סוחרי הספק

בשנת 2010 יצא בארה"ב ספר בשם "סוחרי הספק" (Merchants of Doubt) שנכתב על ידי נעמי אורסקס ואריק קונווי.
הספר מתאר כיצד תאגידים וגורמים פוליטיים ניהלו לאורך עשורים קמפיינים מתוחכמים שנועדו לזרוע בלבול בציבור, ולהציג נושאים שאינם שנויים במחלוקת כשנויים במחלוקת.

בספר מוצגים מקרים קלאסיים, כמו למשל תעשיית הטבק שטענה במשך עשרות שנים שלא הוכח קשר ישיר בין עישון לסרטן, או חברות נפט שטענו שלא הוכח קשר בין פליטת גזי חממה לבין התחממות כדור הארץ.

מטרתם של סוחרי הספק אינה לשכנע שעמדתם צודקת ונכונה, אלא לזרוע מספיק ספק כדי לגרום לאנשים להאמין ש"הנושא עדיין שנוי במחלוקת" או ש"אין באמת מספיק הוכחות".
הספק שנזרע תורם לתחושת חוסר ודאות ובלבול, ובכך משרת גורמים בעלי עניין בצורות שונות, כגון: עיכוב בקבלת החלטות, דחיית צעדים רגולטוריים, הפחתת לחץ ציבורי והגנה על אינטרסים כלכליים או פוליטיים.

בעידן הרשתות החברתיות כוחם של סוחרי הספק והשפעתם על הציבור הולכת ועולה.
הם מנהלים קרבות תודעתיים ועושים שימוש בטקטיקות שונות, נפוצות ויעילות מאוד.
הנה כמה מהן לדוגמה:

1. זריעת ספק (Seeding doubt)

  • הדגשת חוסר ודאות קטן כאילו הוא מערער על כל התמונה.
  • דוגמה: "לא כל המדענים מסכימים" – יוצרת תחושה שהנושא עדיין לא מוכרע.

2. הצפת מידע (Flooding)

  • הפצצה בעובדות סותרות, נתונים חצויים או טענות רבות.
  • המטרה: לגרום לעייפות ובלבול בציבור – אנשים מוותרים על ניסיון להבין.

3. הצגת סימטריה מדומה (False balance)

  • מסגור שתי עמדות כאילו הן שוות ערך, גם אם אחת נתמכת בקונצנזוס מדעי רחב והשנייה היא שולית או אינטרסנטית.
  • באולפן התקשורת זה נראה "מאוזן" (שתי דעות מנוגדות) גם אם היחס הוא 98:2

4. שימוש במומחים מטעם

  • גיוס "מדענים", "אנליסטים" או "מומחים" שמקבלים מימון מגופים בעלי עניין.
  • המטרה: ליצור תחושה של מחלוקת מקצועית.

5. הסחת אשמה (Deflection)

  • העברת הדיון מהבעיה המרכזית לנושא צדדי.
  • למשל: במקום לדבר על נזקי סוכר, להאשים את הציבור בחוסר פעילות גופנית.

6. מניפולציות רגשיות ותודעתיות

  • שימוש בסיפורים קיצוניים נקודתיים או דוגמאות יוצאות דופן כדי לערער על הכלל.
  • דוגמה: תמונה או עדות מזויפת אחת בנושא מסוים תעלה ספק בנוגע לכל התמונות והעדויות מאותו נושא.

**
כדי להתמודד עם תופעת "סוחרי הספק", חשוב לפתח חשיבה ביקורתית ועצמאית:
לצרוך מידע ממקורות מהימנים ומקצועיים,
להצליב מקורות,
לשאול מי מרוויח מהפצת הספק,
ולהבחין בין עובדות שניתנות לאימות לבין פרשנויות רגשיות או מגמתיות.

הבנה שהספק עצמו יכול להיות כלי תעמולתי מכוון,
וזיהוי מניפולציות ההשפעה השונות שמפעילים עלינו (סימטריה מדומה, הצפת מידע, מומחים מטעם ועוד),
הם צעדים חשובים להפחתת ההשפעה המגמתית ולפיתוח החשיבה העצמאית.

**
יש משהו "טריקי" עם הספק הזה:

במצבים מסוימים הטלת ספק היא תנועה חשובה שמנטרלת "חשיבת עדר" או קיבעון מחשבתי,
ובמצבים אחרים זריעת ספק עלולה להיות מזיקה ולפגוע בתהליכים חשובים של קבלת החלטות וביצוע פעולות.

לעתים הספק הוא משהו בריא שמתעורר בנו,
ולעתים הוא משהו מגמתי ומכוון שהוטמע בנו.

איך מבחינים בין שני המצבים הללו?

עצם המודעות לכך שתופעת "סוחרי הספק" קיימת, ההכרות עם טכניקות ההשפעה שלה, 
ושאילת השאלות "מאיפה הספק הזה מגיע? האם הוא בריא או מזיק?",
עושים חלק גדול מהעבודה.

**
48 חטופים וחטופה עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בבקשה קראו לי בשמותיי האמיתיים

לפני שנים קראתי את השיר "בבקשה, קראו לי בשמותי האמיתיים" שנכתב על ידי טיך נהאת האן, נזיר הזן ופעיל השלום הוויטנאמי.
אני מאמין שהשיר היווה סוג של זרע מחשבתי-תפיסתי משמעותי עבורי,
שבין היתר הוביל לתובנות שהלכו והתגבשו, לחמלה ולהבנת האחר שהלכה והעמיקה.

הנה חלק מהשיר, בתרגומה של ענת צחור:

ניתן לקרוא את השיר המלא באתר של ענת בקישור הבא.

**
כשקראתי את השיר הזה לראשונה לפני שנים, מצאתי אותו מעורר השראה ומאתגר.

ההשראה מגיעה מההסתכלות הלא שיפוטית ובעלת האמפתיה העמוקה לאנשים וליצורים החיים סביבנו.
השיר גרם לי לחשוב שאנחנו כנראה מחוברים יותר מכפי שנראה לנו,
ושבתנאים ובנסיבות אחרים, אם היינו ב"נעליהם" של אלו שאנו מביטים בהם,
סביר מאוד להניח שהיינו מתנהגים כמוהם.

טיך נהאת האן מתחיל בתיאורים מעולם הטבע שקל יותר להתחבר אליהם ושמעוררים פחות התנגדות,
וממשיך משם לזוגות של תיאורים אנושיים שלרוב נחווים אצלנו כקורבן ותוקף,
ושלרוב מעוררים בנו הרבה עצב, כעס וכאב:
הילד הרעב באוגנדה וסוחר הנשק ש"מתדלק" את המלחמה שם,
ילדה קטנה הנאנסת על ידי שודד ים ומתאבדת, ושודד הים שאנס אותה,
פוליטיקאי מושחת ורב-עוצמה במדינה כלשהי, ואזרח שנכלא וגוסס במחנות העבודה באותה מדינה.

האתגר מתבטא בקושי שלנו להבין אנשים המייצגים עבורנו רוע ותוקפנות: סוחרי נשק, שודדי ים אנסים ופוליטיקאים מושתתים.
ברובנו תתעורר באופן טבעי התנגדות עזה להבין את הרע התוקפני והמושחת שפוגע באנשים,
שכן ברמה מסוימת הבנה היא נתינת לגיטמציה למעשים הבלתי נסבלים שלו.

אבל טיך נהאת האן לא עוצר כאן, הוא לוקח את זה עוד צעד אחד קדימה:
זה מעבר ללהבין את האחר, זה להבין שבנסיבות ובתנאים שונים, אנחנו היינו האחר.
זו נקודה שקשה לתפוס אותה, או להתחבר אליה.

**
בספרו "אמנות החיים" טיך נהאת האן מרחיב על דוגמת הפיראט והילדה, ומאפשר לנו להבין אותו קצת יותר:

**
לעיתים, במהלך סדנאות כשאני משתף בדוגמה הזאת,
לחלק מהמשתתפים קשה להתחבר אליה והיא "מקפיצה" את החדר.
מבחינתם, אונס ורצח הם קווים אדומים שאסור להבין או לקבל.
חלקם מאמינים שעצם הניסיון להבין, נותן לגיטימציה לפעולות דומות.

יש הבדל עצום בין להבין, לבין להסכים או לקבל.
אני יכול להבין (או לנסות להבין) אדם כלשהו, וגם לא להסכים עם דרכו או לפעול להפסקת מעשיו.
במקרה כזה המוטיבציה שלי תהיה להגן על עצמי, ואולי גם עליו, ולא להעניש, "לחנך" או לנקום.
כשאנו פועלים מתוך הבנה וחמלה, אנו מנסים לתת מענה לצרכים החשובים שלנו וגם של אחרים.
כשאנו פועלים מתוך כעס ושנאה, אנו מנסים לפגוע באלו שאנו מזהים כאויבים שאחראים לסבלנו.

**
כשכתבתי על הנושא הזה בעבר, זה היה לפני המלחמה הנוכחית,
ולפני השנים האינטנסיביות והסוערות שחווינו מאז הקורונה.

התחברתי מאוד לרעיון המרכזי של השיר, אבל הדוגמאות הקשות היו קצת "רחוקות":
רעב ומלחמות באוגנדה, פיראטים, אונס וחטיפות ילדים במזרח, משטרים מושחתים ומאסרים פוליטיים.

השבוע, השיר הזה קפץ לי שוב, והפעם עם חיבורים למה שמרגיש הרבה יותר קרוב ומוחשי עבורי עכשיו.

בדופק מואץ ניסיתי לשכתב חלק מהתיאורים וליצור לעצמי את הגירסה הנוכחית שלי לשיר.

"בבקשה, קראו לי בשמותי האמיתיים", רשימה חלקית:

אני החטוף במנהרות, אני בת הזוג ואם החטוף שמחכה לשובו, אני החוטף במנהרות.
אני לוחם צהל ואני החמאסניק שנלחמים בשדה הקרב עכשיו.
אני ההורה המודאג שלא ישן ומחכה לבנו ואני ההורה השכול שכבר לא יראה את בנו.
אני ההורה שלא יכול להאכיל את ילדו ולגונן עליו ואני הילד הרעב שאין לו בית.
אני הלוחם או האזרח שנפצע בגוף ובנפש ואני המטפל שמנסה לעשות כמיטב יכולתי עם ובלי ציוד.
אני האזרח הקטן. אני הפוליטיקאי. אני הקצין הבכיר.
אני השופט. אני הנאשם.

**
אני מאמין שהשילוב של שתי התובנות הבאות השפיע ומשפיע מאוד על חיי:

"בנסיבות ובתנאים שונים אנחנו היינו האחר" + "אם הייתי במקומך, הייתי פועל בדיוק כמוך."

עם השנים פיתחתי לעצמי תהליך חשיבתי בן 5 שלבים שמסייע לי להחזיק את המורכבות הזאת גם במצבים אינטנסיביים ומקפיצים במיוחד:

1. אם הייתי במקומך הייתי נוהג בדיוק כמוך.
2. המקום שלי שונה מהמקום שלך עכשיו. אני לא במקומך.
3. הצרכים שלי והצרכים שלך חשובים באותה מידה.
4. אני יכול לקבל אותך כאדם, להבין את ההתנהלות שלך, וגם לא לקבל את פעולותיך.
5. מתוך המקום הזה אני פועל עכשיו.

קצת יותר ענווה, חמלה, לקיחת אחריות והחזקת מורכבות ממש חשובים בתקופה הזאת.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

סוף, התחלה ודברים מהשבוע

השבוע, בני ואשתי נמצאים במסע לפולין במסגרת משלחת של בית הספר.
ההתכתבויות בינינו מחזירות אותי למסע שאני עברתי לפני 15 שנה, כמילואימניק גאה במשלחת של "עדים במדים".
חלק מהסיפורים, המראות והתחושות עדיין חקוקים בי, והמסע של אשתי ובני השבוע העלו אותם והחזירו אותי לשם.

אני זוכר למשל את הפער העצום והמתעתע בין הירוק היפהפה, השליו והמטופח של טרבלינקה,
לבין הזוועות שהתחוללו שם כמה עשרות שנים לפני שהגעתי.

ויסלבה שימבורסקה מסיימת את שירה "סוף והתחלה" בכמה מילים שמצליחות לתפוס את הדיסוננס המטורף הזה:

**
השבוע, עם שרשרת האירועים שהתרחשו בו, הרגיש אינטנסיבי מאוד:
פיגוע בירושלים ורציחתם של שישה אזרחים, נפילתם של ארבעה חיילים בעזה,
הפצצה בקטאר וניסיון חיסול של צמרת החמאס, רציחתו הפוליטית של פעיל ימין בארה"ב.

קצב ההתרחשויות מטורף והתחושה היא שכמעט בכל רגע קורה משהו גדול,
וגם אם הוא לא מאוד גדול, הרשתות וערוצי החדשות דואגות להגדיל, להעצים ולהנכיח אותו,
עד שהן עוברות לדבר הטרי הבא.

לצערי האינטנסיביות הזאת והנוכחות הקרובה של מוות בחיינו הפכה להיות סוג של שגרה מנורמלת ולא רצויה שמקהה אותנו.
זה לא תמיד היה כך, וזה לא חייב להיות כך.

לצד החדשות הסוערות, קרו השבוע עוד הרבה דברים שחלקם קיבלו פחות כותרות וקשב תקשורתי,
בין היתר מכיוון שהם שם כל שבוע ואין בהם "חידוש ששווה כותרת":

משפחות שאיבדו את יקיריהם לפני חודשיים או שנתיים חוו עוד שבוע של כאב ושכול,
סדירניקים ומילואימניקים המשיכו בפעילות גם השבוע, לעתים תוך סיכון חיים,
חיילים פצועים בגוף ובנפש המשיכו בתהליך ההתמודדות וההחלמה הסזיפי שלהם,
48 חטופים וחטופה המשיכו גם השבוע להיות בשבי החמאס,
אנשים נוספים נרצחו השבוע במדינה שלנו על רקע פלילי או משפחתי,
בעזה ממשיכים למות ולנסות לשרוד בכל יום בני אדם רבים.

זו רשימה חלקית.

לא תשמעו ממני קריאה חד משמעית לפתרון קסם כזה או אחר.
אני לא מאמין שיש משהו כזה.
הכול באמת מאוד מורכב.

הנקודה שאני רוצה להדגיש היא זאת:
מה שבחדשות הוא רק חלק ממה שקורה,
ולא תמיד הדבר הכי חשוב.

בשונה מהרשתות החברתיות שרוצות להגביר טראפיק,
מערוצי התקשורת שרוצים להגביר רייטנינג,
ומפוליטיקאים שרוצים לקדם אג'נדות,
בחיים האמיתיים יש אנשים אמיתיים שחווים דברים אמיתיים,
ושעל רובם לא נשמע בחדשות או נקרא בעיתון.

הנה עוד כמה שורות של שימבורסקה משירה "סוף והתחלה":

**
השבוע התחלתי הכנה למסע נוסף של עיבוד חוויות לחימה במסגרת עמותת "בשביל המחר".
אני בהתרגשות גדולה לקראת המפגשים האישיים עם כל חברי הצוות שמתוכננים לשבוע הבא.
אתמול בערב השתתפתי בפרידה מרגשת ממייסדת העמותה, האישה והאגדה, ענת סמסון יופה.
במהלך האירוע גיליתי שממש באותן שעות, כמה עשרות קילומטרים צפונה ממני,
צוות שפיקדתי עליו לפני שנים רבות ושחווה לא מעט, עובר הכנה למסע שבקרוב הוא יצא אליו.
זכיתי לעבור מסע כזה בעצמי בעבר, ובשנים האחרונות אני זוכה להנחות מסעות כאלו.
עמותת "בשביל המחר" מוציאה עשרות רבות של מסעות עיבוד ללוחמות וללוחמים בשנה.

חשוב להבין ולזכור איך הכול התחיל:
ענת, מתוך חוויה אישית קשה, והבנה עמוקה של הצורך קמה לאחר מלחמת לבנון השניה והתחילה לעשות.

בשנים הראשונות המודעות לנושא היתה נמוכה, לא היה כסף,
הרעיון עורר התנגדות בגופי הביטחון והקשיים היו מרובים.
מצוידת בלב ענק ובהמון נחישות, ענת דחפה קדימה, גייסה אנשים וכספים, נלחמה ולא ויתרה.
היום, כעבור 18 שנים, "בשביל המחר" היא מפעל חיים מוערך,
מערכת מסודרת עם עשרות מנחים ואנשי צוות מקצועיים ומדהימים,
שהשפיע ומשפיע על חייהם של עשרות אלפי לוחמים ובני משפחה.

ריפוי אינסופי שקורה בכל כך הרבה רמות ומעגלים,
התחיל בזכות אישה אמיצה אחת עם לב ענק.

**
בשיחה עם חבר קרוב השבוע, דיברנו על שחיקה, ייאוש וחוסר אונים.

התהליכים, המנגנונים, בעלי העניין והמערכות חזקים מאוד.
הקשיים עצומים, המורכבות אדירה, הסבל רב.

מה שבחדשות הוא רק חלק ממה שקורה,
ולא תמיד הדבר הכי חשוב.

בדומה לענת, לכל אחד מאיתנו יש אחריות חשובה מאוד:
להפחית סבל ולהרבות טוב,
להתמקד במה שחשוב באמת,
לתרום עכשיו למה שאנחנו רוצים לראות בעולם.

מה שאנחנו עושים משנה.

**
48 חטופים וחטופה עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

העומדים מהצד

את התיאור הבא קראתי השבוע בפוסטים של הילי כוכבי ואמיר השכל:

אישה יושבת בחדר, סביבה יושבים 30 א.נשים נוספים, הם מקשיבים יחד להרצאה.
לפתע האישה מבחינה בעשן סמיך הנכנס לתוך החדר ומאיים למלא את החלל כולו.
היא מסתכלת סביבה, יתר האנשים ממשיכים להקשיב בקשב רב להרצאה, כאילו לא הבחינו בעשן.
היא מרגישה אי נוחות, אך ממשיכה לשבת במקומה.
בעוד דקות ספורות העשן ימלא את החדר כולו, וכולם יחנקו.

מה שהאישה לא יודעת – זה שהיא נמצאת בסיטואציה מחקרית, ושכל יתר 30 הא.נשים,
שנראים בדיוק כמוה, הם למעשה שחקנים שהונחו להמשיך להתנהג כרגיל, ולהתעלם מן העשן.

לוּ האישה היתה יושבת בחדר לבדה –
היא היתה קמה ממקומה לנוכח העשן, מחפשת מהיכן הוא מגיע, או יוצאת מהחדר במרוצה, ומצילה את חייה.

**
תיאור זה לקוח ממחקרי "העומדים מהצד" (Bystanders) בפסיכולוגיה החברתית.
אפקט "העומד מהצד" הוא תופעה שבה נטייתם של אנשים להתערב ולעזור במצבי חירום או עוול פוחתת ככל שיש עדים לנעשה.
כלומר, ככל שכמות האנשים הנוכחים באירוע גדולה יותר,
כל אחד מהם מרגיש פחות אחראי לפעול, מתוך תחושת "פיזור אחריות".

דוגמה נוספת לתופעה הזו מניסוי "העזרה לנפגע":
נבדקים שמעו (באמצעות אינטרקום) מישהו שנכנס להתקף אפילפטי.
כשהנבדק האמין שהוא האדם היחיד ששומע את הקריאה – כ־85% מהם מיהרו להתערב ולעזור תוך זמן קצר.
כשהנבדק ידע ששני אנשים שומעים את הקריאה – שיעור ההתערבות ירד משמעותית.
כשהנבדק ראה שחמישה אנשים או יותר שומעים – רק כ־30% התערבו, והזמן עד להתערבות התארך מאוד.

**
מחקרים מלמדים ש"העומדים מהצד" במצבי חרום ועוול, סובלים פעמים רבות מ"בורות חברתית":
כשאנו באי-נוחות כלשהי ומתלבטים האם לפעול או לא,
אנו בוחנים את האנשים סביבנו ובודקים מה הם עושים ועד כמה הם אקטיביים או פסיביים.
כשאנו מזהים שאנשים בסביבתנו לא נעים לפעולה, אנו מניחים שהמצב כנראה לא כזה גרוע או דחוף.
גם כשההערכה שלנו שגויה, השפעתה מדבקת ומסוכנת:
היא מרדימה אותנו, מאפשרת לנו להצדיק את הפסיביות שלנו, ולחיות יותר בשלום עם חוסר התגובה שלנו.

**
בסוף שנות השישים של המאה הקודמת, בתקופה שבה בוצעו מחקרי "העומדים מהצד",
נשא מרטין לותר קינג ג'וניור נאום שהתמקד בנושא זכויות האזרח ואמר את המילים הבאות:

"בסופו של דבר, נזכור לא את דברי אויבינו, אלא את שתיקת חברינו".

קינג התייחס לשתיקת המתונים הלבנים שתמכו רעיונית בתנועה לזכויות האזרח, אך נמנעו מלתמוך בה בפועל, במעשים.
הוא ציין ששתיקה זו אפשרה להמשיך את הגזענות, האפליה, הדיכוי והאלימות כלפי אפרו־אמריקאים.

תופעת "העומדים מהצד" היא אחת השאלות המרכזיות בחקר השואה:
איך ייתכן שכל כך הרבה אנשים "רגילים" או "נורמטיביים" לא נקטו בפעולות לעצירת הזוועות?
לא הביעו עמדה ברורה ולא השמיעו קול ברור של התנגדות?

**
בשנים האחרונות הנושא הזה מעסיק אותי מאוד, בשני היבטים מרכזיים:

בהיבט האישי, אני מבין שאינני מחוסן מהתופעה הזו, שגם אני עומד מהצד במצבים מסוימים.

זה מעודד אותי לבדוק:
איפה אני באופן אישי עומד מהצד? מדוע?
האם אני רוצה להתחיל לפעול ומה יכולה להיות פעולה מיטיבה?

בהיבט החברתי-לאומי, אם זו תופעה חברתית מוכרת והעומדים מהצד הם רוב בעלי השפעה עצומה:
איך אפשר "להעיר" עוד "עומדים מהצד", להגביר את תחושת הדחיפות ולהניע אותם לפעולה חשובה?

**
הדעות בנוגע למחאות ולתמיכה במשפחות החטופים בתקופה הזאת יכולות להיות שונות.
כך גם הקריאות להפסקת הלחימה או לכיבוש עזה.
לאף אחד אין מנדט על האמת או על מה שנכון וחשוב. 

אחד הדברים שאני גאה בהם, הוא שלרבים מקוראיי יש דעות שונות משלי, ועדיין יש בינינו הערכה הדדית וכבוד.

באופן אישי אני מאמין שיש חשיבות עליונה ודחיפות גבוהה להחזרת החטופים, ושלפעולות שלנו יש השפעה.

אני רוצה לסיים את הפוסט הזה בבקשה:

אם אתם תומכים רעיונית במשפחות החטופים, בבקשה תרגמו את זה גם לפעולה.
אל תעמדו מהצד.
זה ממש ממש חשוב, ובתקופה הזאת זה קריטי.

ניתן להביע תמיכה בצורות שונות ולמצוא את הקו שמתאים לכם,
אבל חשוב שזה יהיה גם בעולם האמיתי ומחוץ לסלון ביתכם. 

כשאתם נעים לפעולה, אתם משפיעים על עצמכם ומשפיעים על אחרים.

(אל תתעסקו בחישובים או בהערכות של מה זה כבר משנה. פשוט עשו.)

בשנים האחרונות אני פעיל מאוד בעצרות התמיכה ובמחאות,
תמיד תמיד תוך שמירה על החוק והימנעות מאלימות.

במוצ"ש האחרונה הייתי בכיכר החטופים,
בשלישי בערב במפגן תמיכה תחת ביתה של היועמש"ית,
וברביעי, לאחר יום עבודה בחיפה, נסעתי למפגן תמיכה במשפחות החטופות בירושלים.

כשם שיש "הדבקה חברתית" לפסיביות, לייאוש או להדחקה,
כך ישנה גם הדבקה לאקטיביות, לתחושת דחיפות ולתקווה.

אם אתם רוצים לעשות משהו, ולא בטוחים איפה או מה,
מוזמנים לכתוב לי ואנסה לעזור ולהכווין.

**
48 חטופים וחטופה עדיין בעזה, כבר 700 ימים.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר