הבלוג של רוני ויינברגר

מה הייתם עושים אם הייתי נותן לכם בכל יום במהלך החודש הקרוב סכום של 86,400 ש"ח, והייתי מאפשר לכם לעשות בו ככל העולה על רוחכם, בשני תנאים:
א. זוהי כמות הכסף היומית העומדת לרשותכם – היא מחליפה כל הכנסה נוכחית אחרת ובעזרתה עליכם לתת מענה לכל הצרכים שלכם.
ב. את הסכום הזה לא ניתן לאגור – בסוף היום כל הכסף שלא השתמשתם בו נעלם.

איך הייתם משתמשים ב 86,400 השקלים הללו?
כמה הייתם משאירים לעצמכם וכמה הייתם נותנים לאחרים?
מה הייתם קונים איתם ובמה הייתם משקיעים אותם?

ומה אם היינו מאריכים את הניסוי הזה לכל שארית ימי חייכם?

**
86,400 אינו מספר אקראי שבחרתי להשתמש בו לצורך התרגיל הזה.
זהו מספר השניות שאנו זוכים לקבל בכל יממה, זמן שאיננו יכולים לאגור.
בכל יממה נתונה יש לנו 86,400 שניות, שהן 1440 דקות, או 24 שעות.
עשרים וארבע השעות הללו עומדות לרשותנו לשם מתן מענה לכל צרכינו – הפיזיים, הרגשיים, החברתיים, המנטליים והרוחניים.
את כמות הזמן המוגבלת הזו אנו מקדישים לעצמנו, למשפחתנו, לעבודה שלנו, לפעולות פנאי, לאנשים אחרים ולפעולות שונות.
סנקה, אחד מגדולי הפילוסופים היוונים טען שאנו חושבים הרבה לפני שאנחנו משקיעים או מלווים סכום כסף מסוים, ושאיננו חושבים מספיק על הדרך שבה אנו משקיעים את זמננו.

איך אתם משתמשים ב 86,400 השניות היומיות הללו?
כמה זמן אתם מקדישים לעצמכם וכמה לאחרים?
עד כמה אתם מודעים לבחירות השקעת הזמן שלכם?
האם 1440 הדקות הללו מושקעות בדברים הכי חשובים עבורכם?

**
אני רוצה לשתף אתכם במספר תובנות-זמן שהתחדדו לי לאורך השנים.
יכול להיות שלא תסכימו עם כולן, ושחלקן אולי אפילו יעוררו בכם התנגדות.
חשוב לי שתדעו שאני באמת מאמין בהן ואיני כותב אותן כאן רק לשם התרסה.

– יש לי 24 שעות ביממה למה שהכי חשוב עבורי.

– יכול להיות ש-24 שעות אינן מספיקות לכל מה שהייתי רוצה, זה מה שיש.

– אם יש דברים חשובים שלא נכנסים ב-24 שעות הללו, אז הם פחות חשובים עבורי.

– יש לי תמיד 100% בחירה לגבי מה אני מוכן ומה אני לא מוכן לעשות בכל רגע ורגע ב-24 השעות שלי.

– אף אחד לא יכול להכריח אותי לעשות משהו שאינו הכי חשוב עבורי באותו רגע.

– אם לאכול ולישון הם חלק מ-24 השעות שלי, אז הם חלק ממה שהכי חשוב עבורי.

– באופן דומה – אם צפייה בפרסומות, עמידה בפקק או השתתפות בישיבה חסרת ערך הם חלק מ-24 השעות שלי, אז גם הם חלק ממה שהכי חשוב עבורי.

– אף אחד לא מבזבז לי את הזמן אף פעם (שהרי יש לי 100% בחירה ואף אחד לא יכול להכריח אותו לעשות משהו שאני לא בוחר).

מה דעתכם..?

למה אתם מתחברים ומה מעורר בכם התנגדות..?

**
תובנות הזמן הללו מחדדות עבורי את העובדה שאני אחראי ועוזרות לי להימנע משיפוטים והאשמות של אחרים.
הן מזכירות לי את חופש הבחירה שלי ומעודדות אותי להיות פרואקטיבי ולתעדף.
התובנות הללו גם מעוררות בי קבלה וחמלה עצמית ומסייעות לי לחיות יותר בשלום עם אמירת "כן" או "לא" לנושאים ולאנשים שמבקשים את זמני.

**
לסיכום, הנה שתי הזמנות להשקעת זמן עבורכם בשבוע הקרוב:

– ביום שני הקרוב 4.4 בשעה 20:30 יוצאת לדרך תוכנית "חיים מלאים" בהנחייתי.
פרטים נוספים, הרשמה לתוכנית או לקבלת ההקלטות בקישור הבא.

– ביום רביעי הקרוב 6.4 בשעה 15:00. ערבה גרזון-רז ואני ניפגש לשיחת פייסבוק-לייב על חופש בארגונים ועם עצמנו.
אם טרם הכרתם את ערבה, אני ממש ממליץ לכם לחפש אותה בפייסבוק, לצפות בערוץ היוטיוב של קהילת CoCreating Our Future שהיא מובילה ולעקוב אחר התכנים המדהימים ומעוררי ההשראה שלה.
ניתן להוסיף את המפגש של ערבה ושלי ליומן כאן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע חגגתי חצי שנה רצופה של תרגול מדיטציה יומי: עשרים דקות ביום, יום אחר יום.

מספר מחשבות ותובנות שחיות בי עכשיו:

א.
מתמטיקה פשוטה:
השקעה של 20 דקות יומיות במשך ששה חודשים רצופים מסתכמת להשקעה של כ60 שעות חיים לכל התקופה או 10 שעות חודשיות למשך חצי שנה.
במונחים של "שבוע עבודה" שבו 5 ימים בני 9-10 שעות עבודה ביום, מדובר בכשבוע וחצי של עבודה.
המספרים הללו קצת הפתיעו אותי.
השקעה קטנה עקבית ויומיומית מצטברת להשקעה גדולה ומשמעותית לאורך זמן.
זמן נחווה כאחד המשאבים החשובים שהיינו רוצים עוד ועוד ממנו.
מה הייתם יכולים לעשות עם עוד עשר שעות חודשיות המוקדשות למשהו שחשוב לכם?

**
ב.
חגיגה:
כיף לתת לעצמך מילה ולעמוד בה.
כיף לקחת על עצמך התחייבות ולהקפיד למלא אותה.
הרבה דברים קרו בחצי השנה האחרונה בעולם, בארץ, בעבודה שלי, במשפחה.
מזג האויר נע מקיץ לסתיו ולחורף שאוטוטו חולף. גלים של קורונה עלו וירדו.
ועם כל "המסביב", לא משנה מה קורה, הצלחתי לתרגל בכל יום את עשרים הדקות שלי.
יש בזה משהו שנותן פרספקטיבה ותחושת יציבות.
זו חגיגה שאינה מובנת מאליה ותזכורת לכך שאנחנו בעלי הבית של עצמנו.

**
ג.
בלי "זיקוקי דינור":
התרגול העקבי הזה לא הפך אותי לאדם אחר.
בזכות התרגולים לא חוויתי הארה, חיבור שמימי או התגלות רוחנית.
אני אפילו לא בטוח שיש בי יותר רוגע, איזון או שלווה משהיו בי לפני כן.
עדיף שהמוטיבציה לתרגול מדיטציה לא תהיה שאיפה או ציפייה לשלוות נפש עילאית או למשהו בסגנון הזה.

**
ד.
הצלחה וכישלון:
כשמתרגלים מדיטציה אי אפשר להצליח ואי אפשר להיכשל.
המושגים הללו לא רלוונטיים.
בדרך שבה בחרתי לתרגל, אני עוצם עיניים, ממקד את תשומת ליבי בנשימה, ומנסה לשים לב לכל מחשבה, רגש או תחושה שעולה.
במהלך תרגול כזה תשומת הלב "בורחת" עשרות או מאות פעמים.
בכל פעם שאני מזהה שאיבדתי מיקוד או שנסחפתי אחר מחשבות, אני חוזר להתמקד בנשימה ולשים לב למחשבות-רגשות-תחושות.
בסשנים מסוימים אני יותר מרוכז ובאחרים פחות.
בחלק מהתרגולים אני חווה שקט, בהירות ורעיונות יצירתיים ובתרגולים אחרים לחץ ותזזיתיות.
התחושה בתרגולים יכולה להיות נעימה יותר או פחות, אך אין לזה שום קשר להצלחה או לכשלון.
מדיטציה היא אימון בתשומת לב.
מהות התרגול היא לנסות לשים לב.
שוב ושוב ושוב.
ושוב.

**
ה.
התקדמות ונסיגה:
כנראה שאם הייתי מקדיש 60 שעות ללימוד שפה חדשה, בישול או גלישת גלים, הייתי משתפר.
לאחר 60 שעות תרגול מדיטציה, אני לא בטוח שהשתפרתי במשהו.
בשונה מתרגולים אחרים שבהם אני מנסה להשתפר או להתקדם ברכישת מיומנות כלשהי, כאן זה פחות מעניין אותי.
התקדמות ונסיגה עלולות להכיל תפיסה של הצלחה וכשלון.
התקדמות בקצב משביע רצון יכולה להיתפס כהצלחה, והתקדמות בקצב איטי מכפי שאנו רוצים יכולה להיתפס ככישלון.
נסיגה יכולה להיחוות ככישלון.

כשאני מתרגל מדיטציה ותשומת לב אינני מנסה להגיע לשום מקום ואני לא מודד שום דבר.
אני מתאמן בלשים לב.

**
ו.
התמסרות:
הבחירה בתרגול מדיטציה יומי היא אקט של התמסרות.
להמשיך לעשות זאת יום אחר יום גם כשלא מקבלים פידבק או שלא בטוחים אם משהו קורה.
כשזורעים זרע באדמה, יכולים לעבור ימים ארוכים עד שמשהו יצוץ ויתגלה.
המחויבות להשקיה היומית היא בלי קשר למה שרואים בעין.
יכול להיות שגם במקרה של תרגול מדיטציה יומי משהו גדל בתוכנו ועדיין לא הופיע.
וגם יכול להיות שלא.

**
ז.
אין מחשבה נייטרלית:
אחת התובנות המרכזיות שהתחדדה לי בתקופה הזו היא שאין מחשבה נייטרלית.
כל מחשבה שעוברת דרכנו משפיעה עלינו בצורה כלשהי ומעוררת בנו משהו.
המשהו הזה יכול להיות רגש, מחשבה או תחושה.
זה יכול להיות בעוצמות חזקות (לדוגמא: פחד, כעס, התרגשות, אהבה) או בעוצמות עדינות שבקושי נרגיש אותן או נבחין בהן.
הקטע הזה מדהים אותי:
אם כל מחשבה משפיעה עלינו, ואנחנו חושבים מאות או אלפי מחשבות במהלך עשרים דקות של מדיטציה,
הרי בפרק זמן של כחצי שעה אנחנו מושפעים מאות ואלפי פעמים.
אם זה המצב בתרגול מדיטציה קצר וסטרילי, הרי שבמהלך כל יום רגיל המלא באינספור אינטראקציות, מפגשים, אירועים וטריגרים, ההשפעות עלינו גדולות וחזקות פי כמה וכמה.
אנחנו ססמוגרף רגיש ומושפעים הרבה יותר מכפי שנדמה לנו או ממה שאנחנו חווים וחושבים.

**
ח.
אנחנו יכולים לבחור:
בכל פעם שאני שם לב למחשבה שעולה בי, אני יכול לבחור האם להמשיך איתה או להניח לה.
לדוגמא:
הבוקר עלתה בי מחשבה על אירוע מחלקה שאני רוצה לקדם בעבודה.
כשאני שם לב למחשבה הזו, אני יכול לבחור "להמשיך איתה" ולהתבונן בסקרנות במחשבה שתבוא אחריה באותו נושא, כמו למשל ליצור קשר עם מפיק אירוע מסוים.
אפשרות שונה תהיה לבחור להגיד לעצמי "מחשבה" ולהתבונן בסקרנות מה קורה עכשיו. באופן הזה אני מתייחס למחשבה כמו לענן חולף ובמקום לעקוב אחריה אני נותן לה להמשיך הלאה ושם לב למה שמגיע אחריה.

המחשבה החולפת היא טריגר.
אנו יכולים לבחור איך להגיב לטריגר הזה.
בכדי לבחור צריך להיות מודע.
בחלק גדול מהמצבים אני "מתעורר" לאחר שניות ארוכות ושם לב שנסחפתי אחר מחשבה מבלי להיות מודע לכך שאני נסחף ומבלי לבחור האם להמשיך איתה או לעצור.
בחיבור לנקודה הקודמת: למרות שאין מחשבות נייטרליות וכל מחשבה משפיעה עלינו, אנחנו יכולים לבחור איך להגיב להשפעות הללו ובכך למזער או להעצים אותן.

**
ט.
טריגר חיצוני וטריגר פנימי:
ויקטור פרנקל ("האדם מחפש משמעות") וסטיבן קובי ("שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד") מדגישים את רעיון המרווח שבין הטריגר לתגובה.
כשמישהו אומר לנו משהו אנו יכולים לייצר מרווח בין האמירה שלו לבין התגובה שלנו.
במרווח הזה אנו יכולים לצאת מ"אוטומט" ולבחור את תגובתנו.
בחודשים האחרונים התחדד לי שכשם שאנו יכולים לייצר מרווח בין טריגר חיצוני (אמירה של אדם אחר) לבין התגובה שלנו, כך אנו יכולים ליצור מרווח בין טריגר פנימי (מחשבה-רגש שלנו) לבין התגובה שלנו (מחשבה נוספת או פעולה).
בכל פעם שאנו מגיבים לטריגר חיצוני, אנו למעשה מגיבים לטריגר פנימי בתוכנו שהושפע מהטריגר החיצוני.

**
י.
השפעה אינסופית:
לפני כחצי שנה בחרתי להתחייב לתרגול מדיטציה יומי במשך שנה שלמה בעקבות פסקה שקראתי בספרו של מיכה גודמן "מהפכת הקשב".
כשקראתי את הספר עלתה בי מחשבה שהוא מעניין וזורם וגם שהוא לא מחדש לי יותר מדי.
ועם זאת, משפט אחד בתוכו השפיע עליי מאוד.
בעמוד 132 מיכה גודמן מספר על פגישה עם חברו ועל עצה שהוא קיבל ממנו:
"כדי להבין תשומת לב אתה צריך להתבונן בה באופן חוויתי וישיר, ולשם כך, מיכה, אתה צריך לתרגל מדיטציה."
שמעתי וקראתי על מדיטציה המון בעבר ומעולם לא התחייבתי לתרגול כזה בפני עצמי.
איכשהו, הקריאה בספר עוררה אותי לפעולה ועודדה אותי להתחייב לתרגול מדיטציה יומי.

למה דווקא הספר הזה ולמה דווקא בתקופה הזו? אין לי מושג.
מה השפעת המשפט המסוים הזה על חיי? לא ניתן למדוד אותה, אך היא אינסופית.
משפט אחד בספר מעורר מחשבה אחת שמובילה להתחייבות אחת ולאינספור אדוות של השפעה.

**
יא.
לוגיקה של פוטנציאל בלתי נתפס:

אם לכל מחשבה יש השפעה (אין מחשבות נייטרליות),
ובכל יום נתון אנחנו מושפעים מאלפי מחשבות, משפטים ואירועים,
ולכל מחשבה-משפט-פעולה יש פוטנציאל השפעה אינסופי עלינו ועל אחרים,
אזי כל רגע נתון, אחד מתוך אינספור רגעים, הוא בעל פוטנציאל אינסופי.

אני לא יודע מה אתכם, אותי זה "מעיף", מרגש וממלא מוטיבציה.

**
יב.
בעוד קצת יותר משבוע (יום שני ה 4.4) יוצאת לדרך תוכנית "חיים מלאים" בהנחייתי. 

כל החומרים שנוכחים בפוסט הזה (ועוד…) יהיו שם:
מודעות ותשומת לב.
התמסרות לתרגול ולתהליך.
בחירה.
לקיחת אחריות.
פעולה מודעת.
השפעה אינסופית.
רפלקציה ולמידה.
חגיגה.

ההרשמה תיסגר בקרוב ואתם מוזמנים להצטרף.

אם טרם שמעתם על התוכנית, תמצאו את כל הפרטים בקישור הבא.

אם שמעתם ואתם עדיין מתלבטים, אולי הגיע הזמן להחליט.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

– פרטים והרשמה לתוכנית "חיים מלאים" שמתחילה ביום שני ה-4.4.22

את "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" של סטיבן קובי פגשתי לראשונה עם השחרור מהצבא. זהו אחד הספרים הכי משפיעים על חיי. מקובי למדתי להגדיר הצלחה. קובי קורא לזה "היצירה המנטלית" ומציע "להתחיל מהסוף". אפשר להגדיר מהי הצלחה למפגש חד פעמי, למערכת יחסים, לקריירה או לחיים. כשאנו יודעים מהי הגדרת ההצלחה שלנו גדל הסיכוי שנגיע אליה. אחד הפחדים הגדולים שלי הוא להגיע לרגעי הסיום של החיים הללו ולגלות שפיספסתי. הגדרת הצלחה מחדדת אותנו ושומרת שנהיה בכיוון הנכון לנו.

להמשך קריאת רפלקצית החיים האישית המלאה לחצו כאן.

**

בכדי לכתוב את הרפלקציה הזו הייתי צריך לעבור במסגרות שונות וללמוד ממורים שונים.
התהליכים השונים איפשרו לי ללמוד ולפתח איכויות שונות, לפעמים כאלו הנראות מנוגדות במבט ראשון.

באופן טבעי, כבני אדם אנו חשים משיכה לאיכויות אנושיות מסוימות ודחייה מאיכויות אחרות.
לדוגמא: האם אתם יותר מוכווני "עשייה" או "נוכחות"?
"מוכווני עשייה" מאמינים שיש דיבורים ויש מעשים ושפעולה חשובה הרבה יותר מסתם לשבת ולדבר.
"מוכווני נוכחות" מאמינים שעשייה יכולה להיות בריחה ושעשייה הנובעת מנוכחות הרבה יותר אפקטיבית.

האיכויות האנושיות הללו משלימות זו את זו ומהוות בסיס חשוב והכרחי לחיים מלאים.

חיים מלאים הוא מסע אנושי מסעיר ומרתק שכולנו לוקחים בו חלק כרגע.

תוכנית "חיים מלאים" בהנחייתי האישית יוצאת לדרך ביום שני ה 4/4.
שנים עשר מפגשים שבועיים בימי ב' בערב.

כשבוחרים לצאת למסע יודעים איך הוא מתחיל ואין לנו מושג איך הוא יתפתח.

ההרשמה בעיצומה ואתם יכולים עדיין להצטרף.
אשמח מאוד לצעוד אתכם ולצדכם.

כל הפרטים וקישור להרשמה כאן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הרשמה לתוכנית "חיים מלאים"

השבוע הקשבתי לספר Measure What Matters המתאר את גישת ה OKR – (Objectives &  Key Results) – שמהותה הגדרה חדה וברורה של מטרות שחשוב לנו להשיג ושל מדדים המאפשרים לנו לדעת האם אנו מתקדמים לכיוון המטרות והאם השגנו אותן.
הגישה פותחה על ידי אנדי גרוב, אחד המנכ"לים האגדיים של חברת אינטל, והיא מביאה שילוב עוצמתי של יצירת בהירות בנוגע לסדרי עדיפויות לצד מיקוד ומשמעת הנדרשים להשגתם.

את ההמלצה הראשונה לספר קיבלתי כבר לפני חודש, והתייחסתי אליה בביטול.
נושא הצבת היעדים לא חדש לי, שמעתי עליו רבות בעבר ואני מכיר מספר גישות בתחום הזה.
האם באמת אפשר לכתוב על זה ספר שלם? זה לא ישעמם? מה כבר יכולים לחדש לי?
רק לאחר חמש המלצות-הפצרות של חבר קרוב בחרתי להוריד את הספר ולהקשיב לו.

זה היה שיעור מצוין בצניעות עבורי:

בספר שזורים זה בזה עקרונות מרכזיים העומדים בבסיס הגישה, לצד שלל דוגמאות וסיפורי מקרה של חברות שונות (ביניהן גוגל, אפל, יוטיוב, קרן הפילנטרופיה של ביל גייטס, ארגוני חינוך, רפואה ועוד) שהטמיעו בתרבות הארגונית שלהן את גישת ה-OKR וזוקפות לזכותה הישגים יוצאי דופן.

האם יש לי מה ללמוד ממנהלים בכירים בחברות הללו ומההתנסות המעשית שלהם? מהדוגמאות הקונקרטיות וממגוון הזוויות והדגשים?

כמובן שכן. בלי סוף.
בתוך ארבעה ימים סיימתי להקשיב לספר.
בלעתי אותו בשקיקה.

**
הנה דוגמא לציטוט מעורר השראה מפי אנדי גרוב:

“In business we have to set ourselves uncomfortable tough objectives and then we have to meet them.
And then after 10 milliseconds of celebration we have to set ourselves another set of highly difficult-to-reach objectives, and we have to meet them.
And the reward of having met one of these challenging goals is that you get to play again”
~ Andy Grove

"בעסקים אנו צריכים להציב לעצמנו מטרות קשות המעוררות אי-נוחות ואז אנו צריכים להגיע אליהן.
ואז, אחרי עשר אלפיות שניה של חגיגה, אנו צריכים להציב לעצמנו מטרות נוספות שקשה להשיגן ולהגיע אליהן.
והתגמול שבהגשמת אחת המטרות המאתגרות הללו הוא שאנו זוכים לשחק שוב."

**
אני מוצא את המילים הללו מעוררות השראה ומתחבר לשאיפה המתמדת למצויינות ולהתמודדת המתמשכת עם אתגרים חשובים.
אני אוהב את את הדגש שגרוב נותן לתגמול פנימי המבוסס על סיפוק, תחושת משמעות והתפתחות אישית הנובעים מעצם העבודה על יעדים מאתגרים והשגתם.
חשוב לי להיות בסביבת מצוינות שבה עובדים על דברים חשובים, מציבים יעדים מאתגרים ומתקדמים לעברם.
ועם זאת, אנדי גרוב ואני חלוקים לגבי נקודה מסוימת.
לצד המטרות המאתגרות חשוב לי שלחגיגה יהיה מקום גדול יותר מעשר אלפיות השניה.
חגיגה ושמחה הן לגיטימיות ומהוות חלק חשוב מהדרך, לא פחות ממצויינות ומהתפתחות.
עצירה לחגיגה אינה עומדת בסתירה להצטיינות ולהצבת יעדים שאפתניים ואינה פוגעת ברעב להשגתם.
לא רק שהן יכולות להתקיים ביחד, הן מחזקות ומעצימות אלו את אלו.
כשם שחשוב לפתח שרירים של הגדרת יעדים שאפתניים והשגתם, כך גם חשוב לפתח שרירים של חגיגה, שמחה והנאה מהדרך.
זה לא טריויאלי, זה מצריך תרגול ואימון, וזה לגמרי אפשרי.

**
הנושא של הצבת יעדים חשובים והתקדמות לעברם רלוונטי לא רק לסביבות עסקיות או ארגוניות.
הוא מתאים לכל היבט של חיינו ומדגיש את החשיבות של הגדרת הצלחה ברורה ופרואקטיבית, לקיחת אחריות, משמעת ביצוע, התפתחות מתמדת ולא פחות חשוב, הנאה מהדרך.

השבוע השקתי תוכנית חדשה שתצא לדרך בעוד כשלושה שבועות – תוכנית "חיים מלאים".

התוכנית בנויה משנים עשר מפגשים שבועיים המוקדשים לעקרונות המרכזיים המרכיבים חיים מלאים.
חמישה מהעקרונות הללו (הגדרת הצלחה ** לקיחת אחריות ** להיות בעשייה מיטיבה ** לחגוג ולהכיר תודה ** ללמוד, לתרגל ולהתאמן) מחוברים בצורה ישירה לפוסט הנוכחי.
ששת העקרונות הנוספים משלימים אותם ומתחברים בצורה עקיפה.

תוכנית "חיים מלאים" היא הזמנה למסע מצמיח ומרגש בן כשלושה חודשים בהנחייתי.

כל הפרטים בקישור הבא 

יוצאים לדרך ב 4/4/22.

ההרשמה בעיצומה ואתם מוזמנים…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

פרטים והרשמה לתוכנית "חיים מלאים"

אדם הולך ברחוב ורואה שלושה בנאים מניחים לבנים זו על זו.
"מה אתה עושה?", שואל האדם את הבנאי הראשון.
"אני עובד בעבודה פיזית קשה ומשעממת בשמש היוקדת הזו, מבזבז את חיי על בניית קיר אבנים חסר משמעות שאף אחד לא באמת צריך."
"מה אתה עושה?", שואל האדם את הבנאי השני.
"אני עובד בעבודה חשובה המאפשרת לי להשתכר בכבוד ולפרנס את משפחתי."
"ומה אתה עושה?", שואל האדם את הבנאי השלישי.
"אני בונה קתדרלה מפוארת שהעולם טרם ראה כמותה".

המסר המרכזי בסיפור "שלושת הבנאים" הוא שאנו יכולים להתייחס לבניית קיר כמשימה אפורה ומשעממת, כמקור פרנסה חשוב התורם לביטחונה הכלכלי של משפחתנו, או כמעשה אומנות ייחודי המאפשר לנו להגשים את עצמנו ואת יכולותינו וחוזקותינו.
שלוש התפיסות הללו מייצגות את ההבדל שבין הישרדות, למשמעות ולייעוד, או בין חוסר משמעות, למשמעות ולמשמעות עמוקה.

את המשל הזה אפשר להחיל על עצמנו כמעט בכל מצב:
לשום דבר אין משמעות אובייקטיבית מוחלטת.
המשמעות היחידה של כל מה שאנו רואים, פוגשים או עושים היא המשמעות הסובייקטיבית שאנחנו מעניקים לו.
יש לנו את היכולת ואת האחריות לבחור את המשמעות של מה שאנחנו עושים, רואים או פוגשים וכשאנחנו משנים את המשמעות אנו משנים את חיינו.
(להרחבה והעמקה אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט "שלושה בנאים" שכתבתי לפני כשנה)

**
השבוע התחדדה לי תובנה משמעותית נוספת שחשוב להדגיש במשל "שלושת הבנאים":
כשם שניתן לשנות פרספקטיבה, להסתכל על דברים אחרת ולחוות משמעות מוגברת או מופחתת,
כך ניתן גם לשנות את מה שאנו עושים, להפסיק משהו שכבר לא מדויק עבורנו ולהתחיל משהו אחר.

במשל הבנאים, כל אחד מהבנאים יכול לשנות לא רק את נקודת המבט שלו, אלא גם לבחור לעבוד על קיר אחר, לעבור מבניית קירות לבניית שולחנות, להחליף מעסיק או לעבוד לצד חברים אחרים.

כשם שאנו יכולים לשנות את חשיבתנו, לאמץ משמעות אחרת, להתרומם מעל תפיסת המציאות המורגלת ולהכיר בכך שכבר עכשיו יש לנו את מה שאנו רוצים-צריכים,
כך אנו יכולים גם לשנות עבודה, עיסוק או סביבה וליצור לעצמנו מרחב חדש ומיטיב שבו קל יותר למשמעות ולשמחה לנבוע.

**
" אֵלִי,
תֵּן בִּי אֶת הַשַּׁלְוָה – לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְשַׁנּוֹתָם,
אֶת הָאֹמֶץ – לְשַׁנּוֹת אֵת אֲשֶׁר בִּיכָלְתִּי,
וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם."

ב"תפילת השלווה" אנו מבקשים שלווה עבור הדברים שאין ביכולנו לשנות, אומץ עבור הדברים שאנו יכולים, ותבונה להבדיל בין השניים.
תבונת ההבחנה חשובה מאוד גם כאן ויכולה לסייע לנו להתמקד ביצירת שינוי פנימי (מחשבות, משמעות, תפיסה) או חיצוני (מקצוע, עבודה, סביבה).

בשונה מתפילת השלווה אני מאמין שמרבית המצבים הם פחות תוצר של יכולת או אי-יכולת קבועות, ויותר תוצר של רצון, מיקוד ומשמעת משתנים.
"מה חשוב לנו?", "מה אנחנו רוצים?" ו"במה אנו מתמקדים?" הן שאלות מפתח המשפיעות על חיינו הרבה יותר מהתכונות המולדות שלנו או מהחוזקות והחולשות הטבעיות שלנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בדרך כלל כשמדברים על משוב, חושבים על משוב שנותנים לאנשים אחרים או מקבלים מהם.
ישנו סוג נוסף של משוב, מדויק ואפקטיבי מאוד, שאנו מקבלים כל הזמן, ושניתן להקשיב לו וללמוד ממנו.

המציאות שלנו היא משוב אישי עבורנו.

מה שאנו רואים בסביבתנו: התוצאות, ההתנהגויות והאירועים הם שיקוף למחשבות-מילים-מעשים שלנו.

ובאופן ספציפי:
הדברים שאנו רואים בסביבתנו, אלו שאנו אוהבים ואלו שלא, הם תוצר של הדברים שאנו מעודדים או מאפשרים.

לדוגמא:
אם בצוות שלי אנשים מאחרים באופן עקבי לפגישות, סביר להניח שאני מעודד או מאפשר את הנורמה ההתנהגותית הזו.

ישנן שתי דרכים עיקריות לעודד משהו: דוגמא אישית ותגמול חיובי.

כשאנו פועלים בצורה מסוימת אנו מעודדים אחרים לפעול באופן דומה.
המעשים שלנו מדברים חזק יותר מהמילים שלנו ולדוגמא האישית שלנו יש השפעה עצומה על סביבתנו.
אם אני מאחר באופן קבוע לפגישות, אני משדר שזה בסדר לא להגיע בזמן, ושהעניין הזה לא כל-כך חשוב.
כשחברי הצוות שלי מבחינים בכך, סביר מאוד להניח שגם הם יפסיקו להקפיד על הגעה בשעה המדויקת, ושעם הזמן תשתרש נורמה של איחורים.

אם כשמישהו מגיע באיחור של עשר דקות לפגישה, אני מחייך אליו או עוצר את הפגישה כדי "להכניס אותו לעניינים", אני למעשה מתגמל אותו באופן חיובי ומגביר את הסיכוי שגם בפעם הבאה הוא יאחר.

לעתים, איננו מעודדים התנהגות מסוימת, אך אנו מאפשרים אותה.
לאפשר משהו זה לתת לו להתרחש בסביבתנו מבלי לעצור אותו או להתייחס אליו.
אם למשל אני נוהג להגיע בזמן לפגישות, אך כשאחרים מאחרים אני מתעלם מכך או לא מייחס לכך חשיבות,
המסר שאני מעביר הוא שזה בסדר לאחר.
כשאנחנו מאפשרים להתנהגויות מסוימות להתרחש בסביבתנו, הן יכולות להתפתח ולהפוך לנורמות מקובלות.

**
העיקרון הזה רלוונטי לא רק לתופעות שאינן רצויות, אלא גם לתופעות רצויות.
גם הדברים שאני אוהב וגם הדברים שאיני אוהב הם תוצר של הדברים שאני מעודד או מאפשר.
אם בקבוצה שלי מקפידים להתחיל פגישות בזמן, סביר מאוד להניח שגם זה בהשפעתי.
כנראה שאני מקפיד להגיע בזמן בעצמי ובכך מעודד דרך דוגמא אישית, וכשאנשים מאחרים אני מעיר על כך או מגיב באופן כלשהו המשדר את חשיבות הנושא למאחר ולכל הקבוצה.

**
לפני זמן מה עבדתי עם מנהל שבמהלך רבעון מסוים חווה בצוות שלו מספר עזיבות ובקשות לעבור לצוותים אחרים.
המקרים היו שונים מאוד זה מזה ולכל אחד מהאירועים היה הסבר.
לכאורה אין ביניהם קשר.

ועדיין, כולם מתרחשים באותו צוות ובתקופה קצרה יחסית.

"מעניין אותי לבדוק", המנהל שיתף אותי, "מה בהתנהלות שלי יוצר את המצב הזה?"
"אני לא עד הסוף מבין את זה עדיין, אבל אני בטוח שזה מעבר לרק צירוף מקרים ושיש לי השפעה על כך."

האמירה הזו היא דוגמא נפלאה בעיניי ללקיחת אחריות ולהרמת מודעות.
כשהדברים נאמרים בסקרנות וללא תחושת אשמה או הלקאה עצמית הם פותחים פתח ללמידה משמעותית ולשינוי מיטיב.

במשך כעשרים דקות הקדשנו לכך מחשבה משותפת וניסינו להבין מה הקשר בין המקרים והאם יש משהו שהמנהל מעודד או מאפשר שתורם למצב.
"נראה לי שבזמן האחרון, בגלל העומס," שיתף אותי המנהל,
"הפסקתי לחבר את חברי הצוות שלי לתמונה הגדולה ולהשפעה של מה שאנו עושים.
יכול להיות שמשהו בתחושת המשמעות שלהם נפגע ושזה משפיע על המחויבות שלהם ועל החיבור לארגון."

לאחר שיחתנו אותו מנהל ביצע מספר פעולות על מנת להגביר את תחושת החיבור והמשמעות של חברי הצוות שלו.
ברבעון שלאחר מכן, הצוות התייצב וזכה לציונים גבוהים בסקר שביעות רצון ארגונית. האם זה בהכרח בזכות הפעולות של אותו מנהל?
יכול להיות שכן, ויכול להיות שלא. החיים מורכבים.

בכל מקרה, המציאות הנוכחית היא משוב אפקטיבי שאנחנו מקבלים ממש עכשיו.

**
אחד התרגילים שמעניין לעשות הוא לזהות מספר התנהגויות רצויות ובלתי רצויות בסביבת העבודה או המשפחה שלנו ולשאול את עצמנו בסקרנות "איך אנחנו מעודדים או מאפשרים את המצב הזה?"
הבדיקה הסקרנית הזו מעלה את המודעות ומסייעת לנו לראות היבטים שאולי היו נסתרים עד כה.
המציאות היא משוב רב-עוצמה.
מה שאנו רואים מול העיניים הוא ביטוי חד וברור של ההתנהלות שלנו.

שיתוף אישי לסיכום: בסוף השבוע שעבר חגגתי יום הולדת.
(תודה רבה לכל מי ששלח לי מייל שיתוף, אני עדיין בשלבי קריאה ומענה).

המתנות הכי משמחות שקיבלתי היו מכתבים אישיים מושקעים מבני משפחתי.
בלילה, לאחר שקראתי את המכתבים, לא יכולתי להירדם מרוב התרגשות והצפה.

המכתבים הללו היוו עבורי דוגמא מאלפת לעיקרון המעודד-מאפשר:

ראשית, במשך שנים בכל יום הולדת אני מקפיד לכתוב לבני משפחתי מכתב אישי.
זה לא בבחינת מטלה שצריך לעשות, אלא משהו משמעותי שמצריך השקעה וניתן מכל הלב.
יכול להיות שבזכות הדוגמא האישית הזו, מכתבים אישיים הפכו לנורמה משפחתית.

שנית, הדברים שכתבו לי מציירים תמונה ברורה וחדה של מה ילדיי לומדים ממני ועל מה הם מודים לי.
מרתק לראות עד כמה המכתבים השונים הם הדהוד עוצמתי ודי אחיד להתנהלות שלי כהורה וכאדם.

שלישית, תובנה מפתיעה ועוצמתית:
גם הדברים שלא נכתבו ושלא קיבלו התייחסות הם משוב חשוב ושיקוף לדוגמא אישית פחות מיטבית בהתנהלות שלי.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפני כארבעים שנה, כשהייתי בכיתה ג' או ד' התחשק לי להצטרף לחוג כדורסל שכמה מחבריי השתתפו בו.
הגעתי בהתרגשות עם אמי לאולם הכדורסל שבו התקיים החוג כדי להרשם.
היה משהו באולם הענק, ברשתות הסלים המתנפנפות, בעשרות הילדים הרצים ובהד של הכדרורים שממש הלהיב אותי.
הופנינו למשרד הקבלה לרישום אצל המנהל האחראי.
כשנכנסנו למשרד הוא הביט בי ואמר: "הילד לא יכול להרשם. הוא נמוך מדי."
אני זוכר עד היום את ההפתעה מהמשפט הזה ואת העצב על התרסקות החלום.
לא העליתי על דעתי שתסריט כזה אפשרי.
בתחושה שלי כבר רצתי על המגרש, מסרתי וזרקתי לסל. יכולתי ממש להרגיש את זה.
לא עזרו התחנונים של אמי או הצעקות של אבי באותו ערב על אותו מנהל, שבין היתר גם היה שכן שלנו.
קריירת הכדורסל שלי נקטעה באבחה מהירה עוד לפני שהתחילה.

**
ממש היום, 17.2.2022 מיקי ברקוביץ' חוגג יום הולדת 68.
ממש היום, גם מייקל ג'ורדן חוגג יום הולדת 59.
מייקל ג'ורדן נולד בדיוק 9 שנים לאחר מיקי ברקוביץ'.
גם אני חוגג היום יום הולדת.
נולדתי 9 שנים בדיוק לאחר מייקל ג'ורדן.
נראה שיש משהו קוסמי ב- 17.2:
אחת לתשע שנים נולדים בתאריך הזה שחקני כדורסל אגדיים.
לפחות פוטנציאלית…

**
הבוקר בזמן טיול בוקר בשדות עם נזכרתי בציטוט של מרלו מורגאן מתוך ספרה "מסר האנשים האמיתיים" המתאר את חוויותיה עם שבט אבוריג'ינים באוסטרליה:

"כאשר דיברתי על מסיבות יום הולדת, הם הקשיבו בריכוז רב.
דיברתי על העוגה, על השירים, על המתנות ועל מספר הנרות שאנו מדליקים כל שנה כשאנו מתבגרים.
"מדוע אתם עושים זאת?" הם שאלו.
"לחגיגה יש משמעות מיוחדת בשבילנו. אין שום דבר מיוחד בכך שאתה מתבגר.
זה לא דורש שום מאמץ. זה פשוט קורה."
"אם אינכם חוגגים את העובדה שאתם מתבגרים", אמרתי, "מה אתם חוגגים?"
"אנו חוגגים את העובדה שאנו משתפרים", הם ענו.
"אנו חוגגים את הפיכתנו לטובים ולחכמים לעומת השנה הקודמת.
רק אתה יכול לדעת זאת, כך שאתה אומר לאחרים מתי הגיעה העת לערוך מסיבה".

אני אוהב את הרעיון של חגיגה שהיא תוצר של צמיחה והתפתחות.
לא בטוח שהפכתי לחכם או טוב יותר בשנה האחרונה, אבל ללא ספק צמחתי, התפתחתי וצברתי עוד ועוד חוויות והתנסויות.
בימים האחרונים הקדשתי זמן לרפלקציה פנימית על הדרך שעברתי השנה.
מה שרואים בהסתכלות על שנה שלמה שונה ממה שרואים בפרספקטיבה יומית או שבועית.
מגוון של אירועים, חוויות, מפגשים, אתגרים ותהליכים אישיים ומשפחתיים, בבית, בעבודה, עם חברים ובעולם.
העצירות הללו להתבוננות תמיד ממלאות ומחדדות אותי.
הן מעוררות בי ענווה, הכרת תודה וחמלה.

עם הכניסה לעשור השישי של חיי אין בי פחד או בהילות על הזמן שבורח ועל תקופות חיים קודמות של יחזרו.
אני לא בטוח מה עובר על מיקי ברקוביץ' ומייקל ג'ורדן היום, אבל זה בטח מאוד שונה ממה שעבר עליהם בשנות הזוהר שלהם.
החיים הללו, החיים שלי, כל-כך מלאים ולא מובנים מאליהם.
הכול בתנועה, זז, פועם ומשתנה כל הזמן.

**
לקראת סיום המסר הזה, אני רוצה לבקש מכם לשלוח לי מתנת יום-הולדת במייל חוזר:

אם במהלך התקופה שאנחנו בקשר קיבלתם ממני משהו שתרם בצורה כלשהי לחייכם, יעניין אותי לקרוא על כך.
זה יכול להיות משהו שעשיתי, שאמרתי או שכתבתי, בשיחה, במייל, בסדנה, במפגש או בכל צורה אחרת.
משהו שנגע בכם, העשיר את חייכם, היה משמעותי או סייע לכם בדרך כלשהי, בזמן האחרון או לפני שנים.
אולי אנו מכירים תקופה ארוכה ואולי רק ימים בודדים.
ייתכן שנפגשנו בעבר וייתכן שלא נפגשנו מעולם מחוץ לעולם הוירטואלי.

אנא כתבו לי רק אם ממש מתחשק לכם לעשות זאת ואתם עושים זאת מכל הלב.
לבקשה הזו אין תאריך תפוגה או מועד הגשה.
בבקשה אל תכתבו לי אם זה מגיע ממקום של "צריכיזם", "לא נעים" או משהו מהמשפחה הזו.

מה אעשה עם השיתופים שלכם?
אקרא בעיון, "אשאף" את את זה פנימה, אתן לזה לחלחל, אקח את הזמן ואחגוג בלב.
אחזיר תשובה אישית לכל תגובה ותגובה, גם אם זה ייקח קצת זמן.
מה שתכתבו לי מיועד עבורי ולא יעשה בו שימוש פומבי.

תודה רבה רבה,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בהשראת מיקי קשתן התחלתי להאזין השבוע לספר Healing Resistance: A Radically Different Response to Harm שנכתב ע"י קאזו האגה.
הספר מציג את העקרונות המרכזיים של גישת אי-האלימות הקינגיאנית (Kingian Nonviolence) המבוססת על משנתו של ד"ר מרטין לותר קינג.
בשני העשורים האחרונים אני לומד, מתרגל ומנחה תקשורת לא-אלימה (תקשורת מקרבת) במסגרות ובתצורות שונות.
בסיס הלימוד שלי הוא המודל שפיתח ד"ר מרשאל רוזנברג.
אחד הדברים המעניינים והמעשירים הוא להיחשף לגישות נוספות הקרובות ברוח ושונות במימוש.
מרתק ומסקרן לראות את הדמיון והשונות בדרך שבה יוצרים שונים מביאים לידי ביטוי את היצירות שלהם המבוססות על עקרונות דומים.

בפוסט הזה אני בוחר לשתף אתכם במספר היבטים של קונפליקט כפי שהם מוצגים בספרו של האגה.
אני מוצא את דרך ההצגה הזו חדה, פשוטה להבנה, מעשית ובעלת ערך גבוה להתבוננות בקונפליקטים ולהתמודדות אתם.

1. קונפליקט הוא נייטרלי

עבור מרבית האנשים המושג "קונפליקט" נחווה כמשהו שלילי ומחובר אסוציאטיבית למלחמות, צעקות, אלימות, ויכוחים וכו'.
עפ"י גישת אי-האלימות של ד"ר קינג קונפליקט אינו שלילי או חיובי, הוא נייטרלי.
לדרך שבה אנו מגיבים בקונפליקט יכולה להיות השפעה מיטיבה או מזיקה, אך הקונפליקט לכשלעצמו הוא נייטרלי.
אלימות, צעקות ומריבות אינם תוצר של קונפליקטים אלא של התנהגות אנושית המתרחשת כאשר קונפליקט מנוהל בצורה מסוימת.
גם הפקת לקחים, חיבור אמפטי וחיזוק מערכת היחסים יכולים להיות תוצר של התנהגויות אנושיות המתרחשות בזמן קונפליקט.
מהותה של הגישה האי-אלימה היא ללמוד להגיב לקונפליקט בדרכים מיטיבות.

להמשך קריאת הפוסט המלא באתר  

בספרו, האגה מדגיש שוב ושוב את חשיבות התרגול.
ככל שאנו יותר מיומנים, כך אנו יכולים לתקשר ולהתנהל בצורה יותר אפקטיבית במצבים יותר מורכבים.
הסלמה של קונפליקטים היא במקרים רבים תוצר של חוסר מיומנות ויכולת.
בדומה ללימודי קראטה, שחייה או פסנתר, ההבנה המנטלית של רעיון מסוים אינה מספיקה.
על מנת לפתח יכולת ומיומנות יש לתרגל שוב ושוב.
קונפליקט אם כך, הוא גם הזדמנות לתרגול, לפיתוח מיומנות ולצמיחה אישית.

לקריאת הפוסט המלא באתר  

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. ההרשמה למפגש הזום בנושא "העצמת תהליכי התהוות מיטיבים בארגונים" עדיין פתוחה. ניתן לקרוא על כך ולהרשם כאן.

בסוף השבוע הקודם (21.1.22) הלך לעולמו טיך נהאת האן, נזיר הזן הוייטנאמי, מורה, סופר, משורר, פעיל שלום ומועמד לפרס נובל לשלום.

בעשור האחרון הושפעתי רבות מכתביו, תפיסותיו והרצאותיו של טיך נהאת האן וציטטתי מהם לא אחת.
בכל פעם שהקשבתי לו או שקראתי את מילותיו היתה לכך השפעה מיטיבה עלי.

אחת התפיסות המעניינות של טיך נהאת האן היא בנוגע לחיים ומוות.
לדבריו חיים ומוות הן רק תפיסות.
יום הולדתנו הוא למעשה "יום ההמשכיות" שלנו שבו אנו משנים מצב מעוברים ברחם אמנו ליצורים חיים מחוץ לרחם.
לאחר שגופנו הפיזי מפסיק לתפקד אנו ממשיכים לחיות (גנטית) בגופם של ילדינו.
אדוות המעשים, החוויות, הזכרונות והמילים שלנו ממשיכים להדהד בעולם גם לאחר שנשימתנו דוממת.

על פי טיך נהאת האן, בדומה ללהבת גפרור או לענן איננו נולדים או נפטרים, אלא משנים צורה.
בתנאים מתאימים אנו מתקיימים או מופיעים וכשהתנאים אינם מתאימים אנו משנים צורה וממשיכים להתקיים בצורה אחרת.

אני מתחבר לתפיסה הזו.
טיך נהאת האן ואני לא נפגשנו מעולם ברמה הפיזית ועם זאת השפעתו על חיי עצומה.
למרות שבשנת 2018 הוא איבד את יכולתו לדבר, אני עדיין מקשיב בצמא, בהתרגשות ובהכרת תודה להרצאותיו ולספריו.
קולו ורעיונותיו מעוררים בי רוגע, בהירות ואופטימיות.

השבוע אני בוחר להביא אוסף חלקי מדבריו שליקטתי לאורך השנים.

אתם מוזמנים לקרוא על כך כאן.

לזכרו..

**
בשבוע שעבר שיתפתי במודל חדש להעצמת תהליכי התהוות מיטיבים בארגונים והזמנתי אתכם להירשם למפגש חשיפה שיתקיים ב 22.2.22.
המודל הושפע בין היתר מתפיסותיו של טיך נהאת האן.

עד כה נרשמו למפגש (או לקבלת ההקלטה) כ-100 משתתפות ומשתתפים.
ההזמנה להרשמה עדיין בתוקף – ניתן לקרוא את הפוסט כאן ולהירשם למפגש כאן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר