הבלוג של רוני ויינברגר

השבוע, במהלך ההכנה למפגש המסכם של סדנת החזון האישי ההוליסטי כתבתי לעצמי על שקף מספר נקודות מפתח חשובות שהתחשק לי לדבר עליהן בסיום הסדנה.
פתחתי שקף חדש, כתבתי כותרת "נקודות מחשבה על חזון – לסיכום התהליך" ותוך כדי הקשבה לעצמי התחלתי למלא אותו בתוכן.
רציתי להדגיש מספר נקודות מפתח מבלי להעמיס יותר מדי.
סיימתי לעבוד על השקף כשהרגשתי שנקודות שחשוב לי להדגיש מקבלות את המקום שלהן.
כשהתבוננתי על מה שכתבתי שמתי לב שהרשימה היא בעצם הביטוי האישי שלי לאיך לחיות ביום-יום.
הופתעתי (ושמחתי) שמשקף סיכום לסדנת חזון זה הפך להיות שקף כוונון לדרך של חיים מלאים.

עם ובלי קשר לחזון, עשרים וארבע הדקות שבהן אני מסכם את הסדנה מכילות בתוכן במידה רבה את "האני מאמין" שלי בנוגע לחיים ולאיך לחיות חיים מלאים.

יכול להיות שמשהו שמתבשל במשך שנים התנקז בחצי שעה של הכנה לשקף אחד או להרצאה קצרה וסדורה.

אם מעניין אתכם לצפות בקטע המצולם אתם מוזמנים לעשות זאת בקישור הבא.

**
תהליך החזון האישי ההוליסטי שהסתיים השבוע הוא חגיגה גדולה עבורי.
זו פעם ראשונה שאני עושה את התהליך הזה במסגרת קבוצתית הפתוחה לקהל הרחב.
כל כך הרבה שיתופים מרגשים, תנועות, אדוות והשפעות במרחב וירטואלי משותף.
מסוג הדברים שלא ניתן לכמת או למדוד, ושאפשר בעיקר לחוש ולחוות.

כמחצית ממשתתפי התהליך בחרו לקבל את המצגות ואת הקלטות המפגשים ולעבור את התהליך בעצמם שלא במסגרת הקבוצתית.

ארבעה מפגשים מוקלטים, ארבע מצגות מהמפגשים ובקרוב גם ארבעה תמלולים ערוכים.

אם מעניין אתכם לקבל את התכנים הללו ולעבור את התהליך הזה בעצמכם (התהליך הקבוצתי הסתיים) אתם מוזמנים ליצור איתי קשר במייל חוזר ולקבל פרטים נוספים.

**
2 המלצות לסיכום:

לפני מספר שבועות המלצתי על ספרו המצוין של מיכה גודמן "מהפכת הקשב".
השבוע המליצו לי על פודקאסט "מפלגת המחשבות" בהנחיית מיכה גודמן ואפרת שפירא רוזנברג.
שני הפרקים הראשונים נוגעים ברעיונות המרכזיים המוזכרים בספר ושאר הפרקים מוקדשים ל"צלילות עומק" איכותיות בנושאים שונים כגון חרדים, שמאל-ימין, ערבים ועוד.
הפודקאסט זורם, מעשיר ומעניין מאוד. מומלץ בחום.

פודקאסט מומלץ נוסף – "שאלה טובה" של אסף פאול כהן.

אסף משוחח עם אנשים מרתקים ממגוון תחומים ועיסוקים כשהמכנה המשותף של השיחות נוגע בחשיבותן של שאלות, כיצד לנסח שאלות טובות ומה השפעתן על תהליכים ופעולות.
מקורי, פותח את הראש ומעורר מחשבה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפני כשבועיים ביקרתי חבר שישב שבעה על אביו.
ביום שישי שעבר הגעתי לשבעה של חברה לעבודה שאמה נפטרה.
אני עדיין זוכר את החוויה האישית שלי כשישבתי שבעה על אבי שנפטר לאחר התמודדות עם מחלה ממארת וקיבלתי את פניהם של מאות המבקרים שבאו לנחם אותי.

רובם פתחו במשפט "שלא תדעו עוד צער", איחול כל כך נפוץ ושגור במצבים מהסוג הזה.
כבר באותם ימים חשתי כמה המשפט הזה רחוק ממני.
בוודאות נחווה עוד צער, שכן צער, כאב ואבל הם חלקים בלתי נפרדים מהחיים, אז למה לאחל משהו שלא יתקיים או שאיננו מאמינים בו?
(הדרך היחידה שבה האיחול הזה יכול להתגשם ושבאמת לא נחווה עוד צער, הוא שיקרה לנו ממש בקרוב משהו שאנחנו לא רוצים שיקרה.)

אני יכול לחשוב על שתי סיבות עיקריות לשימוש במשפט "שלא תדעו עוד צער":

האחת – דיבור מתוך הרגל, או מוסכמה חברתית, מבלי לחשוב יותר מדי על מה שאנו אומרים. אחרי הכול, כולנו מכירים את המשפט הזה ומקובל מאוד להשתמש בו במצבים של ניחום אבלים.

השנייה – ניחום אבלים יכול לעורר בנו מתח, קושי, חשש וחוסר אונים. אנחנו לא בטוחים איך להתנהל בסיטואציה הזו ומה לומר. "שלא תדעו עוד צער" עוזר "להיכנס לעניינים", במיוחד בדקה הראשונה של המפגש.

אז מה בכל זאת אפשר לומר ואיך אפשר להתנהל במצבים שמילים לא תמיד יכולות לבטא את מה שהיינו רוצים?
הדרך שאני בוחר להתנהל בה במצבים כאלו היא בד"כ אחת משתיים: חיבוק שקט ללא מילים, או חיבוק עם צמד המילים "משתתף בצערך".
המחווה הזו היא דרך להפגין נוכחות אמפטית, השתתפות כנה בצער ודיבור אותנטי ללא איחולי סרק.

**
שתי נשים קרובות לליבי חוות בימים הללו לא מעט קושי, עצב וכאב כתוצאה מפרידה מבן זוג לאחר זוגיות קרובה ואוהבת בת מספר שנים.
למרות שיש הבדל גדול בין פרידה כתוצאה ממוות לפרידה הנובעת מבחירה, הכאב עדיין גדול מאוד.
במידה מסוימת אולי אפילו קשה יותר לקבל זאת.

הנוכחות לצד מישהו קרוב לנו שחווה כאב גדול מחדדת ומעצימה את חוסר האונים שלנו.
יש גבול למה שאנחנו יכולים לעשות במצבים הללו.
ייתכן שהדבר הכי חשוב שאנחנו יכולים לעשות עבור מישהו אחר במצבים כאלו, זה פשוט להיות איתו… בהרבה אמפטיה, חמלה ואהבה.

**
בשנים האחרונות האיחול שמרגיש לי הכי מדויק במצבי אבל, פרידה וכאב, למרות שאני לא נוהג לאחל אותו בקול רם הוא "שכן תדעו עוד צער".
"שכן תדעו עוד צער" כיוון שלא יכול להיות אחרת.
ברור שתחוו עוד צער, כאב, קושי ופרידות שהרי הם חלק מחיים מלאים.

"אבל הוא המחיר שאנו משלמים עבור האומץ לאהוב אחרים" כותב ארווין יאלום בספרו "עניין של מוות וחיים". 

אז שכן תדעו עוד צער.
ושיהיו לכם הכוחות להיות עם זה.
והלוואי שזה יהיה צער מסוג מסוים, טבעי יותר, ולא צער מסוג אחר, טבעי פחות.
ושלצד הצער, הלוואי שתדעו גם המון שמחה. ואהבה. וחיבור. ושלווה. והתרגשות. והתפתחות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע שוחחתי עם אחת הקוראות של המסרים שאני שולח בימי שישי.
לפני שניגשנו לעניין שלשמו קבענו לדבר היה חשוב לה להודות לי על השיתופים שלי בנוגע לספרים, פודקאסטים, וחומרים אחרים שאני צורך.
היא שיתפה אותי שזה מעשיר אותה מאוד ושהיא רואה בכך נדיבות גדולה. 
האמירה הזו המשיכה להדהד בי גם בימים שאחרי פגישתנו.
בהשפעת השיחה איתה, הפוסט הנוכחי מוקדש למספר המלצות ושיתופים בדברים שהעסיקו אותי השבוע.

אני שולח כאן את הגירסה המקוצרת.
אם מעניין אתכם לקרוא יותר, אתם מוזמנים ללחוץ על הקישורים ולקרוא בהרחבה באתר.
4 המלצות:

א. ספר: לאחרונה סיימתי להקשיב לספר How to live של דרק סיברס.
הספר נכתב בצורה יצירתית מעשרים ושבע נקודות מבט שונות.
כל אחת מנקודות המבט מציגה תפיסה שונה של איך נכון לחיות ומה הדבר הכי חשוב בחיים.
למשל – על פי אחת הגישות הכי חשוב זה לחשוב לטווח הארוך ועל פי גישה אחרת הכי חשוב זה לחיות בהווה ולחוות כמה שיותר חוויות.
על פי תפיסה מספר 27 הכי חשוב זה איזון, על פי תפיסה 19 זה נתינה, ועל פי תפיסה 1 הכי חשוב זה חופש ועצמאות.
בסוף הספר דרק סיברס מציג מסקנה מסכמת. לא אגלה לכם אותה כדי לא לעשות ספוילר.

שיתפתי מספר מחשבות/רעיונות שעלו בי תוך כדי ההקשבה לספר בפוסט שבאתר. 

 

ב. סרט: ראיתי השבוע את "הסרט על החיים ועל המוות" עם ענת גוב.
הסרט מבוסס על ראיון של אריק קנלר (סוכן אמנים) עם ענת גוב (בין היתר כותבת, מחזאית ותסריטאית, חולה בסרטן מתקדם, אשתו של גידי גוב) בסמוך למותה ושזורים בו חלקים נוספים כמו שיחות עם בני משפחה, קטעי מחזות שכתבה ועוד.
זה לא סרט עצוב על מחלה סופנית או על מוות, אלא סרט חשוב, מרגש ומצחיק על החיים ועל איך לחיות.
דוגמא למספר דברים שהדהדו בי במהלך הצפייה בסרט והמשיכו לחיות בי גם לאחריו: הרעב והמחויבות לכתיבה וליצירה, עוצמה של חברות עמוקה, אומץ, הבעת דעה, ללכת עם האמת שלך, זוגיות ומשפחה.
מומלץ מאוד.
בתקופה זו הוא מוקרן בבתי הקולנוע לב, בהמשך יגיע גם לערוץ 8 בטלויזיה.
ג. "מלחמות פייסבוק":
לאחרונה יש לא מעט כתבות בנוגע לנזקים שיוצרת הרשת החברתית הגדולה בעולם (פייסבוק-וואטספ-אינסטגרם) ולהשפעה המזיקה והמכוונת שהחברה הענקית הזו מייצרת.
לדוגמא: פגיעה בדימוי גוף, העלאת שיעור דיכאונות, הטיית בחירות, הגברת קיטוב, העצמת שיח שנאה, הפצת פייקניוז ועוד.
"וול סטריט ג'ורנל" חשף בסדרת תחקירים מטלטלת את מאחורי הקלעים של קבלת ההחלטות ברשת החברתית הגדולה בעולם.
גלובס פירסם השבוע סדרת תרגומים למאמרים הללו וקרא להם "תיקי פייסבוק".
מומלץ מאוד לקרוא את המאמרים השונים ולפתח את המודעות לגבי ההשפעה המזיקה של הרשת הזו עלינו ועל העולם.
גם הספר "מהפכת הקשב" של מיכה גודמן שעוסק בנושא הזה מומלץ מאוד.

כוחות אדירים פועלים בזירה הזו, כסף עצום ופוליטיקה חזקה מעורבים.
פייסבוק לא הולכת להיעלם או להשתנות מחר בבוקר.
ועם זאת, ברמה המיידית יש דברים שאפשר לעשות.
האחריות היא גם, ובמידה רבה על כל אחד ואחת מאיתנו.

אני באופן אישי קיבלתי שתי החלטות. המשך השיתוף באתר.

 

ד. תקשורת מקרבת לזוגות
לפני שנים זכיתי לפגוש לראשונה את מאיר שרפר שנחשף לתקשורת מקרבת ורצה לשמוע ממני קצת יותר על המסע שלי.
הלב הגדול שלו, הרעב להתפתחות והברק בעיניים נכנסו לי ללב.
לאורך השנים שמרנו על קשר, התכתבנו ונפגשנו מספר פעמים.
הבחירה שלי היא להתמקד בפיתוח תקשורת מקרבת בקרב ארגונים, חברות וצוותים.
הבחירה של מאיר היא לפתח תקשורת מקרבת בזוגיות ועבור זוגות.
בשנים האחרונות הוא עשה דרך מדהימה, מרגשת ומעוררת השראה וצבר ניסיון עצום בליווי גברים, נשים וזוגות.
מאיר הוא אחד האנשים הראשונים שאני ממליץ עליהם כשפונים אלי בנושא של תקשורת מקרבת בזוגיות.

בשבוע הבא מאיר מקיים סדרה בת 3 מפגשים וירטאוליים חינמיים בנושא תקשורת מקרבת וזוגיות.
בשבוע שלאחר מכן הוא מקיים מפגש חי של שאלות ותשובות ולאחר מכן המעוניינים יוכלו לקבל הזמנה לתהליך התפתחות ולמידה מעמיק בתשלום.

אם תקשורת מקרבת בזוגיות מעניינת אתכם וחשובה לכם אני ממש ממליץ לקרוא על מה שיש למאיר להציע בתהליך "האי הזוגי" שהוא יצר.

זהו להיום… כתמיד אני מקווה שהפוסט בעל ערך, מפרה ומשמעותי עבורכם.

מוזמנים לכתוב לי כמה מילים אם משהו מכאן נוגע בכם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בשבועיים האחרונים אני משחק עם הרעיון של להתחייב לעשות משהו מסוים כל יום במהלך השנה הקרובה.
כשאני כותב "משחק עם הרעיון" אני מתכוון שמצד אחד מתחשק לי ממש להתחייב לזה ושיש משהו ברעיון הזה שמרגש אותי.
מצד שני אני לא בטוח שמתחשק לי לקחת על עצמי מחוייבות רשמית במקום פשוט לעשות את זה.

מה אם מתישהו זה יימאס לי או יפסיק להרגיש לי מדויק?
האם עדיין יהיה חכם ונכון עבורי לדבוק בזה רק משום שהבטחתי לעצמי שאעשה זאת?

התחושה שלי כרגע היא כמו של גולש בים:
בעוד רגע אני תופס את הגל וגולש עליו או שאני נותן לו לחלוף ומוותר עליו.
התזמון חשוב. נדרשת החלטה פנימית ממש בקרוב.
תמיד יהיו גלים נוספים, אך הגל המסוים הזה עומד לחלוף.
או שאני הולך על המחוייבות הזו או שבעוד רגע האנרגיה תרד וכל העניין יהפוך להיות פחות רלוונטי.

ויש פה עוד עניין:
האם להכריז על המחוייבות הזו בפומבי?
מחקרים מראים שכשאנו מתחייבים ליעד או למטרה בפומבי ובנוכחות אנשים אחרים, גדל הסיכוי שנעמוד במחוייבות שלנו.
לפני מספר שנים כשהתלבטתי ביני לבין עצמי האם להתחייב לכתיבת בלוג יומי במשך שנה שלמה "קפצתי למים" בהכרזה פומבית ומרגע ששיחררתי את זה לעולם המוטיבציה שלי לעמוד בכך היתה הרבה יותר גבוהה.
(בסופו של דבר עמדתי בשנת כתיבה יומית, והמשכתי לשנתיים נוספות של כתיבה יומית ללא התחייבות מראש).

**
בשונה מהמחקרים שמראים את היתרונות שבהתחייבות פומבית,
דרק סיברס מתייחס בהרצאת הTED שלו למחקרים אחרים המחדדים את הסכנה שבהתחייבות פומבית ואת היתרון של לשמור את היעדים שלנו בדיסקרטיות לעצמנו. הנימוק שהוא מציג נשמע הגיוני:

כשאנחנו מתחייבים למשהו בפומבי אנו מקבלים הרבה עידוד, פירגונים, תשבוחות ומילים חמות.
כל זה ממלא אותנו באנרגיה ונותן לנו תחושה טובה בהתחלה, אך לאחר מכן יכולה להגיע הנפילה או השחיקה מעבודה יומיומית הרבה פחות זוהרת ומלהיבה.
עפ"י דרק עדיף לעשות את העבודה שלנו בשקט, להתקדם יום אחר יום ולהשאיר את החגיגות לשלב הסיום לאחר שנעמוד במחוייבות שלנו.

**
אז מה הכי כדאי? להתחייב או לא? בקול רם או שעדיף בשקט?

הגל המסוים הזה שלי עומד לחלוף.
השעון מתקתק.
נראה לי שאקח לעצמי עוד כמה שעות ואחליט.

אני עדיין לא בטוח אם אכריז על ההתחייבות בקול רם או שאשמור אותה לעצמי.
ואולי אפשר לשלב בין הגישות… להתחייב בפומבי מבלי לפרט מה התירגול.
**
בנושא אחר:
השבוע יצאנו לדרך עם המפגש הראשון של סדנת החזון האישי ההוליסטי.
כשלושים משתתפות ומשתתפים בחרו לקחת חלק במסע הזה, שליש מהם תוך צפייה בהקלטות ועבודה עצמית בזמנים שמתאימים להם מבלי להצטרף למפגשים הקבוצתיים.

הרגע הכי נוגע ומרגש במפגש עבורי היה כשאחד המשתתפים שיתף בעצב שעולה בו כשהוא מנסה לדמיין את חייו חמש שנים מהיום.
חמש שנים זה הרבה זמן והוא לא בטוח האם אנשים מסוימים שיקרים לו מאוד עדיין יהיו בחייו ובסביבתו כפי שהוא היה רוצה.

עבודה על חזון אישי הוליסטי מחדדת את הארעיות והענווה שלנו כמו גם את החשיבות שבלקיחת אחריות.

"יש דבר אחד שאני יכול להבטיח לך," השבתי לו לאחר ששיתף, "כל מה שתכתוב בחזון שלך יתממש במציאות. או שלא."

אם התהליך זה מסקרן ומושך אתכם, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר במייל חוזר ולקבל פרטים בנוגע לקבלת ההקלטות בעלות מוזלת.

ודבר נוסף בהקשר הזה:
אני מעוניין לתמלל את כל ההקלטות כך שלצד קבצי הוידאו והשמע יהיו גם קבצי טקסט שניתן לשלוח ולשתף.
אם מישהו/מישהי מעוניינים לקבל את ההקלטות של ארבעת מפגשי הסדנה ללא עלות ובתמורה להעלות אותם על הכתב ולתמלל אותם, אנא צרו איתי קשר במייל חוזר.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע התקשרתי למועמדת להודיע לה שבסוף תהליך ראיונות מעמיק החלטנו לגייס אותה למחלקה שלנו ושאנחנו עומדים לתת לה הצעת עבודה. היא התרגשה מאוד. האמת, גם אני..

חמש דקות לפני כן התקשרתי למועמד אחר להודיע לו שהחלטנו לא להתקדם איתו בתהליך, להודות לו על כל ההשקעה ולאחל לו בהצלחה.

ההבדל בין להתקבל לתפקיד שאתה מתמודד עליו וחושק בו לבין לא להתקבל אליו יכול להיות דק מאוד.

ההחלטה מושפעת מהרבה מאוד גורמים, חלקם קשורים למועמד עצמו (ידע, ניסיון, תפקוד בראיון) וחלקם למראיינים, למועמדים האחרים שהשתתפו באותו תהליך, ולגורמים נוספים שאינם בשליטת או בהשפעת המועמד.

הקו שבין להתקבל למשרה לבין לא להתקבל אליה הוא דק מאוד.
העיקרון הזה רלוונטי להרבה מאוד תחומים ומצבים בחיים.
לאקראיות ולמזל יש משקל לא קטן בחיינו.

לאחר שהודחתי מקורס טייס, הייתי נחוש להגיע ליחידת החילוץ של חיל האוויר (669).
בכדי לעזור למזל שלי להתפתח, התפלחתי לבסיס תל נוף (זה לא היה קשה כי היו לי מדים של חיל האוויר),
דפקתי על דלתו של מפקד היחידה, הצגתי את עצמי וביקשתי להתקבל ליחידה שלו.
הוא הופתע מאוד, חייך, לקח את הפרטים שלי והבטיח לבדוק את הנושא עבורי.

יומיים לאחר מכן כשהגעתי לבקו"ם, קראו לי לאחד החדרים ואמרו לי:
"קיבלנו את השם שלך מיחידת 669.
לצערנו לא תוכל להתקבל למסלול שלהם כי יתרת השירות שלך קצרה מדי.
אם היתה לך יתרה קצת יותר ארוכה זה היה מסתדר."

הציפייות שלי, התקווה וההתרגשות שהתעצמו לאחר השיחה עם מפקד היחידה התנפצו לרסיסים.
נלחצתי כי חששתי שאוצב ביחידה שאיני רוצה לשרת בה או שאלך לאיבוד במערכת הבירוקרטית הצבאית.
באותו יום ביקשתי לגשת לגיבוש שייטת 13 רק כדי לראות אם אני מסוגל לעמוד באתגרים הפיזיים והמנטליים שאפגוש שם (גיבוש שייטת 13 נחשב לאחד הגיבושים הכי קשים בצבא).
העובדה שלא רציתי לשרת שם (השייטת נשמעה לי כמו יחידה המיועדת רק ל"רוצחים מקצועיים עם סכין בין השיניים") לא הפריעה לי לאתגר את עצמי ולנסות לעבור את הגיבוש. 

כחודש לאחר מכן ניגשתי לגיבוש.
הכושר הגופני שלי היה מעולה ובכל מבדקי היבשה הלך לי מצוין.
בכל מבדקי הים לעומת זאת הייתי תמיד אחרון או בין האחרונים.
כשהגעתי לשיחת הפסיכולוג המסכמת את הגיבוש הוא שאל אותי:
"מה אתה עושה כאן? מה לך ולים? למה דווקא שייטת? לא עדיף לך ללכת ליחידה יבשתית מובחרת?"
כיוון שהייתי נחוש לעבור את הגיבוש עניתי לו:
"אני ממש רוצה לשרת ביחידה הזו ואם אתקבל, אנצל את שלושת החודשים הקרובים שבהם אהיה בדחיית שירות כדי לשפר את מיומנויות השחייה והצלילה שלי."
מספר שעות לאחר מכן קיבלתי תשובה שעברתי את הגיבוש והתקבלתי למסלול.

התגלגלות חצי אקראית של מכלול גורמים שינתה את מסלול חיי והובילה לשירות משמעותי ביחידה שלא תיכננתי להגיע אליה.
מה היה קורה אם הייתי מתקבל ל669?
מה היה קורה אם לא הייתי מתקבל לשייטת?
כמה מתוך ההחלטות הושפעו ממה שעשיתי ואמרתי וכמה ממכלול גורמים אחרים?

**
ג'ים קולינס מתאר בספרו Great By Choice את העיקרון המבריק "החזר על מזל".

למזל יש השפעה ניכרת על חיינו.
לפעמים אנו פוגשים מזל טוב ולפעמים אנו פוגשים מזל רע.
עפ"י ג'ים קולינס (הספר הזה הוא פרי מחקר מעמיק שלו ושל צוותו),
אחד ההבדלים המרכזיים בין החברות המצליחות יותר לחברות המצליחות פחות אינו כמות המזל שהיה להם, אלא כיצד הם הגיבו אליו:
כיצד הם מינפו את ההזדמנויות שהביא עימו המזל הטוב ומזערו את הנזקים שהביא עימו המזל הרע.

אפשר לקחת את העיקרון הזה גם לרמה האישית.
הנה דוגמא למספר שאלות שניתן לשאול בהקשר הזה:

– מה אני יכול לעשות בכדי להגדיל את הסיכוי שיהיה לי מזל מהסוג "הטוב"?
– כשמשהו טוב ובלתי צפוי מתפתח – איך אני יכול למנף אותו? האם אני מזהה את "הגל" וקופץ עליו?
– כשמשהו לא רצוי ובלתי צפוי מופיע – האם אני מתמקד בהתקרבנות, האשמות ורחמים עצמיים או שאני מכיר במצב ומתמקד במעגלי השליטה וההשפעה שלי על מנת לעשות כמיטב יכולתי?

**
משחק החיים הוא משחק המשלב יכולת, אסטרטגיה ומזל.
כתבתי על כך קצת יותר בהרחבה בפוסט "אסטרטגיית הצלחה לחיים". 

אחת הפעולות האפקטיביות שעוזרות לדברים לקרות (ולמזל להגיע) היא יצירת תמונה ברורה וחדה של מה שאתם רוצים.

איך אתם רוצים שחייכם ייראו? מה הייתם רוצים לחוות, לעשות ולהשיג? איך חשוב לכם להיות?

על שאלות אלו ואחרות נעבוד בסדנת חזון אישי הוליסטי שיוצאת לדרך ביום ראשון הקרוב.

עד כה נרשמו כעשרים נשים וגברים. יש בי הרבה התרגשות ותחושה שהולך להיות מסע מדהים.

המפגש הראשון מתחיל ממש עוד מעט, ביום ראשון הקרוב 3/10 בשעה 17:00.

בכל סדנה שקיימתי בשנים האחרונות היו משתתפים שהצטרפו ברגע האחרון,
לפעמים לאחר התלבטות ארוכה שהבשילה ולפעמים כי הם בדיוק נתקלו בסדנה לראשונה "במקרה" וזה הרגיש להם מדויק.

מרגיש לכם שאתם צריכים/רוצים להצטרף למסע הזה?
רוצים לקפוץ על האוטובוס ברגע האחרון?

כל הפרטים + הרשמה בקישור הבא.

** שימו לב להנחה המיוחדת לזוגות ולאפשרות לקבל רק את ההקלטות בעלות מוזלת (אם אין באפשרותכם להשתתף במפגשים).

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

– סדנת חזון אישי הוליסטי – פרטים והרשמה

"כאשר דיברתי על מסיבות יום הולדת, הם הקשיבו בריכוז רב.

דיברתי על העוגה, על השירים, על המתנות ועל מספר הנרות שאנו מדליקים כל שנה כשאנו מתבגרים.

"מדוע אתם עושים זאת?" הם שאלו. "לחגיגה יש משמעות מיוחדת בשבילנו. אין שום דבר מיוחד בכך שאתה מתבגר. זה לא דורש שום מאמץ. זה פשוט קורה."
"אם אינכם חוגגים את העובדה שאתם מתבגרים", אמרתי, "מה אתם חוגגים?"
"אנו חוגגים את העובדה שאנו משתפרים", הם ענו. "אנו חוגגים את הפיכתנו לטובים ולחכמים לעומת השנה הקודמת. רק אתה יכול לדעת זאת, כך שאתה אומר לאחרים מתי הגיעה העת לערוך מסיבה".

– מתוך "מסר האנשים האמיתיים" / מרלו מורגאן

**
אני אוהב את הגישה של "האנשים האמיתיים" (האבוריג'ינים באוסטרליה) שמתעדפים התפתחות אנושית על ספירת שנים.
לאדם שעובד 20 שנים בתחום מסוים, אין בהכרח יותר ניסיון מלאדם שעובד 10 שנים בתחום הזה.
בחלק מהארגונים שאני עובד איתם אנשים נוהגים לציין בסבב ההכרות כמה שנים הם בארגון.

"שמי עידן ואני 15 שנים בארגון", "קוראים לי דלית ואני 20 שנה בחברה".

אני פחות מתחבר לדרך ההצגה הזו.
ותק בשנים אינו מעיד בהכרח על מקצועיות כשם שגיל כרונולוגי אינו מעיד בהכרח על חוכמה.
זה פחות עניין של מספר השנים והרבה יותר עניין של חוויות-עשייה-למידה במהלך השנים הללו.

גדילה והתפתחות הן משהו שכדאי לחגוג לא פחות מיום הולדת כרונולוגי.
אבל… בכדי להיות מסוגלים לחגוג את זה, צריך קודם להיות מסוגלים לראות את זה.

**
לפני מספר שנים פיתחתי את "שיחת חמש השאלות" שיכולה לשמש ככלי לרפלקציה בסיום שנה או תקופה.
השאלה החמישית בשיחה מתחברת בדיוק למהות הזו של צמיחה והתפתחות.

"איך גדלת? מה למדת? איך התפתחת?" הן שאלות רפלקציה חשובות שעוזרות לנו לראות את הדרך שאנו עוברים, להכיר בה ולחגוג אותה.

לפעמים התשובה הראשונית שתקפוץ לכם כשתשאלו את השאלות הללו היא שלא גדלתם.
שאתם תקועים כבר תקופה ארוכה, ושבגלל הקורונה, הבוס, הילדים או כל סיבה אחרת לא צמחתם והתפתחתם השנה.
אם זה מה שעולה לכם, תנו לעצמכם עוד קצת זמן והמשיכו לשבת בסקרנות עם השאלות הללו.
כבני אדם, אנחנו בהשתנות מתמדת. אנחנו תמיד לומדים ומתפתחים.
לשאלות שאנו שואלים את עצמנו, או שאחרים שואלים אותנו יש השפעה עצומה.
הן ממקדות את תשומת ליבנו ומפנות אותנו לחפש תשובות בכיוון שמעניין ומשרת אותנו.

מספר שאלות רפלקציה לדוגמא:
– איך גדלתי כבן זוג וכהורה?
– מה למדתי ואיך התפתחתי בקריירה שלי?
– איך צמחתי מבחינה רגשית או רוחנית?

**
למידה והתפתחות תהיה אחד המרכיבים העיקריים בסדנת החזון האישי ההוליסטי שתיפתח ב 3/10, מייד לאחר החגים.
שאלות הן כלי אפקטיבי לא רק לרפלקציה אחורה אלא גם להסתכלות קדימה וליצירת המציאות שהיינו רוצים לחיות בתוכה.

לדוגמא:
– איך חשוב לי לגדול ולצמוח בתקופה הקרובה?
– מה אני רוצה לחוות, במה אני רוצה להתאמן ומה אני רוצה לתרגל בתקופה הקרובה שיכול לתרום לגדילה ולהתפתחות שלי?
– בעוד שנה (או שנתיים או חמש) כשאסתכל אחורה – במה אהיה גאה? על מה אשמח? ממה אחווה סיפוק ושביעות רצון?

ברוח "האנשים האמיתיים", שנה מהיום נהיה מבוגרים כרונולוגית בשנה אחת.

איזו דרך נעשה בתקופה הזו? כיצד נתפתח? האם נלמד ונשתפר? איך ייראו וייחוו חיינו?

כשאנו מחדדים לעצמנו איך חשוב לנו לגדול ולהתפתח, מה אנו רוצים ללמוד ובמה אנו רוצים להתאמן, זה מגדיל משמעותית את הסיכוי שנעשה זאת. 

**
מספר אנשים שאלו אותי האם אני מתכנן סדנאות נוספות בקרוב.
מרבית העבודה שלי היא במסגרות של חברות וארגונים.
הפעם האחרונה שהנחיתי סדנה לקהל פתוח היתה בנובמבר 2019.
כפי שזה נראה כרגע לא אנחה סדנה נוספת בקרוב.
אם הנושא של חזון אישי הוליסטי מדבר אליכם ומדגדג אתכם לעשות את זה איתי, יש כרגע מספר מקומות פנויים בקבוצה.

אתם מוזמנים לקרוא מספר משפטים מהחזון האישי שלי שניסחתי לעצמי כאן.

כל הפרטים על הסדנה + הרשמה  בקישור הבא.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע התחלתי לנסח לעצמי חזון אישי לחמש השנים הקרובות.

הנה מספר משפטים ראשונים מתוכו:

בעוד כחמש וחצי שנים, בפברואר-מרץ 2027 אשתי ואני נהיה בני 55.
ילדינו יהיו בני 27, 25 ו 18.5, הגדולות משוחררות אולי תוך כדי לימודים ו/או עבודה, הצעיר כחצי שנה לאחר סיום התיכון, במהלך או לקראת שירות צבאי.
קייטי החתולה שלנו תהיה בת 8-9 ומייקי הכלב בן 6.
איך נראים ונחווים חיי בנקודת הזמן הזו..?

אני כותב את הדברים הללו מתוך ידיעה עמוקה וברורה של שתי אמיתות חשובות:

האחת – אין לי מושג מה צופן העתיד.
כל מה שאני כותב פה יכול להתרחש או לא.
בכל רגע נתון חיי יכולים להשתנות בצורה מהותית ולא צפויה.
הדברים הללו נכתבים בענווה גדולה.
אני אפר ועפר.

השניה – לדברים שאני כותב יש השפעה גדולה.
החיים הם יצירה שמתהווה עכשיו, בהווה, בכל רגע ורגע, ואני היוצר שלה.
ליכולת שלי לצייר ולייצר לעצמי ולמשפחתי חזון , לראות ולחוות אותו, לבחור בחירות ולעשות פעולות שמקדמות אותי לעבר החזון הזה יש השפעה עצומה.
העתיד נוצר בהווה.
אני היוצר של יצירת חיי.

כל מה שנכתב פה יקרה. או שלא.

**
יש משהו מרגש ומעצים בחשיבה "אסטרטגית" חמש שנים קדימה.
חמש שנים הן פרק זמן ארוך מספיק המאפשר התהוות והתפתחות של תהליכים ושינויים משמעותיים.
ועם זאת הוא גם לא רחוק מדי, מחובר להווה ומושפע ממנו.

לפני כחמש שנים, בראש השנה 2016 חיי היו דומים במובנים רבים לחיי כיום:
חיי המשפחה, הקריירה, תחומי העניין והתחביבים, החברים, מצבי הכלכלי והבריאותי.
אשתי ואני עם שלושה ילדים, בבית שאנו גרים בו עכשיו.
אני עובד באינטל באותה חטיבה ובתפקיד דומה, יש לי את העסק שלי, הבלוג והאתר שלי באויר כבר מספר שנים.
מרבית חבריי הטובים כיום כבר בחיי.
אני אוהב לכתוב, לקרוא, להקשיב לספרים ולפודקאסטים, לרוץ.

כשמעמיקים את נקודת המבט ניתן להבחין בלא מעט שינויים והתפתחויות כמעט בכל מימד ומימד, לדוגמא:
בנותיי עדיין בחטיבה ובתיכון ולפני הוצאת רישיון נהיגה, אשתי עובדת במקום עבודה אחר,
העסק שלי במקום קצת שונה, מבחינה פיננסית אנחנו עם פחות כסף.
בהיבט הבריאותי, טרם פגשנו מספר אתגרים רפואיים משפחתיים.
מייקי וקייטי עדיין לא בחיינו, קורונה היא רק בירה.

**
העתיד מושפע מההווה, מחובר אליו וממשיך אותו. והוא גם שונה ונפרד ממנו.

יש אנשים שמאמינים שמה שהיה הוא שיהיה. במקרים רבים זה נכון. ולא תמיד.

בכדי ליצור לעצמכם חזון אישי הוליסטי, שאלו את עצמכם איך נראית ונחווית המציאות שלכם בעוד כחמש שנים?
איפה אתם במימדי חייכם החשובים: הזוגיות, ההורות, העבודה והקריירה, מצבכם הכלכלי, הבריאותי, הפנאי והתחביבים, החברים והקהילה?
(הוסיפו או מחקו את המיותר)

על פי פתגם עממי עתיק הזמן הטוב ביותר לנטוע עץ הוא לפני עשר שנים.
אם לא עשיתם זאת אז, הזמן הטוב ביותר הוא עכשיו.

כשמבינים את העיקרון הזה אפשר להריץ את "סרט החיים" חמש שנים קדימה ולשאול:
בעוד חמש שנים מהיום, כשתסתכלו אחורה על הדרך שעברתם מראש השנה התשפ"א (2021),
אילו "עצים" תשמחו שנטעתם או שטיפחתם על מנת להתקדם לעבר החזון שלכם?

בחמש עשרה השנים האחרונות העברתי את עצמי תהליך של יצירת חזון אישי שלוש או ארבע פעמים.
בכל פעם תהליך העצירה-חשיבה-כתיבה ממלא אותי באנרגיה, מרגש אותי, ויוצר לי תמונה בהירה המשפיעה על סדרי העדיפויות, הבחירות והפעולות שלי.
בימים הקרובים, אני מתכוון להקדיש לתהליך הזה כמה שעות טובות ולהשלים אותו עבור עצמי.

**
שתי הזמנות לקראת סיום:

1. מתחשק לכם ליצור גם לעצמכם חזון שכזה והייתם רוצים לעשות זאת במסגרת מלווה, תומכת ומדייקת?
אני שוקל לפתוח לאחר החגים תהליך קבוצתי בן 4 מפגשים בזום שבמהלכו המשתתפים ייצרו לעצמם חזון שכזה.
מעניין אתכם לשמוע עוד פרטים? צרו איתי קשר במייל חוזר.

2. אם הפוסט הנוכחי נוגע בכם, אולי יעניין אתכם לקרוא גם את "שאלה קשה וחשובה" ואת "לנצח בקרב-עשר של החיים" שכתבתי בעבר. 

כתמיד, מוזמנים לכתוב לי מה הפוסט הנוכחי מעורר בכם…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע זכתה מורן סמואל במדליית כסף באולימפיאדה הפראלימפית.
זו המדליה האולימפית השנייה שהיא זוכה בה (הראשונה היתה מדלית ארד במשחקי ריו 2016) והמדליה האחת עשרה (!!!) באליפויות עולם.
בכל קנה מידה מורן היא ספורטאית תחרותית מצטיינת שנמצאת כבר שנים רבות בטופ העולמי.

**
באפריל 2013 כשהבלוג שלי היה בתחילת דרכו זכיתי להיחשף לראשונה למורן סמואל בזכות סרטון שהועבר אלי מחבריי ענת וחגי.

מה הייתם עושים אם בעודכם על הפודיום לאחר זכייתכם במקום הראשון באליפות העולם, במקום להשמיע את "התקווה" היו בוחרים המארגנים להשמיע המנון אחר?
איך הייתם מגיבים באותו רגע שהוא אולי פסגת הקריירה שלכם ופתאום משהו כזה פוגש אתכם בהפתעה?
כמה תיאוריות אנטישמיות וקונספירציה יכולות להתפשט ברשתות החברתיות במצב כזה נישאות על גבי פוסטים-ציוצים-כתבות-טוקבקים מלאי אנרגיית כעס-לוחמנות-קורבנות?

וכך כתבתי לפני שמונה וחצי שנים:

"בפוסטים קודמים הזכרתי את העובדה שאיננו מגיבים למה שקורה.
אנו מגיבים לפרשנות שלנו למה שקורה, לסיפור שאנו מספרים לעצמנו על מה שקורה.

את הסרטון הבא אני ממש, אבל ממש ממליץ לכם לראות !
זהו סרטון על מורן סמואל, אישה מיוחדת ומעוררת השראה.
מורן אינה מבזבזת זמן ואנרגיה על סיפורים ותירוצים היכולים להגביל את חייה.
היא בוחרת לקחת אחריות אישית, מתמקדת במה שחשוב לה ובמה שכן ניתן לעשות.
מורן יוצרת במעשיה ובתגובותיה את סיפור חייה, במקום לחיות סיפור של מישהו אחר."

בתחתית הפוסט תוכלו לקרוא גם את התגובה המלאה של מורן לאחר פרסום הפוסט:

"הי רוני,
מודה לך על שמצאת לנכון להעביר את המסר הכל כך חשוב בעיני, גם באמצעות הסרטון שלי.
יש לנו הזדמנות כל יום לתרגל את הפרשנות שלנו ובהמשך לכך "לשפר" את התגובות שלנו.
נקודות המוצא שלי, באופן כללי, הן אהבה ואמונה:
אהבה לחיים, אהבה ואמונה באנשים וביכולת שלנו לבחור בטוב.
אמונה בכוח ההנעה שלנו ובכך שהדבר הקבוע היחידי בחיים הוא השינוי.
שיהיה שבוע מקסים,
מורן"

**
השבוע, ערב לפני זכייתה במדליית הכסף הקשבתי לראיון המרגש של גאולה אבן סער עם מורן סמואל.
בין היתר הן מדברות על שינוי קריירה, התמודדות עם קושי, השפעתו של דיבור פנימי מקדם, דרך ומטרות, זוגיות והורות.

בפרספקטיבה של כמעט עשור לאחר שנחשפתי אליה לראשונה, מורן ממשיכה ליצור את חייה באופן מעורר השראה ובעוצמה אדירה:
היא לא מבזבזת אנרגיה על סיפורים, תירוצים ודברים שאין לה שליטה עליהם.
במקום זאת היא בוחרת לקחת אחריות אישית ומתמקדת במה שחשוב לה ובמה שכן ניתן לעשות.

אני ממש (אבל ממש ממש ממש) ממליץ לכם לצפות בסרטון "בלי דרמה" של מורן ולהקשיב לראיון שלה עם גאולה אבן סער.

**
כתמיד, מוזמנים לכתוב לי, להגיב באתר ולהעביר את הפוסט הזה הלאה.

נשתמע בעוד מספר ימים, רגע לפני ראש השנה…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בשנת 1977 שלח אילן רמון ז"ל (אז בן 23) מכתב אל פרופסור ישעיהו ליבוביץ', ושטח בפניו שאלות שמעסיקות אותו בנושא משמעות החיים.
המכתב והתשובה התפרסמו על ידי הספריה הלאומית. 

כך כתב:

"פרופסור נכבד,
מתחבט אני כבר זמן רב בשאלות רבות ומשונות שניתן אולי להכלילן תחת הכותרת:
מהי תכליתו של האדם בעולם הזה שבו אנו חיים?
וככל שנשאלות יותר שאלות, כן מתרבות הסתירות וחוסר הבהירות.

אדם צעיר אני – בן 23. פונה אני אליך – אדם מבוגר ובעל ידע וניסיון עשירים כל כך, אשר דעתו כה חשובה לי – פונה אני אליך ושואל:
כיצד אתה רואה את העולם בו אנו חיים?
כיצד אתה מסביר את מהות החיים?
כיצד אתה רואה את תכליתו ומטרתו של האדם בחייו?
ומהי הדרך של האדם להשגת תכלית זו?
ואתה, אדוני הפרופסור, האם חושב אתה בהסתכלך אחורנית כי הגעת להשגת המטרות או התכלית שניצבה לפניך?
פרופסור נכבד, יודע אני עד כמה מצומצם זמנך ומוקדש לעניינים חשובים, ובכל זאת אודה לך מאוד אם תוכל להתייחס לשאלותיי אלה ואולי תוכל להאיר בפני את שביל החיים החשוך.

בכבוד רב,
אילן רמון".

**
כעבור חמישה ימים קיבל רמון את מכתב התשובה:

"לאילן רמון שלום,
שאלתך "כיצד אתה רואה את העולם בו אנו חיים?" – אינה מובנת לי.
מה זאת "לראות את העולם"? האם אתה מתכוון לשאלות קוסמולוגיות או פיסיקליות או מטאפיסיות או …?
בשאלתך "כיצד אתה מסביר את מהות החיים?" – איני יודע למה אתה מתכוון במלים "מהות החיים".
האם אתה מתכוון למציאות הביולוגית או הפסיכולוגית או ההיסטורית או … ?

על שאלתך בדבר "תכליתו ומטרתו של האדם בחייו" – אין תשובה אובייקטיבית.
כבר אמרו חז"ל בפרקי-אבות: "על כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת" – ועל הדברים האלה אי-אפשר להוסיף מאומה.
האדם הקיים מבלי שהוא עצמו החליט להיווצר ולהיוולד ולחיות – אין לו ברירה אלא להחליט החלטה סובייקטיבית על מטרתו ותכליתו בחייו – ואין שיעור להחלטות האפשריות:
יש מי שלא ימצא שום ערך לחייו או בחייו – והוא יתאבד.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בריבוי הנאה לעצמו (מטריאלית או סכסואלית, או אסתטית, וכו' וכו') כל ימי חייו.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית ברכישת דעה בינה והשכל – ולזה יקדיש את חייו.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בעשיית טובות לבני-אדם – ולזה יקדיש את חייו.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בשירות לעמו ולארצו – ולזה יקדיש את חייו.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בעבודת ה' – ולזה יקדיש את חייו.
אף אחת מן ההחלטות הללו אינה ניתנת להנמקה אובייקטיבית, וכל אדם – גם אתה וגם אני – מוכרח להחליט על דעת עצמו.

בברכה,
ישעיהו ליבוביץ".

**
תחלופת המכתבים הזו ריגשה אותי ועוררה בי מספר מחשבות:

– כמה מרענן ולא נפוץ ההרגל הזה של לכתוב מכתב ולקבל תשובה.

– איזו זווית מעניינת של שני אנשים ידועים ומוערכים, כמה אינטימיות והתייחסות אישית יש במילים הללו ביניהם.

– תזמון מרתק בנקודת זמן שעבור אחד מהם היא תחילת הקריירה שלו, שלב מוקדם בחיים שעומדים להתפתח בצורה כל-כך ייחודית.

– כתבתי בעבר מספר פעמים על משמעות ומהות החיים. הנושא הזה מעסיק אותי לא מעט.
מרתק לקרוא את החיבור של לייבוביץ' לפרקי אבות ואת תשובתו החדה שגם מתייחסת בקבלה לשונות האנושית וגם מדגישה את חשיבות ואת אחריות הבחירה.

– המילים הללו נכתבות רגע לפני יציאה לאזכרה של בן צוות שנפטר לפני מספר שנים וחצי יממה לאחר בשורה עצובה על בן של חבר שנהרג אתמול בתאונת דרכים.
כמה ארעיים, יקרים ושבריריים החיים הללו.
כמה חשובה ההסתכלות הרחבה, הבהירות בנוגע למה שחשוב באמת והמיקוד בו..

אני מקווה שהפוסט הנוכחי משמעותי ובעל ערך עבורכם.
כתמיד, מוזמנים לכתוב לי ולשתף אותי במחשבות ובתחושות שחיות בכם כשאתם קוראים את המילים הללו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר