תגית: בחירה

לבחור לעצור.
לשאול את עצמי למי מתחשק לי לומר כמה מילים מהלב.
לחשוב מה אני רוצה לכתוב לו.
להתגבר על המבוכה והציניות.
לקחת מעטפה ומכתב.
להתיישב.
להתכוון.
לכתוב.
לתת.

**
הרגע שבו מאה מעטפות
פגשו עשרים ושניים אנשים
הוא מסוג הרגעים שרוצים לזכור.

חצי השעה היום שבה עשרים ושניים אנשים
נענו להזמנה וכתבו מאה מכתבים
היתה מרגשת במיוחד.

חיים מלאים. היום.

במיוחד בימים כאלה,
כשעמוס, מורכב ואינטנסיבי,
כשהקשב והזמן שלך מוגבלים,
כשאתה לא מגיע לכל מה שהיית רוצה,
כשאת מג'נגלת המון כדורים מסוגים שונים,
כשדברים מתפתחים בצורה שונה ממה שתכננת …

במיוחד בימים כאלה:
יותר תשומת לב.
יותר אחריות.
יותר גבולות.
יותר נוכחות.
יותר בחירה.
יותר לנשום.
יותר רוגע.
יותר הערכה.
יותר אהבה עצמית.

חיים מלאים. היום.

לפני כשנתיים למדתי ממורתי דורית יעקובי ששיעורים חשובים ניתן ללמוד בבחירה או בכפייה.
בלמידה מתוך בחירה אנו בוחרים לקבל את השיעור או להתמודד עמו גם כשאיננו חייבים, גם שהוא לא נעים, מאתגר או קשה.
למידה בכפייה מגיעה הרבה פעמים לאחר שהתעקשנו לא ללמוד מבחירה.
הכפייה תגיע מגורם חיצוני, מהגוף שלנו או ממקור אחר שיאלץ אותנו ללמוד את השיעור ולחוות אותו.

החדשות הטובות הן שיש אינסוף הזדמנויות ללמידה של שיעור חשוב. לא באמת ניתן לפספס אותו.
החדשות הפחות טובות הן שלפעמים הזדמנויות הלמידה שתגענה לפתחנו לא תהייה הכי נעימות.
חלקן יכולות להיות אפילו מאתגרות במיוחד.

**
כשם שניתן ללמוד בבחירה או בכפייה,
כך גם ניתן לעצור ולהתנתק.

היום, אחרי 449 ימי כתיבה רצופים, הבלוג היומי יוצא להפסקה מבחירה.
מחר ובימים הקרובים לא יפורסם פוסט.

עצירה להעמקה.
התנתקות לחיבור.
הפחתת קשב החוצה להגברת קשב פנימה.
פחות מחויבות ויותר גמישות.

להתראות בהמשך.
מתישהו…

חיים מלאים. היום.

האם אתה רץ למרחקים קצרים או ארוכים?
האם את מתמקדת בדבר אחד או בגם וגם?

התשובה לשתי השאלות הללו מגדירה במידה רבה את הדרך שלך.

**
בן ג'ונסון התמקד בדבר אחד ורץ למרחקים קצרים. תרתי משמע.
גם ג'ורדן בלפורט, ה"זאב מוול סטריט".

לאנס ארמסטרונג התמקד בדבר אחד ורכב למרחקים ארוכים.
גם סטיב ג'ובס.

בריאן קליי התמקד בגם וגם ולמרחקים ארוכים.
גם סטיבן קובי.

סדנאות העצמה מסוימות ומספר שיטות "משנות חיים" מציעות גם וגם במרחקים קצרים.
יש כאלו שמנסים את זה.

חיים מלאים. היום.

"אני חושבת שהיית יכול לעשות שימוש יותר טוב בזמן," אמרה,
"מאשר לבזבז אותו על חידות שאין להם פתרון."

"לו הכרת את הזמן כמוני," אמר הכובען,
"לא היית מדברת על לבזבז אותו, הוא לא אחד שמתבזבז!"

"אני לא יודעת למה אתה מתכוון," אמרה אליס.

"ודאי שלא!" אמר הכובען, מנער את ראשו בבוז.
"אני מתערב שלא דיברת עם הזמן אפילו פעם אחת!"

"אולי לא," ענתה אליס בזהירות "אבל אני יודעת איך לנצל אותו."

"זהו! זה מסביר הכל," אמר הכובען "הוא לא סובל שמנצלים אותו.
ובכן, לו ידעת לשמור איתו על יחסים טובים,
היה עושה בשעון כמעט כל מה שהיית מבקשת ממנו."

– הציטוט מתוך "מבעד למראה" (עליסה בארץ הפלאות) מאת לואיס קרול.

**
גיא הזכיר לי השבוע ש "אתה = היומן שלך".
אם משהו חשוב לך, כדאי שהוא ישתקף בלוח הזמנים שלך.
אם משהו בעל עדיפות עבורך, כדאי שהוא יקבל את תשומת הלב שלך.
מה שלא שם לא קיים.

כשמישהו אומר: "הדברים האלה והאלה הכי חשובים בחיי
ואני לא מוצא זמן להגיע אליהם, בגלל כל הדברים האחרים שאני עושה",
הוא בעצם אומר "הדברים האלה והאלה אולי חשובים עבורי,
אבל יש דברים אחרים, חשובים יותר בחיי כרגע,
שלהם אני בוחר להקדיש את הזמן"

קל להאשים את הזמן ולזרוק עליו את האחריות.
נוח למצוא תרוץ ולתלות אותו במשהו לכאורה חיצוני, לכאורה מוגבל.
האמת היא ש"אנחנו = היומן שלנו".
כרגיל, רק ב 100% מהזמן.

**
במסגרת הקורס הנהדר "הפילוסופיה של ההתמקדות" עם דנה גניהר-רז
אני לומד אט אט להסתכל על הזמן ולחוות אותו אחרת.
אם תרצו, לפתח איתו מערכת יחסים שונה.
הדרך לשנות את מערכת היחסים עם מישהו, גם עם הזמן, 
היא, בין היתר, לשנות את הדרך שבה אנו תופשים אותו.
התפישה המקובלת היא לינארית.
חלוקה ברורה לעבר, הווה ועתיד.
יחידות זמן קבועות ושוות, הממתרחשות זה אחר זה.
בהקשר הזה פגשתי השבוע שני ציטוטים שאהבתי.
(שניהם מתוך הספר Process Model שנכתב ע"י יוג'ין ג'נדלין):

“The past and the present cannot be understood
If we think of them only as two different things
In two different positions on a timeline.
The present is a different whole event.
The past functions in every present.”

“We can apply the concepts we have built so far,
And say that past and present are both occurring now,
And the present goes on in the remains of the past
And lives them forward.”

 

שיהיה סוף שבוע רגוע, עם פחות להבות של אש, הרס, שנאה הצתה והסתה,
שבת של חיים ושל חזרה לשגרה משפחתית בטוחה ובריאה,
שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

בשניה הזו,
במצב המסוים הזה,
במקום הייחודי שלך,
יש לך בחירה.

**
אם תבחר להתבונן בכיוון א'
תבחין בבעיות, בקשיים ובפערים,
במה שעוד לא קורה,
בכל מה שפחות ממושלם.

כשתביט לכיוון א' תמיד תמיד תמיד
תמצא אנשים שמצבם "טוב משלך".

**
אם תבחרי להתבונן בכיוון ב'
תבחיני בהצלחות, בחגיגות ובהישגים,
במה שכבר קורה ומתמלא,
בכל מה שחשוב ושאינו מובן מאליו.

כשתביטי לכיוון ב' תמיד תמיד תמיד
תמצאי אנשים שמצבם "פחות טוב משלך".

**
נקודת מבט היא תמיד עניין של בחירה.
בכל רגע. בכל מצב. בכל מקום.
בחירה שממנה נגזרות מחשבות, רגשות, מילים ופעולות.
בחירה היוצרת ומעצבת חיים.

חיים מלאים. היום.

רגע לפני שנכנסת השבת:
איך היה השבוע הזה עבורכם?
האם הייתם מגדירים אותו כשבוע טוב או רע?
האם בחוויה שלכם זה היה שבוע מצוין, בינוני או גרוע?
לפי אלו כללים אתם מגדירים את השבוע שלכם ???

לפני שאתם עונים אולי תרצו לקרוא את הקטע הבא
שהעתקתי מספרו המצוין של אנטוני רובינס "להעיר את הענק שבפנים".

**
ציטוט:

אני זוכר שקראתי סיפור מרתק בספרו של גרגורי בייטסון,
'צעדים לאקולוגיה מוחית' ("Steps to an Ecology Mind").
היה זה שקלוט (transcript) של שיחה שקיים עם בתו לפני שנים,
ואני אסכם אותה כאן עבורכם.

יום אחד, ניגשה אליו בתו ושאלה אותו שאלה מעניינת:
"אבא, איך דברים מתבלגנים כל כך בקלות?"
הוא שאל אותה, "למה את מתכוונת ב'מתבלגנים', חמודה?"
היא אמרה, "אתה יודע, אבא. כשדברים הם לא מושלמים.
תסתכל על שולחן הכתיבה שלי כרגע. יש דברים בכל מקום. הוא מבולגן.
ורק אתמול בלילה עבדתי כל כך קשה כדי שהוא יהיה מושלם.
אבל דברים לא נשארים מושלמים.
הם מתבלגנים כל כך בקלות !"

בייטסון ביקש מבתו, "תראי לי איך זה כשהדברים מושלמים."
היא הגיבה בכך שהזיזה את כל תכולת המדף שלה למקומות שנקבעו על ידה,
ואמרה, "הנה, אבא, עכשיו זה מושלם. אבל זה לא יישאר ככה."

בייטסון שאל אותה, "מה אם אני אזיז את קופסת צבעי המים שלך
שלושים סנטימטר לכיוון הזה? מה יקרה אז?"
היא אמרה, "לא, אבא, עכשיו זה מבולגן.
בכל מקרה, זה צריך להיות ישר, ולא עקום כמו ששמת את זה."
לאחר מכן שאל אותה, "מה אם הייתי מזיז את העיפרון שלך
מהמקום הזה למקום הזה?"
"עכשיו אתה שוב מבלגן הכול," השיבה.
"מה אם הייתי פותח קצת את הספר הזה?" המשיך.
"גם זה מבולגן !" השיבה.

בייטסון פנה אל בתו ואמר,
"חמודה, זה לא שדברים מתבלגנים כל כך בקלות.
פשוט, יש לך יותר דרכים שבהם דברים יכולים להיות מבולגנים.
יש לך רק דרך אחת שבה דברים יכולים להיות מושלמים."

רובנו יצרנו דרכים רבות להרגיש רע, ורק דרכים אחדות להרגיש טוב באמת.
לעולם איני מפסיק לחוש תדהמה מן המספר המהמם של אנשים,
אשר כלליהם מכינים אותם לכאב.
נדמה כי יש להם מערכת עצומה ומורכבת של מסלולים עצביים,
המובילים אל אותו מצב, שממנו הם מנסים להימנע,
אך יש רק קומץ של מסלולים עצביים שאותם חיברו אל העונג."

**
עד כאן טוני רובינס מתוך הספר "להעיר את הענק שבפנים".

אז מה אתם אומרים עכשיו…?
איך היה השבוע הזה עבורכם?
האם הייתם מגדירים אותו כשבוע טוב או רע?
האם בחוויה שלכם זה היה שבוע מצוין, בינוני או גרוע?
לפי אלו כללים אתם מגדירים את השבוע שלכם ???

אני סוגר שבוע מלא ואינטנסיבי.
מסוג השבועות שאיננו מזמינים לעצמנו… שאנו מוצאים עצמנו פתאום עמוק בתוכם.
שבוע שהתחיל באשפוז (של אמי, שוחררה אתמול..) והתאפיין בשעות בית חולים רבות.

עפ"י כללים מסוימים זה היה שבוע גרוע:
בעיות בריאות, לחץ, דאגה, חוסר וודאות שעדיין נמשך,
זמן מבוזבז, היעדרות מעבודה ומאירוע שרציתי להיות בו,
שינוי תכניות וביטולים, עומס, אי הגעה לדברים חשובים שתכננתי, תקיעות.

עפ"י כללים אחרים זה היה שבוע מצוין:
זמן ביחד, תמיכה, אהבה ודאגה מאנשים רבים, חברויות חזקות,
טיפול רפואי מסור ואמפטי, גמישות וחופש שאינם מובנים מאליהם, הכרת תודה,
נוכחות במקומות חשובים (לא רק בבית החולים), נגיעה באנשים, התקדמות.

שוב ושוב ושוב, אני לומד,
שבמידה רבה הכול (כמעט הכול ?) עניין של נקודת מבט.
של הפרשנות שאנו נותנים למה שקורה לנו ומסביבנו.
של הבחירות שאנו בוחרים והאחריות שאנו לוקחים (או לא).

שתהיה שבת של שלום,
הרבה בריאות, שלווה ושמחה,
חיים מלאים. היום.
רוני ויינברגר

הקטע הוא לא להספיק הכול.
הקטע הוא לא להספיק המון, יותר מהר ועם פחות משאבים.
הקטע הוא לא להספיק יותר, יותר מהר ועם אותם משאבים.
הקטע הוא לא להספיק עוד בפחות זמן ועם יותר משאבים.

**
הקטע הוא לעשות מספיק.
במידה המתאימה.
לא פחות מדי ולא יותר מדי.
הקטע הוא לעשות את הדברים החשובים והמשמעותיים,
עם המשאבים האפשריים,
תוך כדי הנאה מהדרך וממה שיש.

**
כמשהו חדש נכנס, קורה או משתנה,
הקטע הוא לא לדחוס אותו פנימה, בלי לשחרר כלום ולדחוף יותר חזק.
הקטע הוא לא בהכרח להרים הילוך, לעבוד יותר, לישון פחות ולדלג על ארוחות.
הקטע הוא לקחת אחריות ולא להתנער ממנה.
הקטע הוא לשים לב, לחשוב, לתעדף ולבחור.
לבחור מה לעשות ועל מה לוותר.
מה עכשיו ומה אחר כך.
מה "כן" ומה "לא".
מה חשוב יותר ומה חשוב פחות.

**
הקטע הוא להכיר בכוחנו, ביכולותינו, בפוטנציאל האינסופי שלנו
וגם במגבלותינו, במשאבים שלנו ובמורכבות של המצב.

הקטע הוא דינמי, חי, מתהווה ומשתנה כל הזמן.
מה הקטע שלך עכשיו?
ועכשיו..?

חיים מלאים. היום.

אשפוז

חגיגה והכרת תודה:
• מזל שזה קורה עכשיו ולא לפני שבועיים כשהיית בעיצומה של שפעת קשה.
• מזל שזה קורה במוצ"ש הזה ולא במוצ"ש שעבר כשהיתה לי עבודה דחופה.
• מזל שזה קורה כשאני יחסית גמיש ולא בראשון שעבר ששם היתה לי מחויבות שמורכב לשנות.
• מזל שהגענו לביה"ח מבחירה ולא כתוצאה מנפילה (שבהחלט היתה אפשרית לאור המצב).
• תודה לקליטה ולבדיקה המהירה היחסית בחדר המיון.
• מזל שהגענו בעומס בינוני יחסית שאיפשר יותר קשב כלפינו.
• תודה לרופא ולאחות על בדיקה מקצועית ואמפטית.
• תודה על העברה למחלקה המסוימת שביקשנו להיות בה. מזל שהיה שם מקום פנוי.
• תודה על הזמנה מהירה של מנת דם, שאפשרה התחלת טיפול כבר אתמול בלילה.
• יופי שההמוגלובין כבר מתחיל לעלות.
• יופי שבוחרים לתת לי עוד שתי מנות דם, זה יחזק אותי.

שיפוטיות וביקורת:
• למה זה קורה דווקא עכשיו בתזמון שלא מתאים לי?
• למה זה מגיע לנו כל "העניינים הללו" בשנים האחרונות?
• למה לוקח כל כך הרבה זמן לקלוט ולבדוק אותנו?
• איך הגעתי לרמות כאלו נמוכות, שיא שלילי, של המוגלובין?
• איך אף אחד לא שם לב לזה ועצר את זה קודם?
• איך אני לא שמתי לב לזה ועצרתי את זה קודם?
• למה אי אפשר לעבור כבר מהמיון למחלקה ולהתחיל טיפול יותר מהר?
• מי יודע כמה שעות עוד נישאר כאן במקום המזוהם והלא נוח הזה.
• אין לי כוח לכל הסטאז'רים האלו שיפספסו לי את הוריד ו"יתגלחו" עלי.
• למה ההמוגלובין עולה כל כך לאט וכל כך מעט?
• איזה באסה שהחליטו לתת לי עוד מנות דם במקום לשחרר אותי הביתה היום.

**
אשפוז.
לא הזמנו את זה והנה זה כאן.
אנחנו כאן. זה המצב.

פרשנות יוצרת מציאות.
פרשנות היא המציאות.

גם באשפוז.
אפילו באשפוז.
על אחת כמה וכמה באשפוז.

במה את בוחרת כרגע?
איפה תשומת הלב שלך עכשיו?

חיים מלאים. היום.

לפני שמתחילים לרוץ חשוב ללמוד ללכת.
לפני שלומדים חילוק חשוב ללמוד חיבור.
לפני שמנהלים אחרים חשוב ללמוד לנהל את עצמנו.

למעשה,
לא באמת ניתן לרוץ אם לא למדנו ללכת.
לא באמת ניתן לבצע פעולות מתקדמות במתמטיקה אם לא למדנו את הבסיס.
לא באמת ניתן לנהל אחרים אם איננו מנהלים את עצמנו.

ביום ראשון השבוע התחלתי להנחות קורס ניהולי נוסף.
מפגש ראשון מתוך שמונה, לכחמישה עשר מנהלות ומנהלים בחברה מסוימת.
כמו תמיד, גם הפעם, המפגש הראשון הוקדש לניהול עצמי.
ניהול עצמי מעסיק אותי כבר עשרות שנים (שלושים לפחות).
זהו תחום שאיני מפסיק ללמוד ונושא שאני מקפיד לתרגל שוב ושוב.
ככל שעובר הזמן אני מכיר בחשיבותו יותר ויותר.

בשלב מסוים במפגש,
אמרתי למשתתפים שייתכן שהנקודה הבאה שאציג תרגיז אותם.
שבסבירות גבוהה לא כולם יסכימו איתי.
שחלקם אולי אפילו יתנגדו נחרצות.

כשקיבלתי את תשומת ליבם הסקרנית
טענתי שבכל מצב, בעבודה, בבית ובכל מקום,
יש לנו תמיד "100% בחירה".

שבכל רגע נתון הבחירה היא שלנו.
תמיד.
שאין שום דבר שאנו חייבים, נאלצים או מוכרחים לעשות.
אף פעם.

כצפוי, האמירה הזו והדיון שהתפתח חיממו את החדר.
רמת האנרגיה והאינטנסיביות קפצה במהירות.
אחרי כעשרים דקות של ויכוחים, טענות ודוגמאות,
המשכנו הלאה.
לנושא הבא.
בלי הסכמה מלאה או גורפת.
עם חומר למחשבה ועם סימני שאלה.

ביקשתי מהם שימשיכו לחשוב על זה ולבחון את זה.
שיתבוננו בעצמם במהלך השבוע.

עוד באותו לילה כתבתי פוסט העמקה בנושא.
ניתן לקרוא אותו בקישור הבא.

המעבר מגישה "קורבנית" שלפיה אנו צריכים, חייבים או מוכרחים לעשות משהו
ומגישה "תוקפנית" שלפיה אנשים אחרים צריכים, חייבים או מוכרחים לעשות משהו
לגישה "אסרטיבית" שלפיה יש לנו ולאחרים בחירה מלאה ואחריות מלאה
היא לא פחות ממשנת חיים בעיני. בדומה לגלולה האדומה של מורפיוס במטריקס.
תודה גדולה לד"ר מרשאל רוזנברג ולתקשורת המקרבת שבזכותם נחשפתי לדרך המחשבה הזו ולרעיון המעצים הזה.

הזמנה לסיום:

אם אתם מחפשים קורס ניהולי משמעותי למנהלים בארגון שלכם, צרו איתי קשר במייל חוזר או דרך האתר. סדרת מפגשים שכזו יכולה לשנות חיים ולהשפיע עמוקות על האנשים ועל הארגון.
(אל דאגה: הציניות שתמיד נמצאת בהתחלה תקבל את המקום שלה. וגם את הטיפול שלה).

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר