תגית: הכרת תודה

אל תשכחי את הרשימה שלך.
יום אחרון של החופש הגדול.
מחר חוזרים ללימודים.

**
אל תשכח את הרשימה שלך.
עוד היום.
מחר כבר יהיה מאוחר.

**
הכרות תודה על החופש הגדול:

– תודה על העזרה בסידורים עם הילדים.
– תודה על הקייטנה.
– תודה על יותר זמן ביחד.
– תודה על האירוע ההוא.
– תודה על היציאה ההיא.
– תודה על ים ועל בריכה.
– תודה על מזגנים שהופכים את החיים ליותר קלים.
– תודה על הטיול המשפחתי.
– תודה על שהיתה לנו יכולת לצאת אליו.
– תודה על גמישות בעבודה שאפשרה את זה.
– תודה על ימי אור ארוכים ועל ערבים מאוחרים.
– תודה על בקרים יותר רגועים בלי סנדוויצ'ים ועניינים.
– תודה על הורדת הילוך ועל יותר נינוחות.
– תודה על פחות תנועה בכבישים.
– תודה על שכולם נסעו וחזרו בשלום.

**
תודה על חופש גדול נוסף.
עכשיו זה הזמן לרשימה שלך.
מחר יום חדש.

חיים מלאים. היום.

כבר לא כאן ועדיין לא שם.
מרחב המעבר שבין לבין.

רגעים של נוכחות:

שמחה והכרת תודה על מה שהיה.
ועדיין.

עצב ותסכול על מה שהתפספס.
על מה שלא היה… ואולי גם כבר לא יהיה.

מתח לקראת מה שצפוי,
לקראת חזרה למציאות יום-יומית "רגילה",
בעוד מספר שעות וכמה מאות קילומטרים.

פרק נוסף במסע מסתיים.
פרק חדש כבר מתחיל…

חיים מלאים. היום.

בחירה

פוסטים מסוימים שאני כותב 
זוכים ליותר צפיות, מעוררים יותר תגובות
ומובילים ליותר סדנאות מפוסטים אחרים.
כנראה שהפוסט הנוכחי אינו אחד מהם.

**
זמן

חוסר זמן ועודף זמן אינם שני דברים שונים.
לא למצוא זמן למשהו שחשוב
ולחכות שהזמן המזדחל יעבור כבר 
הם שני קצוות של אותה תפישה.
תפישת הזמן כמשאב (חסר או עודף)
שאמור לסייע לנו להגיע למקום אחר 
מהמקום שאנו נמצאים בו כרגע.

**
למידה

פיתה שהונחה על השולחן תמוחזר ולא תוחזר.
פיתה שלמה – מחזור לבני אדם.
פיתה שננגסה – מחזור לבעלי חיים.
חומוס אליהו.
יקנעם.

**
לזכור

הרכב היחיד בחניית האנדרטה של אסון המסוקים
היה זה שהגענו אתו.
וגם הוא לכמה דקות בלבד …
אולי כשהשמש יוקדת פחות
קל יותר לזכור.

**
שקט

מסע אחד.
עץ אחד. מעיין אחד. 
חבל אחד. שקית אחת.
אוהל אחד. 
בן אחד. אבא אחד.
כמה שקיעות. כמה זריחות. 
כמה חדרי בריחה.
שמש. צל. מים. רוח.
קשר. הצלה. 
מתחת לבאר, מאחורי העץ, לתוך הבאר. 
על העץ, ליד העץ, מתחת לעץ.
עם העץ…
לבד.
ביחד.

**
השבוע

נסעת לפולין וחזרת מפולין.
נסעתן לתל-אביב וחזרתן מתל-אביב.
נסענו לצפון וחזרנו מהצפון.
יום חמישי בבוקר, כולנו ביחד.
הכרת תודה.
לא תמיד כל מי שנוסע חוזר.
נדב יודע…

**
שאלה

ניסה ולא הצליח.
ניסה שוב ולא הצליח.
ניסה שוב והתייאש. 
זז הצידה בכעס.
גם אני זזתי.
התרחקתי.
אחרי ש"התקרר" שאלתי אותו את השאלה.
קיבלתי תשובה ברורה.
למדתי משהו.
התקרבתי.

**
אפשר

גם בתקופה הזו,
בימים הכי חמים של השנה,
אפשר לשהות ימים שלמים בשטח.
צל עצים, מי נחל ורוח גלילית
עושים את העבודה.

**
מסעות

לפני שיצאנו כתבתי:

"יציאה למסע
עם כוונה.
בלי וודאות.
עם כוון כללי.
בלי תכנון מפורט.
עם יותר הקשבה
ופחות ידיעה.
מעניין לאן נגיע.
מעניין את מי ואת מה נפגוש."

המסע הקודם והמסע הנוכחי 
היו שניהם לאותו אזור.
באותה תקופת שנה.
לאותו מספר של ימים. 
באותו רכב. עם אותו ציוד.
מסע של אותם אנשים. 
הוא ואני.

שני מסעות שונים לגמרי.

**
חופש

הפעם הרשיתי לעצמי
לצאת לחופש
גם מהכתיבה היומית.

**
גבול

כאן לא ייכתב
משהו שנוכח
כבר זמן מה.

שבת של שלום,
חיים מלאים. היום.
רוני ויינברגר

אתמול, אי שם במרכז הארץ,
מורה אחת, בתיכון אחד,
נפרדה באופן אישי מעשרות תלמידיה
כשהפתיעה אותם במכתב אישי מעוצב
עם רשימת התכונות הייחודיות שהיא רואה ומעריכה
בכל אחד ואחת מהם.

**
אולי זה מסביר חלק מהסיבה
לנוכחות המלאה בכיתתה לאורך השנה
לרעב ללמידה ולאהבת המקצוע שיש לתלמידיה…

וכל זאת,
עם אותו שר,
עם אותה מערכת,
עם אותה משכורת,
ועם אותם בני נוער,
שקוראים עליהם כל כך הרבה בעיתונים
וששומעים עליהם בלי סוף בחדשות.

חיים מלאים. היום.

אין לי מושג.

אין לי מושג מה עובר עליך עכשיו.
אין לי מושג מה לקחת מהיום.
אין לי מושג אם ועד כמה זה ישפיע.
אין לי מושג מה זה יעורר.
אין לי מושג איך זה יתפתח ולאן זה הולך.
אין לי מושג אם זה משנה.
אין לי מושג.
גם כשאני חושב שיש לי.
אין לי וכנראה גם לא יהיה לי.

**
אין לי מושג, כמו שלמי שיצר את זה אין מושג.
אין לו מושג מי אני.
אין לו מושג מה עשיתי היום.
ובשנים עשר השנים האחרונות.
הוא אפילו לא מכיר אותי.

**
תודה לך על מה שיצרת ועל ההשפעה של זה על חיי.
תודה לכם על הנוכחות שלכם בחיי היום.
בזכותך ובזכותכם יכולתי לעשות את העבודה שלי היום.
גם היום.

חיים מלאים. היום.

כמו שמתקרבים לכלב

כמו שמתקרבים לכלב לא מוכר.
לאט לאט…
בזהירות…
צעד אחד… ועוצרים…
מושיטים יד ומחכים.
נותנים לו להתרגל אלינו.
מתרגלים אליו.
שומרים על קשר עין
נוכחות ותשומת לב.
כשמרגיש נכון,
כשנבנה מספיק אמון,
מתקדמים עוד צעד.
לאט לאט …
שלא ייבהל ויברח.
שלא יתרגז ויתקוף.

**
עצב

גל סיפרה לי שהיא בעיקר עצובה בימים האחרונים.
ברשותה אני משתף בקטע שהיא כתבה:

"יחד עם העומס והלחץ והמשימות פתאום לעצב יש קצת פחות מקום.
ובכלל, עצב זה רגש שקצת איבד את המקום שלו מאז שאנחנו גדולים יותר.
כשהיינו קטנים להיות עצוב היה כל כך פשוט.
הבובה נפלה, האוכל חם מדי, הפצע בברך כואב.
כשמאוכזבים וכשמתוסכלים וכשרוצים משהו ממש ממש ולא מקבלים – אז עצובים.
ואומרים.
וזה בסדר להיות עצובים.
כשגדלים, פתאום, המקום של העצב קצת מתקהה.
אנחנו עצובים מאוד מאוד כשקורה משהו עצוב נורא, ובוכים וכולם מבינים.
אבל ביום-יום, כשעצב מתגנב, אנחנו מטביעים אותו בערמות של עומס ולחץ ומשימות.
ובאיזה קלות עצב הופך לעצבים.
וכשגדולים יש רגש נפרד לאכזבה ולתסכול ולגעגוע
ולרצון ממש ממש חזק למשהו שממש ממש רוצים ולא מקבלים,
והעצב? הוא שמור לימים מיוחדים.
ועכשיו? עכשיו אני פשוט עצובה.
ורוצה פשוט להיות ככה. עצובה.
גם בעומס וגם בלחץ וגם בעצבים.
להיות עצובה ולהיות ולהרשות לעצמי להתגעגע ולהתעצב ולא להתנצל.
כי מגיע לו קצת תשומת לב, לעצב הזה, החשוף, הכואב, הפגוע, המתגעגע,
ומגיע לו, שאתן לו פשוט להיות."

**
עָצָב

למדתי מטל השבוע
שהיחיד של עצבים (כמו בעצבים חשופים) זה עָצָב.
כמה כדאי להתקרב לעָצָב?
כשרחוקים מדי לא מרגישים כלום.
כשנוגעים בדיוק במקום זה כואב מאוד.
לפעמים מדי.
אולי כדאי להיות באזור.
לגעת בעדינות מדי פעם.
במידה המתאימה.
ששומרת עלינו.
בחיים.
לגעת לעצמנו.
לגעת בעצמנו.
לתת לאחרים לגעת…

**
תודה שהיית שם בשבילי השבוע

שהיית איתי.
במרחק המתאים.
עם אוזן קשבת,
ולב אוהב.
הייתי צריך את זה.

**
"חצי כוח"

איך את..?
"חצי כוח…"

יש ימים כאלה.
שאנחנו לא במיטבנו.
אנרגיה נמוכה.

אולי בימים שיש לנו חצי-כוח
כדאי שיהיו לנו גם חצי-ציפיות
ופי-שתיים-אהבה.

**
עומס יתר

"חיים גדולים נולדים בכאב
ראיתי את זה מספיק כדי להאמין
(גם כך יהיה הפעם)
כנראה עומס יתר
כנראה צריך לתקן
כנראה תקופה חדשה מתקרבת

עכשיו הזמן שלך למשוך למעלה
להפוך את האדמה
תנועה כל הזמן
זמן לחברים עד שהלב נפתח
להיזכר בכוח
לשים שיר ולרקוד
תנועה כל הזמן"

מילים של אביתר בנאי מתוך "עומס יתר",
שיר מאלבומו החדש "לשונות של אש".

אנחנו פוגשים את זה שוב ושוב ושוב.
מזדחל לאיטו,
בלי שנשים לב.
מצטבר
מציק
מעיק
כואב
לא כיף.
ופתאום זה ברור.
פתאום הוא שם.
כאן.
כנראה עומס יתר.
כנראה צריך לתקן.
עוד לא ברור מה בדיוק.
(או שכן…?)
עוד לא ברור איך..

משהו השתנה.
משהו משתנה…

זמן "להכנס למצב".
למשוך למעלה.
תנועה כל הזמן.
להפוך את האדמה.
כנראה תקופה חדשה מתקרבת.
תנועה כל הזמן.

תודה לך על המתנה הזאת.
שוב פגעת בול…

**
משחקים של זיכרון

כשכתבתי את "היום לא" ברביעי,
שכחתי לגמרי שכתבתי את "לא היום" בשבת.
אותן מילים,
משהו אחר.
חוק החילוף לא תמיד תופס.
בין שבת לרביעי
יש הרבה יותר מארבעה ימים.

**
כמו שמתקרבים לכלב.
ולעצב. ולעָצָב.
לאט לאט.
תנועה כל הזמן.
כנראה שתקופה חדשה מתקרבת…

שתהיה שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

עשרה דברים שחיים בי כרגע.
מחשבות בעקבות אירוע בן יומיים שזכיתי להשתתף בו השבוע.

השפעה
השפעה של איש אחד.
במקרה הזה של אישה מסוימת אחת.
אסנת.
שלקחה על עצמה משימה קונקרטית,
להקים משהו שלא קיים
ושלא ברור אם ואיך אפשר ליצור אותו.
לקחה על עצמה ויצרה.
משהו יוצא דופן. מופלא.
בעל השפעה אינסופית
שנוגע במאות אנשים במעגל ראשון
וברבבות במעגלים נוספים.

**
התפתחות
האירוע התרחש במלון ליאונרדו באשדוד.
כשנתיים לפני כן השתתפתי באירוע "דומה", של אותו ארגון ובאותו מלון.
דומה בהיבטי הכותרת והמיקום.
שונה מאוד כמעט בכל היבט אחר.
התפתחות אינסופית של אנשים, תוכן, רעיונות, תהליכים, השפעה.
התפתחות אינסופית שחלקה תולדה של חשיבה, תכנון, עבודה וחזון
וחלקה ספונטנית, יצירתית, מפתיעה, מקורית ואקראית.

**
פחד
פחד של אנשים.
פחד מאיבוד מקום.
פחד מעולם משתנה.
פחד מאיבוד רלוונטיות.
פחד מפספוס הזדמנות.
פחד שזה לא מספיק.
פחד מהעתיד וממה שיהיה.
לא רק פחד.
גם חרדה.
גם חוסר אונים.
מטען כבד.

**
זיכרון
זיכרון של משפט מסוים שנאמר לפני שלוש או ארבע שנים.
משפט שמישהו זכר שאמרתי ושאני כבר מזמן שכחתי.
זיכרון חי ונוכח של משפט אחד.
הבחירה להזכיר את המשפט ולהפיח בו חיים.
זיכרון לא לינארי.
למילים יש כוח.

**
אינטימיות
שיחה קצרה בין שני אנשים.
כמה דקות.
מוכנות להיפתח.
לשתף ולהקשיב.
להיות נוכח.
בלי להיבהל. בלי לשפוט.
בלי לפתור. בלי לייעץ.
רק להיות ביחד.
לכמה רגעים.
אינטימיות של עשר דקות
שיכולה להיהפך לדבר הכי משמעותי באירוע שלם.

**
מתח
יש את זה ויש את זה.
גם וגם.
מתח בין סיפורים שמתנגשים.
מתח בין צרכים שונים.
מתח בין תחושות.
בין הכרת תודה והשראה לבין תסכול.
בין חיבור לניתוק.
בין קירבה לבדידות.
מתח של פוטנציאל שרוצה להתממש.

**
בחירה
"דלתות מסתובבות".
בקיץ 2015, לאחר התלבטות בין שתי אפשרויות, בחרתי בחירה.
פיצול בנתיב חיים שהוביל אותי במסלול מסוים ולא במסלול אחר.
השבוע, באירוע , קיבלתי הצצה לנתיב החלופי.
פגשתי אנשים שבבחירה שונה, אז באותה נקודת זמן,
היו יכולים להיות חלק מחיי (ואני חלק מחייהם)
והיום אנחנו לא.
היה מעניין ומרתק לפגוש אותם.
להכיר אישית חלק מהם.
מתח של גם וגם.
שמחה על אותה בחירה וגם צביטה קלה בלב.

**
חברים
אנשים שכיף לך להיות במחיצתם.
שאתה נהנה לפגוש.
להגיד שלום.
להתחבק.
לדבר.
קרובים יותר וקרובים פחות.
חברים חדשים וותיקים.
חברים לדרך.
חברים לחיים.

**
הכרת תודה
בכדי שאירוע כזה יתרחש ושאני אוכל להשתתף בו
צריכים לקרות אינספור אירועים מקדימים.
עשייה, החלטות, פעולות והשקעה
של אינספור אנשים בנקודות זמן שונות.
את חלקם אני מכיר ואחרים לא.
חלקם מכירים אותי ואחרים לא.
בהסתכלות פשטנית מסוימת,
החיבור שלי לאירוע המסוים הזה
התחיל להיווצר כבר לפני שבע שנים.
זרע עוברי,
מפגש ראשוני עם קבוצה מצומצמת של אנשים
שחלקם עדיין כאן ואחרים כבר לא.
עצירה להכרה ולהיזכרות.
הכרת תודה הפרושה על פני שבע שנים.

עשרה דברים שחיים כרגע.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

לפני יותר מעשור, בנובמבר 2004,
פירגנתי לעצמי בחצי יום חופש בבית קפה נחמד מוקף עצי הדר,
ועצרתי לכמה שעות של חשיבה וכתיבה.
ניסיתי לבחור ולהגדיר לעצמי מטרות חשובות לשנת 2010
בתחומים שונים של חיי.
אז, זה היה נראה רחוק.
חשיבה אסטרטגית, הסתכלות לחמש שנים קדימה.
היום זו כמובן היסטוריה.
בסך הכול הגדרתי לעצמי תשע מטרות בתחומים שונים של חיי:
קריירה ופיננסי, משפחה וזוגיות, חברה וקהילה, התפתחות אישית.
חלק מהמטרות הושגו ואחרות לא.
עם הזמן, חלק מהמטרות הפכו להיות לא רלוונטיות,
כולן למעט אחת השתנו עם השנים.
מטרה אחת מתוך התשע זכורה לי במיוחד.
בפרספקטיבה של מעל שתים עשרה שנים
היא גם היחידה שנשארה רלוונטית וללא שינוי.

בדיוק היום, 17/2/2017 אני חוגג יום הולדת 45.
המטרה החשובה שסימנתי לעצמי באותו בית קפה ב- 29/11/2004 היתה:

"אני אוהב את מה שאני רואה כשאני מסתכל במראה."

לשמחתי, כשהסתכלתי השבוע במראה אהבתי את מה שראיתי.
גם כשהתבוננתי פנימה.
"לאהוב את מה שאתה רואה במראה" אינה מטרה המכוונת לתוצאה מסוימת.
בעיני זה לא מקום שאפשר להגיע אליו, להשיג אותו ולעצור.
יותר מהכול זו מטרה של דרך.
דרך התנהלות בחיים.
מטרה שמזכירה מה חשוב.
שעוזרת לבחור בצמתי החלטה.

יש בי הכרת תודה עצומה על המקום שאני נמצא בו כרגע.
הכרת תודה להרבה מאוד אנשים.
הכרת תודה על הרבה מאוד דברים.
כל זה לא מובן מאליו עבורי.
זה כאן.
ועכשיו.
אולי גם מחר.
ואולי לא.

**
אתמול קיבלתי ספר מיוחד מחברה יקרה במיוחד
שאני מכיר תודה על נוכחותה בחיי כבר מספר שנים.

הנה ציטוט מתוכו:

"למדתי שהחיים הם אינסוף קשרים של סיבה ותוצאה.
ובמקום שבו אדם יכול להיכנס ולהשפיע על התסריט,
זוהי נקודת ההתערבות והאחריות שלו.
והיא קובעת פעמים רבות מה תהא התוצאה.
האם לקחת את פלסטלינת חייך ולשת אותה למשהו בעצמך?
או שהיית כמו נוצה ברוח הפראית ונתת לעל טלטלה לסחוף אותך.
ועוד למדתי שאף פעם לא מאוחר.
יש הרבה תחנות יציאה מהרפש.
לא אחת ולא שתיים. המון."

המילים הללו נכתבו על ידי דפנה מאיר זכרונה לברכה,
אשר נרצחה בח' בשבט תשע"ו, 17 בינואר 2016, בהיותה בת 38, על ידי מחבל בביתה.
הציטוט הוא מתוך הספר "מה יקרה אם אמות מחר בבוקר" שנכתב על ידי יפעת ארליך.
הספר מספר את סיפור חייה של דפנה מאיר ומביא ציטוטים רבים מכתביה.

**
קבוצת חברים הציעה לי השבוע לשנות את המונח "יום הולדת" ל"יום הופעה".
לדבריהם, "יום הולדת" אינו מדויק מכיוון שאנו חיים כבר לפני רגע לידתנו הרשמי.
למעשה, בלתי אפשרי להצביע על נקודה מסוימת בזמן שבה חיינו התחילו.
ולכן, המלצתם היא, לשנות את המונח "יום ההולדת" ל"יום ההופעה":
היום שבו הגחנו מבטן אימנו והופענו לראשונה, פיזית, כאן על הכדור הזה.

להלן ציטוט נחמד ומעורר מחשבה מאותה קבוצת חברים מקוריים:

"ברכות. אתה חוגג 45 שנים ליום ההופעה שלך.
45 שנים זה מספר עגול.
אגב, לא יותר עגול מ 43 או מ41 וחצי.
איכשהו אנחנו אוהבים לסדר דברים בקופסאות ולתת להם כותרות.
ולכן בחשיבה שלנו 40 הוא מאורע יותר חשוב מ 38 ושלושה חודשים ויום.
זה כמובן חסר חשיבות ובעל חשיבות בעת ובעונה אחת.
זה חסר חשיבות מכיוון שאותו יום אינו באמת חשוב מכל יום אחר.
זו רק ספירה טכנית לחלוטין שהמצאנו ושאנו מתייחסים אליה.
זה בעל חשיבות מכיון שהאמונה שלנו בכך שזה יום מיוחד הופכת אותו למיוחד.
בדרך שבה אנו מתייחסים ליום,
בדרך שבה אנו מתייחסים לאחרים ולעצמנו באותו יום
ובדרך שבה אחרים מתייחסים אלינו.
האמת היא, שאנו יכולים להתייחס לכל יום באותה איכות נוכחת
בלי קשר לתאריך ההופעה הלועזי או העברי."

מה אתם אומרים? איך זה נשמע לכם…?

**

שתהיה שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

היום סיפרת לי
שאת עדיין זוכרת
משהו שאמרתי לך אז,
כשביקרתי אותך לפני כשנתיים…
כמה הדבר הזה משמעותי עבורך
ואיך הוא השפיע עלייך ועל אנשים רבים אחרים.

**
לא זכרתי שסיפרת לך את זה.
לא היה לי מושג כמה זה משמעותי.
תודה רבה שבחרת לשתף אותי בזה.
כששמעתי את זה ממך הבוקר זה עשה לי את היום.

**
לפעמים אנחנו לא מודעים
להשפעה של משפט אחד
ולעוצמה של הכרת תודה אחת
הבאים מהלב ונכנסים אל הלב.

חיים מלאים. היום.

נכנסים לפברואר

החודש שבו, לפני 7 שנים, נפטר אבי זכרונו לברכה.
איש אחד שאני מתגעגע אליו ושזכיתי להכיר.

החודש שבו, לפני 17 שנים, נולדה בתי הבכורה.
הגיחה לאויר העולם ושינתה את חיי לעד.

החודש שבו, לפני 18 שנים, התחלתי לעבוד באינטל.
מקום שהוא כל-כך הרבה מעבר לרק מקום עבודה עבורי.

החודש שבו, לפני 26 שנים, התחלתי מסלול מסוים בצבא.
מסלול שהפך להיות גם דרך מיוחדת ובעלת השפעה אינסופית.

החודש שבו, לפני 45 שנים, הצטרפתי גם אני לחגיגה.
למסע חווייתי מופלא על הכדור הזה, בגוף הפיזי הזה.

חיים מלאים. היום.