריאה שלישית ורביעית התחלתי להרגיש אי-נוחות מסוימת. תחושה עדינה של משהו שלא מדויק עבורי. כמו מוזיקה נפלאה שיש בה צליל שלא יושב במקום ופוגע בהרמוניה שלה. 
שמעתי את זה והרגשתי את זה עוד לפני שיכולתי לשים את האצבע על מה זה בדיוק. 
ואז, לאט לאט גם זה התחיל להתחדד:

כשאנו מקבלים חלקים מסוימים בתוכנו (כמו למשל סבלנות, אהבה, התמדה ונדיבות) ולא מקבלים חלקים אחרים (כמו למשל כעס, קנאה וגאווה) אנו בעצם לא מקבלים בצורה מלאה את עצמנו. 
יכול להיות שהאמונה שאנו צריכים להילחם בחלקים ה"רעים" שלנו, לכבוש ולנצח אותם ושאם רק נתאמץ מספיק נצליח, היא אמונה חוסמת שלא מכירה באנושיות ובמוגבלות שלנו?

מתי איכות מסוימת שלנו הופכת להיות כזו שצריך להילחם בה או להתגבר עליה? 
האם צריך להילחם גם באלימות וגם בכעס וגם בקנאה וגם בעייפות וגם בחוסר האונים וגם בייאוש וגם בפחד?
ואם לא בכולן ורק בחלק מהן, איפה עובר הגבול?
ומה אם נרחיב את זה מחלקים פנימיים בנו לחלקים בחברה שלנו?

ויש כאן עוד משהו…

כילד, העונג המושלם שלי היה בימי שישי, שבוע אחר שבוע: 
זה התחיל בארוחת צהריים משפחתית דשנה טעימה (ארוחת השישי העיקרית שלנו היתה בצהריים), עבר דרך מספר רוגלך פריכים ומפוצצי שוקולד, משם בקו ישיר לשקיעה בספה החומה והרכה שמול הטלויזיה, שהפכה תוך דקות ספורות לשנת צהריים עמוקה המקדימה משחק כדורגל אינטנסיבי ומלא אנדרנלין בן כמה שעות בשכונה.

על פי הטקסט של הרב ישעיהו קרליץ יש לצמוח ולא סתם לזרום, יש להתאמץ-להשתדל-להשתפר ולא סתם לחיות.
לכאורה, זרימה ו"סתם חיים" אינם לגיטימיים. יתכן שהם אפילו מסוכנים כיון שהם מונעים מאיתנו התפתחות חשובה.

כשאני כותב את המילים הללו, אני שם לב לתחושת עצב שלא היתה כאן קודם:

אי-לגיטימציה לזרימה ולהנאה מרגעי חיים יומיומיים מסוכנת לא פחות מאי-התפתחות בעיני. 
אני לא בטוח שרגעים של הנאה מקומדיה דבילית, ממשחק כדורגל או משנת צהריים חשובים לחיים פחות מלימוד מעמיק או מעבודה מאומצת, תכליתית ומשמעותית.

הקושי האישי שלי היום הוא פחות עם אי-הלגיטמציה החיצונית ויותר עם אי-הלגיטימציה הפנימית: 
האם זה בסדר "רק" ליהנות? האם באמת מותר לי להוריד הילוך, לנוח, לצאת להפסקה, לשחק ולזרום? 
במי ובמה אני פוגע כשאני עושה את זה? איפה בחיי כיום אותן שעות עונג מופלאות שחוויתי כילד?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

4 סוגים של "אני רואה אותך"

ארבעה סוגים של "אני רואה אותך":

1. "אני רואה אותך" של יום-יום

"איך עברה הפגישה היום?"

כשאנחנו שואלים מישהי "איך עברה הפגישה שלך היום?"
אנחנו בעצם אומרים לה בין השורות:
אני יודע שזה משהו שעברת היום ושזה העסיק אותך.
מעניין אותי לשמוע איך היה לך כי את מעניינת אותי.
חשוב לי לשמוע על הדבר הזה ולשמוע ממך.

כשטל שלחה לי השבוע הודעת וואטסאפ "ראיתי סרטון שנראה לי שיעניין אותך" עם קישור להרצאה, היא בעצם אמרה לי:
כשפגשתי את הסרטון ההוא אתמול, חשבתי עליך.
שתדע שאני חושבת עליך לפעמים, גם כשאנחנו לא מדברים.
והיה לי מספיק חשוב לשלוח לך את זה, כי אתה חשוב לי.

**
2. "אני רואה אותך" של תודה והערכה

"תודה על העזרה לאיריס עם הבעיה הטכנית היום"

כשאנחנו שולחים למישהו הודעה קצרה בסגנון "תודה רבה שעזרת לאיריס היום עם הבעיה הטכנית שהיתה לה", אנחנו בעצם אומרים שלושה דברים:

א. קלטתי אותך. שמתי לב שעשית את זה. אתה עשית את זה.
הרבה אנשים היו יכולים לעשות את זה, אבל בשורה התחתונה זה היית אתה. ראיתי אותך.

ב. אני מעריך את מה שעשית.
אני מעריך גם את המחווה של הושטת היד לאיריס שהיתה צריכה עזרה, וגם את העזרה שנתת בפועל.
ראיתי אותך ואני מעריך גם את האכפתיות והרגישות וגם את העשייה שנתנה מענה לצורך חשוב.

ג. אני רוצה להודות לך על זה.
זה מספיק חשוב עבורי כדי לעצור ולשלוח לך הודעה.
גם כי מגיע לך וגם כי חשוב לי שתדע שראיתי אותך, שהטוב שאתה עושה לא שקוף.

**
מייל הפרידה האישי שקיבלתי לפני זמן מה מארז, רגע לפני שהוא עזב את הארגון היה משמעותי עבורי.
אולי דווקא משום שלא עבדנו הרבה ביחד והופתעתי מהמחווה הזו.
בשליחת המייל ארז בעצם שידר לי בין המילים:
"ראיתי אותך. שתדע שנגעת בי בתקופה הזו. תודה לך. אני חושב עליך גם עכשיו. להתראות…"

**
3. "אני רואה אותך" של קושי

"הי, מה שלומך? איך עוברים הימים הללו בבידוד?"

כשאנחנו שואלים מישהי "הי, מה שלומך? איך עוברים הימים הללו בבידוד?", אנחנו בעצם מתכוונים לומר:
אני מודע לתקופה הזו שאת חווה ולאתגר שאת מתמודדת איתו עכשיו.
זה לא עובד לידי. אני חושב עלייך.
אכפת לי ממך. את חשובה לי.
חשוב לי שתדע שאני אתך.
את במחשבות שלי. את לא לבד.

הצרכים להיראות ולהיות מובן הם צרכים אנושיים עמוקים.
במצבים של קושי ואתגר כשמישהו יוצר איתנו קשר בצורה הזו, אנחנו מקבלים מענה לצרכים הללו.
זו לא חייבת להיות שאלה או בדיקה.
זו יכולה להיות גם הודעת "שתדעי שאני חושב עלייך היום ומקווה שהכול יעבור בשלום"

תשומת לב אכפתית היא מחווה אנושית פשוטה בעלת השפעה עצומה.

**
4. "אני רואה אותך" של פוטנציאל

"מה דעתך לשלוח הצעה לכנס הזה?"

כשהמנהל שלי הציע לי לפני קרוב לעשרים שנה להגיש הצעה להצגת פרויקט שעשיתי בכנס בינלאומי כלשהו, זה ממש הפתיע אותי.
לא חשבתי שהפרויקט שלי ואני "בליגה" של הכנס.
עד אותו רגע האפשרות הזו לא היתה קיימת עבורי.
מרגע שהמשפט נאמר, האפשרות הפכה להיות חלק מעולמי.
זה מעבר לכנס או לפרויקט המסוים.
זה הרעיון שאני יכול להציג בכנס בינלאומי כלשהו.
וזו גם התרגשות שכך המנהל שלי רואה אותי.
כשמישהו רואה אותנו בצורה מסוימת, הוא מאפשר לנו להיפתח לפוטנציאל שלנו ולראות את עצמנו דרך עיניו.

אני רואה בך משהו שאני לא בטוח שאתה רואה בעצמך.
אני מאמין שאתה מסוגל לעשות את זה. יש לך את זה.
אני מבין שאתה לא בטוח ואני שומע את החששות. יכול להיות שיש בזה משהו.
ועדיין, אני מאמין שיש לך את זה. נראה לי שכדאי לך לנסות ללכת על זה.
אני לא אומר את זה רק כדי לעודד אותך, לחזק אותך או לתת לך מוטיבציה.
אני באמת מאמין בזה.
אני רואה בך משהו שאולי אתה לא רואה בעצמך עדיין, או שאולי אתה מתחיל לראות ולא בטוח שהוא קיים.
אני רואה את זה. אני רואה אותך. אני מאמין בך. אני יודע מי אתה ולאן אתה יכול לגדול ולהתפתח.

**
כשנכנסים לחדר חשוך ועמוס, חשוב לעצור ולתת לעיניים להתרגל לחושך.
לאחר כמה שניות מתחילים לראות יותר ויותר את מה שסביבנו.

כשאנחנו עמוסים ורצים מדבר לדבר, חלק מהעניין הוא לעצור ולשאול את עצמנו:
– את מי חשוב לנו לראות היום?
– למי חשוב שנראה אותו היום?
– עד כמה זה באמת חשוב לנו?

בקרב שבטים מסוימים בדרום אפריקה,
המונח המקובל לאמירת שלום כשפוגשים אדם הוא "Sawu Bona" – "אני רואה אותך".
התגובה השגורה היא "Sikhona" – "אני כאן"

הסדר חשוב ואינו מקרי:
ברמה מסוימת, לפני שאני מבחין בך אינך קיים.
כשאני מבחין בך, אני "יוצר" אותך ומפיח בך חיים.

הזמן שלוקח לכתוב למישהו הודעת "אני רואה אותך" בת 20 מילים הוא חצי דקה.
זה פחות עניין של הזמן שלוקח לעשות את זה ויותר עניין של אכפתיות ושל תשומת לב, של לרצות לראות ושל להיות מסוגל לראות.

חג שמח ושבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

חמש אצבעות

קבוצת חניכים מקבלת הוראה לרוץ עד השלט, לגעת בו בחמש אצבעות ולחזור בזמן נתון.
לאחר כשעה הם חוזרים מתנשפים, עומדים בשלשות ומנסים להסדיר נשימה.
ואז מגיעה השאלה.
תמיד אותה השאלה: 
"נגעתם בחמש אצבעות?"
לשאלה הזו יש רק שתי תשובות אפשריות: "כן" או "לא".
כל מה שאינו "כן" מוחלט הוא "לא".
"נגעתי בארבע אצבעות", "הקפתי אותו כי היה צפוף", "לא נגעתי אבל רצתי מאה מטר יותר" זה "לא".

אם התשובה היא "לא" רצים שוב.
לא משנה מה המרחק. 
לא משנה כמה זמן זה לוקח.
נוגעים בחמש אצבעות וחוזרים.
כשהשאלה תישאל בפעם השנייה התשובה של כולם תהיה "כן."

כלל חמש האצבעות תופס גם למשימות מורכבות יותר:
האם המשימה בוצעה במלואה ובדיוק כפי שהוגדרה? כן או לא?

"חמש אצבעות" מייצג הרגל של דבקות במשימה.
של עמידה במילה שנתנו.
של תוצאות ללא סיפורים ותירוצים.
של התמודדות עם קשיים ומכשולים.
של לא לוותר ושל להיות כנים עם עצמנו.

**
בראש השנה האחרון הצבתי לעצמי מטרה להוציא ספר עד סוף שנת 2020.
השנה התחילה במומנטום נחמד… ואז הגיעה הקורונה…
ומיד לאחריה קרה אירוע שביאס אותי.
ירדה לי הרוח ממפרשי הספר ועצרתי. 
הנחתי את הפרויקט בצד ולקחתי ממנו הפסקה.
בינתיים נכנסו מלא עניינים, העומס עלה, גל שני הופיע וחופשת הקיץ הגיעה.
תכל'ס, עשיתי המון דברים בחודשים הללו. 
רק שלהתקדם עם הספר לא היה אחד מהם.

בשלב מסוים התחלתי לשכנע את עצמי שחלק מההתפתחות האישית שלי זה להתגמש.
ש"חמש אצבעות" קטן עלי ושבעצם השיעור האמיתי שלי הוא ללמוד לשחרר ולהרגיש טוב עם זה.
אחרי הכול, לכתוב ספר זה לא כמו לרוץ לשלט.
חשוב מאוד להקשיב לקצב הפנימי ולהיות מדויק.

בולשיט !
סיפורים שסיפרתי לעצמי כשנכנסתי לנמנמת קיץ.

(במקרים מסוימים זה באמת נכון: חמש אצבעות לא מתאים לכל מצב. המקרה הזה הוא לא אחד מהם.)

הרבה יותר קל לספר סיפורים על "חמש אצבעות" מאשר לעשות "חמש אצבעות".

** 
מנהלת שאני מלווה הגדירה לעצמה ארבע משימות מפתח שהיא רוצה לבצע השבוע.
כולן נוגעות בתחומים חשובים לה שהיא מזניחה בחודשים האחרונים.

– "מה רמת המחויבות שלך?," שאלתי.
– "גבוהה מאוד," ענתה.
– "ומה רמת הביטחון שלך?"
– "100%. אין סיבה שזה לא יקרה."
– "שיהיה בהצלחה ! את יודעת מה השאלה הראשונה שאשאל אותך כשניפגש…"

– "איך היה?" שאלתי כשנפגשנו.
– "3.7 מתוך 4," ענתה בחיוך רחב, "שזה הרבה יותר ממה שעשיתי בשבועות האחרונים. עשיתי לעצמי קצת הנחה רק במשימה אחת שהיא בעיקר עבור עצמי. בכל המשימות האחרות עמדתי."
– "או קיי… את רוצה את הגירסה הקשוחה או האמפטית שלי?" שאלתי.
– "את שתיהן," היא חייכה.
– "כל הכבוד על ההתקדמות השבוע. באמת משמעותי ולא מובן מאליו. ואפילו נראה שנהנית ושקיבלת חשק לעוד… "
– "או קיי… ו…."
– "בפרספקטיבת חמש האצבעות לא עמדת במה שהגדרת לעצמך. יצאת לדרך עם מחויבות לכל ארבע המשימות. בשורה התחתונה זה לא קרה."

**
השבוע התעוררתי.

קפצה לי חזרה "השריטה" של ה"חמש אצבעות":

עד סוף 2020 הספר "בחוץ".

איבדתי לא מעט זמן בחודשים הללו.
נשארו פחות מארבעה חודשים עד סוף השנה.
מכיון שלא הוצאתי ספר בעבר, אני לא יודע אם אספיק ואיך יהיה.

זמן להפשיל שרוולים ולהרים הילוך:
לברר, לדחוף, לבקש עזרה, לעשות עבודה.
להתקדם תוך כדי תנועה.

ככה מרגישים "חמש-אצבעות" בדרך.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

המקצוען

המקצוען

• המקצוען מופיע לעבודה בכל יום. עבודתו היא מרכיב חשוב בחייו ובתרומתו לסביבתו ולעולם.

• המקצוען מקדיש חלק ניכר מהאנרגייה שלו ומתשומת ליבו לעבודתו. הוא בוחר לעשות זאת משום שהוא מבין את חשיבות עבודתו עבורו ועבור אחרים, ולא בגלל שהוא מרגיש חובה לעשות אותה.

• המקצוען מקבל שכר על עבודתו. השכר הוא ביטוי להכרת התודה ולערך שאנשים הנהנים מעבודתו חווים ומקבלים. השכר הוא גם אמירה המסייעת למקצוען להפסיק להיות חובבן.

• המקצוען מתמסר ומושקע רגשית. כשהוא עושה את עבודתו, מה שמונח על הכף חשוב ומשמעותי עבורו.

• המקצוען אינו מוגדר ע"י עבודתו, אינו נאחז בה או מזוהה איתה. המקצוען אינו מתייחס לכשלונותיו ולהצלחותיו באופן אישי. מחמאות, ביקורות, שבחים ובוז נוגעים בו וחולפים.

• המקצוען מתייחס לעבודתו בכבוד וברצינות. הוא ממוקד בתוצאות ובלקיחת אחריות. המקצוען עומד בהתחייבויות שלו ומתרחק מתירוצים, האשמות, סיפורים והסחות דעת.

• למקצוען יש דרישות גבוהות מעצמו ומעבודתו. הוא דוחה סיפוקים, לא מוותר לעצמו ומתמודד עם קשיים.

• המקצוען ממשיך ללמוד, להפיק לקחים, להקשיב, לתרגל, להתפתח ולהשתפר כל הזמן.

• המקצוען מגלה חמלה כלפי עצמו וכלפי אחרים. הוא מבין ומקבל את אנושיותו ואת אנושיות הסובבים אותו. המקצוען חוגג ומתאבל. הוא לא מקל ראש בקשיים שהוא ואחרים חווים וגם לא נבהל מהם.

• המקצוען אמיץ ופועל למרות הפחד. הוא מכיר בשדים שלו ומודע להתנגדות הפנימית שהוא חווה. המקצוען אינו מתכחש לכוחות הללו וגם אינו נותן להם לנהל אותו.

• המקצוען פועל מתוך כוונה להיטיב עם עצמו, עם הסובבים אותו ועם העולם. הוא מבין שמהות עבודתו היא להיטיב, לסייע, לתמוך ולעזור, ושלכוונה זו יכולים להיות מופעים רבים.

• המקצוען עניו. הוא אינו רואה עצמו כנעלה או כנחות מאחרים. הוא מבין שבעבודתו הוא מחובר למשהו גדול ממנו ושהוא רק אחד מהגורמים המאפשרים לעבודה להתבצע.

• המקצוען ערני וסקרן. הוא חי בהווה ומבין שהחיים ועבודתו ארעיים, דינמיים ומשתנים כל הזמן.

• המקצוען נדיב. הוא שמח לעזור לאנשים מסוימים ולהיות שם עבורם כשהם צריכים אותו. ובאותה מידה הוא שמח לבקש ולקבל עזרה מאנשים אחרים ולאפשר להם להיות משמעותיים עבורו.

• המקצוען שמח ומכיר תודה על הזכות לעשות את העבודה שלו, על האנשים ונסיבות החיים שתרמו להתפתחותו ושמסייעים לו בדרכו.

• המקצוען מבין שהוא בדרך ושהוא תמיד יהיה בדרך. מסעו של המקצוען לא נגמר. הוא אינו מנסה להגיע למקום כלשהו ומבין שיעדים ומטרות משמשים עבורו כאבני דרך זמניות בנתיב אינסופי.

**
בזכות פוסט של סת' גודין הגעתי לאתר של דרק סיברס.

בזכות דרק סיברס וספרו "Hell Yeah or No" הגעתי לספריו ולרעיונותיו של סטיבן פרספילד.

בזכות סטיבן פרספילד הגעתי ל- Turning Pro ול- The War of Art.

את ההשראה לפוסט הנוכחי קיבלתי מהספר – Turning Pro.

לפני מספר ימים דרק סיברס וסטיבן פרספילד לא היו קיימים בעולמי.
השבוע זכינו לבלות כמה שעות נפלאות ביחד.
כששבוע מתחיל אין לנו מושג איך הוא יתפתח ולאן נגיע.

האדם שכותב את הפוסט הזה שונה מהאדם שכתב את הפוסט בשבוע שעבר.
אין לי מושג איך המילים הללו משפיעות על מי שקורא אותן ולאן הן מתגלגלות.

טיך נהאת האן קורא לזה “התהוות גומלין” – Interbeing.

דבר מוביל לדבר מוביל לדבר. 
חיים בהתהוותם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

דמות אויב

"פסיכולוגים שעובדים עם בני הקהילה הטיבטית בגלות הבחינו בחוסן, בעמידות ובתחושות האושר יוצאות הדופן שלהם, למרות שרבים מהם הם ניצולים שחוו אובדן וטראומה.
מפתיעות מכולן היו התייחסויות של נזירים ונזירות שנאסרו ועונו ע"י הסינים.
מחקר שנערך על ידי פסיכולוג איש הארוורד מצא שהאנשים הללו לא מפגינים את תסמיני הטראומה המקובלים, אלא דווקא העמיקה בהם החמלה והערכה מלאת אושר לחיים.
לאור העובדה שרבים מהם תירגלו טוב לב אוהב, חמלה ותבונה, הם מתפללים דווקא לשלום אויביהם.
לאמה זקן אחד סיפר שהדבר היחיד שממנו חשש במשך עשרים שנות מאסר ועינויים היה שתאבד לו החמלה ושליבו ייסגר."

~ מתוך "הלב הנבון" מאת ג'ק קורנפילד

**
"להתפלל דווקא לשלום אויבנו" אינה בחירה טריוויאלית. 
הבחירה והיכולת להתפלל לשלומם של אנשים הפוגעים בנו מצריכה כוונה ומיומנות.

למה שמישהו יעשה זאת…??
למה שמישהו יתפלל לשלומו של אויב הפוגע בו?

מסיבה אחת ויחידה.
כי הוא בוחר .

למה הוא בוחר לעשות זאת?
אולי מפני שהוא מאמין שזו דרך מיטבית לשמור על עצמו.
אולי מפני שהוא מאמין שברמה כלשהי, "האויב שלו" קרוב אליו הרבה יותר מכפי שזה נראה.

**
"הבעיה עם העולם היא שאנחנו משרטטים מעגל משפחה קטן מדי." ~ אמא תרזה

"דמות אויב" הוא מונח מוכר בתקשורת מקרבת.
"דמות אויב" היא מחשבה שאני מאמין בה,
ושלפיה הסבל שאני חווה עכשיו נוצר כתוצאה מדמות או מקבוצה כלשהי, 
ושאותה דמות או קבוצה צריכה להיענש בשל כך.

ישנם כאלו המאמינים שהשופטים, השוטרים או הפוליטיקאים הם האויבים שלהם.
ישנם כאלו המאמינים ש"ימנים" או "שמאלנים" הם האויבים שלהם.
ישנם כאלו המאמינים ש"מתנחלים" או "פלסטינאים" הם האויבים שלהם. 
ישנם כאלו המאמינים ש"חרדים" או "חיילים" הם האויבים שלהם.

**
השבוע צפיתי בסרט "בחסדי שמיים" המתעד את שיתוף הפעולה המופלא, האנושי והמרגש של הצבא ומועצת העיר בני ברק, בהתמודדות עם התפשטות נגיף הקורונה.

מתוך "בחסדי שמיים" התוודעתי לאלוף במיל' רוני נומה (ראש מטה חירום הקורונה בבני ברק),
צפיתי בנאום שלו לצוערי בה"ד 1 ולמדתי ממנו על ענווה, אחריות, מנהיגות, מחוייבות ואומץ לב.

אני יכול לבחור לצפות בתכנים כאלו ואני יכול לבחור "לצרוך" תוכניות, כתבות, פוסטים וטוקבקים המעצימים בתוכי כעס, שנאה, ריחוק, פחד וייאוש.

עם השנים למדתי שאני מושפע מהתכנים המנטליים-רגשיים המקיפים אותי, הרבה יותר ממה שהייתי רוצה להיות מושפע מהם.

הלמידה הזו מחדדת עבורי את האחריות שלי.

יש לי אחריות לבחור במה אני צופה, מה אני קורא ולמה אני מקדיש תשומת לב.

אני יכול לבחור לטפח ריחוק או קרבה.
אני יכול לבחור לטפח פחד או אהבה.
אני יכול לבחור לטפח שנאה או הכרת תודה.
אני יכול לבחור לטפח ייאוש או תקווה.

**
תרגול טוב-לב אוהב:

"הלוואי שאוהב את עצמי כמו שאני.
הלוואי שאחוש שאני ראוי ושחיי טובים.
הלוואי שאבטח בעולם.
הלוואי שאכיל את עצמי בחמלה.
הלוואי שאוכל להתמודד עם סבל ועם בורות של אחרים בחמלה."

~ מתוך הלב הנבון מאת ג'ק קורנפילד

לקיחת אחריות.
מיקוד שליטה פנימי.
שינוי עצמי לפני שינוי אחרים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

גלגל התנופה

"גלגל התנופה: מטוב למצוין" מאת ג'ים קולינס הוא ספר הניהול הטוב, החשוב והמשפיע ביותר שקראתי בחיי.
הספר הוא פרי מחקר מדעי של כ-5 שנים המנסה לפצח את קוד המצויינות בחברות יוצאות דופן בתחומים שונים.
בין היתר מפצח המחקר את המאפיינים המשותפים של כל החברות המצויינות ומה מבדיל בינן לבין חברות שאינן כאלו.
בכל פרק מוצגים מספר ממצאים מפתיעים שלא ניתן היה לחזותם מראש ושלעתים מנוגדים להגיון הבריא או לתפישות העולם המקובלות.
ספר מומלץ מאוד לעובדים, מנהלים ומנהיגים באשר הם.

מעבר להשפעתו ברמה הניהולית, כל עיקרון מרכזי בספר יכול להיות מתורגם בקלות מההיבט העסקי-ארגוני להיבט האישי של כל אדם ואדם באשר הוא.

**
מספר ציטוטים מהספר הנוגעים ברעיון "גלגל התנופה":

"– ההתמרות של חברות טובות למצויינות נראות לעתים קרובות כאירועים דרמטיים ומהפכניים בעיני הצופים מבחוץ, אך לאנשים מבפנים ההתמרות נראות כתהליכים אורגניים ומצטברים.
הבלבול בין תוצאה סופית (תוצאות דרמטיות) לבין התהליך (אורגני ומצטבר) מעוות את תפישתנו לגבי מה שאכן פועל לאורך זמן.

– ככל שהתוצאה הסופית תיראה דרמטית, ההתמרה של החברה-הטובה-הנעשית-למצויינת לעולם לא מתרחשת בבת אחת.
אין שום פעולה מכריעה אחת, אין שום תוכנית כבירה, אין שום חידוש מדהים, אין איזושהי הזדמנות בודדת ברוכת-מזל יחידה, אין כל רגע קסום.

– התמרה עקבית נובעת ממתכונת צפויה של בנייה ופריצת-דרך, כמו דחיפתו של גלגל תנופה ענק וכבד, שדרוש מאמץ כדי להניעו, אבל בעזרת דחיפה עיקשת בכיוון אחיד במשך זמן רב, גלגל התנופה בונה תנופה, ובסופו של דבר יוצר את פריצת-הדרך.

– האנשים הפועלים בתוך החברות-הטובות-שנעשו-למצויינות לא היו מודעים, לעתים קרובות, לגודל ההתמרה שלהם בשעתו, אלא רק לאחר מכן, כשהביטו לאחור, התברר להם הכול.
לא היה להם לא שם ולא סיסמא, הם לא קיימו אירוע השקה ולא פתחו בשום תוכנית לציון הפעילות שעשו באותו זמן.

– המנהיגים בחברות-הטובות-שנעשו-למצויינות לא בזבזו אנרגיה בניסיון 'ליצור מחוייבות', 'להניע את החיילים', או 'לנהל את השינוי'.
בתנאים הנכונים, בעיות המחוייבות, ההיערכות, ההנעה והשינוי נפתרו מעצמן במידה רבה.
היערכות נבעה במידה רבה מתוצאות ומתנופה ולא להיפך.

– לחצים קצרי-מועד מצד וול סטריט אינם סותרים את קיומו של המודל.
תוצא גלגל התנופה אינו מנוגד ללחצים הללו. למעשה, זהו המפתח לניהולם."

**
התמדה ועקביות

על-פי המחקר של ג'ים קולינס, התמדה ועקביות הם מהמרכיבים החשובים ביותר ביצירת תוצאות מצויינות ויוצאות דופן לאורך זמן.

פעולה ועוד פעולה ועוד פעולה.
צעד ועוד צעד ועוד צעד.
יום ועוד יום ועוד יום.

בדומה לעיקרון הריבית דריבית שבו שברי אחוזונים מצטברים לאורך זמן לסכומי כסף עצומים,
כך גם פעולות זעירות יומיומיות יוצרות השפעה עצומה על תחומי החיים השונים: מערכות יחסים, בריאות, קריירה, כסף, התפתחות אישית ועוד.

**
מפעולה למחשבה

ניתן לחשוב על עיקרון גלגל-התנופה לא רק בהיבטים של פעולות ומעשים:
למעשה, הדבר שעומד בבסיס מרבית הפעולות וההחלטות שלנו,
ומשפיע עליהן לא פחות מהפעולה עצמה,
הוא הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על מה שקורה.
ובמילים אחרות: המחשבות והפרשנויות שלנו על מה שקורה.

ברמה מסוימת, כל החלטה משמעותית וכל פעולה חשובה,
הן תוצאה של הרבה מחשבות ופעולות שקדמו לה. 
מחשבות-רגשות-מילים שאנו חושבים-מרגישים-אומרים לעצמנו ולאחרים בהתמדה כל יום,
לפעמים בלי להיות מודעים לכך, או בלי להיות מודעים לסיפור/פרשנויות שבבסיסן,
יוצרות בחיינו תנועה עקבית מתמדת שעם הזמן הופכת לגלגל-תנופה בעל מומנטום אדיר,
אשר משתקף לעינינו בתמונת המציאות שלנו.

**
מחשבות יוצרת מציאות

המחשבות שלנו יוצרות את הרגשות שאנו מרגישים, 
עומדות בבסיס ההחלטות והפעולות שלנו,
ולמעשה יוצרות את המציאות שלנו.

איך משנים מציאות?
משנים מחשבות.

המחשבות שאנו חושבים עכשיו, יוצרות ברגע זה את המציאות שלנו.
לעתים ייקח זמן עד שנראה את התוצאות או ההשפעות שלהן, 
אך ההשפעה מתרחשת ממש עכשיו.

למעשה, אנו תמיד חושבים את המחשבות שלנו עכשיו.
גם כשאנו עסוקים בעבר או בעתיד אנו עסוקים בו עכשיו.

איך משנים מציאות?
משנים את המחשבות שאנו חושבים עכשיו.

**
חיים מלאים עכשיו

לרבים מאיתנו הימים הללו מרגישים אינטנסיביים במיוחד: 
אתגרים רפואיים, קשיים כלכליים ותעסוקתיים, מתחים במערכות יחסים.

המציאות שאנו רואים וחווים יכולה לעורר בנו אי אמון, חוסר וודאות, חוסר-אונים, עצב, כעס, פחד וייאוש.

איך משנים מציאות?
משנים את המחשבות שאנו חושבים עכשיו.

זוהי אינה אמירה תיאורטית-רוחנית, אלא הזמנה לתרגול מיידי, עקבי ומעשי.

איך יוצרים גלגל-תנופה אישי שמשרת אותנו ואת מה שחשוב בחיינו במציאות הנוכחית?

מפתחים בעקביות את יכולתנו לחשוב מחשבות איכותיות יותר עכשיו:
– בודקים את הפרשנויות, הסיפורים והאמונות שלנו לגבי מה שקורה עכשיו.
– מחליטים מה חשוב לנו ודואגים שמחשבותינו ישרתו את זה עכשיו.
– בוחרים בקפידה במה אנו מתמקדים ובמה לא עכשיו.
– לוקחים אחריות על החומרים המנטליים שאנו צורכים עכשיו.
– מתרגלים ולומדים, לומדים ומתרגלים. כל יום. גם היום. גם עכשיו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter