שיתוף אישי במשהו קטן

שיתוף אישי:
אני נקי מ-Ynet כבר שלושה שבועות שלמים.
בעשרים ואחד הימים האחרונים לא נכנסתי לשם אפילו פעם אחת.

עד לא מזמן, בכל יום הייתי נכנס לאתר הזה כמה פעמים ביום כדי להתעדכן.
אני לא יודע כמה פעמים בדיוק, אולי עשרות ביום.
לפעמים סתם כשהיה לי רגע פנוי, משעמם, או כשחיכיתי למשהו או למישהו.
בכל פעם שהייתי קורא את הכותרות-כתבות, הייתי מרגיש את ההשפעה המיידית של זה עלי.
בטח ובטח כשהייתי עובר על הטוקבקים.
לרוב לא היה ניתן להבחין בהשפעה הזו מהצד (המשכתי להיראות אותו דבר),
אבל התכנים היו מפעילים אותי.
הכותרות היו מעוררות בי כעס או פחד או ייאוש או שנאה.
נדיר שהן היו מעוררות בי משהו אחר.
וככה זה נמשך ונמשך.
ליתר דיוק, ככה אני המשכתי והמשכתי.
למרות שאני לא מחזיק מעצמי כמישהו שמכור לחדשות,
ואני כבר מזמן לא מאמין לכל מה שאני קורא,
ואני לגמרי מבין את החשיבות של לשים לב לתכנים שאני צורך.

עד לפני שלושה שבועות כשהחלפתי את Ynet בפיד מבזקי החדשות של "כאן".

מאז, אני נכנס לפיד הזה מספר פעמים ביום,
כי עדיין חשוב לי להכיר אירועים חדשותיים מרכזיים שקורים.
בשלושים שניות או פחות אני סורק את העדכונים האחרונים,
שמוגשים כמשפטים קצרים, עובדתיים יחסית,
ללא כותרות ענק בצבעי אדום או שחור,
ועם הרבה פחות פרובוקציות למשיכת תשומת הלב שלי.

וכך, בזכות הבחירה לשנות ערוץ ובזכות האחריות והמשמעת האישית להתמיד בזה,
זרעי הכעס, הפחד, הייאוש והשנאה שקיימים בתוכי מקבלים הרבה פחות השקייה יומיומית מערכתית.

ההשפעה של השינוי הקטן-גדול הזה ממש מורגשת.
ואחרי 21 ימים זה כבר הרגל שממש קל להמשיך איתו.

התחשק לי לשתף אתכם בזה,
כי בתקופה הנוכחית מלאת הקושי וחוסר הוודאות,
זו דוגמא קונקרטית, זמינה ומעשית לשינוי מיטיב ומיידי,
שכל אחד ואחת מאתנו יכולים לעשות אם רק נבחר.

שינוי פנימי מייצר שינוי חיצוני.

צעד קטן יכול להוביל לתנועה גדולה. 

מוזמנים לנסות בעצמכם ולהעביר את זה הלאה – פיד מבזקי החדשות של כאן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

התהוות גומלין

התהוות גומלין
 
אנו מחוברים זה לזה, יותר ממה שנדמה לנו.
משפיעים זה על זה ומושפעים זה מזה יותר מכפי שאנו משערים.
קל להבין את זה במונחים של קורונה.
אנחנו עלולים להיות נשאים ומפיצים של הנגיף, ולהדביק רבים אחרים.
אנשים העומדים לצידנו עלולים להיות נשאים או חולים ולהדביק אותנו.
אדם אחד יכול להדביק עשרות אנשים, מדינה שלמה, עולם.
בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לא.
בין אם אנו מאמינים בכך ובין אם לא.
 
**
חודשים ארוכים לפני הקורונה היינו חשופים למגיפה קשה ומדבקת לא פחות.
היינו נשאים שלה ועזרנו בהפצתה.
עם או בלי ידיעתנו.
גם אנחנו.
לא רק הם.
המגיפה הזו עדיין כאן.
מגיפה של שנאה, של הסתה, של ניכור, של הפחדות.
בדומה לקורונה, גם במגיפה הזו יש סיכוי גבוה שאנו נשאים.
שאנו עוזרים בהפצה המונית שלה.
בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לא.
בין אם אנו מאמינים בכך ובין אם לא.
 
**
ריחוק חברתי (social distancing) ושמירה על היגיינה אישית,
הן אסטרטגיות אפקטיביות הקוראות ללקיחת אחריות על המרחב הפיזי שלנו.
ללקיחת אחריות על עצמנו ועל הסביבה שלנו.
בשלב ראשון חשוב לעצור את ההדבקה.
בשלב השני לטפל במי שחולה בהתאם לחומרת המצב.
 
באופן דומה אנו יכולים לבחור בריחוק מערוצי תקשורת מזוהמים.
מפוסטים, כתבות, כותרות ותגובות הנגועים באנרגיה רעילה והרסנית.
לקחת אחריות על המרחב הרגשי, המנטלי והנפשי שלנו ושל הסביבה שלנו.
בשלב הראשון חשוב לעצור את ההדבקה.
בשלב השני לטפל בעצמנו ובמי שסביבנו בהתאם לחומרת המצב.
 
**
בעוד כמה שבועות או חודשים כשהקורונה תחלוף,
עדיין נהיה כאן עם המגיפה האחרת.
 
אי אפשר רק "לעמוד ליד" מבלי להידבק.
אי אפשר רק "לתת יד" מבלי להדביק.
 
גם אנחנו.
לא רק הם.
 
אנו מחוברים זה לזה, יותר ממה שנדמה לנו.
משפיעים זה על זה ומושפעים זה מזה יותר מכפי שאנו משערים.
 
חיים מלאים. היום.

נלסון מנדלה והזכות לנוח

במהדורות החדשות שלאחר פטירתו של נלסון מנדלה, 
צוטט מפיו משפט שנאמר בסמוך למותו:
"עכשיו, אחרי כל השנים הללו, אני רוצה לנוח. 
הרווחתי את הזכות הזאת."

מנדלה נפטר בשנת 2013, בגיל 95.
יש משהו מעורר השראה במשפט הזה, 
הנאמר ע"י מנהיג אמיץ ובעל השפעה עצומה שעשה כל-כך הרבה במהלך חייו.

**
ויש בכך גם משהו שמעורר בי עצב…

"הזכות לנוח" אינה שמורה רק לנשיאי מדינה לשעבר בני 95, בסמוך למותם,
שישבו בכלא, זכו בפרס נובל לשלום והובילו מהפכה במדינתם.

הזכות לנוח, לעצור, לנשום, ליהנות מ"הכאן והעכשיו",
היא זכות טבעית של כולנו.
כבר עכשיו.
לא חייבים להקדיש חיים שלמים למרוץ, למרדף או למלחמה,
בכדי להרוויח אותה.

**
באוקטובר 2015 כתבתי על שלושה מדדים חדשים לאיכות חיים
זב"ד – זמן בין דאגות.
זב"כ – זמן בין כעסים.
זב"ח – זמן בין חגיגות.

ככל שהזב"ד והזב"כ גבוהים יותר, כך איכות החיים גבוהה יותר.
באופן דומה, ככל שהזב"ח נמוך יותר, כך איכות החיים גבוהה יותר.

היכולת לעצור, לנוח, להיות נוכחים עם מה שעובר עלינו כרגע,
מבלי להתעסק בעתיד או בעבר, יכולה לתרום רבות לאיכות חיינו.

**
"אני זוכר שיום אחד בשנות השבעים,
בזמן שעבדנו בעבור המשלחת הבודהיסטית-וייטנאמית לשלום בפריז, הגיעו חדשות נוראות.
הרבה אנשים נמלטו אז מוייטנאם בסירות, מה שתמיד היה מסע מאוד מסוכן.
נשקפו להם לא רק סכנות של סערות, מחסור בדלק, במזון או במים,
אלא גם סכנה של תקיפות מצד פיראטים שהיו פעילים לאורך חופי תאילנד.
הסיפור ששמענו היה טרגי – 
פיראטים על סירה, גנבו חפצי ערך ואנסו ילדה כבת אחת עשרה.
כשאביה ניסה להתערב, הוא נזרק מהסיפון.
אחרי ההתקפה, הילדה קפצה גם היא מהסיפון.
שניהם נספו.

אחרי ששמעתי את החדשות האלה, לא יכולתי לישון.
רגשות העצב, החמלה והרחמים היו כה עזים.
אבל כמתרגלים, אנחנו לא יכולים להניח לרגשות כעס וחוסר אונים לשתק אותנו.
לכן תרגלתי מדיטציה בהליכה, מדיטציה בישיבה ונשימה מודעת,
כדי שאוכל להתבונן במצב יותר לעומק וכדי לנסות להבין.

דמיינתי את עצמי כילד קטן שנולד למשפחה ענייה בתאילנד, אבא שלי דייג אנאלפבית.
דור אחר דור, אבותיי חיו בעוני, ללא חינוך, ללא עזרה.
גם אני גדלתי ללא חינוך, ואולי עם אלימות.
יום אחד מישהו מציע לי לצאת לים ולהתעשר כפיראט ואני בטיפשותי מסכים, 
נואש לצאת סוף כל סוף ממעגל העוני הנורא.
ואז, תחת לחץ מהפיראטים האחרים, וללא משמר חופים שיעצור אותי, 
אני כופה עצמי על נערה צעירה ויפה.

כל חיי, איש לא לימד אותי איך לאהוב או להבין.
מעולם לא רכשתי השכלה.
איש לא הראה לי עתיד.
אם הייתם שם על סירה, חמושים ברובה, יכולתם אולי לירות בי.
יכולתם להרוג אותי.
אבל לא היה בידכם לעזור לי.

כשעשיתי מדיטציה באותו לילה בפריז,
ראיתי שמאות תינוקות ממשיכים להיוולד בנסיבות דומות והם יגדלו להיות פיראטים,
אם לא אעשה משהו עכשיו כדי לעזור להם.
ראיתי את כל זה והכעס שלי נעלם.
ליבי נמלא אנרגיה של חמלה וסליחה.
יכולתי לחבוק בזרועותיי לא רק את הילדה בת האחת עשרה, אלא גם את הפיראט.
יכולתי לראות את עצמי בהם.
זהו פרי ההתבוננות בריקות, בקיום ההדדי.
יכולתי לראות שסבל אינו רק פרטי, הוא גם קולקטיבי.
סבל יכול לעבור אלינו מאבותינו, או שהוא יכול להיות בחברה סביבנו.
ההאשמה והשנאה שלי פחתו והלכו, 
ואני הפכתי נחוש לחיות את חיי בדרך כזו שבה אוכל לעזור לא רק לקורבנות אלא גם לתוקפים.

כך, אם תקראו לי תיך נהאת האן, אומר 'כן, זה אני.'
אם תקראו לי הילדה הצעירה, אומר 'כן, זה אני.'
אם תקראו לי הפיראט, גם אז אומר 'כן, זה אני.'
כל אלה הם שמותיי האמיתיים.
אם תקראו לי ילד עני באזור מלחמה, ללא עתיד, אומר "'כן, זה אני.'
ואם תקראו לי סוחר הנשק, שמכר את כלי הנשק שסייעו לאותה מלחמה, אומר "'כן, זה אני.'
כל האנשים הללו הם אנחנו.
אנחנו בקיום-הדדי עם כולם."

~ מתוך "אמנות החיים", מאת תיך נהאת האן, עמודים 29-31.

**
לעיתים, במהלך סדנאות אני משתף בדוגמא הזו.
לחלק מהמשתתפים קשה להתחבר אליה והיא תמיד "מקפיצה" את החדר.
מבחינתם, אונס ורצח הם קווים אדומים שאסור להבין או לקבל.
חלקם מאמינים שעצם הניסיון להבין, נותן לגיטימציה לפעולות דומות.

ומה לגבי דוגמאות אחרות, שאינן אונס או רצח?
מה לגבי קונפליקטים "רגילים" במשפחה, בעבודה, בקהילה?
עד כמה במצבים הללו אנו רוצים או מוכנים לנסות להבין את הצד השני?

**
יש הבדל עצום בין להבין, לבין להסכים או לקבל.

אני יכול להבין (או לנסות להבין) אדם כלשהו, וגם לא להסכים עם דרכו או לפעול להפסקת מעשיו.
במקרה כזה המוטיבציה שלי תהיה להגן על עצמי, ואולי גם עליו, ולא להעניש, "לחנך" או לנקום.

כשאנו פועלים מתוך הבנה וחמלה, אנו מנסים לתת מענה לצרכים החשובים שלנו וגם של אחרים.
כשאנו פועלים מתוך כעס ושנאה, אנו מנסים לפגוע באלו שאנו מזהים כאויבים שאחראים לסבלנו.

חג שמח ושבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שנאה

"שנאה היא כמו צל ארוך ואפל – אפילו האדם שהיא יורדת עליו אינו יודע מאין באה, רוב הזמן.
היא כמו חרב פיפיות.
כשאתה חותך אדם אחר, אתה חותך את עצמך.
ככל שאתה אלים יותר במהלומותיך כלפיו, כך אתה אלים יותר במהלומותיך כלפי עצמך.
לעתים קרובות – זה יכול להיות קטלני.
ולא קל להיפטר ממנה.
אנא היזהר, מר אוקאדה. שנאה היא דבר מסוכן מאוד.
ברגע שהיא היכתה שורשים בלבך, קשה ביותר לנער אותה מעליך."

– הרוקי מורקמי (מתוך הספר "קורות הציפור המכנית", מפי הדמות 'כרתה קאנו')

חיים מלאים. היום.

מתה להיות אני

מתה להיות אני

"בכל פעם ששוחחתי על מחלות, על פוליטיקה או על מוות, ניכר שהדעות שלי שונות באופן קיצוני מדעותיהם של אחרים בשל החוויה שעברתי, ולכן פשוט לא יכולתי להתערב בסוגיות אלה.
התחלתי להבין שיכולתי לשפוט ולערוך הבחנות 'נפגמה'.
כבר לא הייתי מסוגלת להבחין באופן מוחלט בין טוב לרע, בין נכון לשגוי, משום שלא הייתי נתונה לשום שיפוטיות במהלך חווית סף המוות שלי.
היו שם רק חמלה ואהבה ללא תנאי.
ועדיין הרגשתי כך כלפי הסובבים אותי.

גיליתי, למשל, שאיני חשה אלא חמלה כלפי כל הפושעים והטרוריסטים בעולם, וכן כלפי קורבנותיהם.
הבנתי, כפי שמעולם לא הבנתי קודם לכן, שכדי שאנשים יבצעו מעשים כאלה, הם חייבים לחוש בלבול רב, תסכול, כאב ושנאה עצמית.
אדם שמח, המגשים את עצמו, לעולם לא היה עושה מעשים כאלה!
נפלא להיות בחברת אנשים שמעריכים את עצמם וחולקים את אהבתם ללא תנאי.
רק אדם חולה (מבחינה רגשית) מסוגל לבצע פשעים כאלה – למעשה, הוא דומה מאוד לאדם הסובל מסרטן.

אבל שמתי לב שהסובלים מסוג מיוחד זה של סרטן 'נפשי' זוכים ליחס של איבה בחברה שלנו,
ויש להם סיכוי קטן מאוד לקבל עזרה מעשית שתיטיב עמם, דבר שרק מחריף את מצבם.
בכך שאנו מתייחסים כך לאנשים כאלה, אנחנו מאפשרים ל'סרטן' שבחברה שלנו לגדול.
הבנתי שלא יצרנו חברה המקדמת החלמה נפשית וגופנית גם יחד.

לא יכולתי לתפוש עוד את העולם במונחים של 'אנחנו ו'הם' – כלומר, קורבנות ופושעים.
אין 'הם'; זה הכול 'אנחנו'.
כולנו אחד, תוצרים של היצירה שלנו, של כל מחשבותינו, של מעשינו, של אמונותינו.
אפילו הפושעים הם קורבנות של השנאה העצמית ושל הכאב שהם חשים.

גם את המוות כבר לא תפשתי כפי שאחרים תפשו אותו, ולכן היה לי קשה מאוד להתאבל על אנשים.
כמובן, אם מישהו קרוב אלי הלך לעולמו, הייתי עצובה משום שהתגעגעתי אליו.
אבל כבר לא התאבלתי על המתים, משום שידעתי שהם עוברים לעולם אחר, וידעתי שהם מאושרים!
אי אפשר להיות עצובים שם.
בה בעת ידעתי גם שאפילו מותם מושלם, ושהכול מתנהל בדיוק כפי שהוא אמור להתנהל על פי התמונה הגדולה יותר."

~ מתוך "מתה להיות אני" / אניטה מורז'אני (עמודים 134-135)

**
כשקוראים את הטקסט הזה (או טקסט בכלל)
אפשר להבין או לא להבין.
אפשר להסכים או לא להסכים.
ואפשר גם…
לבדוק בסקרנות מה הוא מעורר בנו
ואיך אנחנו מרגישים כשאנו קוראים אותו.

חיים מלאים. היום.

הזרעים כאן

הזרעים כאן.
כעס. שנאה. שיפוטיות. פחד. קנאה. ייאוש.
אהבה. שלווה. שמחה. תקווה. חמלה. הכרת תודה.

**
הזרעים כאן כל הזמן.
אנחנו בוחרים את מה להשקות.
אנחנו בוחרים מה לטפח.
אנחנו בוחרים במה להתמקד.
אנחנו בוחרים איך להיות.

**
מהדורות חדשות מטפחות כעס וייאוש במסווה של דיווח על מה שקורה.
תכניות תחקירים מטפחות פחד ושנאה במסווה של צדק וחשיפה.
סדרות ריאליטי מטפחות קנאה ושיפוטיות במסווה של בידור והנאה.

**
כשמישהו מעדיף לטפח עבורנו זרעים מסוג מסוים,
חשיבות הבחירות שלנו עולה.
האחריות עלינו.
הבחירה שלנו.

חיים מלאים. היום.

להפוך לאנשים אוהבים

קטע מתוך "המוות חשוב לחיים" מאת ד"ר אליזבת קובלר-רוס :

" במיידאנק פגשתי נערה יהודייה צעירה שנשארה שם במקום לעזוב.
לא יכולתי להבין למה.
היא איבדה את הסבים שלה, את הוריה ואת כל אחיה ואחיותיה בתא הגז שבמחנה הריכוז.
היא עצמה ניצלה מכיוון שתא הגז התמלא והם לא יכלו לדחוס לתוכו אדם נוסף.

באימתי שאלתי אותה, "מה, בשם האל, את עושה כאן?
למה את נשארת כאן במקום חסר האנושיות הזה?", והיא אמרה:
"במהלך השבועות האחרונים במחנה הריכוז נשבעתי לעצמי שאני עומדת לשרוד
רק כדי לספר לעולם על כל הזוועות של הנאצים ומחנות הריכוז.
ואז הגיע צבא השחרור.
הסתכלתי על האנשים האלה ואמרתי לעצמי :
'לא. אם אני אעשה את זה, אני לא אהיה טובה יותר מהיטלר עצמו.
כי מה זה אם לא זריעת זרעים רבים יותר של שנאה ושליליות בעולם?
אבל אם אוכל באמת להאמין שאף אחד לא מקבל יותר ממה שהוא יכול לשאת,
שאנחנו אף פעם לא לבד, שאני יכולה להכיר בטרגדיה ובסיוט של מיידאנק ולעזוב אותו מאחורי.
אם אוכל להשפיע על חיים של אדם יחיד, להרחיק אותו משליליות, משנאה, מנקמה, ממרירות
ולהפוך אותו לאדם שיכול לתת, לאהוב ולדאוג, אז יכול להיות שזה יהיה שווה את זה,
ושהגיע לי לשרוד'. "

שליליות יכולה לצמוח רק מתוך שליליות וזו תמשיך להתפתח כמו סרטן.
אבל יש לנו גם אפשרות לקבל את מה שקרה כמציאות עצובה ונוראה שעברה, שחלפה,
ושלא יכולה להשתנות וזו היתה הבחירה שלה.

היא יכלה לשנות את מה שהיא עמדה לעשות, את מה שהיא עמדה להפיק מכל מה שקרה.
וכך היא החליטה להישאר במקום הנורא הזה, עם המראות והריחות הנוראים הללו.
היא ואני הלכנו לצריפים.
היא ואני גילינו את הפרפרים.
היא ואני התחלנו לדבר כמו שתי נשים צעירות.
היא ואני התחלנו להתפלסף יחד על החיים והמוות.
והיא היתה זו שאמרה לי:
את לא מאמינה אליזבת, שבכל אחד מאיתנו קיים היטלר? ".
היא ואני הבנו בגיל צעיר מאוד שאם אנחנו רוצים להפוך לאנשים אוהבים ומעניקים,
זה תלוי בעיקר באומץ שלנו להביט בפוטנציאל השלילי שלנו.
כי בכל אחד מאיתנו קיים גם הפוטנציאל להפוך לאמא תרזה. "

**
אין לנו שליטה על המציאות ועל מה שקורה לנו.
יש לנו שליטה על התגובות שלנו למה שקורה לנו.
יש לנו שליטה על הבחירות שלנו.

אם אותה נערה, לאחר כל מה שהיא עברה,
יכולה לוותר על שליליות, שנאה, נקמה ומרירות
ולבחור במקום זאת בדאגה, באהבה ובנתינה,
אז גם אנחנו יכולים.

**
השבוע זכיתי להנחות יומיים אינטנסיביים ומרגשים במיוחד
במסגרת בניית צוות הנהלה באחת מחברות התוכנה הידועות בארץ (ובעולם).
בדברי הפתיחה שלי ליומיים הללו שיתפתי את שבעת המנהלות והמנהלים
שנתמקד בשלושה דברים:
1. אפקטיביות העבודה שלהם.
2. מערכות היחסים והחיבור ביניהם.
3. כלים לתקשורת, להקשבה ולעבודה משותפת.

הצלחת אירוע שכזה תלויה במידה רבה מאוד בבחירות המשתתפים:
בחירה בדיבור כן ופתוח, במקום בהעמדת פנים ובמילים "ריקות".
בחירה בהתמודדות ישירה אמיצה, במקום בהתחמקות ובבריחה.
בחירה בהקשבה אמפטית ובניסיון להבין, במקום בציניות ובשיפוטיות.
בחירה בנתינת משוב חד ומכבד, במקום בחיסול חשבונות ובנקמה.
בחירה באהבה ובחיבור, במקום בשנאה ובניכור.

איכשהו, עם כל המורכבות והקושי,
"הקסם הזה" עובד שוב ושוב ושוב.
אם רק בוחרים…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

חמש מחשבות על חדשות השעה 14:00

אתמול, בחדשות השעה 14:00,
הודיעו על אישה כבת 50 ששברה את רגלה,
במהלך טיול בנחל כלשהו בדרום הארץ
ושחולצה ע"י צוות הצלה כלשהו באותו האזור.

**
מחשבה א' – תזמון

אם אותה אישה בדיוק,
היתה שוברת את אותה רגל בדיוק,
באותו נחל בדיוק,
ביום שאינו שבת…
אין מצב שהיא היתה נכנסת למהדורת החדשות.

**
מחשבה ב' – תהיה

למה חשוב שמדינה שלמה,
או כל מי שמאזין למהדורת החדשות של אותה השעה,
ישמעו על אישה בת 50 ששברה רגל בטיול בדרום?

**
מחשבה ג' – רלוונטיות

מהדורת חדשות בת מספר דקות המשודרת ברדיו בכל שעה עגולה
מתאימה אולי (גם את הנקודה הזו כדאי לבדוק)
לעידן שלפני עשור או שניים שבו מישהו מוסמך מעדכן מה קורה.
היא בטח לא נדרשת כיום, בעידן הסלולר והרשתות החברתיות,
שבו כולם מחוברים להכול כל הזמן.

**
מחשבה ד' – תודעת המונים

כשקוראים למשהו "חדשות"
ומספרים בכל שעה עגולה מי נרצח, נדקר, נהרג, נאנס, פגע,
מעל, גנב, שיקר, קילל, תקף, האשים, הואשם, נשפט ונכלא,
בעצם מרססים מדינה שלמה באופן שיטתי ברעל מסוכן וקטלני.
(היום, בחדשות השעה 14:00 סיפרו על מישהו שנכנס לבית חולים כלשהו, אנס, גנב ונתפס).

**
מחשבה ה' – רעיון

אם בכל זאת מתעקשים לסמן בכל שעה עגולה התחלה וסוף של תכניות
אולי כדאי להחליף את מהדורות "החדשות" הרעילות
בפינות "60 שניות" מרתקות, מעשירות, מלמדות ומעצימות
בנושאי מדע, תרבות, ספורט, ידע כללי, היסטוריה, טבע וכו'
שיזרעו בתודעת ההמונים חומרים השונים מפחד, אלימות, קיטוב ושנאה.

חיים מלאים. היום.