כל הפוסטים של Ronny Weinberger

מה שחשוב באמת

"במאה הקודמת ביקר תייר באמריקה אצל הרב הידוע, חפץ חיים, בפולין.
הוא נדהם למצוא את הרב יושב בחדר פשוט שהיו בו ספרים רבים, שולחן וספסל.
'אמור נא לי, רבי,' שאל התייר, 'איפה כל הרהיטים שלך?'
'איפה הרהיטים שלך?' שאל החפץ חיים.
'שלי?' תמה התייר האמריקני. 'אני רק אורח כאן.'
'גם אני,' אמר הרב, 'גם אני.' "

~ מתוך מעשיות חסידים (הציטוט מהספר "הזמנה לשקט שבפנים" מאת ג'ק קורנפילד)

**
במפגש השביעי של תכנית "7 ההרגלים" הזמנתי את המשתתפים לבדוק עם עצמם מה צריך לקרות השבוע בכדי שזה ייחשב שבוע טוב עבורם.

יש משהו מעניין בתרגיל הזה.
התשובה הראשונית בדר"כ כוללת רשימה ארוכה של דברים, תנאים, מטלות ומשימות.
רשימה שהיא הרבה מעבר למה שבאמת חשוב, הרבה מעבר ל"ספרים, לשולחן ולספסל."

לפני זמן מה העליתי את השאלה הזו בפני אחת המנהלות שאני מלווה.

– "מה צריך לקרות השבוע בכדי שזה ייחשב לשבוע טוב מבחינתך?".

היא חשבה לרגע ואז "ירתה" לעברי רשימה של כ-12 דברים שחשוב לה לעשות השבוע בעבודה, עם המשפחה, בבית.

– "או קיי, אז יש את 12 הדברים הללו שחשוב לך לעשות בכדי שתחשיבי את השבוע הזה כשבוע טוב," סיכמתי, "ומה אם תצליחי לעשות רק 11 מתוך ה-12? איך השבוע הזה ייחשב מבחינתך?"

– "לא מספיק טוב. חשוב לי לעמוד בכל מה שאני מגדירה לעצמי. ומעבר לזה.." השיבה.

שתקתי… נתתי לאמירה הזו להדהד כמה שניות…
היא שתקה ביחד איתי, מודעת למשמעות העצובה שבתשובתה…

יש משהו טרגי בלנסות לנצח במשחק שלא ניתן לנצח בו.

**
חמשת החוקים של משחקים שלא ניתן לנצח בהם:

א. מטרת המשחק: לעשות הכול, כמה שיותר, באיכות מעולה ובזמן.

ב. הצלחה = 100% מהדברים נעשים באיכות מעולה, בזמן ולשביעות רצון של כולם.
(דברים = משימות, שיחות, פרויקטים, מערכות יחסים, מטלות ועוד).

ג. כישלון = פחות מ 100% מהדברים נעשים באיכות מעולה, בזמן ולשביעות רצון של כולם.
(99.9% = כישלון).

ד. במקרה של כישלון יש לחפש את האשמים ולהעניש אותם.
ד-1. במסגרת חיפוש האשמים אנחנו מועמדים מרכזיים.
ד-2. עונשים יכולים להיות מגוונים ויצירתיים: בושה, רגשות אשם וייסורי מצפון הן רק 3 דוגמאות.

ה. הצלחה היא רגעית בלבד.
ה-1. במקרה של הצלחה יש להמשיך מייד הלאה (שהרי תמיד יש עוד מה לעשות).
ה-2. לחגיגה ולעצירה אין מקום, שכן הן מתכון בטוח לכישלון עתידי.

**
אנשים רבים שאני מכיר משחקים במשחק שלא ניתן לנצח בו.
יש כאלו שמשחקים בו לכל אורך חייהם.

יש משהו טרגי בלנסות לנצח במשחק שלא ניתן לנצח בו.
בלקחת כמובן מאליו את שאינו מובן מאליו.
בלהתמקד בחצי הכוס הריקה.
בתוכנו מסביבנו.

לא חייבים לשחק לפי 5 החוקים הללו.
אפשר לשחק אחרת…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

מוניקה

"איש אחד צעד בסופרמרקט אחרי אימא וילדה בת שלוש, שישבה בתוך עגלת הקניות.

כשהם עברו ליד מדף העוגיות, הילדה ביקשה עוגיות והאימא אמרה: 'לא!'.
הילדה התחילה למחות אבל האם שמרה על שלוות רוחה ורק אמרה בנחת:
'או קיי מוניקה, נשארה לנו רק עוד חצי שורת מדפים של עוגיות, תיכף נסיים כאן, אל תתרגזי, רק עוד טיפה.'

הן סיימו את שורת העוגיות והמשיכו הלאה, ובתוך דקות מעטות הגיעו לשורת המדפים עמוסי הממתקים.
הילדה החלה לדרוש ממתקים, האם סירבה.
הילדה התחילה לכעוס , אבל האימא לא איבדה את העשתונות: 'די מוניקה, די, אל תתרגזי.
לא נשאר לנו עוד הרבה. עוד שתי שורות ואנחנו מסיימות את הקניה. תהיי סבלנית, רק עוד טיפה.'

כשהגיעה אל הקופה כדי לשלם על המצרכים, נתקל מבטה של הילדה במסטיקים הצבעוניים, והיא דרשה בתוקף מסטיק.
כשנענתה בשלילה, פתחה הילדה שוב בסצנה קולנית של בכי וצעקות, אבל האם הגיבה שוב בקול רגוע ושקט:
'מוניקה, לא להתרגז. אנחנו תיכף מסיימות כאן. חמש דקות ואנחנו בחוץ, ואז ניסע הביתה, ותוכלי לחטוף את התנומה שאת כל כך זקוקה לה.'

כשגמרה לשלם, יצאה האם מהסופרמרקט אל מכוניתה.
האיש שהיה עד לכל מה שהתרחש, יצא בעקבותיה, הדביק אותה במחצית הדרך למכונית ואמר לה:
'סלחי לי, גברתי, לא יכולתי שלא לשים לב כיצד שמרת על קור רוחך.
אני חייב להחמיא לך על הדרך שבה התנהגת עם מוניקה הקטנה.'

האם נתנה בו מבט מחויך ואמרה: 'לקטנה קוראים תמי. אני מוניקה.' "

~ הציטוט מתוך "נדיבות טובה" מאת רחל מראני

**
אין לנו מושג.
לפעמים נדמה לנו שאנחנו מבינים משהו, ואנחנו לא.

אחד המודולים בקורס שהעברתי אתמול היה Assume Positive Intentובעברית: "להניח כוונות טובות."

אנחנו מודעים לכוונות שלנו ולהשפעה של מעשי אנשים אחרים עלינו.
אנחנו פחות מודעים לכוונות של אנשים אחרים ולהשפעה של מעשינו עליהם.

יש משהו ב-"להניח כוונות טובות" שאינו מספיק מדויק עבורי.
לפעמים כוונת האדם שמולנו אינה טובה.

לעיתים הוא רוצה לפגוע בנו בדרך כזו או אחרת.
לעיתים הוא רוצה לקדם את עצמו על חשבוננו.
יש משהו תמים, אולי אפילו לא בריא ומסוכן, בלהניח כוונות טובות תמיד.

**
המשפט שמרגיש לי יותר מדויק הוא "אל תניח (בהכרח) כוונות רעות."
אנחנו לא בטוחים איזו כוונה מחזיק האדם שמולנו, כשהוא אומר את מה שהוא אומר כרגע.
אנחנו לא תמיד יודעים מאיפה מגיע האדם שמולנו, שעושה את מה שהוא עושה עכשיו.

אנחנו עומדים כבר כעשר דקות ברמזור קצר לפני פנייה שמאלה, ומזדחלים באיטיות רבה קדימה.
לפתע, חולף אותנו רכב בנתיב הימני, עוקף את הפקק, ונכנס לנתיב שלנו ממש לפני הרמזור.

כשאנחנו מניחים כוונות רעות, אנחנו בטוחים שהנהג אנוכי ומנצל את המצב תוך פגיעה באחרים.
כשאנו מניחים כוונות טובות, נוכל לדמיין שהוא נקרא למצב חירום כלשהו וממהר להגיע לשם.
ייתכנו מצבים נוספים:
למשל, שהוא מאחר לישיבה עסקית בעבודה וחושש מתגובת הבוס או המשתתפים.
או שהוא היה שקוע בשיחת טלפון, שכח להיצמד לנתיב השמאלי וקלט את זה ממש לפני הרמזור.
או שזו פעם ראשונה שהוא נוסע בכביש הזה והבין באיחור שהוא לא בנתיב הנכון.

מה מכל הפרשנויות הללו נכון במקרה הזה?

אפשר להניח כוונות טובות,
אפשר להניח כוונות רעות,
ואפשר לזכור שאין לנו מושג.

**
דוגמת הנהג שנדחף לנתיב או שתופס לנו את החניה עולה כמעט בכל קורס.
היא מקפיצה אותנו מפני שהיא נוגעת לנו בנקודה רגישה של צדק, כבוד והוגנות.
באופן אישי, אני מאמין שהיא הרבה פחות חשובה מדוגמאות אחרות.

זה פחות הקטע של מי האדם שמולי ומאיפה הוא מגיע.
זה יותר הקטע של מה סדר העדיפות שלי ואיפה אני רוצה למקד את תשומת ליבי.
כל דקה או גרם של אנרגיה שאני משקיע ב"נהג הנדחף" אינם מושקעים במשהו אחר.

לפני שאני בוחן את ההנחות שלי לגבי זרים שאני פוגש לרגע אקראי ברחוב,
אולי כדאי שאעבוד עם ההנחות שלי לגבי בני משפחה ועמיתים לעבודה שאני פוגש בכל יום.
ההשפעה של האינטראקציה איתם על חיי גדולה הרבה יותר.

מישהו שאני עובד איתו שנים אמר לי השבוע משהו שלא בא לי בטוב.
מישהי אחרת עשתה משהו שהשפיע עלי ושלא אהבתי.

אני יכול להניח כוונות רעות.
אני יכול להניח כוונות טובות.
אני יכול לזכור שאני לא באמת יודע.

כולנו שחקנים ראשיים בסרט של עצמנו ושחקני משנה בסרטים של אחרים.

אם זה מספיק חשוב, אני יכול להשקיע תשומת לב ולבדוק את זה. למצוא זמן לדבר על זה ביחד.
אם זה לא מספיק חשוב, אני יכול לשחרר את זה להמשיך הלאה.

מניסיון,
הרבה יותר קל ונוח להתרגז על נהגים אחרים בכביש,
מאשר לפתוח משהו חשוב ורגיש עם מישהו שאנו עובדים או חיים איתו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שפה של ריפוי פצעים

"מה שביננו לבין הפלסטינים כבר יותר ממאה שנה זה פצע מדמם,
ולא רק פצע מדמם, זה גם פצע מורעל, מלא מוגלה.
זה כבר מורסה.
לא מרפאים פצע במקל. אין דבר כזה.
אי אפשר להרביץ לפצע עוד ועוד מכה, ללמד אותו לקח שיפסיק להיות פצע ויפסיק לדמם.
אני לא נגד מקל.
אני לא פציפיסט.
בניגוד לקולגות שלי באירופה ובצפון אמריקה, שלא פעם מחבקים אותי מהסיבות הלא נכונות – 
אחינו אתה, מייק לאב נוט וור – 
בניגוד להם אני אף פעם לא חשבתי שאלימות היא הרוע האולטימטיבי בעולם.
תמיד חשבתי, כל חיי וגם עכשיו, שהרע האולטימטיבי בעולם הוא האגרסיה, התוקפנות.
ותוקפנות צריך לעצור בכוח לא פעם.
צריך מקל גדול כדי להכניע ולרסן תוקפנות.
התוקפנות היא אימא של כל האלימות בעולם.
ולכן מעולם לא האמנתי במייק לאב נוט וור, להושיט את הלחי השניה, אול יו ניד איז לאב.

שתי בנות משפחה רחוקות שלי, יהודיות מגרמניה, בשנות העשרה שלהן בילו שנים במחנות ריכוז נאציים.
מי ששחרר אותן ממחנות הריכוז הנאציים לא היו מפגיני שלום עם סיסמאות וענפי זית ויונים,
אלא חיילי בעלות הברית עם קסדות ותת-מקלעים.
את זה אני לא אשכח לעולם.
לכן אני לא פציפיסט אלא לוחם שלום או דוגל בשלום.
לכן אני לא נגד מקל גדול.
לולא היה למדינת ישראל, לולא היה לעם היהודי סוף סוף מקל גדול וחזק,
אף אחד מאיתנו לא היה כאן.
או שהיינו מתים באדמה, או שבכל אופן היינו מורחקים מכאן בכוח הזרוע.
אנחנו כאן מפני שיש לנו מקל גדול.

אבל פצע לא מרפאים במקל.
מאה שנה כל מיני חכמים אומרים לנו, עוד מכה חזקה אחת ודי, והכול יהיה בסדר.
לא. 
פצע צריך לרפא.
לא מרפאים אותו ביום, לא בשבוע.
אבל מתחילים באיזה מקום.
מחפשים התחלה לריפוי פצע.
קודם כל מאמצים שפה של ריפוי פצעים.
לא שפה של הכנעה, ולא שפה של הרתעה, ולא שפה של לימוד לקח 
ולא שפה של פעם-אחת-ולתמיד ולא שפה של הם-יחטפו-ככה-שהם-לא-ידעו-מאיפה-זה-בא-להם.
שפה של ריפוי פצעים.

שפה של ריפוי פצעים מתחילה בזה שאתה אומר ליריבך – כן, לאויב שלך – את המילים הפשוטות:
'אני יודע, כואב לך מאוד, אני מבין.'
לא את המילים: 'אתה צודק ואני רשע.'
לא את המילים: 'קח לך הכול, אני מצטער על כל מה שעשיתי לך.'
לא את המילים: 'אני מתבייש בכל.'
אלא את המילים הפשוטות האלה: 'כואב לך. אני יודע. גם לי כואב. בוא נחפש משהו.'

אלה מילים פשוטות. קלות.
לא צריך בשבילן להוריד אפילו קרוואן אחד באיזו התנחלות.
צריך להגיד אותן, ולהגיד אותן כמו שצריך.

זה דבר אחד. 
לא מרפאים פצע במקל."

עמוס עוז מתוך "ההרצאה האחרונה"

**
המילה הרביעית בציטוט שלמעלה היא "פלסטינים", מילה המהווה טריגר ומעוררת רגשות ומחשבות שונות.

שפה של ריפוי פצעים רלוונטית לכל מערכות היחסים.

עמוס עוז מדבר עלינו ועל הפלסטינים.
אפשר לדבר עלינו ועל בני/בנות הזוג שלנו, עלינו ועל בני משפחתנו.
אפשר לדבר עלינו ועל השותפים העסקיים שלנו או המקבילים שלנו בארגון שאנו עובדים בו.

"כואב לך. 
אני יודע. 
גם לי כואב. 
בוא נחפש משהו."

**
בדומה לעמוס עוז, טיך נהאת האן מציע 2 מנטרות משלו לריפוי פצעים במערכת היחסים בינינו לבין יקירנו.
הניסוח שונה, המהות דומה:

כשהאדם שלצידנו סובל או חווה קושי: 
"יקירתי, אני יודע שאת סובלת… זו הסיבה שאני כאן עבורך."
(החליפו את המילים "יקירתי" , "סובלת" בכל מילה אחרת שיותר מדויקת עבורכם…)

המשפט הזה מגביר את הנוכחות שלנו לצד מישהו שסובל.
מאפשר לנו להיות איתו ולהכיר בכאב שלו.
גם כשאין לנו מושג אם ומה ניתן לעשות.
גם, ואולי במיוחד, כשאנחנו מעורבים בצורה כלשהי, אולי אפילו תורמים לכאב ולסבל שלו.

כשאנחנו סובלים או חווים קושי:
"יקירתי, אני סובל. אני מנסה לתרגל כמיטב יכולתי. אנא עזרי לי."

המשפט הזה מגביר את הנוכחות שלנו עם עצמנו.
יש בו הכרה למקום שאנו נמצאים בו.
מאתגר לומר אותו, בנוכחות אנשים אחרים.
מאתגר במיוחד כשאנו מאמינים שבן/בת הזוג שלנו (או האדם שלצידנו) הם הגורמים לסבל שאנו חווים.

את הפוסט המלא על "4 המנטרות" של טיך נהאת האן ניתן לקרוא כאן.
תמצאו בו גם סרטון וידאו קצר ומעורר השראה שבו טיך נהאת האן מסביר לאופרה וינפרי על 4 המנטרות.

**
שני דברים שאני לוקח איתי מאירוע מנהלים בן יומיים שהסתיים אתמול:

א. מייסד ומנכ"ל ישראלי של חברה עסקית בינלאומית מצליחה שיתף בתובנות ניהוליות שלו.
בין היתר הוא סיפר על כך שבין אלפי העובדים שהחברה מעסיקה ישנם כמה עשרות בגדה המערבית ובעזה.
היה בשיתוף הזה משהו חזק עבורי:
1 . זאת אפשרות קיימת. ניתן לעשות את זה.
2. שלום וריפוי פצעים עושים בין אנשים. גם בסביבות עסקיות תחרותיות שנמדדות על מחיר המניה.

ב. סיימנו את האירוע במעגל הכרת תודה שבו ניתנה הזדמנות למנהלים לומר משהו אישי מהלב לעמיתיהם, בנוכחות כל שאר המשתתפים.
נראה לי שעבור רבים מהמשתתפים זה היה חלק קשה ומאתגר במיוחד.
בעיקר החלק של לקבל הכרת תודה אישית בנוכחות כולם… ולתת לה לחלחל פנימה

**
ריפוי פצעים היא שפה.
הכרת תודה היא שפה.
והן גם כוונה, מודעות ופעולות שניתן ללמוד ולתרגל.
שרירים שניתן לגדל ולפתח.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

מה זו מנהיגות

מה זו מנהיגות

"כשהייתי סטודנט צעיר, היתה לי מחברת שאספתי בה לפחות ארבעים או חמישים הגדרות של מנהיגות.
מאז הפילוסופים היוונים הקדומים – אני כבר לא זוכר מה בדיוק היה לי במחברת, איבדתי אותה – דרך מקיאוולי וביסמרק וצ'רצ'יל.
אתם יודעים מי נתן את ההגדרה הנפלאה ביותר למנהיגות בכל הזמנים?
נתן אותה איכר פשוט, פרובינציאלי, מחור נידח באמריקה התיכונה, מהעיר אינדפנדנס, מיזורי.
שמו היה הארי טרומן.
אחרי שהוא גמר את כל ענייניו בבית הלבן וחזר לעיירה שלו אינדפנדנס, מיזורי, 
והיה יום בשבוע מורה למוזיקה בתיכון, אחרי הנשיאות, 
ולא ממש כתב זיכרונות כי הוא לא היה איש של עט,
בא אל טרומן עיתונאי וישב איתו 300 שעות והקליט אותו, ופרסם את זה בלשון העסיסית והמחוספסת של בן האיכרים הזה.
ובין היתר שאל אותו, ואני מצטט מן הזיכרון, 'אדוני הנשיא, איזו הרגשה זו לשבת במשרד הסגלגל ולהיות הגבר הכי חזק בעולם?'

טרומן שם את שתי הלחיים שלו בין הידיים, התחיל לעשות בראש כמו אישה זקנה ואמר בערך כך:

Oh my, oh my, if a man happens to sit in the oval office thinking that he is the mightiest guy in the world, this guy is in big big trouble, and so is the country, and so is the world.

וכאן זה בא.
לחקוק את זה באותיות של אש שחורה על אש לבנה.

טרומן המשיך ואמר בערך כך:
זכות היתר היחידה שלך כשאתה יושב במשרד הסגלגל,
היא שאתה בעמדה מצוינת לשכנע אנשים לעשות דברים שעמוק בליבם הם יודעים שהם צריכים לעשות אותם, אבל לא בא להם.
אני אומר לכם, זה גובל בגאונות.
להכריח אנשים לעשות דברים זה לא מנהיגות.
לשחד אותם זה לא מנהיגות.
להחניף להם זה לא מנהיגות.
מנהיגות זה להגיד לבני אדם דבר שעמוק בליבם הם יודעים שצריך לעשות, אבל לא רוצים."

~ הציטוט מתוך הרצאתו האחרונה של עמוס עוז, כ' סיוון תשע"ח, 3/6/2018.

**
הסיפור הזה שעמוס עוז מצטט נוגע בי.
פחות בגלל הגדרת המנהיגות המסוימת (איני בטוח שזו ההגדרה הכי מדויקת עבורי), ויותר בגלל רוח הענווה שבו.
יראת הכבוד כלפי כובד האחריות שבהובלת תהליכים אנושיים, מורכבים וקשים. 
וגם בזכות הפרספקטיבה שהוא מחדד המבוטאת על ידי אדם אחרי תפקידו כנשיא ארה"ב, 
ומצוטטת על ידי סופר, מספר חודשים לפני מותו.

תזכורת:
"מנהל", "מנהיג", "מוביל" ו-"יזם" הם תארים. סטטוסים.

מנהל, מנהיג, מוביל ויזם (ללא מרכאות) הם פעלים. 
עם או בלי תואר.
פעלים שעושים וחיים אותם,
ולא זוכים בהם או מקבלים אותם.

**
צילו של מנהיג

חלק גדול מהאנשים שאני זוכה לעבוד איתם הם מנהלים, מנהיגים ומובילים במסגרות שונות.

משהו שלמדתי בחודשים האחרונים:
(ליתר דיוק, כנראה שלמדתי/ידעתי כבר מזמן, אבל שקיבלתי ניסוח עבורו בחודשים האחרונים.)

כמנהיגים (בסביבות עסקיות, ארגוניות, משפחתיות וכו'…), 
מה שאנו רואים בסביבתנו (העסקית, ארגונית, משפחתית וכו'),
הוא שיקוף של הדבר שאנו מאפשרים ומעודדים.
ובאנגלית: permit & promote.

זהו הצל שלנו.
הוא מחובר אלינו ומושפע מההתנהלות שלנו.

מאפשרים:
הדברים שאנו מוכנים לעבור עליהם בשתיקה.
הפעולות שאנו רואים ובוחרים לא להתייחס אליהן.
הגבולות שאיננו מציבים.

מעודדים:
הנושאים שאנו מתייחסים אליהם ומחזקים אותם.
הפעולות וצורות ההתנהגות שאנו מתגמלים בצורה כזו או אחרת.

מספר דוגמאות:
כשאנשים בצוות שלך מדברים זה על זה מאחורי הגב,
או מטיחים האשמות הדדיות במקום לקחת אחריות, 
או חוששים לדבר בכנות ובישירות, 
או לא מקיימים הבטחות, 
או מגיעים באיחור לפגישות,
כנראה שיש לך חלק בכך.

יכול להיות שאתה מאפשר לזה לקרות,
ואולי אפילו מעודד את זה בדרך שבה אתה פועל.

התמונה שאנו מקבלים מהמסגרות שאנו מובילים, 
נותנת לנו משוב חשוב על איכות ההובלה שלנו.
זה הולך לשני הכיוונים:
בין אם אנו אוהבים את מה שאנו רואים, ובין אם לא, יש לנו חלק בכך.
זה הצל שלנו.
נגזרת של מה שאנו מאפשרים ומעודדים.

בדיקה חשובה:
מה אני רואה סביבי ומה אני יכול ללמוד מזה עלי ועל הדברים שאני מאפשר ומעודד?

**
בשיחת הליווי השבועית שלנו,
שיתפתי את נ. בפוסט שכתבתי לפני מספר שנים על העבודה שלי.

"אתה מבין כמה אתה אמיץ?" היא כתבה לי.

היה לי מעניין לחזור לפוסט הזה שוב השבוע.
התחושה הכי חזקה שעלתה בי, היתה פחות אומץ ויותר הכרת תודה.

הכרת תודה על הזכות לעשות את מה שאני עושה וגם להתפרנס מזה.
הכרת תודה על הזכות לעבוד עם ולצד מאות אנשים שאני גאה להיקרא "עמית", או "מנהל", או "עובד", או "יועץ", או "מנחה" שלהם.

הכרת תודה על הזכות לגעת בחיים של אנשים.
ולהינגע על ידם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

** להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר. **

** "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" – הרשמה וקבלה מיידית בקישור הבא **

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ל"ו הצדיקים [תקן זמני]

סב מספר לנכדתו סיפור:

"זהו סיפור עתיק מאוד, מתקופת הנביא ישעיהו:
לפי הסיפור אלוהים אמר שהוא ירשה לעולם להתקיים כל עוד יהיו בו שלושים ושישה צדיקים, 
אנשים המסוגלים להיענות לסבל שהוא חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי.
אותם שלושים ושישה איש קרויים "ל"ו הצדיקים". 
אם בזמן כלשהו יהיו בעולם פחות משלושים ושישה צדיקים, הוא יגיע אל קיצו."

"האם אתה יודע מי האנשים האלה, סבא?", שואלת הנכדה, בטוחה שהוא ישיב בחיוב.
הסב נד בראשו.

" לא נכדתי," הוא אומר, "רק אלוהים יודע מי הם הלמד ו"וניקים. אפילו הם בעצמם אינם יודעים על תפקידם בקיום העולם. 
הם נענים לסבל לא כדי להציל את העולם, אלא מפני שסבלם של אחרים נוגע לליבם.
אותם ל"ו צדיקים יכולים להיות חייטים או מרצים באוניברסיטה, מיליונרים או אביונים, מנהיגים רבי-עוצמה או קורבנות חלושים. 
כל זה לא חשוב. 
מה שחשוב הוא יכולתם להרגיש את הסבל הקולקטיבי של הגזע האנושי ולהגיב לסבל שסביבם.
ומפני שאיש אינו יודע מי הם נכדתי, כל אחד שתפגשי עשוי להיות אחד מאותם שלושים ושישה אנשים שבזכותם אלוהים משמר את העולם, 
וחשוב להתייחס לכל אחד כאילו הוא אחד מהם."

~ הסיפור הועתק מתוך הספר "ברכות סבי" מאת רחל נעמי רמן

יכול להיות שהאדם שאנו רואים מולנו הוא מל"ו הצדיקים…? 
יש מצב שזה אנחנו…??

**
"תגיד, אומרים שאתה אחד מל"ו הצדיקים, זה נכון?", 
שאל, בחוצפה של גיל הנעורים, הסופר חיים באר את רבי אריה לוין.

הרב חשב קצת ואמר: "כן, לפעמים."
ואז הסביר של"ו הצדיקים זה לא משרה או תפקיד, זה תקן.
לא מינוי או תואר שמקבלים באקדמיה הלאומית לכל החיים, אלא רק תקן לזמן מסוים.
וכל אחד יכול.
כשאתה עושה מעשה טוב – באותם שנייה, או שעה, או שבוע – 
אתה הוא אחד מל"ו צדיקים, אלה שבזכותם העולם קיים.
"כשאני עושה דברים טובים, אני צדיק," אמר ר' אריה לוין, 
"ואחר כך מישהו אחר מאייש את התקן."

~ הציטוט מתוך הספר "נדיבות טובה" מאת רחל מראני

יכול להיות שברגע זה, בדרך שבה פועלים עכשיו, אנחנו חלק מל"ו הצדיקים…?
איך אנו בוחרים לפעול או להיות כרגע, במצב הזה, בכדי למלא את "התקן" באופן זמני…?

** 
תקן זמני ולא תפקיד קבוע.
פועל ולא תואר.

אחת המנהלות בקבוצה שהנחיתי השבוע שיתפה שהיא לא מחזיקה מעצמה אדם פרואקטיבי.
יש משהו מגביל, אולי אפילו מסוכן בחשיבה הזו, שעלולה להתפתח לנבואה שמגשימה את עצמה.
במקום לחשוב במונחים סטטיים של אני "X" או "Y", 
אפשר לחשוב במונחים דינמיים של "איך אני כרגע".
"האם אני נוהג בפרואקטיביות כרגע…? באיזה אופן… ?"

אחריות היא פועל.
פרואקטיביות היא פועל.
כנות היא פועל.
אכפתיות היא פועל.
אהבה היא פועל.
וכן הלאה…

**
חדשות טובות 1#

אף אחד לא נדיב/אוהב/מתחשב/חכם/רגיש/פרואקטיבי/ממוקד/…, כל הזמן בכל מצב.
אף אחד לא מושלם.
ממש כמונו.
וזה בסדר.

**
חדשות טובות 2#

הדברים ברי-שינוי.
אנחנו ברי-שינוי.
בני אדם בתהליך.

בכל רגע נתון יש לנו את האפשרות לפעול בדרך שאנו רוצים.
בדרך שאנו מאמינים שהיא נכונה, מתאימה, מדויקת, ערכית, מוסרית, …
בדרך שיכולה להיות שונה מהדרך שפעלנו בה עד כה.
גם עכשיו.
וזה לא מאוחר מדי.

**
למרות שאין לי וודאות של 100%, 
אני די בטוח שזכיתי לפגוש השבוע, לכמה רגעים, 
מספר אנשים בתקן זמני של ל"ו הצדיקים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

3 שאלות נוכחות למיקוד אנרגיה ותשומת לב

פעם קראו לזה ניהול זמן.
יש כאלו שקוראים לזה כך גם היום.
אני קורא לזה אחרת.
עבורי זה ניהול תשומת לב, נוכחות, אנרגיה…
השם המדויק פחות משנה.
מה שיותר משנה זו המהות.

אני מאמין שהמשאב הכי יקר וחשוב שלנו הוא תשומת הלב שלנו.
הבחירה הכי חשובה שלנו היא מה אנו עושים עם תשומת הלב שלנו.
בכל רגע נתון.
כל השאר מושפע מזה.

רואי חשבון יכולים לקרוא את הדו"חות הכספיים ולספר את "הסיפור" של החברה.
הדו"חות המפורטים של השקעות תשומת הלב שלנו חושפים את "הסיפור" שלנו.

**
"3 השאלות" של טוני רובינס הן כלי אפקטיבי במיוחד לפיתוח מודעות ומיומנות הנוגעות בתשומת הלב, נוכחות ואנרגיה.

1. במה אני מתמקד כרגע?
2. מה המשמעות של זה עבורי?
3. מה אני עושה לגבי זה?

כתבתי על כך יותר בהרחבה כאןוגם בחרתי להכניס את זה ככלי מספר 2# לסדרת "52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים".

** 
אני מוצא את "3 השאלות" של רובינס יעילות במיוחד במצבים מתפתחים, 
באירועים שבהם אנו "מופעלים" על-ידי טריגר מסוים. 
ואז, במקום לנוע בכוח האינרציה על אוטומט, אנו יכולים להחזיר את השליטה לידינו ולבחור.

בשבועות האחרונים, אולי בעקבות ההעמקה והעיסוק ב"שבעת ההרגלים" של סטיבן קובי, 
התגבש אצלי כלי משלים ל"3 השאלות" של טוני רובינס, המתחבר לנושא תשומת הלב והנוכחות.

אני עובד עם הכלי הזה כבר שנים, ורק בשבועות האחרונים הצלחתי לנסח אותו לעצמי במילים.

3 השאלות שהתפתחו אצלי מתאימות למצבי תיעדוף.
לבחירה בין אפשרויות שונות במצבים שבהם יש לנו מספר דברים שאנו רוצים (או שמצופה מאתנו) לעשות, ואיננו יכולים לעשות הכול.

**
3 השאלות שלי להגברת נוכחות ולמיקוד אנרגיה ותשומת לב:

1. איפה אני בוחר להיות עכשיו?
2. עם מי אני בוחר להיות עכשיו?
3. איך אני בוחר להיות עכשיו?

**
הסבר קצר ומספר דגשים:

1. איפה אני בוחר להיות עכשיו?
באיזה מקום פיזי או וירטואלי אני בוחר להיות עכשיו? 
בפגישה כזו או בפגישה אחרת?
האם אני מעדיף להישאר שעה נוספת בעבודה או להתחיל נסיעה לכיוון הבית?

איננו מבודדים מהעולם.
אנחנו חיים ומתנהלים בתוך הקשרים ומסגרות.
אנחנו ממלאים תפקידים שונים, המביאים איתם אחראויות וציפיות.

על תשומת הלב שלנו יכולים "להתחרות" מספר גורמים.

2. עם מי אני בוחר להיות עכשיו?
הנוכחות הפיזית (או הוירטואלית) הינה רק אחד ממרכיבי הנוכחות והשקעת תשומת הלב שלנו.
כשאני יושב בפגישה עם מספר אנשים ומישהו מהם מדבר – האם אני בוחר להתמקד בו, או באדם אחר כרגע?
אם בחרתי להישאר במשרד לשעה נוספת – האם אני מנצל אותה לפגישה עם אדם א', לשיחת טלפון עם ב', או שאולי אני מקדיש את הזמן לעצמי?
כשאני בסלון ביתי או בגינה הציבורית – האם אני נמצא עם אשתי או ילדיי? עם הסלולר שלי? עם קולגות לעבודה? 

3. איך אני בוחר להיות עכשיו?
איך אני בוחר להיות ומה אני בוחר לעשות?
האם אני בוחר להקשיב או לבטא את עצמי?
האם אני בוחר לחזק ולתמוך או להעביר מסר ולהביע דעה?
האם אני בוחר להיות דומיננטי ומוביל או מאפשר וזורם?
האם אני מתמקד באדם שאני בוחר להיות אתו עכשיו או שדעתי מוסחת?

**
3 שאלות הנוכחות מבוססות על מספר הנחות יסוד:

א. באפשרותי לבחור: איפה להיות, עם מי להיות, ואיך להיות. זה בידי.

ב. אני אחראי לבחור. האחריות היא עלי.

ג. הבחירה שלי משנה. לבחירה שלי יש השפעה.

ד. בכל רגע נתון אני יכול להיות במקום אחד, עם אדם אחד, בדרך אחת.

**
את האירוע שנערך אתמול ארגנו זמן רב מראש.

קיבלתי אליו הזמנה אישית וזה החמיא לי.
המארגנים בדקו איתי פעמיים בשבועות האחרונים אם אני מגיע,
מכיוון שהיה חשוב להם להבין ולהיערך בהתאם.
בשני המקרים אמרתי "ברור !".

אתמול, מספר דקות לפני שיצאתי לכיוון האירוע, משהו חדש התפתח.
קיבלתי טלפון מהבית עם בדיקה האם אני יכול לעזור בעניין משפחתי כלשהו.

דילמה.
להתפנות לעניין משפחתי ו"להפר מילה" שנתתי, או לעמוד בהתחייבות שלי ולוותר על עזרה עם העניין המשפחתי?

איך מחליטים…?

1. איפה אני בוחר להיות עכשיו..?
ברור שהייתי רוצה גם לסייע בעניין המשפחתי וגם להיות באירוע.
נראה שאינני יכול להיות בשניהם.
איפה אני בוחר להיות כרגע?
הבחירה והאחריות היא עלי.
אם אבחר לוותר על השתתפותי באירוע זה לא מכיוון שאין לי ברירה אלא מכיוון שאני מעדיף את זה.
ואם אבחר להשתתף באירוע ולוותר על עזרה עם העניין המשפחתי זה לא בגלל שאני לא יכול אחרת.

במקרה הנוכחי, לאחר התלבטות בת שתי דקות בחרתי להתמקד בעניין המשפחתי ולוותר על השתתפותי באירוע.

2. עם מי אני בוחר להיות עכשיו…?
הכי חשוב לי כרגע להיות עם נ. שארגנה את האירוע.
האירוע יתחיל בעוד פחות משעה וחשוב לי לעדכן את נ. שלא אגיע.
לפני מספר ימים הודעתי לה שאני מגיע ועכשיו אני משנה את זה.
אני יודע שהאירוע חשוב לה ושעבדו עליו לא מעט אנשים.
נתתי מילה ואני הולך להפר אותה.
לא נעים.

3. איך אני בוחר להיות עם נ. עכשיו…?
נ. ואני לא נמצאים באותו אזור כרגע.
האם להתקשר או לשלוח הודעה?
מה לכתוב או לומר?

בחרתי לכתוב לנ. הודעה אישית עם התנצלות ועדכון שלא אגיע.
את ההודעה הזו ניתן לכתוב בעשר שניות או במספר דקות.
לכאורה זו רק הודעה. 
רק לכאורה.
למעשה זו אפשרות להיות עם מישהי בדרך כלשהי.

איננו נמצאים בכל המקומות שאנו רוצים.
היינו רוצים להקדיש יותר זמן ליותר אנשים וליותר נושאים.
ברגע נתון, אנו בוחרים בדברים ובאנשים מסוימים ומוותרים על דברים ועל אנשים אחרים.
אנו עושים כמיטב יכולתנו, ולפעמים זה הרבה פחות ממה שהיינו רוצים.

לאט לאט…
קצת פחות שיפוטיות והלקאה עצמית.
קצת יותר חמלה ונוכחות.

**
רגע אחרי ששלחתי את ההודעה לנ. , 
בחרתי להיות במקום אחר.
עם אדם אחר.
בצורה אחרת.

**
בבוקר שישי שעבר בחרתי להשתתף ב"מרוץ העטלף", 
ולטפס ביחד עם עוד כמה מאות רצים את 5.5 הק"מ של העליות לבית אורן. 
בשלב מסוים, כשמסתכלים לפסגה, יש חשק לעצור.
זה נראה כל-כך גבוה, קשה מאוד, אולי קשה מדי.
החוכמה במצבים הללו, היא להתמקד רק בצעד הבא.
אם אצליח בכל רגע נתון, לעשות רק עוד צעד אחד, אחרי זמן מה אגיע לפסגה.

3 שאלות הנוכחות, הן תמיד שאלות על הצעד שמתחיל ממש עכשיו.
איפה חשוב לי להיות עכשיו? עם מי? ואיך?

כשם שקו בנוי מאינספור נקודות,
כך חיינו (מערכות יחסים, קריירה, בריאות וכו') הם במידה רבה תוצר של אינספור "מיקרו-בחירות" של השקעות תשומת לב.

המשותף לכל הבחירות, הוא שהן תמיד בחירות ברגע אחד נתון:
איפה, עם מי ואיך אנחנו בוחרים להיות כרגע?

רבי נחמן מברסלב אמר את זה בדרכו:
"אתה נמצא במקום בו נמצאות מחשבותיך.
ודא שמחשבותיך נמצאות במקום בו אתה רוצה להיות."

אני מרשה לעצמי להוסיף: 
ודא שמחשבותיך ומעשיך נמצאים במקום ועם האנשים בו חשוב לך להיות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

6 שיעורים משמעותיים מהשבוע

מאמן כדורסל מקבל מאות החלטות במשחק.
ההחלטות הללו הן ביטוי של מחשבותיו, הדברים שהוא מאמין בהם ושל סדרי העדיפויות שלו.
ההחלטות הללו משפיעות על המשחק ועל השחקנים, קובעות ומגדירות במידה רבה איזה מאמן הוא.
מאמן כדורסל מקבל החלטות רבות גם באימונים, לפני ואחרי המשחק.

בדומה למאמן כדורסל, אדם מקבל אינספור החלטות במהלך יום נתון בחייו.
החלטות היכן להשקיע את תשומת לבו, מה לומר ומה לא, איפה להיות, מה לעשות,
איך לנהוג, אלו דברים לתעדף גבוה ואלו דברים לתעדף נמוך.
ההחלטות הללו הן ביטוי של האדם.
מהן ניתן ללמוד עליו ועל תהליכים שהוא עובר וחווה.
ההחלטות והבחירות הן השתקפויות של האמונות, הערכים וסדרי העדיפויות של האדם.
חיים נוצרים ומעוצבים ברגעי החלטה.
כל יום.
בכל רגע נתון.

**
השבוע בחרתי לפרסם פוסט בפייסבוק בנוגע לנושא טעון, כואב ומורכב.
הפוסט היה טריגר חזק עבור אנשים רבים.
חלקם בחרו להגיב בפומבי או בפרטי.

כ-30 שעות מפרסום הפוסט, לאחר שיחות והתכתבויות עם לא מעט אנשים, 
בחרתי לפרסם התייחסות נוספת לנושא. 

מספר למידות ושיעורים משמעותיים שלי מהשבוע:

1. שיעור בענווה.

השקעתי לא מעט מחשבה לפני הפוסט הראשון.
כתבתי, מחקתי, שוב כתבתי ושוב מחקתי.
הוא לא נכתב בשליפה או לאחר יד.
היה לי ברור מה אני רוצה לומר והקדשתי זמן לניסוח של זה.
האמנתי שזה יעבור בצורה הרבה יותר ברורה וחלקה ממה שקרה בפועל.
נושאים מסוימים מורכבים מדי וכל נגיעה בהם יכולה להציף הרבה כאב וקושי.
כשנוגעים בנושא טעון ומורכב הסיכוי שדברים יובנו כפי שאנו רוצים, קטן משמעותית.
כשנוגעים בנושאים מורכבים חשוב לזכור שנקודת המבט שלנו מוגבלת וההבנה שלנו מצומצמת.
אנו מודעים למה שאנו מודעים ואיננו מודעים למה שאיננו מודעים.

** 
2. שיעור במורכבות.

אנו מתורגלים בחשיבת שחור ולבן, בתפיסת "או-או", בבחירת צד, 
בקטלוג של האם מישהו נגדנו או בעדנו, אשם או זכאי, טועה או צודק.
אנחנו מחפשים שורות תחתונות, סיבות פשוטות ופתרונות ברורים.
קשה להחזיק ולהקשיב למחשבות מורכבות.
קשה להיות נוכח ולהישאר נוכח במצבים מורכבים.

** 
3. שיעור באחריות.

כשאנו בוחרים לכתוב או לומר משהו, אנשים שונים יפרשו את זה בצורות שונות.
אין לנו שליטה על כך.
זה לא מוריד מהאחריות שלנו.
הצורה שבה נבחר לכתוב, להתבטא או לפעול, משפיעה על הדרך שבה אנשים ישמעו או יראו אותנו.
אין לנו שליטה ויש לנו השפעה.
לאחר פרסום הפוסט הראשון, התלבטתי האם לכתוב התייחסות נוספת או לוותר על זה.

סיפרתי לבתי שאני שוקל לתת לפוסט "לדעוך" מבלי לפרסם התייחסות נוספת,
מפני שפלטפורמת הפייסבוק מקשה על קיום דיונים מורכבים ומעודדת קיצוניות והתלהמות. 
התשובה של בתי היתה: "אם בחרת לכתוב את הפוסט בפלטפורמה הזו,
קח אחריות ותמשיך גם עם ההבהרה שלך באותה פלטפורמה".

** 
4. שיעור בהשפעה.

השבוע הבנתי שיותר אנשים קוראים את הפוסט, מאשר אלו שמגיבים אליו בצורה כלשהי.
פוסטים בפייסבוק הם רק דוגמא.
אנחנו על "הבמה".
לדברים שאנו אומרים או עושים יש השפעה.
ההשפעה יכולה להיות שלילית או חיובית, ובכל מקרה היא קיימת.
אותה התנהלות יכולה להשפיע בצורה שונה על אנשים שונים.
על-פי "מבחן העיתון" כדאי לנו לבדוק עם עצמנו כיצד היינו מרגישים אם מה שאנו אומרים או עושים היה מתפרסם בעיתון. 
היום, בעידן הרשתות החברתיות והמכשירים הסלולריים, הנראות והחשיפה הרבה יותר גבוהים מבעבר.
לדרך שבה שאנו פועלים יש השפעה.
בין אם אנו מכירים בכך ובין אם לא.

**
5. שיעור בחברות.

השבוע זכיתי לדבר ולהתכתב עם מספר חברים.
חלקם לא אהבו את הפוסט שכתבתי או לא הסכימו איתו, והיה חשוב להם לשתף אותי בכך.
לאחרים היה פחות חשוב להתייחס לפוסט ויותר חשוב לבדוק לשלומי.
יש בי הכרת תודה על חוויות של חברות היכולה להחזיק מורכבות, 
ועל דיאלוג מחבר הממשיך להתקיים גם במצבים טעונים.
חברות היא ערך חשוב בעיני.

מישהי שאלה אותי למה הנקודה הזו כ"כ נגעה בי.
התשובה שלי פשוטה…אפילו קצת מביכה… :
אנחנו רוצים להרגיש רצויים ואהובים.
אנחנו רוצים שיראו, יבינו ויקבלו אותנו.
אנחנו רוצים להרגיש בטוחים בקשרים החשובים שלנו.

וכשמישהו נמצא שם איתנו ועבורנו, זה מרגש. ולא מובן מאליו.

** 
6. שיעור בערכים.

השבוע חזרתי לפוסט "6 הערכים המובילים שלי" שפרסמתי לפני מספר שבועות.
למידה, שירות, אחריותיות, חמלה, הכרת תודה, שמחה.
השבוע הזה סיפק לי מראה חזקה + הרבה הזדמנויות לנסות לחיות עפ"י הערכים הללו.
לא תמיד זה קל. 
לפעמים זה אפילו קשה.
בקטעים הללו אין 100%.

כולנו בני אדם בתהליך…
חשוב לטפח חמלה לא רק כלפי אנשים אחרים, אלא גם, ובמידה רבה כלפי עצמנו…

בתי שאלה אותי השבוע האם אני מתחרט על כתיבת הפוסט. 
אני לא. 
הכוונה שממנה נכתב הפוסט והדברים שניסיתי לומר בעינם עומדים. 

האם הייתי מתנסח אחרת? בוודאי. 
הדרך שבה נכתבו הדברים היתה טריגר חזק ועוררה הרבה אי הבנות וכאב שצר לי עליהם.

** 
החיים שלנו נבנים ברגעי החלטה.
בכל רגע נתון יש לנו את האפשרות לבחור.
הבחירות שלנו משקפות את הערכים שלנו ויוצרות מערכות היחסים שלנו ואת חיינו.

הלוואי הלוואי הלוואי שכולנו נדע פחות סבל ויותר שמחה. 
פחות כאב ויותר שלווה.
פחות שנאה ויותר אהבה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

למידות ממאיר שמגר ז"ל

השבוע נערכה הלווייתו של מאיר שמגר, אשר כיהן במשך 12 שנים כנשיא בית המשפט העליון.
רבים ספדו לו, וביניהם נשיא המדינה, ראש הממשלה ונשיאת בית המשפט העליון.
נשמע שישנה הסכמה חוצת מחנות והערכה עצומה כלפי השופט מאיר שמגר ותרומתו המשמעותית למדינת ישראל.
לצד כל המספידים הבכירים ורמי המעלה, הספידו את מאיר גם בני משפחתו.
שני הספדים נגעו לליבי במיוחד.
הם התמקדו במאיר שמגר האדם ואיש המשפחה.
האחד של בנו רם והשני של נכדתו דפנה.
(הציטוטים הועתקו מתוך אתרי הרשת).

**
בנו של שמגר, רם:

"אבי נהג לומר בצניעות בסיטואציות כאלה שבהם דיברו בשבחו שהם מופרזים ואין בהם צורך. 
דברים שנאמרו ראויים ובמקומם ואנו מודים לכולם מקרב לב. 
היום אנו נפרדים בצער עמוק מאבי. 
כל מי שנחשף לפועלו חווה את גודל אישיותו. אבא היה איש צדק מנהיגות וממלכתיות.
הוא היה איש ספר ידען. 
אבא נדמה בעיני ובעיני רבים כמי שאוחז בידו במצפן החיים. 
ידע להבחין בין אמת ללא אמת בין צדק לעוול. 
מעבר למעשיו ופועלו של אבא, הערכים שהטמיע בנו וסימני הדרך שטבע במו ידיו ימשיכו להתוות את דרכנו באשר נלך. 
אבא נשאר בנו. בילדיו ונכדיו. ובמינונים משתנים בחברה הישראלית כמכלול.
הערכים שאבא יצק בנו יחד עם אמא, משפחתיות אכפתיות חריצות ומקצועיות וזאת בדרך של מתן דוגמא אישית, עיצבו אותנו למסלול החיים. 
בראש ובראשונה היה איש משפחה. 
אבא וסבא מנחה תומך ואוהב שנכון לעשות הכל למען ילדיו ונכדיו."

**
דפנה שמגר, נכדתו:

"היום אנו נפרדים בצער עמוס מסבא, תחושה מעט מוזרה שאני ניצבת כאן קבל עם ועדה באירוע מהאישיים והפרטיים שיש לו אדם בחייו, אך זהו פועל יוצא ומבורך מכך שהסבא האישי שלנו היה בן אדם מוערך. 
לשמחתי ולגאוותי, סבא היקר היה מאותם יחידי סגולה. 
אנו נכדיו פוגשים הערכה זו בחיי היום יום מכול השכבות בחברה.

בשבילנו נכדיך – גדי, תמרי, נעמה, גלעד, נטע, עמרי, תומר ואני – 
אתה מן הסתם קודם כל סבא. סבא מאיר. 
סבא תומך, מנחה ואוהב שנכון לעשות הכול למען נכדיך. 
כל אחד מנכדיך בחר ועדיין בוחר נתיב משלו בחיים, אך כולנו חולקים את מסכת הערכים שקיבלנו ממך, לא בדרך של הטפה אלא בדרך של הערכה אישית. 
אכן התחושה להיות הנכדים של סבא מאיר היא תחושה של כבוד לערכים שבהם האמנת ובהם דיברו הדוברים הנכדים לפניי.

באחד הביקורים שלי כאן בבית המשפט העליון, כמפקדת צוות בבית הספר לקצינים, הגעת לדבר איתנו.
דיברת על התפקיד החשוב והעיקרי, וזה להיות אדם שמקשיב.
לא מדובר רק הזכות להעלות את הטענות של כל צד אלא על הלכה למעשה להקשיב, 
אחרת המשפט לא יהיה משפט צדק ואתה כשופט לא תבצע את עבודתך כראוי, 
וככה ממש כמו השופט שמגר היית 'סבא מאיר'. 
הרגישות לרחשי הלב והרצונות האישיים שלנו הייתה בולטת במיוחד".

**
סביר להניח שרובנו לא נוספד על-ידי ראש הממשלה ונשיא המדינה כשיגיע יומנו.
לרבים מאיתנו יש משפחות. בני ובנות זוג, ילדים ונכדים.
הספדים שכאלו לא ניתן לרכוש בכסף, או במאמץ מרוכז ואינטנסיבי בן מספר שבועות.
מערכות יחסים שכאלו נבנות לאורך שנים, יום אחר יום, מפגש אחר מפגש.
מרבית האנשים יאמרו שהמשפחה היא הדבר הכי חשוב בחייהם.

איך הדבר הזה מקבל ביטוי ביום-יום…?
עד כמה אנו פרואקטיביים, ממוקדים במה שהכי חשוב ולוקחים אחריות על הבחירות שלנו בשגרה..?
איך אדם צריך לחיות את חייו, על מנת "להרוויח את זכותו" להיות מוספד בצורה הזו על ידי ילדיו ונכדיו..?

העניין הוא כמובן פחות איך בוחרים להיפרד ממך האנשים היקרים בחייך כשמגיע היום,
ויותר איך נראית ומרגישה מערכת היחסים ביניכם ביום-יום. 
מה חושבים עליך ואיך מרגישים בנוכחותך האנשים החשובים בחייך.

**
חבר יקר שלי, אדם שאני אוהב ומעריך, חווה אתגר משמעותי השבוע.
חלק ממה שהוא עובר עכשיו הוא תוצר של בחירות שהוא בחר ופעולות שהוא עשה בעבר.

מספר מחשבות ותזכורות שהתחדדו לי (שוב) בימים האחרונים:
– יש לנו את החופש לבחור.
– לבחירותינו יש השלכות על חיינו ועל חיי אחרים.
– יש לנו אחריות: כשאנו בוחרים בדרך פעולה מסוימת, אנו מקבלים "בעסקת חבילה" גם את השלכות הבחירה.
– הבחירות שלנו משפיעות על חיינו ומעצבות אותן.
– לפעמים זה מורכב: מעבר לטוב ורע. מעבר לשחור ולבן. מעבר לנכון ולא-נכון.
– חמלה עצמית וכלפי אחרים: אנחנו יצורים אנושיים, שלמים ולא מושלמים.
– ההווה שלנו הוא תוצר של בחירות העבר שלנו.
– העתיד שלנו נוצר עכשיו בבחירות שאנו עושים היום.
– היום הוא היום הראשון של שארית חיינו.
– היום הוא זמן טוב.
– זה לא מאוחר מדי.  

**
ג'ק קורנפילד מחבר בין חופש לאחריות בספרו "אין זמן טוב מההווה":

"כשאתם מרגישים שחייכם עמוסים מדי, התזכורת שיש לכם אפשרות להיות חופשיים עלולה להיות מערערת.
כן, אתם חופשיים לבחור את הגישה שלכם עוד היום – 
לבחור להיות אסירי תודה, אמיצים, מפוחדים, מרירים או אוהבים.
אך חשוב מכך, אתם חופשיים – עם כל ההשלכות הנלוות לכך – 
להתפטר מעבודתכם, להקים עסק, להינשא או להתגרש, ליצור יצירת אמנות, 
לאמץ ילד, להיות במקום שלא הייתם בו, לסגור את חשבון האימייל שלכם.

חופש עלול להיות מסחרר לחלוטין.
למרבה המזל, אינכם חייבים לעשות את כל הצעדים הללו בבת-אחת או בזמן כלשהו.
למעשה, כבר עשיתם את הבחירות שאיתן אתם חיים.
אך אתם אכן חופשיים לשנות מסלול.
חייכם כבולים וחופשיים בו-זמנית, עם מגבלות והשלכות.
פעלו כחוק או שתמצאו את עצמכם בכלא.
נהגו בנתיב הנכון של הכביש או שתמצאו את עצמכם בבית החולים או בקבר.
הדרך הטובה ביותר להתמודד עם מרחבי החופש היא להשקיט את התודעה ולהקשיב לליבכם.
ליבכם ידריך אתכם באהבה ובהתחשבות אל ההחלטות הטובות ביותר, מתוך הבנה עמוקה וכנות."

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

עצירה לחגיגה

הרעיון לקבוצת "7 ההרגלים" נוצר לפני כחודש וחצי.

בשבועות האחרונים חלק לא קטן מהאנרגיה שלי הוקדש לבניית התוכנית ולגיבוש הקבוצה.
השלב זה מסתיים כעת, והתוכנית תחל מייד לאחר החגים.

עצירה למספר חגיגות ולהכרות תודה:

א. אני עוצר את ההרשמה במועד שהגדרתי, עומד במילה שלי. לעצמי ולאחרים.

**
ב. תהליך גיבוש הקבוצה דרש ממני "להימתח": לחשוב יצירתי, להשקיע יותר ממה שחשבתי שאשקיע, להפשיל שרוולים ולעבוד בזה.

דברים שלא באים בקלות מסייעים לנו לגדול ולצמוח.
בשבועות האחרונים צמחתי.

**
ג. מספר מועמדים שבחרו להצטרף לתוכנית עשו זאת מתוך הכרות אישית איתי וניסיון עבר בתהליכים איתי.

אנשים שבוחרים לעבוד אתך שוב, ומוכנים להשקיע בכך זמן, כסף ואנרגיה זה משוב חזק ומשמעותי.

**
ד. מספר מועמדים הגיעו בזכות אנשים שמכירים אותי ושהמליצו על עבודה איתי.

יש בי הכרת תודה לכל אותם ממליצים (לחלקם אני מודע ולאחרים לא…) על המתנה הזו.
המלצה אישית מהלב היא בעלת ערך עצום, אינה מובנת מאליה ולא משהו שניתן לקנות.

**
ה. עם היציאה לדרך, קיוויתי שתתגבש קבוצה יוצאת דופן, שתהווה את אחד מיתרונותיה המרכזיים של התוכנית.

לתחושתי אנחנו שם.
יש בי התרגשות מהמחשבה על העבודה עם כל אחד ואחת מהמשתתפים ועל התהליך המשותף הצפוי בחודשים הקרובים.
בין היתר, מהלמידה וההתפתחות שאני אזכה לה. מכל אחד ואחת מהם. ומהתהליך.

**
ו. כמחצית מהמועמדים ששוחחתי אתם בשבועות האחרונים לא ייקחו חלק בתוכנית.

הסיבה: מסקנה שהגענו אליה שהתוכנית אינה מתאימה למה שהם מחפשים.
אני חוגג תהליך שבו הצלחתי להחזיק את עקרון "ההתאמה ההדדית" במספר מצבים,
הכוללים הקשבה לצרכי מועמדים (בשונה מניסיון לשכנע), ויתור על הכנסה (במקומות שבהם אין התאמה) ומוכנות להגיד "לא" (שלא פשוט לומר, ולא נעים לשמוע).

**
ז. אומרים שהדרך הכי טובה ללמוד משהו היא ללמד אותו.

המחויבות שלי לתוכנית "7 ההרגלים", נובעת בין היתר מרצון להטמיע את ההרגלים הללו עוד ועוד בחיי.
אני כבר יכול לחוש בהשפעה העצומה של זה עלי.

**
ח. הדרך שבה אנשים מילאו את שאלון הכוונות והפתיחות שבה הם שיתפו אותי בכך, 
מאפשרת לי הצצה לחייהם, לדברים החשובים להם ולאתגרים שהם מתמודדים עמם.

יש בי הכרת תודה עצומה על הזכות וההזדמנות לעבוד עם האנשים הללו, באזורים הללו.
השיחות השונות מילאו אותי, העמיקו את הכרת התודה שלי ולימדו אותי ענווה.
אני מחזיק כוונה שהתוכנית תתרום משמעותית לחייהם של המשתתפים במסעות השונים שהם עוברים.

**
ט. מילים רבות נאמרו ונכתבו, והתוכנית עדיין לא החלה.

יש עוד המון עבודה וחובת ההוכחה עדיין כאן. "עלי".
כל-כך הרבה דברים יכולים לקרות.
השיתוף הזה הוא עצירה לחגיגה של דרך.
של הדרך עד כה.
יש בי שמחה על היכולת הזו שהתפתחה בי עם השנים:
על אפשרות להנות גם מהדרך, עוד לפני שהמטרה הושגה או הושלמה.
מבלי להתמקד אך ורק בדברים שעוד לא קרו.
מבלי ליפול לשאננות או לזחיחות.
מבלי לחשוש מעין הרע.

**

לקינוח, שני ציטוטים שאהבתי מתוך מתוך הספר "אין זמן טוב מההווה" מאת ג'ק קורנפילד 

"מסירות ומחויבות הן תכונות נפלאות שמתאזנות באופן הטוב ביותר עם אהבה ותבונה.
אתם יכולים להציב מטרות, לגייס את כל כוחותיכם, לעבוד במרץ ולעשות כמיטב יכולתכם,
אך התוצאות לעולם אינן ודאיות.
ההישגים המזהירים ביותר אף הם בני חלוף, פסגת האמנות היא הצהרה יפהפייה, והחיים ממשיכים הלאה.
החופש מצריך מסירות ומחויבות, אך בלי להיאחז בתוצאה."

**

"אלילת הקולנוע הצרפתייה ז'אן מורו אמרה פעם בראיון, 'אני אמות צעירה מאוד.'
'כמה צעירה?' שאלו אותה.
'אני לא יודעת… 
אולי בגיל שבעים, אולי שמונים, אולי תשעים.
אבל אני אהיה צעירה מאוד.' "

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

דוגמא אישית לא מושלמת + הזמנה לתכנית

חבר שאני אוהב ומעריך שיתף אותי השבוע:

"בשבועות האחרונים הגדרתי לעצמי איך אני רוצה שהקשר שלי עם ילדיי ייראה.
ניסחתי לעצמי בכמה משפטים את 'תמונת ההצלחה' של הנושא הזה שכל-כך חשוב לי.
התהליך ארך מספר שבועות כשבכל פעם דייקתי את זה קצת יותר.
השבוע סיפרתי על כך לילדיי הבוגרים ושאלתי אם יעניין אותם לראות את זה.
לאחר שהשיבו בחיוב, שיתפתי אותם בחזון ההורות שכתבתי והזמנתי אותם לתת לי משוב.
הסברתי להם שזה המקום שאני שואף אליו ולא המקום שאני נמצא בו כעת.
שהם יכולים לסייע לי בכך שהם יזכירו לי את זה ביום-יום ויעזרו לי לראות מצבים שבהם מתקיים פער בין מה שכתבתי לאיך שאני מתנהג, כמו גם מצבים שבהם ההלימה גבוהה.
אני כל כך שמחתי שעשית את זה (גם הניסוח וגם השיתוף). אני בהיי !!!"

באישורו של החבר, אני משתף את המשפט המסכם שלו מאותו חזון:

"אני מהווה דוגמא אישית משמעותית ולא מושלמת לילדיי המשפיעה עליהם והתורמת לרווחתם ולהתפתחותם."

אתם יכולים לדמיין את ההשפעה של התהליך הזה על חיי החבר וילדיו? על הקשר ביניהם?

**
גם הפעם, כמו בכל שבוע, ש. ואני דיברנו על "האבנים הגדולות" שלה לשבוע הקרוב.
"האבנים הגדולות" הן מושג המסמל את סדרי העדיפויות הגבוהים שחשוב לך לקדם.
בשיחות עם ש. אנחנו מתמקדים ב-"אבנים הגדולות" שלה בעבודה.
ש. התבאסה שבמהלך השבועיים האחרונים היא לא התפנתה לטפל באחת האבנים הגדולות שהיא הציבה לעצמה.
חלק מזה נובע מאירועים לא מתוכננים וזמינות מוגבלת וחלק מזה מהתחמקות מהתמודדות.

המשמעות עבור ש. היא, שנושא שהיא מגדירה אותו כחשוב מאוד, לא קיבל מספיק תשומת לב.

שני דברים קורים כשאנו עובדים על בסיס קבוע עם "אבנים גדולות":
א. אנו הרבה יותר ממוקדים בדברים הממוקמים גבוה בסולם העדיפויות שלנו.
ב. אנו מרגישים הרבה יותר אי-נוחות בריאה כשאותם דברים לא "מטופלים" על ידנו.

יותר קל לראות. יותר קשה לברוח.

**
בסיום סדנה שהנחיתי השבוע, הזמנתי את המשתתפים להתחייב בפני עצמם,
לביצוע תהליך מסוים שהוצג בסדנה ושהם התלהבו ממנו (כחצי שעה בשבוע).

ההתחייבות היא לחודש אחד בלבד.
לאחר מכן הם יוכלו לבחור אם להמשיך בכך.
הסברתי להם שהם לא "צריכים" להתחייב.
שהם נמצאים בפני נקודת בחירה כרגע, שיכולה להשפיע על חייהם בחודש הקרוב.

ביקשתי מהם שיתחייבו בשני תנאים:
1. רק אם הם מאמינים שזה משרת אותם.
2. אם הם באמת מתכוונים לעשות זאת.

כשליש מהאנשים בחדר הרימו ידיים.

**
חדשות טובות:

א. זה באחריותנו.
ב. אנו יכולים לבחור.
ג. מה שאנו עושים משנה.

אין לנו שליטה על הקלפים שאנו מגרילים.
אנחנו יכולים לבחור איך אנחנו בוחרים לשחק איתם.
אנחנו יכולים לבחור האם להמשיך לשחק במגרש הזה או במגרש אחר.

החדשות הטובות הן שזה בידיים שלנו.

החדשות הפחות טובות:
אם לא ניקח אחריות, נבחר ונעשה, אנחנו מקטינים משמעותית את הסיכוי שמה שאנו רוצים יקרה. 

בריחה מאחריות, האשמת אחרים והתקרבנות יכולות לזכות אותנו לפעמים בקצת סימפטיה ובנוחות זמנית.
הן כנראה לא יקדמו אותנו.

דוגמא:
כשאני ניצב בצומת קריירה ומתלבט בין 3 אפשרויות שונות, זה בידיים שלי.
לעתים, אף אחת מהאפשרויות לא תהיה מיטבית עבורי.
בכל אחת מהן יש סיכוי שאשלם מחיר כלשהו.
אולי אפילו מחיר גבוה.

ועדיין, זו אחריותי.
יש לי יכולת לבחור.
מה שאעשה, ישנה.

ההווה שלי הוא שיקוף של בחירות ופעולות מהעבר.
הבחירות והפעולות שלי בהווה יוצרות את העתיד שלי.

היום זה זמן טוב ליצור את העתיד שלי.

**
הקטעים שלמעלה מתחברים ל-3 ההרגלים הראשונים ב"7 הרגלים":

1. "היה פרואקטיבי" הוא הרגל האחריות והבחירה.
2. "התחל מהסוף" הוא הרגל המנהיגות: מה תחשב הצלחה בחייך?
3. "העיקר להתחיל בעיקר" הוא הרגל הניהול: יישום והוצאה לפועל של תמונת ההצלחה.

הרגלים 4-6 מחזיקים עבורי את המהות של תקשורת מקרבת:

4. "חשוב מנצח-מנצח" – הרגל הכוונה ההדדית.
5. "שאף קודם להבין, ורק אח"כ להיות מובן" – הרגל ההקשבה.
6. "צור סינרגיה" – הרגל שיתוף הפעולה.

העוצמה וייחוד שאני מוצא במודל של סטיבן קובי נובעים מהאיזון החשוב שבין המימדים:
חשיבה ורגש.
טווח ארוך וטווח קצר.
מהות ופרקטיקה.
תהליך ותוצרים.
מערכות יחסים ותוצאות.

**
תכנית "7 ההרגלים" תיפתח בקרוב, יום ראשון 27.10, ממש אחרי החגים.

אני מקווה שבעקבות הפוסט הזה 5 אנשים נוספים יצטרפו לקבוצה:
לתהליך בן 12 מפגשים (10 בוידאו + 2 פרונטליים) של לימוד ועבודה במסגרת קבוצתית איכותית, תומכת ומדרבנת.

הגשת שאלון כוונות המהווה תנאי הצטרפות לתכנית אפשרית עד ערב סוכות, ביום ראשון ה 13/10.

הפרטים המלאים על התכנית וקישור לשאלון הכוונות בקישור הבא.

בכדי לעודד הרשמה החלטתי לתת הנחה של 1500 ₪ למשתתפים שיירשמו בזוג:
5,400 ₪במקום 6,900 ₪.

אם אתם מתלבטים ורוצים לשוחח אנא שלחו לי מייל חוזר ואצור אתכם קשר.
(כל עוד יישארו מקומות פנויים בקבוצה).

**
עקרון המסדרון:
(בהשראת בריאן טרייסי)

כשאתה עומד במבואה, ומביט אל תוך המסדרון, אין לך סיכוי לראות את הדלתות השונות שלאורכו.
רק אם תבחר לעשות צעד, להיכנס למסדרון ולהתחיל ללכת בו, תוכל להבחין בדלתות שלאורכו.
חלקן תהיינה פתוחות ואחרות תהיינה סגורות.
חלקן תהייה צפויות ואחרות מפתיעות.
תוך כדי תנועה תוכל לבחור האם להיכנס מבעד לאחת מהן או להמשיך הלאה.
יש בזה משהו שיכול להלחיץ: חוסר וודאות, שחרור שליטה, יציאה מאזור נוחות.
מרתיע להיכנס למסדרון שאיננו רואים את כולו ואיננו יודעים לאן הוא מוביל.
התנועה קדימה מייצרת משהו…

תכנית "7 ההרגלים" היא "מסדרון" שאפשר להתחיל לצעוד בו.
תהליך שניתן להצטרף אליו ולעבור אותו.

זה באחריותנו.
יש לנו בחירה.
מה שאנחנו עושים משנה.

זמן לקבל החלטה

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter