הבלוג של רוני ויינברגר

את השיר הבא אני אוהב לחלוק בסדנאות ובתהליכים שאני מנחה.
בעזרת קצת יותר ממאה מילים הפרוסות על פני חמישה בתים קצרים,
השיר מתאר בצורה חדה מפת התפתחות המאפיינת תהליכי שינוי.

אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים*

1. אני הולך ברחוב.
במדרכה יש בור עמוק.
אני נופל לתוכו.
אני אבוד …אני חסר ישע.
אין זו אשמתי.
לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה.

2. אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמק.
אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו.
אני נופל לתוכו שוב.
אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן.
אבל אין זו אשמתי.
ושוב לוקח לי נצח לצאת.

3. אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק.
אני רואה אותו.
אני נופל לתוכו בכל זאת …כוחו של הרגל.
עיני פקוחות.
אני יודע היכן אני.
זוהי אשמתי.
אני יוצא מיד.

4. אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק.
אני עוקף אותו.

5. אני הולך ברחוב אחר.

**
בכל פעם שאני קורא את השיר הזה עולות בי מחשבות בנוגע ל"בורות" שלי,
מקומות שאני נופל בהם שוב ושוב ודפוסי חשיבה-פעולה שלא מקדמים אותי.

כל בית בשיר מתאר שלב התפתחותי אחר,
במסע שאנו עוברים ממצב של חוסר מודעות, תגובות אוטומטיות ותפיסת קורבנות,
למצב של מודעות, לקיחת אחריות, בחירה ויצירת שינוי.
**
שאלה אפקטיבית שאני נוהג לשאול ושתמיד מעוררת מחשבות ועניין,
היא "באיזה בית אתם נמצאים כרגע?"

לדוגמא, אם מישהו חווה קונפליקט שחוזר על עצמו במערכת יחסים בבית או בעבודה,
אני מזמין אותו לבדוק איפה הוא נמצא ביחס למפת ההתפתחות שמתאר השיר,
איך זה מרגיש להיות שם, והאם הוא היה רוצה להיות במקום אחר.

אחת התשובות הכי נפוצות שאני מקבל לשאלה "באיזה בית את/ה?",
היא "איפשהו בין הבית השני לשלישי".
זו גם התשובה הכי נפוצה שאני נותן לעצמי בכל פעם שאני מבצע בדיקה כזו.

השבוע חשבתי על כך שחסר לי בית נוסף בשיר הזה, הבית שבין לבין,
מצב התפתחותי חשוב שקצת מדלגים עליו בשיר הנוכחי.

אם הייתי יכול להוסיף בית לשיר ולהפוך אותו ל"אוטוביוגרפיה בשישה פרקים"
זה היה הבית הבא, בין הבית השני לשלישי:

3א. אני הולך באותו רחוב…
במדרכה יש בור עמוק.
אני רואה אותו.
אני נופל לתוכו בכל זאת …כוח של הרגל.
עיני פקוחות.
אני יודע היכן אני.
זוהי אחריותי.
עדיין קשה לי לצאת משם.
לוקח לי פחות מנצח לצאת.

הבית הזה מייצג עבורי שלב התפתחותי נוסף שבו שני היבטים חשובים:

א. מעבר מאשמה לאחריות.
אני מודע לכך שהנפילה שלי "לבור" היא תוצאה של בחירה ופעולה שלי ולא אשמתו של מישהו אחר,
אך במקום לחשוב במונחים של אשמה ושיפוטיות פנימית אני מעדיף לחשוב במונחים של "אחריות",
המחדדת את חשיבות החלק שלי, ללא המטען השלילי שבדרך כלל אינו מקדם.

ב. אינני יוצא מהבור מיד, אך גם לא לוקח לי נצח לצאת ממנו.
לשמחתי, יש "בורות" שאני יוצא מהם מיד, או "רחובות" שכבר איני מבקר בהם,
אבל ממרבית "הבורות" שאני עדיין נופל אליהם לוקח לי זמן לצאת.
מרבית מצבי החיים מתרחשים בין "מיד" ל"נצח".
יש בי שמחה גדולה על כך שבעבר היה לוקח לי ימים ארוכים (לפעמים שבועות) "לצאת מקונפליקט",
והיום, בחלק גדול מהמקרים אני מצליח לעשות את זה בתוך מספר שעות או יום-יומיים לכל היותר.
המרחב שבין "מיד" ו"נצח" נותן מקום להתפתחות שאנו עוברים.

זה בסדר שעדיין לא הגענו ל"מיד".
אולי גם לא נגיע.

אנחנו מתקדמים.
אנחנו בדרך.

**
מה "הבורות" הכי מתסכלים שאתם עדיין נופלים אליהם?

אילו "בורות" למדתם לעקוף?

מה "הרחובות" שאתם כבר לא מטיילים בהם?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

* השיר "אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים" פגשתי לראשונה ב-"ספר החיים והמתים הטיבטי"

בסדנת הנהלה שהנחיתי השבוע, רגע לפני שנכנסנו לסבב שיתוף בחדר,
ביקשתי את תשומת הלב של המשתתפים,
וחלקתי איתם כלי אפקטיבי להקשבה:

"ייקח לי דקה וחצי להסביר את הכלי הזה", אמרתי להם,
"אתם תבינו אותו מייד, ותוכלו לתרגל אותו כבר בסבב הנוכחי."

חברי ההנהלה הללו אינם ילדים בני יומם.
הם כבר ראו דבר או שניים בחייהם,
והשתתפו בלא מעט סדנאות והדרכות.

ראיתי את המבטים ואת שפת הגוף,
במשהו שנדמה לי כמו שילוב של ציפייה וספקנות.

האם באמת יש כלי כל-כך אפקטיבי,
שניתן ליישם במציאות מורכבת ואינטנסיבית,
שהם לא פגשו עדיין,
ושניתן ללמד וללמוד בדקה?
שרטטתי על הלוח קו אופקי בצבע אדום, ואמרתי להם:
"במהלך הסבב שנעשה עכשיו,
אני מציע לכם לבדוק מפעם לפעם האם אתם מעל הקו או מתחתיו.
לא קשה לבדוק את זה.
כל אחד יודע להגיד אם הוא מתחת לקו או מעליו.
ומרגע שאתם מבינים אם אתם מעל או מתחת,
בחרו אם אתם רוצים לשנות מקום.
לדוגמא: אם מצאתם שאתם מתחת לקו,
האם אתם רוצים לעלות מעליו.

לטובת התרגיל הקרוב, אגדיר לכם שני צמדים של מילים.
בכל צמד מילה אחת מתארת מצב מעל הקו, והמילה השניה מתארת מצב מתחת לקו.

צמד המילים הראשון הוא "סקרנות" ו"שיפוטיות".
במהלך הסבב כשמישהו מדבר,
אתם יכולים לבדוק האם אתם מרגישים סקרנות או שיפוטיות.
שעמום לצורך העניין, הוא סוג של שיפוטיות.
סקרנות היא מעל הקו ושיפוטיות היא מתחת לקו.

צמד המילים השני הוא "אני" ו"אחר".
האם תשומת הלב שלי ממוקדת בי או באחר.
"אחר" הוא מעל הקו, ו"אני" מתחתיו.
תוך כדי הסבב אתם מוזמנים לבדוק האם אתם ממוקדים כרגע באחר או בעצמכם.
ואם אתם מוצאים את עצמכם מתחת לקו (ממוקדים בעצמכם),
אתם יכולים לבחור לעלות מעל הקו ולמקד את תשומת הלב במי שמשתף."

עמדתי בהבטחה שלי.
דקה וחצי של הסבר.
השארתי את הדברים כתובים על הלוח,
מול עיני המשתתפים,
והתחלנו את הסבב.

כשעה לאחר מכן,
לאחר שהסבב הסתיים ויצאנו להפסקה,
ניגשו אלי מספר משתתפים,
כדי לחלוק איתי בהתלהבות,
שהם הצליחו לתרגל במהלך הסשן את הכלי של "מעל ומתחת לקו",
ושהוא עזר להם למקד את תשומת ליבם ולהיות יותר נוכחים בסבב.

האמת, זה לא הפתיע אותי.
אני עדיין זוכר את חווית המפגש הראשוני שלי עם הכלי הזה.
זה היה בדרך לעבודה, בבוקר פקוק על כביש 55,
תוך כדי הקשבה לספר שמע שהתנגן במערכת האודיו ברכב.
אני זוכר את תחושת ההתרגשות שלי,
כששמעתי את ג'ים דטמר מספר על הכלי,
בספרו The 15 Commitments of Conscious Leadership
ומסיים להציג אותו בשתי דקות.

זה הרגיש לי ממש גאוני ומהפכני,
ועורר בי פרץ התלהבות וחשק להתחיל להתנסות הזה מייד כשאגיע למשרד.

**
ניתן להשתמש בכלי הזה במגוון מצבים ובהמון צורות.
האפקטיביות שלו נובעת מהפשטות שלנו,
שאינה באה על חשבון עומק או חשיבות.

"הסוד" הוא שהוא מאפשר למי שמשתמש בו,
לעבור תהליך עוצמתי ועמוק בן ארבעה שלבים.

השלב הראשון הוא לעצור.
זהו שלב לא טריויאלי והכרחי.
משהו שקשה לעשות בשטף החיים ושרובנו לא מתורגלים בו.

השלב השני הוא לבדוק.
להפנות תשומת לב סקרנית למשהו שחשוב לנו.
הבדיקה פותחת את המודעות,
ומעבירה אותנו מהזדהות להתבוננות על עצמנו מהצד.

השלב השלישי הוא לבחור.
מרגע ששמתי לב שאני במקום מסוים או שאני מתנהל בדרך מסוימת,
אני יכול לבחור האם להמשיך באותו כיוון או לנסות לשנות כיוון.
זהו שלב של חידוד כוונה ולקיחת אחריות.
בכדי ששינוי יתרחש, נדרשים גם מודעות למצב הנוכחי וגם רצון לשינוי.

והשלב הרביעי והמסכם הוא לעשות.
לדוגמא: להחזיר את תשומת הלב למי שמדבר.
זהו שלב היישום וההוצאה לפועל.
לא מספיק לעצור, לבדוק ולבחור.
חשוב מאוד גם לבצע.

הגאונות של "מעל ומתחת לקו",
היא האפקטיביות שבה הוא מסייע לנו,
לעבור את ארבעת השלבים הללו,
לפעמים תוך שניות ספורות.

**
אחת המנהלות שאני מלווה סיפרה לי השבוע שבשנים האחרונות היא עוברת תהליך שינוי משמעותי.
היא מנסה לעבוד על עצמה ולפתח מיומנות מסוימת.
היא כבר עשתה דרך ארוכה,
ולשמחתה היא במקום מאוד שונה מהמקום שהיתה בו בעבר,
אבל עדיין יש לה "נפילות" וקשה לה עם זה.

כשהקשבתי לה עלתה בי מחשבה שבעבר גם אני נהגתי לחשוב ולדבר במונחים כאלה.
היה לי רצון (פנטזיה) להגיע לרמת התפתחות או מודעות כלשהי,
שבה אני בנוכחות ובמודעות מלאה תמידית,
בסוג של אפקטיביות מיטבית,
כמו איזה מייקל ג'ורדן שנמצא בזרימה מושלמת,
מצליח בכל פעולה שהוא עושה ונהנה מהמשחק.

היום אני רואה את זה אחרת.
אין רמת מודעות גבוהה שצריך להגיע אליה.
אין שום דרגת התפתחות שאנחנו בדרך אליה,
וכשנגיע נוכל לחגוג ולהישאר שם.

"מעל ומתחת לקו" עוזר להדגיש את הנקודה הזו.
אף אחד לא נמצא מעל הקו כל הזמן.
החוכמה היא לא לשמור על רצף אינסופי של משהו.
זה בלתי אפשרי.
זה תמיד עניין נקודתי, תמיד בהווה, תמיד רק הרגע.
יש בזה משהו מרגיע.
כי ברגע הזה אני יכול להצליח.

לעצור.
לבדוק איפה אני כרגע.
לבדוק אם אני רוצה להיות במקום אחר.
לקחת אחריות ולזוז.

אני בסך הכול צריך להצליח ברגע הזה.
זה תמיד רק ברגע הזה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

סב מספר לנכדתו סיפור:

"זהו סיפור עתיק מאוד, מתקופת הנביא ישעיהו:
לפי הסיפור אלוהים אמר שהוא ירשה לעולם להתקיים כל עוד יהיו בו שלושים ושישה צדיקים,
אנשים המסוגלים להיענות לסבל שהוא חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי.
אותם שלושים ושישה איש קרויים "ל"ו הצדיקים".
אם בזמן כלשהו יהיו בעולם פחות משלושים ושישה צדיקים, הוא יגיע אל קיצו."

"האם אתה יודע מי האנשים האלה, סבא?", שואלת הנכדה, בטוחה שהוא ישיב בחיוב.
הסב נד בראשו.

"לא נכדתי," הוא אומר, "רק אלוהים יודע מי הם הלמד-ו"וניקים.
אפילו הם בעצמם אינם יודעים על תפקידם בקיום העולם.
הם נענים לסבל לא כדי להציל את העולם, אלא מפני שסבלם של אחרים נוגע לליבם.
אותם ל"ו צדיקים יכולים להיות חייטים או מרצים באוניברסיטה,
מיליונרים או אביונים, מנהיגים רבי-עוצמה או קורבנות חלושים.
כל זה לא חשוב.
מה שחשוב הוא יכולתם להרגיש את הסבל הקולקטיבי של הגזע האנושי ולהגיב לסבל שסביבם.
ומפני שאיש אינו יודע מי הם נכדתי,
כל אחד שתפגשי עשוי להיות אחד מאותם שלושים ושישה אנשים שבזכותם אלוהים משמר את העולם,
וחשוב להתייחס לכל אחד כאילו הוא אחד מהם."

**
הסיפור המקסים על ל"ו הצדיקים הועתק מהספר "ברכות סבי" שנכתב ע"י רחל נעמי רמן.
ספריה של רחל נעמי רמן ("ברכות סבי" ו"חוכמה משולחן המטבח") נוגעים בי כל פעם מחדש,
מרגשים אותי ומעוררים בי השראה, ענווה, תקווה והכרת תודה.
אני חוזר אליהם שוב ושוב ומרבה לצטט מהם.
אם טרם קראתם אותם אני ממש ממליץ לכם לחפש אותם בספרייה או בחנות הספרים הקרובה אליכם.

**
ציטטתי את הסיפור הזה לראשונה לפני למעלה משמונה שנים ואני חוזר אליו עכשיו.

מנקודת מבט תהליכית-חינוכית אני מוצא פה דוגמא למהלך מרתק,
שבו סב קבליסט חכם יושב עם נכדתו בת השבע (כיום בת 84, סופרת ורופאה אונקולגית מוערכת),
מספר לה סיפור קצר, שחודר עמוק, נחקק בה ומעצב את תפיסתה בנוגע לאנשים ולעולם.
מפגש אחד שמייצר השפעה אינסופית.

בפרשנות שלי ל"ו הצדיקים אינם גיבורי-על מושלמים.
תפקידם אינו לשנות את העולם, לתקן אנשים אחרים, או להציל את המדינה שלהם.
הם אנושיים ותפקידם לראות את מי שסביבם ואת עצמם.
וכשהם יצליחו לעשות, אולי, הם גם ישנו את העולם או יצילו אותו.

יש משהו גאוני ורב-עוצמה ברעיון שלא ניתן למצוא את ל"ו הצדיקים,
ושכל מי שאנו פוגשים, כולל אנו עצמנו יכול להיות אחד מהם.

– יכול להיות שפגשת היום את אחד מל"ו הצדיקים ואפילו לא ידעת?
– אולי זו הקופאית שיושבת מולך בסופר כעת, הנהג שתקוע לצדך בפקק, או קולגה לעבודה?
– יש מצב שזה אחד מילדיך? בן או בת הזוג שלך?
– ואולי זו בכלל את? או אתה?

הצורה שבה אנו מסתכלים על מצב מסוים משנה את המצב.
הדרך שבה אנו מסתכלים על אדם מסוים משנה את האדם.
ובשני המקרים היא משנה גם משהו בתוכנו.

אני מאחל לעצמי ולכם להיות מסוגלים לראות אנשים סביבנו ואת עצמנו כמועמדים פוטנציאליים לל"ו הצדיקים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אחת העורכות שיצא לי לעבוד איתן העירה לי שאני נשען יותר מדי על ציטוטים של אחרים.

"למה אתה מרגיש צורך להביא כל כך הרבה ציטוטים?" היא שאלה אותי, "מה רע או לא מספיק במילים שלך?"

"הסיבה שאני עושה את זה," עניתי, "היא שחשוב לי לתת להם קרדיט.
כשמשפט מסוים נוגע בי ומתחשק לי לחלוק אותו, חשוב לי לתת את הקרדיט למי שכתב אותו.
גם להיות נדיב וגם לפרגן."

"אני מבינה," היא לא הרפתה, "ממליצה לך לבדוק אם אין שם עוד משהו שקשור לחוסר ביטחון או לחשש לבטא את עצמך."

**
עם השנים גיליתי שכשמישהו אומר לך משהו, כמעט תמיד מתקיימים שם שני דברים:

א. יש משהו בדבריו.
גם אם המשהו הזה חלקי, אם אקשיב לו בסקרנות ובלב פתוח,
מבלי לנסות להדוף או לבטל אותו, כנראה שאמצא שם משהו רלוונטי עבורי.

ב. הוא מביע את זה מבעד לעדשות שלו, מתוך משהו שחי בו ומעסיק אותו.
בדוגמא הזו, ייתכן שבאותה נקודת זמן,
אותה עורכת היתה עסוקה בקול הפנימי שלה ובקושי או בחשש לבטא אותו,
ושחלק מהפרשנות שלה להתנהלות שלי נבע מהמקום הזה.

**
בפוסט שהעליתי בשבוע שעבר שיתפתי שאני בעיצומו של מסע משמעותי ומרגש עם חבריי מהשירות הצבאי.
המסע הרשמי הסתיים, ובתחילת השבוע נחתנו חזרה בארץ.
היה בשבוע הזה משהו חזק עבורי, יכול להיות שאשתף יותר בהמשך.
זה מרגיש לי עדיין בתהליך של עיבוד ועיכול.

הסשנים הכי עוצמתיים במהלך המסע היו אלו שבהם מישהו מאיתנו בחר לשתף במשהו אישי.
זה היה נפתח בשיתוף של כחצי שעה (לפעמים אפילו יותר) ואז סבב של התייחסויות ושיתופים מהקבוצה.
ההכוונה היתה להימנע מלתת עצות ולהשתדל להישאר במקום של הקשבה אמפטית והתייחסות אישית.

בסשן "שלי", לאחר ששיתפתי במשהו אישי שמעסיק אותי, פתחנו את המרחב לסבב של התייחסויות.
חבריי החלו לדבר בזה אחר זה, כל אחד קיבל את המקום שלו, אין לחץ של זמן, לא ממהרים לשום מקום.

בדומה למה שכתבתי למעלה, שמתי לב שבכל פעם שמישהו התייחס לשיתוף שלי, התקיימו שני דברים:

א. הוא נגע בנקודה כלשהי שהיתה רלוונטית עבורי, גם אם היא לא היתה הנקודה המרכזית שבבסיס השיתוף.
ב. הוא דיבר מתוך המקום שלו, כך שלצד ההתייחסויות אלי, הוא למעשה ביטא משהו חשוב ורלוונטי עבורו.

גם במהלך השיתוף שלי וגם בשיתופים של חבריי למסע היה לי מרתק "לשחק עם זרקור תשומת הלב",
להפנות אותי לאנשים אחרים או לעצמי.

כשאחרים מדברים – להקשיב למילים (ולמה שבין המילים) שלהם ולבדוק בסקרנות האם הם ממוקדים בעצמם או במשתף.

כשאני עומד לדבר – לבדוק למה חשוב לי לומר את מה שאני עומד לומר, והאם זה ממוקד בי או בחבר שאליו אני מתייחס.

**
לקינוח, שלושה ציטוטים קצרים שהעליתי בעבר, שנתקלתי בהם שוב היום ושאני אוהב:

איך הם קשורים לנושא הפוסט הנוכחי?
אשאיר לכם למצוא את התשובה…

"לפעמים קל יותר להפוך את העולם למקום טוב יותר
מאשר להוכיח שהפכת את העולם למקום טוב יותר."

~ עמוס טברסקי ז"ל, עמיתו של דניאל כהנמן,
הציטוט מתוך הספר "ענן של אפשרויות" מאת מייקל לואיס

**
"זה שאני עכשיו מנכ"ל לא הופך אותי רק ל'מנהיג' אלא גם ל'ממשיך דרך'.
כולנו ממשיכי דרך.
אנחנו ממשיכי דרך מהרגע שנולדנו.
אדם צריך צניעות כדי להנהיג,
אבל הוא גם צריך צניעות כדי להמשיך את דרכם של אחרים.
מנהיגים צריכים ממשיכי דרך – אין מנהיגים בלי ממשיכי דרך.
וכשאתה מנהיג, אתה צריך לקחת לעבודה אנשים עם השקפות ועם התנסויות שונות משלך –
קבוצה שתשאיר אותך צנוע.
כי כשאתה מנהיג, האגו יכול להתנפח בקלות רבה."

~ ג'ים תיין, נשיא קימבל אינטרנשיונל,
הציטוט מתוך הספר "אגונומיקס" מאת דייויד מארקום וסטיבן סמית.

**
"איך בונים ספינה?
אוספים אנשים
ונוטעים בהם את האהבה והכמיהה לים הרחב, הגדול והאינסופי.
ולא אוספים אנשים
ואומרים להם לאסוף עצים, להכין תכניות ולבנות ספינה."

~ אנטואן דה סנט-אכזופרי

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בימים האחרונים אני זוכה לעבור מסע מרגש ומשמעותי עם חבריי מהשירות הצבאי.
זהו מסע בן מספר ימים המובל על-ידי עמותת "בשביל המחר" בתמיכתה של עמותת העטלף,
שכוונתו המרכזית לאפשר לנו לעבד ביחד חוויות מהשירות ומהחיים.

מרבית הזמן אנו יושבים ביחד או מטיילים בטבע,
מבשלים ארוחות, משתפים ומקשיבים,
לומדים להכיר יותר לעומק אחד את השני,
מתבוננים בעצמנו וזה בזה.

משתדלים להיות נוכחים בלב פתוח ובכוונה מיטיבה,
לגעת באומץ במה שחי בנו,
להימנע מלתת עצות ולקפוץ עם פתרונות.

יש משהו חזק ומרגש ביכולת ובמוכנות לשבת ביחד,
להתקלף מחלק מהמסכות והתפקידים שלנו,
לתת ולקבל אהבה.

לקחתי לעצמי הפסקה קלה,
בזמן שחבריי מכינים את ארוחות השבת,
בכדי לכתוב את המילים הללו,
ולשתף בשלושה ציטוטים חזקים על שיתוף, נוכחות והקשבה
שעולים לי שוב ושוב בימים האחרונים.

הכלים הערב עלי.
1.
גאוה / דליה רביקוביץ'

אֲפִלּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ,
וְלֹא מֵחֲמַת זִקְנָה.
שָׁנִים רַבּוֹת הֵם שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם בַּחֹם וּבַקֹּר,
שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת,
כִּמְעַט נוֹצָר רֹשֶם שֶׁל שַׁלְוָה.
אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָךְ נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים.
מֵעֵין גַּאֲוָה.
שָׁנִים רַבּוֹת עוֹבְרוֹת עֲלֵיהֶם בְּצִפִּיָּה.
מִי שֶׁעָתִיד לְְְשַׁבֵּר אוֹתָם
עֲדַיִן לֹא בָּא.
וְאָז הָאֵזוֹב מְשַׂגְשֵׂג, הָאַצּוֹת נִגְרָשׁוֹת וְהַיָּם מֵגִיחַ וְחוֹזֵר,
וְדוֹמֶה, הֵם לְלֹא תְּנוּעָה.
עַד שֶׁיָּבוֹא כֶּלֶב יָם קָטָן לְהִתְחַכֵּךְ עַל הַסְּלָעִים
יָבוֹא וְיֵלֵךְ.
וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.
אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה.
וּמַה גַּם אֲנָשִׁים.

**
2.

"התמחותי ברפואה לימדה אותי שיטות פשוטות וישירות.
פגשתי מישהו, אבחנתי את בעייתו, החלטתי מה נדרש וסיפקתי לו את זה.
המודל הרפואי שהקנו לי התמקד במה שאני כרופאה חושבת, מבינה או מחליטה,
במה שאני כרופאה, יודעת.
מאז גיליתי שרוב הזמן איני יודעת בעצם מה נדרש,
ובאופן מפתיע עוד יותר, איני צריכה לדעת.
אבל אני כן יודעת שאם אני מקשיבה בתשומת לב למישהו, לו עצמו, לנשמתו,
על פי רוב אני מגלה שברמה העמוקה והלא-מודעת ביותר,
הוא חש בעצמו את כיוון הריפוי שלו ואת שלמותו.
אם אוכל להשאר פתוחה לכך,
ללא ציפיות לגבי מה שהוא אמור לעשות,
כיצד הוא אמור להשתנות כדי להיות טוב יותר,
או אפילו כיצד נראית השלמות שלו –
משהו פלאי עשוי לקרות.
אני מתכוונת שיש בכך בהירות ויושרה רבה יותר
מבכל אמצעי שאנקוט כדי לתקן את המצב או להקל על הכאבים.
ולכן, כבר אין לי תיאוריות רבות על אנשים.
אינני מאבחנת אותם או מחליטה מהי בעייתם.
אני פשוט נפגשת איתם ומקשיבה.
כשאנו יושבים יחד, אין לי אפילו תכנית.
אבל אני יודעת שעם הזמן, משהו יעלה בשיחתנו.
משהו שהוא חלק מתבנית גדולה וברורה יותר ששנינו לא יכולים לראות באותו רגע.
וכך אני יושבת איתם ומחכה."

~ מתוך "ברכות סבי" מאת רחל נעמי רמן

**
3.
נוכחות אנושית לפני הכל

"ברצוני לפתוח בדבר החשוב ביותר שיש לי לומר:
מהות העבודה עם אדם אחר היא להיות נוכח כיצור חי.
וזה באמת מזל, כי אילו נדרש מאתנו להיות פיקחים, או טובים, או בוגרים, או חכמים,
קרוב לודאי שהיינו בבעיה.
אולם אלו לא הדברים החשובים.
מה שחשוב הוא להיות נוכח כאדם עם אדם אחר,
לזהות את האחר כישות נוספת, הנמצאת שם.

אז, כשאני יושב עם מישהו,
אני לוקח את בעיותיי ואת רגשותיי ושם אותם כאן בצד אחד, קרוב אלי, למקרה שאזדקק להם.
אולי ארצה להיכנס ולראות שם משהו.
ואני לוקח את כל הדברים שלמדתי ושם אותם בצדי השני, קרוב.
ואז אני פשוט כאן, עם עיני, וישנו האדם האחר הזה.
אם במקרה יסתכלו לתוך עיני, יראו שאני רק יצור מפוחד.
עלי להשלים עם כך.
יתכן שלא יסתכלו, אך אם יסתכלו, הם יראו זאת.
הם יראו שאני קצת ביישן, קצת מרוחק, לא בטוח.
למדתי שזה בסדר.
אני לא צריך להיות בטוח בעצמי ועם נוכחות יציבה.
אני פשוט צריך להיות נוכח."

יוג'ין ג'נדלין, יוצר גישת ההתמקדות (תרגום חופשי מאנגלית)

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לאחר שנים של אימונים מפרכים והתמדה הגיע סוף סוף התלמיד לרגע הנכסף,
הרגע לו מייחל כל תלמיד קראטה, בו הוא אמור לקבל את החגורה השחורה.
הוא כורע ברך בפני הסנסאי (מאסטר) שלו בהתרגשות ובציפייה.

"קודם שאעניק לך את החגורה, עליך לעבור עוד מבחן אחד." אומר הסנסאי.
"אני מוכן", משיב לו התלמיד ומצפה אולי לסיבוב נוסף ואחרון.

"עליך לענות על השאלה המהותית: מהי המשמעות האמיתית של החגורה השחורה?"
"קץ המסע שלי" אומר התלמיד "גמול ראוי לעבודה שהשקעתי."
הסנסאי ממתין לשמוע עוד.
ניכר בו שהוא אינו שבע רצון.
לבסוף אומר הסנסאי לתלמיד: "עדיין אינך מוכן לקבל את החגורה השחורה. עליך לשוב בעוד שנה".

כעבור שנה כורע שוב התלמיד בפני הסנסאי.
"מהי המשמעות האמיתית של החגורה השחורה?" שואל הסנסאי.
"סמל להצטיינות ולהישגיות הנעלה ביותר באמנות שלנו" אומר התלמיד.
הסנסאי אינו אומר מאומה במשך דקות ארוכות וממתין.
ניכר שאין הוא מרוצה.
לבסוף הוא אומר: "עדיין אינך מוכן לקבל את החגורה השחורה. חזור הנה בעוד שנה אחת".

כעבור שנה כורע שוב התלמיד בפני הסנסאי.
ושוב שואל אותו הסנסאי:
" מה המשמעות האמיתית של החגורה השחורה"?
"החגורה מייצגת את ההתחלה – תחילתו של מסע שלעולם אינו מסתיים,
מסע של משמעת, עמל וחתירה אל רמה, שהולכת ומשתבחת כל העת." אומר התלמיד.

"כן, כעת אתה מוכן לקבל את החגורה השחורה ולהתחיל בעבודתך".

**
משל החגורה השחורה מוזכר בספר המופת "לנצח נבנו" שנכתב ע"י ג'ים קולינס וג'רי פוראס.

על פי ג'ים קולינס חברת מופת המצטיינת לאורך עשרות שנים צריכה לענות על שלוש דרישות:
– הראשונה היא ביצועים מצוינים העולים על אלה של חברות מקבילות.
– השנייה, שלחברה תהיה השפעה מובהקת בעולם. מי ירגיש בחסרונה של החברה אם תיעלם?
– והשלישית היא התמדה לאורך זמן רב והצטיינות לאורך דורות רבים, גם לאחר שדור המייסדים מתחלף.

ניתן לקחת את הרעיון הזה לרמה האישית-אינדיבידואלית, הארגונית, ואולי אפילו החברתית-מדינית.

ביפנית "חגורה שחורה" נקראת גם דרגת "שאו-דאן", שפירושה בעברית הינו "הצעד הראשון".
יש משהו מלא-חיים ומרגש בהתייחסות לחגורה השחורה לא כסמל סטטוס או כדרגה סטטית שמגיעים אליה,
אלא כתזכורת לכך שאנחנו תמיד בדרך, ולחשיבות של ענווה, התמדה והתקדמות לאור ערכים מובילים.

ביחד.
כל יום.
גם היום.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר.

רפאל נדאל נחשב לאחד מגדולי שחקני הטניס בעולם, אולי הגדול שבהם.
נכון לעכשיו יש לו 22 תארי גרנד-סלאם, יותר מלכל טניסאי אחר בהווה ובעבר.
(גראנד סלאם הוא כינוי לארבע אליפויות העולם הכי יוקרתיות בטניס הנערכות מדי שנה באוסטרליה, ארה"ב, צרפת ואנגליה).
נחישות, חוסן מנטלי וענווה הם שלושה מסימני ההיכר שלו.
לפני מספר ימים סיימתי להקשיב לספרו "ראפה – סיפור חיי" שפורסם בשנת 2011, באמצע הקריירה שלו.

יש משהו מרתק בהקשבה לסיפור אישי של מישהו כמו נדאל:
מקבלים הצצה לתהליך האישי והמקצועי שהוא עובר, לאנשים שהשפיעו עליו ולרגעים מכוננים בחייו.

בשנת 2005, ראפה בן 19, לאחר זכייה בתואר הגראנד סלאם הראשון שלו.
הוא כבר מסומן כאחד השחקנים הטובים בעולם שהגיע להישגים נפלאים בגיל צעיר ושצפוי לו עתיד מזהיר.
נדאל בכושר שיא, הולך ומשתפר ביכולת המשחק שלו וצובר עוד ועוד ניצחונות.
ואז, באופן מפתיע, הוא חש כאבים חזקים ברגלו הימנית המשביתים אותו ממשחק.
בשונה מפציעות קודמות הכאבים הללו חזקים ולא חולפים.
טובי הרופאים שבודקים אותו לא מצליחים לזהות את שורש הבעיה, מה שמקשה מאוד על היכולת לטפל בה.
לאחר מספר שבועות של בדיקות, נדאל מגיע למומחה עולמי שמצליח לאבחן את המקור לכאבים:
מדובר בבעיה נדירה מאוד הקשורה לאחת העצמות בכף הרגל.

התחזית קודרת ומייאשת:
זה כנראה לא משהו שניתן לטפל בו, ומרבית הסיכויים שהוא לא יוכל לחזור ולשחק טניס מקצועני ברמות הללו.
הבשורה אכזרית במיוחד כיון שהיא מגיעה בשיא המומנטום כשהוא רעב מאוד, בכושר שיא ובמוטיבציה אדירה.
כשנדאל שומע את הבשורה הזו הוא מתפרק.
חלום חייו, הזהות שלו והקריירה שלו מתנפצים ברגע אחד.
הוא יורד מהמגרשים, מתכנס בתוך עצמו, נהיה זעוף וממורמר.

ארבעה חודשים לאחר מכן, בזכות תמיכה אדירה של אביו ומאמנו, הרבה יצירתיות ונחישות אין קץ,
נמצא כיוון שנותן פתח זעיר לתקווה (מדרסים מיוחדים) ונדאל מחליט ללכת על זה בכל הכוח.
הוא מתחיל להתאמן בהדרגה.
מהר מהצפוי הוא חוזר להתחרות בטופ העולמי וממשיך את המומנטום שנעצר.
שנות 2005-2007 הופכות להיות שנות הפריצה שלו שבהן הוא מבסס עצמו כשחקן הטוב בעולם.

**
על פי נדאל, הפציעה הזו היתה אירוע מכונן בחייו, שהשפיע מאוד על כל הקריירה שלו, ויותר מכך על חייו.
במהלך החודשים הללו נדאל הבין עד כמה הקריירה שלו (ושל כל שחקן מקצועני) שברירית,
ושבכל רגע נתון, ללא כל התראה מראש היא יכולה להיפסק.

לדבריו, בכל פעם שהוא עולה לשחק, הוא מבין שזה אולי המשחק האחרון,
מה שמגביר מאוד את רצונו לנצח, לחוות את המשחק ולממש את הפוטנציאל שלו.
בשונה משחקנים רבים אחרים שפוגשים פציעה קשה בשלב מאוחר יותר,
נדאל חווה את הארעיות והשבריריות של הקריירה שלו בגיל צעיר,
כשהוא במגמת הבשלה והתפתחות, לפני השיא שלו.
החוויה הזו נחקקה בו ועיצבה אותו.

**
ההקשבה לנדאל גרמה לי לחשוב על חוויות דומות שלי ושל חבריי, מחוץ למגרש הטניס.
אנחנו נוטים לקחת דברים כמובן מאליו ולהאמין שהם תמיד יהיו שם.
פעמים רבות אנו לומדים על ערכו של דבר או אדם עבורנו רק לאחר שהוא יוצא מחיינו.
המחשבה הראשונית שקופצת לרבים בהקשר הזה היא פרידה מאנשים אהובים,
אך הרעיון הזה לא שמור רק לעניינים של חיים ומוות.

בשבועות הללו לדוגמא, מתפרסמות עוד ועוד כתבות על חברות הייטק שמפטרות עובדים.
רבים מעובדי ההייטק שעד לא מזמן נהנו מביטחון תעסוקתי, משכורות גבוהות, תנאים נוחים ותחושת שפע,
חווים עכשיו לחץ, חשש וחוסר וודאות בנוגע לעתידם ולהמשך הקריירה שלהם בחברה הנוכחית או בכלל.
התחושות הללו נובעות מההפנמה שהתפקיד-עבודה-חיים במתכונתם הנוכחית יכולים להשתנות מהר מאוד,
ולא ברור איך יהיה בעתיד.

איך היינו מתייחסים לעבודתנו, לעובדים ולקולגות שלנו,
אם היינו מפנימים, בדומה לנדאל, שכל חודש הוא אולי החודש האחרון שלנו במתווה הזה?
עד כמה זה היה משפיע על העשייה שלנו? על מערכות היחסים שלנו?
איך זה היה משנה אותנו?

**
המחשבה על ארעיות החיים והשתנות ההווה יכולה לעורר חרדה, עצב וייאוש,
להוביל לניסיון עקר להיאחז בכל הכוח במשהו קיים שטבעו להשתנות.

והיא יכולה גם לחדד את חשיבותם של אנשים, חוויות וערכים בחיינו,
לעזור לנו למקד את תשומת לבנו ואת העשייה שלנו במה שחשוב,
להכיר תודה על מה שיש ולהנות הרבה יותר מהדרך.

הנושא הזה של ארעיות והשתנות החיים מעסיק אותי לא מעט.
כתבתי עליו בעבר מספר פעמים, הנה מספר פוסטים לדוגמא:

– שאלה אחת ומשפט אחד

– לנהל עובד שאיננו

– הפעם האחרונה

מוזמנים לקרוא, ומוזמנים גם לכתוב לי.

**
בנושא אחר:

ביום שלישי הקרוב יקיימו בחירות בישראל.
במרץ 2021 כתבתי את התחזית שלי ליום שאחרי הבחירות. 
עברתי עליה השבוע וכל מילה בה רלוונטית גם לבחירות הקרובות,
כך שהיא ממשיכה להיות התחזית שלי ליום ד' הקרוב.
מוזמנים לקרוא ולהגיב. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר.

נ.ב.

למה אני מקשיב?

יואב הלר ניהל במשך שנים רבות את ארגון מעוז, והיום הוא יושב הראש של תנועת "הרבעון הרביעי". 

היה לי מעניין, מרגש ומעורר מחשבה להקשיב להרצאה שהוא נתן השבוע באירוע גלובס.

כשבת דודתי האהובה טל נתנה לי בערב סוכות את הספר "הבחירה",
ואמרה לי שאני חייב לקרוא אותו,
הודיתי לה בחיוך וחשבתי לעצמי שזה לא יקרה בקרוב,
כי אין לי חשק למשהו כבד עכשיו, בטח שלא לעוד ספר שואה.

טעיתי.

מרגע שפתחתי את הספר והצצתי בעמודים הראשונים שלו נשאבתי.
ד"ר אדית אווה אגר כותבת על סיפור ההישרדות והצמיחה האישית שלה,
בצורה מרגשת, נוגעת ומעוררת השראה, שמילאה אותי באנרגיה ובהכרת תודה.

**
בתחילת הספר, מתארת ד"ר אגר, אז ילדה צעירה,
את הרגעים הראשונים של הגעתה עם אחותה ואימה למחנה אושוויץ.
היא ואחותה מופרדות מאימן, ומובלות למקלחת ששם בעודן עירומות נגזז שיערן.

וכך כותבת ד"ר אגר:

"אני פונה אל אחותי…
היא רועדת בזמן שהשמש שוקעת.
היא מחזיקה בידיה את התלתלים שנגזזו, קווצות עבות של שערה ההרוס.
אנחנו עומדות עירומות כבר שעות, והיא מחזיקה את שערה,
כאילו אם תמשיך לאחוז בו היא תאחז בעצמה, באנושיותה.
….

סוף סוף היא מדברת אלי, "איך אני נראית?" היא שואלת.
"תגידי לי את האמת."
את האמת?
היא נראית כמו כלב רחוב עזוב. זרה עירומה.

אני לא יכולה לומר לה את זה, כמובן, אבל כל שקר יכאיב מדי,
לכן עלי למצוא תשובה בלתי אפשרית, אמת שלא תפצע.

אני מישירה מבט אל עיניה הכחולות החודרות וחושבת שאפילו מפיה,
השאלה "איך אני נראית" היא הדבר האמיץ ביותר ששמעתי בחיי.

"העיניים שלך," אני אומרת לאחותי, "הן כל כך יפות,
אף פעם לא שמתי לב אליהן כשהיו מכוסות בכל כך הרבה שיער."
זאת הפעם הראשונה שבה אני מבינה יש לנו ברירה:
לשים לב למה שאיבדנו או לשים לב למה שעדיין ברשותנו."

**
אחת המחשבות הראשונות שקופצות כשקוראים ספר מהסוג הזה,
היא שהקשיים שלנו, ביחס למה שאנשים עברו שם הם קטנים וחסרי משמעות.
יש במחשבה הזו משהו שיכול להרים, להרגיע ולתת פרופורציות.
ועם זאת, גם יש בה בעייתיות מסוימת:
היא עלולה לשלול את הלגיטימציה לכאב, קושי וחוסר אונים בחיים "רגילים",
כי ביחס לשואה הכול קטן.
אבל האמת היא שלא הכול קטן או זניח,
וההשוואה של "מה יותר נורא" או איך זה ביחס לבעיות של אנשים אחרים,
לא תמיד מיטיבה או משרתת.

התובנה המרכזית, שד"ר אגר מבקשת שנאמץ לחיינו היא שבכל רגע נתון יש לנו בחירה.
אנחנו לא יכולים לשלוט במציאות החיצונית שלנו,
ובמה שקורה לנו, אבל אנחנו יכולים לבחור בדרך שבה נגיב אליה:
אילו מחשבות נחשוב, איך נרגיש ומה נעשה.
ולבחירות שלנו תהיה השפעה אדירה על חיינו.

האמנם? תמיד?
לכאורה, זו יכולה להיות סיסמה ניו-אייג'ית, שלא בהכרח מחוברת למציאות.
אחרי הכול החיים הם לא מושלמים, ולפעמים אפילו קשים מאוד.
האם באמת ניתן ליישם את התובנה הזו גם במצבים מורכבים,
כגון מחלה מאיימת, גירושים מכוערים, פיטורים מעבודה או פשיטת רגל כלכלית?

התשובה היא כן.
חד משמעית.

וזו בדיוק הנקודה שמתחדדת שוב ושוב תוך כדי הקריאה בספר:
התובנה המרכזית היא לא שביחס לשואה, למלחמת יום כיפור, או למחלה סופנית הכול קטן,
אלא שאם אפילו במצבים הקיצוניים הללו שבהם המציאות קשוחה במיוחד,
אנשים מצליחים להכיר בבחירה שלהם ולממש אותה,
אז בוודאות היא אפשרית גם במצבים אחרים, שגרתיים ויומיומיים.

**
השבוע חוויתי מספר אתגרים בעבודה ובחיי האישיים.
שום דבר לא מתקרב לאתגרים של ד"ר אדית אגר,
אבל, כשם שקוץ בכף הרגל יכול להכאיב ולהגביל, גם אם אינו מסכן חיים,
כך קונפליקט במערכת יחסים או התפתחות לא רצויה בעבודה יכולים לעורר לחץ, מתח, פחד או כאב.

וכאן מגיע המקום של הבחירה שלנו.
מה שקרה קרה, ואין לנו שליטה על זה.
מה אנחנו בוחרים לחשוב-להרגיש-עשות בנוגע לזה עכשיו?

עם השנים מצאתי שלושה דברים שאפקטיביים עבורי במצבים הללו:

א. הכרה בכך ש"הופעלתי" ושאני מרגיש עכשיו לחץ/מתח/כעס/פחד/השלימו את החסר.

ב. בדיקה סקרנית: מה הפעיל אותי? איזה משפט, פעולה או עניין עוררו בי את הרגש הזה?

ג. שאלות מקדמות, המזכירות לי את הבחירה והאחריות שלי, כמו לדוגמא:
– "מה אני בוחר לעשות בנוגע לזה עכשיו?"
– "איך אני רוצה לנהוג היום כדי שבעוד מספר חודשים כשאסתכל אחורה אהיה גאה בעצמי?"
– "במה אני מתמקד עכשיו? מה המשמעות של זה עבורי? מה אני בוחר לעשות בנוגע לזה?"

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בשנת 1991 יצא לאקרנים סרט בכיכובם של מריל סטריפ ואלברט ברוקס ששמו Defending Your Life.
בתרגום לעברית הוא נקרא "נחיה ונאהב" (תודה לדורית יעקובי שבזכותה נחשפתי לסרט הזה).
הסרט הדמיוני-קומי-רומנטי מתאר את מה שקורה לנו לאחר שאנו מתים.
הרעיון המרכזי העומד בבסיסו הוא שלאחר מותנו אנו מגיעים למרכז הערכה בשם Judgement City,
שבו אנו זוכים לראות כל אירועי חיינו ולסקור את ההחלטות שקיבלנו ואת הפעולות שעשינו.
אם עמדנו במשימת החיים על פני כדור הארץ בהצלחה, אנו ממשיכים הלאה למקום מתקדם יותר,
ואם נכשלנו או לא היינו טובים מספיק, אנו נשלחים חזרה לפרק חיים חדש ולהזדמנות נוספת.

**
המדד העיקרי להצלחה ולכישלון עפ"י הסרט הוא עד כמה פעלנו מתוך פחד ונתנו לו לעצור ולהגביל אותנו.
באחת הסצנות רואים את גיבור הסרט משוחח עם אשתו בנוגע להעלאת שכר שהוא רוצה לבקש מהבוס שלו,
ומתעקש על מינימום מסוים שהוא לא מוכן לרדת ממנו.
רגע לאחר מכן רואים אותו בשיחה עם הבוס המציע לו הרבה פחות.
תוך עשירית שנייה, מבלי למצמץ או להתמקח, גיבור הסרט מקבל את ההצעה ולוחץ את ידו של המנהל.
"למה הסכמת להתפשר?" שואלים אותו המעריכים שמלווים אותו בתהליך הסקירה שלאחר המוות.
"קיבלתי סכום גבוה מספיק וכסף זה לא הכול בחיים" הוא עונה.
"נכון", הם אומרים, "אבל העניין המרכזי פה הוא פחד ולא כסף."

**
מוצא חן בעיניי את הרעיון שמטרתה המרכזית של סקירת והערכת החיים,
אינה לקבוע אם מגיע לנו פרס או עונש, גן-עדן או גיהנום,
אלא לעזור לנו להבין עד כמה הצלחנו ואז לאפשר לנו להתקדם הלאה או לנסות שוב.

שם הסרט הוא Defending Your Life – "להגן על חייך" – כיוון שעל פי התסריט,
אנשים מגנים על בחירותיהם בפני חבר שופטים (אלוהים?),
המקבלים את ההחלטה הסופית בנוגע להמשך הדרך.
הרעיון שאני יותר מתחבר אליו הוא של התבוננות עצמית וסמכות פנימית.
כשאנחנו מבינים מה חשוב לנו ועל פי אילו ערכים אנו רוצים לחיות,
יש לנו את האפשרות להעריך את חיינו ואת הדרך שבה אנו מתנהלים.

**
הסרט מגדיר הצלחה או כישלון בעיקר בהיבט של פחד, אך זה לא חייב להיות כך.
אותי למשל, מעניין הנושא של "להרבות טוב" ו-"להרבות רע":
האם האדוות שאנו מייצרים בעזרת המחשבות, המילים והפעולות שלנו יותר תורמות או יותר מזיקות?
יכול להיות מרתק להסתכל אחורה ולצפות בכל ההשלכות הישירות והעקיפות של ההחלטות והפעולות שלנו –
השלכות על משפחתינו, על אנשים סביבנו, על החברה שאנו חלק ממנה ועל כדור הארץ.

תחשבו איך זה היה אם היינו יכולים לצפות בסרט חיינו:
איזה מרגש היה לראות ולחוות את כל ההשפעות המיטיבות שהיו לנו על סביבתנו,
ובאופן דומה כמה עצוב וכואב היה להתבונן ולהרגיש את מכלול ההשפעות השליליות שעוררנו לאורך חיינו.

אנחנו מודעים רק לחלק קטן של ההשפעות המיטיבות והמזיקות שלנו,
ואין לי ספק שמודעות גבוהה ורחבה יותר בנוגע להשלכות מעשינו, היתה משפיעה מאוד על ההתנהלות שלנו.

**
אין לי מושג מה קורה אחרי שמתים, והרבה יותר מעניין אותי מה קורה בזמן שחיים.

לא צריך לחכות לסוף החיים בכדי להתבונן בחיינו ובהשלכות מעשינו.
אפשר לעשות את חשבון הנפש הזה גם בסוף השבוע או בסוף היום,
ובכך לפתח את יכולתנו להגיב בזמן אמת, לכוונן ולדייק את עצמנו.

הנה שני דברים שניתן לעשות בכדי להגביר מודעות, לקחת אחריות ולכוונן את חיינו תוך כדי תנועה:

1.
לעצור בסוף מפגש, יום, או שבוע, להתבונן במכלול החלטותינו ופעולותינו,
ולשאול את עצמנו שתי שאלות ממוקדות:

א. איפה ואיך הצלחנו לחיות עפ"י הסטנדרטים והערכים החשובים לנו? איך זה השפיע עלינו ועל סביבתנו?

לחגוג את זה ולהנות מזה.

ב. איפה ואיך לא הצלחנו לחיות עפ"י הסטנדרטים והערכים החשובים לנו ? איך זה השפיע עלינו ועל סביבתנו?

לתת מקום לקושי ולכאב, לחשוב מה אנו רוצים לשנות בעתיד ולנסות ליישם.
חשוב שהבדיקה הזו תעשה ממקום של ניסיון להבין, ללמוד ולהשתפר ולא באנרגיה של שיפוט והאשמה עצמית.

2.
לפתח הרגל של הכרת תודה, לאנשים שמשפיעים או שהשפיעו על חיינו.
כשאנחנו משתפים אותם בדרך שבה הם תרמו לחיינו,
אנו עוזרים להם לראות משהו שאולי הם לא היו מודעים אליו,
ובכך תורמים ומשפיעים על החיים שלהם.

===
המלצות אישיות לסיום:

מה אני קורא?
– ספר: "הבחירה" – מאת ד"ר אדית אווה אגר – "אפילו בגיהינום התקווה יכולה לפרוח"
– ספר: "אימפקט" מאת סר רונלד כהן – "לעצב מחדש את הקפיטליזם: רווח כלכלי לצד רווח חברתי וסביבתי"
– ספר "הרגלים אטומיים" – מאת ג'יימס קליר
(לחלק מהספרים ניתן להקשיב בעברית באפלקיציית e-vrit, לכולם ניתן להקשיב באנגלית ב- audible)

למה אני מקשיב?
– פודקאסט "חצי שעה של השראה" – סר רונלד כהן – תעשה טוב לעולם ותרוויח יותר
– פודקאסט "שיר אחד" – אנא, אנא, אנא – סיפור מדהים על לאונרד כהן.
– פודקאסט "ים ומלואו" – אופיר מימון – איך גיליתי מה באמת חשוב בחיים?
– פודקאסט "המרקרים" – ענקיות הטכנולוגיה פועלות להחניק ולעצור חדשנות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

כשאני מתיישב לכתוב את הפוסט השבועי שלי,
אני מתחיל בבדיקה פנימית של מה חי בתוכי,
או במילים אחרות – מה נמצא במרכז תשומת הלב שלי.
הבסיס של כתיבה "החוצה" ושל ביטוי רעיונות או מחשבות, הוא הקשבה "פנימה".
הכתיבה העקבית שבוע אחר שבוע במשך שנים רבות,
מתאפשרת בזכות החיבור למה שתופס את תשומת ליבי בזמן שאני כותב.

לעתים אני מוצא שם מכלול של דברים ולעתים נושא מרכזי אחד.
בשבועות מסוימים זה נושא שמעסיק אותי כל השבוע או חלק ניכר ממנו,
ובשבועות אחרים זה משהו שבא והולך.

השבוע, הדבר המרכזי שמעסיק אותי הוא הרגלים.

כחלק מתהליך רפלקציה עצמית ותכנון קדימה,
אני מחפש להכניס לשגרה שלי הרגל של כוח-גמישות-בטן-תנועה,
שיהיה לי קל להתמיד בו, שיהיה קצר יחסית ושלא יצריך משאבים או תנאים מיוחדים.

החיפוש הזה הוביל אותי בתחילת השבוע לפודקאסט הנפלא של שירלי יובל יאיר,
שבו היא אירחה את ד"ר מיקי הרלינג, לפרק שהתמקד בהרגלים בריאים.
מיקי דיבר על מספר הרגלים תנועתיים זעירים שהוא משלב ביום-יום שלו.
בהשפעתו התחלתי לתרגל תלייה על מתח וסקוואטים מספר פעמים ביום, למספר שניות בכל פעם.
כשתקשיבו לפרק, תבינו למה ואולי יתחשק גם לכם.

**
באותו הקשר, התחלתי להקשיב השבוע לספר "הרגלים אטומיים" של ג'יימס קליר.
זהו רב-מכר עולמי שזכה להרבה מאוד ביקורות חיוביות.
שמעתי עליו לא מעט בעבר אך רק עכשיו התחשק לי להקשיב לו.
אני שם לב שההקשבה לספר מעלה את רמת האנרגיה שלי,
ומעוררת בי לא מעט מחשבות ורעיונות בנוגע ליישום של העקרונות והכלים בחיי.

הנה מספר ציטוטים מהספר שאהבתי:

"הרגלים הם הריבית-דריבית של עולם השיפור העצמי.
בדיוק כמו שכסף מכפיל את עצמו באמצעות ריבית-דריבית,
ההשפעה של ההרגלים שלכם מכפילה את עצמה ככל שאתם חוזרים עליהם.
נדמה שהשפעתם ברמה היומיומית היא זניחה,
אך לאורך החודשים והשנים הם יוצרים הבדל עצום בחייכם.
רק כאשר אנו מביטים לאחור כעבור שנתיים, חמש שנים או עשר שנים,
אנו קולטים את הערך שהניבו לנו הרגלינו הטובים,
ואת הנזק העצום שגרמו לנו הרגלינו הגרועים."

**
"הרגלים הם כמו האטומים של חיינו.
כל אחד מהם הוא יחידה בסיסית המסייעת לשיפור הכללי שלנו.
בהתחלה, השיפורים הזעירים הללו נראים חסרי חשיבות,
אך עד מהרה הם מצטברים זה לזה ומזינים הצלחות נוספות,
ואלו מצטברות לכדי דרגה שעולה בהרבה על ההשקעה שנדרשה כדי לייצרן.
השיפורים הזעירים הללו אמנם קטנים, אך גם רבי עוצמה."

**
"התוצאות שלכם בחיים הן מדד מאוחר של ההרגלים שלכם.
השווי הפיננסי שלכם הוא מדד מאוחר של ההרגלים הפיננסיים שלכם.
משקל גופכם הוא מדד מאוחר של הרגלי התזונה שלכם.
הידע שלכם הוא ממד מאוחר של הרגלי הלמידה שלכם.
הבלגן בביתכם הוא מדד מאוחר של הרגלי הסדר והניקיון שלכם.
מה שתחזרו עליו שוב ושוב – זה מה שתקבלו."

**
"אם אתם רוצים לחזות לאן תגיעו בחיים,
עליכם רק לעקוב אחר מסלול ההישגים הזעירים או ההפסדים הזעירים שלכם,
ולראות לכדי מה יצטברו ההחלטות היומיות שלכם בעוד עשר או עשרים שנה."

**
"שינוי מזערי בהרגלים היומיומיים עשוי להוביל את חייכם ליעד שונה לחלוטין.
החלטה המהווה שיפור של אחוז אחד על פני המצב הקיים, או הרעה של אחוז אחד ביחס למצב הקיים,
אינה נשמעת הרת גורל במיוחד.
אבל לאורך חיים שלמים, ההחלטות הללו עושות את ההבדל בין האנשים שנהפכתם להיות, לבין מי שיכולתם להיות.
הצלחה היא תוצאה של הרגלים יומיומיים, ולא של שינויים דרמטיים שעושים פעם בחיים."

**
אחד הדברים המרעננים והמסקרנים ששמעתי מג'יימס הוא שהרגלים חשובים יותר ממטרות,
כיון שההשפעה של מה שאנו עושים שוב ושוב לאורך זמן, גדולה יותר ממטרה תוצאתית שנציב לעצמנו.
לדוגמא, במקום להציב יעד תוצאתי (כגון ירידה של 10 ק"ג במשקל),
ג'יימס טוען שעדיף להטמיע בחיינו מספר הרגלי תזונה ותנועה שלאורך זמן יתרמו רבות לבריאותנו,
גם אם ייקח זמן עד שנראה תוצאות.

המשמעות היא שיצירה פרואקטיבית של הרגלים מקדמים חשובה לא פחות מניסוח מטרות או הגדרת יעדים.
כשעוסקים בתכנון קדימה, בין אם ברמה האישית ובין אם ברמה מערכתית או משפחתית,
כדאי מאוד להקדיש תשומת לב לפיתוח ולהטמעת הרגלים ותהליכים חוזרים ונשנים.

**
"חמשת הגדולים" הוא כינוי מוכר לחמשת בעלי החיים שמומלץ לראות בספארי באפריקה:
אריות, נמרים, פילים, תאואים וקרנפים.

בדומה לספארי האפריקאי, יש לי בחיי את "ששת הגדולים" שלי:
זוגיות-משפחה, עבודה-קריירה, פיננסי-כלכלי, בריאות, התפתחות-למידה, משמעות-נתינה.

הרעיון המרכזי שאני יוצא איתו לסוף השבוע ולחג,
הוא שאם אני רוצה לטפח ולפתח את "ששת הגדולים" שלי,
כדאי שאסגל לעצמי 2-5 הרגלים מובנים ומקדמים בכל אחד מהתחומים הללו,
ושאחליש הרגלים שאינם משרתים.

אם יש לכם ניסיון עם הרגלים מקדמים לתחומים הללו,
ובא לכם לחלוק אותם, אשמח מאוד לקרוא ואולי גם לאמץ.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר