חודש: ספטמבר 2025

השבוע, בני ואשתי נמצאים במסע לפולין במסגרת משלחת של בית הספר.
ההתכתבויות בינינו מחזירות אותי למסע שאני עברתי לפני 15 שנה, כמילואימניק גאה במשלחת של "עדים במדים".
חלק מהסיפורים, המראות והתחושות עדיין חקוקים בי, והמסע של אשתי ובני השבוע העלו אותם והחזירו אותי לשם.

אני זוכר למשל את הפער העצום והמתעתע בין הירוק היפהפה, השליו והמטופח של טרבלינקה,
לבין הזוועות שהתחוללו שם כמה עשרות שנים לפני שהגעתי.

ויסלבה שימבורסקה מסיימת את שירה "סוף והתחלה" בכמה מילים שמצליחות לתפוס את הדיסוננס המטורף הזה:

בְּעֵשֶׂב, שֶׁכִּסָּה
אֶת הַסִּבּוֹת וְהַתּוֹצָאוֹת,
מִישֶׁהוּ חַיָּב לִשְׁכַּב לוֹ
עִם שִׁבֹּלֶת בֵּין שִׁנָּיו
וְלִבְהוֹת בָּעֲנָנִים.

**
השבוע, עם שרשרת האירועים שהתרחשו בו, הרגיש אינטנסיבי מאוד:
פיגוע בירושלים ורציחתם של שישה אזרחים, נפילתם של ארבעה חיילים בעזה,
הפצצה בקטאר וניסיון חיסול של צמרת החמאס, רציחתו הפוליטית של פעיל ימין בארה"ב.

קצב ההתרחשויות מטורף והתחושה היא שכמעט בכל רגע קורה משהו גדול,
וגם אם הוא לא מאוד גדול, הרשתות וערוצי החדשות דואגות להגדיל, להעצים ולהנכיח אותו,
עד שהן עוברות לדבר הטרי הבא.

לצערי האינטנסיביות הזאת והנוכחות הקרובה של מוות בחיינו הפכה להיות סוג של שגרה מנורמלת ולא רצויה שמקהה אותנו.
זה לא תמיד היה כך, וזה לא חייב להיות כך.

לצד החדשות הסוערות, קרו השבוע עוד הרבה דברים שחלקם קיבלו פחות כותרות וקשב תקשורתי,
בין היתר מכיוון שהם שם כל שבוע ואין בהם "חידוש ששווה כותרת":

משפחות שאיבדו את יקיריהם לפני חודשיים או שנתיים חוו עוד שבוע של כאב ושכול,
סדירניקים ומילואימניקים המשיכו בפעילות גם השבוע, לעתים תוך סיכון חיים,
חיילים פצועים בגוף ובנפש המשיכו בתהליך ההתמודדות וההחלמה הסזיפי שלהם,
48 חטופים וחטופה המשיכו גם השבוע להיות בשבי החמאס,
אנשים נוספים נרצחו השבוע במדינה שלנו על רקע פלילי או משפחתי,
בעזה ממשיכים למות ולנסות לשרוד בכל יום בני אדם רבים.

זו רשימה חלקית.

לא תשמעו ממני קריאה חד משמעית לפתרון קסם כזה או אחר.
אני לא מאמין שיש משהו כזה.
הכול באמת מאוד מורכב.

הנקודה שאני רוצה להדגיש היא זאת:
מה שבחדשות הוא רק חלק ממה שקורה,
ולא תמיד הדבר הכי חשוב.

בשונה מהרשתות החברתיות שרוצות להגביר טראפיק,
מערוצי התקשורת שרוצים להגביר רייטנינג,
ומפוליטיקאים שרוצים לקדם אג'נדות,
בחיים האמיתיים יש אנשים אמיתיים שחווים דברים אמיתיים,
ושעל רובם לא נשמע בחדשות או נקרא בעיתון.

הנה עוד כמה שורות של שימבורסקה משירה "סוף והתחלה":

זֶה אֵינֶנּוּ פוֹטוֹגֵנִי
וּמַצְרִיךְ שָׁנִים אֲרֻכּוֹת.
כָּל הַמַּצְלֵמוֹת נָסְעוּ מִכְּבָר
לְמִלְחָמָה אַחֶרֶת.

**
השבוע התחלתי הכנה למסע נוסף של עיבוד חוויות לחימה במסגרת עמותת "בשביל המחר".
אני בהתרגשות גדולה לקראת המפגשים האישיים עם כל חברי הצוות שמתוכננים לשבוע הבא.
אתמול בערב השתתפתי בפרידה מרגשת ממייסדת העמותה, האישה והאגדה, ענת סמסון יופה.
במהלך האירוע גיליתי שממש באותן שעות, כמה עשרות קילומטרים צפונה ממני,
צוות שפיקדתי עליו לפני שנים רבות ושחווה לא מעט, עובר הכנה למסע שבקרוב הוא יצא אליו.
זכיתי לעבור מסע כזה בעצמי בעבר, ובשנים האחרונות אני זוכה להנחות מסעות כאלו.
עמותת "בשביל המחר" מוציאה עשרות רבות של מסעות עיבוד ללוחמות וללוחמים בשנה.

חשוב להבין ולזכור איך הכול התחיל:
ענת, מתוך חוויה אישית קשה, והבנה עמוקה של הצורך קמה לאחר מלחמת לבנון השניה והתחילה לעשות.

בשנים הראשונות המודעות לנושא היתה נמוכה, לא היה כסף,
הרעיון עורר התנגדות בגופי הביטחון והקשיים היו מרובים.
מצוידת בלב ענק ובהמון נחישות, ענת דחפה קדימה, גייסה אנשים וכספים, נלחמה ולא ויתרה.
היום, כעבור 18 שנים, "בשביל המחר" היא מפעל חיים מוערך,
מערכת מסודרת עם עשרות מנחים ואנשי צוות מקצועיים ומדהימים,
שהשפיע ומשפיע על חייהם של עשרות אלפי לוחמים ובני משפחה.

ריפוי אינסופי שקורה בכל כך הרבה רמות ומעגלים,
התחיל בזכות אישה אמיצה אחת עם לב ענק.

**
בשיחה עם חבר קרוב השבוע, דיברנו על שחיקה, ייאוש וחוסר אונים.

התהליכים, המנגנונים, בעלי העניין והמערכות חזקים מאוד.
הקשיים עצומים, המורכבות אדירה, הסבל רב.

מה שבחדשות הוא רק חלק ממה שקורה,
ולא תמיד הדבר הכי חשוב.

בדומה לענת, לכל אחד מאיתנו יש אחריות חשובה מאוד:
להפחית סבל ולהרבות טוב,
להתמקד במה שחשוב באמת,
לתרום עכשיו למה שאנחנו רוצים לראות בעולם.

מה שאנחנו עושים משנה.

**
48 חטופים וחטופה עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

את התיאור הבא קראתי השבוע בפוסטים של הילי כוכבי ואמיר השכל:

אישה יושבת בחדר, סביבה יושבים 30 א.נשים נוספים, הם מקשיבים יחד להרצאה.
לפתע האישה מבחינה בעשן סמיך הנכנס לתוך החדר ומאיים למלא את החלל כולו.
היא מסתכלת סביבה, יתר האנשים ממשיכים להקשיב בקשב רב להרצאה, כאילו לא הבחינו בעשן.
היא מרגישה אי נוחות, אך ממשיכה לשבת במקומה.
בעוד דקות ספורות העשן ימלא את החדר כולו, וכולם יחנקו.

מה שהאישה לא יודעת – זה שהיא נמצאת בסיטואציה מחקרית, ושכל יתר 30 הא.נשים,
שנראים בדיוק כמוה, הם למעשה שחקנים שהונחו להמשיך להתנהג כרגיל, ולהתעלם מן העשן.

לוּ האישה היתה יושבת בחדר לבדה –
היא היתה קמה ממקומה לנוכח העשן, מחפשת מהיכן הוא מגיע, או יוצאת מהחדר במרוצה, ומצילה את חייה.

**
תיאור זה לקוח ממחקרי "העומדים מהצד" (Bystanders) בפסיכולוגיה החברתית.
אפקט "העומד מהצד" הוא תופעה שבה נטייתם של אנשים להתערב ולעזור במצבי חירום או עוול פוחתת ככל שיש עדים לנעשה.
כלומר, ככל שכמות האנשים הנוכחים באירוע גדולה יותר,
כל אחד מהם מרגיש פחות אחראי לפעול, מתוך תחושת "פיזור אחריות".

דוגמה נוספת לתופעה הזו מניסוי "העזרה לנפגע":
נבדקים שמעו (באמצעות אינטרקום) מישהו שנכנס להתקף אפילפטי.
כשהנבדק האמין שהוא האדם היחיד ששומע את הקריאה – כ־85% מהם מיהרו להתערב ולעזור תוך זמן קצר.
כשהנבדק ידע ששני אנשים שומעים את הקריאה – שיעור ההתערבות ירד משמעותית.
כשהנבדק ראה שחמישה אנשים או יותר שומעים – רק כ־30% התערבו, והזמן עד להתערבות התארך מאוד.

**
מחקרים מלמדים ש"העומדים מהצד" במצבי חרום ועוול, סובלים פעמים רבות מ"בורות חברתית":
כשאנו באי-נוחות כלשהי ומתלבטים האם לפעול או לא,
אנו בוחנים את האנשים סביבנו ובודקים מה הם עושים ועד כמה הם אקטיביים או פסיביים.
כשאנו מזהים שאנשים בסביבתנו לא נעים לפעולה, אנו מניחים שהמצב כנראה לא כזה גרוע או דחוף.
גם כשההערכה שלנו שגויה, השפעתה מדבקת ומסוכנת:
היא מרדימה אותנו, מאפשרת לנו להצדיק את הפסיביות שלנו, ולחיות יותר בשלום עם חוסר התגובה שלנו.

**
בסוף שנות השישים של המאה הקודמת, בתקופה שבה בוצעו מחקרי "העומדים מהצד",
נשא מרטין לותר קינג ג'וניור נאום שהתמקד בנושא זכויות האזרח ואמר את המילים הבאות:

"בסופו של דבר, נזכור לא את דברי אויבינו, אלא את שתיקת חברינו".

קינג התייחס לשתיקת המתונים הלבנים שתמכו רעיונית בתנועה לזכויות האזרח, אך נמנעו מלתמוך בה בפועל, במעשים.
הוא ציין ששתיקה זו אפשרה להמשיך את הגזענות, האפליה, הדיכוי והאלימות כלפי אפרו־אמריקאים.

תופעת "העומדים מהצד" היא אחת השאלות המרכזיות בחקר השואה:
איך ייתכן שכל כך הרבה אנשים "רגילים" או "נורמטיביים" לא נקטו בפעולות לעצירת הזוועות?
לא הביעו עמדה ברורה ולא השמיעו קול ברור של התנגדות?

**
בשנים האחרונות הנושא הזה מעסיק אותי מאוד, בשני היבטים מרכזיים:

בהיבט האישי, אני מבין שאינני מחוסן מהתופעה הזו, שגם אני עומד מהצד במצבים מסוימים.

זה מעודד אותי לבדוק:
איפה אני באופן אישי עומד מהצד? מדוע?
האם אני רוצה להתחיל לפעול ומה יכולה להיות פעולה מיטיבה?

בהיבט החברתי-לאומי, אם זו תופעה חברתית מוכרת והעומדים מהצד הם רוב בעלי השפעה עצומה:
איך אפשר "להעיר" עוד "עומדים מהצד", להגביר את תחושת הדחיפות ולהניע אותם לפעולה חשובה?

**
הדעות בנוגע למחאות ולתמיכה במשפחות החטופים בתקופה הזאת יכולות להיות שונות.
כך גם הקריאות להפסקת הלחימה או לכיבוש עזה.
לאף אחד אין מנדט על האמת או על מה שנכון וחשוב. 

אחד הדברים שאני גאה בהם, הוא שלרבים מקוראיי יש דעות שונות משלי, ועדיין יש בינינו הערכה הדדית וכבוד.

באופן אישי אני מאמין שיש חשיבות עליונה ודחיפות גבוהה להחזרת החטופים, ושלפעולות שלנו יש השפעה.

אני רוצה לסיים את הפוסט הזה בבקשה:

אם אתם תומכים רעיונית במשפחות החטופים, בבקשה תרגמו את זה גם לפעולה.
אל תעמדו מהצד.
זה ממש ממש חשוב, ובתקופה הזאת זה קריטי.

ניתן להביע תמיכה בצורות שונות ולמצוא את הקו שמתאים לכם,
אבל חשוב שזה יהיה גם בעולם האמיתי ומחוץ לסלון ביתכם. 

כשאתם נעים לפעולה, אתם משפיעים על עצמכם ומשפיעים על אחרים.

(אל תתעסקו בחישובים או בהערכות של מה זה כבר משנה. פשוט עשו.)

בשנים האחרונות אני פעיל מאוד בעצרות התמיכה ובמחאות,
תמיד תמיד תוך שמירה על החוק והימנעות מאלימות.

במוצ"ש האחרונה הייתי בכיכר החטופים,
בשלישי בערב במפגן תמיכה תחת ביתה של היועמש"ית,
וברביעי, לאחר יום עבודה בחיפה, נסעתי למפגן תמיכה במשפחות החטופות בירושלים.

כשם שיש "הדבקה חברתית" לפסיביות, לייאוש או להדחקה,
כך ישנה גם הדבקה לאקטיביות, לתחושת דחיפות ולתקווה.

אם אתם רוצים לעשות משהו, ולא בטוחים איפה או מה,
מוזמנים לכתוב לי ואנסה לעזור ולהכווין.

**
48 חטופים וחטופה עדיין בעזה, כבר 700 ימים.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר