תגית: מוות

אנשים גוססים

איך היית מגיב אם היית יודע שהנהג שנדחף לך בפקק גוסס?
איך היית מגיבה אם היית יודעת שהעובד או המנהל שמעצבנים אותך גוססים?
איך היית מתייחס לבן משפחה או חבר אם היית יודע שהוא גוסס?
במה היית מתמקדת אם היית יודעת שאת גוססת?

**
האמת היא שהוא גוסס.
גם היא גוססת.
גם הם וגם אנחנו.
לכולנו יש מחלה ממארת.
היא נקראת "חיים".
שעון החול שלנו זולג בעקביות מיום היוולדנו.
בעוד רגע (או כמה שנים) זה ייגמר.

חיים מלאים. היום.

"אנו דומים לא מעט לסרטן.
בעל חיים זה גדל תוך שהוא מפתח שורה של שריונים קשים המגינים עליו, ומשיר אותם מעליו בזה אחר זה.
בכל פעם שהוא גדל ומתרחב מבפנים, הוא מוכרח להפטר מן השריון המגביל אותו.
תקופת מה הוא נותר ערום ופגיע, עד שגדל שריון חדש ומחליף את קודמו.
גם אנו חייבים להשיר מעלינו שריון מגן בעת שאנו עוברים משלב אחד בתהליך הגידול למשנהו.
גם אנו נשארים תקופת מה עירומים ופגיעים – ועם זאת תופחים וגדלים, ומסוגלים להתפשט בכוונים שלא ידענום לפנים.
הסרת השריון עשויה להימשך שנים אחדות ואף יותר.
עם זאת, בכל פעם שאנו מגיחים ונחלצים מתוך מעבר ממעברי חיינו, אנו פותחים בתקופה ארוכה ויציבה יותר,
שבה אנו יכולים לצפות לשלוות נפש מסוימת ולהחזיר לעצמנו את תחושת איזוננו."

מתוך "מעברים" / גייל שיהי

**
הנה זה מגיע שוב:

לקלף עוד חלק מהשריון שלנו.
להסכים להיות קצת יותר חשופים.
לבחור להיות קצת פחות מוגנים.
לשחרר חלק מהשליטה שדמיינו שיש לנו.
לעבור דרך חוסר הוודאות.
לתהות לאן כל זה הולך. האם זה מה שנכון לנו??
לחוש בדפיקות הלב המואצות.
להיות עם ההתרגשות, השמחה והתקווה.
להיות עם הקושי, הכאב והחשש.
לפחד ללכת לאיבוד.
לפחד להיכשל.
לפחד להיפגע.
לפחד למות.
לא לדעת.
להתבחבש.
ליפול.
לקום.
להמשיך לנוע.
לגלות.
לגדול.
להשתנות.

חיים מלאים. היום.

רב חסידי קשיש ישב בחברת תלמידיו ושאל אותם איך אפשר לדעת שהלילה נגמר והיום עלה,
שהגיעה שעת תפילות השחרית החשובות.
"כשאתה יכול לראות מרחוק בעל חיים ולהבדיל האם זו כבשה או כלב," ענה אחד התלמידים.
"לא בדיוק," אמר הרבי.
"אני חושב שזה כשאני יכול לראות את הקווים על כף ידי," אמר תלמיד אחד.
"לא בדיוק," אמר הרבי.
"אולי זה כשאני יכול להביט בעץ ולדעת אם זה עץ אלון או עץ אגס?" תהה תלמיד שלישי.
"לא," אמר הרבי.
"אז איך אתה יודע, רבנו?" שאלו התלמידים.
"אני יודע שיש די אור כשאני יכול להביט בפניו של גבר או אישה
ולראות שהוא אחי או אחותי. עד אז, עדיין חושך."

הקטע מתוך "הלב הנבון" מאת ג'ק קורנפילד (עמוד 415).

**
השבוע פגשתי עשרות (אולי מאות) גברים ונשים.
נעתי בין אור לחושך ובין חושך לאור לסירוגין.
לעתים ראיתי "אחים ואחיות", לעתים ראיתי "אויבים ואויבות", ולעתים "זרים וזרות".

על השבוע הזה אני יכול לכתוב ספר. 
מהשבוע הזה אני יכול להפיק לקחים לשנה שלמה.
בשבוע הזה פגשתי המון כאב והמון שמחה. 
חיים ומוות, שיפוטיות וחמלה, ריחוק וקרבה, תקיעות ותנועה.
גם בתוכי וגם סביבי.
אחרי השבוע הזה מתחשק לי לנוח שבועיים.

**
כשהייתי בן 16 או 17, פגשתי לראשונה מוות של מישהי בגילי.
סרטן אלים התגלה בראשה של נועה שרמן, חברה מהשכבה בתיכון.
שבועות ספורים מרגע הגילוי נועה נפטרה.

השבוע, פחות או יותר באותו גיל, בנותיי פוגשות את זה בתיכון שלהן.
רונאל טבדיס בת ה-15 נאבקת כבר כשנה וחצי בסרטן מוח אלים.
לאחרונה חלה החמרה במצבה.
טיפול מיוחד הניתן בבית חולים בדרום קרוליינה יכול להציל את חייה.
רונאל ומשפחתה יצאו השבוע בעזרת עמותת "רחשי לב" בקמפיין לגיוס עלות הטיפול, כחצי מיליון שקלים.
פרטים נוספים ואפשרות לתרום (בכרטיס אשראי, טלפון או העברה בנקאית) בקישור הבא.

לתרומות:
– בטלפון: 1800-28-11-28
– לתרומה בטופס מאובטח באינטרנט (בחרו "מצילים את רונאל")
– העברה בנקאית: בנק מרכנתיל (17) סניף 740 חשבון 45067 ע"ש "רחשי לב – מצילים את רונאל"
– לבירורים: לירן 0523698660

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

נקודת ההיפוך

היום, 21 לדצמבר,
הוא היום הכי קצר והלילה הכי ארוך בשנה.
החמה זרחה רק ב 6:37 ותשקע כבר ב 16:40.

היום, 21 לדצמבר,
הוא היום שבו משתנה המגמה.
קשה להבחין בכך.
שינויים קלים בלבד,
הבדלים של דקות בודדות.

ובכל זאת, היום הרשמי הראשון של החורף
הוא גם היום שבו נולדים האביב והקיץ.
אפשר להתחיל לחגוג.

**
סיפרת לי אתמול על מה שאת עוברת בימים האחרונים.
על שינוי המגמה שאת בוחרת לייצר.
במיוחד עכשיו, בעיצומה של תקופה מלאת כאב,
היה חשוב לך להרים את הראש
ולעשות משהו עבור מישהו.

חיים גדולים מתחילים בכאב.
סוף הוא תמיד גם התחלה.
אפילו כשקשה להבחין בזה.
גם כשזה לא מרגיש כך.

חיים מלאים. היום.

"בכל זרע של פגישה חבוי פרי סיומה.
לא בתום הפגישה היא תיוולד, הפרידה,
כי אם בראשיתה.
לידת השאיפה היא מות הנשיפה.
מות הנשיפה היא לידת השאיפה.
פגישה היא מגע
ומגע הוא החיים 
וחיים הם תנועה 
ותנועה היא שינוי
ושינוי הוא פרימה 
ופרידה.
כי פרידה היא 
פגישה, ואי אפשר 
אחרת.
ואף
על 
פי 
כן
געגוע."

את הקטע הזה, שכתבה ד"ר נעמה אושרי, מצאתי אתמול בעמוד "שותפים למסע"…

**
הוא התחבר לי למספר דברים שקרו השבוע.
התחלות, סיומים, שינויים…
התרחשות והתהוות מתמדת…
זרעים ופירות…

רשימה חלקית:

השבוע התחלנו להיפרד ממישהי יקרה ואהובה שעבדה אתנו בתקופה האחרונה.
היא מסיימת לימודים וממשיכה הלאה.
המקום שאנו נמצאים בו היום כצוות, שונה מאוד מהמקום שהיינו בו כשהיא הגיעה.
התרומה שלה לשינוי שעברנו גדולה ומובהקת.
איני בטוח עד כמה היא מבינה את זה…

השבוע מישהי עדכנה אותנו שהיא מתכננת לעזוב בעוד כחודשיים.
מבאס. מפתיע. 
העדפנו שזה לא יקרה.
סיום תקופה משמעותית של כמה שנים ביחד.

השבוע מישהו קיבל מאתנו הצעת עבודה.
אם הוא יגיד "כן", זו תהיה התחלה של תקופה משותפת חדשה.
ואולי לא בדיוק התחלה… 
אולי המשכיות אחרת.

השבוע פגשנו שתי מועמדות חדשות במהלך ראיון עבודה.
לא הכרנו לפני כן. 
עד המפגש, לא היינו קיימים בעולמם של האחר/ת.
אני ממש ממש מקווה שנתחיל לעבוד ביחד בקרוב.

**
בתחילת השבוע נזכרתי בקטע שהעליתי לפני כשנה וחצי.
פוסט אחד מתוך מאות שכתבתי בשנים האחרונות.
אחד הקטעים הכי יקרים לליבי.
תזכורת חשובה לחיים.

מוזמנים לקרוא:

"לנהל עובד שאיננו"

שום דבר אינו מובן מאליו…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

 

א. דברים שאפשר להספיק בחצי שעה:
לעמוד בפקק.

**
ב. דברים שאפשר להספיק בחצי שעה:
פגישת עבודה קצרה.

**
ג. דברים שאפשר להספיק בחצי שעה:
לאכול ארוחת צהריים.

**
ד. דברים שאפשר להספיק בחצי שעה:
לצפות בחצי פרק של "משחקי הכס".

**
ה. דברים שאפשר להספיק בחצי שעה:
להתכנס.
להתחבק.
לומר קדיש.
כמה פעמים.
להספיד.
ילדה. ואישה.
לסחוב ארונות מכאן לשם.
אחד רגיל ואחד קטן.
לומר קדיש.
אל מלא רחמים.
לקבור.
אם. ובת.
להניח פרחים.
לשים אבנים.
להתחבק.
להיפרד.

חיים מלאים. היום.

א. אבא שלך

השבוע גם אתם קיבלתם את הבשורה.
הגילוי.
בוקר אחד או אחה"צ אחד.
החיים שלפני הבדיקה השגרתית.
החיים שאחרי אותה בדיקה.
ימים ראשונים.
הלם של התחלה.
חוסר וודאות, טלטלה, פחד.
עדיין לא ברור מה ואיך.
רבים היו שם לפניכם.
רבים נמצאים שם עכשיו.
רבים יצטרפו בהמשך.
בהצלחה עם זה…

**
ב. חתונה

עשרות רבות של אנשים הגיעו מקרוב ומרחוק
במטרה לחגוג אתך ביום רביעי השבוע.
לשמוח אתך.
לשמח אותך.
כי הם אוהבים אותך.
כי הם מעריכים אותך.
כי חשוב להם להיות אתך ביום המיוחד הזה.
זה לא משהו שאפשר לקנות בכסף או במעמד.
זה מעבר למספר המוזמנים או לסכום ההמחאות.
זו זכות השמורה רק לאנשים מסוימים.
את אחת מהם.
מגיע לך.

**
ג. שיעור בעסקים

דימה ובר מוכרים לימונדה ברחוב.
מרכז העיר.
יום שישי.
חם.

"רוצה לימונדה קרה?"
"כן, כמה עולה?"
"5 שקלים לכוס, אבל לך זה ב-3 אחרי הנחה."
"אחלה, תן לי ב-5."

90% מהלקוחות של דימה ובר, 
בחרו לוותר על ה"הנחה" ולקנות במחיר מלא.

מה גורם לאדם לשלם יותר ולקנות ללא הנחה, למרות שהיא כבר שלו?
1. מאפשרים לו לבחור.
2. הוא יכול להרשות לעצמו.
3. הוא רוצה לפרגן למוכר או לתמוך במטרה חשובה עבורו.

על העיקרון הזה TOMS בנו עסק בינלאומי רווחי הדואג גם לילדים יחפים.
שלם על שני זוגות.
קח אחד לך, אנחנו נשלח את השני לילד יחף.

**
ד. או טו טו זה מסתיים

לפני קצת פחות משנה התחייבת לעשות את זה.
החלטה של רגע בפרץ של התלהבות.
מצאת עצמך משקיעה בזה המון.
לא דמיינת למה את נכנסת.
גם כשהיה מאתגר, לא ויתרת.
עשית את זה במסירות שבוע אחר שבוע.
בעוד כמה ימים זה מסתיים.
זה אחד מתוך המון דברים שאת עושה.
לא הכי גדול או חשוב או משמעותי שבהם.
ועדיין… היתה לזה השפעה.
נגעת בהרבה אנשים.
שימחת הרבה אנשים.
אני אחד מהם.

קל לפספס את זה.
קל לקחת את זה כמובן מאליו.
תודה על זה.
שאפו ענק.

**
ה. חמש תזכורות שמתאמצים לשכוח

נתקלתי בטקסט הזה השבוע והוא תפש את תשומת לבי.
נכתב במקור ע"י טיך נהאת האן באנגלית.
זהו תרגום חופשי שלי לעברית:

"בדרך הטבע, אני אזדקן. אין מנוס מזקנה.
בדרך הטבע, אני אחלה. אין מנוס ממחלה.
בדרך הטבע, אני אמות. אין מנוס ממוות.
בדרך הטבע, כל היקר לי וכל אלו שאני אוהב ישתנו. אין מנוס מפרידה.
מעשי הם רכושי האמיתי היחיד. אין מנוס מהשלכות מעשי. מעשי הם הקרקע לרגלי."

את הפוסט המלא (כולל הקטע המקורי באנגלית) ניתן לקרוא באתר הבלוג היומי שלי.

תמצאו שם גם את "שיחת-לב", "יום בעל משמעות", "התחלה היא רק מילה" ועוד.

אם הקטע הזה נוגע בכם,
אולי יעניין אתכם לבקר גם באתר "בית קשב" שגיליתי השבוע תוך כדי שוטטות.
מאיר זוהר אסף ותירגם חומרים רבים ברוח הזו (בודהיזם, קרישנמורטי ועוד).

**
ו. הרצאת "פיתוח קריירה בעולם החדש"

קרוב ל- 300 משתתפים כבר נרשמו להרצאה הוירטואלית-חינמית הזו.
"פיתוח קריירה בעולם החדש" תתקיים ביום רביעי הקרוב 26/7/17 בשעה 21:00, הקלטה תישלח לכל הנרשמים.
בתחילת השבוע אשלח פרטי התחברות לנרשמים.
עדיין ניתן להירשם.

פרטים מלאים והרשמה כאן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

חמש התזכורות / טיך נהאת האן

1. בדרך הטבע, אני אזדקן. אין מנוס מזקנה.
2. בדרך הטבע, אני אחלה. אין מנוס ממחלה.
3. בדרך הטבע, אני אמות. אין מנוס ממוות.
4. בדרך הטבע, כל היקר לי וכל אלו שאני אוהב ישתנו. אין מנוס מפרידה.
5. מעשי הם רכושי האמיתי היחיד. אין מנוס מהשלכות מעשי. מעשי הם הקרקע לרגלי.

**
The Five Remembrances / Thich Nhat Hanh

1. I am of the nature to grow old. There is no way to escape growing old.
2. I am of the nature to have ill health. There is no way to escape ill health.
3. I am of the nature to die. There is no way to escape death.
4. All that is dear to me and everyone I love are of the nature to change. There is no way to escape being separated from them.
5. My actions are my only true belongings. I cannot escape the consequences of my actions. My actions are the ground upon which I stand.

**
כעת, כשאני חווה וזוכר/ת את זה :

מה חי בי כרגע…?
מה חשוב לי עכשיו…?
לאן אני מפנה את תשומת לבי כרגע …?
עם מי ואיך אני בוחר/ת להיות היום…?
מה אני בוחר/ת לעשות כעת…?

חיים מלאים. היום.

אתמול בבוקר,
אבא אחד יצא מביתו ולא חזר.

אתמול בבוקר,
אבא אחר יצא מביתו וחזר.

**
אתמול בערב,
ילד אחד שיחק עם אבא שלו ואכל אתו ארוחת ערב.

אתמול בערב,
ילד אחר, לא.

**
היום.
עכשיו.

חיים מלאים. היום.

ט. חגגה יום הולדת עגול לפני מספר שבועות.
כזה שמעורר מחשבות ותהיות.
השבוע כשנפגשנו היא שיתפה אותי בשאלות שמלוות אותה לאחרונה:
"זהו…? זה כל מה שיש….?
זה כל הסיפור הגדול שנקרא חיים.. ?"

התשובה שלי היא שאולי.
כנראה שזה הכול.
ו"זה", זה מה שאנחנו מחליטים.
המשמעות שאנו בוחרים.
קו הוא לא יותר מאוסף של נקודות.
אולי חיים הם לא יותר מאוסף של רגעים.

**
הסדנה אתמול תוכננה להתחיל בשעה 11:00.
למעט משתתפת אחת שהקדימה בשתי דקות,
ראשוני המשתתפים התחילו לזרום בנינוחות בשעה 11:10.
בשעה 11:25 החדר היה עדיין חצי ריק,
כשחלק מהמשתתפים מדברים להם להנאתם בחוץ.
אחראית הקבוצה ביקשה שאתחיל.
יצאתי החוצה והודעתי למשתתפים שאני מתחיל עכשיו.

"אני עדיין מתלבט", אמר לי בחיוך אחד הלא-משתתפים-בינתיים, "….כדאי לי?"
"בחירה שלך, " עניתי, "רק תחליט בשניות הקרובות,
כי ברגע שאסגור את הדלת אני מבקש לא להיכנס עד ההפסקה הבאה,
כדי לא לפגוע במהלך הסדנה."

הדבר הכי קל בעולם זה להפוך אותו ואותם ל"אויבים" שלי,
לתת לשיפוטים ולפרשנויות שלי לנהל אותי ולהשפיע על כל מהלך הסדנה.

כשהתחלנו, דקה לאחר מכן, שיתפתי אותם במה שחי בתוכי כרגע.
גם כדי שיכירו וגם כדי להגביר את הנוכחות שלי.

זה עשה את העבודה ויצר את החיבור.
היתה סדנה מרגשת, מהנה, משמעותית.

לשמחתי, וגם לשמחתו (כך הוא שיתף אותי בסוף המפגש),
המתלבט בחר להיכנס. 

באותו רגע הצליח לי.
לא תמיד מצליח לי.

**
בפעם הראשונה שמגיעים ל"שבעה",
לא כל-כך יודעים איך זה יהיה.
מדמיינים את כולם בוכים ועצובים כל הזמן.
אחרי ש"צוברים ניסיון" כבר יודעים,
שלצד הכאב והעצב, פוגשים בשבעה גם צחוקים, סיפורים וכיף של ביחד.
זה חלק מהעניין.

כשח. התקשרה אלי לפני מספר שבועות,
היא סיפרה לי שהיא רכזת קבוצה של נפגעי פעולות טרור,
של גברים ונשים שהוריהם נרצחו בפיגועים.
"זו הסיירת של נפגעי הטרור…", היא הוסיפה,
"מה שמשותף לחברות וחברי הקבוצה,
זה שהם איבדו את שני הוריהם."

בדומה ל"שבעה" ראשונה,
לפני שפגשתי אותם לא כל-כך ידעתי איך זה יהיה.
ומעבר לכך, מה כבר יש לי לתת להם..???
הרי אני אפילו לא מתחיל להבין את מה שהם עברו ועוברים.
האם אני "יכול" לבוא אליהם עם "חומרים רגילים" של תקשורת והקשבה..??

בדומה ל"שבעה",
היו במפגש גם הרבה רגעים של צחוקים. והומור. וכיף. והתרגשות.
פגשתי אנשים "רגילים" ששואלים שאלות ורוצים ללמוד.
שחווים אתגרים "רגילים" עם הילדים, בני/בנות הזוג ובעבודה.
אנשים "רגילים" שמעסיק אותם מה שמעסיק אנשים "רגילים" אחרים.
אנשים "רגילים" שסוחבים שק מיוחד וגדול של כאב.

את רגעי המפגש הזה אני רוצה לזכור.
את הכרת התודה על הזכות להיות איתם במשך מספר שעות,
את האפשרות להעניק משהו שאולי יהיה בעל ערך עבורם ועבור המסע שלהם.
וגם לזכור, שוב ושוב ושוב, כמה אני עשיר ובר-מזל.

כנראה שבגלל "הסיפור" שלהם,
היה לי קל יותר לא לכעוס או לשפוט,
כשב 11:25 המפגש עדיין לא התחיל.

**
סבא שאול נפטר אתמול,
אחרי שבועות קשים של דעיכה, סבל וכאבים.

שמעתי עליו הרבה ולא זכיתי להכיר אותו באופן אישי.
לשמחתי, אני עובד צמוד עם נכדתו בשנים האחרונות.
סבא שאול זכה בקשר יוצא דופן עם נכדה יוצאת דופן
שזכתה בקשר יוצא דופן עם סבא יוצא דופן.
אני מאחל לעצמי שלנכדים שלי ולי,
יהיה קשר כמו שהיה לסבא שאול ולנכדה שלו.

השיחות עם ג., נכדתו של סבא שאול,
הם מהרגעים שאני רוצה לזכור השבוע:
החיים המלאים והמעברים החדים
שבין גסיסה ואו-טו-טו פרידה
לבין ארוחת "טעימות" והכנות לחתונה.
בין עצב, קושי ובכי,
לבין הכרת תודה, צחוק ושמחה.

**
השבוע, הסתיימה שנת הלימודים בבתי הספר העל-יסודיים.
מורה של אחת מבנותיי בחר לשלוח לה הודעת פרידה אישית,
תוך התייחסות לאירוע מסוים שהיא חוותה בבית-הספר לפני מספר חודשים.
כשהיא הקריאה לי את המילים שהוא כתב לה, נקוו דמעות של התרגשות בעיני.
למתנה שהוא העניק לה במילים הללו, בכמה דקות של כתיבה,
אין מחיר ויש ערך עצום.

הוא בחר לכתוב, למרות שהוא לא היה חייב.
הוא זכר, למרות שזה קרה מזמן.
הוא חשב עליה והיה לו חשוב "לסגור" כמו שצריך.

רגעים שבהם אנחנו רואים מישהו או שמישהו רואה אותנו,
הם רגעים של חיים.

**
ביום שני השבוע, פגשתי קבוצה של רופאים ואחיות, באחד מבתי החולים בארץ.
מנהל המחלקה רצה להתמקד בתקשורת שבין הצוות הרפואי לצוות הסיעודי,
בשיפור עבודת הצוות המשותפת ובהפחתת הקונפליקטים.

כשעה בתוך הסדנה, ביקש אחד הרופאים את זכות הדיבור:
"הסדנה תיאורטית ולא רלוונטית, הדוגמאות שטוחות מדי ולא מתאימות,
ועבודת ההכנה שלך לא מספקת", הוא ירה לכיווני בנוכחות כולם.

האירוע הזה והצורה שבה הוא התפתח, נכנס לרשימת הרגעים שאני רוצה לזכור.

כתבתי על כך השבוע באחד הפוסטים היומיים.

אני רוצה לזכור את המהירות והקלות שבה כמעט הפכתי את אותו רופא לאויב שלי.
אני רוצה לזכור את הנוכחות שהצלחתי להיות בה כשזה קרה.
הפעם הצלחתי… לא תמיד זה מצליח לי …
אני רוצה לזכור את החגיגה הפרטית שלי מיד לאחר הסדנה עם
צלחת חומוס, שתי פיתות, לימונדה קרה ורוח נעימה על הפנים.

חיים = אוסף של רגעים

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר