מחבר: Ronny Weinberger

אחת העורכות שיצא לי לעבוד איתן העירה לי שאני נשען יותר מדי על ציטוטים של אחרים.

"למה אתה מרגיש צורך להביא כל כך הרבה ציטוטים?" היא שאלה אותי, "מה רע או לא מספיק במילים שלך?"

"הסיבה שאני עושה את זה," עניתי, "היא שחשוב לי לתת להם קרדיט.
כשמשפט מסוים נוגע בי ומתחשק לי לחלוק אותו, חשוב לי לתת את הקרדיט למי שכתב אותו.
גם להיות נדיב וגם לפרגן."

"אני מבינה," היא לא הרפתה, "ממליצה לך לבדוק אם אין שם עוד משהו שקשור לחוסר ביטחון או לחשש לבטא את עצמך."

**
עם השנים גיליתי שכשמישהו אומר לך משהו, כמעט תמיד מתקיימים שם שני דברים:

א. יש משהו בדבריו.
גם אם המשהו הזה חלקי, אם אקשיב לו בסקרנות ובלב פתוח,
מבלי לנסות להדוף או לבטל אותו, כנראה שאמצא שם משהו רלוונטי עבורי.

ב. הוא מביע את זה מבעד לעדשות שלו, מתוך משהו שחי בו ומעסיק אותו.
בדוגמא הזו, ייתכן שבאותה נקודת זמן,
אותה עורכת היתה עסוקה בקול הפנימי שלה ובקושי או בחשש לבטא אותו,
ושחלק מהפרשנות שלה להתנהלות שלי נבע מהמקום הזה.

**
בפוסט שהעליתי בשבוע שעבר שיתפתי שאני בעיצומו של מסע משמעותי ומרגש עם חבריי מהשירות הצבאי.
המסע הרשמי הסתיים, ובתחילת השבוע נחתנו חזרה בארץ.
היה בשבוע הזה משהו חזק עבורי, יכול להיות שאשתף יותר בהמשך.
זה מרגיש לי עדיין בתהליך של עיבוד ועיכול.

הסשנים הכי עוצמתיים במהלך המסע היו אלו שבהם מישהו מאיתנו בחר לשתף במשהו אישי.
זה היה נפתח בשיתוף של כחצי שעה (לפעמים אפילו יותר) ואז סבב של התייחסויות ושיתופים מהקבוצה.
ההכוונה היתה להימנע מלתת עצות ולהשתדל להישאר במקום של הקשבה אמפטית והתייחסות אישית.

בסשן "שלי", לאחר ששיתפתי במשהו אישי שמעסיק אותי, פתחנו את המרחב לסבב של התייחסויות.
חבריי החלו לדבר בזה אחר זה, כל אחד קיבל את המקום שלו, אין לחץ של זמן, לא ממהרים לשום מקום.

בדומה למה שכתבתי למעלה, שמתי לב שבכל פעם שמישהו התייחס לשיתוף שלי, התקיימו שני דברים:

א. הוא נגע בנקודה כלשהי שהיתה רלוונטית עבורי, גם אם היא לא היתה הנקודה המרכזית שבבסיס השיתוף.
ב. הוא דיבר מתוך המקום שלו, כך שלצד ההתייחסויות אלי, הוא למעשה ביטא משהו חשוב ורלוונטי עבורו.

גם במהלך השיתוף שלי וגם בשיתופים של חבריי למסע היה לי מרתק "לשחק עם זרקור תשומת הלב",
להפנות אותי לאנשים אחרים או לעצמי.

כשאחרים מדברים – להקשיב למילים (ולמה שבין המילים) שלהם ולבדוק בסקרנות האם הם ממוקדים בעצמם או במשתף.

כשאני עומד לדבר – לבדוק למה חשוב לי לומר את מה שאני עומד לומר, והאם זה ממוקד בי או בחבר שאליו אני מתייחס.

**
לקינוח, שלושה ציטוטים קצרים שהעליתי בעבר, שנתקלתי בהם שוב היום ושאני אוהב:

איך הם קשורים לנושא הפוסט הנוכחי?
אשאיר לכם למצוא את התשובה…

"לפעמים קל יותר להפוך את העולם למקום טוב יותר
מאשר להוכיח שהפכת את העולם למקום טוב יותר."

~ עמוס טברסקי ז"ל, עמיתו של דניאל כהנמן,
הציטוט מתוך הספר "ענן של אפשרויות" מאת מייקל לואיס

**
"זה שאני עכשיו מנכ"ל לא הופך אותי רק ל'מנהיג' אלא גם ל'ממשיך דרך'.
כולנו ממשיכי דרך.
אנחנו ממשיכי דרך מהרגע שנולדנו.
אדם צריך צניעות כדי להנהיג,
אבל הוא גם צריך צניעות כדי להמשיך את דרכם של אחרים.
מנהיגים צריכים ממשיכי דרך – אין מנהיגים בלי ממשיכי דרך.
וכשאתה מנהיג, אתה צריך לקחת לעבודה אנשים עם השקפות ועם התנסויות שונות משלך –
קבוצה שתשאיר אותך צנוע.
כי כשאתה מנהיג, האגו יכול להתנפח בקלות רבה."

~ ג'ים תיין, נשיא קימבל אינטרנשיונל,
הציטוט מתוך הספר "אגונומיקס" מאת דייויד מארקום וסטיבן סמית.

**
"איך בונים ספינה?
אוספים אנשים
ונוטעים בהם את האהבה והכמיהה לים הרחב, הגדול והאינסופי.
ולא אוספים אנשים
ואומרים להם לאסוף עצים, להכין תכניות ולבנות ספינה."

~ אנטואן דה סנט-אכזופרי

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בימים האחרונים אני זוכה לעבור מסע מרגש ומשמעותי עם חבריי מהשירות הצבאי.
זהו מסע בן מספר ימים המובל על-ידי עמותת "בשביל המחר" בתמיכתה של עמותת העטלף,
שכוונתו המרכזית לאפשר לנו לעבד ביחד חוויות מהשירות ומהחיים.

מרבית הזמן אנו יושבים ביחד או מטיילים בטבע,
מבשלים ארוחות, משתפים ומקשיבים,
לומדים להכיר יותר לעומק אחד את השני,
מתבוננים בעצמנו וזה בזה.

משתדלים להיות נוכחים בלב פתוח ובכוונה מיטיבה,
לגעת באומץ במה שחי בנו,
להימנע מלתת עצות ולקפוץ עם פתרונות.

יש משהו חזק ומרגש ביכולת ובמוכנות לשבת ביחד,
להתקלף מחלק מהמסכות והתפקידים שלנו,
לתת ולקבל אהבה.

לקחתי לעצמי הפסקה קלה,
בזמן שחבריי מכינים את ארוחות השבת,
בכדי לכתוב את המילים הללו,
ולשתף בשלושה ציטוטים חזקים על שיתוף, נוכחות והקשבה
שעולים לי שוב ושוב בימים האחרונים.

הכלים הערב עלי.
1.
גאוה / דליה רביקוביץ'

אֲפִלּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ,
וְלֹא מֵחֲמַת זִקְנָה.
שָׁנִים רַבּוֹת הֵם שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם בַּחֹם וּבַקֹּר,
שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת,
כִּמְעַט נוֹצָר רֹשֶם שֶׁל שַׁלְוָה.
אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָךְ נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים.
מֵעֵין גַּאֲוָה.
שָׁנִים רַבּוֹת עוֹבְרוֹת עֲלֵיהֶם בְּצִפִּיָּה.
מִי שֶׁעָתִיד לְְְשַׁבֵּר אוֹתָם
עֲדַיִן לֹא בָּא.
וְאָז הָאֵזוֹב מְשַׂגְשֵׂג, הָאַצּוֹת נִגְרָשׁוֹת וְהַיָּם מֵגִיחַ וְחוֹזֵר,
וְדוֹמֶה, הֵם לְלֹא תְּנוּעָה.
עַד שֶׁיָּבוֹא כֶּלֶב יָם קָטָן לְהִתְחַכֵּךְ עַל הַסְּלָעִים
יָבוֹא וְיֵלֵךְ.
וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.
אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה.
וּמַה גַּם אֲנָשִׁים.

**
2.

"התמחותי ברפואה לימדה אותי שיטות פשוטות וישירות.
פגשתי מישהו, אבחנתי את בעייתו, החלטתי מה נדרש וסיפקתי לו את זה.
המודל הרפואי שהקנו לי התמקד במה שאני כרופאה חושבת, מבינה או מחליטה,
במה שאני כרופאה, יודעת.
מאז גיליתי שרוב הזמן איני יודעת בעצם מה נדרש,
ובאופן מפתיע עוד יותר, איני צריכה לדעת.
אבל אני כן יודעת שאם אני מקשיבה בתשומת לב למישהו, לו עצמו, לנשמתו,
על פי רוב אני מגלה שברמה העמוקה והלא-מודעת ביותר,
הוא חש בעצמו את כיוון הריפוי שלו ואת שלמותו.
אם אוכל להשאר פתוחה לכך,
ללא ציפיות לגבי מה שהוא אמור לעשות,
כיצד הוא אמור להשתנות כדי להיות טוב יותר,
או אפילו כיצד נראית השלמות שלו –
משהו פלאי עשוי לקרות.
אני מתכוונת שיש בכך בהירות ויושרה רבה יותר
מבכל אמצעי שאנקוט כדי לתקן את המצב או להקל על הכאבים.
ולכן, כבר אין לי תיאוריות רבות על אנשים.
אינני מאבחנת אותם או מחליטה מהי בעייתם.
אני פשוט נפגשת איתם ומקשיבה.
כשאנו יושבים יחד, אין לי אפילו תכנית.
אבל אני יודעת שעם הזמן, משהו יעלה בשיחתנו.
משהו שהוא חלק מתבנית גדולה וברורה יותר ששנינו לא יכולים לראות באותו רגע.
וכך אני יושבת איתם ומחכה."

~ מתוך "ברכות סבי" מאת רחל נעמי רמן

**
3.
נוכחות אנושית לפני הכל

"ברצוני לפתוח בדבר החשוב ביותר שיש לי לומר:
מהות העבודה עם אדם אחר היא להיות נוכח כיצור חי.
וזה באמת מזל, כי אילו נדרש מאתנו להיות פיקחים, או טובים, או בוגרים, או חכמים,
קרוב לודאי שהיינו בבעיה.
אולם אלו לא הדברים החשובים.
מה שחשוב הוא להיות נוכח כאדם עם אדם אחר,
לזהות את האחר כישות נוספת, הנמצאת שם.

אז, כשאני יושב עם מישהו,
אני לוקח את בעיותיי ואת רגשותיי ושם אותם כאן בצד אחד, קרוב אלי, למקרה שאזדקק להם.
אולי ארצה להיכנס ולראות שם משהו.
ואני לוקח את כל הדברים שלמדתי ושם אותם בצדי השני, קרוב.
ואז אני פשוט כאן, עם עיני, וישנו האדם האחר הזה.
אם במקרה יסתכלו לתוך עיני, יראו שאני רק יצור מפוחד.
עלי להשלים עם כך.
יתכן שלא יסתכלו, אך אם יסתכלו, הם יראו זאת.
הם יראו שאני קצת ביישן, קצת מרוחק, לא בטוח.
למדתי שזה בסדר.
אני לא צריך להיות בטוח בעצמי ועם נוכחות יציבה.
אני פשוט צריך להיות נוכח."

יוג'ין ג'נדלין, יוצר גישת ההתמקדות (תרגום חופשי מאנגלית)

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לאחר שנים של אימונים מפרכים והתמדה הגיע סוף סוף התלמיד לרגע הנכסף,
הרגע לו מייחל כל תלמיד קראטה, בו הוא אמור לקבל את החגורה השחורה.
הוא כורע ברך בפני הסנסאי (מאסטר) שלו בהתרגשות ובציפייה.

"קודם שאעניק לך את החגורה, עליך לעבור עוד מבחן אחד." אומר הסנסאי.
"אני מוכן", משיב לו התלמיד ומצפה אולי לסיבוב נוסף ואחרון.

"עליך לענות על השאלה המהותית: מהי המשמעות האמיתית של החגורה השחורה?"
"קץ המסע שלי" אומר התלמיד "גמול ראוי לעבודה שהשקעתי."
הסנסאי ממתין לשמוע עוד.
ניכר בו שהוא אינו שבע רצון.
לבסוף אומר הסנסאי לתלמיד: "עדיין אינך מוכן לקבל את החגורה השחורה. עליך לשוב בעוד שנה".

כעבור שנה כורע שוב התלמיד בפני הסנסאי.
"מהי המשמעות האמיתית של החגורה השחורה?" שואל הסנסאי.
"סמל להצטיינות ולהישגיות הנעלה ביותר באמנות שלנו" אומר התלמיד.
הסנסאי אינו אומר מאומה במשך דקות ארוכות וממתין.
ניכר שאין הוא מרוצה.
לבסוף הוא אומר: "עדיין אינך מוכן לקבל את החגורה השחורה. חזור הנה בעוד שנה אחת".

כעבור שנה כורע שוב התלמיד בפני הסנסאי.
ושוב שואל אותו הסנסאי:
" מה המשמעות האמיתית של החגורה השחורה"?
"החגורה מייצגת את ההתחלה – תחילתו של מסע שלעולם אינו מסתיים,
מסע של משמעת, עמל וחתירה אל רמה, שהולכת ומשתבחת כל העת." אומר התלמיד.

"כן, כעת אתה מוכן לקבל את החגורה השחורה ולהתחיל בעבודתך".

**
משל החגורה השחורה מוזכר בספר המופת "לנצח נבנו" שנכתב ע"י ג'ים קולינס וג'רי פוראס.

על פי ג'ים קולינס חברת מופת המצטיינת לאורך עשרות שנים צריכה לענות על שלוש דרישות:
– הראשונה היא ביצועים מצוינים העולים על אלה של חברות מקבילות.
– השנייה, שלחברה תהיה השפעה מובהקת בעולם. מי ירגיש בחסרונה של החברה אם תיעלם?
– והשלישית היא התמדה לאורך זמן רב והצטיינות לאורך דורות רבים, גם לאחר שדור המייסדים מתחלף.

ניתן לקחת את הרעיון הזה לרמה האישית-אינדיבידואלית, הארגונית, ואולי אפילו החברתית-מדינית.

ביפנית "חגורה שחורה" נקראת גם דרגת "שאו-דאן", שפירושה בעברית הינו "הצעד הראשון".
יש משהו מלא-חיים ומרגש בהתייחסות לחגורה השחורה לא כסמל סטטוס או כדרגה סטטית שמגיעים אליה,
אלא כתזכורת לכך שאנחנו תמיד בדרך, ולחשיבות של ענווה, התמדה והתקדמות לאור ערכים מובילים.

ביחד.
כל יום.
גם היום.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר.

רפאל נדאל נחשב לאחד מגדולי שחקני הטניס בעולם, אולי הגדול שבהם.
נכון לעכשיו יש לו 22 תארי גרנד-סלאם, יותר מלכל טניסאי אחר בהווה ובעבר.
(גראנד סלאם הוא כינוי לארבע אליפויות העולם הכי יוקרתיות בטניס הנערכות מדי שנה באוסטרליה, ארה"ב, צרפת ואנגליה).
נחישות, חוסן מנטלי וענווה הם שלושה מסימני ההיכר שלו.
לפני מספר ימים סיימתי להקשיב לספרו "ראפה – סיפור חיי" שפורסם בשנת 2011, באמצע הקריירה שלו.

יש משהו מרתק בהקשבה לסיפור אישי של מישהו כמו נדאל:
מקבלים הצצה לתהליך האישי והמקצועי שהוא עובר, לאנשים שהשפיעו עליו ולרגעים מכוננים בחייו.

בשנת 2005, ראפה בן 19, לאחר זכייה בתואר הגראנד סלאם הראשון שלו.
הוא כבר מסומן כאחד השחקנים הטובים בעולם שהגיע להישגים נפלאים בגיל צעיר ושצפוי לו עתיד מזהיר.
נדאל בכושר שיא, הולך ומשתפר ביכולת המשחק שלו וצובר עוד ועוד ניצחונות.
ואז, באופן מפתיע, הוא חש כאבים חזקים ברגלו הימנית המשביתים אותו ממשחק.
בשונה מפציעות קודמות הכאבים הללו חזקים ולא חולפים.
טובי הרופאים שבודקים אותו לא מצליחים לזהות את שורש הבעיה, מה שמקשה מאוד על היכולת לטפל בה.
לאחר מספר שבועות של בדיקות, נדאל מגיע למומחה עולמי שמצליח לאבחן את המקור לכאבים:
מדובר בבעיה נדירה מאוד הקשורה לאחת העצמות בכף הרגל.

התחזית קודרת ומייאשת:
זה כנראה לא משהו שניתן לטפל בו, ומרבית הסיכויים שהוא לא יוכל לחזור ולשחק טניס מקצועני ברמות הללו.
הבשורה אכזרית במיוחד כיון שהיא מגיעה בשיא המומנטום כשהוא רעב מאוד, בכושר שיא ובמוטיבציה אדירה.
כשנדאל שומע את הבשורה הזו הוא מתפרק.
חלום חייו, הזהות שלו והקריירה שלו מתנפצים ברגע אחד.
הוא יורד מהמגרשים, מתכנס בתוך עצמו, נהיה זעוף וממורמר.

ארבעה חודשים לאחר מכן, בזכות תמיכה אדירה של אביו ומאמנו, הרבה יצירתיות ונחישות אין קץ,
נמצא כיוון שנותן פתח זעיר לתקווה (מדרסים מיוחדים) ונדאל מחליט ללכת על זה בכל הכוח.
הוא מתחיל להתאמן בהדרגה.
מהר מהצפוי הוא חוזר להתחרות בטופ העולמי וממשיך את המומנטום שנעצר.
שנות 2005-2007 הופכות להיות שנות הפריצה שלו שבהן הוא מבסס עצמו כשחקן הטוב בעולם.

**
על פי נדאל, הפציעה הזו היתה אירוע מכונן בחייו, שהשפיע מאוד על כל הקריירה שלו, ויותר מכך על חייו.
במהלך החודשים הללו נדאל הבין עד כמה הקריירה שלו (ושל כל שחקן מקצועני) שברירית,
ושבכל רגע נתון, ללא כל התראה מראש היא יכולה להיפסק.

לדבריו, בכל פעם שהוא עולה לשחק, הוא מבין שזה אולי המשחק האחרון,
מה שמגביר מאוד את רצונו לנצח, לחוות את המשחק ולממש את הפוטנציאל שלו.
בשונה משחקנים רבים אחרים שפוגשים פציעה קשה בשלב מאוחר יותר,
נדאל חווה את הארעיות והשבריריות של הקריירה שלו בגיל צעיר,
כשהוא במגמת הבשלה והתפתחות, לפני השיא שלו.
החוויה הזו נחקקה בו ועיצבה אותו.

**
ההקשבה לנדאל גרמה לי לחשוב על חוויות דומות שלי ושל חבריי, מחוץ למגרש הטניס.
אנחנו נוטים לקחת דברים כמובן מאליו ולהאמין שהם תמיד יהיו שם.
פעמים רבות אנו לומדים על ערכו של דבר או אדם עבורנו רק לאחר שהוא יוצא מחיינו.
המחשבה הראשונית שקופצת לרבים בהקשר הזה היא פרידה מאנשים אהובים,
אך הרעיון הזה לא שמור רק לעניינים של חיים ומוות.

בשבועות הללו לדוגמא, מתפרסמות עוד ועוד כתבות על חברות הייטק שמפטרות עובדים.
רבים מעובדי ההייטק שעד לא מזמן נהנו מביטחון תעסוקתי, משכורות גבוהות, תנאים נוחים ותחושת שפע,
חווים עכשיו לחץ, חשש וחוסר וודאות בנוגע לעתידם ולהמשך הקריירה שלהם בחברה הנוכחית או בכלל.
התחושות הללו נובעות מההפנמה שהתפקיד-עבודה-חיים במתכונתם הנוכחית יכולים להשתנות מהר מאוד,
ולא ברור איך יהיה בעתיד.

איך היינו מתייחסים לעבודתנו, לעובדים ולקולגות שלנו,
אם היינו מפנימים, בדומה לנדאל, שכל חודש הוא אולי החודש האחרון שלנו במתווה הזה?
עד כמה זה היה משפיע על העשייה שלנו? על מערכות היחסים שלנו?
איך זה היה משנה אותנו?

**
המחשבה על ארעיות החיים והשתנות ההווה יכולה לעורר חרדה, עצב וייאוש,
להוביל לניסיון עקר להיאחז בכל הכוח במשהו קיים שטבעו להשתנות.

והיא יכולה גם לחדד את חשיבותם של אנשים, חוויות וערכים בחיינו,
לעזור לנו למקד את תשומת לבנו ואת העשייה שלנו במה שחשוב,
להכיר תודה על מה שיש ולהנות הרבה יותר מהדרך.

הנושא הזה של ארעיות והשתנות החיים מעסיק אותי לא מעט.
כתבתי עליו בעבר מספר פעמים, הנה מספר פוסטים לדוגמא:

– שאלה אחת ומשפט אחד

– לנהל עובד שאיננו

– הפעם האחרונה

מוזמנים לקרוא, ומוזמנים גם לכתוב לי.

**
בנושא אחר:

ביום שלישי הקרוב יקיימו בחירות בישראל.
במרץ 2021 כתבתי את התחזית שלי ליום שאחרי הבחירות. 
עברתי עליה השבוע וכל מילה בה רלוונטית גם לבחירות הקרובות,
כך שהיא ממשיכה להיות התחזית שלי ליום ד' הקרוב.
מוזמנים לקרוא ולהגיב. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר.

נ.ב.

למה אני מקשיב?

יואב הלר ניהל במשך שנים רבות את ארגון מעוז, והיום הוא יושב הראש של תנועת "הרבעון הרביעי". 

היה לי מעניין, מרגש ומעורר מחשבה להקשיב להרצאה שהוא נתן השבוע באירוע גלובס.

כשבת דודתי האהובה טל נתנה לי בערב סוכות את הספר "הבחירה",
ואמרה לי שאני חייב לקרוא אותו,
הודיתי לה בחיוך וחשבתי לעצמי שזה לא יקרה בקרוב,
כי אין לי חשק למשהו כבד עכשיו, בטח שלא לעוד ספר שואה.

טעיתי.

מרגע שפתחתי את הספר והצצתי בעמודים הראשונים שלו נשאבתי.
ד"ר אדית אווה אגר כותבת על סיפור ההישרדות והצמיחה האישית שלה,
בצורה מרגשת, נוגעת ומעוררת השראה, שמילאה אותי באנרגיה ובהכרת תודה.

**
בתחילת הספר, מתארת ד"ר אגר, אז ילדה צעירה,
את הרגעים הראשונים של הגעתה עם אחותה ואימה למחנה אושוויץ.
היא ואחותה מופרדות מאימן, ומובלות למקלחת ששם בעודן עירומות נגזז שיערן.

וכך כותבת ד"ר אגר:

"אני פונה אל אחותי…
היא רועדת בזמן שהשמש שוקעת.
היא מחזיקה בידיה את התלתלים שנגזזו, קווצות עבות של שערה ההרוס.
אנחנו עומדות עירומות כבר שעות, והיא מחזיקה את שערה,
כאילו אם תמשיך לאחוז בו היא תאחז בעצמה, באנושיותה.
….

סוף סוף היא מדברת אלי, "איך אני נראית?" היא שואלת.
"תגידי לי את האמת."
את האמת?
היא נראית כמו כלב רחוב עזוב. זרה עירומה.

אני לא יכולה לומר לה את זה, כמובן, אבל כל שקר יכאיב מדי,
לכן עלי למצוא תשובה בלתי אפשרית, אמת שלא תפצע.

אני מישירה מבט אל עיניה הכחולות החודרות וחושבת שאפילו מפיה,
השאלה "איך אני נראית" היא הדבר האמיץ ביותר ששמעתי בחיי.

"העיניים שלך," אני אומרת לאחותי, "הן כל כך יפות,
אף פעם לא שמתי לב אליהן כשהיו מכוסות בכל כך הרבה שיער."
זאת הפעם הראשונה שבה אני מבינה יש לנו ברירה:
לשים לב למה שאיבדנו או לשים לב למה שעדיין ברשותנו."

**
אחת המחשבות הראשונות שקופצות כשקוראים ספר מהסוג הזה,
היא שהקשיים שלנו, ביחס למה שאנשים עברו שם הם קטנים וחסרי משמעות.
יש במחשבה הזו משהו שיכול להרים, להרגיע ולתת פרופורציות.
ועם זאת, גם יש בה בעייתיות מסוימת:
היא עלולה לשלול את הלגיטימציה לכאב, קושי וחוסר אונים בחיים "רגילים",
כי ביחס לשואה הכול קטן.
אבל האמת היא שלא הכול קטן או זניח,
וההשוואה של "מה יותר נורא" או איך זה ביחס לבעיות של אנשים אחרים,
לא תמיד מיטיבה או משרתת.

התובנה המרכזית, שד"ר אגר מבקשת שנאמץ לחיינו היא שבכל רגע נתון יש לנו בחירה.
אנחנו לא יכולים לשלוט במציאות החיצונית שלנו,
ובמה שקורה לנו, אבל אנחנו יכולים לבחור בדרך שבה נגיב אליה:
אילו מחשבות נחשוב, איך נרגיש ומה נעשה.
ולבחירות שלנו תהיה השפעה אדירה על חיינו.

האמנם? תמיד?
לכאורה, זו יכולה להיות סיסמה ניו-אייג'ית, שלא בהכרח מחוברת למציאות.
אחרי הכול החיים הם לא מושלמים, ולפעמים אפילו קשים מאוד.
האם באמת ניתן ליישם את התובנה הזו גם במצבים מורכבים,
כגון מחלה מאיימת, גירושים מכוערים, פיטורים מעבודה או פשיטת רגל כלכלית?

התשובה היא כן.
חד משמעית.

וזו בדיוק הנקודה שמתחדדת שוב ושוב תוך כדי הקריאה בספר:
התובנה המרכזית היא לא שביחס לשואה, למלחמת יום כיפור, או למחלה סופנית הכול קטן,
אלא שאם אפילו במצבים הקיצוניים הללו שבהם המציאות קשוחה במיוחד,
אנשים מצליחים להכיר בבחירה שלהם ולממש אותה,
אז בוודאות היא אפשרית גם במצבים אחרים, שגרתיים ויומיומיים.

**
השבוע חוויתי מספר אתגרים בעבודה ובחיי האישיים.
שום דבר לא מתקרב לאתגרים של ד"ר אדית אגר,
אבל, כשם שקוץ בכף הרגל יכול להכאיב ולהגביל, גם אם אינו מסכן חיים,
כך קונפליקט במערכת יחסים או התפתחות לא רצויה בעבודה יכולים לעורר לחץ, מתח, פחד או כאב.

וכאן מגיע המקום של הבחירה שלנו.
מה שקרה קרה, ואין לנו שליטה על זה.
מה אנחנו בוחרים לחשוב-להרגיש-עשות בנוגע לזה עכשיו?

עם השנים מצאתי שלושה דברים שאפקטיביים עבורי במצבים הללו:

א. הכרה בכך ש"הופעלתי" ושאני מרגיש עכשיו לחץ/מתח/כעס/פחד/השלימו את החסר.

ב. בדיקה סקרנית: מה הפעיל אותי? איזה משפט, פעולה או עניין עוררו בי את הרגש הזה?

ג. שאלות מקדמות, המזכירות לי את הבחירה והאחריות שלי, כמו לדוגמא:
– "מה אני בוחר לעשות בנוגע לזה עכשיו?"
– "איך אני רוצה לנהוג היום כדי שבעוד מספר חודשים כשאסתכל אחורה אהיה גאה בעצמי?"
– "במה אני מתמקד עכשיו? מה המשמעות של זה עבורי? מה אני בוחר לעשות בנוגע לזה?"

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בשנת 1991 יצא לאקרנים סרט בכיכובם של מריל סטריפ ואלברט ברוקס ששמו Defending Your Life.
בתרגום לעברית הוא נקרא "נחיה ונאהב" (תודה לדורית יעקובי שבזכותה נחשפתי לסרט הזה).
הסרט הדמיוני-קומי-רומנטי מתאר את מה שקורה לנו לאחר שאנו מתים.
הרעיון המרכזי העומד בבסיסו הוא שלאחר מותנו אנו מגיעים למרכז הערכה בשם Judgement City,
שבו אנו זוכים לראות כל אירועי חיינו ולסקור את ההחלטות שקיבלנו ואת הפעולות שעשינו.
אם עמדנו במשימת החיים על פני כדור הארץ בהצלחה, אנו ממשיכים הלאה למקום מתקדם יותר,
ואם נכשלנו או לא היינו טובים מספיק, אנו נשלחים חזרה לפרק חיים חדש ולהזדמנות נוספת.

**
המדד העיקרי להצלחה ולכישלון עפ"י הסרט הוא עד כמה פעלנו מתוך פחד ונתנו לו לעצור ולהגביל אותנו.
באחת הסצנות רואים את גיבור הסרט משוחח עם אשתו בנוגע להעלאת שכר שהוא רוצה לבקש מהבוס שלו,
ומתעקש על מינימום מסוים שהוא לא מוכן לרדת ממנו.
רגע לאחר מכן רואים אותו בשיחה עם הבוס המציע לו הרבה פחות.
תוך עשירית שנייה, מבלי למצמץ או להתמקח, גיבור הסרט מקבל את ההצעה ולוחץ את ידו של המנהל.
"למה הסכמת להתפשר?" שואלים אותו המעריכים שמלווים אותו בתהליך הסקירה שלאחר המוות.
"קיבלתי סכום גבוה מספיק וכסף זה לא הכול בחיים" הוא עונה.
"נכון", הם אומרים, "אבל העניין המרכזי פה הוא פחד ולא כסף."

**
מוצא חן בעיניי את הרעיון שמטרתה המרכזית של סקירת והערכת החיים,
אינה לקבוע אם מגיע לנו פרס או עונש, גן-עדן או גיהנום,
אלא לעזור לנו להבין עד כמה הצלחנו ואז לאפשר לנו להתקדם הלאה או לנסות שוב.

שם הסרט הוא Defending Your Life – "להגן על חייך" – כיוון שעל פי התסריט,
אנשים מגנים על בחירותיהם בפני חבר שופטים (אלוהים?),
המקבלים את ההחלטה הסופית בנוגע להמשך הדרך.
הרעיון שאני יותר מתחבר אליו הוא של התבוננות עצמית וסמכות פנימית.
כשאנחנו מבינים מה חשוב לנו ועל פי אילו ערכים אנו רוצים לחיות,
יש לנו את האפשרות להעריך את חיינו ואת הדרך שבה אנו מתנהלים.

**
הסרט מגדיר הצלחה או כישלון בעיקר בהיבט של פחד, אך זה לא חייב להיות כך.
אותי למשל, מעניין הנושא של "להרבות טוב" ו-"להרבות רע":
האם האדוות שאנו מייצרים בעזרת המחשבות, המילים והפעולות שלנו יותר תורמות או יותר מזיקות?
יכול להיות מרתק להסתכל אחורה ולצפות בכל ההשלכות הישירות והעקיפות של ההחלטות והפעולות שלנו –
השלכות על משפחתינו, על אנשים סביבנו, על החברה שאנו חלק ממנה ועל כדור הארץ.

תחשבו איך זה היה אם היינו יכולים לצפות בסרט חיינו:
איזה מרגש היה לראות ולחוות את כל ההשפעות המיטיבות שהיו לנו על סביבתנו,
ובאופן דומה כמה עצוב וכואב היה להתבונן ולהרגיש את מכלול ההשפעות השליליות שעוררנו לאורך חיינו.

אנחנו מודעים רק לחלק קטן של ההשפעות המיטיבות והמזיקות שלנו,
ואין לי ספק שמודעות גבוהה ורחבה יותר בנוגע להשלכות מעשינו, היתה משפיעה מאוד על ההתנהלות שלנו.

**
אין לי מושג מה קורה אחרי שמתים, והרבה יותר מעניין אותי מה קורה בזמן שחיים.

לא צריך לחכות לסוף החיים בכדי להתבונן בחיינו ובהשלכות מעשינו.
אפשר לעשות את חשבון הנפש הזה גם בסוף השבוע או בסוף היום,
ובכך לפתח את יכולתנו להגיב בזמן אמת, לכוונן ולדייק את עצמנו.

הנה שני דברים שניתן לעשות בכדי להגביר מודעות, לקחת אחריות ולכוונן את חיינו תוך כדי תנועה:

1.
לעצור בסוף מפגש, יום, או שבוע, להתבונן במכלול החלטותינו ופעולותינו,
ולשאול את עצמנו שתי שאלות ממוקדות:

א. איפה ואיך הצלחנו לחיות עפ"י הסטנדרטים והערכים החשובים לנו? איך זה השפיע עלינו ועל סביבתנו?

לחגוג את זה ולהנות מזה.

ב. איפה ואיך לא הצלחנו לחיות עפ"י הסטנדרטים והערכים החשובים לנו ? איך זה השפיע עלינו ועל סביבתנו?

לתת מקום לקושי ולכאב, לחשוב מה אנו רוצים לשנות בעתיד ולנסות ליישם.
חשוב שהבדיקה הזו תעשה ממקום של ניסיון להבין, ללמוד ולהשתפר ולא באנרגיה של שיפוט והאשמה עצמית.

2.
לפתח הרגל של הכרת תודה, לאנשים שמשפיעים או שהשפיעו על חיינו.
כשאנחנו משתפים אותם בדרך שבה הם תרמו לחיינו,
אנו עוזרים להם לראות משהו שאולי הם לא היו מודעים אליו,
ובכך תורמים ומשפיעים על החיים שלהם.

===
המלצות אישיות לסיום:

מה אני קורא?
– ספר: "הבחירה" – מאת ד"ר אדית אווה אגר – "אפילו בגיהינום התקווה יכולה לפרוח"
– ספר: "אימפקט" מאת סר רונלד כהן – "לעצב מחדש את הקפיטליזם: רווח כלכלי לצד רווח חברתי וסביבתי"
– ספר "הרגלים אטומיים" – מאת ג'יימס קליר
(לחלק מהספרים ניתן להקשיב בעברית באפלקיציית e-vrit, לכולם ניתן להקשיב באנגלית ב- audible)

למה אני מקשיב?
– פודקאסט "חצי שעה של השראה" – סר רונלד כהן – תעשה טוב לעולם ותרוויח יותר
– פודקאסט "שיר אחד" – אנא, אנא, אנא – סיפור מדהים על לאונרד כהן.
– פודקאסט "ים ומלואו" – אופיר מימון – איך גיליתי מה באמת חשוב בחיים?
– פודקאסט "המרקרים" – ענקיות הטכנולוגיה פועלות להחניק ולעצור חדשנות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

כשאני מתיישב לכתוב את הפוסט השבועי שלי,
אני מתחיל בבדיקה פנימית של מה חי בתוכי,
או במילים אחרות – מה נמצא במרכז תשומת הלב שלי.
הבסיס של כתיבה "החוצה" ושל ביטוי רעיונות או מחשבות, הוא הקשבה "פנימה".
הכתיבה העקבית שבוע אחר שבוע במשך שנים רבות,
מתאפשרת בזכות החיבור למה שתופס את תשומת ליבי בזמן שאני כותב.

לעתים אני מוצא שם מכלול של דברים ולעתים נושא מרכזי אחד.
בשבועות מסוימים זה נושא שמעסיק אותי כל השבוע או חלק ניכר ממנו,
ובשבועות אחרים זה משהו שבא והולך.

השבוע, הדבר המרכזי שמעסיק אותי הוא הרגלים.

כחלק מתהליך רפלקציה עצמית ותכנון קדימה,
אני מחפש להכניס לשגרה שלי הרגל של כוח-גמישות-בטן-תנועה,
שיהיה לי קל להתמיד בו, שיהיה קצר יחסית ושלא יצריך משאבים או תנאים מיוחדים.

החיפוש הזה הוביל אותי בתחילת השבוע לפודקאסט הנפלא של שירלי יובל יאיר,
שבו היא אירחה את ד"ר מיקי הרלינג, לפרק שהתמקד בהרגלים בריאים.
מיקי דיבר על מספר הרגלים תנועתיים זעירים שהוא משלב ביום-יום שלו.
בהשפעתו התחלתי לתרגל תלייה על מתח וסקוואטים מספר פעמים ביום, למספר שניות בכל פעם.
כשתקשיבו לפרק, תבינו למה ואולי יתחשק גם לכם.

**
באותו הקשר, התחלתי להקשיב השבוע לספר "הרגלים אטומיים" של ג'יימס קליר.
זהו רב-מכר עולמי שזכה להרבה מאוד ביקורות חיוביות.
שמעתי עליו לא מעט בעבר אך רק עכשיו התחשק לי להקשיב לו.
אני שם לב שההקשבה לספר מעלה את רמת האנרגיה שלי,
ומעוררת בי לא מעט מחשבות ורעיונות בנוגע ליישום של העקרונות והכלים בחיי.

הנה מספר ציטוטים מהספר שאהבתי:

"הרגלים הם הריבית-דריבית של עולם השיפור העצמי.
בדיוק כמו שכסף מכפיל את עצמו באמצעות ריבית-דריבית,
ההשפעה של ההרגלים שלכם מכפילה את עצמה ככל שאתם חוזרים עליהם.
נדמה שהשפעתם ברמה היומיומית היא זניחה,
אך לאורך החודשים והשנים הם יוצרים הבדל עצום בחייכם.
רק כאשר אנו מביטים לאחור כעבור שנתיים, חמש שנים או עשר שנים,
אנו קולטים את הערך שהניבו לנו הרגלינו הטובים,
ואת הנזק העצום שגרמו לנו הרגלינו הגרועים."

**
"הרגלים הם כמו האטומים של חיינו.
כל אחד מהם הוא יחידה בסיסית המסייעת לשיפור הכללי שלנו.
בהתחלה, השיפורים הזעירים הללו נראים חסרי חשיבות,
אך עד מהרה הם מצטברים זה לזה ומזינים הצלחות נוספות,
ואלו מצטברות לכדי דרגה שעולה בהרבה על ההשקעה שנדרשה כדי לייצרן.
השיפורים הזעירים הללו אמנם קטנים, אך גם רבי עוצמה."

**
"התוצאות שלכם בחיים הן מדד מאוחר של ההרגלים שלכם.
השווי הפיננסי שלכם הוא מדד מאוחר של ההרגלים הפיננסיים שלכם.
משקל גופכם הוא מדד מאוחר של הרגלי התזונה שלכם.
הידע שלכם הוא ממד מאוחר של הרגלי הלמידה שלכם.
הבלגן בביתכם הוא מדד מאוחר של הרגלי הסדר והניקיון שלכם.
מה שתחזרו עליו שוב ושוב – זה מה שתקבלו."

**
"אם אתם רוצים לחזות לאן תגיעו בחיים,
עליכם רק לעקוב אחר מסלול ההישגים הזעירים או ההפסדים הזעירים שלכם,
ולראות לכדי מה יצטברו ההחלטות היומיות שלכם בעוד עשר או עשרים שנה."

**
"שינוי מזערי בהרגלים היומיומיים עשוי להוביל את חייכם ליעד שונה לחלוטין.
החלטה המהווה שיפור של אחוז אחד על פני המצב הקיים, או הרעה של אחוז אחד ביחס למצב הקיים,
אינה נשמעת הרת גורל במיוחד.
אבל לאורך חיים שלמים, ההחלטות הללו עושות את ההבדל בין האנשים שנהפכתם להיות, לבין מי שיכולתם להיות.
הצלחה היא תוצאה של הרגלים יומיומיים, ולא של שינויים דרמטיים שעושים פעם בחיים."

**
אחד הדברים המרעננים והמסקרנים ששמעתי מג'יימס הוא שהרגלים חשובים יותר ממטרות,
כיון שההשפעה של מה שאנו עושים שוב ושוב לאורך זמן, גדולה יותר ממטרה תוצאתית שנציב לעצמנו.
לדוגמא, במקום להציב יעד תוצאתי (כגון ירידה של 10 ק"ג במשקל),
ג'יימס טוען שעדיף להטמיע בחיינו מספר הרגלי תזונה ותנועה שלאורך זמן יתרמו רבות לבריאותנו,
גם אם ייקח זמן עד שנראה תוצאות.

המשמעות היא שיצירה פרואקטיבית של הרגלים מקדמים חשובה לא פחות מניסוח מטרות או הגדרת יעדים.
כשעוסקים בתכנון קדימה, בין אם ברמה האישית ובין אם ברמה מערכתית או משפחתית,
כדאי מאוד להקדיש תשומת לב לפיתוח ולהטמעת הרגלים ותהליכים חוזרים ונשנים.

**
"חמשת הגדולים" הוא כינוי מוכר לחמשת בעלי החיים שמומלץ לראות בספארי באפריקה:
אריות, נמרים, פילים, תאואים וקרנפים.

בדומה לספארי האפריקאי, יש לי בחיי את "ששת הגדולים" שלי:
זוגיות-משפחה, עבודה-קריירה, פיננסי-כלכלי, בריאות, התפתחות-למידה, משמעות-נתינה.

הרעיון המרכזי שאני יוצא איתו לסוף השבוע ולחג,
הוא שאם אני רוצה לטפח ולפתח את "ששת הגדולים" שלי,
כדאי שאסגל לעצמי 2-5 הרגלים מובנים ומקדמים בכל אחד מהתחומים הללו,
ושאחליש הרגלים שאינם משרתים.

אם יש לכם ניסיון עם הרגלים מקדמים לתחומים הללו,
ובא לכם לחלוק אותם, אשמח מאוד לקרוא ואולי גם לאמץ.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בראש השנה הקודם, בדיוק לפני שנה, הנחיתי תהליך בן ארבעה מפגשים ליצירת חזון אישי הוליסטי.

את המפגש הראשון בסדרה פתחתי במילים הבאות:

"לפעולה ולתהליך שאנחנו הולכים לעשות עכשיו יש פוטנציאל אינסופי שלא ניתן לכמת אותו,
אין דרך לדעת באמת כמה ואיך הוא משפיע, ובענווה אגיד שאולי גם לא יקרה ממנו כלום.
יכול להיות שלחלק מהמשתתפים זה יהיה בעל ערך עצום וישפיע מאוד חייהם ולחלק לא.
אבל הפוטנציאל קיים וראיתי אותו קורה כבר לא מעט פעמים, בתהליכים שעשיתי ושיצא לי להשתתף בהם או להוביל אותם.
כוונת התהליך היא לסייע לכם ליצור חזון אישי הוליסטי משמעותי ומיטיב שישפיע על ההווה והעתיד שלכם.

למילים יש משמעות:

ליצור – 
לא באתם רק להקשיב לי אלא בעיקר לעבוד.
ייתכן שדרך ההקשבה יתחדדו דברים אבל המהות האמיתית היא עבודה ויצירת חזון.

חזון – 
זו מילה שיכולה להיות טיפה מפוצצת, לפעמים לעוסה מידי.
אפשר להחליף אותה ב"תמונת מציאות רצויה", איזה חיים אתם רוצים לעצמכם.

אישי – 
זה צריך להיות משהו שנוגע בכם, משמעותי עבורכם, מעורר בכם רגש ורצון לפעולה.
אין לזה כללים קשיחים או פורמט קבוע.
אציע בהמשך כמה טיפים שיכולים לסיים, אך זה יכול להיות שונה מאוד בין אדם לאדם.
המבחן החשוב הוא מה זה מעורר בכם ואיך זה משפיע עליכם.

הוליסטי – 
נוגע במכלול מימדי החיים החשובים.
יצא לי להוביל ולהשתתף בתהליכים המנסים לפצח תחום מסוים, למשל: חזון עסקי, משפחתי, או זוגי.
חלק מהאתגר הוא שהחיים שלנו הם בכל המימדים בעת ובעונה אחת,
וחלק מהמורכבות והחוכמה היא להתקדם ולהקדיש תשומת לב לכל מימדי החיים החשובים עבורנו.

הווה ועתיד – 
בתפיסת העולם המערבית שכולנו כנראה חלק ממנה בצורה זו או אחרת, יש "עכשיו" ויש "אחר כך" –
תפיסת הזמן היא טורית.
אני מאמין שלא תמיד ניתן לעשות הפרדות בין הווה לעתיד.
יצירת תמונת עתיד משפיעה על היום יום שלנו, והיום יום שלנו משפיע על העתיד שלנו."

**
המקום שאנו נמצאים בו כרגע הוא תוצר של מכלול החלטות ופעולות העבר שלנו.
על בסיס אותו רעיון, העתיד שלנו נוצר עכשיו, באמצעות ההחלטות והפעולות שאנו מקבלים ועושים היום.
לכן, כשאנחנו מחדדים לעצמנו את תמונת העתיד הרצויה, זה משפיע על ההתנהלות שלנו בהווה.

אחד המשתתפים בסדנה הקודמת היטיב להדגים את הדרך שבה התהליך הזה עובד:
"כשחידדתי לעצמי תמונת עתיד של איזה אבא אני רוצה להיות לילדיי,
זה השפיע מייד על הצורה שבה הקראתי להם סיפור אתמול בלילה,
ועל האינטראקציה שנוצרה בינינו בזכות זה." 

**
שלוש פעמים בשנה אני אוהב להקדיש זמן להתבוננות רפלקטיבית אחורה ולמחשבה ותכנון קדימה:
ראש השנה העברי, ראש השנה הלועזי ויום ההולדת שלי.
אני מוצא את התהליכים הללו משמעותיים מאוד עבורי, וממש נהנה לעבור ולהעביר אותם.
זה מתחבר לי לאמונות מרכזיות שלפיהן אנחנו יוצרים ומעצבים את חיינו.
יש לנו אחריות ומה שאנחנו עושים משנה ומשפיע.

אם הנושא הזה מעורר בכם סקרנות, התרגשות או חיבור,
אתם מוזמנים לצפות בהקלטת החלק הראשון מהמפגש הראשון בסדרת החזון האישי ההוליסטי.

קיבלתם תיאבון?
מתחשק לכם ליצור לעצמכם חזון אישי הוליסטי משלכם?

תוכלו לקבל גישה לכל ההקלטות והמצגות, הכוללות שלל דוגמאות, תרגילים והכוונות,
ובנוסף להשתתף במפגש זום בהנחייתי הכולל דגשים, טיפים ומענה על שאלות.
כל זאת בתשלום של 500 ₪.

מוזמנים להיות איתי בקשר במייל חוזר, במידה וזה רלוונטי עבורכם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אתמול בלילה, מספר דקות לפני השעה 23:00, סיימתי מדיטציה בחגיגה גדולה.
הסשן הזה סגר עבורי מחויבות שלקחתי לפני כשנה, לתרגול יומי של מדיטציה במשך 365 ימים.

תחושת החגיגה נובעת בעיקר מהסיפוק שעמדתי במילה שלי,
במקרה הזה מילה שנתתי לעצמי,
ושעשיתי זאת למרות שהיו לא מעט ימים שבהם לא התחשק לי לתרגל,
שהייתי עייף, או שהיה לי עמוס ולא נוח.

הבוקר חזרתי לעלעל בספר "ארבע ההסכמות" של דון מיגל רואיז.
(ספר מופת שאם טרם קראתם אותו, אני ממש ממליץ לכם לעשות זאת).
"שמרו על טוהר המילה" מתוארת בספר הזה כהסכמה הראשונה, הבסיסית והחשובה מכולן.
אחד ההיבטים של ההסכמה הזו הוא לקחת אחריות על המילים שלנו ולעשות את מה שאמרנו שנעשה.

**
בחשבון פשוט הקדשתי לתרגול מדיטציה השנה כ-120 שעות,
שהם כשעתיים ועשרים דקות מדי שבוע, או חמש יממות מלאות בסה"כ.
קשה לי להעריך עד כמה תרגול המדיטציה תרם לחיי או השפיע עליהם.
היו ימים שבהם העצירה והקדשת תשומת הלב לנשימה הרגיעו והשקיטו אותי,
היו ימים שבהם עלו בי מחשבות רעננות או שמשהו התחדד עבורי בנוגע לנושא מסוים,
והיו ימים שבהם לכאורה לא קרה כלום, היה משעמם, וחיכיתי שהזמן יעבור והשעון יצלצל.

האם הייתי יכול לבחור להשקיע את זמני במשהו אחר, שיהיה יותר משמעותי ומשפיע עבורי?
יכול להיות שאם הייתי מקדיש את אותו פרק זמן לתרגילי כוח וגמישות, לימוד או פעולת חסד יומית,
ההשפעה והערך של זה היו גדולים יותר,
אבל זה לא ממש משנה, כי מרגע שנתתי לעצמי מילה שאני הולך על זה,
השמירה על טוהר המילה הופכת להיות חשובה לא פחות מהתרגול עצמו.

**
להתחייב לעשות משהו ולהתייחס לכך ברצינות,
זה הרבה מעבר לתרגול של כוח רצון או של התמדה.
כשאנחנו עושים הוראת קבע חודשית להפקדת מאה שקלים בחשבונות החיסכון של ילדינו,
אנחנו משקיעים את המשאבים שלנו במשהו שבעינינו הוא חשוב.
יש הבדל גדול בין אמירה שעתיד ילדינו חשוב לנו לבין אותה אמירה המגובה בפעולה עקבית ומתמדת.
כשאנחנו מתחייבים להשקעה מתמשכת של זמן, כסף או משאבים אחרים,
אנו למעשה מסמנים תחום שהוא בעדיפות גבוהה עבורנו ופועלים לקידומו.

השילוב המשולש של לקיחת אחריות וסימון תחום שחשוב לנו,
מחויבות להשקיע בו לאורך זמן,
ועמידה במחויבות הזו,
הם חוכמה גדולה בעלת השפעה עצומה.

אין הכרח להתחייב לפעולה יומית במשך שנה שלמה.
אפשר להתחייב לפרקי זמן קצרים יותר, כמו למשל תרגול יומי במשך שלושים יום,
או לתדירות נמוכה יותר כדוגמת שני אימונים גופניים בשבוע במשך רבעון.
הנקודה המרכזית היא פחות משך הזמן או גודל ההשקעה,
ויותר עצם הבחירה הפרואקטיבית במשהו, ההתחייבות, הפעולה העקבית והעמידה במילה שלנו.

**
מכיון שהזמן והמשאבים שלנו מוגבלים,
יש חשיבות רבה לבחירת התחום הנכון והמחויבות המתאימה עבורנו.
חמישה דגשים והמלצות להגדרה אפקטיבית של תחום ומחויבות:

א. כשאנחנו אופטימיים ו"ביום טוב" יש לנו נטייה להערכת יתר של מה אנו מסוגלים לעשות.
כדאי להתחייב למשהו אחד כדי שנוכל להתמקד בו ולהגדיל את הסיכוי שנעמוד בו.

ב. חשוב שהתחום או הנושא שאנו בוחרים להשקיע בו את זמננו, יהיה בעל ערך ועדיפות גבוהה בחיינו.
בריאות, מערכת יחסים, התפתחות, או כל דבר אחר שאנו מסמנים כחשוב.

ג. חשוב שהמחויבות תהיה מוגדרת היטב, כך שיהיה ברור לנו מה זה עמידה או אי-עמידה בה.
השקעה חודשית של סכום כסף, או פעילות גופנית יומית הן הגדרות חלקיות ועמומות.
השקעה חודשית של מאה שקלים ופעילות גופנית יומית בת עשרים דקות לפחות הן הגדרות חדות יותר.

ד. בכדי להגדיל את הסיכוי בעמידה במחויבות שלנו, כדאי לא למתוח את עצמנו אל הקצה,
אלא לבחור במשהו שנוכל לקיים גם ביום יותר עמוס או כזה שאיננו במיטבנו.
לדוגמא: בסדנאות שלי אני מציע למשתתפים לקחת מחויבות לתרגול הכרת תודה יומית במשך שבוע או חודש.
זה משהו שניתן לעשות בהשקעה של עשר דקות יומיות ללא תלות בתנאים סביבתיים מיוחדים.

ה. כשאנו בוחרים להתחייב למשהו, חשוב שזה יעורר בנו התלהבות, התרגשות ומשיכה.
האנרגיה הזו היא סימן לכך שזה משהו מתאים עבורנו ולא כזה שאחרים או הסביבה חושבים שאנו צריכים.
אם מרגישים קצת לחץ ומתח לצד ההתרגשות וההתלהבות זה סימן חיובי לכך שאנו לקראת משהו משמעותי.

**
בתקופה הנוכחית רבים מאתנו נוטים להרהר על השנה שחלפה ולהצהיר הצהרות בנוגע לשנה החדשה.
מרבית האנשים זונחים את ההתחייבויות שהם לוקחים על עצמם, רגע אחרי שההתלהבות עוברת.

הסטטיסטיקה הזו היא לא גזרת גורל.
זה לגמרי בידיים שלנו.
הכול עניין של בחירה ומחויבות, של אחריות וכבוד למילה שאנו נותנים לעצמנו ולאחרים.

באופן אישי אני מתכוון להקדיש זמן בימים הקרובים,
לחיפוש מחויבות חדשה שתשרת אותי ואת הדבר הבא שאני רוצה לגדל בחיי.

שנה טובה ומבורכת,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

כולם מכירים את הסיפור על הצב והארנב –
תחרות הריצה שבסופה ניצח הצב לקול מחיאות הכפיים של כל חיות היער.

סיפור אנדרדוג טיפוסי מרגש וחינוכי, על החשיבות שבהתמדה, בצניעות ובלא לזלזל.

אני רוצה לשתף אתכם בסיפור נוסף על הצב והארנב, שפחות מוכר ולא פחות חשוב:

נקבעה תחרות ריצה בין הצב לארנב.
הארנב, למרות שהיה בכושר מצוין, ושידע שיש לו סיכויים גבוהים לנצח, החליט להתכונן אליה ברצינות.
הוא בנה תכנית אימונים מפורטת בת מספר שבועות והתעורר כל בוקר ב 5:00 כדי להספיק לרוץ לפני העבודה.
הוא שכר את שירותיו של מאמן מיוחד, מהטובים שיש ביער, כדי ללטש את יכולת הזינוק שלו.
הוא בנה לעצמו תפריט מיוחד שסייע לו בהגעה למשקל המדויק ולמסת שריר אופטימאלית.
הוא חרש את האינטרנט וקרא המון מאמרים מהמקצוענים המובילים בתחום המסוים הזה.
הוא חיזק את היכולות המנטליות שלו: ריכוז, התמודדות עם קשיים ועוד.
הוא עבר על המסלול ולמד כל קטע דרך בעל פה.
הוא בדק סוגים שונים של נעלי ובגדי ריצה כדי למצוא את אלו שהכי מתאימים לו, למסלול ולתקופה הזו של השנה.
בכל התהליך הזה הארנב היה מאוד ממוקד ומכוונן.
היה חשוב לו לנצח את הצב בתחרות,
אבל יותר מכך,
היה חשוב לו לנצח בעיקר את עצמו.
להשתפר מהפעם הקודמת.
לפרוץ עוד גבול.
למצות עוד אחוז מהפוטנציאל שלו.
להתפתח.
לעשות משהו שאף אחד או רק מעטים לפניו עשו.

גם הצב לקח את כל העניין ברצינות, השקיע והתאמן במסירות רבה.

יום התחרות הגיע.
הצב והארנב התייצבו על קו הזינוק.
התרגשות רבה בקהל.
הינשוף, בעל חוש הצדק המפותח, נבחר להיות השופט.
הוא הכניס את המשרוקית לפיו, ראה שהמשתתפים מוכנים ושרק…

את מה שקרה אחרי כן, חיות היער עדיין מתקשות לעכל.
זה היה מאוד מפתיע. עד כדי הזוי.
נדרשה טכנולוגיה מתקדמת ביותר וניתוח המידע מכל מצלמות המסלול כדי להבין את זה.
הארנב היה מרוכז, מוכן וחד כפי שלא היה מעולם.
ברגע השריקה הוא נתן את זינוק חייו ועשירית שניה לאחר מכן כבר חצה את קו הסיום.
הינשוף עדיין לא סיים לשרוק את שריקת הפתיחה.
למעשה התחרות הסתיימה עוד לפני שהצב הרים את כף רגלו הימנית לתחילת הצעד הראשון.

הארנב חזר אחורה בריצה קלה ולחץ את ידי הצב בכבוד ובענווה.
הוא חייך לצדדים והודה לכל המברכים.
ובתוך תוכו… הוא חגג בגדול את הניצחון.
לא את הניצחון על הצב אלא את הניצחון על עצמו.
באושר, בשמחה ובסיפוק אדיר.
יש אומרים שאפילו זלגה דמעה זעירה של התרגשות מעינו השמאלית.

**
את "הסיפור האמיתי על הצב והארנב" כתבתי לפני כשמונה שנים, במסגרת סדרת "עשרים המסרים" שיצרתי.

סדרת "עשרים המסרים" יצאה לדרך כאתגר אישי, עשרה ימים לפני ראש השנה תשע"ד,
שבו לקחתי על עצמי לפרסם בכל יום עד ערב יום כיפור,
מסר אישי קצר בנושא מסוים שמרתק, מעסיק וממלא אותי.

בסה"כ 20 מסרים בנושאים שונים כגון: ערך, צמיחה, נתינה, הקשבה, אומץ, אהבה והכרת תודה.

לקחתי את ההתחייבות הזו על עצמי בלי לחשוב יותר מדי ופשוט קפצתי למים.
היה לי כיוון כלשהו אבל לא באמת הבנתי במה זה כרוך, איך זה יתפתח ומה יעלה.
שמתי לעצמי מטרה לכתוב מסר על בסיס יומי, ובכל מסר לחדד רעיון מסוים,
להביא חלקים מעצמי ולפרגן לאדם שהשפיע/משפיע עלי רבות.

מהר מאוד זנחתי את התכנית העקרונית שהיתה לי
ופשוט כתבתי בכל יום מה שנראה לי מתאים ומדויק.
זה היה די מאתגר במיוחד לאור העובדה שהחיים לא נעצרו..
הימים הללו היו מלאים בחגים, סופי שבוע ושלל מחויבויות נוספות.
המסרים פורסמו בעמוד הפייסבוק שלי וזכו לאלפי תגובות.

הסיפור על הצב והארנב הוא חלק מהמסר ה-18 בסדרת עשרים המסרים והנושא העומד במרכזו הוא פוטנציאל.
אתם יכולים לקרוא את המסר המלא, הכולל גם שני ציטוטים מעוררי השראה, והקדשה לילדיי בקישור הבא.

אם מעניין אתכם לקבל את כל עשרים המסרים,
לקרוא סיפורים וציטוטים מרגשים ומעוררי השראה,
ולהכיר אנשים יוצאי דופן שהשפיעו ועדיין משפיעים על חיי,
אתם מוזמנים להצטרף לסדרת 20 המסרים, לעקוב, להגיב ולשתף.

המסרים נשלחים אחת לשבוע, במשך עשרים שבועות.
המסר הראשון יישלח אליכם מייד עם ההרשמה.

**
נקודה מעניינת בפרספקטיבה של זמן:

כשהתחייבתי בפני עצמי לכתוב עשרים מסרים בעשרים ימים,
לא הייתי בטוח שאעמוד בזה.
זה עורר בי גם התרגשות והתלהבות וגם לחץ וחשש.

שנה לאחר מכן, בראש השנה תשע"ה (2015),
לקחתי על עצמי את האתגר של כתיבה יומית במשך שנה שלמה.
למרות שההבדל בין עשרים ימים לבין 365 ימים הוא עצום,
האתגרים הרגישו מורכבים, מרגשים ומלחיצים באותה מידה.

למעשה, הכתיבה היומית השנתית שלי התאפשרה בזכות "עשרים המסרים" בשנה שלפני כן,
והיא לא היתה מתרחשת אלמלא "קפצתי למים" עם עשרים המסרים.

אנחנו סוללים את הדרך שלנו צעד אחר צעד, אתגר אחר אתגר,
בקפיצות שמתאימות להתפתחות שאנו עוברים כשאנו מעזים לרדת למגרש ולשחק,
ושיכולות להיראות למתבונן מהצד כלא לינאריות או לא הדרגתיות.

האדם שאנחנו היום, אינו האדם שהיינו לפני מספר שנים.

התפתחנו להיות מי שאנו כיום,
בזכות הדרך שעברנו, ההחלטות שקיבלנו,
והמחויבויות שלקחנו על עצמנו.

ראש השנה מתקרב:
איך בא לכם לשחק..?
למה אתם רוצים (מתרגשים וחוששים) להתחייב..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר