הבלוג של רוני ויינברגר

השבוע סיפרתי לחבר על בעיה מקצועית שמטרידה אותי בעבודה ושאני משקיע בה לא מעט אנרגיה.
במשך מספר דקות שיתפתי אותו בפרטים שונים כדי שיבין את ההקשר, את מהות האתגר ואת ההשלכות.
הוא הקשיב לי בתשומת לב וכשהרגיש שסיימתי לשתף שאל אותי: "ואיך אתה עם זה..?"
השאלה הזו גרמה לי לעצור. בשניה אחת היא הסיטה את תשומת לבי מהבעיה ומהסיפורים שלי עליה, אלי ואל מה שאני חווה.

**
מספר ימים לאחר אותה שיחה ידידה שיתפה אותי במשהו אישי שמישהו במשפחתה עובר.
זה נשמע אתגר לא פשוט וכשהקשבתי לה יכולתי לשמוע את המורכבות ולהבין חלק מההשפעה על הסביבה הקרובה.
תוך כדי השיתוף ידידתי התמקדה במה שעובר על אותו בן משפחה ועל הדרך שבה כנראה הוא חווה את האירוע.
לאחר מספר דקות קצב הדיבור שלה הפך לאיטי יותר ומשהו בשפת הגוף שלה קצת השתחרר.

"ואיך את עם כל העניין הזה…?" שאלתי אותה.

ידידתי השתתקה, הנמיכה את מבטה ויכולתי לראות שמשהו עובר עליה.
ההזמנה שלי גרמה לה להפנות תשומת לב פנימה ולשים את עצמה במרכז.

**
אני מוצא משהו חזק ועוצמתי בארבע המילים הללו – "ואיך את/ה עם זה…?"

על פי מרטין בובר, המתנה הגדולה ביותר שאנו יכולים לתת למישהו היא הנוכחות שלנו.
כשאנחנו שואלים אדם "ואיך אתה עם זה?" אנחנו בעצם מסמנים לו שהוא במרכז תשומת הלב שלנו.

לעתים כשאנשים משתפים במשהו זה מגיע עם הרבה פרטים ועם לא מעט סיפורים ופרשנויות.
כשמשהו מאתגר, מדאיג או מכעיס אותנו, אנחנו יכולים לדבר על "המשהו" או על עצמנו.
הזמנת "ואיך את עם זה?" מעבירה את מרכז תשומת הלב מ"המשהו" אלינו.

"ואיך את עם זה?" היא שאלה המתמקדת בכאן ובעכשיו.
גם אם האירוע שאנו מדברים עליו התרחש לפני מספר ימים, השאלה ו"איך אתה" מתייחסת לרגע הנוכחי ולמה שעובר עלינו כרגע.
יכול להיות שאנו במקום דומה למקום שהיינו בו לפני מספר ימים ויכול מאוד להיות שאנחנו במקום שונה לחלוטין.

באופן אישי, הרבה יותר קל לי להקשיב לאתגרים של אחרים מאשר לשתף בקושי שאני חווה.
לעתים אני נמנע לשתף באתגרים שאני חווה כדי לא להעמיס על אנשים אחרים.
במצבים מורכבים יש לי תחושה ש"כובד השיתוף" יכול להבהיל או להלחיץ את האדם.
כשחברי שאל אותי "ואיך אתה עם זה?", הרגשתי תחושת ביטחון.
הוא לא נלחץ או נבהל מהשיתוף, לא קפץ לעזור לי בעצה ולא שיתף אותי במחשבות שלו.
הוא שידר לי רוגע ויציבות, נשאר ממוקד בי, אמפטי, סקרן ורגוע ואפשר לי להעמיק את החיבור הפנימי שלי.

הכול בסדר.
אין דרמה.
אני כאן אתך.

**
מה דעתכם..?

אם אתם אוהבים את הפוסט הנוכחי ומוצאים בו ערך אולי תרצו להירשם לסדרת "52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים" שמכילה את מיטב הכלים שאני למדתי ושפיתחתי בשנים האחרונות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפעמים אתה מבין את החשיבות של משהו שקורה לך או שמישהו אומר לך רק בדיעבד.
אחת הדוגמאות המשמעותיות לכך עבורי התרחשה לפני קרוב לשלושים שנה במהלך השירות הצבאי שלי בשייטת 13.
סיימתי קורס קצינים והתחלתי לעבוד על הכנות למבצע ראשון כקצין המוביל כוח לוחמים.
זה לא היה המבצע הראשון שהשתתפתי בו כלוחם, אבל זו היתה הפעם הראשונה שלקחתי חלק מרכזי בתכנון נוהל הקרב ובהובלתו.
כלוחם, עיקר הזמן במהלך עבודה על מבצע מוקדש להכנת ציוד, השתתפות בתדריכים, בתחקירים ובאימונים.
בין לבין יש לא מעט הפוגות והפסקות.
כקצין, אתה עושה כל מה שהלוחמים עושים והרבה מעבר לכך: תכנונים, תיאומים, הכנת תדריכים, הצגות לדרגים מאשרים ועוד.
בדרך כלל אתה מתעורר לפני כולם, מתרוצץ בלי הפסקה במהלך היום והולך לישון אחרי כולם.
העומס נובע לא רק מכמות המשימות אלא גם מכובד האחריות, מהחשיבות שבתשומת לב לפרטים הכי קטנים ולמגוון גורמים ומרכיבים שיש לקחת בחשבון.
כקצין צעיר ולא מנוסה אני זוכר את התחושה שתמיד חסר זמן, שתמיד יש משהו לעשות שעדיין לא עשיתי ואת הלחץ והחשש שהכוח שלי ואני לא נהיה מספיק מוכנים למשימה.

במהלך ההכנה לאותו מבצע, יומיים לפני תחילתו, כשאני בשיא הלחץ עם המון דברים שלא הספקתי לעשות, המפקד שלי מתעקש שאעזוב הכול לשעה וחצי ואשתתף באימון גופני פלגתי.
ברגע הראשון הופתעתי. לא העליתי על דעתי שזה משהו שהוא יבקש או ידרוש ממני, בטח שלא בזמן כזה.
לאחר מספר דקות, כשהבנתי שהוא לא מתכוון לוותר לי, זה עורר בי המון כעס.
איך הוא מעז להתעקש איתי על הדבר הזה כשאני עסוק במשהו כל-כך חשוב? איך אפשר להשוות בכלל אימון גופני להכנה למבצע??
זה ממש גובל בחוסר אחריות מצידו !!!
בסופו של דבר, עצרתי את ההכנות ויצאתי לאימון הגופני ממורמר ומתוסכל.
שעה וחצי לאחר מכן חזרתי במרץ להכנות.
המבצע יצא לדרך כמתוכנן והתבצע בצורה חלקה ומיטבית.
תחושת חגיגה והקלה גדולה.
אפשר "לרדת מכוננות" ולחזור לנשום …

**
למרות שהערכתי מאוד את המפקד שלי ושהמבצע היה מוצלח, לקח זמן עד שתחושות הכעס והתסכול שהיו לי כלפיו השתחררו.
בפעמים הבאות, זה כבר לא הפתיע אותי כשהוא התעקש על אותם אימונים גופניים.
בהמשך, עם קצת יותר ניסיון ופרספקטיבה, למדתי להבין את החשיבות שבהתעקשות הזו.

התובנה הבסיסית ביותר (חשבתי עליה כבר במקרה הראשון) היא שכושר גופני הוא מיומנות קריטית בשייטת.
במציאות האינטנסיבית של השייטת בכל רגע נתון עובדים על מבצע חשוב ותמיד יש משהו דחוף לעשות שעדיין לא עשינו.
ההתעקשות על ההשתתפות בריצה מדגישה את החשיבות של הנושא הזה.

משהו שלקח לי קצת יותר זמן להבין (למעשה הבנתי אותו די מהר אך לקח לי יותר זמן להודות בו) הוא שאיכות ההכנה שלי למבצע עלתה בצורה משמעותית לאחר האימון הגופני.
העצירה של ההכנה האינטנסיבית והקדשת הזמן לאימון גופני גם שחררה לחץ גופני-נפשי שהיה בי וגם חידדה וריעננה את המחשבה שלי.
לא רק שההכנה לא נפגעה, כנראה שהיא אפילו השתפרה.

האסימון בנוגע לתובנה השלישית והכי משמעותית נפל לי רק בשנים האחרונות:
כשהמפקד שלי מתעקש איתי על אימון גופני כשאני בעיצומן של הכנות למבצע מלחיץ, הוא בעצם משדר לי שעם כל הכבוד ללחץ שלי הוא לא נלחץ מזה כמוני.
בתור מפקד מנוסה שעבר כבר הרבה מאוד מצבים כאלו הוא מאותת לי שהכול בסדר, ושלמרות הלחץ שלי חשוב מאוד גם לשמור על שגרה בריאה ומאוזנת.
רק בדיעבד הבנתי שהחיוך המעצבן שלו וההתעקשות שאעצור את ההכנות ואצא לאימון גופני לא מביעים זלזול או חוסר אחריות, אלא להיפך:
הם מחווה עוצמתית, מרגיעה ומחזקת של הבעת אמון וביטחון בי, ביכולות שלי ובהכנות שכבר עשיתי.
בהקפדה הזו הוא למעשה שומר עלי ועוזר לי לשמור על שגרה בריאה, על איזון ועל פרופורציות.

**
העצירה לאימון גופני היא דוגמא ל"עוגן של שגרה" המוטבע עמוק בתרבות הארגונית ובמציאות האינטנסיבית של השייטת.
כשלוחמים יוצאים לאימון גופני אף אחד לא מסתכל על זה כעל מותרות או כבזבוז זמן, אלא כעל משהו לגיטימי וחשוב מאוד.
סביר מאוד להניח שאלמלא המפקד שלי היה מתעקש איתי, לא הייתי מפתח לעצמי (ובהמשך גם לפקודים שלי) את היכולת והלגיטימציה לעצור ולצאת לריצה.

כיום, העבודה היומיומית העיקרית שלי היא בסביבות ארגוניות אינטנסיביות, דינמיות ומרובות לחצים.
בשונה מהשירות הצבאי, בדרך כלל לא מדובר במבצעים היכולים להגיע למצבים מסכני חיים, אלא בפרויקטים עסקיים ובתהליכים ארגוניים.
הדבר המעניין הוא שלמרות שהעיסוק שונה מאוד, תחושות הלחץ, האינטנסיביות והשחיקה דומות.
בחודשים האחרונים התחדדו לי ארבעה עוגנים של שגרה המתאימים לסביבות הארגוניות והעסקיות שבהן אני עובד:

1. עוגן החגיגות (תשומת לב להצלחות, שמחות ודברים שאנו שבעי רצון מהם)
2. עוגן הכאבים (נוכחות עם קושי, עצב וכאב)
3. עוגן הכרת התודה (עצמית ולאחרים)
4. עוגן הלמידה (מתוך העשייה והחוויה)

כל העוגנים הללו מצריכים עצירה והפניית קשב אליהם.
כל אחד מארבעת העוגנים הללו הוא גם לגיטימי וגם קריטי, הן ברמת האינדיבידואל והן ברמת הארגון.
בשונה מהעוגן של האימון הגופני בשייטת, ארבעת העוגנים הללו אינם מוטמעים באופן עמוק בתרבות הארגונית ובתפיסה האישית של מרבית הארגונים והמנהלים שאני עובד עימם.

רוצים לשמוע על זה יותר? כתבו לי כמה מילים ואולי אקדיש לכך את אחד הפוסטים הבאים.
רוצים לפתח את העוגנים הללו בארגון שלכם? צרו איתי קשר…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפני מספר שנים היתה לי הזכות ללמוד עם ד"ר יאיר כספי במסגרת תוכניתו "פסיכולוגיה ביהדות".
הוא אחד המורים המשפיעים על חיי וחלק מהמושגים ומהרעיונות שקיבלתי ממנו מלווים אותי גם כיום.

הדבר הכי חזק שלקחתי מתהליך הלימוד עם יאיר הוא ההכרה באנושיות ובמוגבלות האנושית.
גם שלי, וגם של כל אלו שסביבי.

בשבועות האחרונים יצא לאור ספר חדש של יאיר כספי – "ספר הכישרונות".
104 הכישרונות בספר הם כישרונות שברגע הראשון יכולים להפתיע כי איננו רגילים לחשוב עליהם ככישרונות.
כמו למשל: הכישרון לא לקבל את עצמך, הכישרון לא להכיל, הכישרון לכעוס והכישרון לא להיות אותנטי.

וכך הוא כותב בפרק הפותח את הספר:
"ספר הכישרונות הוא הזמנה למהפיכה תודעתית הנוגעת במגוון הרגשות העמוקים והלא-מדוברים של הקורא.
הוא מגלה לך שהתברכת בכישרונות רבים, אותם חשבת בטעות לפגמים, ומעניק לך את הכוח להיות אנושי ולהאמין שחולשה בקבלתה נעשית חוזקה."

מניסיון, הקריאה בספר מעוררת התרגשות ופחד, הקלה וכאב, שמחה ועצב.

**
הנה דוגמא מתוך הספר לאחד הכישרונות המסקרנים:

הכישרון להיות לא מאושר

"עד לעת החדשה אנשים שמחו אם היתה להם פת לחם, קורת גג, ומישהו לחלוק בהם עמו.
היום אנו דורשים מעצמנו להיות מאושרים.
חשוב שאדם ידע לדאוג לצרכיו, ישאף לחיים מלאים, ישמח ויתענג על טובו של העולם.
ויעזוב מקום שעושה אותו אומלל.

אך האושר, שהיה פעם כמיהה, נעשה לתביעה מעצמנו ומהעולם.
אומרים שאפשר לזכות בו אם מפתחים לו כישרון.
ומי שלא הגיע אליו – אשם.
אנשים בודקים כל שעה אם טוב להם או לא.
האושר נעשה לאחד העריצים הקשים של הזמן.

האנשים שלא זכו בכישרון להיות לא מאושרים לפעמים, שואלים את עצמם כל בוקר אם הם מאושרים.
אם התשובה שלילית, הם ממשיכים ושואלים, האם זו העבודה שלא מתאימה לי, ואולי צריך להחליף את מקום המגורים, או לקנות משהו שאין לי, או להתגרש, או להחליף את המין.

אושר נעשה למקצוע לימודים.
בקורס לאנשים מאושרים יש גילוי אחר על מצב האדם אותו בדרך כלל מעלימים: רוב התלמידים יצאו מן העולם לפני שתהיה בידיהם חצי מתאוותם.

האנשים שחייבים להיות מאושרים אומללים כשהם מקבלים חדר רגיל במלון. כשהשירות איטי. כשהצ'יפס סתמיים.
לא מחשיבים שמחות בינוניות. שעות של אושר אינן נחשבות בעיניהם אם עדיין לא הגיע האושר המושלם.
הם יתקשו להחזיק מעמד לאורך זמן במקום שיש בו קשיים.
לא כדאי להתחתן אתם כי הם לא יישארו אתנו אם נחלה, או נאבד את כספנו, או נזדקן.
כדי להכריח את האושר שהובטח להם לבוא יתמכרו לתרופות וסמים.
סופם שהם נעשים מדוכאים, כי אינם מאושרים.

האנשים שלא חייבים להיות מאושרים זכו בחופש לעשות את מה שצריך לעשות, בלי לבדוק כל הזמן אם טוב להם או לא.
הם יכולים לבחור משימות קשות. לעבוד קשה במשך שנים לפני שיראו תוצאות.
לשאת תקופות של תסכול. לשמור על מקום עבודה מרתק ששכרו לא רב. לעבור מחסור.
לבחור שותף לאהבה וברית, שאולי בדבר אחד אינו מתאים. לצלוח עם ילדיהם את גיל ההתבגרות.
לשמוח באוכל פשוט. ליהנות ממזג אוויר נחמד.

האנשים שלא חייבים להיות מאושרים שמחים יותר."

**
הפוסט הזה יצא פחות אישי ופחות מושקע מכפי שרציתי שהוא יהיה.
נכנסתי לזמנים אחרונים כי חשוב לי לשלוח אותו לפני כניסת השבת.
תיכננתי להיכנס קצת יותר לעומק לאחד מ"הכישרונות" שלי ולחבר אותו למשהו שהעסיק אותי השבוע.
אני עוצר כאן ושולח את הפוסט.
אולי חלק מהכישרון שחשוב שאפתח זה הכישרון לכתוב פוסטים לא מושלמים או פחות מושקעים :).

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבועיים האחרונים שלי היה מלאים בלא מעט אתגרים וקשיים.
איבדתי סבלנות מספר פעמים, הייתי יותר לחוץ מכפי שאני רוצה ולא תמיד הגבתי בצורה מיטבית.
חלק מהעניין נובע מעומס ומהצפה, מריבוי של עניינים, מאתגרים מנטליים ורגשיים.
אני בטוח שאני לא היחיד שחווה שבועות כאלו.

כשאני מתבונן על השבועות האחרונים שלי ושל אנשים סביבי אני מזהה שם סוגים שונים של עומס:
יש עומס פיזי הנובע מחוסר שעות שינה, עייפות, כאבים פיזיים, רעב וכו'.
יש עומס רגשי הנובע ממורכבות של מצבים המעוררים בנו תחושות שונות, מעניינים רגישים, או רגשיים או לא פתורים שיושבים עלינו ומעסיקים אותנו.
יש עומס מנטלי הנובע מריבוי דברים שאנו חושבים עליהם או מנסים לקדם אותם.

כשאנו מרגישים הצפה מעניין לברר האם זו הצפה פיזית, רגשית או מנטלית, ואולי היא שילוב של גם וגם.
ההכרה במשהו היא צעד חשוב ראשון ביכולת לעכל, לעבד, להחזיק ולהתמודד אתו.

נלסון מנדלה, נשיא דרום-אפריקה לשעבר וחתן פרס נובל לשלום נפטר בשנת 2013, בגיל 95.
במהדורות החדשות שלאחר פטירתו, צוטט מפיו משפט שנאמר בסמוך למותו: "עכשיו, אחרי כל השנים הללו, אני רוצה לנוח. הרווחתי את הזכות הזאת."

יש משהו מעורר השראה במשפט הזה, הנאמר ע"י מנהיג אמיץ ובעל השפעה עצומה שעשה כל-כך הרבה במהלך חייו.
ויש בכך גם משהו שמעורר עצב…

הזכות לעצור, לנוח ולהנות מהמקום שאנו נמצאים בו אינה שמורה רק לנשיאי מדינה לשעבר בני 95, בסמוך למותם, שישבו בכלא, זכו בפרס נובל לשלום והובילו מהפכה במדינתם.
לא חייבים להקדיש חיים שלמים ולצבור כמות מסוימת של השגים בכדי להרוויח אותה.
מותר וחשוב לנוח, לעצור, לנשום, ליהנות מהכאן והעכשיו.
כבר עכשיו.

אבל איך עושים את זה?
איך מיישמים את הרעיון הזה בחיים אינטנסיביים ומרובי עניינים?

אולי חלק מהעניין הוא להכיר במוגבלות שלנו ובכך שאנחנו אולי יכולים לעשות פחות ממה שהיינו רוצים.
לתת לעצמנו לגיטימציה לומר "כן" או "לא", לגיטימציה לא לעשות כל מה שמבקשים מאיתנו ולא לחזור כל הודעה, טלפון מייל שאנחנו מקבלים.

להכיר באנושיות שלנו ובכך שאולי אנחנו מתפקדים פחות טוב מכפי שהיינו רוצים או פחות טוב מאנשים אחרים שאנו משוים עצמנו אליהם.
כמו למשל זה שאנחנו לחוצים או מתוסכלים, או חסרי-סבלנות, או כעוסים או פוחדים יותר מכפי שהיינו רוצים או יותר מכפי שאנחנו מספרים לעצמנו שאנו צריכים להיות.

לתת מקום לקושי, לתסכול ולעצב שלנו על כך שאם היה לנו קצת יותר זמן, או קשב או משאבים אחרים,
היינו יכולים להיות במקום אחר במערכות היחסים שלנו, בפרויקט שאנו מריצים או בקריירה שלנו,
כיוון שזה לא משהו שהוא מעבר ליכולותינו באופן כללי אבל זה משהו שהוא מעבר ליכולתינו כשזה מגיע עם כל מה שיש לנו על הצלחת.

וגם להכיר בזכות ובחובה שלנו לעצור ולנוח. 

מה דעתכן-ם…?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אני אוהב לקרוא מאז שאני זוכר את עצמי.
לספרים יש השפעה גדולה עלי.
לפעמים משפט מסוים שאני קורא בספר הולך איתי שנים.
כך היה עם "מנהיגות" של רודולף ג'וליאני.
קראתי את הספר הזה לפני כעשרים שנה, פעם אחת בלבד.
משפט אחד מהספר תפס אותי חזק בזמן הקריאה והולך איתי כבר שני עשורים.
מעניין שאני זוכר בעיקר אותו ושאיני זוכר תכנים או מסרים אחרים מהספר.

**
"אבא שלי הכניס לי את המסר הזה היטב לראש בזכות עקשנותו שהפכה לסימן המסחרי שלו:

חתונות – לשיקול דעתכם; לוויות – חובה.

מאז הקפדתי על הכלל הזה, לעיתים עד כדי כך שנקלעתי לצרות עם אלה שמחשיבים הזדמנויות קלילות יותר.
אני נוטה לטפל ברגעים הקשים בחייהם של אנשים טוב יותר מאשר ברגעים המשמחים, אולי מפני שאני משתדל לשמור על זמני ועל כוחותיי למקרה שבהם אזדקק להם באמת.
ושלא תבינו אותי לא נכון – כראש עיר ערכתי יותר מ-200 חתונות.
אני אוהב לאכול, אני אוהב מוסיקה, ואני אפילו נהנה מריקוד.
אבל כל אחד אוהב חתונות.
לוויות זה דבר קשה.
זו הסיבה שזקוקים לכם, ושאם אתם מופיעים יש לכך משמעות גדולה יותר.
האירועים השמחים – חתונות, מסיבות, ארוחות ערב מפוארות – כולם דברים נהדרים. והם חשובים;
מנהיג חייב להצטרף לאנשים בהנאה מהגמול לעבודה קשה ולהקרבה.
אבל ברגעים הקשים ביותר, כשמישהו שאתה מגלה אכפתיות כלפיו מחפש תשובות או קובר אדם יקר לו – אז נמדדת גדולתו של מנהיג."

~ מתוך "מנהיגות", רודולף ג'וליאני, ראש עיריית ניו יורק לשעבר, עמוד 209.

**
כשאנחנו בוחרים לפנות זמן ולהיות עם מישהו שחווה קושי או אבל, אנו מסמנים לו שאנחנו רואים אותו ושהוא בעדיפות עבורנו.
במציאות אינטנסיבית ומלאה במטלות ופגישות, כמעט תמיד זה כרוך בארגון מחדש של לוח הזמנים ובוויתור על דברים אחרים.
אבל יותר משאנו מסמנים משהו לאדם האחר, אנו מסמנים את החשיבות של מערכות יחסים ושל קשר אנושי לעצמנו.

**
הטקסט של ג'וליאני נחרט בי ומדבר אלי מאוד, אבל יש בו משהו אחד שמרגיש לי פחות מדויק ושהייתי משנה אותו:
המילים "חובה", "חייב", "צריך" מופיעות בו מספר פעמים.
הדיוק שלי לעצמי הוא שנוכחות בלוויות ובמצבים קשים אינה בגדר חובה.
מנהיג (או אדם) לא צריך או חייב להיות במקום מסוים. הוא יכול לבחור להיות שם.

קצת ענווה…

העולם לא סובב סביבנו. אנחנו לא אלוהים ולא הסגנית שלו.
נהיה או לא נהיה, כנראה שאנשים יסתדרו בלעדינו.

יש יותר מדרך אחת להיות עם ולצד אנשים.
אם אנחנו לא באמת פנויים לזה או לא מסוגלים להיות נוכחים, עדיף להגיד "לא" מתוך בחירה, מאשר "כן" מתוך חובה או "צריכיזם".

**
ומשהו חשוב לסיום:
כשאנחנו מאוד רוצים להגיע לביקור או להיות עם מישהו, ואיננו מגיעים לכך בגלל התחייבויות קודמות, עומס משימות, או מקומות אחרים שאנו "צריכים" להיות בהם, זה כנראה זמן טוב לעצור ולבדוק:
אולי משהו יצא מכוונון.
אולי נוצר אצלנו איזשהו בלבול פנימי.
ייתכן שזה זמן טוב לעדכן את סדרי העדיפויות שלנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע תוך כדי נסיעה לעבודה בחרתי (שלא כהרגלי) להקשיב לפלייליסט שירים בספוטיפיי.
לאחר מספר שירים המוזיקה נקטעה ע"י פרסומת לפודקאסט בשם "הכירו את".
הפודקאסט נשמע לי מסקרן ולאחר הנסיעה חיפשתי אותו ונרשמתי אליו.
לאחר ההרשמה הקדשתי 3-4 דקות לריפרוף על הפרקים השונים ונמשכתי לאחד מהם – "בודהיזם ותורת הקוואנטים".
בחרתי להוריד לעצמי את הפרק, ובבוקר שלאחר מכן תוך כדי נסיעה לחיפה הקשבתי לו.
הפרק היה משמעותי עבורי ויצר בתוכי תנועה מחשבתית חדשה ורעננה שכוללת מספר חידודים ורעיונות. ממש נהניתי להקשיב לד"ר נעמה אושרי הנפלאה ולשיחה המרתקת שלה עם ד"ר יואב בן דב.
בימים האחרונים המלצתי על הפודקאסט ועל הפרק המסוים למספר אנשים שונים.
וכעת, אני בוחר להקדיש לכך את הפוסט הנוכחי שייקרא ע"י כמה אלפי אנשים.

**
ההתרחשות הזו, הדרך שבה דברים מתהווים ומתפתחים מרתקת אותי:
– מה היה קורה אם במקום להקשיב לספוטיפיי באותו יום הייתי מקשיב לרדיו, משוחח בטלפון או מקשיב לפודקאסט?
– מה היה קורה אם הייתי משדרג את חשבון הספוטיפיי שלי ל"פרימיום" (כפי ששקלתי לעשות מספר פעמים בעבר) והפרסומות לא היו קוטעות את המוזיקה?
– מה היה קורה אם "הכירו את" לא היו בוחרים לפרסם בספוטיפיי?
– מה היה קורה אם לא הייתי שם לב לפרסומת על הפודקאסט "הכירו את", או שהיא היתה עוברת לידי ולא הייתי עוצר לחפש את הפודקאסט לאחר הנסיעה?
– מה היה קורה אם הייתי מוצא את הפודקאסט לאחר הנסיעה אך בוחר שלא להתחבר אליו?
– מה היה קורה אם הייתי מתחבר אליו, אך מוריד פרק אחר בנושא אחר ולא את הפרק המסוים שהקשבתי לו?
– מה היה קורה אם בזמן ההקשבה לפודקאסט מוחי היה טרוד בדברים אחרים או שהייתי מקבל שיחת טלפון שהיתה קוטעת את ההקשבה?
– מה היה קורה אם לא הייתי מתחבר לפרק המסוים הזה (כפי שקורה לפעמים), או שלא הייתי ממליץ עליו למספר חברים?
– מה ההשפעה של כתיבה על הפודקאסט "הכירו את" בפוסט המסוים הזה? לאן זה יתגלגל ומי יפגוש את זה?
– איך דברים היו מתפתחים אם הפודקאסט הזה לא היה נוצר, או שהפרק המסוים שמשך אותי לא היה נוצר?

**
נקודה מרכזית שריתקה אותי בפרק שהקשבתי לו נגעה בקשר שבין סיבתיות לאקראיות, ולמשקל של כל אחת מהן על חיינו.
הפוסט הנוכחי מתמקד באירועון מקומי אחד (הקשבה לפרק מסוים בפודקאסט מסוים) ובניסיון להבין ולראות חלק מהנסיבות ומרצף האירועים שהובילו אליו, כמו גם חלק מהפעולות וההשפעות שנוצרו בעקבותיו.
האירועון הזה הוא רק אחד מתוך אלפי התרחשויות, מפגשים ואינטראקציות שחוויתי במהלך אותו יום.
וכל אותן אלפי התרחשויות הן רק במהלך יום מסוים אחד.

לבחירות "גדולות" בנקודות זמן מסוימות יכולה להיות השפעה ישירה, מיידית ועצומה על חיינו, כמו למשל: האם לבחור בטיפול רפואי כזה או אחר? האם להגיד "כן" או "לא" להצעת הנישואים? האם להישאר או לעזוב את מקום העבודה?
חוסר תשומת לב רגעית על הכביש יכולה להיות ההבדל שבין חיים ומוות.

ועם זאת, השפעה או מושפעות אינסופית לא חייבת להיות "דרמטית" – מרבית הבחירות או האירועים שאנו חווים אינם עניינים של חיים ומוות, ואינם מובילים להסתעפויות שניתן להצביע עליהן בצורה ישירה כמשנות חיים. 

בחודשים האחרונים מהדהדת בי תחושה חזקה של היותי חלק מרשת אינסופית של קשרים וחיבורים שבכל רגע נתון מושפעת מאינספור גורמים ומשפיעה על אינספור אנשים ומצבים.

"משעמם לי" הוא משהו שכבר מזמן לא חוויתי.
בכל נקודת זמן, לכל מקום שאני מפנה את תשומת ליבי, אני פתאום רואה ומרגיש עוד ועוד תנודות-קוּרִים-הקשרים המחברים בינינו ומשפיעים עלינו.

יש בזה משהו מרגש, מרתק ובעיקר מעורר ענווה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בסוף השבוע שעבר יצאתי עם עוד 20 חברים לסוף-שבוע מיוחד בדרום.
חגגנו 30 שנים לגיוס ופינקנו את עצמנו בחמישי-שישי-שבת של מנוחה, זמן איכות ביחד, אוכל טוב, צחוקים ודיבורים.
יש משהו נדיר בשלושה ימים שבהם רק נמצאים, ללא מחויבות, אחריות, תוכניות או מטלות.
חלק מהקסם של המפגש זה חוסר האג'נדה שבו.
יש תוכנית כלשהי אבל היא נתונה לשינויים והיא ממש לא מחייבת.
עושים מה שמתחשק באותו רגע ואם לא מתחשק פשוט לא עושים.

במהלך הימים הללו ממש נהניתי והתמלאתי מהשילוב של צחוקים ושל בדיחות שטותיות (חלקן אותן בדיחות מלפני 30 שנים) ושל שיחות עומק ושיתופים אינטימיים.
יש משהו בגיל הזה (כולנו באזור 50) שעוזר לקלף חלק מהשכבות והמסכות, לשאול שאלות, להתבונן ולהקשיב.

**
רגע לפני שנפרדנו, מישהו אמר שצריך להיפגש יותר, לא רק אחת לכמה שנים.
"נראה לי שניפגש שוב במהלך החודשים הקרובים," אמרתי, "ולאו דווקא בנסיבות מתוכננות."
"למה אתה מתכוון?" שאלו אותי.
"היינו פה ביחד בימים הללו ושמענו את השיתופים של חלק מאיתנו – אתגרים והתמודדויות של ליווי הורים מבוגרים וטיפול בהם. סביר להניח שבשנים הקרובות נחווה לא מעט פרידות."

אפשר לא להגיד את זה (כדי לא "לפתוח עין") או לא לחשוב על זה (כי אולי זה מלחיץ מדי) אבל זה טבע הדברים.
כשם שבגילאי 20-35 יש גל של חתונות ושל לידות כשאנשים בונים את המשפחות שלהם, כך בגילאים מתקדמים יותר ישנם גלים של פרידות מהורים, של גיוס הילדים הבוגרים ושל הולדת נכדים.

כשאמרתי את מה שאמרתי הערכתי שזה יקרה בקרוב, אבל לא הערכתי כמה קרוב.
מספר שעות לאחר הפרידה, ביום ראשון בשש בבוקר, אחד החבר'ה שלח הודעה שאביו נפטר במהלך הלילה לאחר התמודדות עם מחלה קשה.
ב 15:00 נפגשנו בהלוויה להיות לצידו ולחלוק כבוד לאביו.

**
החיים הם גם וגם, והם קורים ממש עכשיו.

הטקסט שקיבלתי השבוע מסיון רהב מאיר (מומלץ בחום להצטרף למייל או לוואטסאפ היומי שלה) הרגיש לי ממש מדויק ומבטא את הרעיון הזה בצורה חדה ונפלאה:

הרב יואל שפיץ נזכר השבוע במה ששמע בכיתה י' מהרב עדין שטיינזלץ, על ניצול זמן בחיים:

"אחד התלמידים שאל את הרב פעם כיצד הלימודים בתיכון אמורים להכין אותנו לחיים.
מייד כשהחבר אמר 'הכנה לחיים', נדלק זיק בעיניו של הרב והוא אמר:

תראה, השאלה שלך בנויה על ההנחה הרווחת, שבית הספר מכין אתכם לחיים.
ואני רוצה לשאול אתכם: מתי בדיוק יתחילו אותם 'חיים' שאתם צריכים להתכונן אליהם?
התלמידים ענו שאולי אחרי הישיבה, או כשנתחתן, או כשנצא לעבוד.
הרב הקשיב ואמר: אם תשבו ותחכו שהחיים יתחילו – לא תגיעו אליהם אף פעם.
בכל שלב תגלו שאתם רק רוצים לסיים אותו, ולהתחיל כבר את 'החיים'.
מהר מאוד תמצאו את עצמכם עם ילדים, כשאתם מנסים להכין אותם ל'חיים' שלהם, ובגיל שישים תתגעגעו פתאום לגיל שלושים ול'חיים' שהיו לכם אז.

אז כדאי שתפנימו ותבינו שלא כדאי לחכות לחיים שיגיעו. החיים זה עכשיו.
כל מה שקורה איתכם – זה החיים.
אדם צריך לחיות בכל רגע כאילו הרגע הזה, בין אם הוא קשה, בין אם הוא יפה ובין אם הוא קצת סתמי – הוא-הוא החיים".

**
החיים הם גם וגם.
הם שילוב של רגעים עצובים ושמחים, משמעותיים ומשעממים, קשים ומהנים.
החיים הם מה שקורה לנו ממש עכשיו ומה שאנו חווים ברגע זה.
מה שקורה כרגע (הלוויה לא מתוכננת, פקק תנועה, ביטול פגישה חשובה, אתגר משפחתי וכו') הוא לא הפרעה לחיים שצריך להתגבר עליה כדי לחזור למסלול המתוכנן.
פטירת אביו של חבר היא גם אירוע עצוב, גם משהו שמשבש את היום ומשנה תוכניות וגם הזדמנות להיות עם מישהו.
בנוסף זוהי תזכורת המזמינה אותנו לעצור ולשאול מה באמת חשוב לנו.

כל מה שאנחנו עושים וחווים עכשיו הוא לא הכנה או חזרה גנרלית לחיים.
הוא ה-חיים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע, במהלך ההכנה למפגש המסכם של סדנת החזון האישי ההוליסטי כתבתי לעצמי על שקף מספר נקודות מפתח חשובות שהתחשק לי לדבר עליהן בסיום הסדנה.
פתחתי שקף חדש, כתבתי כותרת "נקודות מחשבה על חזון – לסיכום התהליך" ותוך כדי הקשבה לעצמי התחלתי למלא אותו בתוכן.
רציתי להדגיש מספר נקודות מפתח מבלי להעמיס יותר מדי.
סיימתי לעבוד על השקף כשהרגשתי שנקודות שחשוב לי להדגיש מקבלות את המקום שלהן.
כשהתבוננתי על מה שכתבתי שמתי לב שהרשימה היא בעצם הביטוי האישי שלי לאיך לחיות ביום-יום.
הופתעתי (ושמחתי) שמשקף סיכום לסדנת חזון זה הפך להיות שקף כוונון לדרך של חיים מלאים.

עם ובלי קשר לחזון, עשרים וארבע הדקות שבהן אני מסכם את הסדנה מכילות בתוכן במידה רבה את "האני מאמין" שלי בנוגע לחיים ולאיך לחיות חיים מלאים.

יכול להיות שמשהו שמתבשל במשך שנים התנקז בחצי שעה של הכנה לשקף אחד או להרצאה קצרה וסדורה.

אם מעניין אתכם לצפות בקטע המצולם אתם מוזמנים לעשות זאת בקישור הבא.

**
תהליך החזון האישי ההוליסטי שהסתיים השבוע הוא חגיגה גדולה עבורי.
זו פעם ראשונה שאני עושה את התהליך הזה במסגרת קבוצתית הפתוחה לקהל הרחב.
כל כך הרבה שיתופים מרגשים, תנועות, אדוות והשפעות במרחב וירטואלי משותף.
מסוג הדברים שלא ניתן לכמת או למדוד, ושאפשר בעיקר לחוש ולחוות.

כמחצית ממשתתפי התהליך בחרו לקבל את המצגות ואת הקלטות המפגשים ולעבור את התהליך בעצמם שלא במסגרת הקבוצתית.

ארבעה מפגשים מוקלטים, ארבע מצגות מהמפגשים ובקרוב גם ארבעה תמלולים ערוכים.

אם מעניין אתכם לקבל את התכנים הללו ולעבור את התהליך הזה בעצמכם (התהליך הקבוצתי הסתיים) אתם מוזמנים ליצור איתי קשר במייל חוזר ולקבל פרטים נוספים.

**
2 המלצות לסיכום:

לפני מספר שבועות המלצתי על ספרו המצוין של מיכה גודמן "מהפכת הקשב".
השבוע המליצו לי על פודקאסט "מפלגת המחשבות" בהנחיית מיכה גודמן ואפרת שפירא רוזנברג.
שני הפרקים הראשונים נוגעים ברעיונות המרכזיים המוזכרים בספר ושאר הפרקים מוקדשים ל"צלילות עומק" איכותיות בנושאים שונים כגון חרדים, שמאל-ימין, ערבים ועוד.
הפודקאסט זורם, מעשיר ומעניין מאוד. מומלץ בחום.

פודקאסט מומלץ נוסף – "שאלה טובה" של אסף פאול כהן.

אסף משוחח עם אנשים מרתקים ממגוון תחומים ועיסוקים כשהמכנה המשותף של השיחות נוגע בחשיבותן של שאלות, כיצד לנסח שאלות טובות ומה השפעתן על תהליכים ופעולות.
מקורי, פותח את הראש ומעורר מחשבה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפני כשבועיים ביקרתי חבר שישב שבעה על אביו.
ביום שישי שעבר הגעתי לשבעה של חברה לעבודה שאמה נפטרה.
אני עדיין זוכר את החוויה האישית שלי כשישבתי שבעה על אבי שנפטר לאחר התמודדות עם מחלה ממארת וקיבלתי את פניהם של מאות המבקרים שבאו לנחם אותי.

רובם פתחו במשפט "שלא תדעו עוד צער", איחול כל כך נפוץ ושגור במצבים מהסוג הזה.
כבר באותם ימים חשתי כמה המשפט הזה רחוק ממני.
בוודאות נחווה עוד צער, שכן צער, כאב ואבל הם חלקים בלתי נפרדים מהחיים, אז למה לאחל משהו שלא יתקיים או שאיננו מאמינים בו?
(הדרך היחידה שבה האיחול הזה יכול להתגשם ושבאמת לא נחווה עוד צער, הוא שיקרה לנו ממש בקרוב משהו שאנחנו לא רוצים שיקרה.)

אני יכול לחשוב על שתי סיבות עיקריות לשימוש במשפט "שלא תדעו עוד צער":

האחת – דיבור מתוך הרגל, או מוסכמה חברתית, מבלי לחשוב יותר מדי על מה שאנו אומרים. אחרי הכול, כולנו מכירים את המשפט הזה ומקובל מאוד להשתמש בו במצבים של ניחום אבלים.

השנייה – ניחום אבלים יכול לעורר בנו מתח, קושי, חשש וחוסר אונים. אנחנו לא בטוחים איך להתנהל בסיטואציה הזו ומה לומר. "שלא תדעו עוד צער" עוזר "להיכנס לעניינים", במיוחד בדקה הראשונה של המפגש.

אז מה בכל זאת אפשר לומר ואיך אפשר להתנהל במצבים שמילים לא תמיד יכולות לבטא את מה שהיינו רוצים?
הדרך שאני בוחר להתנהל בה במצבים כאלו היא בד"כ אחת משתיים: חיבוק שקט ללא מילים, או חיבוק עם צמד המילים "משתתף בצערך".
המחווה הזו היא דרך להפגין נוכחות אמפטית, השתתפות כנה בצער ודיבור אותנטי ללא איחולי סרק.

**
שתי נשים קרובות לליבי חוות בימים הללו לא מעט קושי, עצב וכאב כתוצאה מפרידה מבן זוג לאחר זוגיות קרובה ואוהבת בת מספר שנים.
למרות שיש הבדל גדול בין פרידה כתוצאה ממוות לפרידה הנובעת מבחירה, הכאב עדיין גדול מאוד.
במידה מסוימת אולי אפילו קשה יותר לקבל זאת.

הנוכחות לצד מישהו קרוב לנו שחווה כאב גדול מחדדת ומעצימה את חוסר האונים שלנו.
יש גבול למה שאנחנו יכולים לעשות במצבים הללו.
ייתכן שהדבר הכי חשוב שאנחנו יכולים לעשות עבור מישהו אחר במצבים כאלו, זה פשוט להיות איתו… בהרבה אמפטיה, חמלה ואהבה.

**
בשנים האחרונות האיחול שמרגיש לי הכי מדויק במצבי אבל, פרידה וכאב, למרות שאני לא נוהג לאחל אותו בקול רם הוא "שכן תדעו עוד צער".
"שכן תדעו עוד צער" כיוון שלא יכול להיות אחרת.
ברור שתחוו עוד צער, כאב, קושי ופרידות שהרי הם חלק מחיים מלאים.

"אבל הוא המחיר שאנו משלמים עבור האומץ לאהוב אחרים" כותב ארווין יאלום בספרו "עניין של מוות וחיים". 

אז שכן תדעו עוד צער.
ושיהיו לכם הכוחות להיות עם זה.
והלוואי שזה יהיה צער מסוג מסוים, טבעי יותר, ולא צער מסוג אחר, טבעי פחות.
ושלצד הצער, הלוואי שתדעו גם המון שמחה. ואהבה. וחיבור. ושלווה. והתרגשות. והתפתחות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע שוחחתי עם אחת הקוראות של המסרים שאני שולח בימי שישי.
לפני שניגשנו לעניין שלשמו קבענו לדבר היה חשוב לה להודות לי על השיתופים שלי בנוגע לספרים, פודקאסטים, וחומרים אחרים שאני צורך.
היא שיתפה אותי שזה מעשיר אותה מאוד ושהיא רואה בכך נדיבות גדולה. 
האמירה הזו המשיכה להדהד בי גם בימים שאחרי פגישתנו.
בהשפעת השיחה איתה, הפוסט הנוכחי מוקדש למספר המלצות ושיתופים בדברים שהעסיקו אותי השבוע.

אני שולח כאן את הגירסה המקוצרת.
אם מעניין אתכם לקרוא יותר, אתם מוזמנים ללחוץ על הקישורים ולקרוא בהרחבה באתר.
4 המלצות:

א. ספר: לאחרונה סיימתי להקשיב לספר How to live של דרק סיברס.
הספר נכתב בצורה יצירתית מעשרים ושבע נקודות מבט שונות.
כל אחת מנקודות המבט מציגה תפיסה שונה של איך נכון לחיות ומה הדבר הכי חשוב בחיים.
למשל – על פי אחת הגישות הכי חשוב זה לחשוב לטווח הארוך ועל פי גישה אחרת הכי חשוב זה לחיות בהווה ולחוות כמה שיותר חוויות.
על פי תפיסה מספר 27 הכי חשוב זה איזון, על פי תפיסה 19 זה נתינה, ועל פי תפיסה 1 הכי חשוב זה חופש ועצמאות.
בסוף הספר דרק סיברס מציג מסקנה מסכמת. לא אגלה לכם אותה כדי לא לעשות ספוילר.

שיתפתי מספר מחשבות/רעיונות שעלו בי תוך כדי ההקשבה לספר בפוסט שבאתר. 

 

ב. סרט: ראיתי השבוע את "הסרט על החיים ועל המוות" עם ענת גוב.
הסרט מבוסס על ראיון של אריק קנלר (סוכן אמנים) עם ענת גוב (בין היתר כותבת, מחזאית ותסריטאית, חולה בסרטן מתקדם, אשתו של גידי גוב) בסמוך למותה ושזורים בו חלקים נוספים כמו שיחות עם בני משפחה, קטעי מחזות שכתבה ועוד.
זה לא סרט עצוב על מחלה סופנית או על מוות, אלא סרט חשוב, מרגש ומצחיק על החיים ועל איך לחיות.
דוגמא למספר דברים שהדהדו בי במהלך הצפייה בסרט והמשיכו לחיות בי גם לאחריו: הרעב והמחויבות לכתיבה וליצירה, עוצמה של חברות עמוקה, אומץ, הבעת דעה, ללכת עם האמת שלך, זוגיות ומשפחה.
מומלץ מאוד.
בתקופה זו הוא מוקרן בבתי הקולנוע לב, בהמשך יגיע גם לערוץ 8 בטלויזיה.
ג. "מלחמות פייסבוק":
לאחרונה יש לא מעט כתבות בנוגע לנזקים שיוצרת הרשת החברתית הגדולה בעולם (פייסבוק-וואטספ-אינסטגרם) ולהשפעה המזיקה והמכוונת שהחברה הענקית הזו מייצרת.
לדוגמא: פגיעה בדימוי גוף, העלאת שיעור דיכאונות, הטיית בחירות, הגברת קיטוב, העצמת שיח שנאה, הפצת פייקניוז ועוד.
"וול סטריט ג'ורנל" חשף בסדרת תחקירים מטלטלת את מאחורי הקלעים של קבלת ההחלטות ברשת החברתית הגדולה בעולם.
גלובס פירסם השבוע סדרת תרגומים למאמרים הללו וקרא להם "תיקי פייסבוק".
מומלץ מאוד לקרוא את המאמרים השונים ולפתח את המודעות לגבי ההשפעה המזיקה של הרשת הזו עלינו ועל העולם.
גם הספר "מהפכת הקשב" של מיכה גודמן שעוסק בנושא הזה מומלץ מאוד.

כוחות אדירים פועלים בזירה הזו, כסף עצום ופוליטיקה חזקה מעורבים.
פייסבוק לא הולכת להיעלם או להשתנות מחר בבוקר.
ועם זאת, ברמה המיידית יש דברים שאפשר לעשות.
האחריות היא גם, ובמידה רבה על כל אחד ואחת מאיתנו.

אני באופן אישי קיבלתי שתי החלטות. המשך השיתוף באתר.

 

ד. תקשורת מקרבת לזוגות
לפני שנים זכיתי לפגוש לראשונה את מאיר שרפר שנחשף לתקשורת מקרבת ורצה לשמוע ממני קצת יותר על המסע שלי.
הלב הגדול שלו, הרעב להתפתחות והברק בעיניים נכנסו לי ללב.
לאורך השנים שמרנו על קשר, התכתבנו ונפגשנו מספר פעמים.
הבחירה שלי היא להתמקד בפיתוח תקשורת מקרבת בקרב ארגונים, חברות וצוותים.
הבחירה של מאיר היא לפתח תקשורת מקרבת בזוגיות ועבור זוגות.
בשנים האחרונות הוא עשה דרך מדהימה, מרגשת ומעוררת השראה וצבר ניסיון עצום בליווי גברים, נשים וזוגות.
מאיר הוא אחד האנשים הראשונים שאני ממליץ עליהם כשפונים אלי בנושא של תקשורת מקרבת בזוגיות.

בשבוע הבא מאיר מקיים סדרה בת 3 מפגשים וירטאוליים חינמיים בנושא תקשורת מקרבת וזוגיות.
בשבוע שלאחר מכן הוא מקיים מפגש חי של שאלות ותשובות ולאחר מכן המעוניינים יוכלו לקבל הזמנה לתהליך התפתחות ולמידה מעמיק בתשלום.

אם תקשורת מקרבת בזוגיות מעניינת אתכם וחשובה לכם אני ממש ממליץ לקרוא על מה שיש למאיר להציע בתהליך "האי הזוגי" שהוא יצר.

זהו להיום… כתמיד אני מקווה שהפוסט בעל ערך, מפרה ומשמעותי עבורכם.

מוזמנים לכתוב לי כמה מילים אם משהו מכאן נוגע בכם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר