אם הייתי במקומך

כשעבדנו על מקרה במהלך סדנה שהנחיתי לפני זמן מה, אחת המשתתפות טענה בלהט:

"אני במקומו, לעולם לא הייתי פועלת כפי שהוא פעל.
לא משנה מה המצב ומה הסיבות, אסור לעשות את זה."

נראה לי שהיא דיברה ממקומה.
מנקודת המבט שלה.

אני די בטוח שהיא במקומו, במצבו, מתוך תפיסתו ואמונתו,
היתה פעולת בדיוק כמוהו.

כשאני מאמין שאם "אם הייתי במקומך, הייתי נוהג אחרת",
אני בעצם מספר לעצמי שהדרך שבה פעלת אינה נכונה.
ושברמה מסוימת אתה טועה/רע/לא-בסדר ואני יותר צודק/טוב/בסדר. 

**
תפיסה חלופית:
"אם הייתי במקומך, הייתי פועל בדיוק כמוך." 

במובן הרחב של "במקומך":
אם הייתי בדיוק במצב שבו אתה נמצא,
והיו לי את אותם ניסיון, חוויות חיים, אמונות, מניעים, תפיסות, משפחה, חברים, לחצים וכו', הייתי פועל בדיוק כמוך. 

**
כשאני מאמין שבמצב זהה לחלוטין (חיצוני ופנימי), הייתי פועל בדיוק כמוך,
אולי אנחנו יותר קרובים ממה שנדמה בתחילה.

כשאני מאמין שבנסיבות מסוימות, הייתי פועל בדיוק כמוך,
ושאנו יותר קרובים ממה שהיה נראה בתחילה,
אנרגיה של כעס, שנאה, שיפוטיות וביקורת, מתחלפת באנרגיית הבנה, סקרנות וחמלה:

מה עובר עליך, במה אתה מאמין ומה אתה חווה עכשיו, שגורם לך לנהוג כך… ? 

**
במצב הנוכחי, אני הוא לא אתה.
אני נמצא במקום שונה ומגיע עם "חבילה" שונה של ניסיון, חוויות חיים, אמונות, מניעים, תפיסות, משפחה, חברים, לחצים וכו'.
ולכן, אני יכול להבין ולקבל אותך כאדם, וגם לא להסכים עם ההתנהלות שלך ולא לקבל את הפעולות שלך. 

**
מכיוון שצרכיי חשובים לא פחות מאלו שלך,
אם מעשיך מביאים לפגיעה בצרכים שלי,
ייתכן שאתנגד לדבריך או לפעולותיך, אפעל להשפיע עליך ואם צריך גם לעצור אותך.
כשחשוב לי לתת מענה לצרכים החשובים שלי וגם אני מאמין שאם הייתי במקומך הייתי פועל כמוך,
הפעולה שלי נובעת מהבנה, מחמלה ומאסרטיביות ולא מזעם, שיפוטיות, רצון לפגוע או להעניש. 

**
ומה לגבי מצבים קיצוניים עד כדי פגיעה בחיים או בנפש…?
האם עדיין הייתי פועל כמוך אם הייתי במקומך?
לדוגמא: אנס ונאנסת, מטפלת מתעללת ותינוקת, קצין משטרה שהורג אזרח חף מפשע, סטודנט שהורג ראש ממשלה.

עצם אזכור המקרים הללו מכניס אותנו למצב אחר לגמרי.
במצבים כאלו עולה חשש שאם אבין אותך (האנס, המטפלת, קצין המשטרה, הסטודנט) ואת המקום שממנו אתה מגיע, אתן לגיטימציה להתנהגות שלך.
וזה מסוכן.

אולי יש התנהלויות מסוימות שאסור אפילו להבין, אנשים שאסור לקבל…?? 

**
תפיסתי:
אם הייתי במקומך, גם במצבים קיצוניים, הייתי פועל כמוך.
(קשה לי לכתוב ולדמיין את זה…ואני כ"כ שמח שאני לא במקומך…)

אם הייתי בדיוק באותו מצב שבו שאתה נמצא,
והיו לי את אותם ניסיון, חוויות חיים, אמונות, מניעים, תפיסות, משפחה, חברים, לחצים וכו',
הייתי פועל בדיוק כמוך.

וגם – אני במקומי כעת (לא במקומך).
והצרכים שלי ושל אחרים חשובים לא פחות מאלו שלך.
ולכן אפעל כדי למנוע את הפגיעה שלך בי ובאחרים. 

**
תהליך חשיבתי בן 5 שלבים לסיכום: 

1. אם הייתי במקומך הייתי נוהג בדיוק כמוך.
2. אני לא במקומך. המקום שלי שונה מהמקום שלך.
3. הצרכים שלי (ושל אחרים) חשובים לא פחות מהצרכים שלך.
4. אני יכול לקבל אותך כאדם, להבין את ההתנהלות שלך, וגם לא לקבל את פעולותיך.
5. מתוך המקום הזה אני פועל עכשיו.

**
מה דעתך?
מה עולה בך עם קריאת המילים הללו?

אם התחברת לפוסט הזה ומצאת אותו בעל ערך ומעורר מחשבה עבורך,
אולי יעניין אותך לדעת שזהו "כלי מספר 33" בסדרת "52 כלים לתקשורת ויחסים" שיצרתי לפני מספר שנים.
ניתן להירשם לסדרת "52 כלים לתקשורת ויחסים" ולקבל אחת לשבוע
כלי מעשי להעלאת המודעות ולפיתוח מיומנויות תקשורת ומערכות יחסים חשובות בחייך.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

סדנה עם שותף מיוחד + מתנה מברנה בראון

שלום,
אני שמח לעדכן שבעוד שלושה שבועות בדיוק (ביום שישי ה-19/7), אנחה סדנת תקשורת מקרבת להורים וילדים. 

8 דברים מיוחדים מאפיינים את הסדנה הזו:

1. הסדנה פותחה במשותף ע"י בני רועי (בן 11) ועל-ידי ואנו גם ננחה אותה ביחד.
2. בסדנה לא תהיה הרצאה "יבשה". יהיו הרבה תרגולים, צחוקים, פעילויות ומשחקים המבוססים על קלפי הרגשות והצרכים.
3. הכניסה לסדנה תתאפשר רק עם ההורה או הילד/ה שלך. מספר שווה של ילדים והורים
4. הסדנה תתקיים בביתנו. המשתתפים יתארחו בסלון שלנו 🙂
5. במהלך הסדנה נלמד אתכם רק תרגילים וכלים שאנו משתמשים בהם בעצמנו ביום יום
6. אנחנו "מבשלים" לכם הפתעות… (למשל: "איך להגיב למשפטים מעצבנים של הורים?")
7. במהלך הסדנה עושים רק מה שרוצים ומתחשק. אין מצב שתדרשו לעשות משהו שלא תתחברו אליו. 
8. זו הפעם הראשונה שאנו מעבירים את הסדנה הזו ואנו מתרגשים מאוד !!!

הפרטים המלאים + הרשמה בקישור הבא.

שימו לב לחלק של התשובות לשאלות הנפוצות.

חשוב: הסדנה מוגבלת ל-9 זוגות בלבד של הורים וילדים, 18 משתתפים בסך הכול.
מניסיון עבר אני מעריך שההרשמה תיסגר במהירות, כך שאם אתם וילדיכם בעניין מומלץ לא להתמהמה.

**
בסוף השבוע האחרון זכיתי להשתתף בסדנת תקשורת מקרבת בהנחיית סילביה הסקביץ' ומייקל דיליו.
(שמחתי לפגוש רבים מכם שם…)
אחד הנושאים שהעסיקו אותי במהלך הסדנה (ולאחריה) היה "גבולות".
הקטע הבא של ברנה בראון על גבולות וחמלה חזק עבורי ומתחבר לי גם לפוסט "ששת הערכים המובילים שלי":

"אחד המכשולים המשמעותיים ביותר (והבלתי מאוזכרים ביותר) הניצבים בפני תרגול של חמלה הוא הפחד מפני קביעת גבולות והטלת אחריות.
זה נשמע מוזר, אני יודעת, אבל אני מאמינה שהיכולת להבין את הקשר בין גבולות, אחריות, קבלה וחמלה הפכה אותי לאדם מיטיב יותר.
לפני המשבר הייתי מתוקה יותר – בפנים הייתי שיפוטית ומלאת טינה וכעס, אבל כלפי חוץ הייתי בהחלט מתוקה מאוד.
אני חושבת שכיום אני באמת ובתמים יותר חומלת, פחות שיפוטית ונוטרת, ובפירוש רצינית פי כמה בכל הנוגע לגבולות.
אין לי מושג איך נראה השילוב הזה למתבונן מבחוץ, אבל מבפנים נראה שהוא רב-עוצמה בהחלט.

לפני שהתחלתי במחקר הזה, ידעתי הרבה על כל אחד מן המושגים האלה כשהוא לעצמו, אבל לא הבנתי איך הם פועלים ביחד.
הראיונות פקחו את עיני; נדהמתי לגלות כי רבים מאלה שהיו מסורים באמת ובתמים לתרגול של חמלה הפגינו גם מודעות גדולה פי כמה לסוגיית הגבולות.
אנשים בעלי חמלה הם אנשים עם גבולות.
הגילוי הזה הכה אותי בתדהמה.

הנה מה שגיליתי: לבה של החמלה הוא קבלה.
ככל שמתעצמת היכולת שלנו לקבל את עצמנו ואת הזולת, כן אנו נעשים חומלים יותר.
למותר לציין שקשה לקבל אנשים כשהם פוגעים בנו, מנצלים אותנו או רומסים אותנו.
המחקר לימד אותי כי הדבר הראשון שעלינו לעשות כדי שנוכל לתרגל חמלה באמת ובתמים הוא להתוות גבולות, ולא לפטור אנשים מאחריות להתנהגות שלהם.

אנחנו חיים בתרבות של אשמה.
אנחנו רוצים לדעת באשמת מה אירע כך וכך, ואיך הוא עתיד לשלם על כך.
אנחנו מרבים להתלונן ולהפנות אצבע מאשימה ברמה האישית, החברתית והפוליטית, ועם זאת, רק לעיתים נדירות אנחנו מייחסים לאנשים אחריות למעשים שלהם.
מה הפלא? כל התלונות והתגובות המזועזעות מתישות אותנו, עד כדי כך שלא נשאר לנו כוח להבטיח כי למעשים יהיו השלכות של ממש.
הנטייה הזאת – זועמים-ומאשימים-עייפים-עסוקים-מכדי-לעשות-משהו-בנידון – רווחת מוושינגטון הבירה ועד וול סטריט, בלי לפסוח על בתי הספר שלנו ועל הבתים שלנו עצמם.
אני חושבת שהיא הסיבה לכך שאנחנו מצטיינים כל כך בזעם ובצדקנות, אבל לא בחמלה.

האם לא עדיף להיות מיטיבים אך קפדנים יותר?
החיים שלנו היו עשויים להיות שונים למדי אילו היו בהם פחות כעס ויותר אחריות.
איך היו נראים חיי העבודה וחיי הבית שלנו אילו היינו מטיחים פחות האשמות – ולצד זה מפגינים כבוד רב יותר לגבולות? "

~ מתוך "מושלמים כמו שאנחנו" מאת ברנה בראון (עמודים 24-26)

**
השבוע זכיתי להנחות שתי סדנאות תקשורת מקרבת לצוות המופלא של מחלקת פנימית ב' בבית החולים סורוקה בבאר שבע
מרגש לראות צוות מגוון (רופאים מומחים, מתמחים, סטאז'רים, אחיות ואנשי כוח עזר) יושבים ביחד, משתפים בפתיחות בקשיים ובאתגרים שהם חווים, מאתגרים זה את זה, צוחקים, כואבים, לומדים…

אחד הרגעים המרגשים עבורי במהלך היומיים הללו התרחש כשהמסר ש-"הצרכים שלנו שווים לא פחות מצרכים של אחרים" הדהד בעוצמה בחדר…

מה קורה לרופא/ה או לאח/ות עמוסים שלא מוצאים מספר דקות לשירותים או ללכת לאכול?
מה קורה "למצבר הפנימי" שלהם? לאיכות הטיפול בחולים ובמשפחות? 
איזה מחיר משלמות המשפחות שלהם (הילדים, בני/בנות הזוג והם עצמם) כשהם חוזרים הביתה?

אחת המשתתפות טענה ש"ככה זה" ושלא ניתן לשנות את זה במציאות הכל-כך תובענית ואינטנסיבית.
לא כולם הסכימו איתה….

הנה "השלישייה" הזו שוב: גבולות, חמלה ואחריות.

המפגשים בסורוקה השבוע התרחשו בזכות זרעים ופעולות שמתבשלים כבר מספר חודשים.
תודה מיוחדת לדקלה שיזמה ודחפה את כל המהלך הזה, לבותינה מנהלת השירות בביה"ח סורוקה, לשחר שסייעה בהכנות ובדיוק הסדנאות ולנמרוד מנהל מחלקת פנימית ב'.

בלעדיכם זה לא היה קורה.
זכות אמיתית לעבוד עם שותפים כמוכם…

**
כתמיד, אשמח לשמוע מה הפוסט הזה מעורר בכם…. 
אני מבטיח לקרוא אישית כל תגובה ותגובה.
(ייתכן שייקח לי זמן מה לחזור אליכם)

תזכורת אחרונה לפני שנפרדים:
סדנת תקשורת מקרבת להורים וילדים רועי ואני ננחה ביום שישי ה 19/7.
פרטים והרשמה כאן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

עניין של זמן?

"אין לי זמן" זה רק תירוץ.
יש לך שפע של זמן.
לכולנו.
עשרים וארבע שעות שלמות בכל יממה.
תמיד.
בלי יוצא מן הכלל.

זה ממש לא עניין של זמן.
הזמן לא רלוונטי.
בכלל.

**
זה יותר עניין של תשומת לב.
עניין של מיקוד בדברים החשובים.
ושל סינון הדברים הלא חשובים.
או הלא מספיק חשובים.
כרגע.
זה עניין של לקיחת אחריות מלאה על הבחירות שלנו.
ושל לקיחת אחריות אמיתית על המשמעויות של הבחירות שלנו.
של מוכנות ואומץ לומר "לא".
של מוכנות ואומץ לומר "כן".
לדברים.
לאנשים.
זה במידה רבה עניין של כבוד ושל הערכה.
לעצמנו.
לאחרים.
זה המון עניין של משמעת.

**
זה עניין של כל כך הרבה דברים.
אבל זה ממש ממש ממש לא עניין של זמן.
אפשר להפסיק לברוח.
מומלץ להפסיק לתרץ.
כדאי להפסיק להתחבא.

חיים מלאים. היום.

במיוחד בימים כאלה

במיוחד בימים כאלה,
כשעמוס, מורכב ואינטנסיבי,
כשהקשב והזמן שלך מוגבלים,
כשאתה לא מגיע לכל מה שהיית רוצה,
כשאת מג'נגלת המון כדורים מסוגים שונים,
כשדברים מתפתחים בצורה שונה ממה שתכננת …

במיוחד בימים כאלה:
יותר תשומת לב.
יותר אחריות.
יותר גבולות.
יותר נוכחות.
יותר בחירה.
יותר לנשום.
יותר רוגע.
יותר הערכה.
יותר אהבה עצמית.

חיים מלאים. היום.

הוראות בטיחות לרופא

בלי קשר עין.
אם אין ברירה ואתה חייב להסתכל, הסתכל מלמעלה.
בפנים חתומות.
לא לחייך.
נחמדות יכולה להיות מסוכנת.
היא עלולה לבלבל את מי שמולך.
חשוב שההפרדה ביניכם תישמר.

**
אפשר שאלות רק בתיאום מראש או בשעות קבלה.
אל תיתן לאדם שמולך להרגיש נוח מידי.
כשאתה משיב, ענה בקצרה ובחדות.
חתור לסיום שיחה.
אתה יודע איך לעשות את זה.
היזהר מאמפטית – יתר.
היא עלולה לעלות לך ביוקר.

**
באינטראקציה אתך, אל תתן מקום לבלבול ולחוסר הבנה.
אל תאפשר זמן לעיכול ולמחשבה.
הזמן שלך יקר.
יש לך הרבה עבודה לעשות.
עבודה חשובה.
כן, אתה מבין את מה שעובר עליהם,
אבל התפקיד שלך אינו ללמד או לתמוך.
לסבלנות-יתר יש מחירים.
אפקטיביות היא שם המשחק.

**
סמן גבולות ברורים.
שמור על מיקוד.
התרכז בעבודה שלך.
שמור על עצמך.
שאחרים יעשו את העבודה שלהם.
שהחולים והמשפחות יתמודדו.
כך זה עובד.
אין דרך אחרת.

חיים מלאים. היום.

חידת חיל (Jeel)

חיל (Jeel) הינה עיירה בלגית יוצאת דופן.

העיירה קוראת תיגר על הפסיכיאטריה המקובלת
ומהווה חידה הנלמדת ונחקרת לאורך שנים.

לאורך עשרות רבות של שנים
נוהגים תושבי חיל נוהגים לארח בביתם "דיירים" (boarders) –
אנשים בעלי מחלות נפשיות.

בשנות השלושים המאוחרות של המאה הקודמת , לדוגמא,
חיו בעיירה כארבעת אלפים "דיירים", שהיוו כרבע מתושבי חיל.

"דיירים" בחיל הם חלק בלתי נפרד מהמשפחה,
לפעמים במשך עשרות שנים.
כדיירי קבע הם מפתחים מערכות יחסים עם כל בני המשפחה,
ומצופה מהם לעמוד בכללי הבית השונים,
תוך התייחסות ליכולת ההתמודדות שלהם שלעתים תהיה מוגבלת יותר.
מהתנהגות "מוזרה" מתעלמים כשאפשר
ובמקרה הצורך, בעת חציית גבולות לדוגמא,
היא זוכה להתייחסות עניינית, שקטה ומכבדת.

תושבי חיל אינם מתייחסים לאירוח של ה"דיירים" כאל טיפול רפואי.
הם רואים זאת כמערכת משפחתית תומכת
המחליפה את התרופות, האזיקים והמוסדות הסגורים
ומספקת אפשרות לחיים אנושיים ואיכותיים לאורך זמן.

פגישתי הראשונה עם העיירה המופלאה הזו
התרחשה ביום שני השבוע,
תוך כדי האזנה לפודקאסט המרתק –
The problem with the solution

**
כמה מחשבות על חיל ועל תקשורת מקרבת,
בהשראת הפודקאסט (מומלץ בחום !!!)
והמאמר הבא (אחד מני רבים שניתן למצוא):

 

1. כותרות ואבחונים

בחיל לא משתמשים במונחים המקובלים במקומות אחרים כגון "חולה" או "מטופל"
במקום זאת הם נוהגים להשתמש בתואר "דייר" (boarder).
צוות הקליטה של העיירה עורך את המפגש הראשוני עם "דיירים" חדשים
ולאחר מכן, תוך התייחסות לשיקולים שונים, ממליץ על המשפחה המתאימה לאירוח.
המשפחה המארחת אינה מקבלת כל מידע אבחוני על הדייר
בכדי לאפשר בנייה של מערכת יחסים נקייה שאינה מוטה.
מערכת יחסים מכבדת ואנושית בין בני אדם.

 

2. נורמליות וחריגות

נורמליות וחריגות אינם מונחים שמשתמשים בהם.
בחיל משתדלים להוריד את השיפוט כמידת האפשר.
תושבי המקום והדיירים כולם בני אדם המתנהלים בצורות שונות.
הלצה ידועה היא ש"חצי מתושבי חיל הם משוגעים והחצי השני חצי משוגעים"
תושבי המקום מתלוצצים על כך שאורח שאינו תושב המקום
יתקשה להבדיל בין המארחים לבין "הדיירים"
ובסבירות גבוהה יטעה אם יתבקש להצביע על מי זה מי.

 

3. קבלה ונוכחות לעומת פתרון בעיות

בחיל לא מנסים לפתור את הבעיה של "הדיירים"
ואין ציפיות ל"תקן" אותם או "לרפא" אותם.
מקבלים את מצבם כמות שהוא (תחת גבולות מסוימים)
ומייצרים סביבה ותהליכים המאפשרים חיים משותפים לאורך זמן.
עפ"י השערות מסוימות, ייתכן שאי הרצון לרפא / לתקן
והנמכת הציפיות לשיפור של התנהגויות מסוימות
מורידים במידה משמעותית את הלחץ מהמשפחות המארחות
ומאפשרות לדיירים, אולי לראשונה בחייהם, להיות כמו שהם.

 

4. סביבה חברתית תומכת

בשונה מבתי חולים וממוסדות שונים,
בחיל נעשה שימוש מועט בתרופות, בבדיקות, באשפוזים ובפרוצדורות רפואיות.
קהילה עוטפת ומשפחה תומכת עומדים בבסיס החיים בחיל.
הדיירים הינם חלק בלתי נפרד מהמשפחה המספקת מענה לצרכיהם השונים:
פיזיים (כולל מגע, חיבוקים, נשיקות), חברתיים, מנטליים ועוד.
לצד החיים במשפחות, בנויה העיירה כולה למתן שירות לכל התושבים באשר הם.
בבתי הקפה, כדוגמא, יינתן השירות באותה רמת התייחסות למקומיים ול"דיירים".

 

5. ביקורת ומעורבות רגשית

לקראת סוף הפודקאסט, נערך ראיון עם אחת המשפחות המטפלות.
משפחה מנוסה, אמפטית, סבלנית ומכילה,
אשר אירחה מספר דיירים שונים לאורך עשרות שנים.
למרבה הפלא, לאחד מילדיהם של בני הזוג יש הפרעות נפשיות כלשהן,
אך הוא חי במקום אחר, הרחק ממשפחתו,
בעוד שהם והם מעדיפים לארח דיירים זרים.
כשהם נשאלים לגבי העניין המוזר הזה,
הם מספרים שבעבר הם ניסו לטפל בבנם ו"נכשלו".
לדבריהם המעורבות הרגשית שלהם היתה גבוהה מדי,
והם לא יכלו לייצר עם בנם את אותה נוכחות מלאה ושלווה
המאופיינת בקבלה, בהנמכת ציפיות ובהורדת לחץ "לתקן אותו".
המסקנה שהם מעלים, היא שבמצבים כאלה,
דווקא אירוח של "דיירים" שאינם בני משפחה
או לחילופין חיים של "דיירים" בקרב משפחה שאינה המשפחה הביולוגית
יכולים להעניק את התנאים המיטביים לחיים איכותיים לאורך זמן.

**
קצת פחות כותרות, אבחונים, ביקורת ושיפוטיות.
קצת פחות הגדרות של "בסדר" ו"לא בסדר".
קצת פחות לתקן או לפתור.
קצת יותר קבלה וכבוד.
קצת יותר תמיכה ואמפטיה.
קצת יותר חיבור ונוכחות.
מה שמתאים לחיל ולתושביה יכול להתאים גם לנו.

אם הפוסט מעורר בכם תחושות או מחשבות כלשהן,
ומתחשק לכם לכתוב לי כמה מילים, יעניין אותי לקרוא…

ניתן לקבל קורס תקשורת מקרבת חינמי במיילים עם הרשמה באתר "תקשורת מקרבת לחיים מלאים".

 

שבת של שלום,
חיים מלאים . היום.
רוני ויינברגר.