מחבר: Ronny Weinberger

אם בן הזוג שלכם חושב רק על עצמו ובת הזוג שלכם כל הזמן מתלוננת,
אין לכם סבלנות לילדים שמטריפים אתכם,
אתם קורסים מעומס המטלות השוחקות שלא נגמרות
והמורה מביה"ס בטוחה שאתם עובדים אצלה,
אולי זה בכלל לא שם.
אולי זה לא קשור לבית.
בדקו בסקרנות עד כמה אתם אוהבים את העבודה שלכם.

**
אם העבודה עולה לכם על העצבים,
אתם בתחושה שלא מעריכים אתכם ואת מה שאת עושים,
יש לכם סימני שאלה לגבי התפקיד הנוכחי,
רצון לשינוי ומחשבות לגבי המשך הקריירה,
אולי זה בכלל לא שם.
אולי זה לא קשור לעבודה.
בדקו בסקרנות מה שלום המשפחה שלכם ואיך היחסים שם.

**
אם אנשים בכביש מטריפים אתכם,
העולם מרגיש שחור ואכזרי,
אתם רואים בעיות קשות בכל מקום
והתדרדרות מייאשת שרק הולכת ומקצינה,
אולי זה בכלל לא שם.
אולי זה לא קשור לעולם.
בדקו בסקרנות כמה שעות אתם ישנים בלילה.

**
כמה שעות שינה,
עבודה משמעותית,
חיבוק אוהב ופרגון מהלב,
יכולים להעלים הרבה מאוד בעיות.
אולי אפילו לשנות את העולם.

חיים מלאים. יום יום.

"אחריות"

בהשראת מצגת של ילדה בת 8.
תודה לשאול שלח שדרכו נחשפתי לזה.

1. מתחילה ב"א" – אני.
אחריות על עצמי.

2. ממשיכה ב"אח".
אחריות לבני ביתי ולמעגל הקרוב אלי.

3. עוברת ב"אחר".
אחריות למי ששונה ממני. לכל אדם באשר הוא.

4. מתקדמת ל"אחרי".
דוגמא אישית. להוביל. המעשים מדברים.

5. מתפתחת ל"אחריו".
להיות מוכנים ללכת אחרי. לשתף פעולה. להאמין גם במשהו שגדול מאיתנו.

6. המילה השלמה – "אחריות".
כל התורה. מא' ועד ת'. פשוט. חשוב.

חיים מלאים. יום יום.

אכפת לי ממך.
חשוב לי שיהיה לך טוב ושתרגיש טוב.
חשוב לי שתצליחי, שתתפתחי ושתהני מהעבודה.
זו זכותך המלאה. העבודה היא חלק חשוב מחייך. לא החלק היחיד.
אני מבין את זה, מכבד את זה ומכיר בזה.
הצרכים שלך, הצרכים שלי והצרכים של הארגון חשובים באותה מידה.

אין לי מושג איך דברים יתפתחו עם הזמן ובוודאות הם יהיו שונים מאיך שהם כרגע.
נמשיך ביחד כל עוד זה משרת את שנינו ואת הקבוצה שאנו חלק ממנה.
בקשר בינינו לא תהיה קביעות המבוססת על תואר, דרגה, תפקיד או מסמך.
בקשר בינינו הקביעות תנבע מאכפתיות, מכבוד הדדי ומערך אמיתי שנמשיך לתת ולקבל לאורך הדרך.

יש לי כוונה חזקה לקיים את החוזה הזה ומחוייבות לדיאלוג מתמשך פתוח, כן ויצירתי.
אני מקווה שנישאר ביחד הרבה שנים ושנמשיך להרוויח ממערכת היחסים הזו ביחד.
במידה ומשהו ישתנה אעשה כל שביכולתי כדי לסיים את זה בצורה מיטבית. לך ולי.
גם אז הצרכים שלך, הצרכים שלי והצרכים של הארגון יהיו חשובים באותה מידה.
החוזה הזה מחייב את שנינו. כל מה שאני מצפה מעצמי אני מצפה גם ממך.
מעבר לכך אין הרבה דברים שאני יכול להבטיח או רוצה לבקש.

מתאים לך שנתחיל לעבוד ביחד?

חיים מלאים. יום יום.

התשובה השלילית שקיבלת לתפקיד שהתמודדת עליו לפני כשנה,
פתחה לך את הדלת למפגש עם אותו אדם שאולי לא היית פוגש אחרת ושכל כך משפיע על הנתיב שלך היום.

הפסקת ההריון הכואבת והלא מתוכננת שלך לפני כמה שנים,
סללה לך את הדרך להולדת הילד שאת כל כך אוהבת ושאת לא יכולה לדמיין את חייך בלעדיו.

המשוב הקשה שקיבלת בהפתעה כשלא ציפית לו ושפגע לך באגו,
אפשר לך להבין עוד משהו חשוב על עצמך ולגדול לרמה הבאה שלך.

המשבר הגדול שאתה חווה היום בארגון שאתה מנהל
יכול להתפתח בצורה מופלאה שאינך יכול לדמיין אפילו מהמקום שאתה נמצא בו כרגע.

**
דון חואן מלמד את קרלוס קסטנדה שההבדל בין אדם מן השורה ללוחם
הוא שהלוחם רואה בכל דבר אתגר בעוד שהאדם רואה בו ברכה או קללה.
הלוחם ניחן בחוכמה לקבל כל אירוע כפי שהוא, בלי דרמה,
מבלי לדעת אילו השלכות יהיו לו ומבלי לאכוף עליו תוצאה כלשהי.
חוסר הידיעה שלו הוא האושר, השלווה ואומץ הלב הממלאים את חייו.

**
יכול להיות שכולנו לוחמים ברמה מסוימת, בטוח שכולנו בני אדם.
כשהחיים מפגישים אותנו עם משהו מאתגר או קשה, חשוב לתת מקום גם לכאב ולאבל.
לנשום ולהיות נוכח עם זה.
מעבר מהיר מדי בין נקודת מבט של "משבר" או "קללה" לבין "אתגר" או "הזדמנות"
יכול להיות לפעמים בסך הכול אסטרטגיה לבריחה, הדחקה, או חוסר התמודדות.

חיים מלאים. יום יום.

יש יותר מדרך אחת לפתור קונפליקט.
יש יותר מדרך אחת לקדם פרויקט.
יש יותר מדרך אחת להעביר סדנה.
יש יותר מדרך אחת לאהוב.
יש יותר מדרך אחת ללמוד.
יש יותר מדרך אחת ללמד.
יש יותר מדרך אחת לפתח קריירה.
יש יותר מדרך אחת לעשות עסקים.
יש יותר מדרך אחת לתת משוב.
יש יותר מדרך אחת לקבל משוב.
יש יותר מדרך אחת לגדל ילדים.
יש יותר מדרך אחת להתמודד עם קושי.
יש יותר מדרך אחת לנהל.
יש יותר מדרך אחת לגדול ולהתפתח.
יש יותר מדרך אחת לבנות.
יש יותר מדרך אחת להרוס.
יש יותר מדרך אחת להיות בקשר.
יש יותר מדרך אחת לבקש סליחה.
יש יותר מדרך אחת להגיד תודה.
יש יותר מדרך אחת לחגוג.
יש יותר מדרך אחת להתאבל.
יש יותר מדרך אחת לחיות.
יש יותר מדרך אחת למות.

**
אם אתה בטוח שיש רק דרך אחת לעשות את זה (מה ש"זה" לא יהיה), כדאי שתבדוק את עצמך…
אם את חושבת או מדברת בסימני קריאה חד משמעיים, אולי זה הזמן לכמה סימני שאלה…

חיים מלאים. יום יום.

"במסורת החסידית יש תלמוד שאומר,
שעל האדם להיות מוכן בכל רגע לכל מה שעלול לבוא.
כל אדם נולד למען מאורע מסוים שיתרחש ברגע כלשהו במהלך חייו,
אך לעולם אין לדעת מתי.
לכן, כדי להיות מוכן ברגע המבחן, יש להיות ערני תמיד.
פירוש הדבר, שיש לגלות פתיחות למצב של אי-ידיעה, לקיום כפשוטו.
אי אפשר להתחמק מהרגע, אלא לטפח פתיחות אל הלא נודע,
כדי שבכל מצב יוכל האדם להיות נוכח במלואו ולמלא את ייעודו.

סוג זה של אי-ידיעה מאפשר לנו להיות נוכחים תמיד,
כי כשאנו מתירים לעצמנו לא לדעת, אנחנו נעשים ערניים.
כמו צייד שעומד הכן ואינו יודע מה עלול לקרות.
הוא אינו יוצר התרחשות, הוא אי דומם בלב הפעילות.
הוא מרחב פתוח, שכל דבר יכול לנוע דרכו.
הוא חדל להיות שם-עצם והופך להיות פועל.
הוא הופך למהות פעולת העמידה"

~ מתוך הספר "מי מת?" מאת סטפן לוין (ההדגשות שלי).

**
מוצאי שבת, רגע לפני ששבוע חדש מתחיל.
עם כל הכבוד לתכניות שלנו,
אין לנו באמת מושג מה יקרה בימים הקרובים.
אין לנו מושג את מי ואת מה נפגוש.

הזדמנות נפלאה לתרגל: אי-ידיעה, פתיחות, סקרנות, ערנות.

חיים מלאים. יום יום.

בליל ה- 3 לנובמבר מתעורר רועי בן השנתיים וחצי במיטת הוריו ואומר:
"אמא קומי, רטוב כאן, עשיתי פיפי".
"אוף..!" אומרת אימו תוך כדי שהיא מרימה אותו.
"נכון שזה מעצבן?" שואל רועי.

**
הסיפור הזה ממחיש בצורה נפלאה בעיני מה זו אמפטיה.
אמפטיה מעשית, בזמן אמת, בחיי היום – יום.
רועי נוכח וקשוב לאמו בצורה אמפטית,
בלי לקרוא על אמפטיה בספרים, ללמוד עליה בבית הספר או לתרגל אותה בסדנאות.
הוא מצליח להיכנס לנעלי אמו ולנחש מה עובר עליה באותו רגע.
התגובה הזו שונה מהרבה תגובות אחרות שרועי היה יכול לנקוט בהן:
הצטדקות, התגוננות, הסברים, מתקפה, התכנסות, ניתוק מגע וכו'.

מהלך אמפטי אחד, אותנטי ומדויק, יכול לשנות מצבים ברגע.
במשפחה (הורים, ילדים, בני זוג),
בעבודה (עובדים, מנהלים, לקוחות, ספקים),
עם חברים, בקהילה, בחברה, בעולם.

כשאנו מנסים להיות באמפטיה עם מישהו אחר
אנו מנמיכים את להבות הקונפליקט,
מחזקים את מערכת היחסים
ויוצרים תנאים להמשכיות.
זהו משחק של כבוד, הבנה ואכפתיות בקשר הדדי
השונה מאוד מקרב של התקפות, מגננות וניתוקי מגע.

**

השבוע אעביר את הרצאתי "תקשורת מקרבת לחיים מלאים".
ההרצאה תתקיים ביום רביעי ה 9/3/16 בשעה 20:00 בתיאטרון גבעתיים.
אמפטיה תהיה שם. ולצידה נושאים, כלים, דוגמאות וסיפורים נוספים.

רוב הכרטיסים כבר נמכרו ונותרו כ-40 כרטיסים אחרונים.
כרטיסים בעלות סמלית של 20 ₪ ניתן לרכוש באתר תיאטרון גבעתיים
או טלפונית בקופת התיאטרון 03-7325340 שלוחה 2.
(שימו לב שרכישת הכרטיסים אינה מתבצעת דרכי
אלא ישירות מול תיאטרון גבעתיים באתר או טלפונית).

רוב ההרצאות והסדנאות שלי מועברות בהזמנה לקהלים סגורים של חברות וארגונים.
זוהי הזדמנות נפלאה לפגוש אותי באירוע פתוח לקהל רחב ומגוון.
אם אנחנו מחוברים "וירטאולית" (דרך המיילים) כבר זמן מה ואתם בוחרים להגיע,
אנא גשו אלי לאחר ההרצאה להציג את עצמכם.
יהיה נחמד להכיר ולומר "שלום" גם בעולם הפיזי.

שבת שלום וחיים מלאים. יום יום.

1. הסיפור של תא"ל אופק בוכריס הוא לא העסק שלך.
2. אין לך באמת מושג מה קורה ומי האנשים.
3. גם אם אתה חושב או בטוח שיש לך מושג, אין לך.
4. תפקידך אינו לשפוט, להאשים או לזכות אותו, אותה, את התקשורת, את הצבא או את העולם.
5. יש הרבה אינטרסים להרבה אנשים שתחשוב שהסיפור הזה הוא העסק שלך ושתמשיך להתעסק בו.
6. ההתעסקות בסיפור הזה לא שונה מהותית מצפייה בתכנית ריאליטי כזו או אחרת. זה אולי רק יותר צהוב ויותר מסוכן.
7. בכל רגע שאת עסוקה בעסק הזה, את לא עסוקה בעסקים שלך (המשפחה, הבריאות, הקריירה, הלימודים, הכסף, החברים, ההתפתחות, האחריות, ההשפעה שלך)
8. הרבה יותר קל ופשוט להתעסק בעסק הזה מאשר בעסקים שלך.
9. הסיפור הזה הוא טריגר חזק עבורך המייצר אצלך תגובה רגשית ומתחבר לדברים שחשובים לך.
10. הבנת הטריגר והחיבור תעזור לך לחזור להתעסק בעניינים החשובים שלך.

חיים מלאים. יום יום.

בענייני קפה, אני לא איש של אספרסו.
אני יותר בענייני הפוך חזק או קפה שחור.
מעבר לקפאין, קפה עבורי זה חגיגה, פינוק עצמי, הזדמנות לעצירה.
כשאני שותה קפה, גם כמות הנוזל, הקצף, הארומה והספל חשובים לי.
הם חלק מהעניין. חלק מהחוויה.
אספרסו נגמר לי מהר מדי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

**
במפגש אנושי, אני מעדיף את זה מזוקק.
הכי נקי שאפשר. ישירות "לווריד".
איכות חשובה לי יותר מכמות או מצורת הגשה.
סמול-טוק משעמם אותי.
טקסים, נימוסים, תארים, הצגות ומשחקים מעייפים אותי.

**
דקות בודדות של מפגש אנושי נקי "לווריד"
ממלאות אותי יותר משעה של דיבור רגיל ומקובל.
אם שנינו בעניין, בא נלך ישר למהות ונוותר על ה"מסביב".
במצב כזה, כשאני שואל "מה שלומך?" אני באמת רוצה לדעת.
כשאת שואלת "איך אתה?" בא לי לשתף כי בא לי שתראי אותי.
למשוב חד, קצר, ישיר ומלא כוונה יכולה להיות השפעה עצומה. לפעמים מיידית.
השתתפות בחגיגה או בכאב, בלי לתת עצות ובלי להיבהל, היא מתנה יקרה מאין כמותה.

**
בדומה לאספרסו, בבקשה אל תגיש לי את זה אם לא ביקשתי.
בדומה לאספרסו, כמות קטנה ומרוכזת מדי פעם תספיק.
בדומה לאספרסו, מומלץ לגשת לזה כשבאמת רוצים.
בדומה לאספרסו, האיכות עושה את כל ההבדל.
בדומה לאספרסו, אפשר להתמכר לזה.

חיים מלאים. יום יום.

כשמפליגים בים הפתוח ומביטים אל האופק,
בשלב כלשהו מתחילים להבחין במשהו זעיר שאולי נמצא שם, משהו שלא היה שם קודם.
בשלב הראשוני, כשתשומת הלב קולטת את זה, עדיין לא ברור אם זה אמיתי או דמיוני.
אם אנחנו מפסיקים לראות את זה, תשומת הלב ממשיכה למקומות אחרים.
במקרה שזה עוד שם, נוצרת בהירות שזה "אמיתי" עוד לפני שאנו מבינים מה זה.
בשלב הבא, לאחר התקרבות הדדית ותשומת לב נוספת, ניתן להבחים ביותר פרטים.
לאחר מכן, אפשר להבין מה נמצא שם מולנו ועד כמה הוא רלוונטי.
במידה והוא רלוונטי, האם הוא משרת אותנו או מאיים עלינו.
ואז, לאור זאת, חשוב לבחור האם להמשיך בנתיב המקורי או לשנות אותו.

**
השלב הכי מרתק בעיני בתהליך הזה הוא שלב "האדוות".
זהו השלב הראשוני שבו תשומת הלב מזהה משהו אחר או חדש, עצם או תנועה,
ועדיין לא ברור לנו אם הוא קיים או לא-קיים.

**
בדומה להפלגה בים, תוך כדי תנועה בנתיב החיים שלנו,
ניתן לפגוש באדוות הללו כמעט בכל יום:
שבריר של רעיון לא ברור שקשה לתאר במילים,
תחושה עדינה מאוד שמופיעה, כזו שאנו ספק חווים, ספק לא,
אדם חדש שנכנס לחיינו ופתאום אנו שמים לב אליו,
תהייה או מחשבה מזוית אחרת לגבי אדם מוכר.
האדוות יכולות להופיע בכל תחום מתחומי החיים:
מערכות יחסים, קריירה, בריאות, התפתחות אישית וכו'.

**
פוטנציאל ההשפעה של אותה אדווה ראשונית יכול להיות ענק.
גילוי וזיהוי מוקדם של איום או הזדמנות הינם בעלי ערך עצום.
קל כל-כך לא להבחין בהן.
כל-כך פשוט לראות אותן ולזלזל בהן.

**
הנה מספר שאלות מעשיות לגילוי אדוות זעירות:
– מה תופש את תשומת לבי במיוחד באירוע הזה?
– מה לא צפוי ומפתיע במה שקורה?
– איזו מחשבה או תחושה חדשה עולה בי כרגע?
– מה למדתי היום (על עצמי, על אחרים, על המצב) שלא ידעתי?

**
קשה להקשיב לאדוות או להבחין בהן. ארבע איכויות יכולות לעזור בגילוי מוקדם:
– חיפוש אקטיבי ( רצון למתוא אדוות ופעולה של הפניית תשומת לב לכך)
– סקרנות ( מה נגלה ואיפה זה יופיע?)
– ערנות ( בכל רגע זה יכול לצוץ)
– ענווה ( התמונה שלנו מוגבלת וחלקית. מה אנו לא רואים או מבינים עדיין?).

חיים מלאים. יום יום.