תגית: מערכת יחסים

גם זה יעבור

"סיפור סופי עתיק מספר על מלך שחי בארץ ים תיכונית, והיה תמיד קרוע בין שמחה לייאוש.
הדבר הקטן ביותר היה גורם לו דכדוך עמוק או מעורר בו שמחה עזה,
ושמחתו היתה הופכת בן רגע לאכזבה ולדיכאון.
בשלב מסוים התעייף המלך מעצמו ומן החיים והחל לחפש מוצא.
הוא ביקש להביא אליו איש חכם שחי בממלכתו והיה ידוע כאדם מואר.
כשהחכם הגיע אמר לו המלך:
'אני רוצה להיות כמוך.
האם אתה יכול להביא לי משהו שיביא לחיי איזון, שלווה וחוכמה?
אשלם לך כל מחיר שתבקש.'

ענה האיש החכם:
'אולי אוכל לעזור לך.
אך המחיר כה גבוה שכל ממלכתך לא תספיק.
לכן אתן לך זאת במתנה, אם תכבד אותה.'
המלך נתן את הסכמתו והאיש החכם הלך לדרכו.

כעבור כמה שבועות חזר החכם והגיש למלך קופסה מקושטת באבן ירקן.
המלך פתח את הקופסה ומצא בה טבעת זהב פשוטה, שחרוטה בה הקדשה: גם זה יעבור.
'מה פירוש הדבר?' שאל המלך.
ענה החכם: 'ענוד תמיד את הטבעת. ובכל פעם שיקרה לך משהו,
לפני שתכנה אותו טוב או רע, גע בטבעת זו וקרא את ההקדשה.
כך תהיה תמיד שרוי בשלווה.'

גם זה יעבור.
איזו עוצמה טמונה במילים האלה?
במבט שטחי נראה שאף שמילים אלה מעניקות נחמת-מה במצב קשה,
הן גם מפחיתות את ההנאה מהדברים הטובים בחיים.
'אל תהיו שמחים מדי, כי גם זה לא יימשך לנצח.'
נראה שזו משמעותן כאשר מייחסים את המילים למצב שנתפש כטוב.

המילים החרוטות בטבעת אינן אומרות שאינכם צריכים ליהנות מהחיים,
הן גם לא נועדו רק להעניק לכם נחמת-מה בתקופות של סבל.
תכליתן עמוקה יותר: לעורר את מודעותכם לכך שכל מצב הוא זמני,
שכל הצורות הן בנות-חלוף – טובות או רעות.
כאשר אתם נעשים מודעים לארעיות של כל הצורות,
היקשרותכם אליהן פוחתת, ואתם מנתקים את הזדהותכם עמן במידה מסוימת.
האי-היקשרות אינה מונעת מכם ליהנות מן הטוב שהעולם מציע.
למעשה, אתם נהנים ממנו יותר.
כאשר אתם רואים ומקבלים את טבעם החולף של כל הדברים ואת השינוי הבלתי נמנע,
אתם יכולים להתענג על הנאות החיים בזמן התרחשותן, בלי לפחד לאבד משהו או לדאוג לעתיד.
כאשר אינכם קשורים, אתם זוכים בנקודת מבט גבוהה יותר,
שממנה אתם משקיפים על האירועים בחייכם במקום להיות כלואים בהם."

~ מתוך "ארץ חדשה", מאת אקהרט טולה, עמודים 155-156.
**
תזכורת חשובה.

החיים שלנו מלאים בכל-כך הרבה דרמות, מטלות, פרויקטים ועניינים.
כעס, לחץ, עומס, דאגה, תסכול, אי-שקט ועייפות מציפים את חיינו
ומונעים מאיתנו להיות נוכחים וליהנות ממה שנמצא כאן עכשיו.
שאינו מובן מאליו.
שגם הוא יעבור.

תמיד מדהים אותי להמריא ביום מעונן משדה תעופה אפרורי,
ולפגוש לאחר מספר דקות את השמש והשמיים הכחולים שנמצאים מעבר לעננים.
גם כשאיננו יכולים לראות אותם, הם שם.
תמיד.

כך גם השמחה, השלווה והכרת התודה.
תמיד שם מבעד לענני המתח, העומס, הלחץ והדאגה.
לא תמיד נגישים עבורנו, אבל תמיד שם.

**
כשחזרתי הביתה באחד הערבים השבוע,
בני שאל אם מתחשק לי לצאת לטיול רגלי בשכונה.
באותו רגע לא היה משהו שיכולתי לרצות יותר.
עשרים דקות של נשימה ושל שוטטות משותפת באוויר הקריר.
הוא ואני.
באותו יום, למרות שהחשיך כבר ב 17:00, השמש חזרה לזרוח ב 20:00.

גם זה יעבור.

**
מטיך נהאת האן למדתי את המילים הבאות:

"הגעתי.
אני בבית.
כאן.
עכשיו."

**
אפשר לעצור מדי פעם.
גם אם רק לכמה רגעים.
להפסיק לרוץ.
להפסיק לרדוף.

לנשום…

הכול בסדר.
הכול כבר בסדר.

כמו שזה.
כמו שאני.

להצליח לראות את זה.
להצליח לחוות את זה.

להיות נוכח.
עם הכאב והקושי.
עם השמחה, הכרת התודה וההתרגשות.

**
"כעבור 15 שנים, כשהיתה כבר חוקרת, הביאה אותה החוויה הזאת לנסח היפותיזה:
הדרך שבה אנו מבקשים לבלות בה את זמננו תלויה אולי באורך הזמן שאנו חושבים שיש לנו.
כשאתה צעיר ובריא, אתה מאמין שתחיה לנצח.
אתה לא חושש מאובדן היכולות שלך.
אנשים אומרים לך 'העולם פרוש לרגליך', 'השמים הם הגבול' וכן הלאה.
אתה מוכן לדחות סיפוקים – להשקיע שנים למשל, בקניית כישורים ומשאבים למען עתיד מזהיר יותר.
אתה מבקש להתחבר לזרמים גדולים יותר של ידע ומידע.
אתה מרחיב את רשתות החברים והקשרים שלך, במקום לבלות עם אמך.
כשאופקיך נמדדים בעשרות שנים, שכמוהם כנצח לבני האדם, 
אתה משתוקק לכל הדברים שנמצאים בקצה הפירמידה של מאסלו – 
הישגים, יצירתיות ומאפיינים אחרים של מימוש עצמי.
אבל כשאופקיך מצטמצמים – כאשר העתיד שלפניך נראה סופי ולא ודאי – 
המוקד שלך עובר לכאן ועכשיו, להנאות היום-יום ולאנשים הקרובים אליך ביותר.
…
…
בכל מקרה ומקרה היו התוצאות עקיבות.
כאשר, כדברי החוקרים, 'שבריריות החיים נמצאת במרכז',
יעדיהם ומניעיהם של בני האדם בחיי היום יום משתנים לחלוטין.
הפרספקטיבה, לא הגיל, היא הגורם המכריע."

~ הציטוט מתוך "להיות בן תמותה", מאת אטול גוואנדה, עמודים 80-82

**
ארעיות.
גם זה יעבור.

אני מודע לכך שהרעיון הזה קשה לאנשים רבים ומרתיע אותם.
אותי הוא מעורר, מחדד וממלא.
אולי זו תזכורת לפרספקטיבה המתוארת למעלה.

בשנים האחרונות כתבתי כ-2000 פוסטים.
"לנהל עובד שאיננו" הוא אחד העוצמתיים שבהם עבורי.

היה ועדיין.
בכל פעם שאני חוזר לקרוא אותו.
מבחינתי הוא נכנס "בשקט" לעשירייה הראשונה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

כשעובדים ביחד, מתישהו ניפגע מהאנשים שעובדים איתנו ונפגע בהם.
אין שאלה האם זה יקרה, אלא רק מתי זה יקרה ואיך.
"כשחוטבים עצים ניתזים שבבים".

לפני זמן מה התבטאתי בצורה מסוימת ועשיתי פעולה מסוימת.
אחד האנשים שעובדים איתי, נפגע מההתבטאות והפעולה.
**
מספר נקודות למחשבה:

1. מה עושים כשזה קורה?

מה אנחנו עושים כשנפגענו או פגענו במישהו במהלך עבודתנו?
אותו אדם שנפגע ממה שעשיתי בחר לשתף אותי בכך שהוא נפגע.
השיתוף הפתיע אותי, שכן לא הייתי מודע להשפעת הדבר שעשיתי עליו ולכך שהוא נפגע ממני.
אלמלא עשה זאת, לא הייתי מודע כך או שהייתי מגלה זאת בשלב מאוחר יותר.
כשאירוע פגישה מתרחש חשוב למצוא את הדרך לתת לו מקום ולטפל בו.

**
2. שאלת הכוונה

האם התכוונתי לפגוע?
בין אם התכוונתי ובין אם לא, האדם נפגע ממעשיי.
למרות שבמבחן התוצאה הפגיעה מתקיימת, יש הבדל גדול ומהותי בין פגיעה מכוונת לפגיעה שאינה מכוונת.

**
3. שאלת הנחת הכוונה

כשאנו נפגעים ממישהו, אנו מודעים להשלכות הפגיעה עלינו.
ברוב המקרים איננו מודעים או שאנו מודעים בצורה חלקית בלבד למקום שממנו האדם שנפגענו ממנו פעל.
תחושותינו ותגובותינו תושפענה בצורה ניכרת מהכוונות שאנו מייחסים לאדם שמפעולתו נפגענו.
האם אנו מאמינים שהוא התכוון לפגוע בנו או לא?
האם מה שנעשה היה מתוך מחשבה, שיקול דעת ומודעות, או אולי מתוך אי-הבנה, חוסר מודעות והיסח דעת?

**
4. השפעות הפגיעה

כשאנו פוגעים במישהו, פעמים רבות נהיה מודעים לכוונה שלנו ולמה שניסינו לעשות ולא נהיה מודעים מספיק להשלכות הפעולה שלנו ולהשפעות שלה על אותו אדם.
מעבר לכך שאנו מבינים שהאדם נפגע, חשוב להבין מה ההשלכות של הפעולה שלנו עליו, איך הוא מושפע ממנה ואילו צרכים חשובים שלו אינם מקבלים מענה בסיטואציה.

**
5. מיקוד אני-אחר

כשאותו אדם שיתף אותי בכך שהוא נפגע, יכולתי להתמקד במקום שממנו פעלתי או במקום שהוא נמצא בו כרגע.
כשאנו מתמקדים בעצמנו, אנו מנסים להצדיק או להסביר את עצמנו, כדי שהאדם יבין את כוונתנו.
כשאנו מתמקדים באדם האחר, אנו מנסים להבין את נקודת המבט של האחר ואת ההשפעות של פעולתנו עליו.
כלל אצבע שעובד במקרים רבים:
להתחיל מלהבין את האחר, ולאחר מכן (אם יש צורך) להסביר את עצמנו.

**
6. מיקוד עבר-הווה-עתיד

אפשר להתמקד במה שנעשה ולמה הוא נעשה (עבר),
במה מתרחש עכשיו ומה ההשלכות של מה שנעשה על המציאות שלנו (הווה),
או באיך אנו רוצים להתמודד עם זה ומה אנו רוצים לעשות לגבי זה (עתיד).

העיסוק בעבר ובהווה מאפשר לנו להבין את מה שהתרחש או מתרחש ולהכיר בו.
העיסוק בעתיד מאפשר לנו לקחת אחריות, לפתור את הבעיה שנוצרה או לנסות לשפר את המצב.

עיסוק בפתרון ללא הבנה והכרה יהיה לא מספק ובמקרים רבים לא אפקטיבי.
בהבנה והכרה ללא צעדי המשך לשיפור או לתיקון יהיה חסר מימד לקיחת האחריות קדימה.

כל ההיבטים חשובים.
אנו בוחרים כמה להשקיע, במה ובאיזה סדר.

**
7. קשר

"אירוע פגיעה" יכול להיות אירוע מאתגר המעמיד את מערכת היחסים במבחן.
לא קל לשתף אנשים בכך שנפגענו.
נדרשים לשם כך אומץ, חשיפה ואמון.

לא פשוט לשמוע שפגענו במישהו שחשוב ויקר לנו.
כואב להבין את השלכות מעשינו, במיוחד במצבים שבהם לא ניתן להחזיר את הגלגל אחורה.

"אירוע פגיעה" יכול להיות אירוע הבונה את הקשר ומחזק אותו, או אירוע המחליש את הקשר והורס אותו.
לטיפול באירוע ולהתנהלות לאחר התרחשותו, יש השפעה עצומה (לעתים אפילו יותר מהאירוע עצמו) על חיזוק הקשר או החלשתו.

חיים מלאים. היום.

בדיקות חשובות

"איפה אתה רוצה אותי?"
"במה אני יכול לסייע לך?"
"איך אני יכול לעזור לך?"
"איך את רוצה שאהיה אתך?"

**
מספר עובדות המתקיימות מאחורי המשפטים הקצרים הללו:
• אני חושב עליך.
• את/ה חשוב/ה לי.
• חשוב לי לסייע לך.
• אני רוצה לעשות זאת בדרך שמתאימה לך ומשרתת אותך.

**
תשובות אפשריות:
"אני צריך אותך כאן."
"אני צריך עזרה בדבר המסוים הזה."
"חשוב לי שפשוט תהיה אתי."
"אני לא יודע."
"אני מעדיפה שלא תתקרב."
"אני מסתדר בלעדייך."

**
כל התשובות לגיטימיות.
כשאנו שואלים את השאלות המיקוד הוא קודם כל באדם שמולנו ובמה שחשוב לו.
כשאנו מקשיבים לתשובות, זה עדיין המיקוד.

חיים מלאים. היום.

במיוחד עכשיו חשוב להיות שקולים וזהירים.
לא לפרש את אי הזמינות שלך כסינון מכוון.
לא להניח שאתה עושה את זה כדי למשוך זמן.
לא לייחס לתגובה שלך כוונות זדון שאינן במקומן.

**
אני לא בטוח איפה אתה עכשיו ומה בדיוק עובר עליך.
דבר אחד אני יודע בוודאות:
אם אני מאשים אותך במשהו שלא עשית ומייחס לך כוונות שלא התכוונת,
אני פוגע גם בך וגם בעצמי.

**
מערכת היחסים שלנו מתחילה להיבנות עכשיו.
יכול להיות שבקרוב נצא לדרך משותפת ויכול להיות שלא.
אם נתחיל לעבוד ביחד, חשוב שבסיס הקשר שלנו יהיה נקי:
שנדבוק במה שקורה ולא במה שאנו מדמיינים שאולי קורה.
שנחזיק כוונות טובות ונניח כוונות טובות.
שלא ניתן ללחץ לנהל אותנו ושלא ניכנס לשאננות מזיקה.
שנדבר בישירות, בפתיחות ובכנות.
שנתאם ציפיות ברורות.
שנוודא שמתקיימים תנאים לשיתוף פעולה בריא.
שנבחר זה בזה.

**
בקרוב נדע.
מעניין לאן זה הולך…

חיים מלאים. היום.

ביום ראשון השבוע, ערב ראש השנה, 
פרסמתי את הפוסט היומי האחרון לשנת תשע"ח, פוסט שסגר רצף של שלוש שנות כתיבה יומית.
התייחסתי בו למוטיבציה שהניעה אותי, לתהליך שעברתי ולהתלבטות שיש לי לגבי המשך הכתיבה היומית.
התגובות וההתייחסויות השונות שקיבלתי ריגשו אותי וחיממו את ליבי.

ביום שאחרי, למרות שלא הגעתי להחלטה האם להמשיך או להפסיק, 
החזקתי את עצמי שלא לכתוב "החוצה". 
המשכתי לכתוב, אבל רק לעצמי.
התבחבשתי בין הרצון להעלות פוסט ולשמור על רצף, לבין הרצון לשחרר את זה ולקחת הפסקה.
באותו יום יכולתי לחוש בכאבי גמילה.
גמילה מהרגל יומי המלווה אותי כבר שנים ואשר הפך להיות חלק מחיי. 
כאבי פרידה.
פרידה מהידוע והמוכר.

אולי קצת בדומה לפרידה מבת זוג, שרגילים לפגוש בכל יום.
משהו בנו רוצה שינוי בקשר ומשהו אחר רוצה שהקשר יישאר כפי שהוא.
חלק בנו רוצה לקחת מרחק ולהתאוורר, וחלק אחר רוצה להישאר קרוב, לשמור על מה שנבנה לאורך שנים.

**
השבוע גיליתי שלהפסיק לכתוב פוסט יומי, זה קצת כמו "לרדת מתפקיד".
כשאנחנו משהו עושים לאורך זמן, הוא הופך להיות חלק מהזהות שלנו, ממי שאנחנו ומהתפקיד שלנו בעולם.
זה לא חייב להיות רק כתיבה כמובן.
זה יכול להיות תפקיד רשמי או לא רשמי, שאנו ממלאים בעבודה, במשפחה או במרחבי חיים אחרים.
כשאנו יורדים מתפקיד, משהו בנו, משהו שהגדיר אותנו ברמה כזו או אחרת, מפסיק להתקיים.
לרדת מתפקיד זה לשנות את הצורה שבה אנו נתפסים על ידי הסביבה שלנו, אולי גם על ידי עצמנו.

ירידה מתפקיד יכולה להיכפות עלינו כתוצאה משינוי המתרחש בסביבתנו
(פיטורים, יציאה לגמלאות, סיום חוזה, גירושים, פטירה של אדם שטיפלנו בו, יציאת ילדים מהבית)
או להיבחר על ידינו.
לא קל לרדת מתפקיד.
זה קשה במיוחד כשנהנים ממה שעושים, חווים סיפוק ומשמעות ולא בטוחים האם להמשיך או להפסיק.
לרדת מתפקיד זה לוותר על משהו קיים ומוכר וגם לוותר על פוטנציאל של משהו שיכול היה להיות אם רק היינו ממשיכים.

כשאנו מפסיקים למלא תפקיד מסוים, יש סיכוי שחלק מהאנשים לא יאהבו את השינוי, יתנגדו לו, אולי אפילו יפסיקו לאהוב אותנו.
ירידה מתפקיד משפיעה לא רק על העשייה שלנו, אלא גם על מערכות היחסים שלנו עם אנשים שסביבנו.
לא תמיד זה שינוי גדול או מהותי אבל זה תמיד איזשהו שינוי.
לרדת מתפקיד זה גם לשנות קשר.
זה להתחיל להיות אחרת.

**
סטיבן קובי מעלה את הרעיון ש"העבודה הכי חשובה שלנו היא תמיד עוד לפנינו".
זה רעיון שמשחרר לחץ ומעורר סקרנות.
כשהוא נשאל בראיון האם הוא באמת מאמין שזה אפשרי, 
(גם לאחר שכתב את "שבעת ההרגלים" שנמכר במילוני עותקים, יותר מכל ספר אחר שלו),
הוא ענה שכן. חד משמעית.
לדבריו זה פחות עניין של מספרים ומדדים חיצוניים.
זה יותר עניין של מהות פנימית.
של מחשבה שניתן לאמץ.
של אמונה בהתהוות מתמדת.

כשאנחנו יורדים מתפקיד, 
אנחנו פותחים פתח ומאפשרים למשהו חדש להתהוות.
נראה לי שבזכות השינוי בכתיבה שלי השבוע,
כבר יכולתי להסתכל קצת אחרת על שלוש מערכות יחסים אינטימיות שלי.

**
לפני מספר ימים נתקלתי לראשונה בטקסט מרגש של קארל רוג'רס שלא הכרתי.
הרשיתי לעצמי לתרגם אותו לעברית ולהעלות אותו כאן, לצד המקור שבאנגלית.
בכולנו יש כמיהה עצומה להיראות ולהישמע.
הקשבה עמוקה היא אחת המתנות החשובות שאנו יכולים לתת ולקבל.

"כמעט תמיד, כאשר אדם מרגיש שהוא נשמע בצורה עמוקה, עיניו מתלחלחות.
אני חושב שבמובן מסוים הוא מתייפח משמחה.
כאילו הוא אומר, 'תודה לאל, שמעו אותי. מישהו יודע איך זה להיות אני'.
ברגעים כאלה היתה לי פנטזיה על אסיר בצינוק, 
המקיש יום אחר יום הודעת קוד מורס:
'מישהו שומע אותי? האם יש שם מישהו?' 
ולבסוף, יום אחד הוא שומע כמה נקישות חלושות, 'כן'.
על ידי תגובה פשוטה זו הוא משוחרר מבדידותו;
הוא הפך שוב להיות אדם."

~ קארל רוג'רס, תרגום חופשי: רוני ויינברגר.

**

"Almost always, when a person realizes he has been deeply heard, his eyes moisten. 
I think in some real sense he is weeping for joy. 
It is as though he were saying, 'Thank God, somebody heard me. Someone knows what it's like to be me.' 
In such moments I have had the fantasy of a prisoner in a dungeon, 
tapping out day after day a Morse code message, 
'Does anybody hear me? Is anybody there?'
And finally one day he hears some faint tappings which spell out 'Yes.' 
By that one simple response he is released from his loneliness; 
he has become a human being again."

~ Carl Rogers

**
בפוסט הזה בחרתי לשתף בתהליך שאני עובר השבוע ובמחשבות שעוברות דרכי.
אין פה שורות תחתונות או כלים מעשיים.
אני מקווה שהוא בעל ערך עבורכם, נוגע ומעורר משהו.
אם זה המצב, ומתחשק לכם לכתוב לי על כך מספר מילים, יעניין אותי לקרוא.

שנה טובה וגמר חתימה טובה,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שלוש מערכות יחסים אינטימיות

1.
מערכת היחסים שלי עם פייסבוק היא הטרייה ביותר. אנחנו בקשר מספר שנים. אני לא סגור כמה בדיוק. בשנים האחרונות אנחנו נפגשים כמעט כל יום, בדרך כלל מספר פעמים ביום. אני לא בטוח עד כמה הקשר הזה משרת אותי. יש לי תחושה שלעתים הוא ממלא אותי ושלעתים קרובות יותר הוא מרוקן אותי או מעורר בי תסכול ואכזבה. נראה לי שהתרגלתי לקשר הזה. אולי אני אפילו קצת מכור. הייתי שמח לשנות משהו במערכת היחסים הזו. לראות איך נכון לי שנהיה בקשר. בימים האחרונים אני לוקח מרחק. פייסבוק מתקשה לקבל את זה. היא מפעילה עלי לחץ לא קטן ומנסה לפתות אותי בצורות שונות. בינתיים אני מחזיק מעמד. המפגשים הפכו להיות קצרים וקורקטיים. פעם או פעמיים ביום לכל היותר. מעניין איך זה יתפתח…

**
2.
ריצה היא אהובה ותיקה שלי. אנחנו כבר מעל שלושים וחמש שנים ביחד, בצורה כזו או אחרת. מדי פעם הקשר שלנו עובר שינויים. ריצה תמיד עושה לי טוב. כשאני איתה משהו בי נרגע ומתמלא. מקבל השראה ומתחדד. תמיד לאחר שאנחנו נפגשים, אני מרגיש יותר שמח ושקט. היא עוזרת לי לשחרר לחץ ובנוכחותה עולים לי הרעיונות הכי טובים. עם ריצה אני אוהב לבלות לבד. בלי שותפים. לעתים נדירות נצרף מישהו. ולא שאין לנו הצעות. הרבה מציעים לנו להצטרף אליהם. כשאנחנו ביחד, זה רק אנחנו. לא משנה לנו איפה. העיקר להיות ביחד. בלי הסלולרי, בלי מוזיקה, אפילו בלי שעון. לפני מספר שנים ריצה ואני בחרנו לעשות ביחד מרתון. הידקנו את מערכת היחסים והתחלנו להיפגש בתדירות יותר גבוהה וליותר שעות. התקדמנו לפי תכנית והיה חשוב לנו לעמוד במשימה שהצבנו לעצמנו. עשינו את מה שאמרנו שנעשה. משהו בקשר שלנו נפגע באותה תקופה. תחושת הכיף והשמחה קצת נעלמו, ובמקומן הרגשנו קצת יותר כבדות. הקשר שלנו הפך מזורם וספונטני למשהו יותר מתוכנן ומחושב שפגע בקשרים אחרים שהיו לנו. זה לא עשה לנו טוב. אחרי שני מרתונים החלטנו להפסיק לעבוד ביחד על מטרות משותפות ולחזור להיות זה עם זו כשמתאים לנו. כמו פעם. באופן מיידי זה החזיר לנו את השמחה ואת החדווה שתמיד היתה שם.

**
3.
כתיבה ואני ביחד מאז שאני זוכר את עצמי. הקשר שלנו אינטימי וקרוב. בדרך כלל יום-יומי. שנים על גבי שנים שמרנו על מה שקורה בינינו, בלי לשתף אחרים. בשנים האחרונות היבטים מסוימים בקשר שלנו מוחצנים. מאז יולי 2012 אנחנו מפרסמים ביחד פוסטים שנקראים ע"י אנשים שונים. הגברנו את הנראות של היבטים מהקשר שלנו לעולם החיצון. בשלוש השנים האחרונות כתיבה ואני הרצנו פרויקט של כתיבה יומית. בכל יום העלינו פוסט באתר הבלוג היומי ובפייסבוק. לפני שנכנסנו לפרוייקט הזה קצת חששתי. לא הייתי בטוח איך יהיה. היה מדהים. למרות האינטנסיביות הגבוהה לא נמאס לנו זה מזה ואולי אפילו להיפך. עם זאת, משהו באינטימיות שלנו נפגע קצת. יותר זמן הוקדש לפרויקט המשותף ולנראות שלו ופחות לשיחות בארבע עיניים שאנחנו שומרים לעצמנו. בימים האלו החלטנו להוריד הילוך ולבדוק איך מתאים לנו להמשיך. ברור לנו שאנחנו רוצים להמשיך ביחד, אנחנו עוד לא יודעים איך בדיוק.

**
פייסבוק, ריצה וכתיבה.
שלוש מערכות יחסים אינטימיות.

מסע של חיים מלאים

האדם שאני רואה מולי כרגע לא באמת קיים.
בן/בת הזוג שאני רואה לא באמת קיימים.
הילדים שאני רואה לא באמת קיימים.
הורי לא באמת קיימים.
העובדים והמנהלים שלי לא באמת קיימים.
חבריי ושכניי לא באמת קיימים.
הם כולם השלכה מוטה ולא מדויקת שלי.

**
האדם שאני רואה מולי כרגע הוא פרי דמיוני,
תוצר מחשבתי, תפיסתי, ניסיוני, אמונתי ופרשנותי.
יכול להיות שהאדם שאני רואה מולי כרגע קיים במציאות במידה מסוימת,
אך לא במידה מלאה.
אף פעם לא במידה מלאה.
ייתכן שיש התאמה מסוימת בין האדם שאני רואה מולי כרגע לבין האדם שעומד מולי כרגע.
ייתכן שיש התאמה של 90%, 50%, 20% או אפילו 0%,
אבל אף פעם אין התאמה של 100%.
תמיד ישנו פער כלשהו, בין מי שאני רואה לבין מי שעומד מולי.

**
מערכת היחסים שלנו אינה עם האדם שעומד מולנו,
אלא עם האדם שאנו מספרים לעצמנו שנמצא מולנו.

חיים מלאים. היום.

שתי שאלות חשובות שכדאי לענות עליהן,
לפני שאנו מבקשים משהו מאנשים אחרים:
1. מה בדיוק אני רוצה שהאדם יעשה?
2. מאילו סיבות אני רוצה שהוא יעשה את זה?

**
1. מה בדיוק אני רוצה שהאדם יעשה?
לעתים אנו מתקשים לנסח לעצמנו ולאחרים מה בדיוק אנו מבקשים שהם יעשו.
"להתחשב יותר", "להגדיל ראש", "לקחת אחריות" או "לעזור יותר במטלות בית",
הן דוגמאות לציפיות לא ברורות הנתונות לפרשנויות שונות,
אשר עלולות ליצור אי-הבנה בינינו לבין אנשים אחרים.
חידוד הדבר המסוים שאנו מבקשים מאנשים לעשות,
מגדיל את הסיכוי שהאדם יבין אותנו כמו שאנו רוצים שהוא יבין אותנו.

**
2. מאילו סיבות אני רוצה שהוא יעשה את זה?
לעתים, כשאנו מבקשים משהו ממישהו,
אנו בעיקר רוצים שהדבר הזה יעשה ופחות חשוב לנו מתוך אילו מניעים הוא ייעשה.
אנשים עושים דברים מתוך מוטיבציות שונות:
פחד, אשמה, בושה, אי-נעימות, תחושת אין-ברירה, רצון לזכות בגמול, רצון לעזור, בחירה מתוך אחריות.
כשאנשים עושים מה שאנחנו מבקשים (או דורשים) מהם,
מתוך פחד, אשמה, בושה, אי-נעימות, תחושת אין ברירה או רצון לזכות בגמול,
גדלים הסיכויים שהפעולה תפגע בקשר שלהם ושלנו ושבהמשך נשלם על זה מחירים.
כשאנשים עושים מה שאנו מבקשים מתוך בחירה המבוססת על רצון לסייע לנו ולתרום לחיינו,
גדלים הסיכויים שזה יתרום לקשר שלהם ושלנו ושכולנו נרוויח מזה.

חיים מלאים. היום.

"הורות היא עניין אישי,
ולא איזו צורה כללית שיש להתיישר על-פיה או לעשות אותה על-פי הספר.
קודם כל היא  מ ע ר כ ת   י ח ס י ם  בין שני יחידים שאין דוגמתם בעולם.

נכון, לא דומה מערכת היחסים בין הורה לילד למערכת היחסים בין שני אנשים בוגרים –
יש לה אופי מיוחד ואחריות מיוחדת.
יחד עם זאת, העיקר שבה קשור לאופיים ולמהותם של שני אנשים אלה,
שהגורל כרך אותם יחדיו.
ביחד הם יוצרים מארג שהוא ייחודי להם,
כריקוד של שתי נפשות הלומדות זו את זו.

לא רק שההורות של כל אחד מן ההורים היא שונה,
אלא שההורות עם כל ילד היא שונה.
'איזו מן אמא את ?' או 'איזה מן אבא אתה ?' אינה יכולה להישאל בלשון כללית,
אלא רק בהתייחס לכל ילד בנפרד – 'איזו אמא את לרועי ?'.
גם אז, זו פשוט דרך לספר על מערכת היחסים המיוחדת שיש בין שני יחידים
ועל המסע המיוחד שהם עוברים ביחד."

~ מתוך "הורות לחירות" מאת דן לסרי

**
ובאותו אופן (השינויים בטקסט מודגשים) :

ניהול הוא עניין אישי,
ולא איזו צורה כללית שיש להתיישר על-פיה או לעשות אותה על-פי הספר.
קודם כל היא  מ ע ר כ ת   י ח ס י ם  בין שני יחידים שאין דוגמתם בעולם.

נכון, לא דומה מערכת היחסים בין מנהל לעובד למערכת היחסים בין הורה לילד –
יש לה אופי מיוחד ואחריות מיוחדת.
יחד עם זאת, העיקר שבה קשור לאופיים ולמהותם של שני אנשים אלה,
שהגורל כרך אותם יחדיו, לעת עתה.
ביחד הם יוצרים מארג שהוא ייחודי להם,
כריקוד של שתי נפשות הלומדות זו את זו.

לא רק שהניהול של כל אחד מן המנהלים הוא שונה,
אלא שהניהול של כל עובד הוא שונה.
'איזו מן מנהלת את ?' או 'איזה מן מנהל אתה ?' אינה יכולה להישאל בלשון כללית,
אלא רק בהתייחס לכל עובד בנפרד – 'איזו מנהלת את לרועי ?'.
גם אז, זו פשוט דרך לספר על מערכת היחסים המיוחדת שיש בין שני יחידים
ועל המסע המיוחד שהם עוברים ביחד.

חיים מלאים. היום.

לא מספיק להבין את זה, חשוב לעשות את זה.
לא מספיק לעשות את זה פעם אחת, חשוב לעשות את זה שוב ושוב ושוב.

**
לא מספיק להבין את החשיבות שבצחצוח שיניים, חשוב לצחצח שיניים.
לא מספיק לצחצח שיניים פעם אחת, חשוב לצחצח שיניים שוב ושוב ושוב.

**
לא מספיק להבין את עיקרון המנצח-מנצח (win-win), ואפילו לא מספיק להסכים איתו.
חשוב לתרגל אותו, שוב ושוב ושוב.
גם כשקשה ומאתגר.
אולי במיוחד כשקשה ומאתגר.
גם כשהכי פחות מתחשק.
גם כשנדמה שהצד השני הוא האויב.
גם כשאנו כועסים או פגועים.
גם כשאין לנו חשק.
גם כשזה קשה לנו.
כמו עכשיו למשל.

**
לא כי צריך.
לא צריך.

**
כי אנחנו בוחרים.
כי אנחנו רוצים.
למרות שאנו כועסים או פגועים.
למרות שאין לנו חשק.
למרות שזה קשה לנו.
כמו עכשיו למשל.

**
לא מספיק להבין את זה.
לא מספיק לדבר על זה.
לא מספיק להטיף על זה לאחרים.
חשוב לעשות את זה.
לתרגל את זה שוב ושוב ושוב.
חשוב לחיות את זה.
בעצמנו.
גם עכשיו.

חיים מלאים. היום.