תגית: בחירה

אסטרטגיית הצלחה לחיים

ניתן לחלק את עולם המשחקים לשלושה סוגים: 
משחקי מזל שבהם אין חשיבות למיומנות או ליכולת (דוגמא: רולטה או בינגו), 
משחקי יכולת ואסטרטגיה שבהם המזל אינו משחק תפקיד (דוגמא: שחמט) 
ומשחקים שבהם יש השפעה גם למזל וגם ליכולת ולאסטרטגיה (דוגמא: ששבש, קטאן, פוקר ומונופול).

המשחקים שאני הכי נהנה לשחק בהם הם אלו המשלבים גם מזל וגם יכולת ואסטרטגיה, אולי בגלל שהם מזכירים לי את משחק החיים. 
חשוב להכיר בהשפעה הלא מבוטלת שיש למזל ולאקראיות על חיינו. להכיר במוגבלות שלנו ובארעיות שלנו. 
ולצד זה חשוב להכיר בהשפעה העצומה של המחשבות, המילים והמעשים שלנו, לקחת אחריות מלאה על הבחירות שלנו.

בשונה ממשחקי ששבש, קטאן, פוקר או מונופול שבהם אנו משחקים נגד אחרים ובכדי שמישהו ינצח אחרים צריכים להפסיד, בחיים זה לא בהכרח כך. 
תפיסת המשחק שלנו משפיעה על המשחק. מהו ניצחון עבורי? מהי הגדרת ההצלחה שלי?
במשחקים הגדרת הניצחון ברורה וידועה לכולם. במשחק החיים זה הרבה פחות ברור ומוגדר.

כשעצרתי לבדוק השבוע עם עצמי בנוגע להגדרת ההצלחה שלי לתקופה הקרובה, עלו לי שתי נקודות שאני רוצה להקדיש להן יותר תשומת לב: חשוב ומספיק.

אני רוצה לחדד לעצמי טוב יותר מה חשוב עבורי בשבועות הקרובים. למי ולמה אני רוצה להקדיש תשומת לב? מה סדרי העדיפויות שלי? איפה אני רוצה להשקיע יותר ואיפה פחות?
אחת השיחות הכי משמעותיות שהיו לי השבוע היתה עם חבר שעובר תקופה מאתגרת עכשיו. שילוב של התמודדות עם מחלה קשה של אביו ופיטורים של בת הזוג שלו שמקשים על משפחתם בהיבט הכלכלי. לא קל. לפעמים כשאתגרים מגיעים, הם מגיעים בגלים. זו היתה שיחה קצרה של פחות מחצי שעה, ועדיין, עבורי זה אחד הרגעים החשובים השבוע. אני שמח שמצאנו את הזמן לדבר.

הנקודה השניה שהעסיקה אותי היא שאלת  המספיק. מה זה מספיק התקדמות בפרויקט חשוב או בספר שאני עובד עליו? מה זה מספיק זמן איכות עם אנשים שחשוב לי להיות איתם? מה זה מספיק שעות שינה? מה זה מספיק ספורט? כמה כסף זה מספיק כסף? שאלות שלא קל או פשוט לענות עליהן…

בחודשים האחרונים צברנו עשרות שעות קטאן משפחתיות. ישנן אסטרטגיות שונות היכולות להוביל לניצחון במשחק קטאן. אחת מהן היא התפרשות על שטחים נרחבים, בניית ישובים רבים והשגת הדרך הארוכה ביותר. דרך שניה היא בניית מספר מצומצם של ערים וקניית קלפי פיתוח תוך ניסיון להשיג את הצבא הגדול ביותר. 
אף אסטרטגיה אינה עדיפה באופן מובהק על האחרות. 
אחד הדברים החשובים שלמדתי בחודשים הללו הוא שעל מנת להגביר את סיכויי הניצחון בקטאן חשוב לבחור באסטרטגיה מסוימת ולדבוק בה. 
כשהאסטרטגיה לא ברורה או שמתחילים באסטרטגיה מסוימת ולא מתמידים בה הסיכוי לנצח במשחק יורד משמעותית.

בדומה למשחק קטאן, חשוב לחדד את אסטרטגיית ההצלחה לשבוע או לחודש הקרוב בחיים. 
כשברור לנו מהי הצלחה ומה תוכנית המשחק שלנו בכדי להשיג אותה אנו מעלים משמעותית את הסיכוי שנגיע אליה. 
אסטרטגיית ההצלחה שלי עוברת דרך החשוב והמספיק. 
מה חשוב ומה זה מספיק?

תשובות ברורות לשאלות הללו יוצרות לי בהירות, נותנות לי שקט, מגדילות את הסיכוי שאצליח והופכות את המשחק למהנה יותר.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ההכרעה החשובה מכל

לפעמים כשאני פוגש אדם או טקסט, הדבר הראשון שאני מרגיש זו משיכה או דחייה. 
רק לאחר מכן אני מתחיל להבין ממה הן נובעות. 
כך קרה גם עם הטקסט הבא של סיון רהב מאיר שפגשתי השבוע. 
את המשיכה הרגשתי מייד. לקח לי זמן להבין מה יש בו שעושה לי את זה ומרגיש מדויק עבורי.

הציטוט מתוך הספר "אמונה וביטחון" שנכתב ע"י הרב ישעיהו קרליץ (המכונה החזון א"יש):

"אנחנו נוהגים לפרט את המידות שזקוקות לתיקון – כעס, גאווה, תאווה, קנאה, נקמנות ועוד. התרגלנו לחשוב שאלה הן תכונות נפרדות. 
אבל בשורש הדברים, יש לנו רק מידה אחת טובה ומידה אחת רעה. המידה הרעה היחידה היא ההזנחה, ההחלטה להשלים עם הטבע שלנו, בלי השתדלות. 
בדרך הזו האדם הופך להיות כעסן מצוין, גאוותן מעולה וכן הלאה. לעומת זאת, המידה הטובה היחידה היא הניסיון התמידי להשתפר. הניסיון להשליט את המוסר על הטבע. 
ההכרעה החשובה מכל לא קשורה לתכונות ספציפיות, אלא להחלטה: אם מחליטים לא לזרום אלא לצמוח, לא סתם לחיות אלא להתאמץ, הרי שנלחמים בכל המידות הרעות שיש, ומתקרבים לכל המידות הטובות שיש."

**
כשקראתי את הקטע הזה לראשונה עלה בי פרפור של התרגשות. עצרתי ושהיתי עם זה קצת. לקחתי נשימה עמוקה וקראתי את הקטע שוב, הפעם לאט יותר. המילים כל כך יפות ומדויקות עבורי. מישהו מצליח ללכוד במעט מילים חוויה חזקה שאני ממש מחובר אליה.

אני מתחבר לנושא של שיפור מתמיד, של תהליך למידה וצמיחה מתמשך. הרעיון שהדבר שאנו ממקדים בו את תשומת ליבנו בו הולך וגדל בחיינו, ושאנו הופכים להיות הדבר שאנו מתאמנים בו שוב ושוב, מלווה אותי מזה זמן מה. יש לנו את החופש והאחריות לבחור במה אנו מתמקדים והבחירה הזו משנה את חיינו ומעצבת אותם.

ויש פה משהו נוסף שחזק עבורי: פשטות. 
הבחירה אינה בין אינספור דברים ואפשרויות המציפים ומבלבלים אותנו. היא תמיד רק בין שניים מהם ברגע נתון: בין המידה הרעה לבין המידה הטובה, בין השיפור המתמיד לבין ההזנחה, בין לקיחת אחריות לבין בריחה מאחריות. הפשטות הזו מרגיעה וממקדת אותי. כשאני מבין שהדברים מתנקזים לשני שורשים שאני יכול לבחור ביניהם אני יכול לראות את זה ביתר בהירות ולעשות עם זה משהו. פשטות זו מעשיות.

**
אבל זה לא נגמר שם.

לאחר קריאה שלישית ורביעית התחלתי להרגיש אי-נוחות מסוימת. תחושה עדינה של משהו שלא מדויק עבורי. כמו מוזיקה נפלאה שיש בה צליל שלא יושב במקום ופוגע בהרמוניה שלה. 
שמעתי את זה והרגשתי את זה עוד לפני שיכולתי לשים את האצבע על מה זה בדיוק. 
ואז, לאט לאט גם זה התחיל להתחדד:

כשאנו מקבלים חלקים מסוימים בתוכנו (כמו למשל סבלנות, אהבה, התמדה ונדיבות) ולא מקבלים חלקים אחרים (כמו למשל כעס, קנאה וגאווה) אנו בעצם לא מקבלים בצורה מלאה את עצמנו. 
יכול להיות שהאמונה שאנו צריכים להילחם בחלקים ה"רעים" שלנו, לכבוש ולנצח אותם ושאם רק נתאמץ מספיק נצליח, היא אמונה חוסמת שלא מכירה באנושיות ובמוגבלות שלנו?

מתי איכות מסוימת שלנו הופכת להיות כזו שצריך להילחם בה או להתגבר עליה? 
האם צריך להילחם גם באלימות וגם בכעס וגם בקנאה וגם בעייפות וגם בחוסר האונים וגם בייאוש וגם בפחד?
ואם לא בכולן ורק בחלק מהן, איפה עובר הגבול?
ומה אם נרחיב את זה מחלקים פנימיים בנו לחלקים בחברה שלנו?

ויש כאן עוד משהו…

כילד, העונג המושלם שלי היה בימי שישי, שבוע אחר שבוע: 
זה התחיל בארוחת צהריים משפחתית דשנה טעימה (ארוחת השישי העיקרית שלנו היתה בצהריים), עבר דרך מספר רוגלך פריכים ומפוצצי שוקולד, משם בקו ישיר לשקיעה בספה החומה והרכה שמול הטלויזיה, שהפכה תוך דקות ספורות לשנת צהריים עמוקה המקדימה משחק כדורגל אינטנסיבי ומלא אנדרנלין בן כמה שעות בשכונה.

על פי הטקסט של הרב ישעיהו קרליץ יש לצמוח ולא סתם לזרום, יש להתאמץ-להשתדל-להשתפר ולא סתם לחיות.
לכאורה, זרימה ו"סתם חיים" אינם לגיטימיים. יתכן שהם אפילו מסוכנים כיון שהם מונעים מאיתנו התפתחות חשובה.

כשאני כותב את המילים הללו, אני שם לב לתחושת עצב שלא היתה כאן קודם:

אי-לגיטימציה לזרימה ולהנאה מרגעי חיים יומיומיים מסוכנת לא פחות מאי-התפתחות בעיני. 
אני לא בטוח שרגעים של הנאה מקומדיה דבילית, ממשחק כדורגל או משנת צהריים חשובים לחיים פחות מלימוד מעמיק או מעבודה מאומצת, תכליתית ומשמעותית.

הקושי האישי שלי היום הוא פחות עם אי-הלגיטמציה החיצונית ויותר עם אי-הלגיטימציה הפנימית: 
האם זה בסדר "רק" ליהנות? האם באמת מותר לי להוריד הילוך, לנוח, לצאת להפסקה, לשחק ולזרום? 
במי ובמה אני פוגע כשאני עושה את זה? איפה בחיי כיום אותן שעות עונג מופלאות שחוויתי כילד?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

4 סוגים של "אני רואה אותך"

ארבעה סוגים של "אני רואה אותך":

1. "אני רואה אותך" של יום-יום

"איך עברה הפגישה היום?"

כשאנחנו שואלים מישהי "איך עברה הפגישה שלך היום?"
אנחנו בעצם אומרים לה בין השורות:
אני יודע שזה משהו שעברת היום ושזה העסיק אותך.
מעניין אותי לשמוע איך היה לך כי את מעניינת אותי.
חשוב לי לשמוע על הדבר הזה ולשמוע ממך.

כשטל שלחה לי השבוע הודעת וואטסאפ "ראיתי סרטון שנראה לי שיעניין אותך" עם קישור להרצאה, היא בעצם אמרה לי:
כשפגשתי את הסרטון ההוא אתמול, חשבתי עליך.
שתדע שאני חושבת עליך לפעמים, גם כשאנחנו לא מדברים.
והיה לי מספיק חשוב לשלוח לך את זה, כי אתה חשוב לי.

**
2. "אני רואה אותך" של תודה והערכה

"תודה על העזרה לאיריס עם הבעיה הטכנית היום"

כשאנחנו שולחים למישהו הודעה קצרה בסגנון "תודה רבה שעזרת לאיריס היום עם הבעיה הטכנית שהיתה לה", אנחנו בעצם אומרים שלושה דברים:

א. קלטתי אותך. שמתי לב שעשית את זה. אתה עשית את זה.
הרבה אנשים היו יכולים לעשות את זה, אבל בשורה התחתונה זה היית אתה. ראיתי אותך.

ב. אני מעריך את מה שעשית.
אני מעריך גם את המחווה של הושטת היד לאיריס שהיתה צריכה עזרה, וגם את העזרה שנתת בפועל.
ראיתי אותך ואני מעריך גם את האכפתיות והרגישות וגם את העשייה שנתנה מענה לצורך חשוב.

ג. אני רוצה להודות לך על זה.
זה מספיק חשוב עבורי כדי לעצור ולשלוח לך הודעה.
גם כי מגיע לך וגם כי חשוב לי שתדע שראיתי אותך, שהטוב שאתה עושה לא שקוף.

**
מייל הפרידה האישי שקיבלתי לפני זמן מה מארז, רגע לפני שהוא עזב את הארגון היה משמעותי עבורי.
אולי דווקא משום שלא עבדנו הרבה ביחד והופתעתי מהמחווה הזו.
בשליחת המייל ארז בעצם שידר לי בין המילים:
"ראיתי אותך. שתדע שנגעת בי בתקופה הזו. תודה לך. אני חושב עליך גם עכשיו. להתראות…"

**
3. "אני רואה אותך" של קושי

"הי, מה שלומך? איך עוברים הימים הללו בבידוד?"

כשאנחנו שואלים מישהי "הי, מה שלומך? איך עוברים הימים הללו בבידוד?", אנחנו בעצם מתכוונים לומר:
אני מודע לתקופה הזו שאת חווה ולאתגר שאת מתמודדת איתו עכשיו.
זה לא עובד לידי. אני חושב עלייך.
אכפת לי ממך. את חשובה לי.
חשוב לי שתדע שאני אתך.
את במחשבות שלי. את לא לבד.

הצרכים להיראות ולהיות מובן הם צרכים אנושיים עמוקים.
במצבים של קושי ואתגר כשמישהו יוצר איתנו קשר בצורה הזו, אנחנו מקבלים מענה לצרכים הללו.
זו לא חייבת להיות שאלה או בדיקה.
זו יכולה להיות גם הודעת "שתדעי שאני חושב עלייך היום ומקווה שהכול יעבור בשלום"

תשומת לב אכפתית היא מחווה אנושית פשוטה בעלת השפעה עצומה.

**
4. "אני רואה אותך" של פוטנציאל

"מה דעתך לשלוח הצעה לכנס הזה?"

כשהמנהל שלי הציע לי לפני קרוב לעשרים שנה להגיש הצעה להצגת פרויקט שעשיתי בכנס בינלאומי כלשהו, זה ממש הפתיע אותי.
לא חשבתי שהפרויקט שלי ואני "בליגה" של הכנס.
עד אותו רגע האפשרות הזו לא היתה קיימת עבורי.
מרגע שהמשפט נאמר, האפשרות הפכה להיות חלק מעולמי.
זה מעבר לכנס או לפרויקט המסוים.
זה הרעיון שאני יכול להציג בכנס בינלאומי כלשהו.
וזו גם התרגשות שכך המנהל שלי רואה אותי.
כשמישהו רואה אותנו בצורה מסוימת, הוא מאפשר לנו להיפתח לפוטנציאל שלנו ולראות את עצמנו דרך עיניו.

אני רואה בך משהו שאני לא בטוח שאתה רואה בעצמך.
אני מאמין שאתה מסוגל לעשות את זה. יש לך את זה.
אני מבין שאתה לא בטוח ואני שומע את החששות. יכול להיות שיש בזה משהו.
ועדיין, אני מאמין שיש לך את זה. נראה לי שכדאי לך לנסות ללכת על זה.
אני לא אומר את זה רק כדי לעודד אותך, לחזק אותך או לתת לך מוטיבציה.
אני באמת מאמין בזה.
אני רואה בך משהו שאולי אתה לא רואה בעצמך עדיין, או שאולי אתה מתחיל לראות ולא בטוח שהוא קיים.
אני רואה את זה. אני רואה אותך. אני מאמין בך. אני יודע מי אתה ולאן אתה יכול לגדול ולהתפתח.

**
כשנכנסים לחדר חשוך ועמוס, חשוב לעצור ולתת לעיניים להתרגל לחושך.
לאחר כמה שניות מתחילים לראות יותר ויותר את מה שסביבנו.

כשאנחנו עמוסים ורצים מדבר לדבר, חלק מהעניין הוא לעצור ולשאול את עצמנו:
– את מי חשוב לנו לראות היום?
– למי חשוב שנראה אותו היום?
– עד כמה זה באמת חשוב לנו?

בקרב שבטים מסוימים בדרום אפריקה,
המונח המקובל לאמירת שלום כשפוגשים אדם הוא "Sawu Bona" – "אני רואה אותך".
התגובה השגורה היא "Sikhona" – "אני כאן"

הסדר חשוב ואינו מקרי:
ברמה מסוימת, לפני שאני מבחין בך אינך קיים.
כשאני מבחין בך, אני "יוצר" אותך ומפיח בך חיים.

הזמן שלוקח לכתוב למישהו הודעת "אני רואה אותך" בת 20 מילים הוא חצי דקה.
זה פחות עניין של הזמן שלוקח לעשות את זה ויותר עניין של אכפתיות ושל תשומת לב, של לרצות לראות ושל להיות מסוגל לראות.

חג שמח ושבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

חמש אצבעות

קבוצת חניכים מקבלת הוראה לרוץ עד השלט, לגעת בו בחמש אצבעות ולחזור בזמן נתון.
לאחר כשעה הם חוזרים מתנשפים, עומדים בשלשות ומנסים להסדיר נשימה.
ואז מגיעה השאלה.
תמיד אותה השאלה: 
"נגעתם בחמש אצבעות?"
לשאלה הזו יש רק שתי תשובות אפשריות: "כן" או "לא".
כל מה שאינו "כן" מוחלט הוא "לא".
"נגעתי בארבע אצבעות", "הקפתי אותו כי היה צפוף", "לא נגעתי אבל רצתי מאה מטר יותר" זה "לא".

אם התשובה היא "לא" רצים שוב.
לא משנה מה המרחק. 
לא משנה כמה זמן זה לוקח.
נוגעים בחמש אצבעות וחוזרים.
כשהשאלה תישאל בפעם השנייה התשובה של כולם תהיה "כן."

כלל חמש האצבעות תופס גם למשימות מורכבות יותר:
האם המשימה בוצעה במלואה ובדיוק כפי שהוגדרה? כן או לא?

"חמש אצבעות" מייצג הרגל של דבקות במשימה.
של עמידה במילה שנתנו.
של תוצאות ללא סיפורים ותירוצים.
של התמודדות עם קשיים ומכשולים.
של לא לוותר ושל להיות כנים עם עצמנו.

**
בראש השנה האחרון הצבתי לעצמי מטרה להוציא ספר עד סוף שנת 2020.
השנה התחילה במומנטום נחמד… ואז הגיעה הקורונה…
ומיד לאחריה קרה אירוע שביאס אותי.
ירדה לי הרוח ממפרשי הספר ועצרתי. 
הנחתי את הפרויקט בצד ולקחתי ממנו הפסקה.
בינתיים נכנסו מלא עניינים, העומס עלה, גל שני הופיע וחופשת הקיץ הגיעה.
תכל'ס, עשיתי המון דברים בחודשים הללו. 
רק שלהתקדם עם הספר לא היה אחד מהם.

בשלב מסוים התחלתי לשכנע את עצמי שחלק מההתפתחות האישית שלי זה להתגמש.
ש"חמש אצבעות" קטן עלי ושבעצם השיעור האמיתי שלי הוא ללמוד לשחרר ולהרגיש טוב עם זה.
אחרי הכול, לכתוב ספר זה לא כמו לרוץ לשלט.
חשוב מאוד להקשיב לקצב הפנימי ולהיות מדויק.

בולשיט !
סיפורים שסיפרתי לעצמי כשנכנסתי לנמנמת קיץ.

(במקרים מסוימים זה באמת נכון: חמש אצבעות לא מתאים לכל מצב. המקרה הזה הוא לא אחד מהם.)

הרבה יותר קל לספר סיפורים על "חמש אצבעות" מאשר לעשות "חמש אצבעות".

** 
מנהלת שאני מלווה הגדירה לעצמה ארבע משימות מפתח שהיא רוצה לבצע השבוע.
כולן נוגעות בתחומים חשובים לה שהיא מזניחה בחודשים האחרונים.

– "מה רמת המחויבות שלך?," שאלתי.
– "גבוהה מאוד," ענתה.
– "ומה רמת הביטחון שלך?"
– "100%. אין סיבה שזה לא יקרה."
– "שיהיה בהצלחה ! את יודעת מה השאלה הראשונה שאשאל אותך כשניפגש…"

– "איך היה?" שאלתי כשנפגשנו.
– "3.7 מתוך 4," ענתה בחיוך רחב, "שזה הרבה יותר ממה שעשיתי בשבועות האחרונים. עשיתי לעצמי קצת הנחה רק במשימה אחת שהיא בעיקר עבור עצמי. בכל המשימות האחרות עמדתי."
– "או קיי… את רוצה את הגירסה הקשוחה או האמפטית שלי?" שאלתי.
– "את שתיהן," היא חייכה.
– "כל הכבוד על ההתקדמות השבוע. באמת משמעותי ולא מובן מאליו. ואפילו נראה שנהנית ושקיבלת חשק לעוד… "
– "או קיי… ו…."
– "בפרספקטיבת חמש האצבעות לא עמדת במה שהגדרת לעצמך. יצאת לדרך עם מחויבות לכל ארבע המשימות. בשורה התחתונה זה לא קרה."

**
השבוע התעוררתי.

קפצה לי חזרה "השריטה" של ה"חמש אצבעות":

עד סוף 2020 הספר "בחוץ".

איבדתי לא מעט זמן בחודשים הללו.
נשארו פחות מארבעה חודשים עד סוף השנה.
מכיון שלא הוצאתי ספר בעבר, אני לא יודע אם אספיק ואיך יהיה.

זמן להפשיל שרוולים ולהרים הילוך:
לברר, לדחוף, לבקש עזרה, לעשות עבודה.
להתקדם תוך כדי תנועה.

ככה מרגישים "חמש-אצבעות" בדרך.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

המקצוען

המקצוען

• המקצוען מופיע לעבודה בכל יום. עבודתו היא מרכיב חשוב בחייו ובתרומתו לסביבתו ולעולם.

• המקצוען מקדיש חלק ניכר מהאנרגייה שלו ומתשומת ליבו לעבודתו. הוא בוחר לעשות זאת משום שהוא מבין את חשיבות עבודתו עבורו ועבור אחרים, ולא בגלל שהוא מרגיש חובה לעשות אותה.

• המקצוען מקבל שכר על עבודתו. השכר הוא ביטוי להכרת התודה ולערך שאנשים הנהנים מעבודתו חווים ומקבלים. השכר הוא גם אמירה המסייעת למקצוען להפסיק להיות חובבן.

• המקצוען מתמסר ומושקע רגשית. כשהוא עושה את עבודתו, מה שמונח על הכף חשוב ומשמעותי עבורו.

• המקצוען אינו מוגדר ע"י עבודתו, אינו נאחז בה או מזוהה איתה. המקצוען אינו מתייחס לכשלונותיו ולהצלחותיו באופן אישי. מחמאות, ביקורות, שבחים ובוז נוגעים בו וחולפים.

• המקצוען מתייחס לעבודתו בכבוד וברצינות. הוא ממוקד בתוצאות ובלקיחת אחריות. המקצוען עומד בהתחייבויות שלו ומתרחק מתירוצים, האשמות, סיפורים והסחות דעת.

• למקצוען יש דרישות גבוהות מעצמו ומעבודתו. הוא דוחה סיפוקים, לא מוותר לעצמו ומתמודד עם קשיים.

• המקצוען ממשיך ללמוד, להפיק לקחים, להקשיב, לתרגל, להתפתח ולהשתפר כל הזמן.

• המקצוען מגלה חמלה כלפי עצמו וכלפי אחרים. הוא מבין ומקבל את אנושיותו ואת אנושיות הסובבים אותו. המקצוען חוגג ומתאבל. הוא לא מקל ראש בקשיים שהוא ואחרים חווים וגם לא נבהל מהם.

• המקצוען אמיץ ופועל למרות הפחד. הוא מכיר בשדים שלו ומודע להתנגדות הפנימית שהוא חווה. המקצוען אינו מתכחש לכוחות הללו וגם אינו נותן להם לנהל אותו.

• המקצוען פועל מתוך כוונה להיטיב עם עצמו, עם הסובבים אותו ועם העולם. הוא מבין שמהות עבודתו היא להיטיב, לסייע, לתמוך ולעזור, ושלכוונה זו יכולים להיות מופעים רבים.

• המקצוען עניו. הוא אינו רואה עצמו כנעלה או כנחות מאחרים. הוא מבין שבעבודתו הוא מחובר למשהו גדול ממנו ושהוא רק אחד מהגורמים המאפשרים לעבודה להתבצע.

• המקצוען ערני וסקרן. הוא חי בהווה ומבין שהחיים ועבודתו ארעיים, דינמיים ומשתנים כל הזמן.

• המקצוען נדיב. הוא שמח לעזור לאנשים מסוימים ולהיות שם עבורם כשהם צריכים אותו. ובאותה מידה הוא שמח לבקש ולקבל עזרה מאנשים אחרים ולאפשר להם להיות משמעותיים עבורו.

• המקצוען שמח ומכיר תודה על הזכות לעשות את העבודה שלו, על האנשים ונסיבות החיים שתרמו להתפתחותו ושמסייעים לו בדרכו.

• המקצוען מבין שהוא בדרך ושהוא תמיד יהיה בדרך. מסעו של המקצוען לא נגמר. הוא אינו מנסה להגיע למקום כלשהו ומבין שיעדים ומטרות משמשים עבורו כאבני דרך זמניות בנתיב אינסופי.

**
בזכות פוסט של סת' גודין הגעתי לאתר של דרק סיברס.

בזכות דרק סיברס וספרו "Hell Yeah or No" הגעתי לספריו ולרעיונותיו של סטיבן פרספילד.

בזכות סטיבן פרספילד הגעתי ל- Turning Pro ול- The War of Art.

את ההשראה לפוסט הנוכחי קיבלתי מהספר – Turning Pro.

לפני מספר ימים דרק סיברס וסטיבן פרספילד לא היו קיימים בעולמי.
השבוע זכינו לבלות כמה שעות נפלאות ביחד.
כששבוע מתחיל אין לנו מושג איך הוא יתפתח ולאן נגיע.

האדם שכותב את הפוסט הזה שונה מהאדם שכתב את הפוסט בשבוע שעבר.
אין לי מושג איך המילים הללו משפיעות על מי שקורא אותן ולאן הן מתגלגלות.

טיך נהאת האן קורא לזה “התהוות גומלין” – Interbeing.

דבר מוביל לדבר מוביל לדבר. 
חיים בהתהוותם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

דמות אויב

"פסיכולוגים שעובדים עם בני הקהילה הטיבטית בגלות הבחינו בחוסן, בעמידות ובתחושות האושר יוצאות הדופן שלהם, למרות שרבים מהם הם ניצולים שחוו אובדן וטראומה.
מפתיעות מכולן היו התייחסויות של נזירים ונזירות שנאסרו ועונו ע"י הסינים.
מחקר שנערך על ידי פסיכולוג איש הארוורד מצא שהאנשים הללו לא מפגינים את תסמיני הטראומה המקובלים, אלא דווקא העמיקה בהם החמלה והערכה מלאת אושר לחיים.
לאור העובדה שרבים מהם תירגלו טוב לב אוהב, חמלה ותבונה, הם מתפללים דווקא לשלום אויביהם.
לאמה זקן אחד סיפר שהדבר היחיד שממנו חשש במשך עשרים שנות מאסר ועינויים היה שתאבד לו החמלה ושליבו ייסגר."

~ מתוך "הלב הנבון" מאת ג'ק קורנפילד

**
"להתפלל דווקא לשלום אויבנו" אינה בחירה טריוויאלית. 
הבחירה והיכולת להתפלל לשלומם של אנשים הפוגעים בנו מצריכה כוונה ומיומנות.

למה שמישהו יעשה זאת…??
למה שמישהו יתפלל לשלומו של אויב הפוגע בו?

מסיבה אחת ויחידה.
כי הוא בוחר .

למה הוא בוחר לעשות זאת?
אולי מפני שהוא מאמין שזו דרך מיטבית לשמור על עצמו.
אולי מפני שהוא מאמין שברמה כלשהי, "האויב שלו" קרוב אליו הרבה יותר מכפי שזה נראה.

**
"הבעיה עם העולם היא שאנחנו משרטטים מעגל משפחה קטן מדי." ~ אמא תרזה

"דמות אויב" הוא מונח מוכר בתקשורת מקרבת.
"דמות אויב" היא מחשבה שאני מאמין בה,
ושלפיה הסבל שאני חווה עכשיו נוצר כתוצאה מדמות או מקבוצה כלשהי, 
ושאותה דמות או קבוצה צריכה להיענש בשל כך.

ישנם כאלו המאמינים שהשופטים, השוטרים או הפוליטיקאים הם האויבים שלהם.
ישנם כאלו המאמינים ש"ימנים" או "שמאלנים" הם האויבים שלהם.
ישנם כאלו המאמינים ש"מתנחלים" או "פלסטינאים" הם האויבים שלהם. 
ישנם כאלו המאמינים ש"חרדים" או "חיילים" הם האויבים שלהם.

**
השבוע צפיתי בסרט "בחסדי שמיים" המתעד את שיתוף הפעולה המופלא, האנושי והמרגש של הצבא ומועצת העיר בני ברק, בהתמודדות עם התפשטות נגיף הקורונה.

מתוך "בחסדי שמיים" התוודעתי לאלוף במיל' רוני נומה (ראש מטה חירום הקורונה בבני ברק),
צפיתי בנאום שלו לצוערי בה"ד 1 ולמדתי ממנו על ענווה, אחריות, מנהיגות, מחוייבות ואומץ לב.

אני יכול לבחור לצפות בתכנים כאלו ואני יכול לבחור "לצרוך" תוכניות, כתבות, פוסטים וטוקבקים המעצימים בתוכי כעס, שנאה, ריחוק, פחד וייאוש.

עם השנים למדתי שאני מושפע מהתכנים המנטליים-רגשיים המקיפים אותי, הרבה יותר ממה שהייתי רוצה להיות מושפע מהם.

הלמידה הזו מחדדת עבורי את האחריות שלי.

יש לי אחריות לבחור במה אני צופה, מה אני קורא ולמה אני מקדיש תשומת לב.

אני יכול לבחור לטפח ריחוק או קרבה.
אני יכול לבחור לטפח פחד או אהבה.
אני יכול לבחור לטפח שנאה או הכרת תודה.
אני יכול לבחור לטפח ייאוש או תקווה.

**
תרגול טוב-לב אוהב:

"הלוואי שאוהב את עצמי כמו שאני.
הלוואי שאחוש שאני ראוי ושחיי טובים.
הלוואי שאבטח בעולם.
הלוואי שאכיל את עצמי בחמלה.
הלוואי שאוכל להתמודד עם סבל ועם בורות של אחרים בחמלה."

~ מתוך הלב הנבון מאת ג'ק קורנפילד

לקיחת אחריות.
מיקוד שליטה פנימי.
שינוי עצמי לפני שינוי אחרים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

גלגל התנופה

"גלגל התנופה: מטוב למצוין" מאת ג'ים קולינס הוא ספר הניהול הטוב, החשוב והמשפיע ביותר שקראתי בחיי.
הספר הוא פרי מחקר מדעי של כ-5 שנים המנסה לפצח את קוד המצויינות בחברות יוצאות דופן בתחומים שונים.
בין היתר מפצח המחקר את המאפיינים המשותפים של כל החברות המצויינות ומה מבדיל בינן לבין חברות שאינן כאלו.
בכל פרק מוצגים מספר ממצאים מפתיעים שלא ניתן היה לחזותם מראש ושלעתים מנוגדים להגיון הבריא או לתפישות העולם המקובלות.
ספר מומלץ מאוד לעובדים, מנהלים ומנהיגים באשר הם.

מעבר להשפעתו ברמה הניהולית, כל עיקרון מרכזי בספר יכול להיות מתורגם בקלות מההיבט העסקי-ארגוני להיבט האישי של כל אדם ואדם באשר הוא.

**
מספר ציטוטים מהספר הנוגעים ברעיון "גלגל התנופה":

"– ההתמרות של חברות טובות למצויינות נראות לעתים קרובות כאירועים דרמטיים ומהפכניים בעיני הצופים מבחוץ, אך לאנשים מבפנים ההתמרות נראות כתהליכים אורגניים ומצטברים.
הבלבול בין תוצאה סופית (תוצאות דרמטיות) לבין התהליך (אורגני ומצטבר) מעוות את תפישתנו לגבי מה שאכן פועל לאורך זמן.

– ככל שהתוצאה הסופית תיראה דרמטית, ההתמרה של החברה-הטובה-הנעשית-למצויינת לעולם לא מתרחשת בבת אחת.
אין שום פעולה מכריעה אחת, אין שום תוכנית כבירה, אין שום חידוש מדהים, אין איזושהי הזדמנות בודדת ברוכת-מזל יחידה, אין כל רגע קסום.

– התמרה עקבית נובעת ממתכונת צפויה של בנייה ופריצת-דרך, כמו דחיפתו של גלגל תנופה ענק וכבד, שדרוש מאמץ כדי להניעו, אבל בעזרת דחיפה עיקשת בכיוון אחיד במשך זמן רב, גלגל התנופה בונה תנופה, ובסופו של דבר יוצר את פריצת-הדרך.

– האנשים הפועלים בתוך החברות-הטובות-שנעשו-למצויינות לא היו מודעים, לעתים קרובות, לגודל ההתמרה שלהם בשעתו, אלא רק לאחר מכן, כשהביטו לאחור, התברר להם הכול.
לא היה להם לא שם ולא סיסמא, הם לא קיימו אירוע השקה ולא פתחו בשום תוכנית לציון הפעילות שעשו באותו זמן.

– המנהיגים בחברות-הטובות-שנעשו-למצויינות לא בזבזו אנרגיה בניסיון 'ליצור מחוייבות', 'להניע את החיילים', או 'לנהל את השינוי'.
בתנאים הנכונים, בעיות המחוייבות, ההיערכות, ההנעה והשינוי נפתרו מעצמן במידה רבה.
היערכות נבעה במידה רבה מתוצאות ומתנופה ולא להיפך.

– לחצים קצרי-מועד מצד וול סטריט אינם סותרים את קיומו של המודל.
תוצא גלגל התנופה אינו מנוגד ללחצים הללו. למעשה, זהו המפתח לניהולם."

**
התמדה ועקביות

על-פי המחקר של ג'ים קולינס, התמדה ועקביות הם מהמרכיבים החשובים ביותר ביצירת תוצאות מצויינות ויוצאות דופן לאורך זמן.

פעולה ועוד פעולה ועוד פעולה.
צעד ועוד צעד ועוד צעד.
יום ועוד יום ועוד יום.

בדומה לעיקרון הריבית דריבית שבו שברי אחוזונים מצטברים לאורך זמן לסכומי כסף עצומים,
כך גם פעולות זעירות יומיומיות יוצרות השפעה עצומה על תחומי החיים השונים: מערכות יחסים, בריאות, קריירה, כסף, התפתחות אישית ועוד.

**
מפעולה למחשבה

ניתן לחשוב על עיקרון גלגל-התנופה לא רק בהיבטים של פעולות ומעשים:
למעשה, הדבר שעומד בבסיס מרבית הפעולות וההחלטות שלנו,
ומשפיע עליהן לא פחות מהפעולה עצמה,
הוא הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על מה שקורה.
ובמילים אחרות: המחשבות והפרשנויות שלנו על מה שקורה.

ברמה מסוימת, כל החלטה משמעותית וכל פעולה חשובה,
הן תוצאה של הרבה מחשבות ופעולות שקדמו לה. 
מחשבות-רגשות-מילים שאנו חושבים-מרגישים-אומרים לעצמנו ולאחרים בהתמדה כל יום,
לפעמים בלי להיות מודעים לכך, או בלי להיות מודעים לסיפור/פרשנויות שבבסיסן,
יוצרות בחיינו תנועה עקבית מתמדת שעם הזמן הופכת לגלגל-תנופה בעל מומנטום אדיר,
אשר משתקף לעינינו בתמונת המציאות שלנו.

**
מחשבות יוצרת מציאות

המחשבות שלנו יוצרות את הרגשות שאנו מרגישים, 
עומדות בבסיס ההחלטות והפעולות שלנו,
ולמעשה יוצרות את המציאות שלנו.

איך משנים מציאות?
משנים מחשבות.

המחשבות שאנו חושבים עכשיו, יוצרות ברגע זה את המציאות שלנו.
לעתים ייקח זמן עד שנראה את התוצאות או ההשפעות שלהן, 
אך ההשפעה מתרחשת ממש עכשיו.

למעשה, אנו תמיד חושבים את המחשבות שלנו עכשיו.
גם כשאנו עסוקים בעבר או בעתיד אנו עסוקים בו עכשיו.

איך משנים מציאות?
משנים את המחשבות שאנו חושבים עכשיו.

**
חיים מלאים עכשיו

לרבים מאיתנו הימים הללו מרגישים אינטנסיביים במיוחד: 
אתגרים רפואיים, קשיים כלכליים ותעסוקתיים, מתחים במערכות יחסים.

המציאות שאנו רואים וחווים יכולה לעורר בנו אי אמון, חוסר וודאות, חוסר-אונים, עצב, כעס, פחד וייאוש.

איך משנים מציאות?
משנים את המחשבות שאנו חושבים עכשיו.

זוהי אינה אמירה תיאורטית-רוחנית, אלא הזמנה לתרגול מיידי, עקבי ומעשי.

איך יוצרים גלגל-תנופה אישי שמשרת אותנו ואת מה שחשוב בחיינו במציאות הנוכחית?

מפתחים בעקביות את יכולתנו לחשוב מחשבות איכותיות יותר עכשיו:
– בודקים את הפרשנויות, הסיפורים והאמונות שלנו לגבי מה שקורה עכשיו.
– מחליטים מה חשוב לנו ודואגים שמחשבותינו ישרתו את זה עכשיו.
– בוחרים בקפידה במה אנו מתמקדים ובמה לא עכשיו.
– לוקחים אחריות על החומרים המנטליים שאנו צורכים עכשיו.
– מתרגלים ולומדים, לומדים ומתרגלים. כל יום. גם היום. גם עכשיו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שלוש דרכים לפיתוח חוסן נפשי וכושר התאוששות

תרגום המילה Resilience לעברית הוא משהו באזורים של גמישות, כושר התאוששות וחוסן נפשי.
בדרך כלל משתמשים במונח הזה בהקשרים של התמודדות עם מצבים קשים.
היכולת/מיומנות הזו נחשבת לאחת החשובות ביותר להישרדות בריאה לאורך זמן.

לוסי הון (Lucy Hone) חקרה במשך שנים תפקוד של אנשים בעלי גמישות וחוסן נפשי גבוהים.
ואז, לאחר אירוע אישי טראגי ולא צפוי היא מצאה עצמה "בצד השני": חווה את זה ומתמודדת עם זה, בשונה ממתבוננת על זה מהצד.

לוסי מציינת 3 דרכי חשיבה ופעולה מרכזיות המאפיינות אנשים בעלי גמישות וחוסן נפשי גבוהים.
לדבריה, שלוש הדרכים הללו מעשיות, זמינות וקריטיות להישרדות במצבים קשים:

1. אנשים בעלי גמישות וחוסן נפשי גבוהים מבינים שסבל הוא חלק בלתי נפרד מהחיים ושדברים לא נעימים קורים. Shit Happens. 
כשמשהו כואב, מאתגר, עצוב או לא רצוי קורה בחייהם (לדוגמא: מוות, מחלה, פרידה, פיטורים),
הם אינם שואלים את עצמם "למה זה קרה דווקא לי?" או "למה זה מגיע לי?".
הם מבינים שהאירועים הללו הם חלק מהחיים, משהו שכולם חווים בצורה כזו או אחרת, ואינם לוקחים אותם באופן אישי.

2. אנשים בעלי גמישות וחוסן נפשי גבוהים ממש טובים בלבחור בקפידה במה הם ממקדים את תשומת לבם.
הם לוקחים אחריות על המחשבות שלהם ובוחרים להתמקד בחצי הכוס המלאה ובמה שניתן לעשות בכדי להתמודד עם המצב ולהתקדם.

3. אנשים בעלי גמישות וחוסן נפשי גבוהים שואלים את עצמם, "האם מה שאני עושה מסייע לי או פוגע בי?".
הם לוקחים אחריות על הפעולות שלהם ונותנים עדיפות לאותן פעולות שמסייעות להם, מרימות, ממלאות או מקדמות אותם לפתרון או לשיפור.

**
קבלת המצב + בחירת מחשבות + בחירת פעולות

שלוש הדרכים הללו פשוטות להבנה וממש לא קלות ליישום.

במצבים קשים, חצי הכוס הריקה ממש ריקה.
הקושי גדול ופעמים רבות המשאבים הפנימיים שלנו מדולדלים.

הפרדוקס הוא שדווקא במצבים הללו שבהם אנו סובלים ושאין לנו אנרגיה מיותרת,
החשיבות של לקיחת אחריות ובחירה מודעת במחשבות ובפעולות שמשרתות אותנו גדולה יותר מבכל זמן אחר.

**
2 המלצות:

א. להתחיל לפתח כבר עכשיו את הגמישות והחוסן הנפשי שלנו במקום לחכות לאירוע שיגיע (והוא יגיע).
ברמה המעשית: תרגול בחירת מחשבות ופעולות עפ"י 3 הדרכים של לוסי הון בשגרה ובמצבי חיים יומיומיים.

ב. לצפות בהרצאתה המלאה של לוסי הון ב- TED. שש-עשרה דקות מרגשות ומעוררות השראה. תודה רבה לגיא שהפנה אותי להרצאה הזו.

**
משהו לקינוח – שני ציטוטים מהספר "כוחם המדהים של הרגשות" שנכתב ע"י אסתר וג'רי היקס:

"במקום לבקש מאחרים שישנו את התנהגותם,
הכוח שלך טמון ביכולת שלך לשנות את התגובה שלך להתנהגות שלהם.
אין לך שום שליטה על התנהגותם, אבל יש לך שליטה מלאה על התגובה שלך כלפיה."
"אנשים רבים מתלוננים כשמתברר להם שאנחנו מבקשים מהם להשתנות באמצעות שליטה בנקודת המיקוד שלהם עצמם ושואלים, 'אבל מה עם הבחורה ההיא, שמפיצה עלי שקרים? לא צריך לעשות משהו בקשר אליה? למה אתם מבקשים ממני לשנות את אופן החשיבה שלי כשברור שהיא זו שעושה את הדבר הלא נכון?'

התשובה לשאלות הללו, שזכותן המלאה להישאל פשוטה מאוד:
אם האושר שלך תלוי בשינויים שאחרים אמורים לעשות, לעולם לא תהיי מאושרת, מפני שתמיד תמצאי עוד אנשים שעליהם לערוך עוד שינויים."

**
אני מקווה שהפוסט הנוכחי בעל ערך עבורכם ומשרת אתכם.
אם מתחשק לכם לכתוב לי כמה מילים, אשמח לקרוא…

שבת של שלום
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שש ההחלטות הכי חשובות שלך (לבני נוער)

שש ההחלטות הכי חשובות שלך (לבני נוער)

מתוך הספר “The 6 Most Important Decisions You'll Ever Make” מאת שון קובי (תרגום חופשי – רוני ויינברגר):

1. בית ספר – מה אתה הולך לעשות בנוגע להשכלה שלך?
2. חברים – איזה סוג חברים תבחר ואיזה סוג של חבר תהיה?
3. הורים – האם אתה הולך להסתדר עם הוריך?
4. היכרויות וסקס – עם מי תצא ומה תעשה בהקשר של סקס?
5. התמכרויות – מה תעשה בנוגע לעישון, שתייה, סמים וחומרים ממכרים אחרים?
6. הערכה עצמית – האם תבחר לאהוב את עצמך?

* שון קובי הוא בנו של סטיבן קובי, מחבר "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד".

**
יכול להיות שפתחתם את הפוסט הזה כיון שהכותרת משכה אתכם.
ייתכן שאתם קוראים את הפוסט מתוך סקרנות, כאב שהייתם רוצים לרפא, או צורך אחר כלשהו.
אם לא פתחתם את הפוסט (ואתם לא קוראים את המילים הללו עכשיו), יכול להיות שזה בגלל שהכותרת עצבנה או לא עניינה אתכם.

העניין הוא פחות מה מישהו כותב, אומר או עושה ויותר איך זה גורם לנו להרגיש ומה זה מעורר בנו. 
התגובה שלנו ל"זה" (מה שזה לא יהיה) מלמדת הרבה יותר עלינו ועל מה שחשוב לנו מאשר על "זה" או על מי שכתב אותו.

**
את הספר שמתוכו שלפתי את הציטוט פגשתי הבוקר בחנות "סיפור חוזר" בכפר סבא.

באופו אישי אני פחות מאמין ב-"6 ה-שאלות" או ב-"3 ה-סודות" ולא היתה לי ציפייה שמישהו יראה לי את האור.

בחרתי לדפדף בספר מתוך סקרנות ומתוך הערכה לספרים אחרים של סטיבן קובי ובניו.

העניין הוא פחות מה מישהו כותב, אומר או עושה ויותר איך זה גורם לנו להרגיש ומה זה מעורר בנו. 
לשמחתי, הספר עורר בי כמה תנועות מחשבתיות המקבלות ביטוי מסוים גם כאן.

**
בשנים האחרונות יוצא לי ללוות אנשים שונים במסעות החיים שלהם.

חלקם יוצרים איתי קשר בצמתי חיים או קריירה, כשהם ניצבים בפני החלטה חשובה שיכולה להשפיע על חייהם. 
הדרך שבה אני מתייחס ל-"החלטות חיים קריטיות" היום (בריאות, זוגיות, קריירה וכו') שונה מהדרך שנהגתי להתייחס אליהן בעבר. 
היום אני מאמין שהחלטות קריטיות ומשנות חיים הן החלטות שאנו לוקחים בכל רגע ורגע בשגרה ו"בימים רגילים",
ולאו דווקא ההחלטות שאנחנו לוקחים אחת לכמה שנים במה שנדמה או מרגיש לנו כצמתים חשובים בחיינו.
כלומר, השפעתן המצטברת של ההחלטות והבחירות היומיומיות שלנו גדולה משמעותית בעיניי ממספר החלטות ובחירות בודדות הנלקחות באותם צמתים.

**
זכור לי ראיון עם פיני גרשון (בתקופה שזכה עם מכבי ת"א באליפות אירופה בכדורסל), 
שבו הוא מסביר כי במהלך משחק כדורסל "רגיל" הוא מקבל מאות החלטות.

גם אנחנו מקבלים מאות החלטות ביום נתון: 
מה לחשוב, איך לפרש, איך להרגיש, במה להתמקד, מה לעשות.

בין אם אנו מודעים לכך ומאמינים בכך ובין אם לא, יש לנו את החופש והאפשרות לבחור.
ועם החופש מגיעה גם האחריות.

**
בפוסטים קודמים התייחסתי לכך ש"אין מפגשים נייטרליים".
בכל רגע נתון, בכל מפגש עם מישהו, אנחנו משפיעים ומושפעים. 
ההשפעות יכולות זניחות או עצומות, אך הן תמיד שם.

דרך נוספת להתייחס לכך היא שבכל רגע נתון אנו יוצרים משהו.
(ע.ע. מושג הקארמה שהופיע בפוסט הקודם).
היצירה שלנו נובעת מאותן בחירות יומיומיות שאנו עושים בכל רגע נתון.

שאלה חשובה שמגבירה מודעות ושאני משחק איתה לאחרונה: "מה אני יוצר כרגע?"

ממש בשניה הזו, כשאני שם לב שאלו המחשבות, הרגשות, המילים והפעולות שלי – מה אני יוצר?

**
השבוע התכתבתי עם א.
עבדנו ביחד לפני כעשור וחצי ומאז לא נפגשנו.
הקשר התחדש בעקבות הפוסט האחרון שכתבתי.

לאחר כמה תכתובות בינינו, שאלתי אותו אם הוא שמח.
א. אמר מה שאמר ואז שאל אותי: 
"ומה אתך – אתה שמח?"
"ברגע זה כן", השבתי, "מאוד !"
"אני לא בטוח איך ארגיש בעוד רגע או מחר. אבל עכשיו כן."

שאלת השמחה מעסיקה אותי לאחרונה הרבה יותר משהעסיקה אותי בעבר.
היא אחד מששת הערכים המובילים בחיי.

הרבה מהדברים שאנו עושים ומההחלטות שאנו מקבלים נובעים מהרצון להרגיש טוב.
שמחה היא מרכיב מרכזי ב-"להרגיש טוב."

"האם אני שמח" זו שאלה שמזמינה תשומת לב לכאן ועכשיו. 
וכל תשובה היא טובה ולגיטימית.

**
מתי מגיעים ?

תיאור של קריקטורה מתוך "הלב הנבון" מאת ג'ק קורנפילד:

משפחה בדואית הרכובה על גמלים חוצה מדבר צחיח.
האב רוכב בחזית על הגמל הגדול ביותר,
ובהמשך רוכבים האם ושלושת הילדים,
כל אחד על גמל קטן יותר.
האב מפנה את ראשו ואומר לילד הקטן ביותר:
"תפסיק לשאול אותי מתי מגיעים !
אנחנו נוודים, למען השם !"

**
חדשות טובות:

לעולם לא נגיע.
אין לאן להגיע.
אנחנו בדרך.
תמיד בדרך.
גם היום.
גם עכשיו.

בדיקת דרך:
איך אני עכשיו?
מה אני יוצר עכשיו?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

בין אהבה לפחד

ישנם שני סוגי אנרגיה: אהבה ופחד.
ביטחון, שלווה, שמחה, וודאות הם מופעים של אנרגיית אהבה.
חשש, כעס, שנאה, ספק הם מופעים של אנרגיית פחד.

**
ישנם שני סוגי רגשות: נעימים ולא-נעימים.
רגשות נעימים הם סמנים לאנרגיית אהבה.
רגשות לא נעימים הם סמנים לאנרגיית פחד.

**
ישנם שני סוגי תנועות: בעד ונגד. 
תנועת "בעד" מחובר לרצון שמשהו יקרה.
תנועת "נגד" מחוברת לאי-רצון, או לרצון שמשהו לא יקרה.

**
ההבדל בין תנועת "בעד" לתנועת "נגד" הוא הבדל אנרגטי:
תנועת בעד היא תנועה אנרגטית של הרחבה והתפשטות.
תנועת נגד היא תנועה אנרגטית של צמצום וכיווץ.
תנועת בעד נובעת מאנרגיית אהבה שביטויה רגשות נעימים.
תנועת נגד נובעת מאנרגיית פחד שביטויה רגשות לא-נעימים.

**
פעולה הנראית זהה על פני השטח יכולה לנבוע מכוונה שונה ומאנרגיה שונה.

הבחירה לעשות משהו יכולה לנבוע מתוך פחד או מתוך אהבה.
הבחירה להימנע מלעשות משהו יכולה לנבוע מתוך פחד או מתוך אהבה.

דוגמא:

יובל מתלבט האם להישאר במקום עבודתו או לעזוב אותו.
הוא לא בטוח שזה המקום הנכון עבורו ושומע על חברים אחרים שמרויחים יותר במקומות אחרים.

א. יובל יכול לבחור להישאר במקום עבודתו מכיון שהוא לא בטוח שימצא משהו טוב יותר והוא חושש לוותר על מה שיש לו. 
במקרה כזה יובל יבחר בפעולת הישארות המבוססת על אנרגיית פחד ותנועת נגד.

ב. יובל יכול לבחור להישאר במקום עבודתו מכיון שהוא מעריך את הגמישות, אוהב את האנשים ונהנה מהאתגר המקצועי.
במקרה כזה יובל יבחר בפעולת הישארות המבוססת על אנרגיית אהבה ותנועת בעד.

ג. יובל יכול לבחור לעזוב מכיון שנמאס לו מהמצב הקיים, מכך שלא מעריכים או מתגמלים אותו מספיק.
במקרה כזה יובל יבחר בפעולת עזיבה המבוססת על אנרגיית כעס (מופע של אנרגיית פחד) ותנועת נגד.

ד. יובל יכול לבחור לעזוב מכיון שמתחשק לו לנסות כיוון אחר והוא נמשך לעיסוק מסוים או לסביבה אחרת. 
במקרה כזה יובל יבחר בפעולת עזיבה המבוססת על אנרגיית אהבה ותנועת בעד.

**
דוגמא נוספת:

"הישרדות" היתה לאורך שנים אחת הסדרות האהובות עלי.
למרות שבעיני רבים היא לא נחשבת לאיכותית במיוחד, נהניתי מאוד לצפות בה, בדר"כ ביחד עם בני משפחתי.

השנה, לאחר צפייה בפרקים הראשונים של העונה הנוכחית, בחרתי להפסיק לצפות "בהישרדות".

על פני השטח זוהי פעולת הימנעות, התרחקות, הפסקה של משהו.

ממה נובעת הבחירה שלי? מה שורש הפעולה?

אם הבחירה להפסיק לצפות בעונה הנוכחית נובעת מהרצון "לחנך" את ערוץ 13, או למחות על השפעה מזיקה בפריים-טיים, הרי שזוהי אנרגיית נגד המבוססת על כעס (שהוא מופע של פחד).

אם הבחירה להפסיק לצפות נובעת מרצון לנצל טוב יותר את הזמן שלי ולמלא אותו בדברים שאני נהנה מהם, הרי שזוהי אנרגיית בעד המבוססת על אהבה.

במקרה הזה יש גם וגם:
יש בי אנרגיית כעס (הנובע מהמחשבות שלי) שערוץ 13 עושה שימוש לרעה במשאבים העומדים לרשותו בכדי לקדם רייטינג.
בנוסף, יש בי אנרגיית אהבה המבוססת על הרצון להיטיב עם עצמי ועם הזמן הפנוי שלי ולבחור בחופשיות משהו שמתאים לי יותר מבין מגוון אפשרויות.

**
עפ"י עיקרון הקארמה, לאנרגיה ולכוונה הנמצאות בבסיס הפעולה שלנו, יש השפעה על הפעולה והתוצאה. 
לפעמים ההשפעה תהיה גלויה ומפורשת ולפעמים היא תהיה חבויה.

הפעולה והתוצאה נובעות מהמקור, כשם שהפרי נובע מהשורש.

תפוח הינו הפרי של זרע התפוח.
עגבניה הינה הפרי של זרע העגבניה.

הכוונה והאנרגיה הן השורש והזרע של הפעולות והתוצאות.

פעולה המונעת מאנרגיית "נגד" מבוססת פחד (או כעס), 
תהיה בעלת איכות אנרגטית של פחד (או כעס) שתבוא לידי ביטוי גם בפעולה וגם בתוצאה.

איכות הפעולה והתוצאה שלי מושפעת מאיכות הכוונה והאנרגיה שלי. 
האנרגיה והכוונה שמהן אני פועל, משפיעות עלי ועל הסביבה שלי לא פחות מהדבר שאני אומר או עושה.

**
אחריות אישית

בשלב די מוקדם בחיי למדתי שאני אחראי למילים ולמעשים שלי.
בשלב מאוחר יותר למדתי שאני אחראי גם למחשבות ולרגשות שלי.
הרעיון בפוסט הנוכחי מרחיב את האחריות גם למרחב הכוונה והאנרגיה.

**
בין הטריגר לתגובה

סטיבן קובי מחדד בספרו "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד"
את הרעיון ש"בין הטריגר לתגובה ישנו מרחב ושבמרחב הזו טמונים החופש והעוצמה שלנו".
ההבדל בין אנשים ריאקטיביים לפרואקטיביים הוא שהראשונים "מופעלים" ע"י הטריגר ומגיבים אינסטינקטיבית בעוד שהאחרונים בוחרים את התגובה שלהם ולוקחים עליה אחריות.

השבוע התחדדה לי תובנה מרגשת:
המרווח שבין הטריגר לתגובה אינו רק המרווח שבו אנו יכולים לעצור ולבחור את הפעולה שלנו. 
זהו גם המרווח שבו אנו יכולים* לעצור, ליצור ולבחור את "שורש הפעולה" שלנו,
דהיינו את האנרגייה המחשבתית-רגשית העומדת בבסיס הפעולה.
המרווח שבו אנו יכולים לבחור להתמקד ברצוי על פני הלא-רצוי, 
באנרגית "בעד" של אהבה וקבלה, על פני אנרגית "נגד" של פחד, כעס ושנאה.

(*יכולים = יש לנו את האפשרות. 
לא בטוח שיש לנו את הרצון או את המיומנות, אבל האפשרות קיימת.)

**
בין אהבה ופחד

בשבועות האחרונים אני "משחק" עם האנרגיות שלי:
אני מתבונן בסקרנות איזו תנועה אנרגטית עומדת בבסיס מה שאני אומר ועושה:
מתי אני מונע יותר מאנרגיית אהבה ומתי אני מונע יותר מאנרגיית פחד.

עד כה יש בזה משהו מהנה, מושך ומסקרן עבורי.
מהנה, מושך ומסקרן = סימן לתנועת בעד.

בינתיים אני ממשיך…

תצטרפו…?

שבת של שלום
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. הרעיונות המרכזיים בפוסט הזה מבוססים על תפיסות וחומרים ממגוון מקורות. בין היתר: 
סטיבן קובי, תקשורת מקרבת, אסתר וג'רי היקס, בודהיזם, דיפאק צ'ופרה, גארי זוקאב ולאחרונה גם סדנת "אימפקט" של מתי הרלב.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter