מחשבה ממונטנגרו

את המסר השבוע אני כותב ממונטנגרו הנפלאה, במהלך טיול של מספר ימים עם בני רועי.
השעה כרגע היא קרוב לאחת אחר חצות בלילה שבין חמישי לשישי.
מחר (יום שישי) מתוכנן לנו יום עמוס שיתחיל מוקדם בבוקר ויסתיים מאוחר בלילה.

אני בוחר לכתוב גם השבוע ולשלוח את המסר לפני כניסת השבת, למרות שאני לא חייב.
אין שום בעיה בלקחת הפסקה, זה אפילו חשוב.
ועדיין, מתחשק לי לכתוב…

הטעינה בסוללת המחשב שממנו אני כותב כרגע נמוכה ותסתיים בעוד כחצי שעה (אולי פחות) ואין לי מטען.
המשמעות היא שמה שלא אצליח לכתוב בדקות הקרובות כבר לא יישלח השבוע.

יש בזה משהו קצת מלחיץ… ועם זאת גם מקדם…
דדליינים עוזרים לנו לסיים דברים.
מגבלה, כמו מגבלת זמן בסוללה, יכולה לחדד אותנו.

משהו חזק שמהדהד בי כרגע:

השעות הראשונות במונטנגרו היו ואוו.
הטבע כאן חזק ועוצמתי.
מדהים לראות את כל הירוק הזה, את ההרים, הנהרות, הקניונים והאגמים.
היום הראשון היה מופלא והתחשק לי רק לשאוף את כל היופי הזה פנימה עוד ועוד.
נסיעה של שלוש-ארבע שעות עברה כמו כלום ונהניתי מכל קילומטר.
היום השני עדיין היה מדהים ומרומם נפש.
ביום השלישי זו כבר היתה התחלה של שגרה.
ביום הרביעי החלטנו לוותר על אגם יפהפה כי כמה כאלו אפשר לראות.

המהירות שבה אנו מסתגלים לדברים תמיד מפתיעה אותי, גם אלו שיותר נעימים לנו וגם אלו שיותר מאתגרים אותנו.

כמה מהר אנו מתרגלים לדברים טובים שנכנסים לחיינו ומתחילים לקבל אותם כמובן מאליו?
כמה מהר מצב לא רצוי (כמו מחלה או פיטורים), הופך להיות חלק מהמציאות יומיומית שלנו מרגע שהוא נכנס לחיינו?

האם יש דרך להאט את "קצב ההתרגלות" באותם מצבים רצויים כך שנוכל להמשיך להתרגש, להעריך ולהתלהב,
כדי שלא נפסיק לראות בעיניים רעננות ולחוות כמו בהתחלה?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

על מנהיגות, אחריות וצלילה בקישון

השבוע צפיתי בסרטון יוטיוב קצר שצולם במהלך כנס בנושא הצלילה בנחל הקישון המזוהם:
עשר דקות שבהן עמי איילון, מפקד חיל הים לשעבר, מתייחס לפרשה הטראגית והחשובה הזו.

בדבריו של עמי איילון יש התייחסות לשלושה אנשים מרכזיים, כל אחד מהם מנהיג אמיץ ובעל השפעה אדירה:

א. עמי איילון – שבין היתר היה מפקד חיל הים ושיחסו לנושא הקישון השתנה עם השנים.
ב. השופט מאיר שמגר – שעמד בראש הועדה והשפיע רבות על התפתחות הפרשה והשיח הציבורי.
ג. יובל תמיר – לוחם השייטת, שהוביל באומץ ובנחישות תוך כדי התמודדות עם מחלתו, את המאבק להכרה בנפגעי הקישון ובמשפחותיהם.

מספר ציטוטים מתוך הקטע:

"לקינו בעיוורון צבאי."

"היינו ממוקדי מטרה יותר מדי, ולא הבנו, כפי שאנו מבינים כיום, את מושג האחריות ואת מושג הפיקוד."

"התנהלנו בלי להבחין בין עיקר לטפל."

עפ"י עמי איילון אלו מילותיו של השופט שמגר בשפה פשוטה:

"אל תבלבלו לי את המוח עם תיאוריות מדעיות. אני יודע כמוכם שהמדע לא יודע הכול.
עד שתוכיחו את הקשר הישיר בין סיבה למסובב עוד רבים יכולים למות.
אל תנסו לנסח את הבעיה בצורה משפטית משום שעד שהמחוקק יחוקק את החוק יכולים לעבור עוד הרבה מאוד שנים."

באופן אישי היה לי מרתק להקשיב לעשר הדקות הללו.
הן עוררו בי מחשבות רבות בנושא מנהיגות, אחריות אישית ומערכתית, שינוי והשפעה, בעולם מורכב ורווי אינטרסים. 
מילותיו של השופט שמגר כפי שהן מוזכרות על ידי עמי איילון מרגשות במיוחד באנושיות ובחדות שלהן.

המלצה חמה: פנו לעצמכם עשר דקות וצפו בקטע החשוב הזה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אפשר לנצח

תהיה בן אדם.
תהיה הגון.
אני אוהבת אותך.
אני מאמינה בך.
חשוב לעשות טוב בעולם.

איך זה לגדול בבית שבו אלו המילים שאתה שומע מאימך?
איך אתה מתפתח כאדם כשזה המסר והדוגמא האישית שאתה מקבל מהוריך?

**

הבוקר התחלתי לקרוא את ספרו של מיכאל ביטון – "אפשר לנצח את הסוציו-אקונומי".
מיכאל ביטון הוא חבר כנסת מטעם מפלגת כחול לבן ובעבר כיהן במשך כשמונה שנים כראש מועצת ירוחם.
שמעתי על מיכאל ועל תרומתו העצומה לירוחם מספר פעמים בעבר, אך אף פעם לא התעמקתי בו ובסיפור שלו.

למרות שאנחנו בני גיל דומה, הסיפור של מיכאל שונה מאוד מהסיפור שלי:
הוריו יוצאי מרוקו, הוריי יוצאי רומניה.
הוא גדל בירוחם, אני גדלתי בכפר סבא.
למיכאל יש שמונה אחים ואחיות, לי יש אח אחד.
לאורך השנים מיכאל מתמקד בפעילות חברתית ופוליטית, אני עובד בעיקר במגזר העסקי.

לשמחתי, יש בינינו גם מספר דברים משותפים: גם אני שמעתי וחוויתי מהוריי מילים דומות לאלו המצוטטות למעלה ששמע מיכאל מהוריו. 

**
בשבוע שעבר קראתי את ספרה של יולי נובק – "מי את בכלל?".
יולי נובק שימשה במשך כחמש שנים כמנכ"לית עמותת "שוברים שתיקה".
בספרה היא משתפת באירועים, חוויות ומחשבות הן מתקופת פעילותה בעמותה והן מהשנים שלאחר מכן.

יש כאלו שעצם אזכור השם "שוברים שתיקה" מעורר בהם כעס גדול והתנגדות עצומה.
"הם מלכלכים על צה"ל בחו"ל" היא אחת האסוציאציות הראשונות שקופצת.
כשסיפרתי לבני משפחתי שאני קורא את הספר, התגובה הראשונה היתה: "למה?? הם בוגדים שפוגעים במדינה !"

למה באמת..?
למה לקרוא משהו שרחוק ממך, זר ואולי אפילו מנוגד למשהו שאתה מאמין בו?

כי בדרך כלל זה יותר מורכב ממה שנדמה לנו…

**
עשרות העמודים הראשונים שהספקתי לקרוא עד כה בספרו של מיכאל ביטון מרתקים ומרגשים אותי.
ספרה של יולי נובק, עורר בי הרבה מחשבות ותחושות.

הספרים הללו מהווים עבורי צוהר שבעזרתו אני נחשף למשהו שלא תמיד נגיש ביום-יום:
שילוב של מסע אישי ואנושי שונה משלי,
לצד פרספקטיבה מסוימת על המדינה ועל החברה הישראלית.
הקריאה מאפשרת לי להבין יותר לעומק מורכבות ושונות ומלמדת אותי דברים שלא הכרתי.

חשוב לזכור שהספרים הללו אף פעם אינם אובייקטיבים:
הם מתארים מציאות מסוימת (ולא את "ה-מציאות"),
נכתבים תמיד מתוך נקודת מבט סובייקטיבית,
ובדרך כלל מגיעים עם אג'נדה כזו או אחרת.

**
לפני כתיבת הפוסט הזה, עשיתי חיפוש קצר ברשת על מיכאל ביטון.
מצאתי כתבה טריה שפורסמה לאחרונה ושקיבלה מעל למאה וחמישים תגובות.
כחצי מהתגובות מפרגנות, אוהדות ותומכות, והחצי השני מלאות ביקורת והאשמות.

מתגובות וטוקבקים ברשתות החברתיות אפשר ללמוד מעט מאוד.
חבל על זמן הקריאה שלהן.

כשאדם כמו מיכאל ביטון כותב ש"אפשר לנצח את הסוציו-אקונומי", אני רוצה להקשיב לו וללמוד ממנו.

איך מיכאל, טל אוחנה ראשת המועצה הנוכחית של ירוחם, רותם ידלין יו"ר המועצה האזורית גזר ועליזה בלוך ראשת העיר בית שמש,
מצליחים לפתח את הערים והעיירות שלהם וליצור קירבה בין תושביהן?
איך הם מצליחים להתמודד עם שחיתות, אלימות, מורכבות ומוגבלות משאבים ולחולל שינוי משמעותי ומיטיב?
האם אפשר ללמוד מזה משהו גם לערים אחרות, ואולי מעבר לכך?

בשונה ממני, קורא וצופה מהצד, הם חיים את זה ועובדים בזה ביום יום…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שאלות אישיות

השבוע, כתבתי לעצמי חמש שאלות אישיות.

לשאלות יש כוח עצום כיון שהן משפיעות על החשיבה שלנו וממקדות את תשומת ליבנו.
כשהתשובה לשאלה ברורה או מיידית, השאלה מקבלת מענה ואנחנו ממשיכים הלאה.
כשלשאלה שאנו נשאלים אין תשובה מיידית, משהו בנו ממשיך לחפש תשובה.
כשהשאלה חשובה מספיק, היא ממשיכה לקנן בתוכנו ומפעילה תהליך חיפוש שחלקו לא-מודע.
משהו בנו ממשיך לסרוק ולחפש תשובות גם כשאנחנו עסוקים בדברים אחרים.

**
השאלות שכתבתי לעצמי השבוע התגבשו בתקופה האחרונה, מתוך כמיהה לאיזשהו ריענון או התחדשות.
אולי גם מתוך געגוע למשהו שחוויתי בעוצמה בעבר, ולאחרונה קצת פחות.

1. אם כסף לא היה עניין, במה הייתי משקיע את תשומת ליבי ואת אנרגיית החיים שלי?

2. מה מתחשק לי ללמוד בתקופה הקרובה?

3. למה בא לי להתמסר ובמה בא לי להתמחות בתקופה הקרובה?

4. מה חשוב לי להכניס לחיי?

5. איזה הרגל חדש אני רוצה לפתח?

בשונה ממבחן בבית הספר, אין הכרח לענות על כל השאלות.
יש ביניהן חפיפה מסוימת וכל שאלה מדגישה משהו קצת אחר הקשור לאותו נושא.
לדוגמא, "התמחות" מכוונת למהלך של לימוד לאורך זמן, אולי בעזרת מורה או חונך,
בעוד ש"הרגל" מדגיש יותר את החיבור המעשי ליום-יום. לשינויים קטנים יכולות להיות השפעות ניכרות.

**
אני אוהב את הטכניקה הזו של שאילת שאלות, כאמצעי ליצירת תנועה פנימית וחיצונית.
ניתן להשתמש בה עם עצמנו או עם אחרים.
אין בי לחץ למצוא תשובות מהירות.
אני כותב לעצמי את השאלות ומניח אותן במקום נגיש,
חוזר אליהן מדי פעם, נותן ל"מערכת" לעבוד,
ומחכה בסקרנות לראות מה עולה ואיך זה מתפתח…

אם הפוסט הזה, והשאלות הללו מעוררים בכם משהו, אשמח לשמוע מכם…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

איש יוצר

היום במהלך ריצת בוקר תהיתי למה אני הכי נמשך בתקשורת מקרבת, ממה אני נהנה ומה כ"כ מרגש אותי בזה כבר שנים:

– האם זה כל מה שאני מקבל ומרוויח "מזה" באופן אישי בסביבות חיי השונות? כבן זוג, הורה, מנהל, עובד, חבר וכו'…
– האם זו ההתרגשות בעבודה עם אנשים שנחשפים ל"זה" לראשונה? להיות שותף לרגע הגילוי, להתלהבות, לראות מה זה מעורר בהם…
– ואולי זה קשור לליווי אנשים שנמצאים "עם זה" כבר תקופת מה, לאפשר להם להעמיק, להמשיך להטמיע ולחגוג ביחד את השינוי שהם חווים בחייהם…

כפי שזה נראה כרגע שלוש הרמות מושכות וממלאות אותי באותה מידה…וזו המהות של תקשורת מקרבת בעיני:
– כלי מדהים להתפתחות אישית מתמדת.
– דרך חשיבה, צורת תקשורת וכלים מעשיים שניתנים ליישום בכל סביבות החיים ומשפיעים מיידית, בראש ובראשונה עלינו וגם על אחרים.
– גישה פשוטה ועוצמתית לחיים בעלת עומק אינסופי ואינספור הזדמנויות ללמידה ולצמיחה בכל יום.

**
חלק גדול מהאנשים המשמעותיים והמשפיעים ביותר בחיי פגשתי במקרה.
בדומה לכך, לכמה מהאירועים והשלבים המעצבים בחיי התגלגלתי בצורה לא מתוכננת לחלוטין.
עפ"י פתגם ידוע "החיים זה מה שקורה לנו כשאנו עסוקים בלתכנן תוכניות".
זה כ"כ נכון לדעתי: אשתי ואני התחלנו לצאת בגיל 16 לאחר מוות טרגי של ידידה מסרטן.
לשירות מדהים של 6 שנים בצבא התגלגלתי בצורה אקראית לאחר "טיסה" מקורס טיס ולמרות תוכניות לשרת שנים ארוכות בחיל האויר.
הקשר עם כמה מן האנשים שאני יותר אוהב ומעריך היום נוצר "במקרה" לאחר התנדבות במסגרת כלשהי, הפנייה של חבר או פגישה אקראית.

האין זה מרגש שבת זוג לחיים, הזדמנות עסקית מדהימה, ידיד חדש נפלא, ספר מעולה,
חוויה מעצימה או תובנה עמוקה נמצאים ממש מעבר לפינה במרחק ס"מ בודד או דקה מאתנו ?
הם שם !!!
האם נדע לזהות אותם כשנעבור לידם?
האם אנו שבויים בשריון המוכר, הבטוח והידוע או שאנו פתוחים מספיק לשונה, לחדש ולבלתי שגרתי?
איפה נמצאת הפינה הבאה והאם נוכל להציץ ולראות מה מסתתר מאחוריה?

**
המילים שלמעלה לא נכתבו הבוקר.
אלו פוסטים היסטוריים שכתבתי לפני מספר שנים.
ולא סתם פוסטים…
את הקטע הראשון כתבתי בדיוק, אבל בדיוק, לפני עשר שנים, בתאריך ה 1-7-12,
והוא הפוסט הראשון שכתבתי במסגרת הבלוג שלי "תקשורת מקרבת לחיים מלאים".
הקטע השני, "מה מחכה לנו מעבר לפינה?", נכתב בבוקר שלמחרת.

היום, בפרספקטיבה של עשור, אני מבין שהפוסטים הללו, היו תחילתו של מסע יצירתי רב-שנים,
שהשפיע ועדיין משפיע רבות על חיי, כנראה גם על חיי אנשים נוספים.
כשאנו בוחרים לעשות צעד ולהתקדם בכיוון מסוים, אין לנו מושג איך הדברים יתפתחו ולאן זה יוביל.
תוך זמן קצר הפך הבלוג מ"כלי תומך" לסדנאות שאני מעביר,
למשהו שעומד בפני עצמו ושהוא חלק משמעותי וחשוב בחיי, שאני משקיע בו לא מעט ומקבל ממנו המון.

**
לצד חגיגות העשור לבלוג אני חוגג השבוע סיום של פרק משמעותי נוסף:

לפני מספר ימים התקיים המפגש האחרון במסגרת תוכנית "חיים מלאים".
הרעיון לתוכנית הזו עלה בי לראשונה לפני כארבעה חודשים,
ולאחר חודש של התארגנות ובניית קבוצה יצאנו לדרך של שנים עשר מפגשים שבועיים.

אני חוגג את העובדה שבחרתי לקפוץ מייד על הרעיון ולא נתתי לו לחלוף.
יום לאחר שהרעיון עלה שלחתי פוסט לאלפי אנשים עם הזמנה לתוכנית.
כנראה שאם הייתי מחכה יומיים או שלושה, ההתלהבות שלי היתה שוככת והתוכנית לא היתה יוצאת לפועל.
להזמנה שכזו יש משמעות של מחויבות כפולה: גם לתוכנית עצמה וגם לעבודה הנדרשת בכדי להרים את התוכנית.

אני חוגג את עבודת ההכנה בחודש הראשון שכללה בניית תוכנית, דיוק תכנים, קשר עם מתעניינים ויצירת קבוצה.
בכדי שמשהו יקרה, יש להפשיל שרוולים ולעבוד בזה.
ואני חוגג בענק את שנים עשר מפגשי התוכנית: את גיבוש והכנת התכנים משבוע לשבוע,
את ההיכרות והקשר עם המשתתפים, ואת יצירת הדבר החדש והייחודי שלא עשיתי מעולם עד כה בצורה הזו.

יש לי תחושה חזקה של"דבר" הזה תהיה המשכיות. מעניין לאן זה יתפתח מכאן… 

**
המלצה חמה:

בשבועות האחרונים נחשפתי לפודקאסט "האלבומים הגדולים" של שלמה ארצי.
בכל פרק שלמה ארצי וירון שילון, הבמאי שמלווה אותו, מתמקדים באחד מהאלבומים,
ומשוחחים על השירים, על תהליך היצירה וההפקה, על השותפים לדרך, על האתגרים, החגיגות והכאבים.

מרתק ומרגש לשמוע על מערכות היחסים עם המפיקים, הנגנים ועם אמנים אחרים,
על ההתמודדות עם הצלחות וכישלונות, על הרעב והמחויבות ליצירה,
על ההתפתחות האישית והמקצועית, על מסע אנושי בפרספקטיבה של זמן.

**
אני מוצא קווי דמיון בין "האלבומים הגדולים" של שלמה ארצי, לבין חגיגות העשור של הבלוג וחגיגות הסיום של תוכנית "חיים מלאים":

– כשמסתכלים אחורה רואים איזו דרך עברנו. זה לא תמיד ברור תוך כדי תנועה.
– אנחנו תמיד עוברים את הדרך עם ולצד אנשים אחרים. אף פעם לא לבד.
– הדרך נבנית בהדרגה וללא דרכי קיצור: מפגש אחר מפגש, פוסט אחר פוסט, אלבום אחר אלבום.
– נדרשת מחויבות, התמדה והתמסרות לתהליך, שלעיתים יכול להיות תובעני, מאתגר או לא נוח.
– כשיוצאים לדרך לא באמת יודעים למה נכנסים ואיך דברים יתפתחו.
– לצד ההשפעה על אנשים אחרים, ישנה השפעה משמעותית (אולי אפילו גדולה יותר) עלינו.
– החשיבות והפרשנות שאנחנו מייחסים לאירועים מסוימים יכולה להשתנות עם הזמן.
– המסע היצירתי הוא מסע מופלא !

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הסנדק

מה סרט הקולנוע שאתם הכי אוהבים?
איזו סדרת טלויזיה אהובה עליכם במיוחד?

בדרך כלל כששואלים אותי "מה ה ___ (מאכל / ספר / שיר / …) שאתה הכי אוהב?", אני מתקשה לענות.
יש הרבה כאלו וקשה לבחור אחד ולמקם אותו מעל כולם.

במקרה של סרט קולנוע וסדרת טלויזיה יש לי תשובה די ברורה שאני מרגיש איתה בנוח.

בראש רשימת סרטי הקולנוע האהובים עלי ניצבים סדרת סרטי "הסנדק" בכיכובם של מרלון ברנדו ואל פאצ'ינו.
"בורגן" היא סדרת טלויזיה שאני ממש אוהב ושלאחרונה סיימתי לצפות בעונה הרביעית שלה – "הממשלה."

סרטי "הסנדק" מגוללים את סיפורה של משפחת קורליאונה, אחת מחמש המשפחות השולטות במאפיה הסיציליאנית של ניו יורק.
שתי דמויות מרכזיות שהסיפור מתמקד בהן, הן אב המשפחה הוא ויטו קורליאונה (מרלון ברנדו),
ובנו הצעיר מייקל קורליאונה (אל פאצ'ינו) שלימים הופך להיות אב המשפחה.

סדרת הטלויזיה הדנית "בורגן", מתמקדת בסיפורה של בירגיטה ניבורג,
פוליטיקאית כריזמטית שנבחרת במפתיע לראשת ממשלת דנמרק.

מה הופך את ה"סנדק" ואת "בורגן" למושכים ומעניינים עבורי? למה אני כל-כך אוהב לצפות בהם?

מספר נקודות שאני יכול לחשוב עליהן:

א. הדמות המרכזית הניצבת בשניהם היא כריזמטית ואנושית, מתפתחת ומשתנה עם הזמן.

ב. "הסנדק" ו"בורגן" מתארים מציאות מורכבת שאין בה חלוקה ברורה ושטוחה לרעים וטובים, לצודקים וטועים.
הדמויות המרכזיות ניצבות בפני דילמות לא פשוטות שבדרך כלל אין להן תשובה "מושלמת".
לכל בחירה יש משמעויות ומחירים.

ג. הכוונות הטובות לא תמיד מספיקות ולא בהכרח מובילות למקום מיטיב או רצוי.
לדוגמא: "הסנדק" נפתח כשמייקל הבן הצעיר הוא גיבור מלחמה מעוטר הנחוש להתרחק מעסקי הפשע המשפחתיים.
בהמשך הוא הופך לראש המשפחה ומתוך רצון לשמור על המשפחה ועל העסקים, הוא מקבל מספר החלטות קשות.

ד. השילוב של קריירה, חיי משפחה וחברות מעסיק מאוד גם את מייקל וגם את בירגיטה.
ככל שהם מתקדמים הם למדים ש"מה שרואים מכאן לא רואים משם",
ובתור אלו שעומדים בראש הארגון שלהם הם נדרשים לקבל החלטות לא פשוטות.

**
השילוב של אנושיות, מורכבות, קריירה, משפחה, מערכות יחסים, החלטות, השפעה ופעולות מרתק אותי.

בשנים האחרונות יש בי משיכה סקרנית להבנה מעמיקה של נושאים מורכבים ולהכרות עם נקודות מבט שונות.

רוב שעות עבודתי מוקדשות להבנת מורכבות ארגונית בקרב עובדים, צוותים ומנהלים,
ולהתמודדות עם קונפליקטים, דילמות וחיכוכים ברמה יומיומית.

בעולם פשוט, ברור מה כדאי לעשות, ופשוט צריך לעשות זאת.
בעולם היומיומי שאני פוגש, הדברים הרבה פחות ברורים ומוחלטים.
הדילמות אמיתיות והמורכבות גדולה. המשאבים מוגבלים והצרכים רבים.
נדירים המצבים שבהם יש הסכמה בנוגע למה צריך לעשות וכיצד כדאי להתקדם.

ככל שהעולם מורכב, אינטנסיבי ודינמי יותר, כך קשה יותר להצליח ולשגשג בו לאורך זמן.
התמקדות קצרת טווח יכולה להביא להצלחות מהירות ולנזק עתידי.
פעולה כוחנית-תחרותית חד צדדית יכולה להביא להישג מקומי ולייצר התנגדות בהמשך.

צוותים והנהלות המצליחים בעקביות לאורך שנים משלבים מספר מאפיינים חשובים:
יכולת אישית גבוהה של כל בעלי התפקידים המרכזיים, שונות, מוכנות להקשיב, אמון הדדי, אכפתיות ומחויבות לטוב משותף.

**
שניים מהאירועים הבולטים שתפסו כותרות השבוע היו התפרקות הממשלה ושביתת המורים.

האתגרים שאנו מתמודדים איתם הופכים להיות מורכבים יותר ויותר.
אין פתרונות פשוטים ומידיים. .
משבר החינוך לא ייפתר אם רק יעלו את שכר המורים וגם לא אם רק יפרקו את ארגוני המורים.
המערכת הפוליטית לא תשתנה מן הקצה על קצה כשאירוע אחד יקרה, או כשמישהו מסוים יעזוב או יצטרף.
זה יותר מורכב מזה.

הלוואי שנגיע לימים שבהם המדינה תובל על ידי קבוצת מנהיגים
המשלבים יכולת אישית גבוהה, שונות, מוכנות להקשיב, אמון הדדי, אכפתיות ומחויבות אמיתית לטוב משותף.

מאמינים שזה לא יקרה לעולם?
אני לא בטוח.
יכול להיות שזה יותר מורכב מזה..?
אולי אנחנו כבר בדרך.
אנחנו לא רואים ויודעים הכול.

השבוע 21.6 היה היום הכי ארוך בשנה.
ייקח זמן עד שנבחין בכך,
כיון שהימים עדיין ארוכים והקיץ לפנינו,
אבל המגמה כבר השתנתה.

**
קטנה לסיום:

השבוע הסתיימה שנת הלימודים בבתי הספר העל-יסודיים.
זו היתה שנה מלאה של לימודים פרונטליים, לאחר שנתיים "מופרעות".
התפללנו לזה בתחילת השנה.
קל לשכוח את זה השבוע עם כל העניינים שבכותרות,
או לקבל את זה כמובן מאליו ולהתמקד במה שעוד טעון שיפור.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

משהו קטן וטוב

לפני כשלושה חודשים קיבלתי המלצה למשחק מילים ברשת בשם "וורדעל".
המטרה במשחק היא לנחש מילה יומית בת 5 אותיות שהמחשב בוחר עבורכם.
יש 6 ניחושים לכל היותר, ולאחר כל ניחוש מתקבל משוב בסגנון "בול-פגיעה":
אילו אותיות נמצאות בדיוק במקומן, אילו נמצאות במילה אך במיקום אחר ואילו לא קיימות במילה הנוכחית.

הבוקר, לאחר שהצלחתי לנחש את המילה היומית, קיבלתי עדכון שזה היום ה-88 שאני משחק במשחק ברציפות.

מספר מחשבות בנוגע למשחק הזה ואיך הוא הפך להיות חלק מהשגרה היומית שלי:

1. החוקים פשוטים מאוד, וניתן להבין אותם בדקה.
2. הזמן הנדרש לכל משחק הוא דקות ספורות, פרק זמן שאינו תובעני או מעיק ושקל למצוא עבורו מקום.
3. המשחק מאתגר ומצריך חשיבה, המשוב המתקבל לאחר כל ניחוש הוא מיידי, ולאחר 6 ניסיונות לכל היותר ברור אם הצלחנו או נכשלנו.
4. העובדה שיש 6 ניסיונות מאפשרת לפתור חלק גדול מהמילים ולחוש סיפוק ותחושת הישג.
אם היו לדוגמא רק 4 ניחושים אני מניח שהייתי נכשל ב80% מהמקרים ואז זה היה פחות כיף.
5. למרות פשטותו, יש במשחק הזה הרבה מקום לחשיבה, לסטטיסטיקה ולאסטרטגיה:
איזו מילה כדאי לנחש בניחוש הראשון? איך כדאי להמשיך לאחר קבלת משוב?
6. עם הזמן ניתן לפתח מיומנות ואינטואיציה, כך שתחושת ההישג והסיפוק אינה רק מעצם ניחוש המילה אלא גם משיפור בכושר המשחק.
7. בכל יום ניתן לשחק פעם אחת בלבד.
ההגבלה הזו מעודדת השקעת תשומת לב גבוהה יותר בכל מילה, בכדי לא לבזבז את המשחק היומי.
8. המשחק מסייע לאמן את שריר דחיית הסיפוקים – לפעמים ממש בא לי לשחק שוב !
9. ההגבלה של מילה ביום שומרת שהמשחק לא יימאס או ימצה את עצמו,
מה שכנראה היה קורה אם מספר המשחקים היה בלתי מוגבל.

ניתן לשחק ב"וורדעל" בקישור הבא.

אם אהבתם, מומלץ לשחק גם ב-"מדויקת" – משחק זהה באתר שונה.
(ועכשיו יש לכם אפשרות לשני משחקים ביום…)

תודה להגר שהכירה לי את המשחק הזה ושתרמה ל"התמכרות" החדשה שלי 🙂

**
כשאני מסתכל על העקרונות הללו, אני מוצא פה משהו שהוא הרבה מעבר למשחק מילים נחמד:
התמודדות עם אתגר, תחושת סיפוק והישג, הקשבה למשוב, פיתוח יכולת ומיומנות לאורך זמן.

כמו-כן, נראה שיש במשחק הזה שני היבטים נוספים שמושכים אותי במיוחד:

האחד – ניתן לשחק במשחק עם חברים ובני משפחה, כתחרות או כניסיון משותף לפיצוח.
ניחוש מילים יומי יכול להיהפך לזמן איכות כיפי וקליל.

השני – יש במשחק הזה משהו "נקי" שבתקופה הנוכחית הוא די נדיר וייחודי.
יוצרי המשחק לא דוחפים לנו פרסומות ולא מנסים למשוך את תשומת לבנו או למקסם את זמן המסך שלנו.

תהנו !

**
הזמנה לסיום:

לפני כשלושה חודשים יצאתי לדרך עם תוכנית "חיים מלאים" הכוללת שנים עשר מפגשים.
התוכנית מתקרבת לסיומה ונותרו לנו שני מפגשים אחרונים.
זו אחת התוכניות הכי מרגשות ומשמעותיות שיצרתי והיא מאגדת ידע, תובנות ומחשבות ממגוון תחומים וגישות שלמדתי.
כל מפגשי התוכנית מוקלטים, וניתן לקבל (תמורת תשלום) את הקלטות ומצגות המפגשים.

בשבועות הקרובים אני רוצה לתמלל את המפגשים המוקלטים, כך שלצד ההקלטות והמצגות יהיה גם חומר כתוב שניתן לקבל.
אם את/ה מעוניינים לתמלל שלושה מפגשים או יותר (משך כל מפגש כשעה ורבע) בתמורה לקבלת גישה להקלטות ולמצגות,
ופנויים לעשות זאת בשלושת השבועות הקרובים, אנא צרו איתי קשר במייל חוזר.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

חוכמת שתי הידיים

יד ימין היא היד החזקה שלי.
כשאני כותב לעצמי "דפי בוקר", פותח מכסה של צנצנת עיקשת או מחליף נורה אני עושה זאת בעזרת ידי הימנית.
בשבוע שעבר הקדשתי זמן לטיפול בגינה וידי הימנית היא זו שגזמה במשך שעתיים ענפים ושיחים.
בעזרת ידי הימנית מילאתי לאורך השנים עשרות רבות של מחברות בהרהורים, רפלקציות ורעיונות.
ברמה מסוימת זו היד שעוזרת לי ליצור, לחשוב ולעבד.
אפשר לקרוא לה היד "העיקרית" שלי.
ידי השמאלית הרבה פחות פעילה מידי הימנית וחלוקת הנטל ביניהן אינה שוויונית.

לפני זמן מה דפקתי מסמרים על קורת עץ.
באחד הרגעים לא הייתי מרוכז, וידי הימנית שאחזה בפטיש חבטה באגודל ידי השמאלית במקום במסמר.
הכאב היה חד.
ידי השמאלית קפצה לאחור וידי הימנית בצורה אינסטינקטיבית הניחה את הפטיש וחיבקה את ידי השמאלית ברוך.

באותו רגע ידי השמאלית לא אמרה לידי הימנית: "פגעת בי ! תני לי את הפטיש, אני רוצה להחזיר לך כגמולך!"
וידי הימנית לא אמרה לידי השמאלית: "ראי איך אני מטפלת בך, את חייבת לי."
למרות ההבדלים ביניהן, ידי הימנית אינה מרגישה עליונות ולידי השמאלית אין תסביך נחיתות.

"חוכמת שתי הידיים" הוא רעיון שקראתי באחד מספריו של טיך נהאת האן המדגיש את עיקרון אי-ההבחנה (באנגלית Non-Discrimination).
מהות הרעיון היא שכולנו חלק משלם הגדול מאיתנו, מחוברים זה לזה ומשפיעים זה על זה.
למרות השונות ביניהן, ידיי הן חלק מגופי ולשתיהן יש תרומה וחלק בתפקודו התקין.
כבני אדם, בלי קשר לדעות הפוליטיות, לתרבות או ללאום שלנו, כולנו חלק מהאנושות.
כיצורים חיים, הכוללים גם צמחים ובעלים חיים, כולנו חלק מהפלנטה הזו.

**
התפיסה המנוגדת לתפיסת החיבוריות או "אי-ההבחנה" היא תפיסת "הנפרדות" שעל פיה אנחנו "הטובים-צודקים" והם "הרעים-טועים".
תפיסה זו עומדת פעמים רבות בבסיסם של קונפליקטים ומלחמות בקרב משפחות, ארגונים, תרבויות או מדינות.
מה היה קורה אם ידי השמאלית היתה מפרשת את פגיעת הפטיש בה כפגיעה מכוונת והיתה מחפשת צדק או נקמה?
איך זה היה משפיע על כל אחת מהן ועלי?
איפה עובר הגבול בין מה שהוא חלק ממני או "מהמשפחה שלי" לבין משהו שהוא מחוצה לי ומהווה איום עלי ועל מה שחשוב לי?
האם הגבול הוא הגוף שלי? קשר דם? דעות פוליטיות? שיוך ארגוני? דת? גבול מדיני?
מי קובע את הגבול הזה עבורי ועל פי מה הוא נקבע?

**
מטרת הפוסט הזה אינה לנפנף בסיסמאות חלולות או להטיף לשלום עולמי המנותק מהמציאות המורכבת שאנו חיים בה.
הלוואי והיו פתרונות מיידיים ופשוטים לאתגרים שאנו חווים.

מטרת הפוסט היא לעורר מודעות, לפתח סקרנות ולהניע אותנו להתבונן בעצמנו ובחשיבה שלנו.
אני מאמין בכל ליבי באחריות אישית ובהשפעה העצומה שיש למחשבות, אמירות ופעולות של כל אחד ואחת מאיתנו.
אם הנושא הזה מעניין אתכם, אולי תרצו לקרוא גם את "משפחה קטנה מדי" שכתבתי לפני כשנה, עם התפרצות אירועי האלימות בערים המעורבות.

**
המלצה חמה לסיום:

השבוע נחשפתי לסדרת פרקים מרתקת במסגרת הפודקאסט "מפלגת המחשבות" מבית אבי חי אשר מתמקד ברעיונות הגדולים של הפוליטיקה הישראלית.
בעונה השניה (החל מפרק #21), מתמקדים אפרת שפירא רוזנברג וד"ר מיכה גודמן בסכסוך הישראלי-פלסטיני ובתפיסות הימין והשמאל.
הפרקים מנגישים בצורה בהירה, קולחת ומאוזנת את התפיסות האידיאולוגיות, החלומות, הפחדים והתהליכים המשמעותיים הקשורים לסכסוכים הללו.
בעולם שבו אנו "מופצצים" באינספור "רעשים" המתחרים על תשומת ליבנו, לפעמים תוך ניסיון להטות אותנו לכיוונים מסוימים,
אני מוצא בפרקים הללו עניין רב, ערך עצום ותרומה משמעותית להעמקת ההבנה ותהליכי החשיבה שלי בנושא חשוב שהידע שלי בו מצומצם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

פרספקטיבה

את עמי אילון פגשתי לראשונה באוקטובר 1992, בטקס סיום המסלול שלי.
עמדתי זקוף על רחבת המסדרים גאה ונרגש, מוקף בחבריי למחזור, כשעל הטריבונות שמולנו מאות בני משפחה וחברים.
זה היה רגע לפני סיום הטקס וברקע התנגנה "התקווה". האנדרנלין בשמיים.
בעוד שניה נעיף את הכומתות באויר, נרוץ לכיוון המזח, נטפס על המנוף ונגלוש באומגה לים.

לעמי אילון, אז מפקד חיל הים, היה משהו חשוב אחרון לומר לנו למרות שהטקס הרשמי כבר נגמר:
"גם ללוחמים גיבורים ואמיצים מותר לשיר את ההמנון בקול רם ולא רק בלב" אמר בקולו העמוק והאסרטיבי.

אני זוכר את ההפתעה שחשתי לשמע הדברים הללו שנאמרו ברגע המיוחד הזה, בנוכחות כל כך הרבה אורחים.
מאז בכל פעם שאני עומד לשירת התקווה, אני נזכר בעמי אילון ובמילים הללו שלו.

בשנים שלאחר מכן, כלוחם וכקצין, זכיתי לראות את עמי אילון "בפעולה" במספר הזדמנויות, בעיקר בתחקירים לאחר או לקראת מבצעים חשובים.
בכל מפגש שהוא נכח בו היה ניתן להבחין באנושיות שלו, בכנות הישירה,
בעומק המחשבה וביכולת שלו לזקק בחדות את מה שהכי חשוב בתמונה מורכבת.
פעמים רבות הוא היה מציע פרספקטיבה שונה או נקודת מבט יצירתית למצבים שונים.

לאחר רצח רבין כיהן עמי אילון כראש השב"כ ובהמשך גם כחבר כנסת וכיו"ר אקים.
מעטים האנשים שיש להם ראייה כה רחבה ועמוקה, תשוקה בלתי פוסקת ללמידה,
וניסיון ניהולי-פיקודי כה עשיר במגוון מערכות גדולות ומורכבות.
מרתק להקשיב לו ולקבל הצצה לדרך שבה הוא רואה את הדברים.

**
השבוע זכיתי לבלות שוב עם עמי אילון כשהקשבתי להקלטה של שיחה איתו במסגרת הפודקאסט "ים ומלואו".
"אומנות המלחמה והשלום" היא שיחה מרתקת הנוגעת במגוון נושאים, סיפורים אישיים, תובנות וחוויות.

אחת הנקודות שתפסו את תשומת ליבי בראיון הנוכחי היתה האמירה שלו על "פרספקטיבת 40 השנים":
לבני ישראל נדרשו 40 שנים לצאת ממצרים ולהכנס לארץ כנען, לא משום שהדרך הפיזית היתה כה ארוכה,
אלא משום שהיה עליהם לעבור שינוי תפיסתי ותודעתי שהצריך תחלופה של שני דורות.

"אני יודע בדיוק איפה אהיה בעוד 40 שנה, כולל אפילו באיזה מיקום גיאוגרפי", אומר עמי אילון בחיוך,
"אבל לאן ילכו 2 מיליון בני האדם החיים בעזה אם ההתחממות הגלובאלית תוביל לעלייה במפלס מי הים ולהצפת ערי החוף?
האם זה מסוג הדברים שכדאי לחשוב עליהם?"

**
בסדנאות שאני מעביר אני נוגע לא אחת בנושא של "הגדרת הצלחה" ובחשיבות של הסתכלות קדימה.
בסדנת "חזון אישי הוליסטי" לדוגמא, אני מעודד את המשתתפים לקחת אחריות,
לדייק לעצמם את תמונת ההצלחה המשולבת שלהם חמש-עשר שנים מהיום, ולהתחיל לפעול בכיוון.

במציאות שבה בכל יום קורים כל כך הרבה דברים, חשיבה על עשר השנים הבאות נראית כמעט כמו נצח.
עד ש… אתה מקשיב לעמי אילון ומקבל פרספקטיבה על ארבעים שנה.

אף אחד מאתנו לא יכול לנבא איך יתפתחו ארבעים השנים הקרובות.
העולם היום שונה מאוד מכפי שהוא היה לפני ארבעים שנה וקצב השינויים רק הולך וגובר.
במונחים אנושיים, ארבעים שנה זה המון.
לפני כארבעים שנה הייתי ילד בן עשר, ובעוד כארבעים שנה אהיה בן תשעים.

במונחים של חברה, מדינה או עם, ארבעים שנים הם תקופה שכדאי וחשוב לקחת אותה בחשבון.

במציאות הנוכחית אנו מתמודדים עם שלל אתגרים מורכבים המשפיעים עלינו במגוון תחומים:
כלכלה, חינוך, ביטחון, בריאות, חברה, דמוגרפיה, תעסוקה ואקלים הם רק חלק מהנושאים הללו.

פרספקטיבת 40 השנים מעוררת ענווה ומדגישה את המורכבות והחשיבות של שינויים עמוקים וארוכי טווח.
לא לכל דבר יש פתרון פשוט או מיידי, העולם לא נחלק לשחור ולבן, טובים ורעים.
השילוב של עומק, מורכבות והסתכלות רחבה וארוכה שונה מהותית מהראייה הצרה והרדודה,
ומהעיסוק הבלתי פוסק בכותרות השעה הפרובוקטיביות או בשלל "דרמות רגעיות" בלתי נגמרות.

בדומה למסע של בני ישראל, ייתכן שבחלק מהנושאים והאתגרים אנחנו צריכים להמשיך לנוע "במדבר" ולתת למודעות להתפתח ולדורות להתחלף.
יכול מאוד להיות שדברים מסוימים שממש חשובים לנו לא יקרו בקצב שהיינו רוצים, אולי אפילו לא במשמרת שלנו.
אבל, וזה אבל חשוב: זה שאנחנו עדיין במדבר לא אומר בהכרח שאנחנו לא מתקדמים בדרך לארץ המובטחת.

הראיון עם עמי אילון נמשך שעתיים ועשרים דקות.
במונחי הקשב המוגבל שבעידן הנוכחי זה יכול להחשב ארוך מדי ולא ניתן לעיכול.
במונחים של ארבעים שנה, זה רגע קצר אחד.

ניתן לצפות בראיון עם עמי אילון ביוטיוב, או להאזין לו באפל פודקאסט ובספוטיפיי.
מומלץ מומלץ מומלץ !!!

**
בספרו "הלב הנבון" מתאר ג'ק קורנפילד תוכנית שלום מעוררת השראה שהגה א"ק אריארטנה,
מנהל בית ספר בעברו הנחשב ל"גנדהי" של סרי לנקה,
מדינה אשר במשך עשרות שנים השתוללה בה מלחמת אזרחים הרסנית.

אריארטנה סרב לתמוך במי מהצדדים הלוחמים וטען שבכדי להתמיר מצב מסוים יש להבין לעומק את הסיבות להיווצרותו.

לדבריו לקח חמש מאות שנה כדי ליצור את התנאים שגרמו להתלקחות מלחמת האזרחים ולסבל שבא בעקבותיה:
ארבע מאות שנות שלטון קולינאליסטי זר במדינה,
חמש מאות שנים של מאבק בין הינדים, מוסלמים ובודהיסטים,
וכמה מאות שנים של חוסר שוויון כלכלי.
משום כך, לדבריו, יידרשו חמש מאות שנים לשנות את התנאים האלו.

אריארטנה יצר תוכנית שלום בת חמש מאות שנים ופירט אותה:
"התוכנית נפתחת בכמה שנים של הפסקת אש, ועוד עשר שנים שבהן ייסללו כבישים וייבנו בתי ספר חדשים.
בעשרים וחמש השנים הבאות יפותחו תוכניות לימוד שעל פיהן ילמדו בני הקבוצות השונות זו את שפתו ותרבותו של זה,
ועוד חמישים שנים של פרויקטים כלכליים שנועדו לתקן את אי הצדק החברתי השורר באי כדי ליצור בו אחדות ושיתוף.
אחת לכל מאה שנים במהלך חמש מאות השנים הראשונות, יתכנסו זקני העם כדי לבחון את התקדמות התוכנית."

אריארטנה אינו מוטרד ממה שיקרה מחר בבוקר והוא אינו חושש שימות לפני שתוכניתו תוגשם במלואה.
זה יקרה בודאות.
במקום זאת הוא מתמקד בלעשות את העבודה שלו בהתמדה מדי יום ביומו:
לגייס את תושבי הכפרים במדינה, לחפור בארות, לנטוע עצים, להקים בתי ספר, לחנך דורות של ילדים,
לטפח מערכות יחסים, לבנות אמון וליצור שיתופי פעולה.

כשמותחים את החשיבה לחמש מאות שנים,
פרספקטיבת ארבעים השנים של עמי אילון מרגישה פתאום הרבה יותר קרובה ומוחשית.

באופן פרדוקסלי, יש משהו משחרר בידיעה ש"זה לא יקרה בתקופתי":
המוכנות להתמסר לכיוון ברור וארוך טווח תוך מחויבות עקבית מתמשכת,
מבלי לצפות לתוצאות קונקרטיות ומבלי לשפוט את קצב ההתקדמות,
מעורר שקט ומאפשר להתמקד, ואולי אפילו מעצים את ההנאה מהדרך.

**
האם כשחושבים במונחים של ארבעים שנה או חמש מאות שנים, יש בכלל משמעות לרגע הזה או לפעולה מסוימת אחת?
האם הרגע והפעולה לא הופכים להיות חסרי משמעות?
כשמסתכלים על התמונה הגדולה והרחבה, האם המימד האישי של האדם היחיד לא הופך להיות זניח ומאבד מחשיבותו?

בעיניי ההיפך הוא הנכון:

פרספקטיבות 40 השנים של עמי אילון ו-500 השנים של אריארטנה מחדדות שלוש נקודות מרכזיות:

האחת – החשיבות של מיקוד תשומת הלב והשקעה מתמדת בדברים חשובים ולא בזוטות,
השניה – ענווה והכרה בכך שכולנו חוליה בשרשרת, אדווה זמנית אחת מתוך רבות במסע עצום ובלתי נתפס,
והשלישית – כמיהה לחיים משמעותיים וחוויתיים, הן ברמה האישית והן כחלק ממשהו שגדול מאתנו.

תוך כדי כתיבת המילים הללו מתעוררות בי מספר שאלות:

– איך משלבים חשיבה ארוכת טווח ופרספקטיבה רחבה עם נוכחות כאן ועכשיו וחיים מהנים ומשמעותיים בהווה?

– איזו תנועה משמעותית חשוב לי באופן אישי לקדם בעולם..? אהבה? שלום? חמלה? שלווה? התפתחות?

– איך אני יכול לעשות "את זה" כבר היום עם האנשים שאני פוגש ובמקומות שאני נמצא בהם?

שבת של שלום,
חג שבועות שמח,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

3 המלצות לסיכום:

1. עמי אילון – אמנות המלחמה והשלום

2. "הלב הנבון" מאת ג'ק קורנפילד

3. סדנת "חזון אישי הוליסטי" – ניתן לרכוש את הקלטות ומצגות 4 המפגשים בעלות מוזלת. במידה ואתם מעוניינים, מוזמנים ליצור איתי קשר למייל ronny@nvc.co.il.

רגע אחד, אדם אחד, רעיון אחד

לפני כארבע-עשרה שנים חויתי אירוע משפחתי מאתגר במיוחד.
מבלי לפרט, זה היה אירוע רפואי מפתיע ומורכב עם חוסר ודאות עצום בנוגע לאיכות חיי משפחתי בהווה ובעתיד.
לאחר ההלם הראשוני, עלתה בי לפתע ידיעה פנימית חזקה שכל מה שקרה בחיי עד כה היה הכנה לרגע הזה, ושעכשיו זה הזמן להביא לידי ביטוי את כל מה שלמדתי, תרגלתי ופיתחתי לאורך השנים.
זו לא היתה מחשבה או פרספקטיבה שאימצתי לעצמי בכדי לתפקד טוב יותר, אלא תחושה חזקה של ידיעה פנימית שפתאום הופיעה.
לצד חוסר הוודאות והחששות, הידיעה שזה הרגע שלשמו נולדתי עוררה בי קבלה עמוקה של המצב והתרגשות עצומה ממה שמחכה לנו.

לשמחתי האירוע התפתח בצורה הכי מיטיבה שיכולתי לקוות לו.

שנים לאחר האירוע הזה קראתי בספר "מי מת" שנכתב על ידי סטפן לוין על רעיון ההכנה המושלמת לחיים (המבוסס על תלמוד מהמסורת החסידית), שלפיו כל אדם נולד למען מאורע מסוים שיתרחש ברגע כלשהו במהלך חייו, אך לעולם אין לדעת מהו אותו המאורע ומתי הוא יתרחש.
לכן, על האדם להיות ערני ומוכן בכל רגע ורגע לכל מה שעלול לבוא.

**
רחל נעמי רמן משתפת בספרה "ברכות סבי" בסיפור שסבה סיפר לה כשהיתה קטנה.
זוהי אחת הגרסאות של ל"ו הצדיקים שלפיה העולם מתקיים בזכות שלושים ושישה צדיקים המסוגלים להיענות לסבל שהוא חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי.
הצדיקים הללו יכולים להיות יכולים להיות חייטים או מרצים באוניברסיטה, מיליונרים או אביונים, מנהיגים רבי-עוצמה או קורבנות חלושים.
אף אחד לא יודע מי הם, ואפילו הם עצמם לא יודעים שהם חלק מל"ו הצדיקים.

המשמעות היא שבכל רגע אנחנו יכולים להיתקל באחד מל"ו הצדיקים, ואולי אפילו לחיות חיים שלמים מבלי לדעת שאנחנו אחד מהם.

איך הייתם מתייחסים לאדם שמולכם או לצדכם אם הייתם יודעים שהוא אחד מל"ו הצדיקים?
תארו לעצמכם למשל שהמלצר במסעדה, הקופאית בסופר, הנהג שחתך אתכם בכביש אתמול, חברכם לעבודה, בן/בת הזוג שלכם או אחד מילדיכם הוא אחד מל"ו הצדיקים.
כיצד זה היה משפיע על האינטראקציה שלכם איתו?

מה היה משתנה בהתייחסות שלכם לעצמכם אם הייתם יודעים שאתם אחד מל"ו הצדיקים?
האם אתם יכולים להיות בטוחים בודאות מוחלטת שאתם לא?

 (ניתן לקרוא את הסיפור המלא של רחל נעמי רמן כאן). 

**
סטפן לוין מדבר על חשיבות "הרגע האחד" שלשמו נולדנו ושאיננו יודעים מהו ומתי הוא יגיע.
רחל נעמי רמן מחדדת את החשיבות של מפגש עם "אדם כלשהו" שיכול להיות אחד מל"ו הצדיקים.

כיון שאיננו יודעים מי האדם, מה האירוע ומתי נפגוש אותם, עלינו לחיות בערנות ובקשב, לגלות סקרנות ולעשות את המיטב שלנו.

אני לא יודע האם באמת קיים רגע יחיד או אירוע מיוחד כלשהו שלשמם נולדנו.
החלק הלוגי שבי בספק אם באמת חיים בינינו שלושה תריסרים של אנשים מיוחדים שבזכותם העולם מתקיים.

אבל אולי זה לא כזה משנה.
כוחם של סיפורים הוא בהשפעתם עלינו בין אם הם נכונים ובין אם לא.

רעיון רענן לסיפור חלופי שעלה לי הבוקר הוא שאולי במהלך חיי אני צפוי לפגוש מאה אנשים או לחוות מאה רגעים מיוחדים ומשמעותיים שתהיה להם השפעה משמעותית וקריטית על חיי ועל חיי אנשים אחרים.
בדומה מה שסטפן לוין ורחל נעמי רמן מעלים, אני לא יודע מי האנשים ומה האירועים הללו.
בנוסף, אין לי מושג כמה מהאנשים הללו כבר פגשתי וכמה מהאירועים הללו כבר חוויתי בעבר, ועם כמה מהם אני צפוי להיפגש בקרוב או בעתיד.
כשאני חושב על מה שעברתי וחוויתי השבוע, יכול מאוד להיות שלפחות שלושה מהאנשים שפגשתי, הם חלק מה"מאייה" של חיי.

**
לפני מספר ימים זכיתי לשוחח עם יואב יושע במסגרת הפודקאסט שלו ושל עמותת העטלף (יוצאי שייטת 13) "ים ומלואו".
דיברנו על מגוון נושאים וביניהם אירועים משמעותיים שהשפיעו על חיי, למה חשוב לפתח מיינדסט של עצמאי גם אם אתה שכיר, תהליכי שינוי והתפתחות, כיצד להתמיד במשהו שחשוב לך, מהי גישת התקשורת המקרבת, איך לחיות חיים מלאים ועוד.

במהלך השיחה שיתפתי את יואב בתובנה שהתפתחה אצלי בשנים האחרונות והיא ש"אין לי מושג".
לדוגמא, אין לי מושג מי קורא את המילים הללו, האם זה משפיע עליו ואיך.
כשאני מעביר סדנה לכמה עשרות אנשים אני לא באמת יודע, איך כל אחד מהם יושפע ומה הדברים המשמעותיים שהוא יקח מהסדנה, אם בכלל.
לפעמים הדבר הכי משמעותי לא יהיה בהכרח משהו שאני אמרתי אלא הערה צדדית שנזרקה לחלל האויר באחת השיחות או שיחה אקראית במהלך ארוחת הצהריים של הסדנה.
רעיון אחד או שיחה אחת בסדנה יכולים להשפיע על נתיב חיים שלם, או לא.

יש משהו "באין לי מושג" שמתחבר לרעיונות של רחל נעמי רמן וסטפן לוין:
בסדנה (וגם בחיים), תפקידי אינו להעריך ולנתח את מה שקורה לכל אחד ואחד מהמשתתפים, אלא להיות נוכח, ערני וסקרן, להחזיק כוונה ולתת את המיטב שלי.

הקלטת המפגש של יואב ושלי זמינה באפל פודקאסט, ספוטיפיי וביוטיוב.
מומלץ בחום להציץ גם בשיחות הקודמות של יואב ולעקוב אחר הפרקים העתידיים.

להאזנה באפל פודקאסט  , להאזנה בספוטיפיי , לצפייה ביוטיוב.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר