גם וגם עכשיו (בין קהלת לרייצ'ל גולדברג-פולין)

בשבת שבמהלך סוכות נוהגים לקרוא בבתי הכנסת את מגילת קהלת.
בפרק ג' ניתן למצוא את הפסוקים הבאים:

הרעיון המרכזי המובא בפסוקים האלה נוגע בטבע של השתנות החיים, בחשיבות של אי-היאחזות ובקבלת המקום שאנו נמצאים בו כרגע.

ביום ראשון השבוע, ערב חזרת החטופים החיים, נשאה רייצ'ל גולדברג-פולין (אימו של הירש שנחטף פצוע ממסיבת הנובה בשבעה לאוקטובר, ושרד 330 ימים בשבי עד שנרצח) נאום מרגש בן 7 דקות.

בדבריה היא מזכירה את הפסוקים מקהלת ומציעה, שבשונה מהמסר בקהלת,
אנחנו נמצאים בימים מיוחדים שבהם עלינו לשאת את הסתירות ולחוות את הניגודים השונים זה לצד זה, בעת ובעונה אחת.
בימים האלה לדוגמה, עלינו גם לבכות וגם לשחוק, גם לחבק וגם לתת מרחב, גם לחשות וגם לדבר, גם לספוד וגם לרקוד.
הזמן כרגע הוא לגם וגם, וזה לא פשוט.

רייצ'ל וג'ון פולין שכלו את הירש בנם לפי יותר משנה.
מאז זכיתי להקשיב להם, לצפות בהם, ולשבת לצידם במשמרות 101,
כשהם מקפידים להגיע ולתמוך במשפחות החטופים.

הזוג הזה מעורר בי השראה עצונה ומבטא תמיד קול אנושי צלול, חומל, עניו,
ועם זאת גם חד, אמיץ ונחוש שחודר בשקט ובעוצמה רבה ללב ולנשמה.

ניתן ומומלץ מאוד לצפות בנאום המלא כאן

**
לפני כחצי שנה, בפסח השנה, לאחר הקשבה לשני פודקסטים שרייצ'ל התראיינה בהם,
פירסמתי פוסט בשם "חמישה דברים שלקחתי מרייצ'ל גולדברג פולין השבוע".

הנקודה החמישית שציינתי בו (מתוך דבריה של רייצ'ל) היתה "כהרף עין", וכך כתבתי:

"רייצ'ל מזכירה את הביטוי "כהרף עין" המופיע מספר פעמים בספרות היהודית,
ומסבירה את הרעיון ששינוי גדול (למשל מעבדות לגאולה) יכול להתבצע באופן בלתי צפוי ובמהירות.
ההכרה באפשרות הזו מחזקת ומחדדת את החשיבות של להמשיך לעשות את העבודה שלנו ולא להתייאש.
בחיבור למה שקורה עכשיו, גם כשאנו לא רואים את זה או מאמינים בכך,
ייתכן שאנחנו במרחק נגיעה מהסכם כולל וחזרה מיידית של כל 59 החטופים.
ראינו את זה קורה חלקית לפני מספר שבועות כשנשיא ארה"ב הפעיל לחץ בכיוון.
זה יכול לקרות שוב ובאופן מלא, כהרף עין."

הרף העין שרייצ'ל דיברה עליו באפריל (ולא הפסיקה להזכיר אותו מאז),
התגשם השבוע עם חזרתם של עשרים חטופים חיים ועוד תשעה חטופים חללים.

**
לפני כעשרה ימים טסתי עם בני רועי לטיול בן כשבוע בגאורגיה.
נחתנו בטביליסי ב7.10 בשעות אחה"צ, עשינו צ'ק אין למלון, והלכנו לאכול משהו.
באותו לילה, צפיתי מחדר המלון בטקס הזיכרון העוצמתי שארגנו משפחות החללים ותנועת "קומו".
הדמעות זרמו, הלב התמלא והתקשיתי להירדם באותו לילה.

מספר בקרים לאחר מכן קיבלנו את הידיעה המרגשת על חתימת ההסכם,
שלצד התקווה עוררה גם לא מעט חשש ודריכות.

ביום שני השבוע זכינו לחזות, עדיין מגאורגיה, בחזרת כל החטופים החיים.
לצד השמחה וההתרגשות העצומות עלו בי עצב ואבל עמוקים שעדיין נוכחים:
על מה שהיה, על מה שהווה, וגם על מה שיכול היה להיות וכבר לא יהיה.

במהלך שבוע אחד חווינו פה מהלך אנרגטי רגשי ואינטנסיבי,
מעברי "כהרף עין" בין מציאויות שונות שההתגשמות שלהן אינה מובנת מאליה.

השבוע הזה מלמד אותנו שיעור גדול בענווה ובחמלה,
וגם מאפשר לנו לחוות בצורה ישירה את העוצמות והניגודים שהלב שלנו מסוגל להכיל.

**
שאלו אותי אם לא הפריע לי להיות בחו"ל בשבוע כזה,
אם לא הרגשתי פספוס לצפות בהכול מרחוק ולא לחוות את זה בזמן-אמת מהכיכר.

התשובה שלי היא ממש ממש לא.
הרגשתי מחובר והשמחה שלי היתה עצומה.

חלקכם כתבתם לי בהתרגשות על התחושות הטובות "שהייתם שם" בחודשים האחרונים לצד משפחות החטופים, גם כשבכיכר היו פחות מארבע מאות אלף איש.
אני שותף לתחושה הזאת שלכם וחוגג אותה לצדכם בענק.
מרגיש לי שחשוב במיוחד להיות עם המשפחות ברגעים נמוכים ובתקופות קשות ומייאשות, כשיש ברחובות הרבה פחות אנשים.

המשימה עדיין לא הושלמה, 19 חטופים חללים עדיין לא כאן.

מלאכת הריפוי, הטיפול, התמיכה, הבניה והשיקום הנדרשת היא אינסופית.
לכל אחד מאיתנו יש בתקופה הקרובה תפקיד חשוב, אחריות אדירה ופוטנציאל השפעה עצום.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

משאיות בדרך הצבאית

לפני כמה ימים רועי ואני נחתנו בגיאורגיה לטיול של אבא ובן.
אחד הכבישים המומלצים לביקור כאן נקרא "הדרך הצבאית" והוא מחבר בין טבליסי הבירה לבין עיירה צפונית בשם קזבגי.
זוהי דרך נוף יפה ומפותלת בת כמאה ושישים ק"מ שהנסיעה בה אורכת מספר שעות.
כשיצאנו לדרך ועזבנו את טביליסי הבנו עד כמה הדרך הזאת פופולרית –
בשעה הראשונה נסענו במהירות ממוצעת של 40 קמ"ש או פחות,
כשהדבר העיקרי שרואים זה לא הנוף אלא את המכוניות שלפניך ואת זאת שמנסה לעקוף אותך,
ולהצליח להשתחל חזרה לנתיב לפני שהרכב שמגיע ממול יפגע בה.

הדרך הצבאית משמשת גם הרבה משאיות.
בשליש הראשון של הנסיעה מצאנו את עצמנו כמעט בכל רגע נתון תקועים מאחורי משאית,
שמפאת רוחבה וגובהה מסתירה גם את השמיים.
הדחף שעולה בך כשאתה תקוע מאחורי משאית הוא לעקוף אותה –
"אם רק אעקוף את המשאית הזאת, דברים ישתפרו".
ואז, אתה משקיע לא מעט אנרגיה בלעקוף,
לפעמים במשך כמה דקות ארוכות עד שתנאי הכביש והתנועה מאפשרים,
מרגיש תחושת הקלה כשאתה מצליח,
רק בכדי לגלות דקה לאחר מכן, שאתה תקוע שוב מאחורי משאית נוספת.

**
לאחר כעשרים דקות של נסיעה,
שמתי לב שמרבית תשומת הלב שלי שקועה במשאיות וברכבים האחרים,
בתנועה האיטית והעמוסה, ובפער הציפיות המתסכל בין מה שדמיינתי לבין מה שאני חווה עכשיו.

כשקלטתי את זה, החלטתי לנסות משהו אחר:
שמרתי על קצב נסיעה יחסית קבוע, תוך כדי שאני מנסה ליצור לעצמי שדה ראייה רחב ככל האפשר.

איך עושים את זה? ממש פשוט –
אני שומר מספיק מרחק ממשאית או מרכב גבוה שחוסמים לי את שדה הראייה,
כך שאוכל לראות את הנוף שלפניי ואת השמיים, להנות מהפלייליסט הנהדר ומהשיחה עם רועי. 
למרווח הזה שביני לבין המשאית משתחלות מדי פעם מכוניות שעוקפות אותי,
רק שכרגע במקום תסכול זה מעורר בי שמחה,
כיוון שכל מכונית כזו עוזרת לי לשמור על שדה הראייה שלי.

השינוי הזה המחיש והזכיר לי שאין לי שליטה על הרכבים האחרים ועל העומס בכביש,
אבל אני בהחלט יכול לבחור איך לנסוע ובמה למקד את תשומת הלב שלי בתנאים הללו.

**
תוך כדי הנסיעה אמרתי לרועי שנראה לי שגם בחיים יש לנו "משאיות" כאלה:
כמעט בכל רגע נתון יש עניין "שתקוע" לנו ומעורר בנו אי-נחת, חשש או כעס.
העניין הזה מושך את תשומת הלב שלנו ואנחנו עסוקים בלהתגבר עליו,
ואז, לאחר שהצלחנו "לעקוף" אותו, מופיע מייד עניין אחר שאנחנו תקועים בו עכשיו.
אפשר להעביר חיים שלמים תוך התמקדות במה שמפריע לנו ומדאיג אותנו,
ולפספס את הנוף היפה ואת החברה הנעימה.

בדומה לנסיעה "בדרך הצבאית", גם בחיים אנחנו לא שולטים בחלק גדול ממה שקורה סביבנו,
ועדיין יש לנו יכולת עצומה לבחור איך אנחנו חושבים, מרגישים ופועלים בתנאים הללו.

גם בחיים המטרה אינה לשפר מיקום יחסי (לעקוף את הרכב שלפני),
אלא להתמקד במה שחשוב, להתקדם לכיוון רצוי ולהנות מהדרך.

**
את הבשורה על חתימת ההסכם, קיבלתי בבוקר חמישי,
כשהתעוררתי מול הפסגה המושלגת של הר הקזבגי על רקע שמיים תכולים ומדהימים.

אל השמחה, ההתרגשות והכרת התודה העצומות שהתעוררו בי,
הצטרפו גם הרבה עצב, חמלה והכרה במורכבות של הדברים.

החתימה היא "משאית ענקית" שעקפנו, וממש ממש חשוב שזה קרה,
אבל זה רק עוד צעד בדרך, ולא הסוף של שום דבר.

הלוואי הלוואי שכל החטופים יחזרו בקרוב.
אם זה יקרה, חשוב מאוד לזכור,
שעבורם ועבור המשפחות שלהם הדרך עוד ארוכה, מורכבת ומפותלת.

ואם זה יקרה (הלוואי הלוואי הלוואי),
חשוב לזכור שיש הרבה מאוד משפחות שיקיריהם נהרגו או נרצחו ולא יחזרו,
והרבה מאוד פצועים בגוף ובנפש שמתמודדים עם אתגרים לא פשוטים,
והמון אנשים ומשפחות שהמלחמה הזאת משפיעה על מערכות היחסים, הפרנסה והעבודה שלהם.

ואם מסיבה כלשהי יחזרו רק חלק מהחטופים,
אז לצד השמחה ותחושת ההקלה העצומות של חלק מהמשפחות,
יהיה גם המון פחד, חוסר אונים וכאב עצומים של משפחות אחרות.

**
הכינו את עצמכם:

בכל רגע נתון יהיו כמה "משאיות" ועניינים שתקועים לנו בדרך.
בכל תסריט שהוא יהיו גם חגיגה וגם אבל, גם שמחה וגם עצב, גם הכרת תודה וגם פחד.

אנחנו לא יודעים איך דברים יתפתחו ואין לנו שליטה על התנאים.
הדבר שאנחנו יכולים לשלוט בו הוא הבחירות, המחשבות והפעולות שלנו.

**
48 חטופים וחטופה עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם, ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

להסתובב בעולם (לזכרה של ג'יין גודול)

השבוע הלכה לעולמה בגיל 91 ג'יין גודול, אנתרופולוגית, סופרת, חוקרת שימפנזים ופעילה למען זכויות בעלי חיים.

לפני שנים נתקלתי בציטוט שלה, ואני חושב שמאותו רגע שבו קראתי אותו לראשונה,
הוא "נזרע" בתוכי, היכה שורש והתחיל לגדול ולהתפתח.

הציטוט הוא:
“You cannot get through a single day without having an impact on the world around you.
What you do makes a difference, and you have to decide what kind of difference you want to make.”

ובתרגום לעברית:
"אתם לא יכולים לעבור יום אחד מבלי להשפיע על העולם שסביבכם.
מה שאתם עושים משנה, ועליכם להחליט איזה סוג של שינוי אתם רוצים ליצור".

בכל יום נתון אנחנו פוגשים אנשים רבים: בבית, בעבודה, ברחוב, ברשתות החברתיות, בכביש.

מפגש אנושי יכול להתרחש במהלך שניה או במשך שעה,
במבט, בדיבור, בכתיבה, במגע או במעשה,
עם זרים או עם בני משפחה וחברים.

אין מפגשים נייטרליים.

מה שאנחנו עושים משנה ובכל מפגש שכזה אנחנו משפיעים:
מחזקים או מחלישים, מרימים או מורידים, מקרבים או מרחיקים.

בכל יום אנחנו עוברים דרך מאות מפגשים, ובכל שנה דרך מאות ימים.

**
יש משהו רדיקלי במחשבה הזאת, המנוגדת לתפיסה שלפיה אנחנו חסרי אונים,
שהשפעתנו זניחה או שמה שאנחנו עושים לא באמת משנה.

היא מנוגדת לאג'נדה של בעלי עניין מסוימים, שמעדיפים שנחשוב שאנחנו חלשים וחסרי השפעה,
והיא גם מנוגדת לנטייה שלנו לעשות לעצמנו "הנחות" כי "מה זה כבר משנה".

חשוב להכיר באחריות שלנו,
להיות מודעים להשפעה שאנו יוצרים בכל מפגש,
ולבחור איך אנחנו רוצים להשפיע על אנשים ועל העולם.

**
עם השנים פיתחתי לעצמי שני יישומים עיקריים לשימוש ברעיון הזה של ג'יין גודול,
שמסייעים לי, מחזקים אותי ומעודדים אותי להתמיד:

האחד – הכרה בהשפעה האינסופית והמוגבלת שלנו:
מכיוון שבכל מפגש אנחנו משפיעים, ושייתכן שאדם שהשפענו עליו מעביר הלאה את "האדוות שלנו",
אנחנו לא באמת יודעים מה גבולות ההשפעה שלנו והיכן היא מסתיימת.
לצד זאת, אנחנו לא היחידים המסתובבים בעולם ומשפיעים,
ובמצבים מסוימים השפעתם של אחרים גדולה משלנו.
מכאן, שעלינו להמשיך לעשות את עבודתנו ככל שיידרש (מפגש אחר מפגש),
גם אם הדברים מתפתחים בצורה שונה מזו שאנו מקווים לה.
"השפעה אינסופית מוגבלת" היא תזכורת ענווה ומעוררת תקווה למקומנו בעולם.

השני – מיקוד במפגש הקרוב:
אם אין מפגשים נייטרליים ובכל מפגש אנחנו יוצרים שינוי,
חשוב להתמקד במפגש הקרוב, ולהתכוונן לשינוי שברצוננו ליצור.

המסר הנוכחי שאני כותב כרגע, יישלח בעוד כמה דקות לאלפי אנשים.
זו דוגמה למפגש וירטואלי מרובה משתתפים.
איזו השפעה ושינוי אני רוצה ליצור במפגש הזה?

**
אנחנו לא יכולים לעבור יום אחד מבלי להשפיע על העולם שסביבנו.
מה שאנחנו עושים משנה, ועלינו להחליט איזה סוג של שינוי אנחנו רוצים ליצור.

**
48 חטופים וחטופה עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

סוחרי הספק

בשנת 2010 יצא בארה"ב ספר בשם "סוחרי הספק" (Merchants of Doubt) שנכתב על ידי נעמי אורסקס ואריק קונווי.
הספר מתאר כיצד תאגידים וגורמים פוליטיים ניהלו לאורך עשורים קמפיינים מתוחכמים שנועדו לזרוע בלבול בציבור, ולהציג נושאים שאינם שנויים במחלוקת כשנויים במחלוקת.

בספר מוצגים מקרים קלאסיים, כמו למשל תעשיית הטבק שטענה במשך עשרות שנים שלא הוכח קשר ישיר בין עישון לסרטן, או חברות נפט שטענו שלא הוכח קשר בין פליטת גזי חממה לבין התחממות כדור הארץ.

מטרתם של סוחרי הספק אינה לשכנע שעמדתם צודקת ונכונה, אלא לזרוע מספיק ספק כדי לגרום לאנשים להאמין ש"הנושא עדיין שנוי במחלוקת" או ש"אין באמת מספיק הוכחות".
הספק שנזרע תורם לתחושת חוסר ודאות ובלבול, ובכך משרת גורמים בעלי עניין בצורות שונות, כגון: עיכוב בקבלת החלטות, דחיית צעדים רגולטוריים, הפחתת לחץ ציבורי והגנה על אינטרסים כלכליים או פוליטיים.

בעידן הרשתות החברתיות כוחם של סוחרי הספק והשפעתם על הציבור הולכת ועולה.
הם מנהלים קרבות תודעתיים ועושים שימוש בטקטיקות שונות, נפוצות ויעילות מאוד.
הנה כמה מהן לדוגמה:

1. זריעת ספק (Seeding doubt)

  • הדגשת חוסר ודאות קטן כאילו הוא מערער על כל התמונה.
  • דוגמה: "לא כל המדענים מסכימים" – יוצרת תחושה שהנושא עדיין לא מוכרע.

2. הצפת מידע (Flooding)

  • הפצצה בעובדות סותרות, נתונים חצויים או טענות רבות.
  • המטרה: לגרום לעייפות ובלבול בציבור – אנשים מוותרים על ניסיון להבין.

3. הצגת סימטריה מדומה (False balance)

  • מסגור שתי עמדות כאילו הן שוות ערך, גם אם אחת נתמכת בקונצנזוס מדעי רחב והשנייה היא שולית או אינטרסנטית.
  • באולפן התקשורת זה נראה "מאוזן" (שתי דעות מנוגדות) גם אם היחס הוא 98:2

4. שימוש במומחים מטעם

  • גיוס "מדענים", "אנליסטים" או "מומחים" שמקבלים מימון מגופים בעלי עניין.
  • המטרה: ליצור תחושה של מחלוקת מקצועית.

5. הסחת אשמה (Deflection)

  • העברת הדיון מהבעיה המרכזית לנושא צדדי.
  • למשל: במקום לדבר על נזקי סוכר, להאשים את הציבור בחוסר פעילות גופנית.

6. מניפולציות רגשיות ותודעתיות

  • שימוש בסיפורים קיצוניים נקודתיים או דוגמאות יוצאות דופן כדי לערער על הכלל.
  • דוגמה: תמונה או עדות מזויפת אחת בנושא מסוים תעלה ספק בנוגע לכל התמונות והעדויות מאותו נושא.

**
כדי להתמודד עם תופעת "סוחרי הספק", חשוב לפתח חשיבה ביקורתית ועצמאית:
לצרוך מידע ממקורות מהימנים ומקצועיים,
להצליב מקורות,
לשאול מי מרוויח מהפצת הספק,
ולהבחין בין עובדות שניתנות לאימות לבין פרשנויות רגשיות או מגמתיות.

הבנה שהספק עצמו יכול להיות כלי תעמולתי מכוון,
וזיהוי מניפולציות ההשפעה השונות שמפעילים עלינו (סימטריה מדומה, הצפת מידע, מומחים מטעם ועוד),
הם צעדים חשובים להפחתת ההשפעה המגמתית ולפיתוח החשיבה העצמאית.

**
יש משהו "טריקי" עם הספק הזה:

במצבים מסוימים הטלת ספק היא תנועה חשובה שמנטרלת "חשיבת עדר" או קיבעון מחשבתי,
ובמצבים אחרים זריעת ספק עלולה להיות מזיקה ולפגוע בתהליכים חשובים של קבלת החלטות וביצוע פעולות.

לעתים הספק הוא משהו בריא שמתעורר בנו,
ולעתים הוא משהו מגמתי ומכוון שהוטמע בנו.

איך מבחינים בין שני המצבים הללו?

עצם המודעות לכך שתופעת "סוחרי הספק" קיימת, ההכרות עם טכניקות ההשפעה שלה, 
ושאילת השאלות "מאיפה הספק הזה מגיע? האם הוא בריא או מזיק?",
עושים חלק גדול מהעבודה.

**
48 חטופים וחטופה עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בבקשה קראו לי בשמותיי האמיתיים

לפני שנים קראתי את השיר "בבקשה, קראו לי בשמותי האמיתיים" שנכתב על ידי טיך נהאת האן, נזיר הזן ופעיל השלום הוויטנאמי.
אני מאמין שהשיר היווה סוג של זרע מחשבתי-תפיסתי משמעותי עבורי,
שבין היתר הוביל לתובנות שהלכו והתגבשו, לחמלה ולהבנת האחר שהלכה והעמיקה.

הנה חלק מהשיר, בתרגומה של ענת צחור:

ניתן לקרוא את השיר המלא באתר של ענת בקישור הבא.

**
כשקראתי את השיר הזה לראשונה לפני שנים, מצאתי אותו מעורר השראה ומאתגר.

ההשראה מגיעה מההסתכלות הלא שיפוטית ובעלת האמפתיה העמוקה לאנשים וליצורים החיים סביבנו.
השיר גרם לי לחשוב שאנחנו כנראה מחוברים יותר מכפי שנראה לנו,
ושבתנאים ובנסיבות אחרים, אם היינו ב"נעליהם" של אלו שאנו מביטים בהם,
סביר מאוד להניח שהיינו מתנהגים כמוהם.

טיך נהאת האן מתחיל בתיאורים מעולם הטבע שקל יותר להתחבר אליהם ושמעוררים פחות התנגדות,
וממשיך משם לזוגות של תיאורים אנושיים שלרוב נחווים אצלנו כקורבן ותוקף,
ושלרוב מעוררים בנו הרבה עצב, כעס וכאב:
הילד הרעב באוגנדה וסוחר הנשק ש"מתדלק" את המלחמה שם,
ילדה קטנה הנאנסת על ידי שודד ים ומתאבדת, ושודד הים שאנס אותה,
פוליטיקאי מושחת ורב-עוצמה במדינה כלשהי, ואזרח שנכלא וגוסס במחנות העבודה באותה מדינה.

האתגר מתבטא בקושי שלנו להבין אנשים המייצגים עבורנו רוע ותוקפנות: סוחרי נשק, שודדי ים אנסים ופוליטיקאים מושתתים.
ברובנו תתעורר באופן טבעי התנגדות עזה להבין את הרע התוקפני והמושחת שפוגע באנשים,
שכן ברמה מסוימת הבנה היא נתינת לגיטמציה למעשים הבלתי נסבלים שלו.

אבל טיך נהאת האן לא עוצר כאן, הוא לוקח את זה עוד צעד אחד קדימה:
זה מעבר ללהבין את האחר, זה להבין שבנסיבות ובתנאים שונים, אנחנו היינו האחר.
זו נקודה שקשה לתפוס אותה, או להתחבר אליה.

**
בספרו "אמנות החיים" טיך נהאת האן מרחיב על דוגמת הפיראט והילדה, ומאפשר לנו להבין אותו קצת יותר:

**
לעיתים, במהלך סדנאות כשאני משתף בדוגמה הזאת,
לחלק מהמשתתפים קשה להתחבר אליה והיא "מקפיצה" את החדר.
מבחינתם, אונס ורצח הם קווים אדומים שאסור להבין או לקבל.
חלקם מאמינים שעצם הניסיון להבין, נותן לגיטימציה לפעולות דומות.

יש הבדל עצום בין להבין, לבין להסכים או לקבל.
אני יכול להבין (או לנסות להבין) אדם כלשהו, וגם לא להסכים עם דרכו או לפעול להפסקת מעשיו.
במקרה כזה המוטיבציה שלי תהיה להגן על עצמי, ואולי גם עליו, ולא להעניש, "לחנך" או לנקום.
כשאנו פועלים מתוך הבנה וחמלה, אנו מנסים לתת מענה לצרכים החשובים שלנו וגם של אחרים.
כשאנו פועלים מתוך כעס ושנאה, אנו מנסים לפגוע באלו שאנו מזהים כאויבים שאחראים לסבלנו.

**
כשכתבתי על הנושא הזה בעבר, זה היה לפני המלחמה הנוכחית,
ולפני השנים האינטנסיביות והסוערות שחווינו מאז הקורונה.

התחברתי מאוד לרעיון המרכזי של השיר, אבל הדוגמאות הקשות היו קצת "רחוקות":
רעב ומלחמות באוגנדה, פיראטים, אונס וחטיפות ילדים במזרח, משטרים מושחתים ומאסרים פוליטיים.

השבוע, השיר הזה קפץ לי שוב, והפעם עם חיבורים למה שמרגיש הרבה יותר קרוב ומוחשי עבורי עכשיו.

בדופק מואץ ניסיתי לשכתב חלק מהתיאורים וליצור לעצמי את הגירסה הנוכחית שלי לשיר.

"בבקשה, קראו לי בשמותי האמיתיים", רשימה חלקית:

אני החטוף במנהרות, אני בת הזוג ואם החטוף שמחכה לשובו, אני החוטף במנהרות.
אני לוחם צהל ואני החמאסניק שנלחמים בשדה הקרב עכשיו.
אני ההורה המודאג שלא ישן ומחכה לבנו ואני ההורה השכול שכבר לא יראה את בנו.
אני ההורה שלא יכול להאכיל את ילדו ולגונן עליו ואני הילד הרעב שאין לו בית.
אני הלוחם או האזרח שנפצע בגוף ובנפש ואני המטפל שמנסה לעשות כמיטב יכולתי עם ובלי ציוד.
אני האזרח הקטן. אני הפוליטיקאי. אני הקצין הבכיר.
אני השופט. אני הנאשם.

**
אני מאמין שהשילוב של שתי התובנות הבאות השפיע ומשפיע מאוד על חיי:

"בנסיבות ובתנאים שונים אנחנו היינו האחר" + "אם הייתי במקומך, הייתי פועל בדיוק כמוך."

עם השנים פיתחתי לעצמי תהליך חשיבתי בן 5 שלבים שמסייע לי להחזיק את המורכבות הזאת גם במצבים אינטנסיביים ומקפיצים במיוחד:

1. אם הייתי במקומך הייתי נוהג בדיוק כמוך.
2. המקום שלי שונה מהמקום שלך עכשיו. אני לא במקומך.
3. הצרכים שלי והצרכים שלך חשובים באותה מידה.
4. אני יכול לקבל אותך כאדם, להבין את ההתנהלות שלך, וגם לא לקבל את פעולותיך.
5. מתוך המקום הזה אני פועל עכשיו.

קצת יותר ענווה, חמלה, לקיחת אחריות והחזקת מורכבות ממש חשובים בתקופה הזאת.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

סוף, התחלה ודברים מהשבוע

השבוע, בני ואשתי נמצאים במסע לפולין במסגרת משלחת של בית הספר.
ההתכתבויות בינינו מחזירות אותי למסע שאני עברתי לפני 15 שנה, כמילואימניק גאה במשלחת של "עדים במדים".
חלק מהסיפורים, המראות והתחושות עדיין חקוקים בי, והמסע של אשתי ובני השבוע העלו אותם והחזירו אותי לשם.

אני זוכר למשל את הפער העצום והמתעתע בין הירוק היפהפה, השליו והמטופח של טרבלינקה,
לבין הזוועות שהתחוללו שם כמה עשרות שנים לפני שהגעתי.

ויסלבה שימבורסקה מסיימת את שירה "סוף והתחלה" בכמה מילים שמצליחות לתפוס את הדיסוננס המטורף הזה:

**
השבוע, עם שרשרת האירועים שהתרחשו בו, הרגיש אינטנסיבי מאוד:
פיגוע בירושלים ורציחתם של שישה אזרחים, נפילתם של ארבעה חיילים בעזה,
הפצצה בקטאר וניסיון חיסול של צמרת החמאס, רציחתו הפוליטית של פעיל ימין בארה"ב.

קצב ההתרחשויות מטורף והתחושה היא שכמעט בכל רגע קורה משהו גדול,
וגם אם הוא לא מאוד גדול, הרשתות וערוצי החדשות דואגות להגדיל, להעצים ולהנכיח אותו,
עד שהן עוברות לדבר הטרי הבא.

לצערי האינטנסיביות הזאת והנוכחות הקרובה של מוות בחיינו הפכה להיות סוג של שגרה מנורמלת ולא רצויה שמקהה אותנו.
זה לא תמיד היה כך, וזה לא חייב להיות כך.

לצד החדשות הסוערות, קרו השבוע עוד הרבה דברים שחלקם קיבלו פחות כותרות וקשב תקשורתי,
בין היתר מכיוון שהם שם כל שבוע ואין בהם "חידוש ששווה כותרת":

משפחות שאיבדו את יקיריהם לפני חודשיים או שנתיים חוו עוד שבוע של כאב ושכול,
סדירניקים ומילואימניקים המשיכו בפעילות גם השבוע, לעתים תוך סיכון חיים,
חיילים פצועים בגוף ובנפש המשיכו בתהליך ההתמודדות וההחלמה הסזיפי שלהם,
48 חטופים וחטופה המשיכו גם השבוע להיות בשבי החמאס,
אנשים נוספים נרצחו השבוע במדינה שלנו על רקע פלילי או משפחתי,
בעזה ממשיכים למות ולנסות לשרוד בכל יום בני אדם רבים.

זו רשימה חלקית.

לא תשמעו ממני קריאה חד משמעית לפתרון קסם כזה או אחר.
אני לא מאמין שיש משהו כזה.
הכול באמת מאוד מורכב.

הנקודה שאני רוצה להדגיש היא זאת:
מה שבחדשות הוא רק חלק ממה שקורה,
ולא תמיד הדבר הכי חשוב.

בשונה מהרשתות החברתיות שרוצות להגביר טראפיק,
מערוצי התקשורת שרוצים להגביר רייטנינג,
ומפוליטיקאים שרוצים לקדם אג'נדות,
בחיים האמיתיים יש אנשים אמיתיים שחווים דברים אמיתיים,
ושעל רובם לא נשמע בחדשות או נקרא בעיתון.

הנה עוד כמה שורות של שימבורסקה משירה "סוף והתחלה":

**
השבוע התחלתי הכנה למסע נוסף של עיבוד חוויות לחימה במסגרת עמותת "בשביל המחר".
אני בהתרגשות גדולה לקראת המפגשים האישיים עם כל חברי הצוות שמתוכננים לשבוע הבא.
אתמול בערב השתתפתי בפרידה מרגשת ממייסדת העמותה, האישה והאגדה, ענת סמסון יופה.
במהלך האירוע גיליתי שממש באותן שעות, כמה עשרות קילומטרים צפונה ממני,
צוות שפיקדתי עליו לפני שנים רבות ושחווה לא מעט, עובר הכנה למסע שבקרוב הוא יצא אליו.
זכיתי לעבור מסע כזה בעצמי בעבר, ובשנים האחרונות אני זוכה להנחות מסעות כאלו.
עמותת "בשביל המחר" מוציאה עשרות רבות של מסעות עיבוד ללוחמות וללוחמים בשנה.

חשוב להבין ולזכור איך הכול התחיל:
ענת, מתוך חוויה אישית קשה, והבנה עמוקה של הצורך קמה לאחר מלחמת לבנון השניה והתחילה לעשות.

בשנים הראשונות המודעות לנושא היתה נמוכה, לא היה כסף,
הרעיון עורר התנגדות בגופי הביטחון והקשיים היו מרובים.
מצוידת בלב ענק ובהמון נחישות, ענת דחפה קדימה, גייסה אנשים וכספים, נלחמה ולא ויתרה.
היום, כעבור 18 שנים, "בשביל המחר" היא מפעל חיים מוערך,
מערכת מסודרת עם עשרות מנחים ואנשי צוות מקצועיים ומדהימים,
שהשפיע ומשפיע על חייהם של עשרות אלפי לוחמים ובני משפחה.

ריפוי אינסופי שקורה בכל כך הרבה רמות ומעגלים,
התחיל בזכות אישה אמיצה אחת עם לב ענק.

**
בשיחה עם חבר קרוב השבוע, דיברנו על שחיקה, ייאוש וחוסר אונים.

התהליכים, המנגנונים, בעלי העניין והמערכות חזקים מאוד.
הקשיים עצומים, המורכבות אדירה, הסבל רב.

מה שבחדשות הוא רק חלק ממה שקורה,
ולא תמיד הדבר הכי חשוב.

בדומה לענת, לכל אחד מאיתנו יש אחריות חשובה מאוד:
להפחית סבל ולהרבות טוב,
להתמקד במה שחשוב באמת,
לתרום עכשיו למה שאנחנו רוצים לראות בעולם.

מה שאנחנו עושים משנה.

**
48 חטופים וחטופה עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

העומדים מהצד

את התיאור הבא קראתי השבוע בפוסטים של הילי כוכבי ואמיר השכל:

אישה יושבת בחדר, סביבה יושבים 30 א.נשים נוספים, הם מקשיבים יחד להרצאה.
לפתע האישה מבחינה בעשן סמיך הנכנס לתוך החדר ומאיים למלא את החלל כולו.
היא מסתכלת סביבה, יתר האנשים ממשיכים להקשיב בקשב רב להרצאה, כאילו לא הבחינו בעשן.
היא מרגישה אי נוחות, אך ממשיכה לשבת במקומה.
בעוד דקות ספורות העשן ימלא את החדר כולו, וכולם יחנקו.

מה שהאישה לא יודעת – זה שהיא נמצאת בסיטואציה מחקרית, ושכל יתר 30 הא.נשים,
שנראים בדיוק כמוה, הם למעשה שחקנים שהונחו להמשיך להתנהג כרגיל, ולהתעלם מן העשן.

לוּ האישה היתה יושבת בחדר לבדה –
היא היתה קמה ממקומה לנוכח העשן, מחפשת מהיכן הוא מגיע, או יוצאת מהחדר במרוצה, ומצילה את חייה.

**
תיאור זה לקוח ממחקרי "העומדים מהצד" (Bystanders) בפסיכולוגיה החברתית.
אפקט "העומד מהצד" הוא תופעה שבה נטייתם של אנשים להתערב ולעזור במצבי חירום או עוול פוחתת ככל שיש עדים לנעשה.
כלומר, ככל שכמות האנשים הנוכחים באירוע גדולה יותר,
כל אחד מהם מרגיש פחות אחראי לפעול, מתוך תחושת "פיזור אחריות".

דוגמה נוספת לתופעה הזו מניסוי "העזרה לנפגע":
נבדקים שמעו (באמצעות אינטרקום) מישהו שנכנס להתקף אפילפטי.
כשהנבדק האמין שהוא האדם היחיד ששומע את הקריאה – כ־85% מהם מיהרו להתערב ולעזור תוך זמן קצר.
כשהנבדק ידע ששני אנשים שומעים את הקריאה – שיעור ההתערבות ירד משמעותית.
כשהנבדק ראה שחמישה אנשים או יותר שומעים – רק כ־30% התערבו, והזמן עד להתערבות התארך מאוד.

**
מחקרים מלמדים ש"העומדים מהצד" במצבי חרום ועוול, סובלים פעמים רבות מ"בורות חברתית":
כשאנו באי-נוחות כלשהי ומתלבטים האם לפעול או לא,
אנו בוחנים את האנשים סביבנו ובודקים מה הם עושים ועד כמה הם אקטיביים או פסיביים.
כשאנו מזהים שאנשים בסביבתנו לא נעים לפעולה, אנו מניחים שהמצב כנראה לא כזה גרוע או דחוף.
גם כשההערכה שלנו שגויה, השפעתה מדבקת ומסוכנת:
היא מרדימה אותנו, מאפשרת לנו להצדיק את הפסיביות שלנו, ולחיות יותר בשלום עם חוסר התגובה שלנו.

**
בסוף שנות השישים של המאה הקודמת, בתקופה שבה בוצעו מחקרי "העומדים מהצד",
נשא מרטין לותר קינג ג'וניור נאום שהתמקד בנושא זכויות האזרח ואמר את המילים הבאות:

"בסופו של דבר, נזכור לא את דברי אויבינו, אלא את שתיקת חברינו".

קינג התייחס לשתיקת המתונים הלבנים שתמכו רעיונית בתנועה לזכויות האזרח, אך נמנעו מלתמוך בה בפועל, במעשים.
הוא ציין ששתיקה זו אפשרה להמשיך את הגזענות, האפליה, הדיכוי והאלימות כלפי אפרו־אמריקאים.

תופעת "העומדים מהצד" היא אחת השאלות המרכזיות בחקר השואה:
איך ייתכן שכל כך הרבה אנשים "רגילים" או "נורמטיביים" לא נקטו בפעולות לעצירת הזוועות?
לא הביעו עמדה ברורה ולא השמיעו קול ברור של התנגדות?

**
בשנים האחרונות הנושא הזה מעסיק אותי מאוד, בשני היבטים מרכזיים:

בהיבט האישי, אני מבין שאינני מחוסן מהתופעה הזו, שגם אני עומד מהצד במצבים מסוימים.

זה מעודד אותי לבדוק:
איפה אני באופן אישי עומד מהצד? מדוע?
האם אני רוצה להתחיל לפעול ומה יכולה להיות פעולה מיטיבה?

בהיבט החברתי-לאומי, אם זו תופעה חברתית מוכרת והעומדים מהצד הם רוב בעלי השפעה עצומה:
איך אפשר "להעיר" עוד "עומדים מהצד", להגביר את תחושת הדחיפות ולהניע אותם לפעולה חשובה?

**
הדעות בנוגע למחאות ולתמיכה במשפחות החטופים בתקופה הזאת יכולות להיות שונות.
כך גם הקריאות להפסקת הלחימה או לכיבוש עזה.
לאף אחד אין מנדט על האמת או על מה שנכון וחשוב. 

אחד הדברים שאני גאה בהם, הוא שלרבים מקוראיי יש דעות שונות משלי, ועדיין יש בינינו הערכה הדדית וכבוד.

באופן אישי אני מאמין שיש חשיבות עליונה ודחיפות גבוהה להחזרת החטופים, ושלפעולות שלנו יש השפעה.

אני רוצה לסיים את הפוסט הזה בבקשה:

אם אתם תומכים רעיונית במשפחות החטופים, בבקשה תרגמו את זה גם לפעולה.
אל תעמדו מהצד.
זה ממש ממש חשוב, ובתקופה הזאת זה קריטי.

ניתן להביע תמיכה בצורות שונות ולמצוא את הקו שמתאים לכם,
אבל חשוב שזה יהיה גם בעולם האמיתי ומחוץ לסלון ביתכם. 

כשאתם נעים לפעולה, אתם משפיעים על עצמכם ומשפיעים על אחרים.

(אל תתעסקו בחישובים או בהערכות של מה זה כבר משנה. פשוט עשו.)

בשנים האחרונות אני פעיל מאוד בעצרות התמיכה ובמחאות,
תמיד תמיד תוך שמירה על החוק והימנעות מאלימות.

במוצ"ש האחרונה הייתי בכיכר החטופים,
בשלישי בערב במפגן תמיכה תחת ביתה של היועמש"ית,
וברביעי, לאחר יום עבודה בחיפה, נסעתי למפגן תמיכה במשפחות החטופות בירושלים.

כשם שיש "הדבקה חברתית" לפסיביות, לייאוש או להדחקה,
כך ישנה גם הדבקה לאקטיביות, לתחושת דחיפות ולתקווה.

אם אתם רוצים לעשות משהו, ולא בטוחים איפה או מה,
מוזמנים לכתוב לי ואנסה לעזור ולהכווין.

**
48 חטופים וחטופה עדיין בעזה, כבר 700 ימים.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

צמיחה מתוך קושי + רגעים מהשבוע

בשישה באוקטובר 1973, כשהייתי בן כשנה וחצי, בדיוק ביום שבו חל יום הולדתו השלושים ותשעה, פרצה מלחמת יום הכיפורים ואבי נקרא למילואים.
אמא שלי, שהייתה אז בת שלושים וארבע, מצאה עצמה לבדה עם שני ילדים קטנים (אחי בן התשע ואני) בתוך חוסר ודאות גדול ומצב כלכלי קשה במשך קרוב לחצי שנה.
כשמדברים היום על הקושי שחוות "נשות המילואים", אני ממש יכול לדמיין את אמא שלי באותה תקופה ואת מה שהיא חוותה:
להיות מנותקת קשר מבעלה בזמן מלחמה עם חשש גדול לחייו, לדאוג לבית, להמשיך לעבוד כדי להכניס משכורת,
להמציא בכל יום דרכים יצירתיות להגיש אוכל מזין לשני ילדים קטנים, כשלא ברור איך סוגרים את החודש.

לפני זמן מה כששאלתי אותה על התקופה הזו ציפיתי לשמוע על הקושי המתמשך, כובד האחריות שלא מרפה והפחד שתמיד שם.
להפתעתי, התשובה של אמי היתה שונה לגמרי.
למשמע השאלה ניצת זיק של חיות בעיניה ומשהו בה הזדקף.
המטבח שישבנו בו התמלא בחיוניות ובאנרגייה שעד לפני רגע לא היו שם.

למרות הקושי הגדול וחוסר הוודאות המתמשך, החוויה הסובייקטיבית שנצרבה באמי איננה של שבר, טראומה או חוסר אונים, אלא של תחושת מסוגלות, תושייה וצמיחה.
"אתה יודע כמה ארוחות משפחתיות אפשר להכין מעוף אחד בשבוע?" היא שואלת אותי במבט גאה תוך כדי שאנחנו משוחחים ואני ממש יכול להרגיש אותה חוזרת חמישים שנים אחורה.

ניטשה אמר שמי שיש לו למה מספיק חזק, יוכל לשאת כמעט כל איך.
נראה שאצל אמא שלי ה"למה" היה ברור: להיות עוגן של יציבות, הזנה וביטחון בתוך חוסר הוודאות.

מצבים קשים שלא בחרנו בהם יכולים להיהפך להתנסויות מחשלות שלא היינו מוותרים עליהן.
צמיחה מתוך קושי היא הרבה מעבר ללהחזיק מעמד, לדאוג לאחרים או לשרוד.
נסיבות חיים מאתגרות יכולות להוביל אותנו למסע גילוי והתפתחות משמעותי שבונה ומעצב אותנו,
לפעמים בצורות שלא יכולנו לדמיין או לא האמנו שאנחנו מסוגלים.

**
אני כותב את המילים האלה ביום חמישי אחה"צ.
היום הוא יום הולדתה ה-86 של אמי.
בדיוק חזרנו מארוחת צהריים משפחתית כיפית עם אמי וילדיי.
לפני שבע שנים היינו במקום בריאותי שונה מאוד מהמקום הזה.
זה כל כך לא מובן מאליו לשבת כך היום, בהרכב כזה, ולהנות מזמן ביחד ומארוחה טובה.

**
מחר בעשר בבוקר אהיה באזכרה של איתי לוי ז"ל, בן צוות שלי,
שנפטר במפתיע מאירוע לבבי בדיוק לפני תשע שנים בגיל 44.

**
השבוע אני חוגג אבן דרך חשובה בעבודה על הספר שלי:
לאחר מספר חודשים של תיקונים ושינויים,
סוף סוף אפשר להכריז על גמר שלב העריכה ומעבר לשלב ההגהה.
אני בהכרת תודה גם על הדרך וגם על התוצר, סקרן ונרגש להמשך.

**
כאן 11 העלו השבוע שני פרקים ראשונים של הסדרה "התנתקות".
הסדרה נוגעת, מרגשת ומצליחה להמחיש את המורכבות האנושית והלאומית מבלי ליפול לשיפוטיות רדודה.
בזמנו, לפני עשרים שנה, לא הבנתי מספיק את עוצמת האירוע הזה,
שעבור רבים היה שבר מכונן שהשפיע רבות על חייהם.

הנקודה שבה התחלתי להבין את הכאב העצום ואת ההשפעות המורכבות וארוכות הטווח,
היתה כמה שנים לאחר מכן, כשליוויתי את שחר בתי במסגרת עבודת חקר שהיא עשתה בתיכון על ההתנתקות.
נסענו ביחד לבית משפחת הילברג, ממפוני גוש קטיף, לשמוע את הסיפור האישי והמשפחתי שלהם.
יוחנן הילברג ז"ל, בן המשפחה, היה חייל שלי במסלול, ובהמשך, מדריך ולוחם מצטיין שזכיתי לשרת לצידו.
יוחנן נפל ב-1997 באסון השייטת, ובמהלך ההתנתקות הובא בשנית לקבורה בבית העלמין הצבאי בניצן,
לאחר שקברו הועבר מחולות גוש קטיף.

**
חיים מלאים הם חיים של מורכבות, של מעברים ושל גם וגם:
חגיגות על מה שמשמח, מתפתח ואינו מובן מאליו,
כמו גם התמודדות עם קושי וכאב על אבל ואובדן.

אנחנו בדרך,
בימים חשובים,
יש לנו אחריות גדולה,
ומה שאנחנו עושים (או לא עושים) משנה ומשפיע.

**
50 חטופים וחטופה עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אלוף עולם ליום אחד

יעל ארד משתפת בספרה "ראשונה" על רגע מכונן שבו היא פגשה את אחד מגיבורי ילדותה,
קאשי וואזאקי, אלוף העולם בג'ודו לשעבר.
לאחר שניגשה אליו, קדה קידה של כבוד והציגה את עצמה, וואזאקי פנה אליה ואמר:

איזה רעיון מרגש:
ביום שבו זכיתי בתחרות וניצחתי את מתחריי אני אלוף העולם.
למחרת, למרות שהתואר עדיין שלי, אני כבר לא.
בבוקר שאחרי אני חוזר לעבודה, לתרגול היומיומי, ללמידה אינסופית, להתמודדות ולמתיחת גבולות.
אם אזכור שאני אלוף עולם רק ליום אחד, אולי אמשיך להשתפר ואצליח לזכות בתואר שוב.

שף, קצין ביחידה מובחרת, שליח ציבור, מחנכת, רופא או מנכ"לית, הם תארים "חיצוניים".
הם יכולים להעיד על הדרך שהובילה אליהם ולפעמים ניתן ללמוד מהם משהו על האדם שעבר את הדרך.
אבל הם אינם מעידים על מה שקורה עכשיו.
על העבודה שאנחנו עושים או נמנעים מלעשות ברגע הזה.

איזו דוגמה אישית אני נותן לילדיי היום?
איך אני מבשל את הארוחה המסוימת הזו?
איך אני מתייחס לאדם שמולי ואיזה טיפול רפואי אני מעניק לו?
איך אני מוביל או מנהל אנשים היום, באירוע הנוכחי שמתרחש כרגע?

המעשים שלנו מדברים יותר חזק מהמילים ומהתארים שלנו.

**
הנרי דייויד ת'ורו, הפילוסוף והסופר האמריקאי בן המאה ה-19, אמר לפני שנים רבות:

"הגורל של המדינה לא תלוי באיזה פתק אתה בוחר להוציא מהקופסה
ולהניח במעטפה בקלפי פעם בכמה שנים
אלא באיזה בנאדם אתה בוחר להוציא מהחדר שלך ולהניח ברחוב כל בוקר."

איזה בנאדם אנחנו בוחרים להוציא לרחוב היום?
איזה בנאדם אנחנו בוחרים להוציא לזוגיות ולהורות שלנו השבוע?
איזה בנאדם אנחנו בוחרים להוציא לעבודה שלנו בפרויקט הנוכחי?

מה שאנחנו עושים ביום-יום חשוב הרבה יותר ממה שאנחנו עושים פעם בארבע שנים.

**
רגע של פרספקטיבה רחבה:

הסיכוי שלנו להיוולד היה אפסי (כמו של צב הים העיוור והטבעת),
ולמרות זאת, כנגד כל הסיכויים כמעט, זכינו והגחנו לאוויר העולם.

אנחנו כאן עכשיו,
במקום ובזמן הזה.

מעולם לא היה ולעולם לא יהיה מישהו כמונו.

אף אחד מאתנו לא חשוב במיוחד,
ובו בזמן – כל אחד מאתנו חשוב לא פחות מכל אדם אחר.

אנחנו לא יכולים לעשות הכול,
ואנחנו יכולים לעשות משהו.

יש לנו אחריות,
ומה שאנחנו עושים משנה.

איזה בן אדם אתם בוחרים להוציא מהבית ולהניח ברחוב מחר?

מה העבודה שאתם בוחרים ומתחייבים לעשות בשבוע הקרוב?

מה הילדים והנכדים שלכם ילמדו מכם בתקופה הזאת?

**
50 חטופים וחטופה עדיין בעזה.


מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

על כתיבת ספר בשלוש מערכות ועוד אחת

1.
לפני קרוב לחמש עשרה שנים פניתי לידידי צביקה ברגמן וביקשתי להיפגש אתו.
התחשק לי לכתוב ספר ורציתי לקבל מ"המומחה" עצות, טיפים, הכוונות וכלים.
צביקה כתב עד כה עשרות ספרים בנושאים שונים.
הוא כותב בקצב מטורף של 3-4 ספרים לשנה (כולל מחקר שנדרש לעתים)
וברוב חנויות צומת ספרים וסטימצקי תמצאו מדף שלם או חצי מדף של ספריו.

חשבתי על הרעיון הזה של כתיבה הרבה מאוד זמן.
הפעם, הרגשתי בשל ורציתי "לצאת לדרך".

הפגישה עם צביקה היתה מצוינת: קונקרטית, תכל'סית ובעלת ערך גבוה עבורי.
יצאתי ממנה עם המון אנדרנלין.
כבר באותו ערב התחלתי לכתוב את תוכן העניינים של הספר ואפילו שלחתי אותו לצביקה.
בבוקר למחרת התעוררתי מוקדם והתחלתי לכתוב את הפרק הראשון.
פחות חשוב כמה ויותר חשוב שזה יקרה.
בדיוק לפי ההוראות של צביקה.
אנרגייה מטורפת.
גם בבוקר שאחרי התעוררתי מוקדם, עוד לפני שהשעון צלצל וישבתי לכתוב.
הפעם הלך קצת יותר קשה אך עמדתי בזה.
שלושה ימים רצופים של עשייה.

בבוקר הרביעי התחילו סימני שאלה ותהיות.
זה הרגיש לי לא מדויק.
אולי אני צריך לעשות את זה בשיטה אחרת?
אין לי השראה כרגע והכתיבה קצת מאולצת.
אולי עדיף לפנות זמן כתיבה מרוכז ולהתנפל על זה (הרי קשה להתעורר בכל בוקר ולכתוב)?

מדי פעם החלפתי מיילים והודעות עם צביקה.
עדכנתי אותו במה קורה אתי, בסימני השאלה ובהתלבטויות.
צביקה כדרכו היה מאוד לבבי וזמין.
הוא המשיך לשתף אותי מניסיונו ולחזק אותי בדרכי.
בבוקר החמישי הרשיתי לעצמי לא לכתוב וכך גם בשישי.
היו לי דברים אחרים לא פחות חשובים להתמקד בהם.

באחד הבקרים שאחרי צביקה התעניין בי ובהתקדמות שלי.
לאחר שסיפרתי לו בפירוט על הימים האחרונים,
קיבלתי ממנו את ההודעה הבאה:

"תקבע יעד ללכת בכיוון מסויים לחודש או חודשיים ואז תעצור.
תביט לאחור ותראה אם ולאן התקדמת….
אם לא התקדמת או קידמת סימן שהדרך לא נכונה.
אולי אתה סתם נהנה להשתעשע על החוף ולא בא לך בכלל לשחות?"

האמת, המשפט האחרון הקפיץ אותי.
אני? משתעשע?? דיבורים ולא עשייה ???
הטריגר הזה גרם לי להתבונן במראה והעיר אותי.
באופן זמני…

המאמצים לכתיבת הספר המשיכו עוד זמן מה ואז נפסקו.
זה קרה כשהודיתי בפני עצמי
שכרגע אני עוד לא באמת מתכוון להיכנס למים ולהתחיל לשחות.
אני מעדיף להשתעשע על החוף.
אני נהנה לדבר על זה, לחלום על זה, לשחק עם זה,
ועדיין לא "ללכת על זה".

ההכרה הזו חשובה בעיני.
יכול להיות שבזמן שאני משתעשע על החוף "בכתיבת ספר"
אני עמוק במים בהרבה נושאים אחרים. וזה בסדר.
כדאי שאבין האם אני על החוף או במים ביחס לנושא מסוים.
יש הבדל גדול בין להיכנס למים ולהתמודד עם מה שמגיע,
לבין להישאר על החוף או להרטיב את קצות האצבעות.

**
2.
לפני כחמש שנים, מספר חודשים לאחר שהתפרצה הקורונה לחיינו,
החלטתי לחזור לנושא הלא פתור שלי (לכתוב ספר).
עשיתי עבודה מאומצת של מספר שבועות ליצירת גירסת בסיס של כתב יד,
שלחתי טיוטה ראשונית לעשרות קוראי ביטא,
קיבלתי מהם משובים ושיפרתי שוב ושוב את כתב היד.
הצבתי לעצמי יעד אגרסיבי של לסיים את הספר עד סוף 2020,
שלחתי את כתב היד לכמה עורכות, קיבלתי כמה דחיות,
מצאתי עורכת שמוכנה ללוות אותי בתהליך הכתיבה,
והתחלנו לעבוד ביחד.
הפעם זה הרגיש אחרת, הרבה יותר בשל ומקצועי.

עד שלא.

עד ששוב ירד לי החשק, או המחויבות, או שניהם,
נולדו לי דברים אחרים חשובים יותר להפנות אליהם תשומת לב,
ובהדרגה עקבית שוב "ירדתי" מהספר.

הפעם זה היה מציק במיוחד:
זו כבר לא הפעם הראשונה שזה קורה,
הכרזתי כבר בקול רם ש"אני הולך על זה",
היה לי דדליין קונקרטי שהצבתי לעצמי
הייתי בתהליך עם אנשים נוספים,
ולמרות כל זאת נטשתי באמצע ולא השלמתי את המשימה.

**
3.
לפני כשלושה חודשים, בזמן טיול ערב עם מייקי והקשבה לפודקסט כלשהו,
קפצה לי מחשבה על "תודעת צמיחה" (growth mindset),
ועל כך שבאזורים רבים בחיי אני בתודעת צמיחה, פתוח ללמידה, להתנסויות ולסיכונים,
בעוד שבמקומות אחרים בחיי אני בהמנעות, במקובעות ובתחושת "אין לי את זה".
באותו ערב, קפצה לי (בפעם המיליון) מחשבה על הספר.
המחשבה הגיעה קצת שונה ובאנרגיה קצת אחרת,
עם התרגשות, סקרנות, חשק לעבוד בזה ולהתמסר לתהליך,
וגם, אבל לא רק, להשלים את העניין הלא סגור שלי.
הפעם זה הרגיש הרבה יותר בשל.
בא לי להיכנס לשחות ולא רק לשחק על החוף.

בחודשים האחרונים אני עמוק בתהליך העריכה,
בליווי צמוד של שתי נשות מקצוע מעולות ותומכות שעוד אכתוב עליהן.

הספר הוא לא אותו ספר שחשבתי עליו לפני חמש עשרה שנים,
אני לא אותו אדם שהייתי לפני עשר או חמש שנים,
וגם העולם השתנה לא מעט.
רבים מהנושאים שמעסיקים אותי ומהתכנים שיהיו בספר,
נולדו בשנים האחרונות.

אתמול השלמתי שלב ביניים חשוב בתהליך והספר ממשיך להתקדם.

אני כבר לא יוצא בהצהרות, ונמנע להתחייב לתאריכים,
ובמקום זאת, משתדל להתמקד בלעשות את העבודה שלי.

בינתיים אני נהנה ומאותגר, מלא סקרנות, התרגשות והכרת תודה.

אחלו לי בהצלחה, אני מניח שעוד תשמעו ממני על זה…

**
4.
הייתי יכול לכתוב עכשיו על הקשבה פנימית,
על לתת לדברים להבשיל בזמן ובקצב שלהם,
להאמין שהכול לטובה או שלכל דבר יש סיבה.

או שהייתי יכול לכתוב על נחישות והתמדה,
ועל חשיבות הקבלה העצמית בכישלונות והצלחות.
על כך שאנחנו אנושיים, להאמין בעצמנו ולא לוותר.

אבל אני בעיקר רוצה לכתוב כמה מילים
על הפער העצום והדיסוננס המטורף שאני חווה בין לכתוב ספר,
לטוס לחופשה משפחתית ולהתעסק בענייני עבודה "רגילים",
לבין מה שקורה במדינה, בעזה ובעולם:
זה שיש עדיין 50 חטופים וחטופה בעזה,
ואלפי משפחות שאיבדו את היקרים להם,
ועשרות אלפי חיילים שרחוקים מהמשפחות שלהם,
ומלחמה שנמשכת כבר שנתיים,
ומאות אלפי אנשים שאין להם מה לאכול או איפה לגור,
ועוד מלא מלא דברים שקורים,
שהם הרבה יותר חשובים מספר, מחופשה או מענייני יום יום אחרים.

ואת הפער הזה, הדיסוננס המטורף הזה,
אני מנסה לחיות ולהחזיק.
מבלי להתקהות, להדחיק, לאבד רגישות, לנרמל, או להתייאש.
מבלי לשכוח את האחריות שלי ואת ההשפעה שלי על מה שקורה כרגע.
זה ממש לא פשוט להחזיק ולחיות את הגם וגם הזה כל הזמן ובכל יום.
אבל אני מנסה.

מחר (מוצ"ש) אהיה בכיכר החטופים,
וגם ביום ראשון אעשה את העבודה שלי על הספר, עם משפחתי וברחובות.

50 חטופים וחטופה עדיין בעזה.
מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר