כל הפוסטים של Ronny Weinberger

שלושה בנאים

אדם הולך ברחוב ורואה שלושה בנאים מניחים לבנים זו על זו.
"מה אתה עושה?", שואל האדם את הבנאי הראשון.
"אני עובד עבודה פיזית קשה ומשעממת בשמש היוקדת הזו, מבזבז את חיי על בניית קיר אבנים חסר משמעות שאף אחד לא באמת צריך."
"מה אתה עושה?", שואל האדם את הבנאי השני.
"אני עובד בעבודה קשה וחדגונית שאינני נהנה ממנה, אבל לפחות היא מאפשרת לי להשתכר בכבוד ולפרנס את משפחתי."
"ומה אתה עושה?", שואל האדם את הבנאי השלישי.
"אני בונה בית יציב ואיכותי למשפחה אוהבת שתגור בו שנים רבות ותחיה בו חיים מלאים".

**
סיפור שלושת הבנאים מציג שלוש צורות התייחסות למשמעותם של הדברים שאנו עושים או חווים.

על פי נקודת המבט של הבנאי הראשון למה שאנו עושים אין משמעות ואנו נאלצים לעשות אותו.
הבנאי הראשון מאמין שהמציאות נכפית עליו ואין לו ברירה או בחירה בנוגע למה שקורה.

על פי נקודת המבט של הבנאי השני למה שאנו עושים יש משמעות כלשהי. מה שקורה תובע מאיתנו לא מעט ויש לו מחיר, אבל אנחנו גם מרוויחים ממנו.
הבנאי השני מאמין שהחיים הם לא פיקניק, שהוא צריך למלא את תפקידו, להכיר תודה על הצרכים שמתמלאים וללמוד לחיות עם אלו שלא מתמלאים.

על פי נקודת המבט של הבנאי השלישי אנחנו יוצרים את חיינו.
הבנאי השלישי מאמין שיש לו בחירה בנוגע למה שהוא עושה ולמשמעותם של הדברים.
הוא מבין שהוא ופעולותיו הם חלק ממשהו גדול יותר שהוא יכול להתחבר אליו ולתרום לו.

**
לפני מספר שבועות אימצנו את מייקי – גור כלבים מקסים ואנרגטי.

השבועות האחרונים היו אינטנסיביים ומצאנו את עצמנו משקיעים בו שעות רבות בכל יום: טיפולים, טיולים, איסוף צרכים, "עניינים" עם קייטי החתולה, יללות אל תוך הלילה ועוד ועוד.
בזכות מייקי מצאתי את עצמי מדלג השבוע בין נקודות המבט השונות של שלושת הבנאים.

נקודת המבט של הבנאי הראשון עוררה בי מרמור ותסכול:
הכלבלב הזה הוא "תיק" לא קטן שמכניס הרבה עומס לחיי. אני משקיע בטיפול בו שעות בכל יום.
זה מגיע בתקופה מאוד אינטנסיבית עבורי , מגביל אותי ופוגע לי בחופש ובאיזון שכל-כך חשובים לי.
פרויקטים שלי מתעכבים, הקשב שלי מוגבל ואני מוצא עצמי מתרוצץ בין דברים בלי מנוחה.
לפחות עשר פעמים ביום אני אוסף את הצרכים שלו.
שעות השינה שלי נפגעו משמעותית – בימים האחרונים אני ישן בסלון כדי שהוא לא ירים את הבית ביללות.
למה אני צריך את השיט הזה??
למה אמרנו "כן" לפרויקט הזה??

נקודת המבט של הבנאי השני הקטינה את המרמור והכניסה יותר קבלה רוגע:
כן, הדברים אינטנסיביים עכשיו, וזה לא תמיד כיף, אבל זו תקופת מעבר ומתישהו זה יירגע.
אני לא היחיד שמשקיע בו ומטפל בו ואנחנו עושים את זה ביחד.
הטיפול בו הוא עוד משימה שעלי למלא במסגרת שלל משימות הבית והמשפחה שנחלקות בינינו.
לטיפול בכלב יש היבטים כיפיים (הוא באמת חמוד הכלבלב הזה !) וגם לא מעט מחירים. זה מה יש.
כדאי להפסיק להתבכיין או להתמרמר ופשוט לעשות.

נקודת המבט של הבנאי השלישי עוררה בי התרגשות, הכרת תודה ושמחה:
זה לא "תיק", זו תשתית משפחתית שנבנית עכשיו.
הכלבלב הזה יכניס לחיינו הרבה מאוד אהבה, חיבור וחוויות משותפות.
בתור ילד גדלתי עם כלבה ואני כל-כך שמח שגם ילדיי יהנו מקשר שכזה.
בקרוב הטיולים עם מייקי יאפשרו לנו המון זמן איכות ביחד.
כשאני ישן אתו בסלון (כמה רע זה נשמע..?) אני מאפשר לשאר בני הבית לישון כמו שצריך.
שנים על גבי שנים אשתי התעוררה בלילות להניק את הילדים כשאני ישנתי. זו ההזדמנות שלי "להחזיר" קצת.

**
את שלושת הבנאים אנחנו יכולים לפגוש בתוכנו וסביבנו בכל יום, פעמים רבות ביום.

"הבנאי הראשון" עושה משהו כי אין לו ברירה גם כשזה הדבר האחרון שמתחשק לו לעשות.

"הבנאי השני" עושה משהו כי זה משרת מישהו או משהו אחר שחשוב מספיק. גם הוא לא נהנה מכך ומאמין שחייבים לעשות זאת.

"הבנאי השלישי" עושה את זה כי הוא בוחר לעשות את זה (הוא מבין שהוא לא חייב). הוא מבין שזה חלק ממשהו גדול, חשוב ומשמעותי שהוא יוצר בחייו.
גם כשהוא לא נהנה ממה שהוא עושה הוא מקבל באהבה ובסקרנות את העובדה שקשיים ואתגרים הם חלק מהדרך.

על פי גישות רוחניות מסוימות לשום דבר שאנו עושים, רואים או פוגשים אין משמעות.
המשמעות היחידה שאנו חווים היא המשמעות שאנו בוחרים לייחס למה שקורה.
האם טיפול בכלב הוא "תיק", "עוד מטלה", או "תשתית למשפחה"?
האם עומס גדול בעבודה הוא "משבר בלתי נסבל שנכפה עלינו", "תקופה קשה שצריך לעבור", או "הזמנה לגדילה אישית -מקצועית ולהתארגנות מחדש?"
האם גילוי מחלה קשה היא "קללה שנפלה עלינו", "מלחמה שחייבים לנצח בה", או "הזדמנות להיות במקום משמעותי עבור בני משפחתי, לגדול ולהתפתח כאדם?"

לאף אחת מהשאלות הללו אין תשובה אחת ויחידה.
אנחנו בוחרים את התשובה, את נקודת המבט ואת המשמעות שאנו מייחסים מה שקורה.
הבחירה שלנו משנה אותנו, משפיעה על המחשבות-רגשות-פעולות שלנו ויוצרת את חיינו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ארבע דרכים להקטנת מתח בחיים

אחד האתגרים הכי נפוצים והכי חשובים שאני נתקל בהם בכל שבוע הוא ניהול מתחים ועומסים.

אני מבחין בין שני סוגים של מתחים: עומס אובייקטיבי ומתח נפשי.
עומס אובייקטיבי הוא מצב שבו אנו עושים כמות רבה של משימות ועבודות.
מתח נפשי הוא מצב שבו יש פער בין מה שהיינו רוצים שיקרה למה שקורה בפועל, ובמילים אחרות בין התפיסה שלנו לבין המציאות.

מתח נפשי מופיע בדרך כלל באחד משני המצבים הבאים:
א. משהו שאיננו רוצים שיקרה, קורה.
ב. משהו שאנחנו רוצים שיקרה, לא קורה.

לפני מספר שנים כתבתי מאמר המציג ארבע דרכים להקטנת מתח בחיים.
הנושא זה רלוונטי במיוחד בתקופה הזו שבה הבית והעבודה מתחברים, מסגרות החינוך לא תמיד פתוחות, הגבולות לא ברורים והעומס גדול, מורכב ומתמשך
במאמר אני מציג את מודל הגומיה המסמל את המתח שבין המצב המצוי (המציאות כפי שהיא) למצב הרצוי (ציפיות ותפיסת המציאות) ומציין ארבע דרכים פרקטיות המאפשרות להקטין את הפער שבין המציאות לבין תפיסת המציאות שלנו.

אתם מוזמנים לקרוא את "ארבע דרכים להקטנת מתח בחיים" בקישור הבא.
מנהלים וארגונים שאני מלווה ושעובדים עם הכלי הזה מתארים אותו כאחד מהכלים הכי אפקטיביים שהם פגשו.
.

"ארבע דרכים להקטנת מתח בחיים" הפך להיות אחד הכלים בסדרת 52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים שיצרתי.
את 52 הכלים אספתי, ליקטתי, פיתחתי וליטשתי בשנים האחרונות.
הם תוצר של אלפי שעות לימוד, תרגול ועשייה וההשפעה שלהם על חיי ועל חיי האנשים שאני מלווה עצומה.
אתם מוזמנים להירשם לסדרת 52 הכלים, וגם להעביר את ההזמנה הזו הלאה.

מייד לאחר הרישום תקבלנו למייל את הכלי הראשון בסדרה, ולאחר מכן, בכל שבוע (במשך שנה שלמה) כלי יישומי נוסף.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כל קושי הוא שני דברים

קראתי פעם שכשאנחנו פוגשים בעיה כלשהי זה סימן שיש לנו את היכולת להתמודד איתה, ולאחר שנצליח להתגבר עליה, סביר להניח שנפגוש בעיה נוספת מורכבת יותר, שתהיה מותאמת לשלב ההתפתחותי שלנו.

קל להבין את זה במונחים של משחקי מחשב או תחרויות ספורט: ככל שהמיומנות שלנו גדלה נפגוש שלבים מתקדמים יותר ויריבים מאתגרים יותר.
המורכבות הגדלה אינה בהכרח סימן לכך שאנחנו עושים משהו לא נכון ושהמצב מתדרדר אלא שהתקדמנו ושאנחנו יכולים להתמודד עם רמה אחרת של קשיים.

יש משהו ברעיון הזה שמרגיע אותי:
ראשית, הוא משחרר אותי מהמחשבה שבעיה שאני פוגש היא סימן לכך שמשהו לא בסדר בהתנהלות שלי או בחיים ומהציפייה לכך שאגיע כבר למצב שבו הכול שקט, מאוזן, זורם וללא בעיות.
אני מבין שאין מקום מושלם כזה, שאני תמיד בדרך, ושאת השקט והאיזון חשוב למצוא וליצור כבר עכשיו.
שנית, הוא מעורר אצלי סקרנות בנוגע לסוג האתגר המסוים שאני פוגש כרגע ולתרומה ההתפתחותית שלו לשלב הזה של חיי.

**
כל קושי שאנו חווים הוא גם משהו שיש להתגבר עליו וגם הזדמנות להתפתחות ולהתמודדות.

כשמתמקדים בקושי, רואים בעיה לא רצויה שיש לפתור, משהו לא תקין שצריך להעלים.

כשמתמקדים באדם החווה את הקושי, ניתן להבחין בתהליך התפתחות וגדילה שניתן לעבור.
מהותו של תהליך ההתפתחות אינו פתרון הבעיה, אלא פיתוח היכולת לפתור את הבעיה ופיתוח הביטחון העצמי ותחושת המסוגלות ביכולת לפתור בעיות מהסוג הזה.

במהלך שירותי הצבאי, עברתי תהליך הכשרה שהפגיש אותי עם לא מעט קשיים פיזיים ומנטליים. דברים שנראים בלתי אפשריים ברגע הראשון, הופכים להיות שגרה יומיומית בהמשך.
מעבר להתגברות על קושי כזה או אחר, בתהליך כזה מתפתחת היכולת להתגבר על קשיים ונבנה הביטחון העצמי ביכולת להתמודד עם מה שיגיע.

לא ניתן לעבור את תהליך ההתפתחות ללא ההתמודדות עם הבעיות, ומכאן שבעיה שפוגשים היא גם הפרעה שפוגעת בנו ובחיינו וגם הזדמנות לגדילה ולהתפתחות.

**
התחושות שלנו מושפעות מאוד מהתפיסות שלנו.

כשהתפיסה היא שיש לנו בעיה קשה ומאיימת, התחושה תהיה פחד, חוסר ביטחון, כעס, תסכול, חוסר אונים, עייפות או ייאוש.
כשהתפיסה היא שיש כאן עבורנו הזדמנות לגדילה ולהתמודדות, התחושה תהיה קצת יותר סקרנות, מוטיבציה ואולי אפילו התרגשות.

**
השורות האחרונות עלולות להישמע "רוחניקיות" או קיטשיות ולעורר כעס והתנגדות.

כשאנשים מתמודדים עם קושי גדול זה יכול להיות כואב, מאיים וקשוח ממש.

בדרך כלל לא מרגישים התרוממות רוח, סקרנות והתרגשות, תוך כדי תהליך גירושין סוער, קריסה של עסק, פיטורים מעבודה, מחלה מסכנת חיים, או לאחר חודש וחצי של סגר עם שלושה ילדים קטנים בבית ועבודה מסביב לשעון.

המשפט "כל קושי הוא גם בעיה שיש לפתור וגם הזדמנות להתמודדות" מדגיש את הגם וגם.
במצבים קשים ואינטנסיביים במיוחד, חשוב להתמקד קודם כל בהקלה על הקושי ובייצוב המצב ורק לאחר מכן בתהליך ההתפתחותי.

כשמישהו מרגיש שהוא על סף טביעה, המיקוד הוא הישרדות, להחזיק מעמד ולשמור את הראש מעל המים. זה לא זמן לשיעורי שחייה מתקדמים או לניתוח מעמיק של איך הגענו למצב הזה.
במצבים הללו פעמים רבות נדרשת עזרה חיצונית ומחברים ואנשי מקצוע.

**
יכול להיות שהסיבה שחווינו קושי גדול או בעיה כואבת בעבר, היא כדי שנוכל ללוות אנשים החווים קושי דומה היום.
אחת הסיבות שאני יכול לעבוד בצורה אפקטיבית עם מנהלים היא שחוויתי בעצמי הרבה מאוד קשיים ואתגרים ניהוליים.
דוגמא נוספת – אנשים שחווים שכול ואובדן, הופכים לעיתים למטפלים יוצאי דופן המסוגלים להיות במצבים דומים עם ועבור אחרים.

בהמשך לאותו רעיון – יכול להיות שהסיבה שאנחנו חווים קושי גדול ובעיה כואבת עכשיו, היא כדי שנוכל ללוות בעתיד אנשים שיחוו קשיים דומים?
אולי זו מעין "הכשרה" שלא נרשמנו אליה או שלא בחרנו בה (לפחות לא באופן מודע) שבהמשך תשרת אותנו ורבים אחרים?

בין אם זו הסיבה ובין אם לא, ההתנסות במשהו מעמיקה את ההבנה ואת החוויה שלנו.
גם אם זו לא ה-סיבה שלשמה חווינו את זה, עצם החוויה מפתחת בקרבנו רגישות וחמלה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שתי הזמנות ורעיון אחד

לפני מספר ימים עלה לאויר הראיון של ערן שטרן ושלי במסגרת הפודקאסט של ערן "עושים שינוי".
איבדתי תחושת זמן ו"חפרנו" שם לא מעט. קרוב לשעתיים.
נהניתי ממש במהלך השיח, ואפילו נהניתי מאוד להקשיב להקלטה.
הכי נהניתי לשמוע אותנו צוחקים לא מעט תוך כדי.
דיברנו על המון דברים ונזכרנו בכמה וכמה רגעים משמעותיים משותפים.
עשרים ואחת שנות חברות והתפתחות לא הולכות ברגל.
השאלה של ערן שהכי אהבתי היתה "מה הילדים שלך לומדים ממך?". שאלה מדהימה בעיני.
תשובה שלי שאהבתי היתה לשאלה "מה אתה רוצה שיהיה כתוב על המצבה שלך?"

ניתן להאזין לראיון בכל אפליקציות הפודקאסטים (תחת "עושים שינוי", פרק 12) או להגיע אליו דרך האתר של ערן.
לאחר שאתם מקשיבים לו, שלחו לי כמה מילים ושתפו אותי במה הוא עורר בכם.

**
ביום-יום, 99% מסדנאות, ההרצאות והתהליכים שאני מנחה הם במסגרת ארגונים וחברות.
אחת לשנה בממוצע אני פותח קבוצת למידה-עשייה לקהל הרחב.
אני אוהב תהליכים המשלבים גם למידה וגם עשייה, ופרושים על פני תקופה מסוימת, ארוכה מספיק ולא ארוכה מדי, המאפשרת לשינוי להתהוות.
הקבוצה האחרונה שהנחיתי היתה לפני כשנה ורבע – קבוצת למידה ועשייה ברוח הספר "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד".
השבוע התעורר בי זרע ראשוני של חשק לפתוח קבוצה חדשה.
אני עדיין לא בטוח לגבי זה וגם אין לי בהירות לגבי מה בדיוק יהיה נושא הקבוצה.
מתחשק לי שזה יהיה משהו משמעותי המשלב גם למידה וגם עשייה, במסגרת קבוצה מצומצמת של אנשים מחויבים.

אם מתחשק לכם לעשות איתי תהליך אישי-קבוצתי, אתם מוזמנים למלא את השאלון הקצרצר הבא.
המענה על השאלון אינו מחייב ומצריך 2-3 דקות לכל היותר.
זוהי הזמנה והזדמנות לשיתוף, למשוב ולהשפעה על נושא הקבוצה העתידית שתיפתח.
**
מחשבה אחת לשבת:

החיים אינם הר שיש לכבוש את פסגתו, חידה שיש לפתור, מבחן שיש לעבור או תחרות שצריך לנצח בה.
החיים הם תהליך התהוות ויצירה מתמשך, מפתיע ואינסופי, דיאלוג מתמיד ובלתי צפוי בינינו לבין נסיבות חיינו, אירועים ומצבים מתפתחים שאנו פוגשים וחווים.

(ההשראה לרעיון הזה מתוך תמליל הרצאה של ג'ון גארדנר שיצא לי לקרוא השבוע)
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

השוואות מסוכנות

לפני כחודש פתחתי חשבון השקעות וביצעתי רכישה של אגרות חוב.
הפעם האחרונה שהשקעתי בבורסה היתה לפני כמה שנים טובות. בלשון המעטה, זה לא תחום שאני מיומן בו.
מספר ימים לאחר ההשקעה, כשאיגרת החוב שקניתי עלתה בשלושה אחוזים הרגשתי שמחה וסיפוק. שלושה אחוזים בפחות משבוע !
כמה שעות לאחר מכן, בדקתי מה עשתה מניית זום בשנה האחרונה. אני זוכר שבאמצע מרץ 2020, כשחצי מדינה עברה לעבודה מהבית, שקלתי לרכוש מניות של זום.
שלושת האחוזים של איגרת החוב שלי החווירו אל מול מאות האחוזים ש"הפסדתי" מאי-ההשקעה שלי במניית זום.

הלאה..

בשבוע שעבר התפרסמה כתבה על חברת סטארט-אפ מצליחה שגייסה מאות מיליוני דולרים לאחרונה.
מהתמונה של שלושת היזמים ניבט אלי פרצופו המחייך של זיו, אחד היזמים וחבר קרוב לליבי שאני ממש אוהב ומעריך.
לצד השמחה הגדולה עבורו, הרגשתי גם צביטת קנאה קלה.
רק לפני מספר שנים יעצתי לו וליוויתי אותו בפרויקט מסוים שהוא עשה.
הוא היה בתחילת הקריירה העסקית שלו ואני כבר הייתי מנהל מנוסה.
איזו דרך הוא עשה מאז, ואיזו דרך אני עשיתי. איפה הוא ואיפה אני.

**

למרות שכסף אינו הדבר הכי חשוב בחיי, ויש בי הכרת תודה גדולה על מצבי הכלכלי, שתי הדוגמאות הללו שנוגעות בכסף "הפעילו" אותי. במקרה של זיו, הנושא הוא לא רק כסף כמובן.
הצלחה, התפתחות, תחושת ערך ודימוי עצמי הם גם חלק מהעניין כאן.

הנה דוגמא נוספת:
בשבוע התראיינתי בפודקאסט "עושים שינוי" של חברי ערן שטרן (הפרק יעלה ביום ראשון הקרוב).
כשערן סיפר לי על ראיון נפלא שהיה לו עם אריק זאבי מספר ימים לפני, הדופק שלי התחיל להאיץ והמחשבה הראשונה שקפצה לי היתה "אני לא בליגה שלו".

**

את ההשוואות הללו ודומות להן, אני פוגש בתוכי וסביבי שוב ושוב. הן לא משהו שאני גאה בו או נהנה ממנו.
אני חווה אותן יותר מכפי שהייתי רוצה, ולפעמים השפעתן עלי גדולה יותר משהייתי רוצה שתהיה.
מרשאל רוזנברג יוצר התקשורת המקרבת קורא לתופעה הזו "תני השוואות" – שיפוטי השוואה פנימיים המייללים בתוכנו כמו תנים.

בתקופה הזו, חלק מחברות ההייטק נמצאות בעיצומם של תהליכי קידומים ועדכוני שכר.
רבים מהעובדים זוכים להעלאות שכר, קבלת דרגות ומענקי בונוסים.
אחת התופעות המרתקות בהקשר הזה שאני רואה סביבי שוב ושוב היא המהירות שבה אנשים עוברים משמחה על העלאת שכר או קידום בדרגה לתסכול מכך שמישהו קיבל יותר מהם או קודם בדרגה לפניהם.
חשוב להדגיש: לא מדובר באנשים תאבי בצע, חמדנים או לא ערכיים.
עבור חלק מגדול מהאנשים העלאת השכר והקידום הם ביטוי להערכה, הכרה, מקצועיות, התפתחות והוגנות.

**

להשוואות הללו יש השפעה עצומה על שביעות הרצון, האושר ועל איכות החיים שלנו. הן יכולות להיות מסוכנות והרסניות. 
בשנים האחרונות למדתי לעבוד איתן ולהפחית את השפעתן עלי ועל חיי.

בדומה למיומנויות אחרות, עבודה עם "תני השוואה" היא מיומנות שניתן לתרגל ולפתח. הנה מספר דרכים מומלצות:

זה מתחיל במודעות.
חשוב לשים לב לכך שאנו מופעלים.
לשים לב שמצב הרוח שלנו משתנה כי שמענו שמישהי מרוויחה יותר מאתנו או כי ראינו פוסט על קריירה-הורות-זוגיות שנראית הרבה יותר טובה מהקריירה-הורות-זוגיות שלנו.

נקודת המפתח שממש קריטית להבין כאן היא שהתסכול, כעס, קנאה, תקיעות, חוסר ביטחון או ייאוש שאנו חווים אינם נובעים מהמצב הכלכלי–קריירה-הורות-זוגיות שלנו אלא מההשוואות שלנו.

**

המודעות מאפשרת לנו בחירה.
כשאנחנו מודעים לכך ש"הופעלנו", אנו יכולים לבחור מה אנו עושים עם זה.
למשל: התנתקות מהרשת החברתית שבה קראנו את הפוסט, או שליחת פירגון מהלב לאדם שאנחנו גם שמחים עבורו וגם אולי קצת מקנאים בו.

אחת החוכמות הגדולות היא להתרחק מראש מסביבות ומאירועים שמפעילים אותנו.
צעד פרואקטיבי חשוב יכול להיות סינון והפחתת החומרים שאנו צורכים ושמהווים טריגרים חזקים עבורנו כמו למשל רשתות חברתיות המתוכננות ללחוץ לנו באפקטיביות רבה על בלוטת ההשוואות שלנו .

**

בשנים האחרונות הפכתי להיות בררני מאוד בנוגע לניוזלטרים שאני מנוי עליהם.
אין לי בעיה עם אנשים שמנסים למכור (אני אוהב לקנות מאנשי מקצוע שנותנים ערך גבוה), אבל פיתחתי רגישות גבוהה למיילים ולמסרים אפקטיביים מאוד הנכתבים בידי אנשים מיומנים מתוך כוונה להפעיל אותי (כי למרות שאני מודע לנושא, אני עדיין מופעל).

**

פעם רציתי להתרומם מעבר להשוואות הללו.
האמנתי שיגיע שלב שבו כבר לא אפגוש אותן. היום אני מבין שהן כאן כדי להישאר.
למרות שאני לא נהנה מהן, אני יותר בקבלה לעצם הימצאותן. הפסקתי לצפות שהן ייעלמו.
כש"תני השוואה" מתחילים ליילל בתוכי, אני שם לב לכך שאני "מופעל" ולא רואה בכך סימן שמשהו בי לא בסדר או לא מספיק מפותח.
אני די בטוח שכולנו חווים את ההשוואות הללו בצורה כזו או אחרת ושזה חלק ממנגנון ביולוגי הישרדותי חשוב וקדום המוטמע בנו.

**

הנה נקודת מבט נוספת שאני נהנה לשחק איתה:
מרשאל רוזנברג מציע "להנות ממופע תני ההשוואות" – להסתכל על עצמנו מהצד ולראות בפליאה, אולי אפילו בשעשוע באיזו מהירות ועוצמה אנחנו מופעלים, למרות שאנו מודעים לנושא הזה.

**

אני רוצה לקנח בשאלה שהפכה להיות מרכזית מאוד בחיי בשנים האחרונות: "מה זה מספיק?"
זו הגירסה שלי למשפט "איזהו עשיר? השמח בחלקו" וניסיון להפוך את הרעיון הזה לקונקרטי וישים ביום-יום.
תמיד אנחנו יכולים להרוויח יותר, או להיות במקום טוב יותר בקריירה-זוגיות-הורות-בריאות-אושר שלנו, אבל האם המקום שאנו נמצאים בו עכשיו הוא טוב מספיק עבורנו? ואם לא, לאן בדיוק אנחנו מכוונים?
כשאני מתבונן על מצבים בצורה הזו ומגדיר לעצמי את "המספיק שלי" זה נותן לי המון שקט ובהירות.
לא ממקום של התפשרות המובילה לבינוניות ולחוסר התפתחות, אלא ממקום של מה באמת חשוב לי ומה אני באמת צריך, בניגוד למה שהסביבה שלי משדרת או מנסה למכור לי.
לפני כשנה, כשפתחתי תוכנית ליווי קבוצתית שאלתי את עצמי מה צריך להיות מספר המשתתפים המינימלי והמקסימלי לפתיחת הקבוצה.
מכיוון שהתוכנית הזו בערה בתוכי וממש רציתי להוציא אותה לפועל התשובה המדויקת עבורי באותו זמן היתה שאני יוצא לדרך גם עם ארבעה משתתפים, ושבכל מקרה עם לא יותר מארבעה עשר.
ההגדרה הזו נתנה לי שקט כיון שידעתי שבמתווה הזה אוכל לפתוח את הקבוצה בוודאות ובקלות יחסית.
מספר ימים לאחר פירסום התוכנית, כשהגעתי למספר המשתתפים המקסימלי סגרתי את ההרשמה.
סביר להניח שהפסדתי הכנסה מסוימת, אך הרווחתי שקט, מיקוד ומחויבות לאיכות שכיוונתי אליה.

"מה זה מספיק?" היא שאלה עוצמתית ואפקטיבית, המנטרלת רעש, יוצרת מיקוד ומעצימה שמחה.

**

כתמיד, אני מקווה שהפוסט הנוכחי בעל ערך ומשמעותי עבורכם. אתם מוזמנים להעביר אותו הלאה ולהמליץ לאנשים נוספים להצטרף לניוזלטר שלי.

אתם מוזמנים לכתוב לי ולשתף אותי מה עולה בכם כשאתם קוראים את הפוסט. אשמח מאוד לשמוע מכם. ניתן לעשות זאת במייל חוזר או באתר.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. שתי המלצות חמות לסיום:
חפשו את הפודקאסט "עושים שינוי" שבו ערן שטרן מראיין את אריק זאבי.
ואז חפשו את הפודקאסט "43 שניות" של אריק זאבי והתחילו בראיון שלו עם אדיר מילר.
תענוג צרוף להקשיב לשני הפרקים הללו. אני בטוח שתודו לי עליהם !

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

עשרים בעיות תקשורת נפוצות

עשרים בעיות תקשורת נפוצות:

1. אנשים מפרשים משהו שאמרנו שונה ממה שהתכוונו אליו.
2. אנשים מוציאים דברים שאמרנו מהקשרם.
3. אנשים מייחסים חשיבות גדולה מדי לנושא שבעינינו הוא שולי יחסית.
4. אנשים מייחסים חשיבות קטנה מדי (או לא מייחסים חשיבות בכלל) לנושא שבעינינו הוא מרכזי ומהותי.
5. אנשים לוקחים אישית משהו שהתייחסנו אליו (למרות שלא כיוונו אליהם אישית).
6. אנשים לוקחים אישית משהו שלא אמרנו או שלא התייחסנו אליו (למרות שלא היתה לנו כוונה אישית).
7. אנשים מיחסים לנו ולמעשינו כוונות שלא באמת נמצאות שם.
8. אנשים עסוקים בעצמם ולא באמת מסוגלים לראות אותנו או להקשיב למה שאנו אומרים.
9. אנשים מדברים עם פחות מדי הגיון ויותר מדי רגש (אם רק היה אפשר להיות קצת יותר הגיוניים וקצת פחות דרמטיים…).
10. אנשים מדברים עם פחות מדי רגש ויותר מדי היגיון (למה זה חייב להיות כל כך קר, מרוחק ומחושב??? מה עם קצת אמפטיה ???).

11-20. חזרה על עשרת הסעיפים שלמעלה תוך כדי החלפת המילה "אנשים" ב- "אנחנו".

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

חוזה עבודה אלטרנטיבי

לפני שמתחילים לעבוד ביחד מקובל לחתום על חוזה עבודה. 
חוזה עבודה הוא מסמך משפטי המאגד בתוכו את הזכויות וההטבות השונות שצפוי לקבל העובד ושהארגון מחויב לספק אותם בתמורה לשעות העבודה שמוסכם עליהם. 
החוזה מתמקד במידה ניכרת בדברים החומריים ומטרתו ליצור בהירות שתשרת את העובד ואת המעסיק ותמנע אי-הבנות.

לתפיסתי, ארגונים הם פלטפורמה שמטרתה לשרת את העולם ואת האנשים שעובדים בארגון ועם הארגון. 
אולי לפני שבוחרים לעבוד ביחד ולחתום על חוזה חומרי וחוקי, חשוב לחתום על חוזה של כוונה המזכיר לנו מדוע אנו מתחילים לעבוד ביחד ואיך חשוב לנו להתנהל במסגרת השותפות שאנו יוצרים.

דמיינו לעצמכם שהמילים הבאות יצטרפו לחוזה החוקי כמעין חוזה עבודה משלים, שמתמקד במימד הכוונה. 
"חוזה הכוונה" יכול לשמש אותנו בתחילתה של עבודה משותפת, וגם בכל פעם שמשהו משתנה ושמשהו שהתאים לנו עד עכשיו מפסיק להתאים לנו. 
תארו לעצמכם מעסיק אומר לעובד או עובדת חדשה את המילים הבאות רגע לפני שהם מחליטים ומתחילים לעבוד ביחד:

"אכפת לי ממך.
חשוב לי שיהיה לך טוב ושתרגישי טוב.
חשוב לי שתצליחי, שתתפתחי ושתהני מהעבודה.
זו זכותך המלאה. העבודה היא חלק חשוב מחייך. לא החלק היחיד.
אני מבין את זה, מכבד את זה ומכיר בזה.
הצרכים שלך, הצרכים שלי והצרכים של הארגון חשובים באותה מידה.

אין לי מושג איך דברים יתפתחו עם הזמן ובוודאות הם יהיו שונים מאיך שהם כרגע.
נמשיך ביחד כל עוד זה משרת את שנינו ואת הקבוצה שאנו חלק ממנה.
בקשר בינינו לא תהיה קביעות המבוססת על תואר, דרגה, תפקיד או מסמך.
בקשר בינינו הקביעות תנבע מאכפתיות, מכבוד הדדי ומערך אמיתי שנמשיך לתת ולקבל לאורך הדרך.

יש לי כוונה חזקה לקיים את החוזה הזה ומחוייבות לדיאלוג מתמשך פתוח, כן ויצירתי.
אני מקווה שנישאר ביחד הרבה שנים ושנמשיך להרוויח ממערכת היחסים הזו ביחד.
במידה ומשהו ישתנה אעשה כל שביכולתי כדי לסיים את זה בצורה מיטבית. לך ולי.
גם אז הצרכים שלך, הצרכים שלי והצרכים של הארגון יהיו חשובים באותה מידה.
החוזה הזה מחייב את שנינו. כל מה שאני מצפה מעצמי אני מצפה גם ממך.
מעבר לכך אין הרבה דברים שאני יכול להבטיח או רוצה לבקש.

מתאים לך שנתחיל לעבוד ביחד…?"

**
ככה… פשוט…
לרצות ששנינו נרוויח מהעבודה המשותפת. להתכוונן לטוב משותף. 
להקשיב למה שחשוב ולשים על השולחן את מה שחשוב. 
לבדוק בכנות, בסקרנות ובפתיחות אם יש התאמה. 
להיכנס לשיתוף פעולה אם יש ולהיפרד בידידות אם אין.

ככה… פשוט…
פתוח, אותנטי, ישיר. 
בלי לשחק משחקים, בלי תרגילים והסתרות, בלי מניפולציות שיווקיות, בלי אסטרטגיות מתוחכמות, בלי לבזבז אנרגיות מיותרות.

עבור חלק מהאנשים "חוזה הכוונה" יכול להישמע דימיוני, נאיבי, לא מעשי ואולי לא לגמרי מחובר למציאות.
האם ניתן בכלל ליישם "חוזה כוונה" במערכת גדולה שבה אנשים שונים מונעים מכוונות שונות ולא בהכרח מחוברים לתפיסה הזו?
אני מסכים שחוזה הכוונה מביא איתו מורכבות לא קטנה ושהוא אינו קל ליישום, בטח שלא בעולם מורכב, דינמי ומלא אינטרסים, לחצים, פוליטיקות ומגבלות.
הוא לא מתאים לכל מצב, לכל אחד או לכל מקום. כוונה היא לא משהו שניתן לכפות.

ועם זאת, כשם שאנו יודעים להביא אותו למשפחה, למעגל החברים הקרובים שלנו ולעבודה עם שותף או שותפה, ניתן לשאוף אליו ולקיים אותו בסביבת העבודה גם בהיקפים גדולים יותר. 
המהות כאן אינה הפורמט, המילים הכתובות או התוקף החוקי, אלא הכוונה העומדת בבסיס שיתוף הפעולה שאנו רוצים לפתח.
זה לגמרי אפשרי וזה תלוי במידה רבה בנו ובבחירות שלנו.

"חוזה כוונה" מתחיל תמיד בכוונה שבין שני אנשים: אנחנו והאדם שאנו רוצים לעבוד איתו כמעסיק, עובד או שותף. 
בין אם אנחנו מעסיקים או מנהלים ובין אם אנחנו עובדים, יש לנו יכולת, אפשרות ואחריות ליצור חוזה כזה ולקיים אותו.
למי ולמה אנו אומרים "כן"? למי ולמה אנו אומרים לא"? 
עם מי אנו בוחרים לעבוד, למה אנו נותנים עדיפות ועל מה אנו מוכנים לוותר?

באופן אישי, אני מרגיש בר מזל לעבוד בשנים האחרונות בארגונים ועם ארגונים שחולקים את הנחות היסוד ואת הכוונה המרכזיות העומדות בבסיס החוזה הזה: 
אכפתיות אנושית, אמון והכרה בשוויון הערך האנושי שביחד יכולים להביא להגשמה משמעותית, למצוינות ולהצלחה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

על פודקאסטים, למידה והתפתחות מתמדת

לפני מספר ימים פירסמתי פוסט בפייסבוק שזכה לתגובות והתייחסויות רבות.
אני שולח אותו גם כאן עבור אלו מכם שאין להם גישה לפייסבוק או שטרם קראו אותו.
אם כבר קראתם אותו בפייסבוק, אתם מוזמנים לדלג לחלקו האחרון של הפוסט ובו מחשבות המשך שהתעוררו בעקבות הפוסט.
בנוסף, עדכנתי את רשימת ההמלצות והיא כוללת יותר ממה שכתבתי בפוסט המקורי.

בשבוע שעבר השתתפתי בכנס מושקע במיוחד שארגנה חברת אינטל ישראל למאות המנהלים שלה. הכנס היה וירטואלי ובמהלכו הועברו הרצאות וסדנאות רבות של מרצים מהשורה הראשונה, חלקם מוכרים ומוערכים בעולם. את הרצאת הסיום למשל העביר ד"ר טל בן שחר, ולקינוח ישראל קטורזה הרים את האוירה בבדיחות על אינטל. שאפו ענק לאינטל ולצוות ההפקה של הכנס הזה.

תוך כדי הכנס שמתי לב שאני חש אכזבה מסוימת. זה הפתיע אותי שכן לדעתי זה היה אחד מהכנסים היותר מושקעים ואיכותיים שניתן להרים בתקופה כזו ורשימת ההרצאות והסדנאות היתה משובחת במיוחד. לאחר שהקדשתי לזה מחשבה נוספת, הבנתי שהאכזבה נובעת כנראה מכך שרוב התכנים ששמעתי היו מוכרים לי ולא חידשו לי יותר מדי.

הסיבה אינה משום שאני כזה חכם או מיוחד, אלא פשוט מפני שאת רוב התכנים והרעיונות כבר הכרתי ושמעתי לפני כן בפודקאסטים ובהרצאות שונות ברשת. בשנים האחרונות אני מקשיב המון לפודקאסטים ולספרי שמע שבזכותם אני נחשף לעשרות רבות של אנשים מובילים בתחומם בנושאים שמעניינים אותי, לפעמים יום או יומיים לאחר שקיימו ראיון מסוים. את התכנים הללו ניתן לצרוך "ברשת" בחינם (פודקאסטים) או בעלות נמוכה (ספרי שמע). עלות ההרצאה של טל בן שחר (כדוגמא) היא כנראה משהו שלא כל אדם או ארגון יכולים לאפשר לעצמם. ועם זאת, כל אחד יכול להקשיב לאותם תכנים בדיוק בחינם לגמרי כשטל בן שחר מדבר עם יהודית כץ בפודקסאט שלה "חושבים טוב".

תוך כדי ההשתתפות בכנס ולאחריו התחדדו לי מספר תובנות:

1. אנחנו חיים בעידן שבו מידע איכותי ורב-ערך זמין ונגיש יותר מתמיד. בעבר היה ניתן לצרוך מידע כזה בעיקר באמצעות ספרים. 
היום מגוון הפודקאסטים וספרי השמע הוא עצום וזמין מיידית. 
"הקטע" הוא שחומר איכותי מצריך פרק זמן כלשהו של הקשבה שהוא מעבר למספר דקות: מרבית הפודקאסטים משחקים על הטווח שבין חצי שעה לשעה וחצי. 
ספרי שמע איכותיים הם באורך של מספר שעות (קצת כמו הפוסט הזה שהוא ארוך יותר מפוסט טיפוסי ואני תוהה כמה אנשים באמת יקראו את כולו).

2. מי שחשוב לו להקשיב לתכנים איכותיים ולהתפתח בעזרתם יכול לעשות זאת בכל יום מכל מקום. 
תכנים איכותיים זמינים לכולם ואינם מצריכים כסף, קשרים, זכויות יתר או תלות בגורם כלשהו שיארגן את זה. 
זה לא מובן מאליו. כל מי שיש לו סמארטפון יכול להוריד ולהקשיב לתכנים באיכות גבוהה מאוד.

3. היתרון של הקשבה לפודקאסטים ולספרי שמע על פני קריאה הוא שניתן לעשות זאת במקביל לדברים אחרים (הליכה, נהיגה, שטיפת כלים),
ואף להריץ את התכנים בקצב של 1.25 א 1.5 ועדיין להבין היטב הכול מבלי להתאמץ. 
לדוגמא: במהלך שבוע ניתן להקשיב לשלושה פודקאסטים בני כשעה (סה"כ 3 שעות). ניתן לעשות זאת תוך כדי הליכה ובכך ולהרוויח השקעה חשובה הן בהתפתחות אישית-מקצועית והן בבריאות.

4. היכולת להקשיב לתכנים באנגלית חשובה מאוד. גם בעברית יש הרבה מאוד תוכן איכותי, אך מגוון הפודקאסטים והספרים באנגלית הוא אינסופי. 
כמו מיומנויות אחרות גם את המיומנות הזו ניתן ומומלץ לפתח. 
בתחילה זה יכול להיות יותר קשה ויידרש יותר ריכוז, אך עם הזמן זה משתחרר והופך להיות הרבה יותר זורם.

5. חברות וארגונים שיכולים להרשות לעצמם ימשיכו להזמין הרצאות ממרצים מובילים בתחומם, כי מעבר לתכנים החשובים זה מראה על השקעה חשובה בעובדים ותורם לאוירה. 
יחד עם זאת, הערך הגבוה באמת הוא פחות הרעיונות והתכנים שבהרצאות ויותר מה עושים עם הרעיונות הללו ואיך מיישמים אותם בשטח. 
לדוגמא: חלק מהסדנאות עסקו בניהול זמן, פיתוח אמפטיה ומיומנויות הקשבה והוצגו בהן כלים משמעותיים וחשובים. 
אדם (או ארגון) שרוצה לפתח מיומנויות מסוימות בחייו (או בקרב עובדיו ומנהליו) צריך למצוא את הדרך להכניס את התכנים/כלים הללו לחיי היום-יום האינטנסיביים שלו לצד כל הדברים האחרים שהוא כבר עושה כך שהם לא יישארו רק בגדר רעיונות נחמדים ומעוררי השראה שמתאיידים לאחר יום או יומיים. 
להקשיב להרצאה זה מעניין, תורם ונחמד. להטמיע בחיי היום-יום זה "פיצוח" אמיתי ומשמעותי שאינו מובן מאליו.

6. אחד מהעקרונות החשובים בהתפתחות אישית וביצירת שינוי הוא עיקרון החזרתיות. 
הקשבה לאותם רעיונות שוב ושוב ושוב תורמת מאוד לעיכול, לעיבוד ולהפנמה שלהם. אני לדוגמא עוסק הרבה בתחומי תקשורת אפקטיבית (אחד המודלים הוא תקשורת מקרבת), ניהול ומנהיגות. 
להערכתי הקשבתי בשנים האחרונות למאות שעות של הרצאות, פודקאסטים וספרי שמע בנושאים הללו. 
לא בכל ספר או פודקאסט אני לומד משהו חדש לחלוטין שטרם שמעתי, אך במרביתם אני מקבל זוית מעניינת, דוגמא נוספת או פרשנות חדשה לרעיון מוכר שמחזקים ומבססים אצלי את ההפנמה של רעיונות חשובים והדרך שבה הם יכולים להתחבר ליומיום שלי.

7. להלן מספר פודקאסטים מומלצים שאני נהנה להקשיב להם (בעיקר בנושאי התפתחות, ניהול, תקשורת בינאישית ויזמות):

"חושבים טוב" – יהודית כץ
"חצי שעה של השראה" – ערן גפן
"שפת החיים – תקשורת שמקרבת בינינו" – רותם כהני
"עושים שינוי" ו"כסף טוב" – ערן שטרן
"פופקורן" – ליאור פרנקל
"30 דקות או פחות" – נבות וולק ואביב פרנקל
"שיר אחד" – כאן
"הביולוגיה של הווינרים" – איתן עזריה
"חיות כיס" – כאן
סדרת "עושים היסטוריה" – רן לוי
"יחסינו לאן" – פאולה וליאון
"ביסמוט ויפרח" – הדר ביסמוט וכנרת יפרח
"הצוללת" – גלובס

The Knowledge Project – Shane Parrish
The James Altucher Show – James Altucher
Unlocking Us – Brene Brown
Akimbo – Seth Godin
Where Should we Begin – Esther Perel
Invisibilia – NPR
How I Built This – Guy Raz
Thich Nhat Hanh Dharma Talks

8. שפע גדול ואפשרויות רבות יכולים לעורר תחושת הצפה ובלבול. מה עושים עם כל זה? מאיפה מתחילים?
לפעמים הדבר החשוב הוא פשוט לעשות צעד ראשון ולהתחיל עם משהו. 
אם אתם רוצים להתחיל איפשהו, הנה מספר המלצות למספר מצומצם של פרקים מסוימים שאני אוהב במיוחד ושהקשבתי להם לאחרונה.
אלו לא בהכרח הפרקים הכי טובים, ובכל מקרה טעם ועניין הם יחסיים ותלויים בהרבה גורמים, אז אנא התייחסו להמלצות הבאות כנקודות פתיחה אפשריות וממוקדות:

א. נוחם אוחנה הוא מנכ"ל מדרג (אתר ההמלצות על בעלי מקצועות).
השיחה של נוחם וליאור פרנקל "איך ליצור את הד.נ.א. של העסק שלך" על בניית עסק שמצליח גם לעשות טוב בעולם, גם לעשות טוב לעובדים וגם להצליח כלכלית עוררה בי המון השראה ואופטימיות.

ב. פאולה וליאון משוחחים עם איציק לוי בנושא סגנונות תקשורות.
לאורך השנים למדתי כמה וכמה גישות של סגנונות תקשורת ואני גם מנחה סדנאות בתחום הזה.
הנושא הזה הוא אחד החשובים בעיניי וההשפעה שלו על חיי אנשים יכולה להיות עצומה. 
היופי בפרק הזה הוא שהנושא מצליח לעבור בארבעים וחמש דקות, לתת הרבה מידע ולעורר חשק לעוד.

ג. לפרופסור טל בן שחר תמיד כיף, מעניין ומעשיר להקשיב.
בפרק הזה יהודית כץ משוחחת איתו על היבטים שונים של פסיכולוגיה חיובית, משמעות, אושר ובריאות.

ד. "סטייק מודפס בפיתה" מבית היוצר של "הצוללת" של גלובס.
פרק שהקשבתי לו השבוע ומייד שלחתי לבתי הבכורה שהיא גם טבעונית – פותח את הראש ומעורר השראה ותקווה.
מסוג הפרקים שכשמקשיבים להם מבינים אלו התפתחויות עצומות מתרחשות סביבנו וכמה הם הרבה יותר מאוסף הכותרות שברשתות החברתיות.

שתי המלצות לפודקאסטים שבהם ראיינו אותי ואולי תרצו להקשיב להם:

ה. רותם כהני ואני משוחחים על תקשורת מקרבת בארגונים במסגרת הפודקאסט של רותם "שפת החיים"

ו. שני פרקים עם עומר גלס ורום טנא במסגרת הפודקאסט "סטודנט חופשי" – האחד על "איך תקשורת מקרבת שינתה לי את החיים", והשני על "איך ליצור לעצמך את הקריירה המתאימה לך בארגון גדול".

כתמיד, אני מקווה שהפוסט הזה בעל ערך עבורכם.
אם בא לכם לכתוב לי כמה מילים על מה הפוסט הזה מעורר בכם או על המלצות "חמות" שלכם, יעניין אותי לקרוא (ייתכן שייקח לי זמן מסוים להגיב).
מוזמנים להעביר את המייל הזה הלאה לאנשים נוספים שעלולים למצוא בו עניין.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

מחשבות על קושי – לקראת סגר שלישי

אחד המנהלים שאני מלווה סיפר לי השבוע שהוא בחרדה מהשבועות הקרובים. 
נראה לו שהסגר הקרוב יהיה דומה לסגר הראשון שהשפיע עליו ועל משפחתו לרעה. 
זה היה סיר לחץ אחד גדול שנבע מכך שכולם בבית ושהכול הרבה יותר דחוס ואינטנסיבי. 
כשגם הוא וגם אשתו עובדים מאותו מרחב צפוף ומצומצם, בזמן ששני ילדיהם הקטנים בבית, קשה מאוד לעשות הפרדות ולהמשיך להתנהל עם העולם בצורה שפויה. 
"אני ממש בחרדה מכך" הוא אמר לי, "וחושש לא רק מאיך נסתדר בשבועות הקרובים, אלא בעיקר ממה זה יעשה לנו כמשפחה ואיך זה ישפיע על הזוגיות שלנו. 
זה מלחיץ אותי מאוד ואני לא כל כך יודע מה לעשות עם זה."

"הזכרת את המילה חרדה פעמיים", בדקתי איתו, "האם זו באמת תחושה של חרדה או שזה משהו אחר כמו למשל לחץ, דאגה, חשש או מוטרדות?"

"זה אולי לא ברמה של חרדה," הוא השיב, "אבל זה גם לא ברמה של מוטרד. 
אני לחוץ מזה מאוד וחושש שזה יפגע בזוגיות ובמשפחה שלי. אני כבר יודע למה לצפות כי חווינו את זה בעבר."

יש חשיבות רבה בעיני להקשבה פנימה וליכולת לדייק לעצמנו את מה שאנו מרגישים וחווים. 
השיום (מתן שם) של הרגש (דוגמא: חרדה, לחץ, חשש, דאגה, מוטרדות) יוצר בהירות מסוימת. 

כשאותו מנהל מבין שהוא חווה לחץ וחשש גדולים שאינם שגרתיים (זה לא משהו יומיומי "בקטנה") אבל שהם גם לא ברמה של חרדה ואי-תפקוד, זה עוזר לו למקם את עצמו במרחב הרגשי שלו. 
כשהוא מבין שעיקר החשש שלו נובע מההשפעה של התקופה הקרובה על הזוגיות והמשפחתיות זה מחדד עבורו שהמיקוד שלו אינו בהכרח השבועות הקרובים אלא השפעת השבועות הקרובים על הטווח היותר בינוני-ארוך, וגם שזה פחות העניין הבריאותי או התעסוקתי ויותר מערכות היחסים.

ההכרה בכך שאני לחוץ מאוד עכשיו ושאני מודאג בעיקר מההשפעה של השבועות הקרובים על הזוגיות שלי לא תעלים את הקושי או את אתגרי הזוגיות (שכנראה התחילו עוד לפני הקורונה), אך היא יכולה לסייע בהבנת הקושי וביצירת בהירות המאפשרת לדייק סדרי עדיפויות ולהתמקד.
אם זה העניין – אז מה חשוב לי ומה אני יכול לעשות בנוגע לזה? איזו עזרה אני צריך וממי אני יכול לקבל אותה? 
מה אני יכול לעשות בכדי להקטין את ההשפעה השלילית ולהגדיל את ההשפעה החיובית?

**
בשיחה עם מנהלת אחרת השבוע, כששאלתי אותה לשלומה היא סיפרה לי שקשה לה, אבל שאין לה זכות להתלונן כי לאחרים קשה יותר.
כשהקשבתי לתשובתה חשבתי על כך שרבים מהאנשים שאני פוגש בתקופה הזו חווים את הדיסוננס הבא: 
מצד אחד קשה ומאתגר להם, ומצד שני הם ומשפחתם בריאים, יש להם פרנסה ובסך הכול "החיים שלהם בסדר". 
מכיון שהם לא חווים משברים הישרדותיים, כלכליים או בריאותיים שאחרים מתמודדים איתם, הם חושבים שזה לא לגיטימי להתלונן או להביע קושי ושהם צריכים לחוש יותר שמחה והכרת תודה.

בשבועות האחרונים התחדד לי שהדבר הזה נכון להרבה מאוד אנשים. לדוגמא:
הורים לילדים קטנים חווים קושי גדול הנובע מאינטנסיביות היום-יום, אך לא ניתן להשוות זאת לקושי של קריסה כלכלית או סכנת חיים בריאותית.
אנשים שגרים לבד, יכולים לחוות קושי הנובע מבדידות ומחוסר במפגשים חברתיים, אך האם ניתן להשוות זאת לקושי שחווים הורים לילדים קטנים שאין להם זמן לנשום?
אחד הקשיים שאני חווה הוא שעות עבודה ארוכות בזום עם מעט הפסקות. גם האינטרנט שלי לא משהו ולא מעט פעמים זה מקשה ומעצבן. איך אני יכול להשוות את זה לקשיים שאנשים אחרים חווים בתקופה הזו…?

התשובה שלי היא שהשוואה יכולה לתת פרספקטיבה חשובה, אך קשיים שאחרים חווים אינם מבטלים קשיים שאנו חווים.
אנחנו לא בתחרות של למי קשה יותר. 
קושי הוא עניין אישי ויחסי.
תמיד יכול להיות קשה יותר או קל יותר. 
לגיטימי וחשוב לתת מקום לקושי ולהכיר בו, מבלי לתת לו "להשתלט" על כל תשומת לבנו או לצבוע את המציאות שלנו בשחור.

אחת התובנות שעוזרות לי ומרגיעות אותי מבוססת על הרעיון שבכל תקופה אני חווה גם דברים כיפיים ומשמחים וגם דברים קשים ומאתגרים. 
זה יכול להיות ברמות שונות ובצורות שונות, אך הגם וגם הזה מתקיים תמיד.
בכל רגע נתון יש דברים שאני נהנה מהם ויש קשיים וסבל שאני חווה. 
אני לא צריך לבחור ביניהם, והאחד אינו מבטל את השני. 
אני יכול לתת מקום גם לקושי שאני חווה וגם לשמחה ולהכרת התודה על כל כך הרבה דברים שחיי מבורכים בהם.
כשם שקשיים של אחרים אינם מבטלים את הקושי שלי, כך הקשיים והשמחות שלי אינם מבטלים אלו את אלו, אלא מתקיימים יחדיו.
חיים מלאים הם חיים של גם וגם.
לחיות חיים מלאים זה בין היתר להסכים לחוות גם וגם.

**
לפני כעשרה חודשים, בשבועות הראשונים של המפגש עם קורונה, סגר ועבודה מהבית, הקלטתי הרצאה אינטרנטית בנושא "התנהלות אישית במצבי חיים אינטנסיביים".

במהלך ההרצאה הצגתי והדגמתי מספר כלים רגשיים-מנטליים שיכולים לסייע בהעלאת מודעות ונוכחות, הגברת אפקטיביות, הפחתת שחיקה והעצמת שמחה והכרת תודה.
אני עובד באופן אישי ביום-יום עם כל אחד ואחד מהכלים הללו וההשפעה שלהם עלי ועל סביבתי עצומה.

ההרצאה זמינה בקישור הבא ואתם מוזמנים לצפות בה ולהעביר אותה הלאה.

כתמיד, אם מתחשק לכם לכתוב לי כמה מילים, יעניין אותי לקרוא.
וגם, אתם מוזמנים להעביר את המסר הזה הלאה לאנשים נוספים שעלולים למצוא בו עניין ולקבל ממנו ערך.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

רפלקציה על 2020

לפני כעשרה וחצי חודשים, ביום הולדתי ה-48 עשיתי לעצמי רפלקציה של תריסר שנים, רבע חיים.

אחת התובנות המרכזיות שאיתה סיימתי את הריפלקציה היתה:

"אין לנו מושג…כשאנו עומדים בפתחה של תקופה אין לנו סיכוי לדעת כיצד היא תתפתח.
הכול יכול להשתנות ולקבל כל-כך הרבה תפניות.
אנשים ונושאים כל-כך משמעותיים שבחיי כיום, לא היו שם לפני 12 שנים.
אני מסיים השבוע את התריסר הרביעי ומתחיל את התריסר החמישי.
מי יודע איך הוא יתפתח…"

המילים הללו נכתבו באמצע פברואר 2020. 
כשכתבתי אותן לא היה לי מושג שהקורונה תיכנס לחיינו תוך שלושה שבועות ושהמציאות המוכרת והמורגלת תשתנה בכל-כך הרבה צורות ואופנים. 
אני רוצה לשתף אתכם במספר מחשבות ותובנות שעלו לי היום, כשניצלתי את המעבר בין שנת 2020 ל 2021, לעצירה ולריפלקציה על השנה שחלפה.

אין לנו מושג. 
זו ממשיכה להיות תובנה מרכזית שלי שרק הולכת ומעמיקה. אנחנו לא יודעים לאן זה הולך ואיך בדיוק דברים יתפתחו. זה נכון לכל מימדי החיים: בריאות, פוליטיקה, קריירה, כלכלה, משפחה. בתקופה הזו אנו מרגישים את זה יותר מבתקופות אחרות, הן ברמה האישית והן ברמות רחבות יותר, אך האמת היא שכל תחושת ודאות או ביטחון שיש לנו היא מדומינת ומתעתעת. הדברים הללו לא נכתבים מתוך לחץ או פחד תהומי בנוגע לעתיד, אלא יותר מתוך ענווה והכרה במוגבלות שלנו ובהיותנו חלק ממשהו שהוא הרבה יותר גדול מאיתנו.

**

ריספקט ויראת-כבוד לקושי ולמורכבות. 
אנשים עוברים דברים קשים. ברמה הכלכלית, התעסוקתית, הבריאותית, הנפשית, המשפחתית. לפעמים במספר מימדים בעת ובעונה אחת. לא לכל דבר יש פתרון פשוט. לא תמיד עניינים מתפתחים בדרך שאנו רוצים. כשקשה, זה לפעמים יכול להיות קשה מאוד. במיוחד כשזה נמשך תקופה ארוכה ובאינטנסיביות גבוהה.

**

בכל קושי טמונה גם הזדמנות. 
קושי שאנחנו חווים הוא הזדמנות להתמודדות ולגדילה עבורנו. קושי שאחרים חווים הוא הזדמנות להיות שם איתם ועבורם. זה לא משפט רוחני ניו-אייג'י שמנסה להקל על הנקודה הקודמת, אלא נקודת מבט נוספת. אין לנו שליטה על דברים שקורים לנו ועל קלפים שאנחנו מגרילים. יש לנו הרבה מאוד השפעה ובחירה על איך אנחנו בוחרים להגיב ומה אנחנו בוחרים לעשות, איך אנחנו משחקים עם הקלפים שהגרלנו.

**

כמה אנו תלויים בשגרות שלנו ובמסגרות שאנו חלק מהם. 
כמה מורגש חסרונה של מסגרת לילדים, של ארוחת צהריים עם קולגות בעבודה, של שגרה בריאה, של ישיבה בבית קפה או במסעדה טובה, של טיול בחו"ל. כשדברים נלקחים מאיתנו או מפסיקים להיות שם עבורינו אנו נזכרים בחשיבותם ולומדים להעריך אותם שוב.

**

חשיבותם של הדברים הפשוטים.
בימים האחרונים אני משתדל לצאת להליכה של כשעה בשעות הצהריים כדי לספוג שמש. היום עשיתי זאת עם בני רועי. אתמול הלכתי לבד תוך כדי האזנה לפודקאסט מעניין. השבוע, השמש החמימה בשעות הצהריים היא אחד הדברים המענגים עבורי. בתחילת השבוע כשהיו רוחות מזרחיות קרות ויבשות, העדפתי להישאר בבית ולא לצאת. בדרכי לפארק שליד ביתי אני רואה שיירה של עשרות מכוניות בדרך לבדיקת קורונה. איזו זכות זו להיות בריא, וליהנות מהליכה בשמש הנעימה, עם חבר קרוב או עם בן משפחה אהוב. עד כמה זה לא מובן מאליו.

**

מדהים כמה מהר אנו מסתגלים למצבים. 
ברמה האישית רבים מאיתנו חוו את זה בעבר. גילוי של מחלה קשה, אתגר תעסוקתי או משבר משפחתי יכולים לזרוק אותנו במהירות למציאות חדשה שקשה לנו לדמיין, אך מרגע שאנו חווים ונמצאים בתוכו, הוא הופך להיות חלק מהמציאות המורגלת שלנו. השנה הזו לקחה את ההסתגלות שלנו לרמה גלובאלית. לפני כשנה אף אחד לא היה מסוגל לדמיין את המצב הנוכחי, שאם היו מתארים לנו אותו אז הוא היה נשמע כהזיה. 
באופן אישי, אני נעזר המון בשתי שאלות שמסייעות לי להתמקד ולתעדף את תשומת הלב שלי במצבי חוסר וודאות: מה חשוב עכשיו? איך נותנים לזה מענה? מה שחשוב עכשיו זה לא בהכרח מה שהיה חשוב לפני שבוע או מה שיהיה חשוב מחר. חשיבה דינמית. הסתגלות לשינוי.

**

יש חשיבות רבה לחומרים המנטליים שאנו צורכים. 
במיוחד בתקופות כאלו. הם משפיעים על המחשבות, התחושות והתפקוד שלנו בצורה עצומה. בשנים האחרונות הפכנו להיות מודעים יותר לסכנות שבמוצרי מזון עתירי סוכר, שומן רווי או נתרן. הסימון עליהם מחדד את המודעות ומשפיע על הצריכה. מזה שנים אנו מודעים לסכנה שבחשיפה לקרינה מייננת בזמן צילומי CT ונזהרים לא להיחשף אליה שלא לצורך. אנחנו לא מספיק מודעים לחשיפה לחומרים מזיקים באיכות נמוכה שמופרשים או מוזרקים אלינו בערוצי הטלויזיה השונים וברשתות החברתיות. העולם הרבה פחות שחור, אלים ומסוכן והרבה יותר מאוזן מכפי שהוא מוצג באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות שמחפשים למקסם רייטינג, לייקים או פרסומות.

**

מתהווים כרגע שינויים עצומים, שאנו מודעים רק לחלקם. 
תחומים שלמים משתנים לבלי הכר עכשיו. חינוך. בריאות. תעסוקה. דיור. פוליטיקה. דמוגרפיה. תפיסות עולם עמוקות עוברות שינוי עכשיו, מערכות שלמות הופכות להיות בלתי רלוונטיות. הקשיים שהקורונה מביאה איתה, לצד הטכנולוגיות המתפתחות, מייצרות דחיפה עצומה והרבה יותר פתיחות לחדשנות. אלפי זרעים נזרעים עכשיו בכל כך הרבה מקומות. קל לפספס אותם ולא להיות מודעים לקיומם, כשאנו מחוברים לכותרות החדשות היומיות או לקשקושים התפלים ברשתות.

עד כאן השיתוף במספר מחשבות ותובנות שעלו לי היום.
אם בא לכם לכתוב לי כמה מילים, אשמח לשמוע מה הן מעוררות בכם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter