ח' ניסן – על הבמה

כשקבוצת שחקנים עולים על הבמה,
הם נכנסים לדמויות שאותן הם אמורים לייצג
ועושים את הכי טוב שהם יכולים.
בגמר המופע הם פושטים את בגדיהם
ויוצאים מהתפקידים הזמניים שלהם.

**
כשכמה מאות צופים יושבים באולם
ומתבוננים בשחקנים שעל הבמה,
הם נהנים מההצגה (או לא …),
מודעים לכך שזה רק מופע
שבעוד רגע ייגמר.

**
גם השחקנים וגם הצופים מבינים,
ש"הטובים" ו"הרעים" הם בני אדם,
המשחקים תפקיד מסוים,
שבחר בהם,
או שהם בחרו בו.

**
בשונה מבימת התיאטרון או סט הצילומים,
בחיים,
גם השחקנים וגם הצופים,
שוכחים מדי פעם שזהו רק תפקיד ארעי.
מבלבלים בין הדרמה לבין מציאות.
נלכדים בתוך דמות.
מתקשים לראות
את בני האדם שסביבם,
לזכור
את עצמם.

חיים מלאים. יום יום.

ז' ניסן – 36% האחוזים הגבוהים שלך

על פי עיקרון פארטו,
ב 20% מהזמן שלנו אנחנו משיגים 80% מהתפוקה שלנו או מהדברים החשובים שלנו.
ב 80% מהזמן את כל יתר ה – 20% .
אם מסתכלים על 80% הנותרים ומפעילים עליהם שוב את עיקרון פארטו 80/20,
ב 20% “העליונים” שם משיגים שוב 80% מהתפוקה שנותרה.

כשמנרמלים את זה יוצא שב 16% (20% מתוך 80%)
משיגים 16% (80% מתוך 20%).
זאת אומרת שב 36% (20 + 16) משיגים 96% תפוקה (80 + 16).

בואו נמשיך.

ל- 20% “התחתונים” מתוך 80% המייצרים את התפוקה הנמוכה יותר (16% תחתונים מתוך ה 100%)
יש ערך שולי, אפסי או שלילי.
זאת אומרת שב 16% מהזמן שלנו אנחנו מייצרים תפוקה אפסית ואולי אפילו יוצרים נזק.

בואו נתרגם את זה למספרים ברורים:
בשבוע עבודה שבו 45 שעות עבודה (תשע שעות ביום X חמישה ימים).

"36% השעות הגבוהות" המייצרות את 96% מהתפוקה
תסתכמנה לקצת יותר מ 16 שעות עבודה שבועיות.

"16% השעות הנמוכות" המייצרות תפוקה זניחה, אפסית או שלילית
תסתכמנה לקצת יותר מ – 7 שעות עבודה שבועיות.
לשם הבהירות – שעות האוכל או ההפסקה אינן חלק מהשעות הללו
מכיון שלאוכל ולהפסקה יש ערך שהוא הרבה מעבר לזניח או שלילי.

נותרנו עם "48% שעות רגילות"
שאינן נכללות בקבוצת האיכות הגבוהה או בקבוצת האיכות הזניחה -שלילית.
48% אלו מתורגמים לכ 21.5 שעות שכנראה אחראיות ל 4% מהתפוקה שלנו.

*****

כמה משמעויות:

1. בשליש מהזמן שלנו (36%, כ- 16 שעות עבודה) אנחנו סוגרים 96% ממה שחשוב שיקרה בשבוע.

2. חלק מהזמן שלנו (16%, כ – 7 שעות) מוקדש לדברים שעדיף לא לעשות בכלל.
עצם העשייה לא מועילה ולפעמים אפילו מזיקה. אי-עשיית כלום באותן שעות כבר מהווה שיפור.

3. כמעט מחצית מזמן העבודה שלנו ( 48%, כ- 21.5 שעות)
מוקדשת לדברים שהערך המוסף שלהם מסוים,
לא גבוה במיוחד אך כנראה גם לא אפסי או שלילי.

4. יכול להיות שיש משהו מתסכל בכך שב 48% מהזמן שלנו אנו משיגים 4% מהתפוקה,
אך יש בזה גם משהו מאוד משחרר:
ראשית, לא יקרה כלום אם לא נהיה במיטבנו שם.
לא בכל רגע נתון חשוב שנהיה הכי חדים או אפקטיביים.
שנית, 48% אלו הם למעשה הצדקת החשיבות והלגיטמיציה לזמן איכותי
שבדרך כלל מקבל פחות תשומת לב:
מנוחה, משחק, למידה, שוטטות, ספורט, יצירה, חשיבה, מערכות יחסים, ניסוי וטעייה וכו'
(אלא אם כן כבר ספרנו אותו בקבוצת ה – 36%).

*****

תרגומים מעשיים:

1. זיהוי 20% השעות העליונות קריטי.
איפה, במי ובמה אתם הולכים להשקיע את אותן תשע שעות השבוע?
דאגו שהן תיכנסנה ליומן ושמרו עליהן היטב ! (המלצה: קחו לפחות אחת מתוך התשע לתכנון).

2. זיהוי 16% השעות הגבוהות (שמתחת לעליונות) חשוב מאוד.
למה ולמי אתם רוצים להקדיש את שבע השעות הללו?

3. 36% זה מספיק !
אפשר לעצור כאן. עוד או יותר זה לא בהכרח עדיף או יותר טוב.

4. הוצאה לפועל של שעה מתוך קבוצת ה 36% היא סיבה למסיבה.
לעצור ולחגוג.
הזיהוי חשוב אך העשייה היא זו שמקדמת את הדברים הכי חשובים לכם.

5. זיהוי 16% השעות התחתונות הוא קריטי.
היפטרו מהן מהר ככל האפשר.
פעולות ביטול / דחייה / שינוי השעות הללו יכול לייצר ערך מיידי בעצם אי עשייתן.
פחות זה יותר !

6. 48% השעות שנשארו מחזיקות את החופש והאיזון שלכם.
אפשר להתחיל לנשום ולהתרווח.
הדברים החשובים כבר מטופלים.
אפשר להפסיק את המירוץ, להישען אחורה, לחגוג, להנות, להירגע.
כל מה שיגיע מכאן הוא בונוס.

7. בחירות 48%-16%-36% (חשיבות גבוהה, חשיבות שלילית, חשיבות מסוימת)
הן מהבחירות היותר חשובות שתעשו השבוע.
בחירות עם הרבה כבוד.
לעצמכם ולאחרים.

8. כמו ענפי ספורט אחרים, בתחילה זה קשה, מאולץ ולא נוח.
אחרי זמן מה מתרגלים, מתישהו מתחילים להנות
ואז מגיע שלב שלא מבינים איך היה אפשר בלי זה.

9. באופן דומה ניתן להתבונן בשבוע מלא 24X7 ולזהות את השעות שבו:
(60 שעות בעלי חשיבות גבוהה,
27 שעות בעלי חשיבות שלילית,
80 שעות בעלי חשיבות מסוימת).

10. החשיבות וההשפעה של 48%-16%-36% בשבוע מלא רק עולה ומתגברת.
הן בגלל בגלל מספר השעות והן בגלל חשיבות התחומים (מעבר לעבודה…).

*****

כמה מילים אישיות:

תוך כדי השבוע התחושות שלי היו מעורבות:
חלק מהדברים נמרחים,
אחרים תקועים,
לכמה דברים שתכננתי לא הגעתי,
כמה קונפליקטים,
מצב הרוח משתנה ועוד.

ואז… כשאני עוצר להתבונן על השבוע שחלף,
אני שם לב שהרבה אנרגיה הושקעה ב "36% הגבוהים" שלי:
חלק מ "ה 36%" שלי היו מתוכננים מראש,
אחרים התגלו וקיבלו מקום תוך כדי השבוע.
בין היתר היו שם:
כמה אינטראקציות אישיות (לפעמים בנות 5 דקות),
תשומת לב והקשבה לנושא חשוב,
עצירה לעיכול, למחשבה ולתכנון,
זמן שקט,
נוכחות עם אנשים מסוימים,
צפייה במשחק כדורגל,
התמודדות עם קושי,
סגירת עסקה,
צעדים בתוך פרויקט מורכב ועוד.

כשאני עוצר להתבונן על השבוע שחלף מנקודת מבט של 36%,
אני שם לב שאנרגייה משמעותית הושקעה במקומות חשובים.
ולמרות שלא לכל דבר היתה שורה תחתונה,
לא כל דבר ניתן למדידה ולכימות,
לא כל דבר שנעשה היה בשיא האפקטיביות,
או לשביעות רצוני המלאה.

למרות כל זאת…
יש משהו מרגיע, משמח ומחזק,
בידיעה ששיחקתי במגרש של ה 36% שלי השבוע.
כשאני רואה שלצדי היו שם עוד חברים ושותפים,
יש בזה משהו מרגש וממלא.
הכרת תודה גדולה.

חיים מלאים. יום יום.

ו' ניסן – אפשרויות ודחייה בעולם החדש

לפני כמה שנים,
נולדנו במקום מסוים, למעמד מסוים, לפעמים אפילו למקצוע מסוים
והיו לנו הרבה פחות אפשרויות.
פעמים רבות, גם כשהיתה לנו בחירה, היא היתה בין מספר מצומצם של אפשרויות,
ובנקודות זמן מסוימות.

*
היום, בעולם החדש והמחובר,
הרבה מאוד אפשרויות זמינות עבורנו כמעט בכל רגע נתון.
המוח שלנו לא משתנה בקצב שבו העולם משתנה
ולצד ההיבטים החיוביים של התופעה,
ישנן לפחות שתי תופעות לוואי פחות נעימות:
1. הצפה – עומס גדול על מערכת העצבים והמוח שלנו. אינסוף אפשרויות המייצרות בלבול וחוסר וודאות.
2. שיתוק – חשש לבחור במשהו מסוים כשבכל רגע אנו אולי מפסידים משהו טוב יותר.

**
לפני כמה שנים,
נולדנו בשבט מסוים, בכפר או בעיר מסוימים, בסביבה חברתית מוגבלת.
מספר האנשים שבאנו איתם במגע וקיימנו איתם קשרים היה מצומצם.
לדחייה חברתית היו משמעויות קשות, עד כדי קטלניות.
(נידוי מהשבט הוא גזר דין מוות מכיוון שלא ניתן לשרוד לבד).
*

כיום, בעולם החדש והמחובר,
אנו חלק מעשרות או מאות קבוצות פיזיות ווירטאוליות,
ומקיימים קשרים חברתיים שונים עם המוני אנשים בכל יום.
עקב ריבוי האינטראקציות עם מגוון גדול מאוד של בני אדם,
כנראה שנקבל הרבה יותר דחיות כאלו ואחרות.
למרות שברוב המקרים, לדחייה לא תהיינה השלכות הישרדותיות,
היא יכולה להפעיל במוחנו "כפתורי אזעקה הישרדותיים" עתיקים
ולעורר תגובה חזקה, לפעמים לא פרופורציונית לדחייה.

**
בחירה בין אפשרויות והתמודדות עם דחייה,
הן שתי מיומנויות חשובות,
שאנו פוגשים כמעט בכל יום,
ואשר מעוררות את המתח שבתוכנו (במוחנו ובגופנו) שבין העולם הישן לעולם החדש.

חיים מלאים. יום יום.

ה' ניסן – סוד ההצלחה המיידית

איך מנהלים שיחה משמעותית בנושא טעון כשיש רק עשר דקות ?

איך עולים מרמה של שלוש יחידות מתמטיקה לרמה של חמש יחידות בשבוע אינטנסיבי אחד ?

איך מייצרים אסטרטגיה מנצחת וברורה ביום מרוכז ?

איך משקמים אמון בפגישה אפקטיבית אחת ?

איך פותרים בעייה מורכבת בצורה פשוטה ומהירה ?

איך נכנסים לכושר גופני מצוין באימון של עשרים דקות שבועיות ?

איך מתקתקים הריון בריא בשלושה חודשים במקום בתשעה ?

איך מצליחים באותו זמן להיות גם בעבודה, גם עם הילדים וגם עם ארוחת הערב ?

איך מגיעים להצלחה פנומנלית בן לילה ?

איך מבריאים בתוך יומיים ממחלת הנשיקה ?

איך עושים אינטגרציה בריאה וחלקה לארגון שבו 50% עובדים חדשים ?

איך מפתחים מיומנות חשובה בסדנה חד פעמית ?

**
דברים מסוימים צריכים את הזמן ואת תשומת הלב שלהם.
חשיבה אופטימית וחיובית יכולה לסייע.
חשיבה אופטימית וחיובית מדי יכולה להיות מסוכנת.
לא לכל דבר יש פתרון קל, ברור, פשוט ומיידי.
בחירה היא היבט קריטי של לקיחת אחריות.
תיאום ציפיות עם אחרים הוא חשוב.
תיאום ציפיות עם עצמך הוא הכרחי.

חיים מלאים. יום יום.

ד' ניסן – ברשת שבה הכול קשור להכול

ברשת שבה הכול קשור להכול יש אינספור תנודות, גירויים, תנועות, מהלכים ורעשים.
ברשת שבה הכול קשור להכול נדרשים שקט, נוכחות, הקשבה ותשומת לב.
ברשת שבה הכול קשור להכול חוסר תנועה ותנועה חשובים באותה מידה.
ברשת שבה הכול קשור להכול לפעולות קטנות ומדויקות יכולות להיות השפעות עצומות.
ברשת שבה הכול קשור להכול לזיהוי הדבר החשוב ולהפניית תשומת לב אליו יש חשיבות מכרעת.
ברשת שבה הכול קשור להכול נדרשת יכולת סינון רעשים ופילטור מסיחי דעת.
ברשת שבה הכול קשור להכול שחרור הזדמנות לא רלוונטית חשוב באותה מידה כמו התנפלות מיידית על הזדמנות רלוונטית.
ברשת שבה הכול קשור להכול מעבר ממנוחה סטטית והקשבה מלאה לפעולה מיידית ואינטנסיבית יכול להתרחש בעשירית שנייה.
ברשת שבה הכול קשור להכול פרודוקטיביות, ניצול זמן והספק אינם שם המשחק.

חיים מלאים. יום יום.

ג' ניסן – מרחב נוחות ומרחב בטיחות

נהיגה אחרי שתייה.
הירדמות בשמירה.
תפקיד מוכר ללא למידה, אתגר והתפתחות.
הצמדות לדפוסים הרסניים.
צייתנות ללא שיקול דעת.
הזנחה לאורך זמן.
דברים נוחים עלולים להיות מסוכנים.

**
קפיצת באנג'י.
עלייה על במה.
פרוייקט חדש.
התמודדות עם קושי. קונפליקט.
קבלת ונתינת משוב.
התמודדות על תפקיד.
יציאה ממרחב הנוחות אינה בהכרח יציאה גם ממרחב הבטיחות .

**
התפטרות מעבודה או פתיחת עסק ללא שיקול דעת.
הלוואה בשוק האפור. הימורים.
מאמץ גופני חריג ללא פיקוח.
חצייה של קו לבן. או אדום.
מחלה קשה.
מלחמה.
יציאה ממרחב נוחות יכולה להיות מסוכנת.

**
האם את/ה במרחב נוחות או אי-נוחות כרגע?
האם זה מרחב בטוח או מסוכן?

יש משהו מרגיע ומאפשר במרחב אי-נוחות שאינו מסוכן מדי.

חיים מלאים. יום יום.

ב' ניסן – עבודה של בני אדם

רגע לפני שאני נכנס לחדר
אני מתכוונן …
לראות, להקשיב, לכבד, לאהוב, לשרת.

**
רגע אחרי שאני נכנס לחדר
אני משתדל…
לראות, להקשיב, לכבד, לאהוב, לשרת.

לפעמים זה אפילו מצליח לי.

**
בכרטיס הביקור הרשמי (שאין לי) כתוב:
"יועץ", או "מנחה", או "מנהל", או "מומחה" או משהו כזה.
כדי שיהיה פחות מביך, פחות מבהיל ויותר קל לעיכול.

**
בחוזה שנחתום,
לפני שנתחיל לעבוד ביחד,
נגדיר מטרה חשובה להתמקד בה,
קונפליקט שנרצה לפתור,
או תהליך שנוכל לשפר.

**
זה יהיה התירוץ שלנו
לעשות ביחד את מה שבאמת חשוב:
לראות, להקשיב, לכבד, לאהוב, לשרת.

עבודה של בני אדם.

חיים מלאים. יום יום.

א' ניסן – הצעד האפשרי הבא

כשאני פוגש אותך עכשיו
ורואה את הכאב וההצפה שאת חווה,
אני מבין שהצעד האפשרי הבא עבורך כרגע
שונה מהצעד שהייתי רוצה שיהיה אפשרי.

**
כשאני רואה את המתח שבין חברי הקבוצה
ואת השוני הגדול שבנקודות המבט שלהם,
אני מבין שהצעד האפשרי הבא בקבוצה כעת
שונה מהצעד שחשבתי שיהיה אפשרי.

**
כשאני מתבונן במורכבות של המצב הנוכחי
וברצף האירועים האחרונים שתרמו להיווצרותו,
אני מבין שהצעד האפשרי הבא
שונה מהצעד שהלוואי והיה אפשרי כרגע.

**
כשאני שם לב לעייפות וללחץ שבתוכי
לצד החשש וחוסר האונים,
אני מבין שהצעד האפשרי הבא הזמין לי כרגע
שונה מהצעד שקיוויתי שיהיה אפשרי עבורי.

**
כשאני מתמקד בצעד האפשרי הבא
ומפסיק להשקיע אנרגייה בצעדים שאינם אפשריים כרגע,
משהו בי נרגע והנשימה שלי מתרחבת.

**
הצעד הזמין האפשרי הבא
הוא צעד של נוכחות ושל הקשבה,
צעד של סבלנות, של קבלה ושל אומץ,
צעד של ענווה ושל אמונה.

חיים מלאים. יום יום.

כ"ט אדר ב' – כשראיתי שנפגעת …

כשראיתי שנפגעת ממשהו שאמרו לך
ושאתה לוקח את זה יותר "קשה"
ממה שחשבתי שאתה צריך לקחת את זה,
שוב התבלבלתי…

**
ניסיתי להסביר לך למה זה לא כזה נורא כדי שתתרגש מזה פחות.
ניסיתי לגרום לך לשנות את התגובה שלך כי חשבתי שהיא מוגזמת.
ניסיתי להסב את תשומת לבך למשהו אחר וקיוויתי שתשכח.
ניסיתי לחנך אותך כדי שתלמד מזה לעתיד.
ניסיתי לספר לך בדיחות וממש רציתי שתתחיל לצחוק.
ניסיתי ללמד אותך מניסיוני והתחלתי לספר לך על עצמי.
ניסיתי לעזוב אותך לבד והתאכזבתי שאחרי כמה דקות לא השתנה כלום.

**
בכל הניסיונות הללו לא ממש ראיתי אותך.
לא באמת הייתי אתך.
ברמה מסוימת לא כיבדתי את המקום שלך.
אולי אפילו לא סמכתי עליך שתתמודד עם זה.

**
כ"שתפסתי" את עצמי ב"בור" הזה,
כבר היית במיטה והתקשית להירדם.
שאלתי אותך אם תרצה שפשוט אהיה לידך
ולשמחתי אמרת "כן".
קיבלתי הזדמנות נוספת…
הפעם, פשוט ישבתי לידך ונתנו ידיים.
בלי דיבורים…
הייתי אתך,
הקשבתי לנשימות שלך
והזרמתי לך אהבה.

**
ברגעים שאני פחות מבולבל,
החיים יותר פשוטים.
והרבה יותר מלאים.

חיים מלאים. יום יום.

כ"ח אדר ב' – חמש דקות או פחות

הפוסט הזה ייכתב בחמש דקות או פחות.

4:59

כי זו כמות הזמן שאני בוחר להקדיש לו.
כי זו כמות המשאבים העומדת לרשותי כרגע.

מה שיקרה בחמש הדקות הללו,
שונה מאוד ממה שיכול לקרות בחצי שעה או ביום שלם.

2:32

במצבים הללו תיאום ציפיות שלנו עם עצמנו ובינינו לבין אחרים חשוב.
לא מומלץ להכנס לתהליך או למאמץ של 5 דקות עם ציפיות של 30 דקות או של יומיים מלאים.
הקצב, תשומת הלב, האיכות, צורת ההתקדמות משתנה כשאני מבין שעומדים לרשותי רק חמש דקות.

1:37

גם בתוך 5 דקות אפשר לקחת כמה שניות (אולי אפילו דקה או שתיים) למחשבה.

00:34

הזמן נגמר. השעון נעצר.

00:00

חיים מלאים. יום יום.