כל הפוסטים של Ronny Weinberger

3 שיעורים אישיים לקריירה ולחיים

3 שיעורים אישיים לקריירה ולחיים 

שיעור ראשון:

שנת 1999. 
לפני מספר חודשים התקבלתי לעבודה כסטודנט באינטל.
במסגרת הפרויקט הראשון שלי, אני אחראי על הטמעת מערכת מידע המפותחת על יד ספק חיצוני.
הפרויקט נקלע לקשיים מסוימים וישנם חילוקי דעות והחלפת האשמות הדדיות בינינו לבין הספק.
בשיחה עם ירון (המנהל שלי), אני מתלבט כיצד לגשת לזה ואיך נכון להפעיל יותר לחץ על הספק על מנת שהפרויקט יסתיים בהצלחה ובזמן.
בין היתר אני שוקל טכניקות השפעה ומשא ומתן שונות.

המסר של ירון ברור:
"הספק הזה הוא שותף שלנו.
אנחנו רוצים שהפרויקט יצליח ושהוא יצליח.
המטרה אינה להוציא ממנו כמה שיותר בכמה שפחות אלא להצליח ביחד לאורך זמן.
שים את כל הדברים בצורה פתוחה על השולחן ונסה לבנות שיתוף פעולה בריא."

הקו הזה מפתיע אותי.
זה לא נאיבי מדי?
זה באמת אפשרי?
ירון "לא ילד".
הוא מנהל מנוסה.
כדאי לתת לזה צ'אנס…

**
שיעור שני:

תחילת שנות ה-2000.
אחרי מספר שנים באינטל, במסגרת אחת השיחות המזדמנות בענייני עבודה שבני אחי ואני מקיימים מדי פעם, הוא משתף אותי בשיעור הבא:

"כעובד וכמנהל, לעולם לא אמליץ לעשות משהו, שאני מאמין שהוא לרעת החברה.
כל עוד אני עובד בחברה מסוימת, כל החלטה שאקח או פעולה שאנקוט בה תהיה תמיד לטובת החברה.
כמובן שאחפש גם את טובתי שלי וכיצד אני והצוותים שלי יכולים להתקדם. זה חלק מהעניין.
אבל לעולם לא אעשה משהו שמקדם אותי ואת האינטרסים שלי על חשבון פגיעה בחברה.
מניסיוני, בטווח הארוך זה משתלם. 
לכולם."

מסר מרגיע ומעודד.
אפשר גם וגם. 
במבט מהצד, ההתקדמות של בני לאורך השנים מהירה ומשמעותית.
איזה כיף שלא צריך לשחק מלוכלך כדי להצליח.

**
שיעור שלישי:

שנת 2002.
חגי הוא אחד הלקוחות המרכזיים שלי בפרויקט אינטנסיבי שמסתיים עכשיו.
מנהל קפדן, דעתן, בעל דרישות גבוהות, הוציא לי את המיץ אבל לכל אורך הדרך היה הוגן.
במהלך חודשים של עבודה משותפת, למדתי שלחגי ולענת אשתו יש 4 ילדים.
בשלב זה, אני אב לשתי בנות קטנות.
הנושא של קריירה + משפחה מעסיק אותי מאוד.
אני רוצה גם וגם ודי בטוח שיש לי מה ללמוד מחגי.
לשמחתי, כשאני מבקש ממנו להיפגש לשיחה אישית שלא בענייני עבודה הוא נענה בחיוב.

בין היתר עולה בשיחה הנקודה הבאה:
"קודם כל משפחה. 
סדר העדיפויות ברור לי.
אני משתדל להשתתף בכל טיולי בית-הספר של ילדיי.
כל עוד הם מעוניינים בכך כמובן.
זו אחת הדרכים שלי להיות נוכח ולבנות את הקשר."

אופטימיות…
עומד פה מולי מנהל עם סטנדרטים גבוהים של עבודה,
שאיכשהו מצליח לשלב גם וגם, ומצהיר בקול רם שזה לגיטימי ושזה הדבר הכי חשוב !

**
מספר מחשבות על שלושת השיעורים הללו שעלו בי השבוע:

1. את השיעורים קיבלתי מאנשים שהערכתי.

הייתי פתוח להקשיב למה שיש לירון, בני וחגי לומר והייתי בטוח שיש לי מה ללמוד מהם.

**
2. הערכתי את ירון, בני וחגי כאנשים מצליחים בסביבות שבהן הם עובדים וחיים:

ירון נתפש כמנהל מוערך בארגון ומצליח להגיע לתוצאות בסביבה אינטנסיבית.
בני מצליח להתקדם באופן עקבי לתפקידים בכירים בקצב די מהיר.
חגי מצליח לשלב קריירה וחיי משפחה כבר שנים, ונראה שהוא נהנה מהגם וגם.

ברמה הבסיסית, נראה שהשיעורים הקונקרטיים של ירון, בני וחגי, לא מונעים מהם להצליח בסביבות שבהן הם עובדים וחיים.
מעבר לכך, האם יכול להיות שהשיעורים הללו, תורמים בצורה משמעותית להצלחה ואולי אפילו מעצימים אותה?

**
3. השיעורים שקיבלתי מירון, בן וחגי לא היו מובנים מאליהם עבורי באותן נקודות זמן:

א. בעבודה על הפרויקט המקרטע עם אותו ספק, הנטייה הראשונית שלי היתה לתחרותיות ומניפולציה.
לא בגלל שרציתי לפגוע בספק או לנצל אותו, אלא משום שהאמנתי שאם לא אעשה זאת,
אפגע בעצמי.
המחשבה שאפשר "לשחק פתוח", לשים הכול על השולחן ולחפש טוב משותף,
לא עלתה על דעתי עד שירון הדגיש אותה.

ב. השיעור של בן היה חוק חד וברור:
"אם זה לא לטובת החברה לא עושים את זה."
במצבים של מורכבות, חוסר וודאות והתלבטויות, החוק הזה עמד לנגד עיני שוב ושוב,
וסייע לי לשמור על קו ערכי מעגן.
החוק הזה לא היה ברור לי או מנוסח בצורה חדה שכזו לפני שקיבלתי אותו מבן.
אנו עלולים לראות את טובת החברה בצורות שונות וזה בסדר להתווכח על זה.
בנוסף, תמיד יהיו אנשים שיתעדפו את טובתם גם כשזה בהתנגשות עם טובת החברה.
כשטובת החברה שאני חלק ממנה, מפסיקה להיות חשובה לי, כנראה שזה זמן לעבור הלאה.

ג. השיחה עם חגי נגעה בי ועיצבה משהו בעולמי.
היה משהו מאוד חזק עבורי, לשמוע ממנהל בחברה שאני חלק ממנה, שהדבר הזה לגיטימי.
כבר באותו זמן היה ברור לי שהמשפחה היא בראש סדר העדיפויות שלי ולא הייתי צריך לקבל לכך אישורים מאף אחד.
ועם זאת, כששומעים את זה ממנהל בצורה הזו, כל הנושא הופך להיות הרבה יותר לגיטימי וחופשי. 
שנית, מתחזקת התחושה שזה אפשרי. ברמה כזו או אחרת.
הנוסחה שלי יכולה להיות שונה מהנוסחה של חגי, אך איכשהו, 
האדם הזה שעומד מולי ומקדים אותי בכמה שנים, מצליח לשלב את הגם וגם. 
להאמין במשהו ולרצות ליישם אותו זה דבר אחד.
לראות אנשים שמצליחים ליישם את זה, זה דבר שני.

**
4. ריצה למרחקים ארוכים.

יכול להיות שאסטרטגיות מסוימות מביאות לתוצאות מהירות יותר בטווח הזמן הקצר.
בדיעבד, שלושת השיעורים שקיבלתי, הם שיעורים עבור רצים למרחקים ארוכים.
שותפות עם ספקים ובעלי עניין אחרים, 
לחפש תמיד גם את טובת החברה וגם את טובתי האישית, 
ולאזן בין עבודה לדברים חשובים אחרים בחיים,
הם שיעורים תשתיתיים לכל החיים.

**
5. אני לא בטוח שירון, בני וחגי זוכרים את השיחות המסוימות שהזכרתי כאן.

אני לא בטוח שהשיעורים שקיבלתי מהם, הם שיעורים מרכזיים גם בחייהם.
אולי כן ואולי לא…
לעתים, אמירות או פעולות מסוימות שלנו, 
שאת חלקן איננו זוכרים אפילו,
משפיעות על חיים של אנשים,
בדרכים ובהיקפים שאנו לא מדמיינים.

**
6. את התקשורת המקרבת גיליתי לאחר השיעורים שקיבלתי מירון, בני וחגי.

בדרך שבה אני מבין וחווה את גישת בתקשורת המקרבת,
(א) שותפות הדדית, (ב) טובת כל הצדדים ו-(ג) מתן מענה לדברים הכי חשובים,
הם אבני יסוד מרכזיות העומדות בבסיס הגישה.
מעניין אם המשיכה שלי לתקשורת מקרבת נבעה מתוך השיעורים המשמעותיים שקיבלתי מירון, בני וחגי, 
או שאולי השיעורים הללו היו משמעותיים כל-כך עבורי כיון שהם התחברו לאמונות יסוד שכבר החלו להתגבש בתוכי, הנוגעות בקשר אנושי ובתפיסת העולם שלי.

**
עד כאן 3 שיעורים לקריירה ולחיים, ושש מחשבות עליהם.

אני מקווה שהפוסט הנוכחי היה משמעותי ובעל ערך עבורכם.

– אם מתחשק לכם לכתוב לי כמה מילים, יעניין אותי לקרוא.
– אם מתאים לכם לשתף בפומבי בשיעור חשוב שאתם קיבלתם ממישהו, גם אחרים יוכלו ליהנות ממנו.
– ואם נראה לכם שיש אנשים שיכולים לקבל ערך מהפוסט הזה, אנא שתפו והעבירו הלאה..

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

 

 

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שיעורים של כבוד

שיעורים של כבוד:
כבוד למקום שאנשים נמצאים בו.
כבוד למצב שאנשים חווים.
כבוד להתמודדות שאנשים עוברים.
כבוד לקרב שאנשים מנהלים.

**
לבחור להתקרב.
להסכים להיפתח.
לראות קצת יותר.
לחוש את הכאב.
לחוות את חוסר האונים.
להרגיש את הפחד.
להמשיך לנשום.
לנסות להיות.

**
לאט לאט…
קצת יותר כבוד.
קצת יותר ענווה.
קצת יותר אורך-רוח.
קצת יותר חמלה.
קצת יותר אנושיות.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

הערכה עצמית וענווה

תזכורת חשובה לאחר קורס בהגדרות אנושיות של עצמנו ושל אחרים:

"ותרו על הגדרת עצמכם בפני עצמכם ובפני אחרים.
אתם לא תמותו מזה.
אתם תתעוררו לחיים.
ואל תדאגו לדרך שבה האחרים מגדירים אתכם.
כאשר הם מגדירים אתכם, הם מגבילים את עצמם, לכן זו הבעיה שלהם.
בכל פעם שאתם יוצרים יחסי גומלין עם אנשים,
אל תהיו שם בראש ובראשונה כמשימה או כתפקיד,
אלא כשדה של נוכחות מודעת."

"מדוע האגו משחק תפקידים?
בגלל הנחה בלתי בדוקה אחת, שגיאה יסודית אחת, מחשבה לא מודעת אחת.
מחשבה זו היא: אני לא מספיק."

"במהות אינכם נחותים מאיש ואינכם נעלים על איש.
מתוך הבנה זו צומחת הערכה עצמית וענווה אמיתיות.
בעיני האגו הערכה עצמית וענווה עומדות בסתירה זו לזו.
לאמיתו של דבר, הן דבר אחד ויחיד."

~ מתוך "ארץ חדשה" מאת אקהרט טולה (עמוד 77).

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

עבודה כזו עם אנשים כאלו

"אני בסדר כפי שאני."
"אני לא לבד."
"רואים אותי."
"מבינים אותי."
"אוהבים אותי."
"אני שווה."
"אני יכול/ה להמשיך להתפתח."

**
לחשוב את זה, זה דבר אחד.
להאמין בזה, זה דבר שני.
לחוות את זה, זה דבר שלישי.

**
יכול להיות שהדברים שעשינו ביומיים האחרונים,
הם מהדברים היותר חשובים שעשינו השנה.
(ויכול להיות שלא…)

**
אין לי מושג מי לקח מה, איך זה ישפיע ולאן זה יוביל.
אין וגם לא יהיה…

**
זכות עצומה לעשות עבודה כזו עם אנשים כאלו.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

היום נעשה משהו בלתי נשכח

"היום נעשה משהו בלתי נשכח
שישאיר זיכרון של שמחה מבורך."

**
היום כמה עשרות אנשים נוספים
יפגשו את מה שאני פגשתי אז וששינה את חיי.

**
יכול להיות שמישהו או מישהי,
יינגעו בצורה עמוקה היום,
יבינו משהו חשוב על עצמם,
יגלו משהו חדש על העולם,
יעברו בנקודת אל-חזור.

**
יש סיכוי שחייהם של מספר אנשים,
בני ובנות זוג, הורים, ילדים ומשפחות,
יושפעו וישתנו היום.

**
היום נזרע זרעים.
של הבנה.
של קבלה.
של אהבה.
של התפתחות.

**
להחזיק כוונה.
לעשות את העבודה.
להכיר תודה.
ליהנות מהדרך.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

12 שעות

12 שעות

חצי שעה של המתנה לכניסה למחלקה האונקולוגית.
שעה וחצי של בדיקות דם והמתנה לתוצאות.
שעה וחצי של הזמנת מנות דם וגילוי שיש תקלה – מבחנה הלכה לאיבוד וצריך להזמין שוב.
שעה וחצי של הזמנה נוספת עד קבלת אישור למשיכה מבנק הדם.
שעה של המתנה למנה שתגיע מהבנק.
שעה וחצי של קבלת מנת דם ראשונה.
שעתיים וחצי של מעבר מהאונקולוגית (שנסגרת בשלוש) לפנימית, הזמנת מנה שנייה והגעה שלה.
חצי שעה עד מציאת אחות ורופאה במחלקה שיכולות לתת את המנה.
שעה וחצי של קבלת מנה שנייה.
שחרור והביתה.

12 שעות.

**
סיפור

זה יכול להיות סיפור על מערכת בירוקרטית, על יום מבאס, בלתי נגמר ומבוזבז. 
על עובדים שחוקים שלא אכפת להם, על תקלות מעצבנות שלא אמורות לקרות.
על מחלה קשוחה וארורה.

וזה יכול להיות סיפור על מנות דם שכבר משפרות את המצב. 
ועל שהצלחנו להיכנס ולצאת באותו יום בלי אשפוז לילה.
ועל ההקלה שבלעבור יום כזה (ארוך ככל שיהיה) כשאין כאבים וכשאפשר לשבת, לקום וללכת לשירותים. 
ועל מזכירה אחת, שתי אחיות, מתנדבת אחת, רופא אחד ורופאה אחת שעשו המון כדי לעזור לנו ככל האפשר. 
ועל הזכות והאפשרות להיות ביחד במקום חשוב בזמן חשוב.

מה שקורה הוא מה שקורה.
מה שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שקורה הוא רק סיפור.
סיפור שאנחנו בוחרים.

**
משוב

לפני מספר שנים בחרתי לתת למנהל כלשהו משוב.
לפני השיחה הייתי גאה בעצמי על הכנות והישירות.
עשיתי את זה בדרך מסוימת והוא נפגע ממני. 
אחרי השיחה הייתי הרבה פחות גאה בעצמי.

כתבתי על כך כאן.

לפני זמן מה כשנפגשנו, דיברנו על אותו אירוע.
מסתבר שהוא היה משמעותי גם עבורו וגם עבורי 
וששנינו נוהגים לתת אותו כדוגמא לאיך לא לתת משוב.

"אל תדאג," הוא הרגיע אותי, "אני לא מסגיר את שמך כשאני מספר על זה…"
"אני לא דואג", השבתי, "אבל תרגיש חופשי להזכיר אותי. הרווחתי את זה…"

סוג של סגירת מעגל.
כיף לצחוק על זה ביחד.
זה היה יכול להתפתח אחרת.

**
חידוד כוונה

השבוע פגשתי אדם שלא הכרתי.
הקשבתי לו במשך כשעה.
הוא דיבר בלהט וללא הפסקה כמעט.
יכולתי לחוש בהרבה כאב ובהמון כעס.

לקראת סוף המפגש ביקשתי את רשותו לומר מספר מילים:

"התפקיד שלי אינו לנתח, לשנות או לתקן אותך.
אין לי קסמים, כלים או שיטות מיוחדות שברגע שאחשוף אותם תיפתרנה בעיותיך.
אני רוצה לעזור לך במקומות שחשובים לך.
נעבוד על זה ביחד ואני לא בטוח שנצליח.
אני אפילו לא בטוח מה זה אומר בשלב הזה או איך זה יראה.
האם מתאים לך לנסות ביחד?"

לשמחתי הוא השיב ב-"כן".

כשנפרדנו, נזכרתי בפוסט שכתבתי על העבודה שלי.

**
זכות גדולה שאינה מובנת מאליה:

לעבוד בעבודה שאוהבים.
לעשות משהו משמעותי.
להסתובב בעולם.
לפגוש אנשים.
להרבות טוב.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

להיות בן תמותה

"המוות כמובן אינו כישלון.
המוות נורמלי.
המוות הוא אולי האויב, אבל הוא גם השתלשלות הדברים הטבעית.
ידעתי את האמתות האלה באופן מופשט, אבל לא ידעתי אותן באופן מוחשי –
שהן יכולות להיות אמתות לא רק לכל אדם, אלא גם לאדם הזה שמולי, לאדם הזה שאני אחראי לו."

**
"אתה נעשה רופא לצורך מה שנראה לך כסיפוק מהעבודה,
והסיפוק הזה, מתברר, הוא הסיפוק מהמיומנות.
זהו סיפוק עמוק שדומה לסיפוק שמרגיש נגר בשיפוץ ארון עתיק ושברירי
או מורה למדעים שגורם לתלמיד בכיתה ה' להבין פתאום מה הם אטומים, והבנה זו מחוללת שינוי במוחו.
הוא בא במידת-מה מעצם העזרה לאחרים.
אבל הא בא גם ממיומנות טכנית ומהיכולת לפתור בעיות קשות ומסובכות.
היכולת שלך נותנת לך תחושה איתנה של זהות.
לכן אין לך דבר מסוכן לזהותו של רופא יותר מאשר מטופל עם בעיה שאין בכוחו לפתור."

**
"אין מנוס מהטרגדיה של החיים, והיא שכולנו מזדקנים מהיום שאנו נולדים.
אדם יכול להבין את העובדה הזו ולקבלה.
המטופלים המתים והגוססים שלי אינם רודפים אותי עוד בחלומותיי.
אבל אין זה אומר שאדם יודע איך להתמודד עם מה שאין ביכולתו לתקן.
אני עובד במקצוע שהצליח בגלל יכולתו לתקן.
אם לבעיה שלך יש תקנה, אנחנו יודעים מה לעשות.
אבל אם אין לה תקנה?
העובדה שאין לנו תשובות מספקות לשאלה הזאת מטרידה וגורמת לקשיחות, לאי-אנושיות ולסבל אדיר."

~ הציטוטים מתוך "להיות בן תמותה" מאת אטול גוואנדה

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

"יהיה בסדר"

"יהיה בסדר"

"יהיה בסדר" אינו חייב להיות משפט ריק מתוכן,
תירוץ לבריחה מאחריות, אי-עשייה או אי-הכנה מספקת.

**
"יהיה בסדר" הוא תזכורת.
תזכורת לכך שאנו מסוגלים.
שכשנגיע לשם נצליח להתמודד.
שמה שזה לא יהיה, זה לא מעבר לכוחותינו.

**
"יהיה בסדר" לא מניח שלא נחווה קושי, כאב ואובדן,
או שדברים יפתחו בדיוק כפי שאנו מקווים שהם יתפתחו.

"יהיה בסדר" מניח שכשנהיה שם,
נוכל להיות עם זה.
ולעבוד עם זה.
ולעבור דרך זה.
מה שזה לא יהיה.

**
"יהיה בסדר" היא אמונה ענווה שאינה מקלה ראש במורכבות,
ועם זאת מכירה בכוחותינו ובתמיכה שאנו עטופים בה.
זוהי תזכורת שלא הכול בשליטתנו והרבה בהשפעתנו.
שאנו לא לבד.
שאנו חלק ממשהו גדול מאיתנו.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

אנחנו קודם כל בני אדם

"ייתכן שהדבר החשוב ביותר שאנו יכולים לתת לזולתנו הוא השתיקה שלנו.
לא שתיקה של ביקורת סמויה או של הסתגרות נוקשה, 
אלא שתיקה שהיא מקום מפלט, מנוחה, קבלת האחר כפי שהוא.
כולנו צמאים לשתיקה כזו.
קשה למצוא אותה.
כשהיא נוכחת, אנו יכולים לזכור משהו מעבר לרגע, כוח שעליו נבנים החיים.
שתיקה היא מקום של כוח רב ושל מרפא.
שתיקה היא חיקו של אלוהים."

**
"להכיר ביכולתך להשפיע על החיים, 
משמעו להכיר את עצמך היטב ולעומק, להכיר בערכך האמיתי ובכוחך,
ללא קשר לתפקיד שיועד לך או למיומנות שרכשת.
אפשר לחזק או להחליש את החיים סביבך כמעט בכל תפקיד.
אנו עלולים להפוך למסוכנים אם נניח שבתפקידנו או במומחיותנו בלבד טבועה היכולת לעשות טוב,
וכל זמן שאנו בתפקיד לא נוכל להזיק.
אין תפקיד המשחרר אותנו מהאחריות להקשיב, להיות מודע לכך שיש חיים סביבנו, חיים הנוגעים בנו."

**
"מרטין בובר כותב שהחיות היא קדושה, שעצם היותנו הוא ברכה.
אם כך, מה מונע מאתנו לקבל את ברכות החיים?
הסיבה אינה נעוצה בהסבר פשוט כמו מחסור בזמן וכדומה.
לעיתים קרובות איננו מזהים את הברכה המוענקת לנו, 
או שהדעות שלנו על העולם מונעות מאיתנו לחוות את מה שניתן לנו כבר.
לפעמים אנו מתקבעים בעבר או שאיננו מזהים פוטנציאל בהווה.
לעתים אנו חשים שמה שניתן לנו בחסד, מגיע לנו בזכות.
לעיתים אנו לכודים במחשבות על מה חסר בעולם, ונשברים.
יש דרכים רבות לחוש ריקנות למרות כל הברכות המורעפות עלינו.

אנו יכולים לברך אחרים רק כאשר אנו מרגישים מבורכים בעצמנו.
לברך את החיים משמעו אולי ללמוד להלל אותם ולא לנסות לתקן אותם.
לדעת להעריך אותם כפי שהם ולקבל את הדברים שאנו לא מבינים.
לפתח בעצמנו את היכולת לראות שמחה.
אפשר לקדם דברים גם ללא שיפוטיות וכעס, 
והחשוב מכל – דורשה ענווה כדי לדעת שלא נוכל לתקן את העולם לבד."

**
כל הציטוטים מתוך הספר "ברכות סבי" שנכתב ע"י רחל נעמי רמן.
חזרתי לקרוא בספריה של רחל נעמי רמן השבוע בזכות ישראל.

ישראל הסכים להגיע לאירוע המנהלים שקיימנו השבוע,
לשתף אותנו בנקודת המבט שלו ומניסיונו.
מעבר לכך שהוא הסכים להגיע בהתנדבות,
הוא הקדיש לא מעט זמן הכנה לדיוק הסשן לצרכינו.

כשחשבנו על תשורה לישראל שתביע את הכרת תודתנו,
רחל נעמי רמן "קפצה" והתנדבה לעזור.

הלוואי שהספר של רחל יהיה משמעותי לישראל,
כפי שישראל היה משמעותי עבורנו.
**
אני עדיין זוכר את האמירה של שחר (מנכ"ל עמותה),
בסיכום אירוע מנהלים שנכחנו בו ביחד לפני כארבע שנים:
"היה אירוע מעשיר מאוד ולמדתי המון.
דבר אחד חסר לי…
אף אחד לא שאל אותי מה שלומי ואיך היתה השנה שלי.
היתה לי שנה אינטנסיבית.
קיוויתי שמישהו ישאל…"

למרות ששחר ואני חלקנו חדר באותו אירוע ושוחחנו רבות,
גם אני לא שאלתי אותו "מה שלומך ואיך היתה השנה שלך?"

אנחנו קודם כל בני אדם.

**
בזכות שחר, את אירוע המנהלים של השבוע, 
פתחנו בשאלה האישית "איך היתה לך השנה?".
איך היתה לך השנה כאדם (בהמשך נתמקד באיך היתה השנה של הפעילות שלך..)

תריסר מנהלים (יש יגידו "בכירים") יושבים במעגל, משתפים ומקשיבים.
כחמש דקות לאדם.
כל אחד בוחר כיצד להשיב ובמה לשתף.

זה מצריך אומץ.
לפעמים זה מביך. 
לא לכולם זה קל.

**
כשמחלקים באירוע פנקסים, מעטפות ועטים,
מזמינים את המנהלים לכתוב כמה מילים אישיות זה לזה,
ומקצים לכך זמן באג'נדה,
גדל הסיכוי שמשתתפים יעניקו מתנות זה לזה.
גדל הסיכוי שמשתתפים יקבלו מתנות זה מזה.

זה מצריך אומץ.
לפעמים זה מביך. 
לא לכולם זה קל.

**
בין מעגל פתיחה של "איך היתה לך השנה?" למעגל סיום של "מעטפות אישיות",
נקדיש לא מעט זמן, אנרגיה ותשומת לב לדיונים עסקיים, מקצועיים וארגוניים.

 יכול להיות שאחד התוצרים הכי חשובים ומשמעותיים בכל האירוע הזה,
הוא שמישהו ילך הביתה עם כמה מילים אישיות שהוא קיבל ממישהי,
או שמישהי תשתף במשהו אישי ואנשים יקשיבו לה ויהיו איתה.

אולי לרגעים כאלו, 
תהיה השפעה לא פחות גדולה מלדיון מקצועי או מלהחלטה עסקית כזו או אחרת.

אולי.
אין לנו מושג.
כנראה שאף פעם לא באמת נדע….

אנחנו קודם כל בני אדם.
ורק לאחר מכן בעלי תפקיד…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

עבודת לב

"הדרכים והאמצעים של הנתינה משתנים מפעם לפעם ומתרבות לתרבות, ואולם טבעה של הנתינה לא השתנה מאז ימי בראשית.
ללא קשר לאמצעים שבהם נשתמש, הנתינה היא תמיד עבודת הלב.
לפעמים כוח המדע הוא כה מפתה עד שאנו עלולים להאמין שכל הנחוץ כדי לעזור לאחרים הוא להשתמש בו כראוי בשעת האבחון והטיפול.
אבל המדע לעולם לא יהיה נתינה, אלא אם כן הוא מתורגם קודם לעבודת הלב."

~ מתוך "ברכות סבי" / רחל נעמי רמן (עמוד 199)

**
מחשבות בוקר.

התכווננות ליומיים של עבודת לב.
שבקלות אפשר להתבלבל, לשכוח ולקרוא לה בשמות אחרים.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter