כלי ניהולי + מבחן השבוע האחרון

א. 
כלי ניהולי: "מה עושים כשעובד לא מתפקד כמו שאנחנו מצפים?

לשמחתנו יש רק 5 סיבות אפשריות:

1. העובד לא יודע מה מצופה ממנו.
2. העובד לא יודע שהוא לא בסדר.
3. העובד לא יודע איך.
4. העובד לא רוצה.
5. העובד לא מסוגל.

ועוד יותר לשמחתנו, לכל סיבה שזיהינו יש כלי ניהולי מתאים שנוכל להפעיל (בהתאמה):

1. הגדרת ציפיות ברורות.
2. משוב.
3. חניכה.
4. הפעלת מקורות השפעה.
5. מתן כלים / שינוי תפקיד. "

**
ב.
את הקטע הבא פגשתי תוך כדי שוטטות בפייסבוק.
הוא נכתב ע"י מיכאל שוורץ והועבר במסגרת סדנת חניכה ומשוב לקצינים בצה"ל.
יש משהו בפשטות ובבהירות של חלוקת העולם למצבים הללו שאני אוהב.
במקרה הזה, פשטות שאינה פשטנות יתר לטעמי.
פשטות שיוצרת בהירות ומגדילה את הסיכוי למענה אפקטיבי.
במצבים מסוימים.

כמובן שלפעמים החיים מורכבים יותר.
מהמודל הזה או מכל מודל אחר.

**
ג.
הכלי של מיכאל מאפשר לנתח מצב שבו עובד אינו מתפקד כפי שאנו מצפים ומציע דרכי תגובה אפשריות.
כמנהלים (וכבני אדם) הכוונה שאנו מחזיקים חשובה לא פחות ממה שאנו עושים או אומרים.
יש הבדל גדול בין הכוונה לגרום לעובד לעשות את מה שאנו רוצים שהוא יעשה,
לבין הכוונה למצוא פתרון מיטבי שנותן מענה לצרכים השונים והחשובים של העובד, המנהל ושל הארגון.

אחד המשתתפים בסדנה שהעברתי השבוע קרא לזה "מילים מכובסות" שרק נשמעות יותר טוב.
בעיני זה הרבה מעבר למשחק מילים או התחכמות של ניסוחים:
על פי כוונה אחת (לגרום לעובד לעשות מה שאנו רוצים שהוא יעשה),
העובד הוא אובייקט, המתנהג בצורה לא תקינה ("לא בסדר") ותפקידנו הוא להחזיר אותו לתפקוד תקין.
על פי כוונה אחרת (למצוא פתרון מיטבי שנותן מענה לצרכים השונים),
העובד הוא אדם, שצרכיו שווים בחשיבותם לצרכים שלנו ולצרכי הארגון,
ותפקידנו לייצר דיאלוג וחיבור שיובילו לעשייה המשרתת את צרכי הגורמים השונים.
יש פה הבדל תפיסתי מהותי ברמת הכוונה שאנו מחזיקים
ובדרך ההסתכלות שלנו על העולם, על תפקידנו כמנהלים ועל האנשים שעובדים איתנו.

האם זה בכלל אפשרי ליישום ב"עולם האמיתי"?
האם אפשר, ואיך אפשר, להחזיק כוונה ומצוא פתרונות win-win בארגון עסקי תחרותי, 
בסביבה אינטנסיבית, מרובת אילוצים ומוגבלת במשאבי זמן וכסף?

אני מאמין שכן.
זהו בדיוק האתגר היומיומי שאני חווה ופוגש בארגונים שאני עובד אתם.

**
ד.
תוך כדי קריאת הפוסט של מיכאל התחילו ליילל בתוכי להקת "תני ההשוואה" שלי:
– "איך הוא עובד עם אוכלוסיה כזו ובמסגרת הזו ואני לא?"
– "איך הוא יצר את הכלי 'האלגנטי' הזה, ואני, עם כל השנים שלי בעבודה עם מנהלים, לא?"
– "איך הוא כבר כתב שני ספרים ואני לא"?
– "איך הוא מספיק לעשות את כל זה במקביל לניהול מטה של אחת המתמודדות לבחירות, ומה אני עושה בזמן הזה?"

אני מכיר את הלהקה הזו היטב ופוגש אותה לעתים קרובות.
הם קופצים, מייללים ומשווים ביני לבין אנשים אחרים בדרך שלא משרתת אותי.

**
ה.
עם השנים למדתי להכיר אותם.
להתבאס פחות מזה שהם קופצים. 
לדעת לזהות אותם בזמן אמת ולהבין מה מעורר אותם.
להשקיע בהם פחות אנרגיה ולהפסיק לשתף איתם פעולה.
אפילו פיתחתי שיטה די אפקטיבית לטיפול בתנים פנימיים.

שיטת "שלושת השלבים לטיפול בתני-השוואה פנימיים":
1. להכיר בהם. להגיד להם שלום כשהם עולים.
2. לחשוף אותם. לעצמי (באמצעות כתיבה למשל) או בפני אחרים (כמו בפוסט הזה).
3. לפרגן לאדם שאליו הם משווים אותי. בלב, במסר אישי או בפומבי.

תני השוואה פנימיים דומים לגרמלינסים.
הם לא אוהבים אור יום.

בדרך כלל, לאחר שלושת השלבים הללו, 
התנים מאבדים אנרגייה, משפיעים פחות ודועכים לאיטם.
עד הפעם הבאה.

**
ו.
דבר נוסף שלמדתי על תני ההשוואה שלי:
הם אינם האויבים שלי.
הם רוצים בטובתי.
יש בתנים הללו משהו טוב ובריא עבורי:
הם רוצים שאתקדם ושאצליח.
גם אני רוצה בכך.
הם חוששים שלא אנצל את הזמן כמו שצריך, שאפספס הזדמנויות ושלא אמצה את הפוטנציאל שלי.
גם בי יש חשש שכל זה יקרה.
העניין הוא שאי אפשר באמת להגיע להצלחה כפי שהם תופסים אותה.
ואם כבר אגיע אליה, הם ידאגו לסמן הצלחה אחרת.

לכן, כשהתנים עולים, אני לא מנסה להילחם בהם או להשמיד אותם.
מעבר לכך שאני מכיר בהם וחושף אותם,
אני מנסה להפריד בין היללות השיפוטיות והביקורתיות שמקטינות ומרוקנות אותי,
לבין אלו שמאתגרות ודוחפות אותי.

"קנאת סופרים תרבה חוכמה".

**
ז.
מבחן השבוע האחרון

– מה למדת בשבוע האחרון?
– איזה זמן איכות היה לך בשבוע האחרון עם ילדיך, בן/בת הזוג שלך, האנשים החשובים בחייך?
– איזו פעילות גופנית ביצעת ואיך היתה התזונה שלך בשבוע האחרון?
– איך קידמת את העסק או את הקריירה שלך בשבוע האחרון?
– איזה דבר משמעותי עשית בעבודה שלך בשבוע האחרון?
– איך היה מצב הרוח שלך בשבוע האחרון? 
– כמה אושר, הנאה ושמחה וכמה לחץ, כעס ותסכול חווית בשבוע האחרון?
– למה הוקדש הזמן שלך בשבוע האחרון?

**
ח.
מבחן השבוע האחרון מעמיד אותנו מול תוצאות ברורות.
פרק הזמן שאנו מתבוננים בו מספיק קרוב וקצר, ומאפשר לנו לקבל תשובות לשאלות.
התמונה שמצטיירת מעידה הרבה על חיינו.
השבוע האחרון הוא שבוע אחד מתוך 52 שבועות בשנה.
2% מהשנה שלנו.
2% מחיינו השנה מגולמים בשבוע שחלף.
2% נוספים מגולמים בשבוע הקרוב שעדיין לא התחיל.

מבחן השבוע האחרון מעמיד אותנו מול תמונה ברורה,
שלפעמים אנו אוהבים יותר ולפעמים אנו אוהבים פחות.

**
ט.
אחת התגובות הנפוצות ל"מבחן השבוע האחרון" היא ש"הוא לא שבוע מייצג".
הוא היה מיוחד או יוצא דופן ונאלצנו לתת מענה לדברים מסוימים שלא תמיד אנו מתמודדים איתם.
אולי…
מניסיוני, זה נכון בחלק קטן מהמקרים.
ובחלק אחר, זו תגובת בריחה אינסטינקטיבית.
כל שבוע הוא מיוחד ושונה.
בכל שבוע קורים דברים שלא צפינו או שהם מעבר לשליטתנו.
מהשבוע האחרון אפשר ללמוד הרבה על עצמנו ועל חיינו.
אם רק רוצים.
אם רק מוכנים.

**
י.
הרעיון של "מבחן השבוע האחרון" התגבש לי מספר שעות לאחר הקשבה לפודקאסט כלשהו, 
תוך כדי נסיעה אחרי סדנה מחיפה לכפר סבא.
זהו נושא שדובר עליו בהקשר אחר, במשך כדקה במהלך ראיון של כשעה וחצי.
את ההמלצה לפודקאסט קיבלתי מדוד, אחד המנהלים שעובדים איתי.

תחשבו על זה:
לרעיון אחד שאני מצליח לקלוט במהלך דקה וחצי,
תוך-כדי נסיעה הביתה או עמידה בפקק,
יכולה להיות השפעה עצומה על חיי ואולי גם על חיי אנשים אחרים.
היום, בעידן הבלוגים, הפודקאסטים, ספרי השמע והסרטונים,
המידע זמין יותר מאי פעם.
אין גבול ללמידה.
אין גבול לערך שניתן לקבל או לתת.
"אין לי זמן" הוא רק תירוץ.

עמידה בפקק היא בזבוז זמן משווע או אחת ההשקעות הכי טובות של היום.
אנחנו מחליטים.

**
יא.
הפוסט הנוכחי נגע במספר דברים שונים:
כלים ניהוליים, תני השוואה פנימיים, מבחן השבוע האחרון ופוטנציאל למידה אינסופי.
לעתים אני תוהה האם ריבוי נושאים פוגע באיכות או במיקוד הפוסט.
אולי עדיף פוסט "קצר וממוקד" מאשר "ארוך ורחב".

ברור לי שאין לכך תשובה אחת ושזה תלוי העדפה אישית.
אשמח אם תכתבו לי מה ההעדפה שלכם,
וגם, אם יש משהו מסוים בפוסט הזה שיהיה משמעותי עבורכם במיוחד.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שבעה הרהורים על הבחירות המקומיות

שבעה הרהורים על הבחירות המקומיות

א. אופטימיות

אנשים מסוימים שנבחרו לראשות העיר או המועצה.
אנשים מסוימים שעלו לסיבוב שני.
אנשים מסוימים שהתמודדו ולא נבחרו.
פעילים שהצטרפו למטות כדי לתמוך, לעזור ולקדם.
דרך מסוימת שאנשים בחרו ללכת בה.
דרך מסוימת שאנשים בחרו לא ללכת בה.

הנושא הזה העסיק אותי ומשך את תשומת לבי השנה, הרבה יותר מבשנים קודמות.
אולי זה בגלל ההיכרות האישית שלי עם כמה עשרות אנשים שהתמודדו במקומות שונים בארץ.

הבחירות המקומיות שהתקיימו השבוע עוררו בי אופטימיות.
אופטימיות מכך שאנשים שאני מעריך, בוטח בהם ומאמין ביכולות ובכוונות שלהם פועלים במרחב הציבורי – מקומי.
שישנה תנועה לכיוון הזה והתפתחות במרחב הזה.

**
ב. לטעת עצים, לקטוף פירות

דברים לא קורים במקרה.
בדרך כלל הם תוצר של הרבה מאוד חשיבה, עבודה והשקעה.
כשאנו רואים פרי מסוים, איננו רואים את העץ שננטע לפני מספר שנים
ואת עבודת הניכוש, העישוב, ההשקייה והטיפוח העצומה והעקבית לאורך השנים.

השבוע הנחיתי סדנת תקשורת מקרבת לצוערי שלטון מקומי.
זוהי רק סדנה אחת בתוך תהליך עמוק ומשמעותי בן מספר שנים שעוברים אותם עשרים וחמישה צוערות וצוערים מכל רחבי הארץ.
תכנית צוערים לשלטון המקומי היא רק אחת ממספר תכניות צוערים המתקיימות מדי שנה 
ואשר מכשירות מאות צעירים וצעירות לעבודה במגזר הציבורי. 
לצד תכניות צוערים המתמקדות בסטודנטים ובקהלים צעירים יחסית שבתחילת הקריירה שלהם, ישנן תכניות דומות המתמקדות באנשים מנוסים יותר המיועדים לתפקידים בכירים יותר במגזר הציבורי.

דברים לא קורים במקרה.
ייתכן שלא שמעתם על אדם בשם איציק דבש ועל תכנית "עתודות לישראל".
זה שלא שמעתם על איציק או על "עתודות לישראל", לא אומר שהם לא קיימים.

בשקט, בנחישות, בחוכמה ובהתמדה, 
לפעמים רחוק מעין המצלמות והכותרות הראשיות,
מתרחשים מהלכים אסטרטגיים, עמוקים ואיכותיים שמשפיעים על חיי כולנו.

עצים שננטעו לפני מספר שנים כבר מניבים פירות.
בכדי ליהנות מפרי מסוים בעתיד, חשוב לנטוע את העץ המתאים כבר עכשיו.

**
ג. לא הכול ורוד

חלק מהנבחרים מואשמים או חשודים בפלילים.
ערים ומועצות אינן נקיות משחיתות.
מועמדים מסוימים מגיעים בעיקר כדי לעשות לביתם.
עוולות ופשעים מתרחשים בכל יום.

זה המצב.
כך ימשיך להיות.

תמיד אפשר למצוא משהו שלא מספיק טוב.
תמיד אפשר למצוא משהו מרגיז, מקומם, מטריד, מדאיג או מעציב.
תמיד יש חצי כוס ריקה שאפשר להתמקד בה.
יכול להיות שבעיני המתבונן הניזון מהטלוויזיה, העיתונים והרדיו, 
הרוב שחור.
אני לא בטוח שזה המצב, שהרוב שחור.

השאלה החשובה היא במה אנו מתמקדים ומה אנו עושים לגבי זה.
התשובות לשאלה הזו משפיעות על מצבנו הפנימי ועל העולם שסביבנו.

הבחירות המקומיות הכי חשובות שלנו,
הן הבחירות הפנימיות שאנו עושים:
1. במה אנו מתמקדים?
2. מה המשמעות של זה עבורנו?
3. מה אנו עושים לגבי זה?

**
ד. "מנהיג לא פקיד"

מקרה אמיתי:
מועמד מסוים עולה לסיבוב שני.
בניסיון להגדיל את אחוזי הבחירה בו, הוא בוחר בסיסמה "העיר צריכה מנהיג לא פקיד".
הסיסמה מעוררת תגובות רבות ברשתות החברתיות על כך שהוא מזלזל בעשייה ציבורית רבת שנים,
לא רק של מתחרהו לראשות העיר, אלא גם של רבים אחרים המשמשים בתפקידים דומים.
בתוך שעות הוא בוחר לשנות את הסיסמה שלו ולהישאר עם "העיר צריכה מנהיג".
כשאני שומע על מקרה כזה משהו בי מתמלא בשמחה ובאופטימיות.
יש בי הערכה גם כלפי אותם אנשים שבחרו להגיב לסיסמה שלו בדרך מסוימת
וגם כלפי אותו מתמודד שבחר לשנות את הסיסמה שלו לאחר התגובות.

שינוי אפשרי.

**

ה. הצלחות וכישלונות

כחלק מההכנה לאירוע מנהלים שאני שוקד עליו בימים האחרונים,
בדקתי אפשרות לסשנים של למידה משמעותית המבוססים על ניתוח הצלחות וכשלונות בארגון.

כשאנו מתייגים אירוע בכותרת "הצלחה" או "כישלון" יש סכנה שנפספס משהו.
האירועים הינם תמיד יותר מורכבים מתווית מסוימת, כזו או אחרת שנדביק להם.
הכיוון שמרגיש לי יותר מדויק כרגע: "למידה משמעותית מתוך אירועים מורכבים".

גם כשאנו נמנעים מלכנות משהו בשם "הצלחה" ו"כישלון" ייתכן שנפספס משהו.
אם הצבנו לעצמנו יעד מסוים (להיבחר בבחירות, לסיים פרויקט, להגיע לרווח X)
ולא עמדנו בו, הרי שנכשלנו בהשגת היעד שהצבנו לעצמנו.
(זה לא אומר שאנחנו "כישלון")
אם הצבנו לעצמנו יעד מסוים ועמדנו בו, הרי שהצלחנו בהשגת היעד המסוים.

הצלחה וכישלון הם תמיד ביחס ליעד או למטרה שאנו מציבים לעצמנו.
במצבים רבים, חשוב שתהיה לנו הגדרה ברורה של יעד או מטרה,
כדי שנוכל למדוד את עצמנו ביחס אליה, ללמוד ולהשתפר.

**
ו. כוונה + דרך + תוצאות

אני מאמין שהצלחה היא תוצר של שלושה מרכיבים:
כוונה, דרך ותוצאה.

א. כוונה – 
ברמה הכי בסיסית – האם אנו מכוונים לעשיית טוב בעולם שאנו פועלים בתוכו?
האם אני כראש ארגון מחפש את טובת הארגון?
האם אני כראש עיר או מדינה באמת מחפש את טובת העיר והמדינה (כפי שאני מבין אותה)?

ב. דרך – 
איך אני מתנהל, מה אני עושה, מה הערכים שמובילים אותי, מה הגבולות שלי וכו'.
מה אני עושה (ומה איני עושה) בכדי להשיג את המטרות שהצבתי לעצמי ולקדם את הנושאים שחשובים בעיני?

ג. תוצאות – 
שורות תחתונות.
נבחרתי או לא? השגתי את היעד שהצבתי לעצמי או לא?
תוצאות מסוימות הינן חד משמעיות ואחרות מורכבות יותר.

הגדרת ההצלחה שאני מאמץ לעצמי היא "כוונה + דרך + תוצאה".

הסבר קצר:

כוונה ללא דרך ותוצאה אינה מספקת.
כוונה + דרך (ללא תוצאה) אינם מספיקים ולא יביאו לשינוי או לשיפור שאליו אנו מכוונים.

גם כוונה + תוצאה (ללא דרך) אינם מספיקים בעיני.
כשאנו מכוונים לטוב ומצליחים לעשות טוב, אך בוחרים להקריב את הדרך, אנו משלמים על כך מחיר.
זה יכול להיות מחיר פנימי (לדוגמא, במקרה של פגיעה בערכים פנימיים שלנו),
או מחיר חיצוני (לדוגמא, במקרה של פגיעה באנשים שעובדים אתנו).
כוונה + תוצאה הרבה פעמים משתלמת בטווח הקצר ואינה משתלמת בטווח הארוך.

כשעובדים בסביבות מורכבות, לא פשוט להצליח.
לא פשוט להחזיק כוונה, לשמור על דרך ולהגיע לתוצאות.
כשפועלים בסביבה מסוימת, פועלים במסגרת חוקים ואילוצים שהינם חלק מאותה סביבה.

האם אפשר להצליח בעסקים ובקריירה תוך כדי החזקת כוונה, שמירה על דרך והגעה לתוצאות?
בוודאות כן.
יש הרבה דוגמאות לכך.
לא פשוט ואפשרי.

האם אפשר להצליח בפוליטיקה מקומית או בינלאומית לאורך זמן תוך כדי החזקת כוונה, שמירה על דרך והגעה לתוצאות?
לא פשוט ואולי אפשרי.
הלוואי.
אני לא מבין בזה מספיק…

הבחירות הנוכחיות מעוררות בי הרבה תקווה שכן.

**
ז. הכרת תודה

אני רוצה לסיים בהכרת תודה לאלפים רבים של אנשים,
שרק את חלקם המזערי אני מכיר באופן אישי,
אשר בזמן שבו אני חיי את חיי,
משקיעים את מיטב מרצם, זמנם, כספם ותשומת לבם, 
ברמות שלא ניתן לתאר, 
בניסיונות לשפר מרחבים ולקדם נושאים חשובים,
המשפיעים עמוקות על חייהם של אינספור אנשים ומשפחות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

עימותים, בעיות ומיחזור של סבל

עסקת חבילה

סדנת משתחררים.
הם סוגרים שירות משמעותי ואינטנסיבי בן מספר שנים ויוצאים לאזרחות.
חצי היום עם חגי ואתי פותח להם שבוע מלא בסדנאות והדרכות.
יש סיבה שאנחנו ראשונים.
אנחנו מדברים על הצלחה בחיים.
על הגדרת ההצלחה בחיים שלהם.
ההגדרה שעדיין אין להם, ושהם מתחילים להתבחבש איתה.
לרוב השאלות אין תשובות.
הן הזמנות לחקירה ולבירור.
הגדרת ההצלחה האישית היא מעין מפה לחיים.
מפה, ולא החיים עצמם.

תוך כדי שיחה מתחדדת "עסקת החבילה" שהם חתומים עליה: חופש ואחריות.

חופש משמעותי. 
זה מעבר לטיול של אחרי צבא או לתקופת סתלבט ובילויים.
זה החופש לבחור.
כיוון. מקצוע. תחביבים. בני זוג. לימודים. מקום מגורים.
הם על סף סיום של פרק חיים משמעותי והתחלה מרגשת של פרק חיים חדש.
פוטנציאל אינסופי מחכה להתממש.
מרגישים את האנרגיה של זה.

ואחריות.
100% אחריות.
הם עוזבים מסגרת ארגונית וחברתית מוכרת, עוטפת ומנוהלת.
זה לא שעד עכשיו לא היתה להם אחריות.
היתה להם והרבה.
עכשיו היא עוברת שינוי ומקבלת צורה חדשה: 
מאחריות לביצוע המשימה ולשמירה על חיי אנשים,
לאחריות אישית לבחירות ולפעולות שלהם.
"חוק השדה".
מה שזורעים קוצרים.
מה שעושים משנה ומשפיע.

**
חמש מחשבות על הצלחות ומטרה

בבוקר שלאחר סדנת המשתחררים, עלו בי מספר מחשבות על הצלחות ומטרה.
לפעמים לאחר שאני כותב פוסט אני יודע שתהיה לו השפעה ושהוא יעורר תגובות.
כך קרה עם "חמש מחשבות על הצלחות ומטרות".
אנשים סיפרו לי שהפוסט "בא להם בול" ושינה להם את היום.

ניתן לקרוא את הפוסט המלא כאן.

**
נכנס – יוצא

מפגש עם קבוצת מנהלים.
שיתוף במחשבות ובהרהורים שלי על "ניהול ברוח התקשורת המקרבת".
שקף אחד בלבד.
נקי, בלי פירוטכניקה.
6-7 נקודות מפתח, לא יותר.
אפשר לדבר עליהן עשר דקות, יום שלם, שנתיים או חיים שלמים.

– אחריות מלאה, 100% בחירה.
– ניהול עצמי לפני ניהול אחרים.
– הבחירה הניהולית הכי חשובה שלנו.
– ניהול אנרגיה.
– הצרכים שלנו חשובים לא פחות מצרכים של אחרים.
– ניהול מונחה כוונה, ממוקד ערך ומבוסס צרכים.

חצי שעה בתוך המפגש, נראה לי שאני מאבד חלק מהמנהלים בחדר…
לא בטוח שהדברים עוברים כפי שקיוויתי שהם יעברו.
לצד זה נראה שיש לא מעט עניין וסקרנות … 
מעניין עד כמה זה נכנס, את מי זה פוגש ואיפה זה נוגע.

"זה לא יכול לעבוד" ו"אצלנו זה אחרת מאצלך",
הם משפטים שאני שומע לא מעט, בגרסאות שונות.
גם עכשיו…

כשהם נאמרים בזלזול או בביטול, אני משתדל לשחרר ולהמשיך הלאה.
תפקידי אינו לשכנע או לחנך.
מה שאני מאמין בו לא בהכרח נכון, ובטח שלא מתאים לכולם.

כשהם נאמרים בתסכול או בכאב, 
כשאנשים רוצים ולא יודעים איך, זה מושך אותי…

אני מציע להם את האפשרות של להתחיל בקטן.
לבחור משהו אחד מהעולם שלהם ולנסות להביא את זה לשם. כבר השבוע.
לעשות שינוי בשעה אחת או בפגישה אחת מתוך עשרות השעות והפגישות השבועיות שלהם.
תמיד יש שעה או פגישה שאנו יכולים להתחיל ממנה.
זרעים מסוימים ניתן להנביט מהר.

מפגש של "נכנס-יוצא".
מפגש חד-פעמי קצר.
נכנס… עושה את העבודה… זורע זרעים… יוצא…
מה שנקלט נקלט.
מי שננגע ננגע.
אין לי מושג.

ממשיך הלאה…

**
המדליה של גל פרידמן

בפעם הראשונה שאני שומע על זה הלב מתכווץ.
כנראה שהוא במצב ממש קשה, אם הוא בוחר למכור את מדלית הזהב שזכה בה.
עצוב. 
מכעיס.
איך נתנו לו להגיע למצב הזה ???

בפעם השנייה שאני שומע על זה מדברים על כך שמצבו הכלכלי טוב.
שהוא רוצה לבנות לעצמו וילה.
הרשת גועשת.
כבר לא עצוב.

תשומת הלב מנסה למשוך לשם.
מדהים באיזו קלות נוצרים בתוכנו סיפורים
ובאיזו מהירות הם מעוררים בנו רגשות שונים.

תזכורת לעצמי:
המדליה של גל פרידמן היא העסק של גל פרידמן.
היא לא העסק שלי.
התגובות של הטוקבקיסטים, הן העסק של הטוקבקיסטים.
הן לא העסק שלי.

זה לא התפקיד שלי.
התפקיד שלי הוא להיות נוכח במקומות החשובים בחיי,
לעסוק בדברים החשובים ולהיות עם האנשים החשובים בחיי.

המדליה של גל פרידמן היא הזדמנות מצוינת לאימון נוסף בתשומת לב.

**
עימותים ובעיות

2 דברים שלמדתי מפרופסור אדיג'ס השבוע:

1. עימות הוא אנרגיה.
אם הוא מכוון נכון, הוא בונה.
אם לא, הוא הרסני.

2. תפקיד ההנהלות איננו ליצור מצב ללא בעיות. תמיד תהיינה בעיות.
בתהליך הובלת החברה ליעדיה ישנו תהליך של המרת בעיות מסוג אחד לבעיות מסוג אחר.
צמיחה פרושה יכולת לטפל בבעיות גדולות ומורכבות יותר.

יש משהו מרגיע ומעודד בתפיסה הזו.
לא רק עבור ארגונים או חברות.
גם עבור משפחות ואנשים.

הבעיות שאני מתמודד איתן והעימותים שאני חווה אינם סימן לכך שמשהו לא בסדר.
הבעיה המורכבת החדשה שאני פוגש עכשיו, היא סימן לצמיחה שלי.
בעימות שאני חווה עכשיו יש פוטנציאל לאנרגיה בונה.

אולי במקום להימנע מעימותים ולהילחם בבעיות,
אפשר לחפש עימותים בונים ובעיות מצמיחות.

**
מיחזור אנרגטי של סבל

חניון האוניברסיטה, דקות אחרי הרצאה בנושא מוות וההתייחסות שלנו אליו.
נחי אלון (המרצה) הזכיר תרגיל שבו אנו שואפים אלינו חלק מסבלו של האדם שאנו חושבים עליו או נמצאים לצידו,
ונושפים אליו אנרגיה של שקט, אהבה, בריאות וכו'.
מעין מיחזור אנרגטי, בדומה לפרחים שסופחים אליהם פחמן דו חמצני ופולטים חמצן. 
את התרגיל הזה אנו עושים כשאנו יכולים ורוצים. 
מזמינים לעצמנו את מידת הסבל הנוספת שביכולתנו וברצוננו לשאת באותו רגע. 
לא מעבר לכך.

עולה בי מחשבה על אדם מסוים שאני מאמין שסובל עכשיו,
ואיתה רצון ומוכנות לקחת אלי חלק מסבלו. 
מספר דקות לאחר מכן, עולה מחשבה נוספת, 
שאולי הרצון הזה נובע מהלחץ שלי, הלחץ שאני חווה כשאני מאמין שאותו אדם סובל.
לחץ שמניע את הרצון שלי להתגייס ולעזור. 
ואת הצורך שלי להיות משמעותי.

ואז אני שם לב למחשבה נוספת,
על כמה קל ונעים לי להיות שם עבור אחרים ולעזור להם לסחוב חלק מהסבל שלהם,
וכמה קשה לי לתת להם לסחוב עבורי חלק מהסבל שלי…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

15 תזכורות

15 תזכורות

1. אף אחד מאתנו לא אשם.
2. כולנו תורמים למצב.
3. אף אחד לא חייב לעשות כלום אף פעם.
4. אנחנו יכולים לבחור.
5. יש לנו אחריות.
6. יש לנו השפעה.
7. אין לנו שליטה.
8. הצרכים שלנו לא פחות חשובים מהצרכים שלו/ה.
9. הצרכים שלו/ה לא פחות חשובים מהצרכים שלנו.
10. זה לא בדיוק כפי שזה נראה.
11. אנחנו לא יודעים הכול.
12. יש יותר מדרך אחת.
13. הדרך חשובה לא פחות מהמטרה.
14. עכשיו זה הזמן.
15. היום זה יום מצוין.

חיים מלאים. היום.

שתי שאלות חשובות לפני שמבקשים

שתי שאלות חשובות שכדאי לענות עליהן,
לפני שאנו מבקשים משהו מאנשים אחרים:
1. מה בדיוק אני רוצה שהאדם יעשה?
2. מאילו סיבות אני רוצה שהוא יעשה את זה?

**
1. מה בדיוק אני רוצה שהאדם יעשה?
לעתים אנו מתקשים לנסח לעצמנו ולאחרים מה בדיוק אנו מבקשים שהם יעשו.
"להתחשב יותר", "להגדיל ראש", "לקחת אחריות" או "לעזור יותר במטלות בית",
הן דוגמאות לציפיות לא ברורות הנתונות לפרשנויות שונות,
אשר עלולות ליצור אי-הבנה בינינו לבין אנשים אחרים.
חידוד הדבר המסוים שאנו מבקשים מאנשים לעשות,
מגדיל את הסיכוי שהאדם יבין אותנו כמו שאנו רוצים שהוא יבין אותנו.

**
2. מאילו סיבות אני רוצה שהוא יעשה את זה?
לעתים, כשאנו מבקשים משהו ממישהו,
אנו בעיקר רוצים שהדבר הזה יעשה ופחות חשוב לנו מתוך אילו מניעים הוא ייעשה.
אנשים עושים דברים מתוך מוטיבציות שונות:
פחד, אשמה, בושה, אי-נעימות, תחושת אין-ברירה, רצון לזכות בגמול, רצון לעזור, בחירה מתוך אחריות.
כשאנשים עושים מה שאנחנו מבקשים (או דורשים) מהם,
מתוך פחד, אשמה, בושה, אי-נעימות, תחושת אין ברירה או רצון לזכות בגמול,
גדלים הסיכויים שהפעולה תפגע בקשר שלהם ושלנו ושבהמשך נשלם על זה מחירים.
כשאנשים עושים מה שאנו מבקשים מתוך בחירה המבוססת על רצון לסייע לנו ולתרום לחיינו,
גדלים הסיכויים שזה יתרום לקשר שלהם ושלנו ושכולנו נרוויח מזה.

חיים מלאים. היום.

עניין של חיים

היום תיערך אזכרה לאיתי לוי ז"ל, חבר יקר ובן מחזור.
כשישבנו בחצר של ארמוזה, בסוכות לפני שנתיים,
שבועות ספורים לאחר פטירתו של איתי מאירוע לב,
החלטנו לעשות סבב איחולים לשנה החדשה.

הראשון התחיל ב"הכי חשוב בריאות, כל השאר בונוס."
"לא נכון," העיר מישהו, "איתי היה בריא מאוד. איש ברזל.
רק בריאות זה לא מספיק. 
חשוב גם אריכות ימים.
בריאות ואריכות ימים."

יש בזה משהו, הסכמנו.
בריאות ואריכות ימים. 

**
השבוע חגגה אמי יום הולדת 79. 
בחודשים האחרונים היא "מאותגרת רפואית" ומבלה חלק ניכר מזמנה בבדיקות, טיפולים וניתוחים. 
אחד הדברים שאיחלתי לה היה "איכות-חיים בחודשים ובשנים שנשארו".

תוך כדי שכתבתי חשבתי שאני מאחל את זה גם לעצמי.
ולכל האנשים היקרים לי בסביבתי.
בלי קשר לגילם ולמצבם הרפואי.

אנחנו, כולנו, לא באמת יודעים כמה שנות חיים נשארו לנו.
ייתכן שעשרות רבות.
יכול להיות שהרבה פחות.
אין לנו מושג.
החיים הם כאן ועכשיו.

קל למדוד את מספר השנים בחיים.
קשה יותר למדוד את איכות החיים בשנים.

איכות חיים היא הרבה מעבר לרמת ההכנסה, שעות העבודה, מספר הטיסות לחו"ל או גודל הדירה.
איכות-חיים היא הגדרה סובייקטיבית, אישית ומשתנה.

**
עפ"י אנטוני רובינס איכות חיינו היא כאיכות התקשורת שלנו.
התקשורת שלנו, עם עצמנו ועם אחרים, משפיעה על מערכות היחסים שלנו ועל איכות חיינו.
התקשורת שלנו מתחילה במחשבות שלנו ובסיפורים שאנו מספרים לעצמנו על מה שקורה.
פעמים רבות הסיפורים הללו על מה שקורה, שונים מאוד ממה שבאמת קורה.
הסיפורים הללו משפיעים יותר מכל דבר אחר על איך נרגיש ומה נעשה.

זה היה אחד הדברים שסיפרתי לאבי, התחקירן של "פותחים יום",
בשיחה שערכנו לקראת השתתפותי בתכנית.

**
אתמול בבוקר כשהגעתי לאולפן הייתי יותר לחוץ מכפי שקיוויתי שאהיה.
בזמן ההמתנה, דופק מואץ, מספר רגעים לפני עלייה לשידור,
תפס את עיני עמוד מודפס ובו מספר המלצות לאורחי התכנית.

הנה כמה מהן:

1. חשבו מה אתם רוצים להגיד.
ארגנו את מה שיש לכם לומר כך שהחשוב ייאמר בהתחלה,
כי אף פעם אי אפשר לדעת מתי יהיה הסוף,
ובדרך כלל הוא מגיע מוקדם משתכננתם.

4. דברו את העניין שלכם פשוט.
אם לא תכבירו מילים, הצופים יתחברו ויבינו.
אם תרבו בפרטים, תאבדו את הצופים, ואולי גם אותנו….

6. כשנגמר הזמן, הוא נגמר.
זה לא באחריותנו, זה מוכתב ואין לנו גמישות לשחק איתו.
אל תיכנסו אתנו למאבק על עוד כמה שניות,
זה ייראה רע ובסוף יסתיים לא נעים.

7. פעמים רבות הריאיון נגמר כשעוד לא אמרתם הכול.
זה קורה לכולם, אל תתעצבו.
טלוויזיה היא מהירה ותזזיתית, ולמרות שאנחנו מנסים לתת זמן ונשימה לכל אורח,
בסוף הקצב של המדיה גדול מהקצב הפנימי שלנו.

8. קחו את הסיטואציה בקלות.
עם כל הכבוד לנו, זאת רק תכנית בוקר, במדינה קטנה במזרח התיכון.
זה לא הרה גורל.

נחמד, נכון?
בתור אורח די לחוץ שלא מורגל בסיטואציה הזו,
ההנחיות הללו עוררו בי תחושה נעימה, מרגיעה וסייעו לי "להיכנס לעניינים".

**
אחרי המפגש עברתי שוב על ההמלצות.
הן נראות לי רלוונטיות לחיים, לא רק לתכניות בוקר בטלוויזיה.

נסו לקרוא אותן שוב בדרך קצת אחרת:
החליפו את המילים "ראיון" או "תכנית" במילה "חיים".

נכון, זה לא תמיד עניין של חיים ומוות.
אבל זה תמיד עניין של חיים.

**
בשש הדקות שהיו לי בחרתי לשתף את נועה וירדן, מנחות התכנית,
בחשיבות הסיפור הפנימי שאנו מספרים לעצמנו,
תוך כדי הדגמה של "ארבע דרכים להגיב למסר קשה".

כשמישהו אומר או עושה משהו שאיננו אוהבים, יש לנו לפחות 4 אפשרויות תגובה:
א. שיפוטיות החוצה.
ב. שיפוטיות פנימה.
ג. אמפטיה פנימה.
ד. אמפטיה החוצה.

הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שקורה משפיע עלינו, 
על התגובה שלנו ועל מה שקורה.
כשאנו משנים את הסיפור שלנו על מה שקורה, 
אנחנו משנים את הרגשות והתגובות שלנו.

יש יותר מתגובה אפשרית אחת למשהו שמישהו עושה ושאיננו אוהבים.
באפשרותנו לבחור בתגובה מסוימת או בתגובה אחרת.
באחריותנו לבחור בתגובה שאנו מעדיפים.

אתם יכולים לצפות בראיון הקצר (6 דקות)
שבו אני מדגים את ארבע הדרכים להגיב למסר קשה.

**
"ארבע דרכים להגיב למסר קשה"
יהיה אחד מהכלים שיוצגו ויודגמו בהרצאת התקשורת המקרבת
שאעביר ביום רביעי הקרוב 5/9 באושילנד כפר סבא.
יהיו שם כלים נוספים, לצד דוגמאות שונות והעמקה בהנחות היסוד העומדות בבסיס הגישה.
ההרצאה מסובסדת ע"י עיריית כפר סבא ותכנית עיר ללא אלימות.

פרטים והרשמה כאן.

**
את הפוסט "פותחים יום" העליתי דקות ספורות לפני שעזבתי את הבית לכיוון האולפן.

בין היתר כתבתי בו: 
"כשאני מספר לעצמי שזה צעד נוסף בדרך ושאין לי מושג איך הוא יתפתח ולאן הוא יוביל, 
זה מעורר בי סקרנות."

בשונה מסיפורים אחרים, הסיפור המסוים הזה מהווה עבורי תזכורת לענווה המעוררת בי סקרנות.

אין לנו מושג.
נדמה לנו שאנחנו יודעים ואנחנו לא.
אין לנו מושג איך דברים יתפתחו ואיזה דרך תיפתח עבורנו עם הצעד הבא.

כשעתיים לאחר התכנית, כשנכנסתי לחשבון הפייסבוק שלי, חיכתה לי הודעה:

"היי רוני. 
מה שלומך? 
ומה שלום אמך?
במקרה הבוקר בזמן הליכה עם מטופל עברתי ליד הטלוויזיה וראיתי אותך מתארח בתכנית הבוקר.
צפיתי רק בחלק ממה שדיברת אבל זה היה נראה מעניין מאוד. 
רציתי לשאול אותך, האם יש אפשרות שתבוא להרצות לצוות שלנו בנושא?"

זו לא סתם הודעה…
זו הודעה שנשלחה על ידי הפיזיותרפיסטית ממרכז השיקום
שטיפלה באמי במשך שבועות ארוכים בחודשים האחרונים 
וסייעה לה לחזור לעמוד על רגליה.

כמובן שאמרתי כן.
זכות גדולה.
הזדמנות להכיר תודה.

אין לנו מושג.
אין לנו מושג איך אנחנו משפיעים ומי רואה אותנו.
אין לנו מושג איך דברים יתפתחו ואיזו דרך תיפתח עבורנו עם הצעד הבא.

המסע ממשיך…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

תקשורת: 10 אמיתות חשובות

תקשורת: 10 אמיתות חשובות

1. שלוש הסיבות העיקריות שבגללן חשוב לנו לתקשר הן:
  א. להרגיש יותר טוב.
  ב. להרגיש פחות רע.
  ג. לגרום לדברים לקרות.

הסיבה שחשוב לנו לגרום לדברים לקרות היא כדי שנרגיש יותר טוב או פחות רע.

מכאן, ששתי הסיבות העיקריות שבגללן חשוב לנו לתקשר הן:
  א. להרגיש יותר טוב.
  ב. להרגיש פחות רע.

(תודה לטוני רובינס על בהירות הנקודה הזו..)

2. תקשורת היא אחת האסטרטגיות האפקטיביות המסייעות לנו להרגיש יותר טוב או פחות רע. אחת ולא יחידה.

3. איכות התקשורת שלנו משפיעה על איכות מערכות היחסים שלנו וקובעת את איכות חיינו.

4. התקשורת שלנו היא גם עם עצמנו וגם עם אחרים. קודם כל עם עצמנו ולאחר מכן עם אחרים.

5. שתי מיומנויות התקשורת העיקריות שלנו הן ביטוי עצמי והקשבה.

6. הצורה שבה אנו מבטאים את עצמנו ומקשיבים לעצמנו ולאחרים, היא תוצר של החשיבה שלנו ושל הדרך שבה אנו תופסים את העולם, את עצמנו ואת האנשים שסביבנו.

7. בכדי לתקשר באפקטיביות חשוב שנבין שכולנו שונים בדרך שבה אנו תופסים את העולם ושנשאף להבין כיצד האנשים שאנו רוצים לתקשר איתם תופסים את העולם.

8. כשאנחנו במצוקה, גדל הסיכוי שנתקשר בצורה הפוגעת בעצמנו או באנשים אחרים, תקשורת אשר מרחיקה אותנו ממטרתנו להרגיש יותר טוב או פחות רע.

9. התקשורת שלנו היא באחריותנו המלאה. מה שאנשים אחרים אומרים או עושים יכול להיות טריגר לתגובות שלנו אבל הוא אף פעם לא הסיבה להן.

10. תקשורת היא מיומנות שניתן לפתח.

**
עד כאן 10 אמיתות חשובות על תקשורת.
רוצים לשמוע יותר…?

ביום רביעי ה-5/9 , 21:00, אעביר הרצאת תקשורת מקרבת באושילנד כפר סבא.
ההרצאה תעמיק בעשר האמיתות תוך שיתוף בדוגמאות וכלים מעשים הניתנים ליישום מיידי.

כלי חשיבתי-מעשי אחד לדוגמא שאזכיר בהרצאה:
כשמישהו אומר לנו משהו שאנו לא אוהבים או כשאנחנו נפגעים ממשהו שמישהי עושה, 
מייעצים לנו לא לקחת דברים באופן אישי.
קל לומר, קשה ליישם.

הטענה שלי: 
הכול אישי. תמיד. 
רק מה? 
זה בדרך כלל לא אישי נגדנו…אלא אישי בעדם…

מחיר ההרצאה 30 ₪, בירה ראשונה כלולה.
פרטים והרשמה ישירות מול אושילנד בקישור הבא.
ניפגש…?

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

** להזמנת הרצאות וסדנאות בנושא תקשורת ניתן ליצור קשר דרך האתר **

על אלימות

שני דברים מבדילים בין פעולות לא אלימות לפעולות אלימות:
ראשית, אתה לא רואה בצד האחר אויב.
שנית, כוונתך אינה לגרום לצד האחר לסבול.

**
אלימות צומחת כשאנו מאמינים שהסבל שלנו נובע מאנשים אחרים ושלאותם אנשים מגיע להיענש.

לא צריך ללכת רחוק…
אנשים לדוגמא:
בני / בנות הזוג, הילדים, ההורים, האחים שלנו.
העובד, המנהלת, הספק, הלקוח, הקולגה שלנו.
הגננת, המורה של הילדים שלנו.
הנהג ברכב שלידנו, הקופאית, נציג השירות, הרופא, האחות, המוכרת, המלצר, …

**
כשאני "משתמש" בתקשורת מקרבת לא-אלימה אני אף-פעם אף-פעם אף-פעם לא מקשיב למה שאנשים חושבים עלי.
אם לא תקשיבו למה שאנשים חושבים עליכם, תחיו יותר.
תיהנו יותר מהחיים.
במקום זאת הקשיבו לאמת.
האמת היא שכשאנשים אומרים לכם מה לא בסדר אתכם, יש להם צורך חשוב שלא מקבל מענה.
הקשיבו לכך שהם במצוקה.
הקשיבו לצורך שלהם שלא מקבל מענה.
אל תקשיבו לאנליזה שלהם עליכם.

~ כל הטקסטים הינם תרגום חופשי או בהשראת ד"ר מרשאל רוזנברג ז"ל, יוצר גישת התקשורת המקרבת.

חיים מלאים. היום.

תשעה עניינים מהשבוע והזמנה להרצאה

1.
סגירה:
באופן מסוים, מה שקרה, 
הוא מה שכתוב שקרה, 
ומה שאנו זוכרים שקרה,
ולא מה שקרה.
זה נכון גם ברמה לאומית ופוליטית וגם ברמה אישית ומשפחתית.
אוגוסט. 
אמצע חופשת הקיץ.
הספר של אחרי הטיול הוא חלק מהטיול.
אולי אחד החלקים החשובים שבו.
ספר + תמונות = זיכרון.
כמו הוידאו של החתונה, כמו התמונות מהצניחה החופשית.
מה שלא יקרה ביום-יומיים שאחרי הטיול, כנראה כבר לא יקרה.
תודה ללופה על ממשק נוח וידידותי ועל עבודה מהירה ואיכותית שסגרה לנו את שבוע שעבר.
(אין לי אחוזים ואני לא מקבל עמלות…)

**
2.
סגירה #2:
יום ראשון בבוקר אחרי היעדרות של שבוע שלם מהמשרד.
הלחץ הרגיל של חזרה לעבודה ושל סגירת פערים.
במוצ"ש , רגע לפני החזרה, התכתבנו וקבענו להיפגש אצלך בראשון בבוקר.
זה לא זמן אופטימאלי. 
זה כמעט אף פעם לא זמן אופטימאלי.
אם זה לא יעשה עכשיו, כנראה שזה כבר לא יעשה. 
אז סינדלתי את עצמי.
כשזה מספיק חשוב, זה מספיק חשוב גם כשהזמן לא אופטימאלי. 
לא בגלל שצריך לעשות את זה.
לא בגלל תחושת חובה או אי-נעימות.
בגלל שרוצים לעשות את זה.
בגלל שבוחרים לעשות את זה. 
אני ממש שמח שנפגשנו, ושאפשרנו לעצמנו "לסגור כמו שצריך".
תודה על האירוח, תודה על הזכות לעבוד אתך בשנים האחרונות ודרך צלחה…

**
3.
לפעמים זה זמן לאמפטיה.
לפעמים זה זמן למשוב.
לפעמים זה זמן לניעור.

זמן למה זה עכשיו…? 
איך קובעים?

מי שקובע זה לא השעון, התכנית שנבנתה מראש או לוח השנה.
אנחנו קובעים.
אנחנו מחליטים.
אנחנו בוחרים.
האחריות היא שלנו ועלינו.
בהתאם למה שקורה.
בחיבור למה שחשוב.
בהתייחסות למצב ולאדם.

מספר שאלות מפתח הקודמות ל"מה נכון לעשות עכשיו?" :
– "האם באמת אכפת לך?"
– "מה באמת חשוב עכשיו?"
– "האם את מודעת למה שעובר על האדם שמולך?"
– "עד כמה אתה מבין את הסיטואציה?"

שניכם סיפרתם לי על השיחה שהיתה לכם השבוע.
זכות גדולה לעבוד בארגון שבו מתנהלות שיחות כאלו.

**
4. 
כשמישהו מעביר ביקורת או מתלונן עליך ועל העבודה שלך,
מבלי להיות מודע למורכבות שאתה מתמודד עמה, ולכל מה שאתה עושה מאחורי הקלעים,
זה יכול להכעיס, לתסכל, להתיש… להוציא את הרוח מהמפרשים…
במיוחד אם חלק ממה שנעשה זה עבורו,
במיוחד כשהביקורת מגיעה בנוכחות של אנשים נוספים ולא בארבע עיניים.

"שום דבר אינו שחור לגמרי או לבן לגמרי, 
והלבן הוא לעיתים קרובות שחור שמסתתר, 
והשחור הוא לפעמים לבן שלא הצליח."
– רומן גארי (מתוך הספר "כל החיים לפניו", מפי הדמות 'אדון חמיל')

אנשים שאנחנו עובדים איתם ומספקים להם שירותים,
(מנהלים, עובדים, לקוחות, עמיתים, …) 
יכולים לא לומר תודה בקול רם,
לא להכיר תודה בליבם,
לא להעריך את מה שאנו עושים,
לא להיות מודעים למה שאנו עושים,
לקחת כמובן מאליו משהו שאינו מובן מאליו,
לבקר ולשפוט אותנו ואת העבודה שלנו.

כולנו נותנים ומקבלים שירותים.
כולנו נותנים ומקבלים ביקורת או משוב.

ארבע שאלות לבדיקה עצמית, רגע לפני שאנו מעבירים ביקורת או נותנים משוב למישהו:
א. על איזו מתנה שקיבלתי ממנו לא הודיתי?
ב. על איזו עבודה שהיא עושה אני לא מכיר תודה בליבי?
ג. מה אני לא מעריך או מבין מספיק (וחשוב שאעריך ואבין) בעבודה שלו?
ד. מה אני לוקח כמובן מאליו בעבודה שלה?

**
5.

"קשה לקבל ביקורת, בעיקר אם היא מגיעה מקרוב משפחה, ידיד, מכר או זר מוחלט." / – פרנקלין פ. ג'ונס

איך את מתמודדת עם ביקורת שאינה מוצדקת בעינייך?
מה אתה עושה כשאתה מקבל ביקורת שלא מגיעה לך?

משחרר ועובר הלאה? 
מלקה את עצמך?
נלחמת להוכיח שאת צודקת? 
מחזיר בביקורת משלך?

אין לנו שליטה על מה שאנשים אומרים לנו.
יש לנו שליטה על איך אנו מפרשים את מה שאמרו לנו.
יש לנו שליטה על איך אנו מגיבים למה שאמרו לנו.
אנחנו בוחרים מה אנו עושים עם מה שאמרו לנו.

התגובות של אחרים הן רק טריגרים.
אנחנו אחראים.
אנחנו בוחרים.
כן, זה אפשרי.
לא, זה לא קל.

**
6. 
אפשר לדמות ביקורת לא מוצדקת לגחל לוהט.
כשמישהו מפקיד בידינו גחל לוהט זה צורב.
אפשר להמשיך להחזיק בו ולנסות להגיע לשקט ולקבלה (לא מומלץ..), 
או להשליך אותו ולהיפטר ממנו.
גם לאחר שנשליך אותו, הכוויה עדיין מורגשת וצורבת. 
עדיף לטפל בכוויה (ייתכן שייקח לנו זמן…)
ולהתמקד בהפחתת הכאב והקטנת הנזק
מאשר להמשיך להחזיק בגחל ולנסות לחיות אתו.

אנחנו בוחרים במה אנו מתמקדים.
אנחנו בוחרים במה אנו ממשיכים להחזיק וממה אנו נפטרים.
הבחירה היא בחירה מתמשכת.
עבודה מתמשכת.
אין זבנג וגמרנו.

כן, זה אפשרי.
לא, זה לא תמיד קל.

**
7. 
ביום רביעי התארחתי אצל ליהי עראסי ב"רדיו החברתי הראשון".
שידור חי בפייסבוק.
המפגש שלנו היה מלווה בתקלות שונות,
עד כדי כך שלא היינו בטוחים אם אנו באוויר ואם תהיה הקלטה של השידור.
כשהסתיימה התכנית הסכמנו שזה היה שווה את זה, 
גם אם אף אחד אחד לא ראה או לא יראה.

לשמחתנו יש הקלטה.
(הטשטוש בהתחלה הוא חלק מחוסר המיומנות שלנו).
דיברנו על מספיקיזם, פרפקציוניזם, שינוי הרגלים, הכרת תודה ועוד.
הסיפור בדקה ה-38 צמרר את שנינו…
מוזמנים לצפות בשידור .
(נראה לי שאפשר לצפות בו גם אם אין לכם פייסבוק)

תודה רבה ליעלה שחיברה בינינו, לליהי על ההזמנה והאירוח,
ולרדיו החברתי הראשון על המרחב והפלטפורמה.

(אגב – ליהי מעלה מופע יחיד מרגש בקרוב…תנו מבט…)

**
8. 
אחרי תקופה קצרה של רגיעה מסוימת, נראה שהגלים שוב מתגברים עכשיו.

תזכורת: אנחנו בשיווי משקל דינמי.

הכול בתנועה כל הזמן. 
"יציבות מתמשכת", "מנוחה ונחלה", "אחרי נעשה X הכול יסתדר" לא באמת קיימים.
אפשר לקונן על מר גורלנו.
אפשר לשאול איך שוב זה קורה לנו. 
דווקא עכשיו. דווקא לנו.
אפשר להתפלל שזה יעבור.

ואפשר לחפש את שיווי המשקל הדינמי.
לזהות את מה שהכי חשוב עכשיו.
ולהתמקד בו.

יש את השקט שבין הגלים ויש את השקט שבתוך הגלים. 
יש את השקט שבין הסערות ויש את השקט שבתוך הסערות. 
במצבים מסוימים יש לנו את הזכות ליהנות משקט שבין גלים.
במצבים אחרים כדאי לחפש את השקט שבתוך הגלים.
מיומנות שחשוב ואפשר לטפח.
כן, זה אפשרי.
לא, זה לא תמיד קל.

כשהגל הזה יעבור (והוא יעבור), גל אחר יגיע.

**
9.
ביום רביעי ה – 5/9 אעביר הרצאת תקשורת מקרבת הפתוחה לקהל הרחב.
95% מההרצאות והסדנאות שלי "סגורות לקהל" ומיועדות לחברות ולארגונים שמזמינים אותי.
הפעם זה פתוח… 
ההרצאה תיערך באושילנד כפר סבא והיא מסובסדת באדיבות "עיר ללא אלימות" ועיריית כפר סבא.
מחיר ההרצאה 30 ₪, בירה ראשונה כלולה במחיר.
פתיחת דלתות 20:00 (לאכול, לשתות, לבלות), תחילת הרצאה 21:00.

תודה רבה ליואב על החיבור ולשרון ג'ורג'י מ"עיר ללא אלימות" שדוחפת את זה !

פרטים והרשמה בקישור הבאניפגש…?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

5 הרהורים על שבוע של חיים מלאים

לפני שלושים שנה,
גרתי בבניין בן שלוש קומות.
המרפסת שלנו (קומה שלישית) השקיפה על קופת החולים שממול
ועל הטלפון הציבורי שבפינת הרחוב.
המרפסת, קופת החולים והטלפון עדיין שם.

לפני שלושים שנה,
ירדתי לאותו טלפון ציבורי שבפינת הרחוב 
כדי להתקשר למישהי שרציתי לצאת איתה.
מסוג השיחות שלא מתחשק לך לעשות,
מטלפון החוגה הביתי כשאמא ואבא שלך בסלון.

לשמחתי היא אמרה כן.
באותו שבוע כבר התחלנו לצאת.
החברה הראשונה שלי בתיכון.
מספר שבועות לאחר מכן נפרדנו.
זה לא היה זה.

בהמשך השנה, עקב כאבי ראש ממושכים,
היא הפסיקה להגיע לבית הספר.
הסרטן שהתגלה היה אלים וקטלני.
תוך זמן קצר היא נפטרה.
גיל שש עשרה,
מקרה מוות ראשון ומוחשי של מישהי קרובה, בת גילי.

הטלפון הציבורי בפינת הרחוב, זה שצמוד לקופת החולים,
שימש אותי נאמנה גם בשנים שלפני:
איציק, ירון ואני היינו מתקשרים אליו מהמרפסת "המשקיפה" 
ומשגעים את עוברי האורח המזדמנים שלא הבינו 
איך אנחנו יודעים עליהם כל כך הרבה דברים.

השבוע, שלושים שנה אחרי,
רונאל טבדיס, תלמידת כיתה י' בתיכון כצנלסון שבו למדתי גם אני,
נפטרה מסרטן אלים בראשה, לאחר חודשים של טיפולים אינטנסיביים.
בתי בת ה-16, חברתה לשכבה, השתתפה בהלוויה וביקרה בשבעה.
מקרה מוות ראשון ומוחשי, של מישהי קרובה, בת גילה.

השבוע שלושים שנה אחרי,
בן העשר ואני חזרנו לקטע של הטלפון הציבורי.
כשסיפרתי לו על התרגיל ה"יהודה ברקני",
הוא ממש התלהב ורצה גם.
איתרנו טלפון ציבורי תקין בשכונה,
מצאנו נקודת תצפית מצוינת
וחייגנו במרץ לעוברים ולשבים…
שפשוט התעלמו והמשיכו ללכת, 
תקועים בסלולרי שלהם.

באופן כלשהו,
בן העשר, בת השש עשרה ואחותם הבכורה,
החלו להתהוות לפני כשלושים שנה,
כשהשיחה "הרצינית" הראשונה בין אמם לאביהם 
התפתחה בעקבות אותו מקרה מוות מצער של בת שכבתינו.
חיים מלאים נשזרים ומתפתחים בצורה מופלאה,
בדרכים שקשה לחזות או להבין.

**
את "הזמנה להתמודדות" כתבתי אתמול,
תוך מחשבה על מספר קבוצות ואנשים.
על פי כמות התגובות שקיבלתי,
נראה שהמילים הללו נוגעות בלא מעט אנשים.

**
"זמן חופשה" ו-"ערך אנושי – ערך ארגוני"
נכתבו לאחר האזנה לספר אודיו על התרבות הארגונית של חברת נטפליקס.
הדבר הראשון שעשיתי לאחר שסיימתי להאזין לספר,
היה להתחיל להאזין לו שוב מהתחלה.
אם ניהול, מנהיגות ותרבות ארגונית מעניינים אתכם,
אני ממליץ בחום על הספר Powerful שנכתב ע"י פטי מקקורד.

**
אחד הנושאים שהעסיקו אותי במהלך השבוע היה צמדים.
צמדים של אנשים שעובדים או חיים ביחד.
מנהל ועובד.
מטופלת ומטפלת.
שני שותפים.
מנהלת וסגניתה.
בעל ואישה.
שתי אחיות.

אנחנו חיות חברתיות.
גם כשאנחנו פועלים כחלק מקבוצה, אנו מקיימים אינטראקציות זוגיות.
אנחנו מתנהגים זה לזו בהתאם לצורה שבה אנו תופסים זה את זו.
התקשורת והפעולות שלנו הם נגזרות של הפרשנות שלנו ושל הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו.

מערכת היחסים של כל אחד מהצמדים שהעסיקו אותי השבוע נמצאת במקום כלשהו.
בחודשים הקרובים היא תתפתח לכיוון מסוים, שייקבע במידה רבה,
באינטראקציה האנושית היומיומית ביניהם ובדרך שבה הם יתקשרו זה עם זו.
זה בידיים שלהם.
של שניהם.
וזה יכול ללכת ליותר מכיוון אחד.

**
בסוף חודש אוגוסט הקרוב,
אקים כפר סבא מקיימים קייצת – ארבעה לילות וחמישה ימים רצופים.
מדובר בשבוע מדהים מרובה אירועים ופעילויות שבו מתנדבים וחניכים חיים ואפילו ישנים ביחד.
ההכנות לאירוע מרובות והמתנדבים (תלמידי י'-יב') כבר עובדים מסביב לשעון.
חסרים כ- 4000 ₪ על מנת להבטיח את קיום האירוע.

רוצים לעזור? 
אפשר לעשות זאת בשתי דרכים:
א. תרומה כפי יכולתכם/רצונכם  בקישור הבא.
ב. הזמנת הרצאה שלי והעברת התשלום ישירות לאקים כפר סבא במקום אלי (מוכר כתרומה).

שלוש ההרצאות הכי פופולריות שלי הן:
1. "חמשת ההרגלים של לוחמי הקומנדו הימי"
2. "קוד התקשורת המקרבת"
3. "להרבות טוב בעולם"

לכל אחת מההרצאות תוכן, אנרגיה ומהות שונים.
ההרצאות מיועדות לארגונים, חברות וקבוצות.
אתם דואגים לקבוצה ולמקום, אני דואג להרצאה.
ניתן ליצור איתי קשר במייל חוזר או דרך האתר ולקבל דף מידע עם פרטים נוספים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר