תגית: הכרת תודה

משוב אחד
שקיבלתי אתמול בהפתעה,
נכנס עמוק, השפיע,
ועשה את העבודה.

**
משוב אחד
שקיבלתי אתמול כשלא ציפיתי לו,
עזר לי לפגוש כמה מהשדים שלי,
ולהיזכר מי אני ומה העבודה שלי.

**
שוב למדתי שאין לנו מושג.
אין לנו מושג במי אנחנו נוגעים.
אין לנו מושג כמה אנחנו משפיעים.
אין לנו מושג בפני מי ובפני מה אנו עומדים.
אין לנו מושג מי רואה אותנו ומה הוא לוקח מאתנו.

**
שוב למדתי על הכוח שיש למילים ולכוונה.
על העוצמה של כמה משפטים שנאמרים או נכתבים מהלב.
על חשיבותה של הכרת תודה.

**
להמשיך לעשות את העבודה שלנו.
להמשיך להכיר תודה על מתנות שאנחנו מקבלים.
כל יום.
כל יום.
כל יום.
גם היום.

**
תודה שאמרת לי.
תודה שלקחת את הזמן וכתבת לי.
אני שמח שנפגשנו אתמול.
האדוות כבר נעות.

חיים מלאים. היום.

לברך על היום.

על תוצאות טובות של ביקורת.
(לא תמיד הן טובות).
על שהנסיעה הלוך והנסיעה חזור עברו חלק ובלי פקקים.
(היה פחות נעים אם היינו נתקעים).
על שהכאבים סבירים.
(לפעמים הם הרבה יותר חזקים).
על שנכנסנו מהר יחסית.
(בדרך כלל זה לוקח יותר).
על שלא היינו צריכים להמתין לנסיעה חזרה.
(בפעם קודמת המתנו שעות).

**
על רופא מקצועי, קשוב, אנושי ולבבי.
על מעטפת חמה, דואגת ותומכת.
ועל אחות אחת, מיוחדת במינה,
שהרבה בזכותה,
היום הזה היה כמו שהוא היה.
וכמה טוב שכך.

**
יום.
ועוד יום.
ועוד אחד.
ועוד אחד.
ועוד אחד.
ככה…

חיים מלאים. היום.

הפוסט היום אישי וארוך.
כ-1600 מילים. 
מסוג הפוסטים שאולי קשה לקרוא עד הסוף.
התלבטתי אם לפצל אותו או לוותר על חלקים מסוימים.
החלטתי להכניס הכול. 
במכה אחת.
אני כותב עבורי, לא פחות משאני כותב עבורכם.

אם לאחר שקראתם מתחשק לכם להגיב או לכתוב לי כמה מילים,
יעניין אותי לקרוא ואשתדל להשיב לכולם.

**
שרה ממרכז השיקום שאלה אותי השבוע מה קורה במצבים כאלו
לאנשים שלא שואלים שאלות, שלא מתעקשים על בדיקות,
שלא נוכחים במקום, שיש להם פחות תמיכה ושלא מעורבים בתהליך כמונו.

איתי ואני שאלנו את עצמנו שאלה דומה לפני מספר חודשים, 
כשמישהי שעבדה בקומה שלנו חלתה והפסיקה להגיע למשרד.

אח של איתי, שמבין דבר או שניים ברפואה, אומר שהתשובה פשוטה: "הם מתים".

אני חושב שזו אחת האפשרויות.

התשובה שמרגישה יותר מדויקת עבורי היא ש"הם נכנסים לסטטיסטיקה".

לא רק בענייני חיים ומוות.
לא רק בענייני בריאות.
גם בענייני קריירה ועבודה.
גם בענייני משפחה.

**
בואו נעשה קצת סדר במה שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים.
יש כמה משפטים שנשמעים טוב ושאני לא מאמין בהם.

זה לא נכון ש"אנחנו יכולים לעשות הכול".
אנחנו יכולים לעשות הרבה, כנראה הרבה יותר ממה שנדמה לנו, 
אבל אנחנו לא יכולים לעשות הכול.
לצד זה שאנו יכולים לעשות הרבה, יש לנו גם את המגבלות שלנו.
ובנוסף, לא הכול תלוי בנו או מושפע מאתנו.

זה לא נכון שאם באמת נרצה ונתאמץ, "אין שום דבר שיכול לעצור אותנו".
יש כמה וכמה דברים שיכולים לעצור אותנו.
חלק גדול מהם בשליטתנו וחלק מהם לא בשליטתנו.
אם באמת נרצה ונתאמץ אנחנו מגדילים בצורה עצומה את הסיכוי שנצליח.
גם במצבים שנראים בלתי-אפשריים.
אבל, זה לא נכון שאין שום דבר שיכול לעצור אותנו.
אנחנו לא אלוהים.
קצת יותר אמונה בעצמנו וביכולות שלנו וגם קצת יותר ענווה.
שניהם חשובים והם לא באים אחד על חשבון השני.

זה לא נכון ש"אנחנו יכולים להיות כל מה שבא לנו".
לצד האמונה, המחשבה החיובית והעבודה המאומצת, נדרשים מספר דברים נוספים.
כמו למשל כשרון. או פיזיולוגיה. או מזל. או משאבים. או הרבה דברים נוספים.
אנחנו לא יכולים להיות אלופי העולם בכל תחום שנרצה.
ייתכן שאנו יכולים להיות אלופי העולם בדבר כזה או אחר.
בוודאות אנחנו יכולים לעשות התקדמות משמעותית כמעט בכל תחום שנבחר.
אבל אנחנו לא יכולים להיות כל מה שבא לנו.

**
אתמול, תוך כדי ריצת בוקר עלתה לי מחשבה על "החלפות".
חשבתי על כך שיכול להיות שיש מיליארדי או מאות מיליוני בני אדם בעולם 
שהיו שמחים להתחלף איתי ולקבל את "החבילה" שלי.
אולי. 
אני לא בטוח.
ולצד זה, לא יכולתי לחשוב אפילו על אדם אחד על הכדור הזה, שהייתי רוצה להתחלף איתו.
מקום לא רע להיות בו…

**
וזה לא שהכול מושלם.
וזה לא שאין דברים שהייתי רוצה שיהיו אחרת ממה שהם כרגע.
אבל לא עד כדי להתחלף עם מישהו אחר.

אני יותר מתחבר לרעיון של ליצור עכשיו את "האני" שאהיה בעתיד ואת הסביבה שאהיה חלק ממנה.
על היבטי השונים. 
על היבטיה השונים.
היום אני בונה את "האני" העתידי שלי.
אני ולא אחר.
אני בונה ולא מישהו אחר.
אני בונה את "האני" שלי ולא את "האני" של מישהו אחר שאני רוצה להיות.
"האני" העתידי שלי הוא צאצא של "האני" הנוכחי שלי.

תזכורת:
אני לא יכול לעשות הכול, ואני יכול לעשות המון.
לא הכול תלוי בי, והרבה מאוד תלוי בי ומושפע ממני.
אני לא יכול להיות כל מה שבא לי, ואני כן יכול לעשות התקדמות משמעותית במה שחשוב לי.

**
בהמשך ריצת הבוקר של אתמול, מיד לאחר הרהור "ההחלפות"
חשבתי על כך שאם מחר אני "מזדכה", נפרד או ממשיך הלאה, אני לא יוצא בתחושת החמצה.
אני שבע רצון (והרבה מעבר לכך) מהחיים שזכיתי לחיות עד כה.
ושיהיה ברור – עדיין לא מיציתי. 
אני רחוק מכך.
אין לי מושג מה יהיה המצב בעתיד, זה המצב כרגע.
אני מקווה שאזכה לכמה עשרות שנים נוספות.
אם זה יקרה, אשמח מאוד.
יש לי הרבה תכניות ושאיפות.

אני זוכר מחשבה דומה במהלך הצבא, כשהייתי בן 20.
הכרת התודה על הדרך שעברתי עד כה, על המתנות שקיבלתי ועל החיים שזכיתי לחיות.
עברו מעל עשרים וחמש שנים מאז.
כל כך הרבה קרה בתקופה הזו.
בראש ובראשונה משפחה וילדים.
לשמחתי אני עדיין פה.
עם מחשבה דומה.
מקום טוב להיות בו…

**
לד"ר יאיר כספי יש קטע בחודשים האחרונים.
הוא כותב טקסטים על כישרונות.
כישרונות מיוחדים שבדרך כלל אנחנו לא נוטים לקרוא להם כישרונות.
ציטטתי דברים שלו מספר פעמים בעבר.
השבוע הוא כתב על "הכישרון לא להכיל".
מעבר לכך ששיתפתי את זה בעמוד הפייסבוק שלי, חשוב לי להביא את זה גם לכאן.

אם אתם מתחברים לטקסט, אולי יעניין אתכם לדעת שאפשר ללמוד עם יאיר כספי.
בקרוב הוא פותח שוב את תכניתו "פסיכולוגיה ביהדות". מומלץ מאוד.
פרטים בקישור הבא.

"הכישרון לא להכיל:
יש רגעים של בלבול שבהם רק דבר אחד ברור: מעשה שאסור לקבל. 
עד שלא נעמיד את הגבול, לא נבין שום דבר אחר.

חלק ממה שאנו קוראים לו "להכיל" הוא מחלה של הסתגלות יתר למצב בלתי נסבל. מומחה לבליעת צפרדעים גדולות, בלי בישול. מטפחת אף סופגת לכלוך.
המכיל יותר מדי מספר לעצמו שהוא החזק בסיפור, המבין, המסביר, המתגבר. משקר לעצמו שהוא גדל מעמידה באתגר. נדיב ידוע, שהגיע למדרגה רוחנית כל כך גבוהה, שהוא מסוגל לבקש סליחה ממי שדרך עליו. לפעמים זו רק חזרה למקום ישן. הילד שטיפל בהוריו או החליף אותם באחריות לאחיו. ילד שנתנו לו תפקיד של גיבור, כדי שיוותר על צרכיו.

יש אנשים המפתים אותנו להכיל יותר מדי. איש אחד לא יכול להפסיק לחשוב על אישה אחת שהצליחה להעביר לו את האשליה שבה רצה תמיד להאמין, שהוא גבר-אל. יכול לתת מה שאיש לא מסוגל. הולך לקבל את האהבה שאין לה זמן ואיש עוד לא קיבל. אישה הכל-כלול. היא אהבה אותו כי הבטיח דבר שלא יוכל לתת. לאיש אין. הנדיבות חסרת הגבול שלה הייתה מקדמה על מה שהיה חייב להחזיר. הקשר ביניהם היה "גדול מהחיים" רק כשאחד היה בתפקיד אלוהים. כשהתגלתה האמת, הקסם התפוגג, נותרו שני שונאים. שערי הגיהנום לפעמים נפתחים במקום שבו התעקשנו לבנות גן עדן עכשיו.

כדי להיפרד מהכלת היתר צריך לוותר על אמונת השווא באני שאהבתו גוברת על הכל. זה שעוד מעט יוכל להכיל כל אחד. להיפרד מהשקר שלמישהו פה יש תפקיד לאהוב בלי גבול. שמישהו יכול, אם רק יתאמץ עוד קצת, להגיע לשלמות שאיש מעולם לא השיג. גם עם תינוקות אנחנו בקושי עומדים במשימה.

ההחלטה לא להכיל נוגעת הרבה פעמים בגילוי כואב. שלא הייתה זו ברית. שאין שותף. שהחוזה היה אני מקשיב. אני מבין. אני מכיל. והשני מקבל את מה שהוא רוצה, מיד. ההחלטה לא להכיל מגלה לפעמים אחר הדורש לקבל את שלו, ולא מוכן לשאת שום תסכול. הדיבור על ערך הקבלה שלא שופטת הייתה הונאה עצמית כדי לא לדעת שאני מנוצל. שאני לבד.

לכולם יש סיבות. לכולם יש נסיבות מקלות. לכולם הייתה ילדות קשה. כולם עברו טראומות. והכל מבקשים אהבה שאינה תלויה בדבר. קבלה לא מותנית. אם שמוכנה לקום כל שעה לתינוק. ההחלטה לא להכיל היא הכרה עצובה במגבלה אנושית. אינני האיש הגדול שאתם רוצים שאהיה. אינני האישה הטוטאלית מהחלומות. אני רעב. צמא. עייף. מוגבל. רגיל. אגמר אם תיקח ממני יותר.

הכישרון לא להכיל הוא הכישרון לשים גבול. לומר: את זה לא אקבל. גם אם מישהו צריך. גם אם יש למישהו נסיבות. גם אם קשה לו. גם אם אני יכול. לא תסביר, כי בהסבר ישנה אשליה שהצד השני ישתנה אם רק יבין. לא תנסה שוב. כי במאמץ הנוסף יש אשליה שבפעם הבאה מישהו שלא הבין עד עכשיו יקלוט. סמן גבול."

**
אתמול בבלוג היומי כתבתי על כך ש"אנחנו יכולים לפספס את חיינו".
הנה מחשבות המשך בעקבותיו.
הכותרת יכולה להיות "פרפקציוניסטים מצטיינים":

אנחנו יכולים לפספס את חיינו תוך כדי התמקדות בחצי הכוס הריקה שלנו
והתבאסות מדברים מסוימים או מאנשים מסוימים,
המתנהלים באופן שונה מהאופן שאנו מאמינים שהם צריכים להתנהל.

אנחנו יכולים לפספס את חיינו כשאנו מתבאסים מפקק של בוקר, כותרת בעיתון, 
משפט שמישהו אומר או מעשה שמישהי עושה, 
כשבזמן שכל זה קורה, אנו שוכחים שאנו אנשים בריאים בסה"כ, עתירי אמצעים ומשאבים, 
מוקפים באנשים שאוהבים אותנו ורוצים בטובתנו.

עבור חלקנו ההתבאסות המתמדת הזו היא פחות תוצר של גודל העניין וחשיבותו, 
ויותר עניין של עצם זה שיש משהו כרגע שאינו מתנהל לפי התכנית שלנו. 
כל דבר שהוא. 
ותמיד יש משהו. 
תמיד יש משהו שאפשר להתמקד בו ולנסות לשנות אותו.

זהירות !

התמקדות בחצי-הכוס-הריקה ממכרת ומסוכנת.

אנשים די נהנים להעיד על עצמם שהם "פרפקציוניסטים". 
בראיונות עבודה הם עושים זאת בגאווה ורואים בכך הוכחה לשאיפה הנהדרת שלהם למצוינות. 
הם מבינים שיש לכך מחירים, אך מעריכים את המחירים הללו בחסר ומעדיפים להמשיך ולהחזיק בגישה הזו. 
הפרפקציוניזם (אולי מעצם שמו) מהדהד להם בצורה חיובית בסך הכול.
הם מאמינים שהוא משרת את חייהם ודוחף אותם לשיפור מתמיד ולהתפתחות. 
בחוויה שלי זה אחרת.

בעיני, "פרפקציוניסטים מצטיינים" הם אנשים המתמקדים בראש ובראשונה בחצי-הכוס-הריקה, 
בשליטה, ובכך שדברים יעשו בדרך שבה הם מאמינים שדברים צריכים להיעשות. 
המחיר ש"פרפקציוניסטים מצטיינים" משלמים הרבה יותר גבוה ממה שנראה ממבט ראשון. 
הן המחיר האישי שלהם (חוסר השקט, אי-שביעות הרצון, הלחץ המתמיד) 
והן המחיר החיצוני וההשלכות שיש להתנהלות שלהם על סביבתם ועל אנשים שבאים איתם במגע.
ל"פרפקציוניסטים מצטיינים" כדאי להתחיל לפתח מיומנויות חשובות הכוללות הסתכלות על חצי-הכוס-המלאה, 
השהיית שיפוט, גמישות מחשבתית ומוכנות לכך שדברים ואנשים יתנהלו בדרך שאינה בהכרח הדרך שבה מאמינים.

בדומה לקושי שחווים חולי לב או סכרת כשהם נדרשים לשנות את הרגלי החיים שלהם בעקבות מחלה או אירוע, 
ל"פרפקציוניסטים מצטיינים" קשה לשנות את הרגליהם ואת המיומנויות הקיימות שלהם. 
בשונה מחולי לב או סכרת, אף אחד לא ייקח מ"פרפקציוניסטים מצטיינים" מדדים אובייקטיביים יום-יומיים להערכת מצבם והנזק הפוטנציאלי שהם עומדים בפניו.

איכות החיים של "פרפקציוניסטים מצטיינים" נשחקת בקצב הרבה יותר מהיר ולא פחות יסודי
משחיקתו של סלע גדול על-ידי מים הפוגשים בו בעקביות יום-יומית שוב ושוב ושוב.

אנחנו יכולים לפספס את חיינו תוך כדי התמקדות בחצי הכוס הריקה שלנו 
והתבאסות מדברים או מאנשים מסוימים המתנהלים באופן שונה מהאופן שאנו מאמינים שהם צריכים להתנהל.
ואנחנו יכולים לחיות חיים מלאים, מספקים, שמחים, משמעותיים ומרגשים 
כשאנו נותנים קצת יותר מקום לחצי הכוס המלאה, להכרת תודה, לפרופורציות, לגמישות ולפתיחות.

עד כאן להפעם…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר.

נ.ב. השבוע העליתי פוסט בנושא "הובלה בתקשורת מקרבת".
הוא רלוונטי במיוחד למנהלות ומנהלים שעובדים בארגונים מסוגים שונים.
אולי יעניין אתכם לקרוא אותו.
אם לאחר שתקראו, תרצו לבדוק איתי אפשרות להרצאה או סדנה, 
ניתן לשלוח לי מייל חוזר או ליצור קשר דרך האתר.

זה הקישור הישיר לפוסט "הובלה בתקשורת מקרבת".

אנחנו יכולים לפספס את חיינו תוך כדי התמקדות בחצי הכוס הריקה שלנו
והתבאסות מדברים או מאנשים מסוימים,
המתנהלים באופן שונה מהאופן שאנו מאמינים שהם אמורים להתנהל.

**
אנחנו יכולים לפספס את חיינו כשאנו מתבאסים מפקק של בוקר, כותרת בעיתון,
משפט שמישהו אומר או מעשה שמישהי עושה,
כשבזמן שכל זה קורה, אנו שוכחים שאנו אנשים בריאים בסה"כ, עתירי אמצעים ומשאבים,
מוקפים באנשים שאוהבים אותנו ושרוצים בטובתנו.

**
ההתבאסות המתמדת הזו היא פחות תוצר של גודל העניין וחשיבותו,
ויותר עניין של עצם זה שיש משהו כרגע שאינו מתנהל לפי התכנית שלנו.
כל דבר שהוא.
ותמיד יש משהו.
תמיד יש משהו "לא מספיק טוב", שאפשר להתמקד בו, להתבאס ממנו, או להתרגז עליו.

**
זהירות !
התמקדות בחצי-הכוס-הריקה ממכרת ומסוכנת.

חיים מלאים. היום.

7 מחשבות על שבוע מלא

1. 
"קשה יש רק בלחם",
היא סיסמא נחמדה של מפקדים צעירים למתגייסים חדשים,
או משפט של אנשים שלא מבינים.

קשה יש לא רק בלחם.
יש קשה של כאבים.
יש קשה של חוסר וודאות.
יש קשה של כעסים.
יש קשה של עצבים.
יש קשה של יחסים.
יש קשה של עייפות.
יש קשה של בדידות.
יש קשה של עצב.
יש קשה של ייאוש.
יש קשה של עומס.
יש קשה של פחד.
יש קשה של חוסר אונים.
יש קשה של גם וגם וגם. 
וגם וגם וגם.
ויש עוד.
ועוד.

אז אם קשה לך עכשיו, אולי כדאי לבדוק בסקרנות איזה סוג של קשה זה?

ואם קשה לזו שלידך, מומלץ לברר בעדינות איך בדיוק קשה לה? ואיך נכון לה שיהיו איתה?

**
2.
השבוע אימצנו חתולה.
ביומיים הראשונים היא שרטה כמעט את כל מי שהתקרב אליה.
לא נפגענו ולא לקחנו את זה אישית. 
הבנו שהיא לא עשתה את זה נגדנו.
שזה נובע מתוך מצוקה שלה.
היא לא ניסתה לשרוט אותנו.
היא ניסתה להגן על עצמה.

קל יחסית לא לקחת אישית שריטה של חתולה מאומצת.
קשה יותר לא לקחת אישית משהו לא נעים שנאמר או נעשה על-ידי אנשים שקרובים לנו.
גם כשהמצוקה שלהם לא פחות גדולה משל חתולה מאומצת.

**
3.
בזמן האחרון אני משתדל לנפנף קצת יותר בכנפי הברווז שלי.
זה לא קל ואפילו קשה.
קשה של עצבים.
קשה של עומס.

**
4.
השבוע למדתי שפצע קטן במקום רגיש 
יכול להעיק יותר ממחלה קשה או מניתוח מורכב.
די לא ייאמן הקטע הזה.

**
5.
מדהים לראות,
באיזו מהירות משהו שעד אתמול לא היה קיים, תופס היום את מרכז תשומת הלב שלנו,
ובאיזו מהירות משהו שעד אתמול היה במרכז תשומת הלב שלנו, מתפוגג ונעלם.

**
6.
ביום רביעי סגרנו פרק, ופתחנו פרק חדש.
אני לא יכול לדמיין את המסע הזה בלי חלק מהאנשים שאנו פוגשים בדרך.

**
7.
חיים מלאים הם חיים של גם וגם.
השבוע היה שבוע של חיים מלאים.
ממש…מכל וכל…
חלק מהדברים הם אישיים ולא אפרט.

אבל…
אם היו אומרים לי
בדיוק היום לפני עשר שנים,
שבעוד עשר שנים
נהיה במקום שבו אנו נמצאים עכשיו,
הייתי חותם על זה מייד
וגם משלם על זה לא מעט.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

סוגרים פרק, פותחים פרק.

לפני שבועיים בדיוק, כשנסענו מפה לשם, פתחנו פרק חדש.
בשבועיים הללו עברנו לסביבה לא מוכרת, עברנו תהליכים ושינויים,
חווינו אי-וודאות, ידענו עליות ומורדות, יצרנו שגרות חדשות
ופגשנו אנשים שלא הכרנו ושהפכו להיות חלק מחיינו.

**
היום אנחנו סוגרים פרק נוסף במסע שלנו.
לא להאמין שעברו רק שבועיים.
לא להאמין שכבר עברו שבועיים.
תודה ענקית לעשרות אנשי צוות, חברים ובני משפחה על נתינה ותמיכה.
אין מילים להודות על מה שקיבלנו מכם בתקופה הזו.
בלעדיכם זה היה אחרת לגמרי.
אנחנו לא לבד.

**
היום אנחנו ממשיכים לפרק הבא.
בעוד כמה שעות נעשה את הדרך ההפוכה משם לפה.
המקום שאנחנו חוזרים אליו הוא אחר מהמקום שעזבנו לפני מספר שבועות.
גם אנחנו במקום אחר מהמקום שהיינו בו.

**
סוגרים פרק, פותחים פרק.
ממשיכים במסע…

חיים מלאים. היום.

אם היו אומרים לי
בדיוק היום לפני עשר שנים,
שבעוד עשר שנים
נהיה במקום שבו אנו נמצאים עכשיו,
הייתי חותם על זה מייד
וגם משלם על זה לא מעט.

חיים מלאים. היום.

לכל כוס יש חצי מלא וחצי ריק.
תמיד.
תמיד יש חצי כוס ריקה.
תמיד יש חצי כוס מלאה.
תמיד.

**
גם לכל חצי כוס (מלאה או ריקה),
יש תמיד חלק מלא וחלק ריק.
תמיד.

**
בכל מקום שאנו נמצאים אנחנו בוחרים.
על מה להסתכל.
במה להתמקד.
את מה להחשיב.
ממה להתעלם.

**
החצי המלא של היום היה גדוש.
גם של אתמול.
גם של שלשום.

(גם בחצי הריק היה לא מעט.
אבל החצי המלא היה ממש ממש גדוש.)

חיים מלאים. היום.

כשהיא קראה לך "מלאך",
ואתה ענית שיש לך רשימת טלפונים של אנשים שחושבים אחרת ממנה,
האמנתי לך.
לא ראיתי בתשובה שלך אקט של צניעות.
אלא של אמת.
ושל אנושיות.

"מלאכיות" של אנשים בשר ודם
היא עניין יחסי במשרה חלקית.
אף אחד הוא לא מלאך של כולם או כל הזמן.
אף אחת היא לא מלאכית במשרה מלאה.
מלאכים יחסיים במשרה חלקית
הם אנשים רגילים ולא מושלמים.

מלאכים יחסיים במשרה חלקית
מתגלים ברגעים מסוימים לאנשים מסוימים,
כשהם אומרים או עושים משהו יוצא דופן
שפוגש באופן מדויק את מי שצריך בדיוק את זה,
בדיוק בזמן ובדיוק במקום.

מלאכים יחסיים במשרה חלקית
יכולים להיות זרים או חברים,
אנשי מקצוע או עוברי אורח,
שמופיעים לרגע קצר או לתקופה.

מלאכים יחסיים במשרה חלקית
הם כאלו, פחות בגלל מי שהם
ויותר בגלל מי שהם עבורנו.
פחות בגלל מה שהם עושים
ויותר בגלל המשמעות של העשייה שלהם עבורנו.

זכינו לפגוש אותך בימים האחרונים.
כשפוגשים מלאכים יחסיים במשרה חלקית
חשים אסירות תודה והתרגשות עמוקה.
אתה המלאך היחסי במשרה חלקית שלנו.
כנראה שלא רק שלנו.
(גם אם יש לך רשימה של כאלו שיחשבו אחרת…)

**
**

שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה
על שאנחנו כאן.
עכשיו.
ככה.

שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה
לא רק בחגיגות.
לא רק באירועים משמחים.

שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה
על שמחות ששמחנו.
על אהבות שאהבנו.
על חוויות שחווינו.
על סבל שנחסך מאתנו.
על סבל שסבלנו ושהיה לנו הכוח לעמוד בו.
על עזרה שקיבלנו.

שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה
ולמקום הזה.
בדרך הזו.
ככה.
כמו שזה.
כמו שאנחנו.

**
**
תודה על הנוכחות שלך בחיינו.
פרק חדש מתחיל היום.
המסע ממשיך…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר