מחשבות ושיתופים על חיים מלאים. יום יום.
הבנאליות של הרוע
"בספרה 'אייכמן בירושלים: דין וחשבון על הבנאליות של הרוע', המתעד את משפט פשעי המלחמה של הקצין הנאצי אדולף אייכמן,
מצטטת חנה ארנדט את אייכמן, שסיפר כי לו ולעמיתיו הקצינים היה כינוי משלהם לשפה המכחישה אחריות, שבה השתמשו.
הם קראו לה 'אמטשפראכה' (Amtssprache), ובתרגום חופשי לעברית – 'שפת משרד' או 'בירוקרטית'.
לדוגמה, כשנשאלו מדוע פעלו בדרך מסוימת, התשובה היתה משהו כמו 'הייתי חייב'.
אם נשאלו מדוע 'היו חייבים', באה התשובה, 'פקודות הממונים', 'מדיניות החברה', 'זה החוק'. "
~ הציטוט מתוך "תקשורת מקרבת שפה לחיים" מאת מרשל רוזנברג.
**
כשאנחנו מספרים לעצמנו שאנו עושים משהו מכיון שאנחנו צריכים, חייבים או מוכרחים,
מכיון שאלו הנהלים, החוקים, שכך עושים כולם,
מכיון שאלו הנחיות ההנהלה, או המדינה, או מכיון שאין לנו ברירה,
אנו מסירים מעצמנו את האחריות להחלטות, לבחירות ולמעשים שלנו.
**
"באיזו קלות אנחנו אומרים, זה כתוב בחוק, מותר לנו.
באיזו קלות אנחנו אומרים, אם נציית אנחנו טובים. אם אנחנו טובים כך נתקדם.
ככה מתהווה הבנאליות של הרוע."
~ חנה ארנדט
חיים מלאים. היום.
פשר החיים
"ספק הוא בליבי, אם יוכל רופא להשיב על שאלה זו באופן כללי.
לפי שפשר החיים שונה בכל אדם ואדם, בכל יום ויום, בכל שעה ושעה.
לכן העיקר אינו בפשר החיים באופן כללי אלא בפשר הייחודי של חיי אדם ברגע נתון.
המציג שאלה זו באופן כללי משול למי ששואל אלוף שחמט: 'אמור נא לי, מה הוא הטוב במסעים?'
פשוט, אין לך דבר כמו המסע הטוב ביותר או אפילו רק מסע טוב,
אלא בהקשר למצב מסוים במשחק ולאישיותו המיוחדת של היריב.
הוא הדבר לעניין קיומו של האדם.
אל נחפש אחר פשר-חיים מופשט.
כל אדם ואדם יש לו תפקידו או ייעודו הייחודי בחיים.
כל אדם ואדם חייב לקיים משימה מוחשית התובעת מילוי.
מבחינה זו אין לו תמורה, אף אין חייו יכולים להישנות.
מכאן שתפקידו של כל אדם ואדם הוא אחד ויחיד, והוא הדין לשעת הכושר המסוימת לקיימו.
הואיל וכל מצב בחיים הוא בבחינת אתגר לאדם ובעיה שעליו לפתרה,
אפשר גם להפוך את סדר השאלה בדבר פשר החיים.
בסופו של דבר, אל ישאל אדם מה פשר חייו, אלא יכיר בכך שהוא-הוא הנשאל.
הווה אומר: החיים הם השואלים כל אדם ואדם.
ואין הוא יכול לתת תשובה לחיים אלא על-ידי מתן דין וחשבון על חייו.
אין תשובה לחיים אלא בקבלת עול אחריות."
~ ויקטור פראנקל, מתוך "האדם מחפש משמעות"
חיים מלאים. היום.
"במשך מאות שנים נהגו האנשים האמיתיים לומר את אותו משפט ראשון לילד שזה עתה נולד.
כל אדם שומע בדיוק אותן מילים אנושיות:
'אנו אוהבים אותך ותומכים בך במסעך'.
בחגיגת סיום החיים מחבקים כולם את האדם וחוזרים שוב על משפט זה:
'אנו אוהבים אותך ותומכים בך במסעך'.
מה ששמעת כשהגעת הוא מה שאתה שומע כאשר אתה עוזב…"
(מתוך "מסר האנשים האמיתיים" / מרלו מורגאן)
**
מתישהו התחלנו את המסע שלנו כאן.
מתישהו נסיים אותו.
ככה זה.
עכשיו חיים.
אולי אפשר להרחיב את מסר "האנשים האמיתיים" לילד שנולד,
ולעשות בו שימוש גם מעבר ליום הלידה או הפטירה.
לומר בקול רם או לשדר מהלב, עם או בלי חיבוק, עם או בלי ביקור:
"אנו אוהבים אותך ותומכים בך במסעך."
אולי אפשר להיזכר בכך שאיננו לבד ולהוקיר את האנשים המלווים אותנו במסענו,
בקול רם, או בהכרת תודה שקטה:
"תודה על שאתם אוהבים אותי ותומכים בי במסעי".
**
ידי אנשים אחרים
“כל אחד מאתנו חי בתוך ודרך תנועה עצומה של ידי אנשים אחרים.
ידיהם של אנשים אחרים מניפות אותנו מן הרחם.
ידי אנשים אחרים מגדלות את המזון שאנו אוכלים,
אורגות את הבגדים שאנו לובשים,
בונות את קורת הגג שתחתיה אנו חיים.
ידיהם של אנשים אחרים מענגות את גופנו ברגעים של תשוקה,
מעניקות לנו עזרה ונחמה ברגעים של מכאוב ומצוקה.
עושרו המשותף של הטבע מוקצה ומחולק דרך ובאמצעות ידיהם של אנשים אחרים לצרכים ולהנאות של חיינו הנפרדים, האישיים.
ולבסוף, ידי אנשים אחרים מורידות אותנו לתוך האדמה.”
~ ג'יימס סטוקינגר (תרגום חופשי – רוני ויינברגר, הטקסט המקורי כאן)
**
מתישהו התחלנו את המסע שלנו כאן.
מתישהו נסיים אותו.
עם, לצד ובעזרת אנשים אחרים.
אנחנו לא לבד.
אנחנו כאן לזמן מוגבל, אורחים על הכדור הזה.
חלק מהרשת האנושית, תומכים ונתמכים, אוהבים ונאהבים, משפיעים ומושפעים.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר
יש את מה שקורה, יש את הפרשנות למה שקורה ויש את התגובות למה שקורה.
תגובות מנטליות או רגשיות, תגובות במילים או במעשים.
יש את מה שקורה ויש את הסיפור שלנו על מה שקורה.
כל מצוקה שאינה כאב פיזי היא תוצר של סיפור שאנו מספרים לעצמנו או של אמונה שאנו מאמינים בה.
כל מצוקה שאינה כאב פיזי הינה תוצר של סיפור שבבסיסו המחשבה שדברים לא אמורים להיות כפי שהם כרגע.
**
האמונה הזו "דברים לא אמורים להיות כפי שהם כרגע" מכילה בתוכה עבר, הווה ועתיד:
– דברים שלא אמורים לקרות קרו, או דברים שהיו אמורים לקרות לא קרו.
– דברים שלא אמורים לקרות עכשיו קורים, או דברים שאמורים לקרות עכשיו לא קורים.
– דברים שלא אמורים לקרות יקרו, או דברים שאמורים לקרות לא יקרו.
**
המחשבה היחידה הזו "דברים שלא אמורים לקרות קורים" מייצרת מצוקה וסבל אינסופיים.
אולי יותר מכל מחשבה אנושית אחרת.
אצלנו ואצל אחרים.
זוהי אחת המחשבות הכי נפוצות שנחשבת ע"י אינספור אנשים בכל רגע נתון.
**
העובדה שהמחשבה הזו כ"כ נפוצה ושהיא מייצרת סבל כה רב בתוכנו ומסביבנו, אינה סימן לכך שמשהו לא בסדר.
או שאנחנו תקועים.
או שמשהו לא מתפתח כפי שהוא אמור להתפתח.
שכן אם זו היתה המשמעות או הפרשנות, הרי שהיינו נמצאים בדיוק באותה לולאה מחשבתית של "דברים מסוימים שקורים לא אמורים לקרות".
**
מה שקורה עכשיו זה מה שקורה עכשיו.
זה זה זה, ולא שום דבר מעבר לזה.
והנה כאן ליד, הסיפור שלנו על מה שקורה עכשיו…
חיים מלאים. היום.
מחשבה:
מערכות היחסים שלי, הדפוסים והמצבים שאני חווה בחיי, הם תולדה של דברים שאני מעודד או מאפשר.
**
משמעויות:
– אני שותף פעיל ביצירה של מה שאני חווה.
– יש לי אחריות.
– יש לי אפשרות לשנות.
**
ארבע שאלות לתרגול עצמי:
1. מה אני רואה או חווה במערכות היחסים שלי שאני אוהב ורוצה להמשיך לראות ולחוות?
2. כיצד אני מעודד או מאפשר את זה?
3. מה אני רואה או חווה במערכות היחסים שלי שאיני אוהב או שהייתי רוצה לראות ולחוות פחות?
4. כיצד אני מעודד או מאפשר את זה?
חיים מלאים. היום.
"יש תפיסות שונות של אוטונומיה.
אחת מהן היא אוטונומיה כפעולה חופשית –
לחיות חיים עצמאיים לחלוטין, חופשי מכפייה והגבלה.
חירות מהסוג הזה היא סיסמת קרב נפוצה.
אבל, כפי שנוכח לדעת ביל תומס בחוותו בצפון ניו יורק, זו פנטזיה –
לו ולאשתו ג'וד נולדו שני ילדים בעלי מוגבלויות קשות שיזדקקו להשגחה כל ימי חייהם.
ויום אחד, בגלל מחלה, זקנה או איזו צרה אחרת יזדקק גם הוא לעזרה.
חיינו תלויים תלות מובנית באנשים אחרים ונתונים להשפעת כוחות ונסיבות הרחק מעבר לשליטתנו.
חופש רב יותר נראה טוב מחופש מועט יותר.
אבל לאיזו מטרה?
כמות החופש שיש לך בחייך אינה מדד לערכם.
ממש כמו שביטחון הוא יעד ריק ואפילו מזיק למי שחי למענו,
כך היא בסופו של דבר גם האוטונומיה.
הפילוסוף הגדול המנוח רונלד דבורקין הבין שיש מובן אחר, משכנע יותר לאוטונומיה.
יהיו אשר יהיו המגבלות והייסורים שאנו מתמודדים אתם,
אנחנו רוצים לשמור על האוטונומיה – החירות – לכתוב את סיפור חיינו.
זו עצם המהות של בן אנוש.
כל מה שאנו מבקשים הוא שיתירו לנו לכתוב את המשך הסיפור שלנו.
הסיפור משתנה כל הזמן.
במשך חיינו אנחנו יכולים להיתקל בקשיים בלתי משוערים.
תחומי העניין שלנו ורצונותינו עשויים להשתנות.
אבל יקרה מה שיקרה, אנחנו רוצים לשמור על החירות לעצב את חיינו בדרכים שעולות בקנה אחד עם אופיינו ועם הנאמנויות שלנו."
**
"אימת החולי והזקנה אינם רק האימה מפני האבדות שהאדם נאלץ לאבד אלא גם אימת הבידוד.
כשאנשים נעשים מודעים לסופיות חייהם, הם לא מבקשים הרבה.
הם לא חותרים להשיג עוד ממון.
הם לא חותרים להשיג עוד כוח.
הם רק מבקשים שיותר להם במידת האפשר,
להמשיך לעצב את סיפור חייהם בעולם –
לבחור בחירות ולקיים קשרים עם אחרים על פי סולם העדיפויות שלהם."
**
"אני נזהר מלומר שאפשר לשלוט בסיום.
לאיש אין שליטה בעולם.
הפיזיקה, הביולוגיה והמקריות משיגים בסופו של דבר את שלהם בחיינו.
אבל העיקר הוא שאנחנו גם לא חסרי ישע.
האומץ הוא הכוח להכיר בשתי העובדות.
יש לנו מרחב לפעול, לעצב את הסיפורים שלנו,
אף שככל שהזמן חולף, גבולותיו הולכים ומצטמצמים.
כמה מסקנות מתבהרות כשאנו מבינים את זה:
שהכישלון האכזרי ביותר בדרך הטיפול בחולים ובזקנים הוא אי-ההכרה בקיומו של סדר עדיפויות מעבר לביטחון ולהארכת חיים גרידא.
שהיכולת של אדם לעצב את סיפורו חיונית לקיום חיים בעלי משמעות.
שיש לנו הזדמנות לעצב מחדש את מוסדותינו, את תרבותנו ואת שיחותינו
ולשנות ככה את האפשרויות הפתוחות לפני כל אדם בפרקים האחרונים של חייו."
**
"אם להיות בן אדם זה להיות מוגבל,
הרי תפקיד המקצועות והמוסדות הטיפוליים – ממנתחים ועד מוסדות סיעודיים –
להיות לעזר לבני אדם במאבקם עם הגבולות האלה.
לפעמים אנחנו יכולים להציע ריפוי, לפעמים רק הקלה, לפעמים אפילו לא הקלה.
אבל יהיו מה שיהיו הדברים שאנחנו יכולים להציע,
ההתערבויות שלנו, והסיכונים והקורבנות שהם מולידים,
מוצדקים רק אם הם משרתים את המטרות הגדולות יותר בחייו של אדם.
כשאנחנו שוכחים זאת, הסבל שאנחנו גורמים עלול להיות ברברי.
כשאנחנו זוכרים זאת, הטוב שאנחנו עושים יכול להיות מפעים."
**
~ הציטוטים מתוך "להיות בן תמותה" מאת אטול גוואנדה.
את הספר קראתי לראשונה בנובמבר 2018, במהלך התמודדות עם אתגר רפואי מתמשך במשפחה.
מה שלפני כשנה וחצי הרגיש מאוד רלוונטי ואישי עבורי, רלוונטי בימים אלו למיליוני אנשים בארץ ובעולם.
כשקראתי את "להיות בן תמותה" הייתי במקום שונה מהמקום שאני נמצא בו כעת.
העולם כולו במקום שונה עכשיו.
ההקשר משנה ומשפיע.
אני תקווה שלצד השמירה על ביטחונם ובריאותם של היקרים לנו, נשכיל בימים אלו לשרת במעשינו את מטרותיהם החשובות ונצליח להיות אתם בנוכחות מאוזנת ומשמעותית התורמת לחייהם.
חג שמח. חיים מלאים. היום.
שונות בדרכי התמודדות עם המצב
בהשראת מאמר של אסתר פרל שקראתי אתמול:
אנשים שונים מתמודדים בצורה שונה עם מה שקורה.
דרך התמודדות שעוזרת לנו, עלולה לאיים או להכביד על בני ובנות הזוג שלנו, ילדינו, אנשים שעובדים איתנו.
במצבי לחץ, יש לנו נטייה לחזור לדפוסים המורגלים ולאוטומטים שלנו ולאבד חלק מהגמישות שפיתחנו עם השנים.
לעיתים, מתוך כוונות טובות ומודעות נמוכה, נרצה "להלביש" את דרכי ההתמודדות שלנו על אנשים סביבנו.
אנו מבינים את דרכי ההתמודדות שלנו וכיצד הן מסייעות לנו.
אנו שיפוטיים כלפי דרכי ההתמודדות של אחרים השונות מאיתנו.
**
מספר דוגמאות:
– לחלק מאיתנו יש צורך ביותר זמן לבד בתקופה הנוכחית בעוד שאחרים צריכים יותר זמן ביחד.
– חלק מאיתנו עסוקים מאוד במה עובר על אחרים בימים אלו בעוד שאחרים עסוקים מאוד במה עובר על עצמם כרגע (תשומת לב חיצונית אל מול תשומת לב פנימית).
– חלק מאיתנו מרגישים צורך להתנתק מחדשות ועדכונים בעוד שאחרים כמהים לעוד ועוד מידע.
– חלק מאיתנו מתמודדים בצורה מיטבית בעזרת בניית שגרות חדשות והקפדה עליהן בעוד שעבור אחרים שגרות הן בעלות ערך נמוך שבעיקר מכבידות ומעמיסות.
– לחלק מאתנו היערכות מראש לקראת תרחישים שונים (שאולי יקרו ואולי לא..) מייצרת תחושת אחריות וביטחון התורמים לשקט פנימי, בעוד שאחרים נלחצים מכך או רואים בזה סימן להיסטריה.
– חלק מאיתנו מעדיפים להיות בתנועה ובעשייה שמרגיעה אותם ומספקת תחושת שליטה מסוימת בעוד שאחרים מעדיפים להוריד הילוך, להתבונן ופשוט להיות. (מוכווני העשייה נוטים לראות בהורדת הילוך חוסר אונים ונרפות, בעוד שמוכווני ההוויה נוטים לראות בעשייה מתמדת תזזיתיות וקושי בהתמודדות).
– עבור חלק מאיתנו מתגברת בתקופות כאלו אנרגיה לוגית-לינארית-אנליטית בעוד שאצל אחרים אנרגיה אסוציאטיבית-רגשית-תחושתית.
– חלק מאיתנו מעדיפים חשיבה חיובית ואופטימית המסייעת להם לתחזק את עצמם ולשמור על רמת אנרגיה מסוימת, בעוד שאחרים מעדיפים חשיבה זהירה ממוקדת מניעת-סיכון המסייעת להם לשמור על עצמם ועל היקרים להם ולהנמיך ציפיות לא ריאליות העלולות להביא לאכזבות.
**
מספר המלצות:
– התבוננות סקרנית לא-שיפוטית בדרך ההתמודדות שלי: איך אני מתמודד/ת? מה זה משרת אצלי?
– התבוננות סקרנית לא-שיפוטית על דרך ההתמודדות של האדם שאיתי/מולי: איך הוא מתמודד? מה זה משרת אצלו? איך דרך התמודדות שלו משפיעה עלי ומה היא מעוררת בי?
– שיתוף הדדי (דיאלוג מוכוון למידה והבנה) על דרכי ההתמודדות השונות שלנו (עם בן/בת הזוג, הילדים, שותפים לעבודה).
– מהתבוננות עצמית לפעולה: מה מדרך ההתמודדות שלי אני רוצה להשאיר לעצמי ומה אני רוצה לשנות?
– מהתבוננות באחר לפעולה: האם יש משהו שאני יכול/ה לעשות שיסייע לאדם שאיתי בהתמודדות שלו?
חיים מלאים. היום.