תגית: בחירה

בשבועיים האחרונים אני משחק עם הרעיון של להתחייב לעשות משהו מסוים כל יום במהלך השנה הקרובה.
כשאני כותב "משחק עם הרעיון" אני מתכוון שמצד אחד מתחשק לי ממש להתחייב לזה ושיש משהו ברעיון הזה שמרגש אותי.
מצד שני אני לא בטוח שמתחשק לי לקחת על עצמי מחוייבות רשמית במקום פשוט לעשות את זה.

מה אם מתישהו זה יימאס לי או יפסיק להרגיש לי מדויק?
האם עדיין יהיה חכם ונכון עבורי לדבוק בזה רק משום שהבטחתי לעצמי שאעשה זאת?

התחושה שלי כרגע היא כמו של גולש בים:
בעוד רגע אני תופס את הגל וגולש עליו או שאני נותן לו לחלוף ומוותר עליו.
התזמון חשוב. נדרשת החלטה פנימית ממש בקרוב.
תמיד יהיו גלים נוספים, אך הגל המסוים הזה עומד לחלוף.
או שאני הולך על המחוייבות הזו או שבעוד רגע האנרגיה תרד וכל העניין יהפוך להיות פחות רלוונטי.

ויש פה עוד עניין:
האם להכריז על המחוייבות הזו בפומבי?
מחקרים מראים שכשאנו מתחייבים ליעד או למטרה בפומבי ובנוכחות אנשים אחרים, גדל הסיכוי שנעמוד במחוייבות שלנו.
לפני מספר שנים כשהתלבטתי ביני לבין עצמי האם להתחייב לכתיבת בלוג יומי במשך שנה שלמה "קפצתי למים" בהכרזה פומבית ומרגע ששיחררתי את זה לעולם המוטיבציה שלי לעמוד בכך היתה הרבה יותר גבוהה.
(בסופו של דבר עמדתי בשנת כתיבה יומית, והמשכתי לשנתיים נוספות של כתיבה יומית ללא התחייבות מראש).

**
בשונה מהמחקרים שמראים את היתרונות שבהתחייבות פומבית,
דרק סיברס מתייחס בהרצאת הTED שלו למחקרים אחרים המחדדים את הסכנה שבהתחייבות פומבית ואת היתרון של לשמור את היעדים שלנו בדיסקרטיות לעצמנו. הנימוק שהוא מציג נשמע הגיוני:

כשאנחנו מתחייבים למשהו בפומבי אנו מקבלים הרבה עידוד, פירגונים, תשבוחות ומילים חמות.
כל זה ממלא אותנו באנרגיה ונותן לנו תחושה טובה בהתחלה, אך לאחר מכן יכולה להגיע הנפילה או השחיקה מעבודה יומיומית הרבה פחות זוהרת ומלהיבה.
עפ"י דרק עדיף לעשות את העבודה שלנו בשקט, להתקדם יום אחר יום ולהשאיר את החגיגות לשלב הסיום לאחר שנעמוד במחוייבות שלנו.

**
אז מה הכי כדאי? להתחייב או לא? בקול רם או שעדיף בשקט?

הגל המסוים הזה שלי עומד לחלוף.
השעון מתקתק.
נראה לי שאקח לעצמי עוד כמה שעות ואחליט.

אני עדיין לא בטוח אם אכריז על ההתחייבות בקול רם או שאשמור אותה לעצמי.
ואולי אפשר לשלב בין הגישות… להתחייב בפומבי מבלי לפרט מה התירגול.
**
בנושא אחר:
השבוע יצאנו לדרך עם המפגש הראשון של סדנת החזון האישי ההוליסטי.
כשלושים משתתפות ומשתתפים בחרו לקחת חלק במסע הזה, שליש מהם תוך צפייה בהקלטות ועבודה עצמית בזמנים שמתאימים להם מבלי להצטרף למפגשים הקבוצתיים.

הרגע הכי נוגע ומרגש במפגש עבורי היה כשאחד המשתתפים שיתף בעצב שעולה בו כשהוא מנסה לדמיין את חייו חמש שנים מהיום.
חמש שנים זה הרבה זמן והוא לא בטוח האם אנשים מסוימים שיקרים לו מאוד עדיין יהיו בחייו ובסביבתו כפי שהוא היה רוצה.

עבודה על חזון אישי הוליסטי מחדדת את הארעיות והענווה שלנו כמו גם את החשיבות שבלקיחת אחריות.

"יש דבר אחד שאני יכול להבטיח לך," השבתי לו לאחר ששיתף, "כל מה שתכתוב בחזון שלך יתממש במציאות. או שלא."

אם התהליך זה מסקרן ומושך אתכם, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר במייל חוזר ולקבל פרטים בנוגע לקבלת ההקלטות בעלות מוזלת.

ודבר נוסף בהקשר הזה:
אני מעוניין לתמלל את כל ההקלטות כך שלצד קבצי הוידאו והשמע יהיו גם קבצי טקסט שניתן לשלוח ולשתף.
אם מישהו/מישהי מעוניינים לקבל את ההקלטות של ארבעת מפגשי הסדנה ללא עלות ובתמורה להעלות אותם על הכתב ולתמלל אותם, אנא צרו איתי קשר במייל חוזר.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע התקשרתי למועמדת להודיע לה שבסוף תהליך ראיונות מעמיק החלטנו לגייס אותה למחלקה שלנו ושאנחנו עומדים לתת לה הצעת עבודה. היא התרגשה מאוד. האמת, גם אני..

חמש דקות לפני כן התקשרתי למועמד אחר להודיע לו שהחלטנו לא להתקדם איתו בתהליך, להודות לו על כל ההשקעה ולאחל לו בהצלחה.

ההבדל בין להתקבל לתפקיד שאתה מתמודד עליו וחושק בו לבין לא להתקבל אליו יכול להיות דק מאוד.

ההחלטה מושפעת מהרבה מאוד גורמים, חלקם קשורים למועמד עצמו (ידע, ניסיון, תפקוד בראיון) וחלקם למראיינים, למועמדים האחרים שהשתתפו באותו תהליך, ולגורמים נוספים שאינם בשליטת או בהשפעת המועמד.

הקו שבין להתקבל למשרה לבין לא להתקבל אליה הוא דק מאוד.
העיקרון הזה רלוונטי להרבה מאוד תחומים ומצבים בחיים.
לאקראיות ולמזל יש משקל לא קטן בחיינו.

לאחר שהודחתי מקורס טייס, הייתי נחוש להגיע ליחידת החילוץ של חיל האוויר (669).
בכדי לעזור למזל שלי להתפתח, התפלחתי לבסיס תל נוף (זה לא היה קשה כי היו לי מדים של חיל האוויר),
דפקתי על דלתו של מפקד היחידה, הצגתי את עצמי וביקשתי להתקבל ליחידה שלו.
הוא הופתע מאוד, חייך, לקח את הפרטים שלי והבטיח לבדוק את הנושא עבורי.

יומיים לאחר מכן כשהגעתי לבקו"ם, קראו לי לאחד החדרים ואמרו לי:
"קיבלנו את השם שלך מיחידת 669.
לצערנו לא תוכל להתקבל למסלול שלהם כי יתרת השירות שלך קצרה מדי.
אם היתה לך יתרה קצת יותר ארוכה זה היה מסתדר."

הציפייות שלי, התקווה וההתרגשות שהתעצמו לאחר השיחה עם מפקד היחידה התנפצו לרסיסים.
נלחצתי כי חששתי שאוצב ביחידה שאיני רוצה לשרת בה או שאלך לאיבוד במערכת הבירוקרטית הצבאית.
באותו יום ביקשתי לגשת לגיבוש שייטת 13 רק כדי לראות אם אני מסוגל לעמוד באתגרים הפיזיים והמנטליים שאפגוש שם (גיבוש שייטת 13 נחשב לאחד הגיבושים הכי קשים בצבא).
העובדה שלא רציתי לשרת שם (השייטת נשמעה לי כמו יחידה המיועדת רק ל"רוצחים מקצועיים עם סכין בין השיניים") לא הפריעה לי לאתגר את עצמי ולנסות לעבור את הגיבוש. 

כחודש לאחר מכן ניגשתי לגיבוש.
הכושר הגופני שלי היה מעולה ובכל מבדקי היבשה הלך לי מצוין.
בכל מבדקי הים לעומת זאת הייתי תמיד אחרון או בין האחרונים.
כשהגעתי לשיחת הפסיכולוג המסכמת את הגיבוש הוא שאל אותי:
"מה אתה עושה כאן? מה לך ולים? למה דווקא שייטת? לא עדיף לך ללכת ליחידה יבשתית מובחרת?"
כיוון שהייתי נחוש לעבור את הגיבוש עניתי לו:
"אני ממש רוצה לשרת ביחידה הזו ואם אתקבל, אנצל את שלושת החודשים הקרובים שבהם אהיה בדחיית שירות כדי לשפר את מיומנויות השחייה והצלילה שלי."
מספר שעות לאחר מכן קיבלתי תשובה שעברתי את הגיבוש והתקבלתי למסלול.

התגלגלות חצי אקראית של מכלול גורמים שינתה את מסלול חיי והובילה לשירות משמעותי ביחידה שלא תיכננתי להגיע אליה.
מה היה קורה אם הייתי מתקבל ל669?
מה היה קורה אם לא הייתי מתקבל לשייטת?
כמה מתוך ההחלטות הושפעו ממה שעשיתי ואמרתי וכמה ממכלול גורמים אחרים?

**
ג'ים קולינס מתאר בספרו Great By Choice את העיקרון המבריק "החזר על מזל".

למזל יש השפעה ניכרת על חיינו.
לפעמים אנו פוגשים מזל טוב ולפעמים אנו פוגשים מזל רע.
עפ"י ג'ים קולינס (הספר הזה הוא פרי מחקר מעמיק שלו ושל צוותו),
אחד ההבדלים המרכזיים בין החברות המצליחות יותר לחברות המצליחות פחות אינו כמות המזל שהיה להם, אלא כיצד הם הגיבו אליו:
כיצד הם מינפו את ההזדמנויות שהביא עימו המזל הטוב ומזערו את הנזקים שהביא עימו המזל הרע.

אפשר לקחת את העיקרון הזה גם לרמה האישית.
הנה דוגמא למספר שאלות שניתן לשאול בהקשר הזה:

– מה אני יכול לעשות בכדי להגדיל את הסיכוי שיהיה לי מזל מהסוג "הטוב"?
– כשמשהו טוב ובלתי צפוי מתפתח – איך אני יכול למנף אותו? האם אני מזהה את "הגל" וקופץ עליו?
– כשמשהו לא רצוי ובלתי צפוי מופיע – האם אני מתמקד בהתקרבנות, האשמות ורחמים עצמיים או שאני מכיר במצב ומתמקד במעגלי השליטה וההשפעה שלי על מנת לעשות כמיטב יכולתי?

**
משחק החיים הוא משחק המשלב יכולת, אסטרטגיה ומזל.
כתבתי על כך קצת יותר בהרחבה בפוסט "אסטרטגיית הצלחה לחיים". 

אחת הפעולות האפקטיביות שעוזרות לדברים לקרות (ולמזל להגיע) היא יצירת תמונה ברורה וחדה של מה שאתם רוצים.

איך אתם רוצים שחייכם ייראו? מה הייתם רוצים לחוות, לעשות ולהשיג? איך חשוב לכם להיות?

על שאלות אלו ואחרות נעבוד בסדנת חזון אישי הוליסטי שיוצאת לדרך ביום ראשון הקרוב.

עד כה נרשמו כעשרים נשים וגברים. יש בי הרבה התרגשות ותחושה שהולך להיות מסע מדהים.

המפגש הראשון מתחיל ממש עוד מעט, ביום ראשון הקרוב 3/10 בשעה 17:00.

בכל סדנה שקיימתי בשנים האחרונות היו משתתפים שהצטרפו ברגע האחרון,
לפעמים לאחר התלבטות ארוכה שהבשילה ולפעמים כי הם בדיוק נתקלו בסדנה לראשונה "במקרה" וזה הרגיש להם מדויק.

מרגיש לכם שאתם צריכים/רוצים להצטרף למסע הזה?
רוצים לקפוץ על האוטובוס ברגע האחרון?

כל הפרטים + הרשמה בקישור הבא.

** שימו לב להנחה המיוחדת לזוגות ולאפשרות לקבל רק את ההקלטות בעלות מוזלת (אם אין באפשרותכם להשתתף במפגשים).

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

– סדנת חזון אישי הוליסטי – פרטים והרשמה

השבוע התחלתי לנסח לעצמי חזון אישי לחמש השנים הקרובות.

הנה מספר משפטים ראשונים מתוכו:

בעוד כחמש וחצי שנים, בפברואר-מרץ 2027 אשתי ואני נהיה בני 55.
ילדינו יהיו בני 27, 25 ו 18.5, הגדולות משוחררות אולי תוך כדי לימודים ו/או עבודה, הצעיר כחצי שנה לאחר סיום התיכון, במהלך או לקראת שירות צבאי.
קייטי החתולה שלנו תהיה בת 8-9 ומייקי הכלב בן 6.
איך נראים ונחווים חיי בנקודת הזמן הזו..?

אני כותב את הדברים הללו מתוך ידיעה עמוקה וברורה של שתי אמיתות חשובות:

האחת – אין לי מושג מה צופן העתיד.
כל מה שאני כותב פה יכול להתרחש או לא.
בכל רגע נתון חיי יכולים להשתנות בצורה מהותית ולא צפויה.
הדברים הללו נכתבים בענווה גדולה.
אני אפר ועפר.

השניה – לדברים שאני כותב יש השפעה גדולה.
החיים הם יצירה שמתהווה עכשיו, בהווה, בכל רגע ורגע, ואני היוצר שלה.
ליכולת שלי לצייר ולייצר לעצמי ולמשפחתי חזון , לראות ולחוות אותו, לבחור בחירות ולעשות פעולות שמקדמות אותי לעבר החזון הזה יש השפעה עצומה.
העתיד נוצר בהווה.
אני היוצר של יצירת חיי.

כל מה שנכתב פה יקרה. או שלא.

**
יש משהו מרגש ומעצים בחשיבה "אסטרטגית" חמש שנים קדימה.
חמש שנים הן פרק זמן ארוך מספיק המאפשר התהוות והתפתחות של תהליכים ושינויים משמעותיים.
ועם זאת הוא גם לא רחוק מדי, מחובר להווה ומושפע ממנו.

לפני כחמש שנים, בראש השנה 2016 חיי היו דומים במובנים רבים לחיי כיום:
חיי המשפחה, הקריירה, תחומי העניין והתחביבים, החברים, מצבי הכלכלי והבריאותי.
אשתי ואני עם שלושה ילדים, בבית שאנו גרים בו עכשיו.
אני עובד באינטל באותה חטיבה ובתפקיד דומה, יש לי את העסק שלי, הבלוג והאתר שלי באויר כבר מספר שנים.
מרבית חבריי הטובים כיום כבר בחיי.
אני אוהב לכתוב, לקרוא, להקשיב לספרים ולפודקאסטים, לרוץ.

כשמעמיקים את נקודת המבט ניתן להבחין בלא מעט שינויים והתפתחויות כמעט בכל מימד ומימד, לדוגמא:
בנותיי עדיין בחטיבה ובתיכון ולפני הוצאת רישיון נהיגה, אשתי עובדת במקום עבודה אחר,
העסק שלי במקום קצת שונה, מבחינה פיננסית אנחנו עם פחות כסף.
בהיבט הבריאותי, טרם פגשנו מספר אתגרים רפואיים משפחתיים.
מייקי וקייטי עדיין לא בחיינו, קורונה היא רק בירה.

**
העתיד מושפע מההווה, מחובר אליו וממשיך אותו. והוא גם שונה ונפרד ממנו.

יש אנשים שמאמינים שמה שהיה הוא שיהיה. במקרים רבים זה נכון. ולא תמיד.

בכדי ליצור לעצמכם חזון אישי הוליסטי, שאלו את עצמכם איך נראית ונחווית המציאות שלכם בעוד כחמש שנים?
איפה אתם במימדי חייכם החשובים: הזוגיות, ההורות, העבודה והקריירה, מצבכם הכלכלי, הבריאותי, הפנאי והתחביבים, החברים והקהילה?
(הוסיפו או מחקו את המיותר)

על פי פתגם עממי עתיק הזמן הטוב ביותר לנטוע עץ הוא לפני עשר שנים.
אם לא עשיתם זאת אז, הזמן הטוב ביותר הוא עכשיו.

כשמבינים את העיקרון הזה אפשר להריץ את "סרט החיים" חמש שנים קדימה ולשאול:
בעוד חמש שנים מהיום, כשתסתכלו אחורה על הדרך שעברתם מראש השנה התשפ"א (2021),
אילו "עצים" תשמחו שנטעתם או שטיפחתם על מנת להתקדם לעבר החזון שלכם?

בחמש עשרה השנים האחרונות העברתי את עצמי תהליך של יצירת חזון אישי שלוש או ארבע פעמים.
בכל פעם תהליך העצירה-חשיבה-כתיבה ממלא אותי באנרגיה, מרגש אותי, ויוצר לי תמונה בהירה המשפיעה על סדרי העדיפויות, הבחירות והפעולות שלי.
בימים הקרובים, אני מתכוון להקדיש לתהליך הזה כמה שעות טובות ולהשלים אותו עבור עצמי.

**
שתי הזמנות לקראת סיום:

1. מתחשק לכם ליצור גם לעצמכם חזון שכזה והייתם רוצים לעשות זאת במסגרת מלווה, תומכת ומדייקת?
אני שוקל לפתוח לאחר החגים תהליך קבוצתי בן 4 מפגשים בזום שבמהלכו המשתתפים ייצרו לעצמם חזון שכזה.
מעניין אתכם לשמוע עוד פרטים? צרו איתי קשר במייל חוזר.

2. אם הפוסט הנוכחי נוגע בכם, אולי יעניין אתכם לקרוא גם את "שאלה קשה וחשובה" ואת "לנצח בקרב-עשר של החיים" שכתבתי בעבר. 

כתמיד, מוזמנים לכתוב לי מה הפוסט הנוכחי מעורר בכם…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע זכתה מורן סמואל במדליית כסף באולימפיאדה הפראלימפית.
זו המדליה האולימפית השנייה שהיא זוכה בה (הראשונה היתה מדלית ארד במשחקי ריו 2016) והמדליה האחת עשרה (!!!) באליפויות עולם.
בכל קנה מידה מורן היא ספורטאית תחרותית מצטיינת שנמצאת כבר שנים רבות בטופ העולמי.

**
באפריל 2013 כשהבלוג שלי היה בתחילת דרכו זכיתי להיחשף לראשונה למורן סמואל בזכות סרטון שהועבר אלי מחבריי ענת וחגי.

מה הייתם עושים אם בעודכם על הפודיום לאחר זכייתכם במקום הראשון באליפות העולם, במקום להשמיע את "התקווה" היו בוחרים המארגנים להשמיע המנון אחר?
איך הייתם מגיבים באותו רגע שהוא אולי פסגת הקריירה שלכם ופתאום משהו כזה פוגש אתכם בהפתעה?
כמה תיאוריות אנטישמיות וקונספירציה יכולות להתפשט ברשתות החברתיות במצב כזה נישאות על גבי פוסטים-ציוצים-כתבות-טוקבקים מלאי אנרגיית כעס-לוחמנות-קורבנות?

וכך כתבתי לפני שמונה וחצי שנים:

"בפוסטים קודמים הזכרתי את העובדה שאיננו מגיבים למה שקורה.
אנו מגיבים לפרשנות שלנו למה שקורה, לסיפור שאנו מספרים לעצמנו על מה שקורה.

את הסרטון הבא אני ממש, אבל ממש ממליץ לכם לראות !
זהו סרטון על מורן סמואל, אישה מיוחדת ומעוררת השראה.
מורן אינה מבזבזת זמן ואנרגיה על סיפורים ותירוצים היכולים להגביל את חייה.
היא בוחרת לקחת אחריות אישית, מתמקדת במה שחשוב לה ובמה שכן ניתן לעשות.
מורן יוצרת במעשיה ובתגובותיה את סיפור חייה, במקום לחיות סיפור של מישהו אחר."

בתחתית הפוסט תוכלו לקרוא גם את התגובה המלאה של מורן לאחר פרסום הפוסט:

"הי רוני,
מודה לך על שמצאת לנכון להעביר את המסר הכל כך חשוב בעיני, גם באמצעות הסרטון שלי.
יש לנו הזדמנות כל יום לתרגל את הפרשנות שלנו ובהמשך לכך "לשפר" את התגובות שלנו.
נקודות המוצא שלי, באופן כללי, הן אהבה ואמונה:
אהבה לחיים, אהבה ואמונה באנשים וביכולת שלנו לבחור בטוב.
אמונה בכוח ההנעה שלנו ובכך שהדבר הקבוע היחידי בחיים הוא השינוי.
שיהיה שבוע מקסים,
מורן"

**
השבוע, ערב לפני זכייתה במדליית הכסף הקשבתי לראיון המרגש של גאולה אבן סער עם מורן סמואל.
בין היתר הן מדברות על שינוי קריירה, התמודדות עם קושי, השפעתו של דיבור פנימי מקדם, דרך ומטרות, זוגיות והורות.

בפרספקטיבה של כמעט עשור לאחר שנחשפתי אליה לראשונה, מורן ממשיכה ליצור את חייה באופן מעורר השראה ובעוצמה אדירה:
היא לא מבזבזת אנרגיה על סיפורים, תירוצים ודברים שאין לה שליטה עליהם.
במקום זאת היא בוחרת לקחת אחריות אישית ומתמקדת במה שחשוב לה ובמה שכן ניתן לעשות.

אני ממש (אבל ממש ממש ממש) ממליץ לכם לצפות בסרטון "בלי דרמה" של מורן ולהקשיב לראיון שלה עם גאולה אבן סער.

**
כתמיד, מוזמנים לכתוב לי, להגיב באתר ולהעביר את הפוסט הזה הלאה.

נשתמע בעוד מספר ימים, רגע לפני ראש השנה…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בשנת 1977 שלח אילן רמון ז"ל (אז בן 23) מכתב אל פרופסור ישעיהו ליבוביץ', ושטח בפניו שאלות שמעסיקות אותו בנושא משמעות החיים.
המכתב והתשובה התפרסמו על ידי הספריה הלאומית. 

כך כתב:

"פרופסור נכבד,
מתחבט אני כבר זמן רב בשאלות רבות ומשונות שניתן אולי להכלילן תחת הכותרת:
מהי תכליתו של האדם בעולם הזה שבו אנו חיים?
וככל שנשאלות יותר שאלות, כן מתרבות הסתירות וחוסר הבהירות.

אדם צעיר אני – בן 23. פונה אני אליך – אדם מבוגר ובעל ידע וניסיון עשירים כל כך, אשר דעתו כה חשובה לי – פונה אני אליך ושואל:
כיצד אתה רואה את העולם בו אנו חיים?
כיצד אתה מסביר את מהות החיים?
כיצד אתה רואה את תכליתו ומטרתו של האדם בחייו?
ומהי הדרך של האדם להשגת תכלית זו?
ואתה, אדוני הפרופסור, האם חושב אתה בהסתכלך אחורנית כי הגעת להשגת המטרות או התכלית שניצבה לפניך?
פרופסור נכבד, יודע אני עד כמה מצומצם זמנך ומוקדש לעניינים חשובים, ובכל זאת אודה לך מאוד אם תוכל להתייחס לשאלותיי אלה ואולי תוכל להאיר בפני את שביל החיים החשוך.

בכבוד רב,
אילן רמון".

**
כעבור חמישה ימים קיבל רמון את מכתב התשובה:

"לאילן רמון שלום,
שאלתך "כיצד אתה רואה את העולם בו אנו חיים?" – אינה מובנת לי.
מה זאת "לראות את העולם"? האם אתה מתכוון לשאלות קוסמולוגיות או פיסיקליות או מטאפיסיות או …?
בשאלתך "כיצד אתה מסביר את מהות החיים?" – איני יודע למה אתה מתכוון במלים "מהות החיים".
האם אתה מתכוון למציאות הביולוגית או הפסיכולוגית או ההיסטורית או … ?

על שאלתך בדבר "תכליתו ומטרתו של האדם בחייו" – אין תשובה אובייקטיבית.
כבר אמרו חז"ל בפרקי-אבות: "על כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת" – ועל הדברים האלה אי-אפשר להוסיף מאומה.
האדם הקיים מבלי שהוא עצמו החליט להיווצר ולהיוולד ולחיות – אין לו ברירה אלא להחליט החלטה סובייקטיבית על מטרתו ותכליתו בחייו – ואין שיעור להחלטות האפשריות:
יש מי שלא ימצא שום ערך לחייו או בחייו – והוא יתאבד.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בריבוי הנאה לעצמו (מטריאלית או סכסואלית, או אסתטית, וכו' וכו') כל ימי חייו.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית ברכישת דעה בינה והשכל – ולזה יקדיש את חייו.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בעשיית טובות לבני-אדם – ולזה יקדיש את חייו.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בשירות לעמו ולארצו – ולזה יקדיש את חייו.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בעבודת ה' – ולזה יקדיש את חייו.
אף אחת מן ההחלטות הללו אינה ניתנת להנמקה אובייקטיבית, וכל אדם – גם אתה וגם אני – מוכרח להחליט על דעת עצמו.

בברכה,
ישעיהו ליבוביץ".

**
תחלופת המכתבים הזו ריגשה אותי ועוררה בי מספר מחשבות:

– כמה מרענן ולא נפוץ ההרגל הזה של לכתוב מכתב ולקבל תשובה.

– איזו זווית מעניינת של שני אנשים ידועים ומוערכים, כמה אינטימיות והתייחסות אישית יש במילים הללו ביניהם.

– תזמון מרתק בנקודת זמן שעבור אחד מהם היא תחילת הקריירה שלו, שלב מוקדם בחיים שעומדים להתפתח בצורה כל-כך ייחודית.

– כתבתי בעבר מספר פעמים על משמעות ומהות החיים. הנושא הזה מעסיק אותי לא מעט.
מרתק לקרוא את החיבור של לייבוביץ' לפרקי אבות ואת תשובתו החדה שגם מתייחסת בקבלה לשונות האנושית וגם מדגישה את חשיבות ואת אחריות הבחירה.

– המילים הללו נכתבות רגע לפני יציאה לאזכרה של בן צוות שנפטר לפני מספר שנים וחצי יממה לאחר בשורה עצובה על בן של חבר שנהרג אתמול בתאונת דרכים.
כמה ארעיים, יקרים ושבריריים החיים הללו.
כמה חשובה ההסתכלות הרחבה, הבהירות בנוגע למה שחשוב באמת והמיקוד בו..

אני מקווה שהפוסט הנוכחי משמעותי ובעל ערך עבורכם.
כתמיד, מוזמנים לכתוב לי ולשתף אותי במחשבות ובתחושות שחיות בכם כשאתם קוראים את המילים הללו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אדם אחד בא לסוקרטס ושאל אותו: “שמעת מה אומרים על הידיד שלך?"
“לא”, ענה סוקרטס, “אבל לפני שאתה מספר, תגיד לי, האם העברת את השמועה על ידידי דרך שלוש המסננות?"
“אילו מסננות?”, שאל האורח.
“הראשונה, מסננת האמת – האם אתה בטוח שהדבר שאתה עומד לספר לי על ידידי הוא אמת?"
האורח היסס: “בעצם אני לא בטוח. אני רק שמעתי את הסיפור מפי אחר… ומהי המסננת השניה?"
“המסננת השניה”, אמר סוקרטס, “היא מסננת הטוב. האם הדבר שאתה עומד לספר לי על ידידי הוא דבר טוב?"
“להיפך”, אמר האורח, “זהו משהו איום ונורא. והשלישית?"
“המסננת השלישית היא מסננת הנחוץ”, המשיך סוקרטס, “האם זה נחוץ לספר לי את הדבר הנורא על ידידי, שספק אם הוא אמת?"
אחרי הפסקה אמר האורח: “לא, אין זה נחוץ כל כך”.
“אז תשתוק!” אמר לו סוקרטס.

(מקור לא ידוע)

**
שלוש המסננות של סוקרטס מזכירות לנו לקחת אחריות על המילים שלנו.
למילים יש אנרגיה והשפעה, הן יוצרות מציאות ויכולות לשנות עולמות.
בדומה לאבן הנזרקת לאגם שקט ומייצרת גלים לכיוונים שונים, כך המילים שלנו משפיעות גם על האדם שאיתו אנו מדברים, גם על האדם שעליו אנו מדברים וגם עלינו.

בדומה לשלוש המסננות, "לשון הרע" ביהדות אינה מתייחסת רק לדברי שקר פוגעניים אלא גם לרכילות ולדיבור "מיותר" שאינו מוסיף דבר.

החשיבות של שלוש המסננות אינה רק בתשובות שהן מייצרות.
לעיתים קשה לדעת האם משהו הוא נכון, טוב ונחוץ. לא תמיד זה ברור או חד-משמעי.

חשיבותם העיקרית של שלוש המסננות היא בעצם העצירה והבדיקה.
במעבר מדיבור "אוטומטי" לדיבור מודע מתוך בחירה ובלקיחת אחריות על המילים שלנו. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בינואר 2007 זכיתי להשתתף בסמינר תקשורת מקרבת יוצא דופן בהנחייתו של ד"ר מרשאל רוזנברג.
הסמינר בן השבועיים התקיים בניו מקסיקו בנוכחות עשרות משתתפים ומספר מנחים מכל העולם.

בפתיחת הסמינר מרשאל רוזנברג הזמין אותנו לעשות רק את מה שמתאים לנו ולקחת אחריות מלאה על הבחירות שלנו.
הובהר לנו שלו"ז השיעורים, הסדנאות והארוחות שפורסם אינו מחייב ושזה בסדר גמור לא להגיע חלק מהם ובמקום זאת להמשיך לישון, לקחת הפסקה או לצאת לריצה.

למרות ששמעתי בבהירות את המילים הללו, הן לא "חדרו" אותי.
בימים הראשונים הייתי רעב מאוד לקלוט ולשאוב ככל יכולתי ממה שמתרחש בחדר.
ראיתי בסמינר הזה הזדמנות נדירה (אולי בלתי חוזרת) ורציתי לנצל אותה בצורה מיטבית.
המחשבות-תחושות הללו עוררו בי לצד ההתרגשות וההתלהבות גם לא מעט לחץ (להספיק, לא לפספס, להיות מרוכז).
למעט פעם או פעמיים ביום של התכתבות/דיבור עם משפחתי שבארץ הייתי שקוע כל כולי בסמינר.

ואז הגיע הרגע שטלטל אותי.
התעוררתי בבוקר היום הרביעי מאוחר מכפי שתיכננתי, כעשר דקות לפני תחילת סשן הבוקר הראשון.
הרגשתי עייף והתחשק לי להמשיך לישון.
כמה מהמחשבות הראשונות והאוטומטיות שקפצו לי היו:
"אני מאחר. צריך להזדרז"
"לא טסתי את כל הדרך לכאן כדי לישון."
"אסור לי להפסיד את הסשן כי אולי יהיה שם משהו חשוב מאוד שאפספס."
"מה אנשים יחשבו אם לא אגיע? איך זה יתפרש?"

פתאום קלטתי את זה.
את ההזמנה של מרשאל.

אני לא חייב לעשות כלום.

אני יכול לבחור לעשות מה שבא לי.

מותר לי לבחור לעשות מה שבא לי. וזה בסדר.

אני יכול להתארגן מהר ולרוץ לסשן, או להישאר במיטה, או לכתוב לעצמי על החוויות שלי.
והכול בסדר.

כל מה שאני עושה, אני עושה כי אני בוחר ולא כי אני צריך או חייב.
בכל רגע נתון אני יכול לבחור איפה להיות ומה לעשות.

התובנה הזו היממה אותי.
למרות ששמעתי את המילים קודם לכן, זו היתה הפעם הראשונה שבאמת הבנתי אותן וממש הרגשתי את הרעיון הזה בגופי.
חוויתי שלווה עמוקה. תחושה מרגשת של חופש מוחלט.
זו היתה נקודת מפנה עצומה עבורי.
מאותו רגע, החוויה-נוכחות-התנהלות שלי בסמינר השתנתה לחלוטין.
הדבר הכי חזק שחוויתי באותו סמינר היה חופש.
חופש להיות ולבחור בכל רגע נתון.

"התפאורה" היתה מושלמת.
הניתוק מהארץ, ממשפחתי ומהעבודה עזרו.
הייתי במסגרת שבה אני "סטודנט חופשי" ושלאף אחד אין ציפיות ממני.
ועדיין, עד אותו רגע שבו קלטתי את זה, לא באמת הייתי חופשי.
כי גם כשלאחרים אין ציפיות מאיתנו, לנו יש ציפיות מעצמנו.
גם שהסביבה לא מטילה עלינו מגבלות או אילוצים, אנחנו דואגים להגדיר אותם לעצמנו (רשימת ה"צריך/אמור/חייב").

"לאנשים יש חופש בכל מצב," טוען ויקטור פראנקל, "אולם לעתים קרובות הם מוותרים עליו.
הם מסוגלים וחייבים להיות מודעים שוב לחופש הזה."

בפרספקטיבה של עשור וחצי אחרי, החוויה הזו היתה נקודת אל-חזור עבורי.
הסמינר הסתיים אחרי שבועיים וחזרתי לארץ.
"התפאורה המושלמת" נגמרה וחזרתי לחיים רגילים ואינטנסביים: משפחה, שתי בנות קטנות, עבודה, פקקי תנועה.
ולמרות זאת, משהו בחוויה ובידיעה נחקק עמוק וממשיך ללוות אותי מאז.

בכל תפאורה ובכל סביבה שהיא, יש לנו חופש מוחלט לבחור.
אף אחד לא יכול להכריח אותנו לעשות כלום אף פעם.

**
החופש המוחלט אינו חופש בלתי מוגבל.

החופש המוחלט הוא "חופש ל…" ולא "חופש מ..".
זהו החופש לבחור את עמדתנו בכל מצב שהוא ולא החופש ממגבלות ומאילוצים שלעיתים הם בלתי נמנעים.
חופש הבחירה שלנו מגיע עם האחריות להשלכות הבחירה שלנו.
כשאנחנו בוחרים לאחוז בקצהו של מקל המונח על הקרקע ולהרים אותו, הקצה השני יתרומם גם הוא.
אנחנו חופשיים לבחור את המחשבות-אמירות-פעולות שלנו, איך איננו יכולים לנתק את אותן מחשבות-אמירות-פעולות מההשפעות וההשלכות שלהן עלינו ועל סביבתנו.
אנחנו יכולים להתפטר מהעבודה או להישאר בה, לשלם מיסים או לא, לדבר או לשתוק, להגיב או להתעלם.
אנחנו יכולים לבחור בכל אחת מהאפשרויות הללו בכל רגע נתון ולשאת איתנו את השלכות הבחירות שלנו.

**
החופש המוחלט אינו חופש בלתי מוגבל במובן נוסף:
לעיתים אף אחת מאפשרויות הבחירה העומדות לרשותינו אינה משמחת אותנו.

החופש שלנו לבחור קיים תמיד, אך אפשרויות הבחירה העומדות לרשותינו ברגע נתון יכולות להיות מוגבלות.
לדוגמא: אם הגענו למצב של מינוס גדול בנק עומדות בפנינו מספר אפשרויות בחירה – לקחת הלוואה לסגירת המינוס, לנסות להגיע להסדר עם הבנק, למלא לוטו ולקוות לטוב, להתעלם או לברוח מהארץ.
המצב הנוכחי (שהוא תוצר של בחירות עבר) מביא איתו מספר אפשרויות בחירה, שאולי אף אחת מהן אינה לטעמנו.

גם במצבים כאלה מתקיימים שני הדברים הבאים:

יש לנו אפשרות לבחור.
אנחנו נושאים באחריות לבחירות שלנו.

**
רעיון חופש הבחירה המוחלט עומד בבסיס כתביו של ויקטור פראנקל :

"אנחנו שהיינו במחנות ריכוז, זוכרים את האנשים אשר היו עוברים בצריף לצריף כדי לעודד רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת לחמם האחרונה.
אולי הם היו מעטים אך די בהם להוכיח, כי אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד:
את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבור את דרכו."

אם חופש מוחלט אפשרי במצבי חיים כל-כך קיצוניים, לבטח הוא אפשרי ורלוונטי גם בחיי היום-יום שלנו, אינטנסיביים ומורכבים ככל שיהיו.

**
אני מקווה שהפוסט הזה היה משמעותי ובעל ערך עבורכם.
אם הוא מעורר בכם מחשבות, רעיונות או תחושות שמתחשק לכם לחלוק איתי, אנא כתבו לי.
כתמיד, מוזמנים להעביר את זה הלאה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

רב חסידי קשיש ישב בחברת תלמידיו ושאל אותם איך אפשר לדעת שהלילה נגמר והיום עלה,
שהגיעה שעת תפילות השחרית החשובות.

"כשאתה יכול לראות מרחוק בעל חיים ולהבדיל האם זו כבשה או כלב," ענה אחד התלמידים.
"לא בדיוק," אמר הרבי.

"אני חושב שזה כשאני יכול לראות את הקווים על כף ידי," אמר תלמיד אחד.
"לא בדיוק," אמר הרבי.

"אולי זה כשאני יכול להביט בעץ ולדעת אם זה עץ אלון או עץ אגס?" תהה תלמיד שלישי.
"לא," אמר הרבי.

"אז איך אתה יודע, רבנו?" שאלו התלמידים.
"אני יודע שיש די אור כשאני יכול להביט בפניו של גבר או אישה ולראות שהוא אחי או אחותי. עד אז, עדיין חושך."

~ הקטע מתוך "הלב הנבון" מאת ג'ק קורנפילד (עמוד 415).

**
נזכרתי בסיפור הזה הבוקר כשחשבתי על כל מה שקורה השבוע.
חשוך השבוע.
הימים הללו קשים, מורכבים ועצובים.

מספר מחשבות שעולות בי ושאני רוצה לשתף:

– חשוב מאוד לשמור על עצמנו, על יקירנו ועל שכנינו בימים הללו.

– במיוחד עכשיו חשוב לקחת אחריות על תשומת הלב שלנו, על הדבר שאנו מתמקדים בו ועל החומרים שאנו צורכים בימים הללו.

– כדאי לזכור שאנחנו לא רואים הכול ולא יודעים הכול. קורים הרבה מאוד דברים שאנחנו לא מודעים להם. מה שאנחנו רואים שוב ושוב בלופ חדשותי או ברשתות החברתיות, זה לא בהכרח הדבר היחיד או העיקרי שקורה. הלוואי והיינו רואים בלופים חדשותיים וברשתות החברתיות גם את כל המחוות המדהימות של עזרה הדדית, אכפתיות, חמלה ואהבה.

– חשוב להיזהר מהכללות. משיפוט של ציבורים שלמים. אין טובים מוחלטים ורעים מוחלטים. וחשוב גם להישמר מעצימת עיניים. מפרשנות מיטיבה ואופטימית מדי לתופעות הרסניות ומדאיגות.

– יש להכיר בכך שהמצב מורכב. שאין פתרונות פשוטים. הלוואי והיו. אף אחד לא יכול לפתור את זה ביום אחד, בשבוע או בחודש, לא משנה באיזו נחרצות הוא מדבר. הרבה היו רוצים ואף אחד לא יכול.

– ואף אחד גם לא יכול להרוס הכול ביום אחד. זה מאוד מורכב ולא הכול אבוד. להיזהר מפטליזם. לא הכול נחרב. זה לא הסוף של שום דבר. זה עוד שלב בדרך המאתגרת שאנו עוברים.

– מה שאנו רואים וחווים עכשיו הוא הפירות והתוצרים של תפיסות, אמירות, החלטות, תהליכים ופעולות שנעשו בעבר. את הפירות של התפיסות, ההחלטות והפעולות שמתרחשות עכשיו נראה בעתיד. הלילה הכי ארוך בשנה הוא גם הנקודה שבה משתנה המגמה והימים מתחילים להתארך.

-אנחנו מחוברים, משפיעים ומושפעים. כל הזמן. מה שאנחנו עושים משנה. לכל אמירה או פעולה, קטנה כגדולה יש השפעה חשובה. בתקופה הזו במיוחד חשוב להפחית רע ולהרבות טוב ברמה האישית, המשפחתית ובמעגלי ההשפעה שלנו.

– חשוב להמשיך להאמין. להמשיך להתפלל. לזכור את סטוקדייל.

לאביתר בנאי יש שורה חזקה באחד השירים שלו – "חיים גדולים נולדים מכאב". מי ייתן ומתוך הכאב והעצב שאנו חווים השבוע יווצרו חיים נפלאים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שלוש דרכים להיות עם רגשות:

1. להקשיב לרגשות, לחקור אותם ולנסות להבין בסקרנות ממה הם נובעים.

על פי מודל אפר"ת (אירוע-פרשנות-רגש-תגובה) הרגש הינו תוצר של הפרשנות שלנו.
כשעולה רגש מסוים אנו יכולים לבדוק בסקרנות מה האירוע שהוביל לרגש שאנו חווים ואיזו פרשנות שלנו יוצרת אותו.

על פי תקשורת מקרבת, הרגש הינו תוצר של הצרכים שלנו שמתמלאים או לא מתמלאים כרגע.
צורך שלא מתמלא מעורר רגש לא נעים (כגון כעס, פחד, תסכול, חוסר סבלנות) וצורך שמתמלא מעורר רגש נעים (כגון שמחה, שלווה, אהבה, הכרת תודה).

דרך ההקשבה הסקרנית לרגשות חשובה כיון שהיא מעודדת אותנו לקחת אחריות על הרגשות שלנו ולהעמיק את ההבנה ואת המודעות שלנו לגבי מה שעובר עלינו.

דוגמא:
אתמול במהלך נסיעה לארוחה משפחתית עמדנו (כמו רבים אחרים) זמן רב בפקק תנועה.
נסיעה שהיתה אמורה לקחת חצי שעה לקחה קרוב לשעתיים בסופו של דבר.
הרגש שעלה בי בתחילה היה הפתעה, לאחר מכן חוסר סבלנות ובהמשך לחץ וחוסר שקט.
כשבדקתי עם עצמי מה עומד בבסיס הרגשות הללו זה היה בעיקר אי הנעימות לאחר והרצון להגיע בזמן ולכבד את המארחים.
משהבנתי שזה העניין המרכזי עבורי משהו בי נרגע ויכולתי לנתב את זה לפעולות פרואקטיביות (כמו למשל לשלוח הודעה למארחים ולעדכן שנגיע באיחור) שהפחיתו את הלחץ והגבירו רוגע, קבלה ושלווה.

**
2. להתבונן ברגשות.

ניתן להתייחס לרגשות שלנו כאל עננים חולפים הבאים והולכים, או כאל גלים העולים ויורדים.
דרך זו מכירה בכך שרגשות הם אנרגיה. מהותה של ההתבוננות היא תשומת לב למה שקורה עכשיו בשונה מהדרך הראשונה שמנסה להבין ממה הם נוצרו.
הנחת היסוד בדרך הזו היא שאם נאפשר לרגשות להיות, מבלי לנסות לשלוט בהם או לשנות אותם הם יתפתחו ויחלפו.
ההתבוננות ברגשות שלנו (בדרך כלל בליווי נשימה עמוקה) מאפשרת לנו להפחית את ההזדהות עימן.
הם חלק ממה שאנחנו חווים אך הם לא אנחנו.

כשאנו מתבוננים ברגשות אנו יכולים להיות בנוכחות ובתשומת לב לגופנו למחשבות שלנו.
"עד כמה כואב לך מ 1-10?" היא דוגמא לשאלת התבוננות בכאב ששואלים במהלך בדיקות רפואיות.
בדומה לכאב, ניתן להתבונן בסקרנות גם בכעס, בתסכול או בפחד שלנו – איפה בגוף אנחנו מרגישים את זה? באיזה עוצמה? איך זה משתנה מרגע לרגע? אילו מחשבות עולות עם הרגשות הללו?

**
3. להפנות את תשומת הלב למקום אחר.

לעיתים נבחר במכוון להתעלם מהרגש ולנסות לשנות אותו בעזרת הפניית תשומת הלב שלנו למשהו אחר.
לדוגמא: לצאת לריצה, ללכת לישון, לכבות את הטלוויזיה, להעביר ערוץ או להתנתק מהרשתות החברתיות.
הדרך הזו אפקטיבית במיוחד במצבים שבהם הרגש הוא תוצר של משהו שפחות חשוב או רלוונטי לנו ושלא נרצה להשקיע בו אנרגיה.

בשנים האחרונות בעת נהיגה ברכבי אני נוהג להחליש את הרדיו בשעה עגולה שכן מצאתי שלהקשבה לשתיים-שלוש דקות של חדשות יש השפעה לא מיטיבה עלי,
במיוחד בסופי שבוע שבמהלכם מהדורות החדשות הן אוסף של דיווחי משטרה ומד"א על תאונות, טביעות, רציחות ומקרי אלימות.
צר לי שהדברים הללו מתרחשים, אך למה צריך לתקשר אותם במהדורת חדשות מדי שעה עגולה לכל עם ישראל?

כשאני מרגיש עצבני או שמצב הרוח שלי ירוד בעקבות משהו שקרה, פעמים רבות אני בוחר לצאת לריצה או להליכה.
הפעילות הגופנית מסייעת בהעלאת רמת האנרגיה, שינוי מצב הרוח, יצירת בהירות ובחיזוק הנוכחות.

**
שלוש דרכים שונות להיות עם רגשות: להקשיב להם, להתבונן בהם, להתנתק מהם. 

לפעמים חשוב להקשיב לרגש ולהבין אותו, לפעמים חשוב רק להתבונן בו ולפעמים עדיף לזוז הצידה ו"לעקוף" אותו.
לא כל דבר אפשר לעקוף ולא כל דבר מחייב בדיקה מעמיקה.
חלק מהעניין הוא להבין מתי נכון לנו להתמודד, להבין, להקשיב, לחקור, מתי נכון לנו להתבונן מבלי לעשות דבר ומתי נכון לנו להניח לזה, לשנות מצב, לזוז הצידה ולהפנות את תשומת הלב.

**
מעניין שלעיתים הדבר האחרון שמתחשק לנו לעשות הוא בדיוק הדבר שחשוב שנעשה.
כשחשוב לעבור דרך העניין – לפעמים זה הדבר האחרון שבא לנו לעשות: לקיים שיחה קשה שאנו חוששים ממנה.
כשחשוב לזוז הצידה, להתנתק ולהמשיך הלאה – הרבה פעמים מתחשק לנו לריב או להמשיך להתפלש בבוץ הכעס, הלחץ או התסכול שאנו חווים כרגע.

**
ישנה הקבלה מעניינת בין שלוש הדרכים להיות עם רגשות לשלוש דרכים להיות עם אנשים:
לפעמים חשוב שנקשיב למילים ולתוכן שהאדם משתף אותנו, ננסה להבין אותו ואת האתגר שלו.
לפעמים חשוב בעיקר להיות ביחד, לתת לאדם שמולנו להרגיש את הנוכחות השקטה שלנו.
ולפעמים חשוב להתנתק, לזוז הצידה, לקחת זמן לעצמנו או לתת לאדם להיות לבד.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ביום ג' הקרוב תיערכנה שוב בחירות בישראל.

הנה התחזית שלי ליום שאחרי הבחירות:

היום שאחרי הבחירות יהיה יום ד'.

תוצאות הבחירות תהיינה אלו שאתם מקווים להן או אלו שאתם חוששים מהן.

לכשתתבררנה תוצאות הבחירות חלק מהאנשים ירגישו שמחה, הקלה, התרגשות, אופטימיות או תקווה. אנשים אחרים ירגישו ייאוש, פחד, אכזבה, עצב, תסכול, כעס או חוסר אונים. ויהיו גם כאלו שיחושו אדישות, חוסר עניין או אי אכפתיות.

ביום שאחרי הבחירות השמש תזרח כחצי דקה מוקדם יותר בהשוואה ליום הבחירות ותשקע כחצי דקה מאוחר יותר. בלי קשר לתוצאת הבחירות, השמש תזרח ותשקע בשעות שלה והים ימשיך לעשות את העבודה שלו. מה שקצת יתנגש עם אווירת "קץ העולם" או "האופוריה המטורפת" שסביר להניח שחלק מאיתנו יחוו.

ביום שאחרי הבחירות הרשתות החברתיות וערוצי הטלויזיה והרדיו השונים יהיו מלאים בכתבות, ראיונות, ניתוחים, פרשנויות, פוסטים וטוקבקים המתייחסים לתוצאות הבחירות. לכל אותן כתבות, ראיונות, ניתוחים, פרשנויות ופוסטים תהיה השפעה מועטה מאוד על הבחירות ועל ההשלכות שלהן, והשפעה עצומה על מה נחשוב ואיך נרגיש.

לאחר שיתפרסמו תוצאות הבחירות נספר לעצמנו סיפור כזה או אחר על התוצאות הללו. הסיפור יכול להיות סיפור שמח או מדכא, מעורר תקווה או מייאש, אך הוא רק סיפור. הוא אינו המציאות.

ביום שאחרי הבחירות לא יהיה לנו מושג מה משמעותן של התוצאות לטווח הארוך וכיצד העניינים יתפתחו בעתיד. ב-10 לאפריל 2019, בבוקר שלאחר הבחירות לכנסת ה-21 שבהן הליכוד וכחול לבן זכו כל אחת ב-35 מנדטים והימין החדש בראשותם של איילת שקד ונפתלי בנט לא עברו את אחוז החסימה, לא יכולנו לצפות שבתוך פחות משנתיים נעבור שלוש מערכות בחירות נוספות או ששנה לאחר מכן ישטוף את חיינו גל הקורונה שיטלטל בצורה כל-כך משמעותית את המציאות שלנו.

לבחירות ביום ג' הקרוב תהיה השפעה מסוימת (אולי אפילו לא מבוטלת) על החיים שלנו, אך לבחירות היומיומיות האישיות שלנו תהיה השפעה גדולה הרבה יותר: למה ולמי נבחר להקדיש את תשומת לבנו ואת האנרגיה שלנו, מה נבחר לחשוב, איך נבחר להרגיש, עם מי נבחר להיות, מה נבחר לומר ומה נבחר לעשות.

הנה מספר המלצות לדברים שכדאי לעשות ביום הבחירות ובבוקר שלאחריו:

– ללכת להצביע. זו זכותנו ואחריותנו. ההצבעה שלנו משנה.

– לקרוא את שלושת הסיפורים הללו. 

– לצמצם חשיפה למקורות מידע ולאנשים שהשפעתם עלינו לא מיטיבה.

– להכיר בכך שאנחנו אחראים ליצירת חיינו ומשפיעים על עיצוב המציאות העתידית שלנו הרבה יותר מכל אדם או מאורע אחר.

– להזכיר לעצמנו שאין לנו שליטה על תוצאות הבחירות ועל אירועים נוספים בחיינו אך יש לנו שליטה על הדרך שבה נבחר להגיב לאותם אירועים.

– לזכור שהעתיד שלנו נוצר בהווה שלנו, בכל רגע ורגע, בכל בחירה ובחירה. ושהיום שאחרי הבחירות, בלי קשר לתוצאות שלהן, הוא יום מצוין להמשיך ליצור את חיינו.

– להתמקד במה שחשוב בחיינו ובמה שביכולתנו להשפיע עליו. לקחת אחריות ולעשות. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר