תגית: בחירה

ביומיים האחרונים מתנגנים ברדיו רבים משיריו של יורם טהרלב, בן קיבוץ יגור, שהלך לעולמו אתמול.

הבוקר קראתי בפוסט היומי של סיון רהב מאיר על הסיפור שמאחורי השיר "צל ומי באר". וכך סיון כותבת:

"יורם היה ילד בן תשע בקיבוץ יגור כשראה פתאום המוני מעפילים עייפים מגיעים ברגל אל הקיבוץ.
השנה הייתה 1945 והפליטים האלה, כולם ניצולי שואה, הגיעו באונייה מאירופה וברחו מהבריטים.
בני הקיבוץ מיהרו לפעול: הם הכניסו אותם הביתה, החביאו אותם ברחבי הקיבוץ, נתנו להם בגדים משלהם, ולבריטים לא היה שום סיכוי לתפוס אותם.
העולים החדשים, ניצולי השואה, נטמעו תוך דקות בין היהודים הצברים."

האירוע הזה נחקק בליבו של יורם בן ה-9 ולימים היווה את ההשראה לשירו "צל ומי באר".
מרגש מאוד לקרוא את מילות השיר כשמכירים את הסיפור שמאחורי השיר:

"מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם
מי שעייף ימצא פה צל ומי באר
מי שסוכתו נופלת
חרש יכנס בדלת
ותמיד יוכל להישאר."

**
השבוע הזה הוא בין היתר שבוע נוסף שבו גל האומיקרון ממשיך לנסוק תוך שהוא יוצר חוסר וודאות ודאגה ומשבש לאנשים רבים את השגרה.
את הפוסט הזה אני כותב כרגע בחצר ביתי, כשהלפטופ שלי על ברכיי (בניגוד לכל המלצה ארגונומית) בפינה מאוד מסוימת שבה השמש המדהימה שזורחת עכשיו מלטפת וטוענת אותי.

הלוויתו של יום טהרלב מתרחשת ממש ברגעים אלו של כתיבת הפוסט.
ההקשבה למילות השיר, לסיפור שמאחוריו ולסיפורים על יורם מעוררות בי תחושת חמימות נעימה.
מייד לאחר קריאת הפוסט של סיון הקשבתי מספר פעמים ביוטיוב לשיר בביצוע הנפלא והמרגש של הדודאים והפרברים.

המחשבות על יורם טהרלב, ישראל גוריון ובני אמדורסקי ז"ל נותנות לי "זריקת פרופורציה ופרספקטיבה" ומחזירות אותי אל "חמש התזכורות" של טיך נהאת האן:

1. בדרך הטבע, אני אזדקן. אין מנוס מזקנה.
2. בדרך הטבע, אני אחלה. אין מנוס ממחלה.
3. בדרך הטבע, אני אמות. אין מנוס ממוות.
4. בדרך הטבע, כל היקר לי וכל אלו שאני אוהב ישתנו. אין מנוס מפרידה.
5. מעשי הם רכושי היחיד. קרקע תחת רגלי – אין מנוס מהשלכות מעשי.

חמש התזכורות הללו נגעו בי בצורה עמוקה כבר בפעם הראשונה שנתקלתי בהן.
כשאני מהרהר בחמש התזכורות הללו אינני מרגיש פחד, דאגה או עצב, אלא שלווה, ענווה וקבלה.

לאורך השנים, ארבע התזכורות הראשונות היו מובנות לי לגמרי והחמישית הרגישה לי מובנת בצורה חלקית בלבד ולא הכי מדויקת עבורי.
הבוקר קראתי עליה קצת יותר והעמקתי בה:
על פי טיך נהאת האן מה שאנו משאירים אחרינו (ומה שאנו לוקחים עמנו) כשמגיע זמננו הן הההשלכות של פעולותינו.
פעולותינו הן סך המחשבות, המילים והמעשים שלנו המייצרים אדוות השפעה אינסופיות על סביבתנו (ועל המשך דרכנו) גם לאחר לכתנו.
למרות שיורם טהרלב נפטר השבוע, שיריו ימשיכו להתנגן, לפעום ולהרטיט לבבות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אני אוהב לקרוא מאז שאני זוכר את עצמי.
לספרים יש השפעה גדולה עלי.
לפעמים משפט מסוים שאני קורא בספר הולך איתי שנים.
כך היה עם "מנהיגות" של רודולף ג'וליאני.
קראתי את הספר הזה לפני כעשרים שנה, פעם אחת בלבד.
משפט אחד מהספר תפס אותי חזק בזמן הקריאה והולך איתי כבר שני עשורים.
מעניין שאני זוכר בעיקר אותו ושאיני זוכר תכנים או מסרים אחרים מהספר.

**
"אבא שלי הכניס לי את המסר הזה היטב לראש בזכות עקשנותו שהפכה לסימן המסחרי שלו:

חתונות – לשיקול דעתכם; לוויות – חובה.

מאז הקפדתי על הכלל הזה, לעיתים עד כדי כך שנקלעתי לצרות עם אלה שמחשיבים הזדמנויות קלילות יותר.
אני נוטה לטפל ברגעים הקשים בחייהם של אנשים טוב יותר מאשר ברגעים המשמחים, אולי מפני שאני משתדל לשמור על זמני ועל כוחותיי למקרה שבהם אזדקק להם באמת.
ושלא תבינו אותי לא נכון – כראש עיר ערכתי יותר מ-200 חתונות.
אני אוהב לאכול, אני אוהב מוסיקה, ואני אפילו נהנה מריקוד.
אבל כל אחד אוהב חתונות.
לוויות זה דבר קשה.
זו הסיבה שזקוקים לכם, ושאם אתם מופיעים יש לכך משמעות גדולה יותר.
האירועים השמחים – חתונות, מסיבות, ארוחות ערב מפוארות – כולם דברים נהדרים. והם חשובים;
מנהיג חייב להצטרף לאנשים בהנאה מהגמול לעבודה קשה ולהקרבה.
אבל ברגעים הקשים ביותר, כשמישהו שאתה מגלה אכפתיות כלפיו מחפש תשובות או קובר אדם יקר לו – אז נמדדת גדולתו של מנהיג."

~ מתוך "מנהיגות", רודולף ג'וליאני, ראש עיריית ניו יורק לשעבר, עמוד 209.

**
כשאנחנו בוחרים לפנות זמן ולהיות עם מישהו שחווה קושי או אבל, אנו מסמנים לו שאנחנו רואים אותו ושהוא בעדיפות עבורנו.
במציאות אינטנסיבית ומלאה במטלות ופגישות, כמעט תמיד זה כרוך בארגון מחדש של לוח הזמנים ובוויתור על דברים אחרים.
אבל יותר משאנו מסמנים משהו לאדם האחר, אנו מסמנים את החשיבות של מערכות יחסים ושל קשר אנושי לעצמנו.

**
הטקסט של ג'וליאני נחרט בי ומדבר אלי מאוד, אבל יש בו משהו אחד שמרגיש לי פחות מדויק ושהייתי משנה אותו:
המילים "חובה", "חייב", "צריך" מופיעות בו מספר פעמים.
הדיוק שלי לעצמי הוא שנוכחות בלוויות ובמצבים קשים אינה בגדר חובה.
מנהיג (או אדם) לא צריך או חייב להיות במקום מסוים. הוא יכול לבחור להיות שם.

קצת ענווה…

העולם לא סובב סביבנו. אנחנו לא אלוהים ולא הסגנית שלו.
נהיה או לא נהיה, כנראה שאנשים יסתדרו בלעדינו.

יש יותר מדרך אחת להיות עם ולצד אנשים.
אם אנחנו לא באמת פנויים לזה או לא מסוגלים להיות נוכחים, עדיף להגיד "לא" מתוך בחירה, מאשר "כן" מתוך חובה או "צריכיזם".

**
ומשהו חשוב לסיום:
כשאנחנו מאוד רוצים להגיע לביקור או להיות עם מישהו, ואיננו מגיעים לכך בגלל התחייבויות קודמות, עומס משימות, או מקומות אחרים שאנו "צריכים" להיות בהם, זה כנראה זמן טוב לעצור ולבדוק:
אולי משהו יצא מכוונון.
אולי נוצר אצלנו איזשהו בלבול פנימי.
ייתכן שזה זמן טוב לעדכן את סדרי העדיפויות שלנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע שוחחתי עם אחת הקוראות של המסרים שאני שולח בימי שישי.
לפני שניגשנו לעניין שלשמו קבענו לדבר היה חשוב לה להודות לי על השיתופים שלי בנוגע לספרים, פודקאסטים, וחומרים אחרים שאני צורך.
היא שיתפה אותי שזה מעשיר אותה מאוד ושהיא רואה בכך נדיבות גדולה. 
האמירה הזו המשיכה להדהד בי גם בימים שאחרי פגישתנו.
בהשפעת השיחה איתה, הפוסט הנוכחי מוקדש למספר המלצות ושיתופים בדברים שהעסיקו אותי השבוע.

אני שולח כאן את הגירסה המקוצרת.
אם מעניין אתכם לקרוא יותר, אתם מוזמנים ללחוץ על הקישורים ולקרוא בהרחבה באתר.
4 המלצות:

א. ספר: לאחרונה סיימתי להקשיב לספר How to live של דרק סיברס.
הספר נכתב בצורה יצירתית מעשרים ושבע נקודות מבט שונות.
כל אחת מנקודות המבט מציגה תפיסה שונה של איך נכון לחיות ומה הדבר הכי חשוב בחיים.
למשל – על פי אחת הגישות הכי חשוב זה לחשוב לטווח הארוך ועל פי גישה אחרת הכי חשוב זה לחיות בהווה ולחוות כמה שיותר חוויות.
על פי תפיסה מספר 27 הכי חשוב זה איזון, על פי תפיסה 19 זה נתינה, ועל פי תפיסה 1 הכי חשוב זה חופש ועצמאות.
בסוף הספר דרק סיברס מציג מסקנה מסכמת. לא אגלה לכם אותה כדי לא לעשות ספוילר.

שיתפתי מספר מחשבות/רעיונות שעלו בי תוך כדי ההקשבה לספר בפוסט שבאתר. 

 

ב. סרט: ראיתי השבוע את "הסרט על החיים ועל המוות" עם ענת גוב.
הסרט מבוסס על ראיון של אריק קנלר (סוכן אמנים) עם ענת גוב (בין היתר כותבת, מחזאית ותסריטאית, חולה בסרטן מתקדם, אשתו של גידי גוב) בסמוך למותה ושזורים בו חלקים נוספים כמו שיחות עם בני משפחה, קטעי מחזות שכתבה ועוד.
זה לא סרט עצוב על מחלה סופנית או על מוות, אלא סרט חשוב, מרגש ומצחיק על החיים ועל איך לחיות.
דוגמא למספר דברים שהדהדו בי במהלך הצפייה בסרט והמשיכו לחיות בי גם לאחריו: הרעב והמחויבות לכתיבה וליצירה, עוצמה של חברות עמוקה, אומץ, הבעת דעה, ללכת עם האמת שלך, זוגיות ומשפחה.
מומלץ מאוד.
בתקופה זו הוא מוקרן בבתי הקולנוע לב, בהמשך יגיע גם לערוץ 8 בטלויזיה.
ג. "מלחמות פייסבוק":
לאחרונה יש לא מעט כתבות בנוגע לנזקים שיוצרת הרשת החברתית הגדולה בעולם (פייסבוק-וואטספ-אינסטגרם) ולהשפעה המזיקה והמכוונת שהחברה הענקית הזו מייצרת.
לדוגמא: פגיעה בדימוי גוף, העלאת שיעור דיכאונות, הטיית בחירות, הגברת קיטוב, העצמת שיח שנאה, הפצת פייקניוז ועוד.
"וול סטריט ג'ורנל" חשף בסדרת תחקירים מטלטלת את מאחורי הקלעים של קבלת ההחלטות ברשת החברתית הגדולה בעולם.
גלובס פירסם השבוע סדרת תרגומים למאמרים הללו וקרא להם "תיקי פייסבוק".
מומלץ מאוד לקרוא את המאמרים השונים ולפתח את המודעות לגבי ההשפעה המזיקה של הרשת הזו עלינו ועל העולם.
גם הספר "מהפכת הקשב" של מיכה גודמן שעוסק בנושא הזה מומלץ מאוד.

כוחות אדירים פועלים בזירה הזו, כסף עצום ופוליטיקה חזקה מעורבים.
פייסבוק לא הולכת להיעלם או להשתנות מחר בבוקר.
ועם זאת, ברמה המיידית יש דברים שאפשר לעשות.
האחריות היא גם, ובמידה רבה על כל אחד ואחת מאיתנו.

אני באופן אישי קיבלתי שתי החלטות. המשך השיתוף באתר.

 

ד. תקשורת מקרבת לזוגות
לפני שנים זכיתי לפגוש לראשונה את מאיר שרפר שנחשף לתקשורת מקרבת ורצה לשמוע ממני קצת יותר על המסע שלי.
הלב הגדול שלו, הרעב להתפתחות והברק בעיניים נכנסו לי ללב.
לאורך השנים שמרנו על קשר, התכתבנו ונפגשנו מספר פעמים.
הבחירה שלי היא להתמקד בפיתוח תקשורת מקרבת בקרב ארגונים, חברות וצוותים.
הבחירה של מאיר היא לפתח תקשורת מקרבת בזוגיות ועבור זוגות.
בשנים האחרונות הוא עשה דרך מדהימה, מרגשת ומעוררת השראה וצבר ניסיון עצום בליווי גברים, נשים וזוגות.
מאיר הוא אחד האנשים הראשונים שאני ממליץ עליהם כשפונים אלי בנושא של תקשורת מקרבת בזוגיות.

בשבוע הבא מאיר מקיים סדרה בת 3 מפגשים וירטאוליים חינמיים בנושא תקשורת מקרבת וזוגיות.
בשבוע שלאחר מכן הוא מקיים מפגש חי של שאלות ותשובות ולאחר מכן המעוניינים יוכלו לקבל הזמנה לתהליך התפתחות ולמידה מעמיק בתשלום.

אם תקשורת מקרבת בזוגיות מעניינת אתכם וחשובה לכם אני ממש ממליץ לקרוא על מה שיש למאיר להציע בתהליך "האי הזוגי" שהוא יצר.

זהו להיום… כתמיד אני מקווה שהפוסט בעל ערך, מפרה ומשמעותי עבורכם.

מוזמנים לכתוב לי כמה מילים אם משהו מכאן נוגע בכם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בשבועיים האחרונים אני משחק עם הרעיון של להתחייב לעשות משהו מסוים כל יום במהלך השנה הקרובה.
כשאני כותב "משחק עם הרעיון" אני מתכוון שמצד אחד מתחשק לי ממש להתחייב לזה ושיש משהו ברעיון הזה שמרגש אותי.
מצד שני אני לא בטוח שמתחשק לי לקחת על עצמי מחוייבות רשמית במקום פשוט לעשות את זה.

מה אם מתישהו זה יימאס לי או יפסיק להרגיש לי מדויק?
האם עדיין יהיה חכם ונכון עבורי לדבוק בזה רק משום שהבטחתי לעצמי שאעשה זאת?

התחושה שלי כרגע היא כמו של גולש בים:
בעוד רגע אני תופס את הגל וגולש עליו או שאני נותן לו לחלוף ומוותר עליו.
התזמון חשוב. נדרשת החלטה פנימית ממש בקרוב.
תמיד יהיו גלים נוספים, אך הגל המסוים הזה עומד לחלוף.
או שאני הולך על המחוייבות הזו או שבעוד רגע האנרגיה תרד וכל העניין יהפוך להיות פחות רלוונטי.

ויש פה עוד עניין:
האם להכריז על המחוייבות הזו בפומבי?
מחקרים מראים שכשאנו מתחייבים ליעד או למטרה בפומבי ובנוכחות אנשים אחרים, גדל הסיכוי שנעמוד במחוייבות שלנו.
לפני מספר שנים כשהתלבטתי ביני לבין עצמי האם להתחייב לכתיבת בלוג יומי במשך שנה שלמה "קפצתי למים" בהכרזה פומבית ומרגע ששיחררתי את זה לעולם המוטיבציה שלי לעמוד בכך היתה הרבה יותר גבוהה.
(בסופו של דבר עמדתי בשנת כתיבה יומית, והמשכתי לשנתיים נוספות של כתיבה יומית ללא התחייבות מראש).

**
בשונה מהמחקרים שמראים את היתרונות שבהתחייבות פומבית,
דרק סיברס מתייחס בהרצאת הTED שלו למחקרים אחרים המחדדים את הסכנה שבהתחייבות פומבית ואת היתרון של לשמור את היעדים שלנו בדיסקרטיות לעצמנו. הנימוק שהוא מציג נשמע הגיוני:

כשאנחנו מתחייבים למשהו בפומבי אנו מקבלים הרבה עידוד, פירגונים, תשבוחות ומילים חמות.
כל זה ממלא אותנו באנרגיה ונותן לנו תחושה טובה בהתחלה, אך לאחר מכן יכולה להגיע הנפילה או השחיקה מעבודה יומיומית הרבה פחות זוהרת ומלהיבה.
עפ"י דרק עדיף לעשות את העבודה שלנו בשקט, להתקדם יום אחר יום ולהשאיר את החגיגות לשלב הסיום לאחר שנעמוד במחוייבות שלנו.

**
אז מה הכי כדאי? להתחייב או לא? בקול רם או שעדיף בשקט?

הגל המסוים הזה שלי עומד לחלוף.
השעון מתקתק.
נראה לי שאקח לעצמי עוד כמה שעות ואחליט.

אני עדיין לא בטוח אם אכריז על ההתחייבות בקול רם או שאשמור אותה לעצמי.
ואולי אפשר לשלב בין הגישות… להתחייב בפומבי מבלי לפרט מה התירגול.
**
בנושא אחר:
השבוע יצאנו לדרך עם המפגש הראשון של סדנת החזון האישי ההוליסטי.
כשלושים משתתפות ומשתתפים בחרו לקחת חלק במסע הזה, שליש מהם תוך צפייה בהקלטות ועבודה עצמית בזמנים שמתאימים להם מבלי להצטרף למפגשים הקבוצתיים.

הרגע הכי נוגע ומרגש במפגש עבורי היה כשאחד המשתתפים שיתף בעצב שעולה בו כשהוא מנסה לדמיין את חייו חמש שנים מהיום.
חמש שנים זה הרבה זמן והוא לא בטוח האם אנשים מסוימים שיקרים לו מאוד עדיין יהיו בחייו ובסביבתו כפי שהוא היה רוצה.

עבודה על חזון אישי הוליסטי מחדדת את הארעיות והענווה שלנו כמו גם את החשיבות שבלקיחת אחריות.

"יש דבר אחד שאני יכול להבטיח לך," השבתי לו לאחר ששיתף, "כל מה שתכתוב בחזון שלך יתממש במציאות. או שלא."

אם התהליך זה מסקרן ומושך אתכם, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר במייל חוזר ולקבל פרטים בנוגע לקבלת ההקלטות בעלות מוזלת.

ודבר נוסף בהקשר הזה:
אני מעוניין לתמלל את כל ההקלטות כך שלצד קבצי הוידאו והשמע יהיו גם קבצי טקסט שניתן לשלוח ולשתף.
אם מישהו/מישהי מעוניינים לקבל את ההקלטות של ארבעת מפגשי הסדנה ללא עלות ובתמורה להעלות אותם על הכתב ולתמלל אותם, אנא צרו איתי קשר במייל חוזר.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע התקשרתי למועמדת להודיע לה שבסוף תהליך ראיונות מעמיק החלטנו לגייס אותה למחלקה שלנו ושאנחנו עומדים לתת לה הצעת עבודה. היא התרגשה מאוד. האמת, גם אני..

חמש דקות לפני כן התקשרתי למועמד אחר להודיע לו שהחלטנו לא להתקדם איתו בתהליך, להודות לו על כל ההשקעה ולאחל לו בהצלחה.

ההבדל בין להתקבל לתפקיד שאתה מתמודד עליו וחושק בו לבין לא להתקבל אליו יכול להיות דק מאוד.

ההחלטה מושפעת מהרבה מאוד גורמים, חלקם קשורים למועמד עצמו (ידע, ניסיון, תפקוד בראיון) וחלקם למראיינים, למועמדים האחרים שהשתתפו באותו תהליך, ולגורמים נוספים שאינם בשליטת או בהשפעת המועמד.

הקו שבין להתקבל למשרה לבין לא להתקבל אליה הוא דק מאוד.
העיקרון הזה רלוונטי להרבה מאוד תחומים ומצבים בחיים.
לאקראיות ולמזל יש משקל לא קטן בחיינו.

לאחר שהודחתי מקורס טייס, הייתי נחוש להגיע ליחידת החילוץ של חיל האוויר (669).
בכדי לעזור למזל שלי להתפתח, התפלחתי לבסיס תל נוף (זה לא היה קשה כי היו לי מדים של חיל האוויר),
דפקתי על דלתו של מפקד היחידה, הצגתי את עצמי וביקשתי להתקבל ליחידה שלו.
הוא הופתע מאוד, חייך, לקח את הפרטים שלי והבטיח לבדוק את הנושא עבורי.

יומיים לאחר מכן כשהגעתי לבקו"ם, קראו לי לאחד החדרים ואמרו לי:
"קיבלנו את השם שלך מיחידת 669.
לצערנו לא תוכל להתקבל למסלול שלהם כי יתרת השירות שלך קצרה מדי.
אם היתה לך יתרה קצת יותר ארוכה זה היה מסתדר."

הציפייות שלי, התקווה וההתרגשות שהתעצמו לאחר השיחה עם מפקד היחידה התנפצו לרסיסים.
נלחצתי כי חששתי שאוצב ביחידה שאיני רוצה לשרת בה או שאלך לאיבוד במערכת הבירוקרטית הצבאית.
באותו יום ביקשתי לגשת לגיבוש שייטת 13 רק כדי לראות אם אני מסוגל לעמוד באתגרים הפיזיים והמנטליים שאפגוש שם (גיבוש שייטת 13 נחשב לאחד הגיבושים הכי קשים בצבא).
העובדה שלא רציתי לשרת שם (השייטת נשמעה לי כמו יחידה המיועדת רק ל"רוצחים מקצועיים עם סכין בין השיניים") לא הפריעה לי לאתגר את עצמי ולנסות לעבור את הגיבוש. 

כחודש לאחר מכן ניגשתי לגיבוש.
הכושר הגופני שלי היה מעולה ובכל מבדקי היבשה הלך לי מצוין.
בכל מבדקי הים לעומת זאת הייתי תמיד אחרון או בין האחרונים.
כשהגעתי לשיחת הפסיכולוג המסכמת את הגיבוש הוא שאל אותי:
"מה אתה עושה כאן? מה לך ולים? למה דווקא שייטת? לא עדיף לך ללכת ליחידה יבשתית מובחרת?"
כיוון שהייתי נחוש לעבור את הגיבוש עניתי לו:
"אני ממש רוצה לשרת ביחידה הזו ואם אתקבל, אנצל את שלושת החודשים הקרובים שבהם אהיה בדחיית שירות כדי לשפר את מיומנויות השחייה והצלילה שלי."
מספר שעות לאחר מכן קיבלתי תשובה שעברתי את הגיבוש והתקבלתי למסלול.

התגלגלות חצי אקראית של מכלול גורמים שינתה את מסלול חיי והובילה לשירות משמעותי ביחידה שלא תיכננתי להגיע אליה.
מה היה קורה אם הייתי מתקבל ל669?
מה היה קורה אם לא הייתי מתקבל לשייטת?
כמה מתוך ההחלטות הושפעו ממה שעשיתי ואמרתי וכמה ממכלול גורמים אחרים?

**
ג'ים קולינס מתאר בספרו Great By Choice את העיקרון המבריק "החזר על מזל".

למזל יש השפעה ניכרת על חיינו.
לפעמים אנו פוגשים מזל טוב ולפעמים אנו פוגשים מזל רע.
עפ"י ג'ים קולינס (הספר הזה הוא פרי מחקר מעמיק שלו ושל צוותו),
אחד ההבדלים המרכזיים בין החברות המצליחות יותר לחברות המצליחות פחות אינו כמות המזל שהיה להם, אלא כיצד הם הגיבו אליו:
כיצד הם מינפו את ההזדמנויות שהביא עימו המזל הטוב ומזערו את הנזקים שהביא עימו המזל הרע.

אפשר לקחת את העיקרון הזה גם לרמה האישית.
הנה דוגמא למספר שאלות שניתן לשאול בהקשר הזה:

– מה אני יכול לעשות בכדי להגדיל את הסיכוי שיהיה לי מזל מהסוג "הטוב"?
– כשמשהו טוב ובלתי צפוי מתפתח – איך אני יכול למנף אותו? האם אני מזהה את "הגל" וקופץ עליו?
– כשמשהו לא רצוי ובלתי צפוי מופיע – האם אני מתמקד בהתקרבנות, האשמות ורחמים עצמיים או שאני מכיר במצב ומתמקד במעגלי השליטה וההשפעה שלי על מנת לעשות כמיטב יכולתי?

**
משחק החיים הוא משחק המשלב יכולת, אסטרטגיה ומזל.
כתבתי על כך קצת יותר בהרחבה בפוסט "אסטרטגיית הצלחה לחיים". 

אחת הפעולות האפקטיביות שעוזרות לדברים לקרות (ולמזל להגיע) היא יצירת תמונה ברורה וחדה של מה שאתם רוצים.

איך אתם רוצים שחייכם ייראו? מה הייתם רוצים לחוות, לעשות ולהשיג? איך חשוב לכם להיות?

על שאלות אלו ואחרות נעבוד בסדנת חזון אישי הוליסטי שיוצאת לדרך ביום ראשון הקרוב.

עד כה נרשמו כעשרים נשים וגברים. יש בי הרבה התרגשות ותחושה שהולך להיות מסע מדהים.

המפגש הראשון מתחיל ממש עוד מעט, ביום ראשון הקרוב 3/10 בשעה 17:00.

בכל סדנה שקיימתי בשנים האחרונות היו משתתפים שהצטרפו ברגע האחרון,
לפעמים לאחר התלבטות ארוכה שהבשילה ולפעמים כי הם בדיוק נתקלו בסדנה לראשונה "במקרה" וזה הרגיש להם מדויק.

מרגיש לכם שאתם צריכים/רוצים להצטרף למסע הזה?
רוצים לקפוץ על האוטובוס ברגע האחרון?

כל הפרטים + הרשמה בקישור הבא.

** שימו לב להנחה המיוחדת לזוגות ולאפשרות לקבל רק את ההקלטות בעלות מוזלת (אם אין באפשרותכם להשתתף במפגשים).

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

– סדנת חזון אישי הוליסטי – פרטים והרשמה

השבוע התחלתי לנסח לעצמי חזון אישי לחמש השנים הקרובות.

הנה מספר משפטים ראשונים מתוכו:

בעוד כחמש וחצי שנים, בפברואר-מרץ 2027 אשתי ואני נהיה בני 55.
ילדינו יהיו בני 27, 25 ו 18.5, הגדולות משוחררות אולי תוך כדי לימודים ו/או עבודה, הצעיר כחצי שנה לאחר סיום התיכון, במהלך או לקראת שירות צבאי.
קייטי החתולה שלנו תהיה בת 8-9 ומייקי הכלב בן 6.
איך נראים ונחווים חיי בנקודת הזמן הזו..?

אני כותב את הדברים הללו מתוך ידיעה עמוקה וברורה של שתי אמיתות חשובות:

האחת – אין לי מושג מה צופן העתיד.
כל מה שאני כותב פה יכול להתרחש או לא.
בכל רגע נתון חיי יכולים להשתנות בצורה מהותית ולא צפויה.
הדברים הללו נכתבים בענווה גדולה.
אני אפר ועפר.

השניה – לדברים שאני כותב יש השפעה גדולה.
החיים הם יצירה שמתהווה עכשיו, בהווה, בכל רגע ורגע, ואני היוצר שלה.
ליכולת שלי לצייר ולייצר לעצמי ולמשפחתי חזון , לראות ולחוות אותו, לבחור בחירות ולעשות פעולות שמקדמות אותי לעבר החזון הזה יש השפעה עצומה.
העתיד נוצר בהווה.
אני היוצר של יצירת חיי.

כל מה שנכתב פה יקרה. או שלא.

**
יש משהו מרגש ומעצים בחשיבה "אסטרטגית" חמש שנים קדימה.
חמש שנים הן פרק זמן ארוך מספיק המאפשר התהוות והתפתחות של תהליכים ושינויים משמעותיים.
ועם זאת הוא גם לא רחוק מדי, מחובר להווה ומושפע ממנו.

לפני כחמש שנים, בראש השנה 2016 חיי היו דומים במובנים רבים לחיי כיום:
חיי המשפחה, הקריירה, תחומי העניין והתחביבים, החברים, מצבי הכלכלי והבריאותי.
אשתי ואני עם שלושה ילדים, בבית שאנו גרים בו עכשיו.
אני עובד באינטל באותה חטיבה ובתפקיד דומה, יש לי את העסק שלי, הבלוג והאתר שלי באויר כבר מספר שנים.
מרבית חבריי הטובים כיום כבר בחיי.
אני אוהב לכתוב, לקרוא, להקשיב לספרים ולפודקאסטים, לרוץ.

כשמעמיקים את נקודת המבט ניתן להבחין בלא מעט שינויים והתפתחויות כמעט בכל מימד ומימד, לדוגמא:
בנותיי עדיין בחטיבה ובתיכון ולפני הוצאת רישיון נהיגה, אשתי עובדת במקום עבודה אחר,
העסק שלי במקום קצת שונה, מבחינה פיננסית אנחנו עם פחות כסף.
בהיבט הבריאותי, טרם פגשנו מספר אתגרים רפואיים משפחתיים.
מייקי וקייטי עדיין לא בחיינו, קורונה היא רק בירה.

**
העתיד מושפע מההווה, מחובר אליו וממשיך אותו. והוא גם שונה ונפרד ממנו.

יש אנשים שמאמינים שמה שהיה הוא שיהיה. במקרים רבים זה נכון. ולא תמיד.

בכדי ליצור לעצמכם חזון אישי הוליסטי, שאלו את עצמכם איך נראית ונחווית המציאות שלכם בעוד כחמש שנים?
איפה אתם במימדי חייכם החשובים: הזוגיות, ההורות, העבודה והקריירה, מצבכם הכלכלי, הבריאותי, הפנאי והתחביבים, החברים והקהילה?
(הוסיפו או מחקו את המיותר)

על פי פתגם עממי עתיק הזמן הטוב ביותר לנטוע עץ הוא לפני עשר שנים.
אם לא עשיתם זאת אז, הזמן הטוב ביותר הוא עכשיו.

כשמבינים את העיקרון הזה אפשר להריץ את "סרט החיים" חמש שנים קדימה ולשאול:
בעוד חמש שנים מהיום, כשתסתכלו אחורה על הדרך שעברתם מראש השנה התשפ"א (2021),
אילו "עצים" תשמחו שנטעתם או שטיפחתם על מנת להתקדם לעבר החזון שלכם?

בחמש עשרה השנים האחרונות העברתי את עצמי תהליך של יצירת חזון אישי שלוש או ארבע פעמים.
בכל פעם תהליך העצירה-חשיבה-כתיבה ממלא אותי באנרגיה, מרגש אותי, ויוצר לי תמונה בהירה המשפיעה על סדרי העדיפויות, הבחירות והפעולות שלי.
בימים הקרובים, אני מתכוון להקדיש לתהליך הזה כמה שעות טובות ולהשלים אותו עבור עצמי.

**
שתי הזמנות לקראת סיום:

1. מתחשק לכם ליצור גם לעצמכם חזון שכזה והייתם רוצים לעשות זאת במסגרת מלווה, תומכת ומדייקת?
אני שוקל לפתוח לאחר החגים תהליך קבוצתי בן 4 מפגשים בזום שבמהלכו המשתתפים ייצרו לעצמם חזון שכזה.
מעניין אתכם לשמוע עוד פרטים? צרו איתי קשר במייל חוזר.

2. אם הפוסט הנוכחי נוגע בכם, אולי יעניין אתכם לקרוא גם את "שאלה קשה וחשובה" ואת "לנצח בקרב-עשר של החיים" שכתבתי בעבר. 

כתמיד, מוזמנים לכתוב לי מה הפוסט הנוכחי מעורר בכם…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע זכתה מורן סמואל במדליית כסף באולימפיאדה הפראלימפית.
זו המדליה האולימפית השנייה שהיא זוכה בה (הראשונה היתה מדלית ארד במשחקי ריו 2016) והמדליה האחת עשרה (!!!) באליפויות עולם.
בכל קנה מידה מורן היא ספורטאית תחרותית מצטיינת שנמצאת כבר שנים רבות בטופ העולמי.

**
באפריל 2013 כשהבלוג שלי היה בתחילת דרכו זכיתי להיחשף לראשונה למורן סמואל בזכות סרטון שהועבר אלי מחבריי ענת וחגי.

מה הייתם עושים אם בעודכם על הפודיום לאחר זכייתכם במקום הראשון באליפות העולם, במקום להשמיע את "התקווה" היו בוחרים המארגנים להשמיע המנון אחר?
איך הייתם מגיבים באותו רגע שהוא אולי פסגת הקריירה שלכם ופתאום משהו כזה פוגש אתכם בהפתעה?
כמה תיאוריות אנטישמיות וקונספירציה יכולות להתפשט ברשתות החברתיות במצב כזה נישאות על גבי פוסטים-ציוצים-כתבות-טוקבקים מלאי אנרגיית כעס-לוחמנות-קורבנות?

וכך כתבתי לפני שמונה וחצי שנים:

"בפוסטים קודמים הזכרתי את העובדה שאיננו מגיבים למה שקורה.
אנו מגיבים לפרשנות שלנו למה שקורה, לסיפור שאנו מספרים לעצמנו על מה שקורה.

את הסרטון הבא אני ממש, אבל ממש ממליץ לכם לראות !
זהו סרטון על מורן סמואל, אישה מיוחדת ומעוררת השראה.
מורן אינה מבזבזת זמן ואנרגיה על סיפורים ותירוצים היכולים להגביל את חייה.
היא בוחרת לקחת אחריות אישית, מתמקדת במה שחשוב לה ובמה שכן ניתן לעשות.
מורן יוצרת במעשיה ובתגובותיה את סיפור חייה, במקום לחיות סיפור של מישהו אחר."

בתחתית הפוסט תוכלו לקרוא גם את התגובה המלאה של מורן לאחר פרסום הפוסט:

"הי רוני,
מודה לך על שמצאת לנכון להעביר את המסר הכל כך חשוב בעיני, גם באמצעות הסרטון שלי.
יש לנו הזדמנות כל יום לתרגל את הפרשנות שלנו ובהמשך לכך "לשפר" את התגובות שלנו.
נקודות המוצא שלי, באופן כללי, הן אהבה ואמונה:
אהבה לחיים, אהבה ואמונה באנשים וביכולת שלנו לבחור בטוב.
אמונה בכוח ההנעה שלנו ובכך שהדבר הקבוע היחידי בחיים הוא השינוי.
שיהיה שבוע מקסים,
מורן"

**
השבוע, ערב לפני זכייתה במדליית הכסף הקשבתי לראיון המרגש של גאולה אבן סער עם מורן סמואל.
בין היתר הן מדברות על שינוי קריירה, התמודדות עם קושי, השפעתו של דיבור פנימי מקדם, דרך ומטרות, זוגיות והורות.

בפרספקטיבה של כמעט עשור לאחר שנחשפתי אליה לראשונה, מורן ממשיכה ליצור את חייה באופן מעורר השראה ובעוצמה אדירה:
היא לא מבזבזת אנרגיה על סיפורים, תירוצים ודברים שאין לה שליטה עליהם.
במקום זאת היא בוחרת לקחת אחריות אישית ומתמקדת במה שחשוב לה ובמה שכן ניתן לעשות.

אני ממש (אבל ממש ממש ממש) ממליץ לכם לצפות בסרטון "בלי דרמה" של מורן ולהקשיב לראיון שלה עם גאולה אבן סער.

**
כתמיד, מוזמנים לכתוב לי, להגיב באתר ולהעביר את הפוסט הזה הלאה.

נשתמע בעוד מספר ימים, רגע לפני ראש השנה…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בשנת 1977 שלח אילן רמון ז"ל (אז בן 23) מכתב אל פרופסור ישעיהו ליבוביץ', ושטח בפניו שאלות שמעסיקות אותו בנושא משמעות החיים.
המכתב והתשובה התפרסמו על ידי הספריה הלאומית. 

כך כתב:

"פרופסור נכבד,
מתחבט אני כבר זמן רב בשאלות רבות ומשונות שניתן אולי להכלילן תחת הכותרת:
מהי תכליתו של האדם בעולם הזה שבו אנו חיים?
וככל שנשאלות יותר שאלות, כן מתרבות הסתירות וחוסר הבהירות.

אדם צעיר אני – בן 23. פונה אני אליך – אדם מבוגר ובעל ידע וניסיון עשירים כל כך, אשר דעתו כה חשובה לי – פונה אני אליך ושואל:
כיצד אתה רואה את העולם בו אנו חיים?
כיצד אתה מסביר את מהות החיים?
כיצד אתה רואה את תכליתו ומטרתו של האדם בחייו?
ומהי הדרך של האדם להשגת תכלית זו?
ואתה, אדוני הפרופסור, האם חושב אתה בהסתכלך אחורנית כי הגעת להשגת המטרות או התכלית שניצבה לפניך?
פרופסור נכבד, יודע אני עד כמה מצומצם זמנך ומוקדש לעניינים חשובים, ובכל זאת אודה לך מאוד אם תוכל להתייחס לשאלותיי אלה ואולי תוכל להאיר בפני את שביל החיים החשוך.

בכבוד רב,
אילן רמון".

**
כעבור חמישה ימים קיבל רמון את מכתב התשובה:

"לאילן רמון שלום,
שאלתך "כיצד אתה רואה את העולם בו אנו חיים?" – אינה מובנת לי.
מה זאת "לראות את העולם"? האם אתה מתכוון לשאלות קוסמולוגיות או פיסיקליות או מטאפיסיות או …?
בשאלתך "כיצד אתה מסביר את מהות החיים?" – איני יודע למה אתה מתכוון במלים "מהות החיים".
האם אתה מתכוון למציאות הביולוגית או הפסיכולוגית או ההיסטורית או … ?

על שאלתך בדבר "תכליתו ומטרתו של האדם בחייו" – אין תשובה אובייקטיבית.
כבר אמרו חז"ל בפרקי-אבות: "על כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת" – ועל הדברים האלה אי-אפשר להוסיף מאומה.
האדם הקיים מבלי שהוא עצמו החליט להיווצר ולהיוולד ולחיות – אין לו ברירה אלא להחליט החלטה סובייקטיבית על מטרתו ותכליתו בחייו – ואין שיעור להחלטות האפשריות:
יש מי שלא ימצא שום ערך לחייו או בחייו – והוא יתאבד.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בריבוי הנאה לעצמו (מטריאלית או סכסואלית, או אסתטית, וכו' וכו') כל ימי חייו.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית ברכישת דעה בינה והשכל – ולזה יקדיש את חייו.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בעשיית טובות לבני-אדם – ולזה יקדיש את חייו.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בשירות לעמו ולארצו – ולזה יקדיש את חייו.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בעבודת ה' – ולזה יקדיש את חייו.
אף אחת מן ההחלטות הללו אינה ניתנת להנמקה אובייקטיבית, וכל אדם – גם אתה וגם אני – מוכרח להחליט על דעת עצמו.

בברכה,
ישעיהו ליבוביץ".

**
תחלופת המכתבים הזו ריגשה אותי ועוררה בי מספר מחשבות:

– כמה מרענן ולא נפוץ ההרגל הזה של לכתוב מכתב ולקבל תשובה.

– איזו זווית מעניינת של שני אנשים ידועים ומוערכים, כמה אינטימיות והתייחסות אישית יש במילים הללו ביניהם.

– תזמון מרתק בנקודת זמן שעבור אחד מהם היא תחילת הקריירה שלו, שלב מוקדם בחיים שעומדים להתפתח בצורה כל-כך ייחודית.

– כתבתי בעבר מספר פעמים על משמעות ומהות החיים. הנושא הזה מעסיק אותי לא מעט.
מרתק לקרוא את החיבור של לייבוביץ' לפרקי אבות ואת תשובתו החדה שגם מתייחסת בקבלה לשונות האנושית וגם מדגישה את חשיבות ואת אחריות הבחירה.

– המילים הללו נכתבות רגע לפני יציאה לאזכרה של בן צוות שנפטר לפני מספר שנים וחצי יממה לאחר בשורה עצובה על בן של חבר שנהרג אתמול בתאונת דרכים.
כמה ארעיים, יקרים ושבריריים החיים הללו.
כמה חשובה ההסתכלות הרחבה, הבהירות בנוגע למה שחשוב באמת והמיקוד בו..

אני מקווה שהפוסט הנוכחי משמעותי ובעל ערך עבורכם.
כתמיד, מוזמנים לכתוב לי ולשתף אותי במחשבות ובתחושות שחיות בכם כשאתם קוראים את המילים הללו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אדם אחד בא לסוקרטס ושאל אותו: “שמעת מה אומרים על הידיד שלך?"
“לא”, ענה סוקרטס, “אבל לפני שאתה מספר, תגיד לי, האם העברת את השמועה על ידידי דרך שלוש המסננות?"
“אילו מסננות?”, שאל האורח.
“הראשונה, מסננת האמת – האם אתה בטוח שהדבר שאתה עומד לספר לי על ידידי הוא אמת?"
האורח היסס: “בעצם אני לא בטוח. אני רק שמעתי את הסיפור מפי אחר… ומהי המסננת השניה?"
“המסננת השניה”, אמר סוקרטס, “היא מסננת הטוב. האם הדבר שאתה עומד לספר לי על ידידי הוא דבר טוב?"
“להיפך”, אמר האורח, “זהו משהו איום ונורא. והשלישית?"
“המסננת השלישית היא מסננת הנחוץ”, המשיך סוקרטס, “האם זה נחוץ לספר לי את הדבר הנורא על ידידי, שספק אם הוא אמת?"
אחרי הפסקה אמר האורח: “לא, אין זה נחוץ כל כך”.
“אז תשתוק!” אמר לו סוקרטס.

(מקור לא ידוע)

**
שלוש המסננות של סוקרטס מזכירות לנו לקחת אחריות על המילים שלנו.
למילים יש אנרגיה והשפעה, הן יוצרות מציאות ויכולות לשנות עולמות.
בדומה לאבן הנזרקת לאגם שקט ומייצרת גלים לכיוונים שונים, כך המילים שלנו משפיעות גם על האדם שאיתו אנו מדברים, גם על האדם שעליו אנו מדברים וגם עלינו.

בדומה לשלוש המסננות, "לשון הרע" ביהדות אינה מתייחסת רק לדברי שקר פוגעניים אלא גם לרכילות ולדיבור "מיותר" שאינו מוסיף דבר.

החשיבות של שלוש המסננות אינה רק בתשובות שהן מייצרות.
לעיתים קשה לדעת האם משהו הוא נכון, טוב ונחוץ. לא תמיד זה ברור או חד-משמעי.

חשיבותם העיקרית של שלוש המסננות היא בעצם העצירה והבדיקה.
במעבר מדיבור "אוטומטי" לדיבור מודע מתוך בחירה ובלקיחת אחריות על המילים שלנו. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בינואר 2007 זכיתי להשתתף בסמינר תקשורת מקרבת יוצא דופן בהנחייתו של ד"ר מרשאל רוזנברג.
הסמינר בן השבועיים התקיים בניו מקסיקו בנוכחות עשרות משתתפים ומספר מנחים מכל העולם.

בפתיחת הסמינר מרשאל רוזנברג הזמין אותנו לעשות רק את מה שמתאים לנו ולקחת אחריות מלאה על הבחירות שלנו.
הובהר לנו שלו"ז השיעורים, הסדנאות והארוחות שפורסם אינו מחייב ושזה בסדר גמור לא להגיע חלק מהם ובמקום זאת להמשיך לישון, לקחת הפסקה או לצאת לריצה.

למרות ששמעתי בבהירות את המילים הללו, הן לא "חדרו" אותי.
בימים הראשונים הייתי רעב מאוד לקלוט ולשאוב ככל יכולתי ממה שמתרחש בחדר.
ראיתי בסמינר הזה הזדמנות נדירה (אולי בלתי חוזרת) ורציתי לנצל אותה בצורה מיטבית.
המחשבות-תחושות הללו עוררו בי לצד ההתרגשות וההתלהבות גם לא מעט לחץ (להספיק, לא לפספס, להיות מרוכז).
למעט פעם או פעמיים ביום של התכתבות/דיבור עם משפחתי שבארץ הייתי שקוע כל כולי בסמינר.

ואז הגיע הרגע שטלטל אותי.
התעוררתי בבוקר היום הרביעי מאוחר מכפי שתיכננתי, כעשר דקות לפני תחילת סשן הבוקר הראשון.
הרגשתי עייף והתחשק לי להמשיך לישון.
כמה מהמחשבות הראשונות והאוטומטיות שקפצו לי היו:
"אני מאחר. צריך להזדרז"
"לא טסתי את כל הדרך לכאן כדי לישון."
"אסור לי להפסיד את הסשן כי אולי יהיה שם משהו חשוב מאוד שאפספס."
"מה אנשים יחשבו אם לא אגיע? איך זה יתפרש?"

פתאום קלטתי את זה.
את ההזמנה של מרשאל.

אני לא חייב לעשות כלום.

אני יכול לבחור לעשות מה שבא לי.

מותר לי לבחור לעשות מה שבא לי. וזה בסדר.

אני יכול להתארגן מהר ולרוץ לסשן, או להישאר במיטה, או לכתוב לעצמי על החוויות שלי.
והכול בסדר.

כל מה שאני עושה, אני עושה כי אני בוחר ולא כי אני צריך או חייב.
בכל רגע נתון אני יכול לבחור איפה להיות ומה לעשות.

התובנה הזו היממה אותי.
למרות ששמעתי את המילים קודם לכן, זו היתה הפעם הראשונה שבאמת הבנתי אותן וממש הרגשתי את הרעיון הזה בגופי.
חוויתי שלווה עמוקה. תחושה מרגשת של חופש מוחלט.
זו היתה נקודת מפנה עצומה עבורי.
מאותו רגע, החוויה-נוכחות-התנהלות שלי בסמינר השתנתה לחלוטין.
הדבר הכי חזק שחוויתי באותו סמינר היה חופש.
חופש להיות ולבחור בכל רגע נתון.

"התפאורה" היתה מושלמת.
הניתוק מהארץ, ממשפחתי ומהעבודה עזרו.
הייתי במסגרת שבה אני "סטודנט חופשי" ושלאף אחד אין ציפיות ממני.
ועדיין, עד אותו רגע שבו קלטתי את זה, לא באמת הייתי חופשי.
כי גם כשלאחרים אין ציפיות מאיתנו, לנו יש ציפיות מעצמנו.
גם שהסביבה לא מטילה עלינו מגבלות או אילוצים, אנחנו דואגים להגדיר אותם לעצמנו (רשימת ה"צריך/אמור/חייב").

"לאנשים יש חופש בכל מצב," טוען ויקטור פראנקל, "אולם לעתים קרובות הם מוותרים עליו.
הם מסוגלים וחייבים להיות מודעים שוב לחופש הזה."

בפרספקטיבה של עשור וחצי אחרי, החוויה הזו היתה נקודת אל-חזור עבורי.
הסמינר הסתיים אחרי שבועיים וחזרתי לארץ.
"התפאורה המושלמת" נגמרה וחזרתי לחיים רגילים ואינטנסביים: משפחה, שתי בנות קטנות, עבודה, פקקי תנועה.
ולמרות זאת, משהו בחוויה ובידיעה נחקק עמוק וממשיך ללוות אותי מאז.

בכל תפאורה ובכל סביבה שהיא, יש לנו חופש מוחלט לבחור.
אף אחד לא יכול להכריח אותנו לעשות כלום אף פעם.

**
החופש המוחלט אינו חופש בלתי מוגבל.

החופש המוחלט הוא "חופש ל…" ולא "חופש מ..".
זהו החופש לבחור את עמדתנו בכל מצב שהוא ולא החופש ממגבלות ומאילוצים שלעיתים הם בלתי נמנעים.
חופש הבחירה שלנו מגיע עם האחריות להשלכות הבחירה שלנו.
כשאנחנו בוחרים לאחוז בקצהו של מקל המונח על הקרקע ולהרים אותו, הקצה השני יתרומם גם הוא.
אנחנו חופשיים לבחור את המחשבות-אמירות-פעולות שלנו, איך איננו יכולים לנתק את אותן מחשבות-אמירות-פעולות מההשפעות וההשלכות שלהן עלינו ועל סביבתנו.
אנחנו יכולים להתפטר מהעבודה או להישאר בה, לשלם מיסים או לא, לדבר או לשתוק, להגיב או להתעלם.
אנחנו יכולים לבחור בכל אחת מהאפשרויות הללו בכל רגע נתון ולשאת איתנו את השלכות הבחירות שלנו.

**
החופש המוחלט אינו חופש בלתי מוגבל במובן נוסף:
לעיתים אף אחת מאפשרויות הבחירה העומדות לרשותינו אינה משמחת אותנו.

החופש שלנו לבחור קיים תמיד, אך אפשרויות הבחירה העומדות לרשותינו ברגע נתון יכולות להיות מוגבלות.
לדוגמא: אם הגענו למצב של מינוס גדול בנק עומדות בפנינו מספר אפשרויות בחירה – לקחת הלוואה לסגירת המינוס, לנסות להגיע להסדר עם הבנק, למלא לוטו ולקוות לטוב, להתעלם או לברוח מהארץ.
המצב הנוכחי (שהוא תוצר של בחירות עבר) מביא איתו מספר אפשרויות בחירה, שאולי אף אחת מהן אינה לטעמנו.

גם במצבים כאלה מתקיימים שני הדברים הבאים:

יש לנו אפשרות לבחור.
אנחנו נושאים באחריות לבחירות שלנו.

**
רעיון חופש הבחירה המוחלט עומד בבסיס כתביו של ויקטור פראנקל :

"אנחנו שהיינו במחנות ריכוז, זוכרים את האנשים אשר היו עוברים בצריף לצריף כדי לעודד רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת לחמם האחרונה.
אולי הם היו מעטים אך די בהם להוכיח, כי אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד:
את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבור את דרכו."

אם חופש מוחלט אפשרי במצבי חיים כל-כך קיצוניים, לבטח הוא אפשרי ורלוונטי גם בחיי היום-יום שלנו, אינטנסיביים ומורכבים ככל שיהיו.

**
אני מקווה שהפוסט הזה היה משמעותי ובעל ערך עבורכם.
אם הוא מעורר בכם מחשבות, רעיונות או תחושות שמתחשק לכם לחלוק איתי, אנא כתבו לי.
כתמיד, מוזמנים להעביר את זה הלאה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר