חודש: יוני 2025

בשלוש לפנות בוקר התעוררנו טרוטי עיניים להתרעת האזעקות והגברת הכוננות.
אנחנו בסרט חדש.
עניינים שעמדו במרכז תשומת הלב והשיח עד לפני כמה שעות כבר הרבה פחות רלוונטיים.
ישראל תוקפת באירן.
עשר דקות עברו.
אפשר כבר לצאת מהממ"ד או להישאר?
אנחנו בנוהל "הרגיל" של החות'ים או שבנוהל אחר?
ואם יוצאים – ללכת לישון או לחכות להתפתחויות?

בשמונה בבוקר הסופרמרקטים כבר גדושים באנשים שמצטיידים לקראת הלא נודע.
קצינים ומדענים אירניים בכירים חוסלו, מתקני גרעין ותחמושת הופצצו.
מאות כטבמים שוגרו מאירן וצפויים להגיע לישראל בעוד כשעה-שעתיים.
לצד הכטבמים יש צפי לתקיפה של טילי שיוט רבים.
הפער בין השיחות והצחוקים ליד המדפים בסופר, לבין התסריטים האפשריים ומה שקורה מעלינו ומסביבנו,
הוא הזוי ובלתי נתפס.
אני שלישי בתור של הדגים, עם עובד אחד שנראה שהוא לא ממהר יותר מדי –
לחכות לתורי (נראה שזה יקח לפחות חצי שעה) או לוותר על מה שלא הכרחי ולטוס הביתה?

במהלך ארוחת הבוקר ("כדאי לאכול עכשיו כי מי יודע מה יקרה עוד מעט..")
התקבלה ידיעה שמתקפת הכטבמים נבלמה.
ואללה? לגמרי?
כל המאות ששוגרו?
ומה עם טילי השיוט?

דקות לאחר מכן בוטלה ההנחייה להישאר בקרבת מרחבים מוגנים.
חזרה לשגרה דרוכה – אפשר לצאת ולהתרחק.

**
אחד הדברים שמדגישים שוב ושוב ללוחמים במסעות עיבוד לחימה,
זה שבמצבים לא-נורמליים, כל תגובה היא נורמלית.
מספיק קשה עם כל מה שקורה, לא צריך להעמיס על זה גם שיפוטיות והלקאה עצמית.

אנחנו במצב לא-נורמלי עכשיו.
מוצפים בידיעות ובחדשות.
כהרף עין אנחנו עוברים (או מועברים), לפעמים מספר פעמים ביום,
בין תפיסה-תחושה של סכנת חיים לשגרת יום-יום מורגלת.

למי להקשיב?
לאן כל זה הולך?
מתי ואיך זה ייגמר?

לא באמת ברור מה קורה.
לרובנו המוחלט אין מושג.
כל ידיעה היא חלקית וזמנית.
הכול יכול להשתנות בכל רגע.
תחושה חזקה של חוסר ודאות.
ושל חוסר שליטה.

**
בימים הראשונים שאחרי השביעי לאוקטובר,
שמעתי ראיון עם איתי אנגל, שבו הוא הביא את הפרספקטיבה העמוקה שלו מסיקור אזורים מוכי אסון.
כשקורה משהו בסדר גודל כזה כמו שקרה לנו עכשיו, הוא אמר,
בדומה למשל לאסון התאומים ב-11 לספטמבר,
הוא מניע שרשרת אירועים עצומה ובלתי צפויה,
שאף אחד לא ליכול להבין או לראות,
אשר מתהווים תוך כדי תנועה,
ומובילים לשינויים אדירים שלא ניתן לחזות.
מהמקום שאנו נמצאים בו עכשיו,
אף אחד לא יכול לצפות מה יתרחש.
ולכן אני מציע, כך הוא אמר,
לקחת בערבון מוגבל את כל הפרשנים,
התחזיות ואת כל מי שמדבר בסימני קריאה.

הראיון הזה כאמור התרחש לפני כ-20 חודשים, וכל כך הרבה אירועים לא צפויים קרו מאז.
הבוקר נדמה שאנחנו עדיין בעיצומה של אותה תגובת שרשרת,
ושבספק אם מישהו יכול באמת להבין או לצפות לאן כל זה הולך ואיך זה יתפתח.

**
אני מאמץ את העמדה של איתי אנגל ומוצא שהיא מרגיעה אותי:

ייקח לזה עוד זמן,
זה לא יסתיים בקרוב.
לא לחפש וודאות במקום שאין.
להיזהר מאופוריה ומדיסטופיה, להימנע מייאוש ומאופיטימיות, מטוב ורע מוחלטים.
להפסיק לחפש בהירות במציאות כל כך מורכבת ודינמית.
לגלות ענווה.
וסקרנות.

ואני מוסיף לאיתי אנגל עוד כמה דברים:

להגיד שלום לפחד שמתעורר בנו ולהכיר בחוסר האונים שלנו.
לקבל את זה שלא הכול בשליטתנו.
להחזיק מעמד. נשימה נשימה.
לקחת אחריות על החלק שלנו.
להכיר בהשפעה שלנו על עצמנו ועל הסביבה שלנו.
לעשות את העבודה שלנו בכל יום.
צעד צעד.
להחזיק תקווה ולפעול בכיוון שלה.
להכיר תודה.
להרבות טוב.

**
לסיום, 3 שירים שמזכירים את החשיבות של פעולות פשוטות, צעדים קטנים ועשייה מיטיבה.

צעדים קטנים / נעמה מוזס

לְצַחְצֵחַ שִׁנַּיִם
לִמְרֹחַ אֹדֶם עַל הַשְּׂפָתַיִם
לִשְׁתּוֹת כּוֹס מַיִם
לְהִסְתַּכֵּל עַל הַשָּׁמַיִם
לְהִסְתּוֹבֵב בַּשְּׁכוּנָה
לְהַפְעִיל מְכוֹנָה
לִבְדֹּק מָה שְׁלוֹם הַשְּׁכֵנָה
לְהַכְנִיס לַתַּנּוּר עוֹד עוּגָה
לִקְרֹא פִּסְקָה בַּסֵּפֶר
לְנַסּוֹת לִקְרֹא אוֹתָהּ שׁוּב
לְהִתְפַּלֵּל שֶׁתָּשׁוּב.

**
מעתה פעולות פשוטות / רותם שובל

לְהַשְׂבִּיעַ אֶת הָרָעָב
לְהַצְנִיחַ מַטָּה אֶת הַשְּׁכָמוֹת
לְהִתְבּוֹנֵן בַּחֲתוּלָה
לִרְקֹד בָּעֶרֶב בַּסָּלוֹן
זֶה בִּשְׁבִיל הַלֵּב וְזֶה בִּשְׁבִיל
הַשֶּׁקֶט

מֵעַתָּה תְּפִלּוֹת קְטַנּוֹת
שֶׁהַנְּשִׁימָה תִּתְפַּשֵּׁט מֵהַבְטָחוֹת
שֶׁהַשֵּׁנָה תָּבוֹא, רְחָבָה
כַּאֲדָמוֹת בָּהֶן רוֹעֶה הַגַּעֲגוּעַ
הַנְּגִיעָה בֵּינֵינוּ
שֶׁתִּשָּׁאֵר

**
נצחונות קטנים / מיכאל זץ

כָּל בֹּקֶר אֲנִי מְזַמֵּן לְעַצְמִי
נִצְחוֹנוֹת קְטַנִּים,
שֶׁל טוֹב עַל הָרַע
שֶׁל יֵשׁ עַל הָאֵין
שֶׁל בְּיַחַד עַל הַלְּבַד.
בְּיָמִים אֲחָדִים אֲנִי מְנַצֵּחַ
וּבַאֲחֵרִים מַפְסִיד,
וְכָךְ חוֹזֵר חֲלִילָה.
כָּל עֶרֶב אֲנִי מַשְׁאִיר לַחֹשֶׁךְ,
פֶּתַח קָטָן שֶׁל
אוֹר.

53 חטופות וחטופים עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע, לפני עשר שנים בדיוק, יצאנו קבוצה של 25 חבר'ה לסופ"ש בגולן.
זו היתה סוג של התארגנות ראשונה מאז השיחרור, שהתייצבנו אליה בהרכב כמעט מלא,
כולל שלישייה שהגיעה במיוחד מחו"ל.

כדי שמשהו כזה יקרה, לרוב צריך מישהו או כמה מישהו-ים שיהיו הכוח המניע, יארגנו וידחפו.
לפני עשר שנים, הכוחות המניעים שלנו היו תומר ואיתי.
זכינו ליומיים נפלאים עם הרבה שיחות, צחוקים, מדורה, אוכל וטיולים.
כשהיינו שם, לא ידענו שבקרוב ניפרד מאחד המארגנים,
ושהאירוע הזה יהיה זיכרון מתוק אחרון של רבים מאיתנו איתו ביחד.
איתי לוי ז"ל, איש ברזל (תרתי משמע) נפטר מאירוע לב בגיל 44, שנה לאחר אותה התכנסות מופלאה בגולן.
באותו סופ"ש גם לא ידענו שזוהי רק ההתחלה של שרשרת מפגשים משותפים נוספים שלנו,
שתתפתח ותצמח, שתעמיק את ההכרות בינינו ואת מערכות היחסים שלנו.

בשבוע שעבר זכינו לחוות שיא חדש בהשתתפות 16 מאיתנו:
טסנו לאתונה, שכרנו 2 יאכטות, ויצאנו להפלגה מפנקת באיים הסרוניים שבקרבת אתונה.
כמו להקת ציפורים אפקטיבית המובילים התחלפו,
והפעם גילי, יואב וליאור היו הכוחות המניעים והמובילים שבזכותם זה קרה.

בשעות שלפני הטיסה עוד התקשיתי לדמיין את עצמי יוצא מהיומיום ועובר ליקום מקביל לשבוע:
הייתי שקוע עמוק במציאות האינטנסיבית שלנו כאן בארץ,
עם אירועים בעבודה, ובתשומת לב לעניינים רפואיים במשפחה.
חלקנו משרתים פעילים במילואים, לרבים מאתנו יש ילדים בצבא,
הורים מבוגרים ושלל אחראויות, תפקידים ואתגרים.
המעבר היה חד והמשיך להעסיק אותי גם כשהיינו שם:
איפה אני לא נמצא ומה אני לא עושה, בזמן שאני נמצא על היאכטה עם החברים שלי?

בשבוע הזה זכיתי וזכינו לחוות משהו שלא כל אחד זוכה לו בתקופה הזו, ושאולי גם לא יזכה לעולם.
בימים הללו התברכנו באינספור רגעים של ביחד ובחופש אולטימטיבי להיות ולעשות:
צחוקים, זכרונות, ארוחות משותפות, שיחות עומק, אוכל מעולה (שאפו ענק לצחי !),
שש-בש, דיקורים של ארמוזה, משחקים, טיולים, בילויים והמון המון ים.

יש בי הכרת תודה עצומה על הזכות לחוות שבוע כזה ולהיות חלק מקבוצה כזו.
כל כך הרבה תנאים לא מובנים מאליהם צריכים להתקיים בכדי שזה יקרה.
כל כך הרבה אנשים צריכים ליצור ולאפשר את זה.

כשנפגשנו לפני 35 שנים והתחלנו מסלול ביחד לא יכולנו לדמיין איך החיים והחברות שלנו יתפתחו.
כשנפגשנו בדיוק לפני עשר שנים בגולן לא היה לנו מושג מה מחכה לנו בעשור הקרוב.
הקבוצה ככלל וכל אחד מאיתנו במקום כל כך שונה מהמקום שהיינו בו, ואיתי לא איתנו.

מי יודע איפה כל אחד מאיתנו, ואיפה כולנו כקבוצה נהיה בעוד עשור..?

56 חטופות וחטופים עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם, ושכל החפים מפשע יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הפעם הראשונה שקראתי את "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" היתה לפני קרוב לשלושים שנה.
אני לא בטוח איך הגעתי לספר הזה, אבל אני ממש זוכר סיטואציה קונקרטית שלי קורא בו.
הייתי אז בן 26 או משהו כזה, כשנה לאחר השחרור מהצבא,
זמן קצר לאחר שמאיה ואני עברנו לגור בחיפה לקראת תחילת לימודיי בטכניון.
אני ממש יכול לראות את עצמי יושב על כסא בסלון, בגבי לטלויזיה ולמטבח,
רגליי על המסילות של חלון ההזזה שמאחורי הספה,
משקיף על היער של רמות ספיר, מרגיש את הבריזה החיפאית הנעימה של שעות אחה"צ.
המבט שלי נע לסירוגין בין הנוף שמולי לבין הספר שאני מחזיק,
המחשבות רצות בין המילים של הספר לאסוציאציות שעולות לי בחיבור שלהם לחיי.
באותם רגעים משהו בי ממש מתרגש, כשאני קולט שיש פה משהו מיוחד וחזק עבורי שהולך להשפיע עלי מאוד.
סוג של גילוי.

מאז קראתי את "שבעת ההרגלים" של סטיבן קובי עוד פעמים רבות.
חזרתי אליו שוב ושוב לאורך השנים.
נראה לי שהוא הספר שהשפיע עלי ועל חיי יותר מכל ספר אחר.
המלצתי עליו אינספור פעמים.
היו שנים שהייתי קונה אותו כמתנת כניסה לעובדים חדשים שלי,
ומבקש מהם לקרוא את הפרק הראשון לפני השיחה הראשונה שלנו.
בכל סדנת משתחררים שאני מקיים בעשור וחצי האחרון זה הספר הראשון שאני מזכיר,
וחלק ניכר מהסדנה מוקדש לכמה מן ההרגלים המופיעים בספר.

השבוע, לאחר שנה או שנתיים שלא עשיתי זאת, חזרתי לספר "שבעת ההרגלים".
בכל פעם אני מתפעל מחדש ממה שהוא מעורר בי ומהדרך שבה הוא משפיע עלי. 
זה משהו אחד להתלהב מספר שאתה קורא בשלב מסוים בחייך,
ומשהו אחר לגמרי לחזור אליו שוב ושוב, למצוא אותו בעל ערך בכל שלב בחיים ולהתלהב בכל פעם מחדש.
מעניין למה זה משפיע עלי בעוצמה ובמהירות כזו.
אולי זו הבהירות והפשטות של Back to Basics, ביטוי חד של מספר עקרונות מפתח עמוקים,
שממשיכים להיות רלוונטיים ומשמעותיים לאורך השנים הללו, גם בתקופות הכי אינטנסיביות ומאתגרות.

ההתחלה של הספר, עשרות העמודים הראשונים שלו, חזקה במיוחד עבורי. גם היום.
ההרגל הראשון מתוך השבעה – "היה פרואקטיבי" – נוגע בחשיבות של בחירה ולקיחת אחריות.
עם השנים קראתי לזה א"ב.
א"ב של חיים מלאים = אחריות ובחירה.
המעבר מתגובתיות אוטומטית ללקיחת אחריות ומתן מענה למה שקורה מתוך בחירה מודעת.
רק את הנושא הזה אפשר ללמוד במשך חודשים ולתרגל חיים שלמים.

סטיבן קובי הושפע מאוד מויקטור פרנקל, שורד מחנות הריכוז, אבי תורת הלוגותרפיה, ומי שכתב את "האדם מחפש משמעות".
הוא מרבה לצטט אותו בספרו ומתאר עד כמה תפיסותיו ורעיונותיו של פרנקל עיצבו אותו.

כששמעתי השבוע את סטיבן קובי מקריא בקולו את הספר ומזכיר שוב ושוב את ויקטור פרנקל,
חזרתי ל-"האדם מחפש משמעות" כדי לשאוב בצורה ישירה ולא מתווכת מפרנקל את חוכמתו ותפיסותיו.
הקריאה הנוכחית של "האדם מחפש משמעות" הייתה מאוד ייחודית הפעם.
בעבר, תיאור ההתמודדויות והחוויות שפרנקל משתף, היה עוצמתי, מעורר השראה ומרגש,
אבל זה תמיד הרגיש קצת רחוק, כאילו שייך להיסטוריה שכבר לא כאן.
בקריאה הפעם, עם כל מה שאנו עוברים-חווים-שומעים-רואים מאז ה-7 לאוקטובר,
הכול מרגיש הרבה יותר קרוב, חי ומוחשי.

אחד הרעיונות המרכזיים של פרנקל הוא שאין לנו שליטה על נסיבות חיינו ועל מה שקורה לנו,
אך שבכל רגע נתון אנו יכולים לבחור את התגובה ואת העמדה שלנו כלפי מה שקורה לנו.

על פי פרנקל, החופש החשוב מכל, חופש שאחרים לא יכולים לגזול מאיתנו,
הוא החופש לבחור את גישתנו ואת התגובה שלנו ביחס למה שקורה.

פרנקל ותורת הלוגותרפיה שפיתח עוסקים רבות בנושא המשמעות,
ובחשיבות של מציאת משמעות אישית בחיים גם במצבים הכי קשים.

לקראת סיום, קבלו מספר ציטוטים מספריו של פרנקל, שנוגעים בי, מראים לי מה אפשרי, נוטעים בי תקווה ומאתגרים אותי.

"בין אירוע לתגובה קיים מרווח.
במרווח הזה טמון הכוח שלנו לבחור את התגובה שלנו.
בתגובה שלנו שוכנים הצמיחה והחופש שלנו."

**
"אפשר ליטול מן האדם את הכול חוץ מדבר אחד:
את האחרונה שבחירויות אנוש –
לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבחוֹר את דרכו."

**
"אין דבר בעולם שעשוי לעזור לאדם לשרוד גם בתנאים הקשים מכל, כמו הידיעה שיש משמעות לחייו.
חוכמה רבה גנוזה באמירה של ניטשה: 'מי שיש לו איזה 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך' ".

**
"לא מצב של העדר מתיחות נחוץ לאדם, אלא השאיפה והמאבק אל מטרה ראויה לו."

**
"מה שהיה דרוש באמת, היה שינוי יסודי ביחסנו אל החיים.
צריכים היינו ללמוד בעצמנו וללמד את האנשים המיואשים,
כי בעצם לא היתה חשיבות למה שאנחנו קיווינו לקבל מן החיים, אלא למה שביקשו החיים לקבל מאתנו.

צריכים היינו לחדול מלשאול לפשר החיים
ותחת זאת לראות את עצמנו כנשאלים על-ידי החיים יום-יום ושעה-שעה.
ועלינו להשיב, לא בדיבור ולא בהרהור – אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה."

הרעיונות הללו כל כך חשובים בעיניי, וכל כך רלוונטיים למה שאנו עוברים וחווים בתקופה הזו.
לא רק במצבי הקיצון הקשים ביותר, אלא בעשרות סיטואציות ומצבים יומיומיים.

כל אחד מהם עולם ומלואו, הזמנה להרהור ולתרגול מעמיק בחיי היום-יום.

יש לנו אחריות ויש לנו בחירה.
חשוב לגלות את המשמעות האישית שלנו בימים הללו.
לבחור בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה, לעשות את העבודה שלנו במשמרת הנוכחית. 

58 חטופות וחטופים עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה, בשלום ובבריאות גופנית ונפשית לחיק משפחותיהם ואהוביהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר