חודש: אפריל 2025

לאחר אחד ממפגשי השיח שהנחיתי לפני מספר שבועות,
שלח אחד המשתתפים קריקטורה שבה רואים שני אנשים הניצבים מצידיו השונים של מספר המונח על הרצפה.
נקודת המבט שלהם מושפעת מהמיקום שלהם וגורמת להם לראות את הדברים אחרת:
האחד רואה את הספרה "6" והשני רואה את הספרה "9".
הקריקטורה הזו מעבירה נקודה חשובה מאוד:
המציאות היא לא בהכרח כפי שאנו רואים אותה.
ניתן לפרש אירוע מסוים בצורות שונות.
נקודת המבט שלנו בנוגע לאירוע מסוים מושפעת מאוד מהתפיסה וממערכת האמונות שלנו.
הנקודה הזו היא קריטית כשמנסים להבין את האחר.
ההכרה בכך שיכולה להיות פרשנות אחרת, שאולי אני לא רואה-מבין הכול,
ושמי שרואה דברים אחרת ממני הוא לא בהכרח טועה, פחות חכם או מונע מכוונות רעות,
היא קריטית ליכולת שלנו להעמיק הבנה, להחזיק מורכבות ולהתקרב.
קצת ענווה, פתיחות וסקרנות לא תזיק.
"אם הייתי במקומך הייתי פועל בדיוק כמוך" הוא פוסט שכתבתי בעבר שממש מתחבר לנקודה הזו.

**
כשראיתי את ההודעה עם קריקטורת ה 6-9 שנשלחה בקבוצה לאחר המפגש,
התעוררה בי שמחה על שהאינטראקציה בין חברי הקבוצה ממשיכה,
ועל תובנה חשובה שאולי מחלחלת ומגבירה פתיחות וסקרנות.
שניה לאחר מכן התחלתי לחוש אי-נוחות וחוסר שקט.
קצת הופתעתי מזה ולקח לי זמן להבין למה אני מרגיש כך.
כמה דקות לאחר מכן הבנתי מה הפריע לי.

לצד הנקודה החשובה הזו, חשוב מאוד בעיניי להדגיש נקודה נוספת, משלימה וחשובה לא פחות.
תארו לעצמכם שבמקום לעמוד משני צידי הספרה "6-9" אתם ואני עומדים משני צידי הספרה "4".
כל אחד מאיתנו יראה אותה בזוית שונה, ועדיין יהיה ברור לנו שאנו מתבוננים ב"4" ולא בספרה אחרת.
נקודת המבט, הנימוקים וניסיון החיים לא ישנו את העובדה שאנו ניצבים ליד "4".
שאף אחד לא יספר לנו שזה "3" או "7".

למה חשוב לי להדגיש את הנקודה הזו?
כי אני מאמין שלמצבים מסוימים יש אמת אחת ברורה שאינה תלויה בפרשנויות שונות.
אם למשל נכנסתי לצומת מרומזר והתנגשתי ברכב אחר,
מצלמות האבטחה יוכלו לקבוע האם נכנסתי לצומת כשהרמזור היה אדום, צהוב או ירוק.
התשובה לשאלה מה היה צבע הרמזור כשנכנסתי לצומת לא תהיה מושפעת מניסיון הנהיגה שלי,
מעבירות תנועה קודמות שיש לי או אין לי, וגם לא מעמדתי הפוליטית או מהאמונות שלי.
פשוט וחד: מה היה הצבע כשנכנסתי לצומת?

**
אנחנו בתקופה שבה שורר בלבול גדול בין מה שיחסי ונתון לפרשנות לבין מה שמוחלט ואינו נתון לפרשנות.
יש כאלו המכנים את זה עידן הפוסט-אמת.
"אל תפריעו לסיפור טוב עם העובדות".

לעתים הבלבול נובע מחוסר בהירות פנימית ומהטיות לא מודעות שלנו,
ולפעמים הוא נובע מהטעייה מכוונת של בעלי עניין, הרוצים להשפיע על דעתנו ולעצב אותה בדרכים שונות, כגון:
אי-דיוקים, שקרים, הדגשת פרטים מסוימים והשמטת פרטים אחרים, גזלייטינג, הצפת מידע ועוד.

איך נדע מתי אנחנו ניצבים בפני אירוע "6-9" (הנתון לפרשנות סוביקטיבית) ומתי בפני "4" (עובדה מוחלטת)?
לא תמיד זה קל ופשוט.
עצם ההכרות עם שני סוגי המצבים והתהייה בפני מה אנו ניצבים חשובה.
פיתוח יכולת חשיבה עצמאית וביקורתית המושפעת פחות מבעלי העניין, וממנגונני עיצוב התודעה החזקים,
הופכת להיות חשובה יותר ויותר בתקופה הנוכחית.

יש לכולנו אחריות אישית עצומה וממש לא פשוטה:
מצד אחד (במצבי 6-9) להכיר בענווה במוגבלות התפיסה שלנו,
ולחתור להבנת האחר והשונה בסקרנות ובפתיחות, גם במקומות שבהם זה קשה לנו.
ומצד שני (במצבי 4) לחתור לחקר האמת מבלי להתבלבל, להשמיע קול ברור,
להציב גבולות נחרצים וחשובים ללא קשר למחנות, לדעות ולעמדות הפוליטיות שלנו. 

**
השקר הכי גדול שאנחנו יכולים להאמין לו הוא שמה שאנחנו עושים לא משנה.
כל מה שאנחנו חושבים, מרגישים, אומרים ועושים משנה.
הוא משפיע עלינו, על סביבתנו הקרובה, ועל מעגלים רחבים יותר.
לא תמיד קל להבחין בזה או ניתן למדוד את זה אבל למה שאנחנו אומרים ועושים יש השפעה.
ולכן אנחנו אחראים.
חשוב לזכור את זה.
לפעמים יהיו בעלי עניין שירצו שנחשוב אחרת.
כשאנחנו מאמינים שמה שאנחנו עושים לא משנה ושאין לו השפעה, אנחנו יותר כנועים, אדישים, חסרי אונים או מיואשים.
או שאנחנו יותר אלימים, פרועים, חוצים גבולות אדומים, כי אם זה לא משנה אפשר לעשות את זה.
אם מה שאנחנו עושים לא משנה, אז אין לנו אחריות ודברים קורים לנו או מסביבנו.
אבל מה שאנחנו עושים משנה ומשפיע.
יש לנו אחריות.
ויש לנו בחירה.
יכול להיות שאנחנו עייפים, חסרי אנרגיה, שפופים.
אולי אנחנו רוצים לנוח או לקחת הפסקה.
יש ימים כאלו.
גם בימים כאלו חשוב לזכור שמה שאנחנו עושים משנה, ושיש לנו אחריות.
ובמצבים שבהם יותר קשה לנו אפשר לעשות רק כמיטב יכולתנו, לבחור בצעד הזמין הבא. לבקש עזרה, להישען.
לפעמים מה שעוזר במצבים הללו הוא דווקא לקום ולעשות.
להתמקד במישהו או במשהו ולעשות למרות הקושי או העייפות.
לפעמים עשייה מרימה אותנו, מזרימה בנו אנרגיה.

**
560 ימים ו-59 חטופות וחטופים עדיין לא כאן.

אל תתבלבלו:
מה שאנחנו עושים משנה ומשפיע.
יש לנו בחירה ויש לנו אחריות.
זה עלינו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

יש משהו בחג הזה שיותר קשה לי מבדרך כלל.
עברו כבר הרבה חגים בשנה וחצי מאז שפרצה המלחמה הזו,
וזו הפעם השנייה שאנחנו מציינים את פסח.
אז למה הפעם זה מרגיש יותר קשה מהפסח הקודם או מחגים אחרים?
אני לא בטוח.

אולי זו העייפות המצטברת כבר מעל שנה וחצי.
אולי זה גובה הלהבות וכל מה שקורה במדינה באינטנסיביות מטורפת בחודשים האחרונים.
אולי, בשונה מהפסח הקודם, שבו היינו בחשש כבד ובחוסר וודאות לגורל החטופים,
בחג הזה, יש לנו וודאות גבוהה לתנאים הקשים ולעינויים שהם עוברים.
אולי זה האמון שנשחק במקבלי ההחלטות, בתהיות בנוגע למלחמה במתכונתה הנוכחית,
בשברון הלב ממו"מ שלא הבשילו ומהסכמים קודמים שסוכלו או לא יצאו לפועל.
ואולי, זה שילוב של כל אלו ועוד.

**
השבוע זכיתי להקשיב לשני פודקסטים טריים עם רייצ'ל גולדברג-פולין, אמו של הרש ז"ל,
שנחטף פצוע ממסיבת הנובה בשביעי לאוקטובר, ושרד 330 ימים בשבי עד שנרצח.
ההקשבה לרייצ'ל, עם כל הכאב, האנושיות והעוצמה שבה, נוגעת ללב ומחזקת מאוד.
השיחות הללו איתה כל-כך שונות מהברברת האינסופית, הרדודה ומלאת הרעל ברשתות.
הפודקאסטים הוקלטו באנגלית.
אם יש ביכולתכם להקשיב לשיחות באנגלית, אני ממש ממליץ לכם לעשות זאת.
בתחתית הפוסט תמצאו את הקישורים המתאימים. 

**
הנה דוגמא ל-5 נקודות שאני לוקח מההקשבה לרייצ'ל:

א. "מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'."
אור לוי ואלי שרעבי שחזרו מהשבי, מספרים על משפט שהרש אמר להם, שנחרט בהם וחיזק אותם מאוד.
הרש ציטט משפט מתוך ספרו של ויקטור פרנקל "האדם מחפש משמעות",
שלפיו מי שיש לו "למה" מספיק חזק לחיות עבורו יכול לשאת כל "איך".
עבור רייצ'ל הידיעה שבנה לא היה שבור, חיזק אחרים, והיה שם עבורם מנחמת מאוד.
ובנוסף, היא לוקחת את המשפט הזה כסוג של הנחייה עבורה.
בעקבות בנה היא קראה שוב ושוב את "האדם מחפש משמעות".
בהשראת המסר מהרש ובמבט קדימה, רייצ'ל עסוקה עכשיו בחיפוש ובהגדרת ה"למה" שלה.
החיים לא נגמרים עם הטרגדיה הזו, הם משתנים.
ובינתיים, המטרה המרכזית שמניעה אותה בימים אלו היא לפעול ללא הרף להחזרתם של 59 החטופים.

**

ב. "פיונים במשחק"
רייצ'ל שיתפה בתחושה קשה שעם הזמן היא הבינה שרובנו "פיונים" (כלי משחק) קטנים,
במשחק מורכב המשוחק על ידי מספר מצומצם של שחקנים שמשפיעים על כולנו.
לדבריה חשוב להכיר בכך למרות הכאב והתסכול העצום שבידיעה הזו.
ההכרה החשובה הזו אינה מרפה את ידיה או גורמת לה להתייאש.
שינוי עמוק מתחיל מהכרה במצב.
רייצ'ל ממשיכה לעשות את כל שביכולתה תוך מיקוד במה שהכי חשוב. עבורה זה שחרור החטופים.
אני מוצא באמירה הזו שלה קריאה לפתוח את הראש ולפתח חשיבה-פעולה ערנית, ביקורתית ועצמאית.

**

ג. "דיינו" – תרגול הכרת תודה.
רייצ'ל וג'ון הם אנשים מאמינים ושומרי מצוות.
רייצ'ל מתארת את החלק של "דיינו" בהגדה של פסח כסדנה לתרגול הכרת תודה.
היא מחברת את זה ליום-יום שלה בשיתוף קורע לב,
ומספרת שהיא וג'ון בעלה מוצאים נחמה והכרת תודה בכך שיש להם קבר לבכות עליו,
בכך שג'ון זכה לזהות את הרש לפני קבורתו,
ובכל הסיפורים שהם שמעו על בנם מאור לוי, אלי שרעבי ואחרים.

**

ד. תמיכה חשובה במשפחות – משמרת 101
מייד עם הקימה מהשבעה והשלושים, רייצ'ל וג'ון חזרו לעשייה אינטנסיבית למען החזרת החטופים.
לדבריה, משמרת 101, הישיבה השקטה בלבן, ללא מילים ועם הרבה כוונה ותמיכה,
היא פעולה אדירה בחשיבותה עבור המשפחות, כזו שנותנת להן כוח בל יתואר.
זכיתי לשבת מספר פעמים במשמרת 101 במרחק של מטרים ספורים מרייצ'ל, ג'ון ומשפחות נוספות.
אם הנושא הזה קרוב ללבכם, בבקשה בבקשה הגיעו והצטרפו למשמרות הבאות.

**

ה. "כהרף עין"
זו אולי הנקודה הכי חשובה ומחזקת שאימצתי לעצמי מהקשבה לרייצ'ל.
רייצ'ל מזכירה את הביטוי "כהרף עין" המופיע מספר פעמים בספרות היהודית,
ומסבירה את הרעיון ששינוי גדול (למשל מעבדות לגאולה) יכול להתבצע באופן בלתי צפוי ובמהירות.
ההכרה באפשרות הזו מחזקת ומחדדת את החשיבות של להמשיך לעשות את העבודה שלנו ולא להתייאש.
בחיבור למה שקורה עכשיו, גם כשאנו לא רואים את זה או מאמינים בכך,
ייתכן שאנחנו במרחק נגיעה מהסכם כולל וחזרה מיידית של כל 59 החטופים.
ראינו את זה קורה חלקית לפני מספר שבועות כשנשיא ארה"ב הפעיל לחץ בכיוון.
זה יכול לקרות שוב ובאופן מלא, כהרף עין.

**
אלו הקישורים לשתי השיחות עם רייצ'ל גולדברג פולין:

שיחה עם תמר איש שלום , שיחה מצולמת עם דן סינור

**
למצוא את ה"למה" שלנו,
להכיר תודה על מה שבחלקנו,
לעשות בהתמדה את ה"עבודה" שלנו,
לפעול בנחישות למען מטרה ראויה,
להאמין ששינוי אפשרי,
אולי הוא ממש כאן מעבר לפינה.

בתפילה שנזכה לראות את כל החטופים חוזרים כהרף עין, לחזרתם בשלום של כל החיילים ולהחלמתם המלאה של כל הפצועים. 

שבת של שלום,
חג מיטיב,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מתנה לשבת –
אוסף של מילים טובות, מחזקות, מרחיבות לב, מעוררות השראה ומניעות מחשבה שליקטתי ממקומות שונים:

"אחד המכשולים המשמעותיים ביותר (והבלתי מאוזכרים ביותר) הניצבים בפני תרגול של חמלה
הוא הפחד מפני קביעת גבולות והטלת אחריות.
…
הנה מה שגיליתי: לבה של החמלה הוא קבלה.
ככל שמתעצמת היכולת שלנו לקבל את עצמנו ואת הזולת, כן אנו נעשים חומלים יותר.
למותר לציין שקשה לקבל אנשים כשהם פוגעים בנו, מנצלים אותנו או רומסים אותנו.
המחקר לימד אותי כי הדבר הראשון שעלינו לעשות כדי שנוכל לתרגל חמלה באמת ובתמים
הוא להתוות גבולות, ולא לפטור אנשים מאחריות להתנהגות שלהם."

~ מתוך "מושלמים כפי שאנחנו" מאת ברנה בראון

**
"אם אני משתמש בתקשורת לא-אלימה כדי לשחרר אנשים להיות פחות מדוכאים ולהסתדר טוב יותר עם משפחתם,
אבל איני מלמד אותם, בו-בזמן, להשתמש באנרגיה שלהם כדי לשנות במהירות מערכות בעולם,
אז אני חלק מהבעיה.
אני למעשה מרגיע אנשים, עושה אותם שמחים יותר לחיות בתוך המערכות כפי שהן,
ולכן אני משתמש בתקשורת לא-אלימה כסם מרדים."

~ מרשל רוזנברג (יוצר גישת התקשורת המקרבת), 2005
**
"לקח לי חיים שלמים להבין
שמכל מה שאעשה,
העבודה הכי חשובה שתהיה לי
היא להניח מילים טובות בתוכי,
על ליבם של אחרים,
בליבו של העולם,
בין הרווחים של הכאב
ובין הסדקים של הקושי,
להניח מילים טובות
ולתבל אותן בכוונה ואמת
שיוכלו לתת חיים איפה שבדיוק הסתיימו להם,
שיוכלו להביא שקט איפה שסערה מתחוללת,
לקח לי חיים שלמים להבין,
שהמילים שאניח בתוכי
יהיו הנכסים הכי חשובים בחיי,
ושמכל הבגדים שאמדוד
האמת תהיה הכסות שהכי תחמיא לי"

~ "מילים טובות" מאת שניקה שקד

**
"לפעמים התפילות החזקות ביותר הן גם הפשוטות ביותר.
פעם, כששכבתי על שולחן הניתוחים וחיכיתי להרדמה,
לקח אחד המנתחים את ידי ושאל אם אני רוצה להצטרף אליו ואל צוות המנתחים בתפילה.
נדהמתי ועניתי בחיוב.
הוא אסף את הצוות סביב שולחן הניתוחים לרגע של שקט, ואחר כך אמר בשקט:
'הלוואי שיהיה לנו הכוח לעשות כאן את הדבר הנכון'. "

~ מתוך "ברכות סבי" מאת רחל נעמי רמן

**
"אבא אמר –
את כל צווי המוסר ועשרת הדיברות אני יכול לצמצם לדיבר אחד בלבד – לא תכאיב.
זה הכול.
ואם זה בלתי אפשרי, אז לפחות תשתדל להכאיב פחות.
כמה שפחות."

~ פניה עוז זלצברגר, בתו של עמוס עוז, מתוך הספד לזכרו.

**
"בתוך השנאה שיש בעולם,
מצאתי בתוכי אהבה בלתי מנוצחת.
בתוך הדמעות, נדמה לי שיש חיוך בלתי מנוצח.
בתוך הכאוס, גיליתי שיש בי שלווה בלתי מנוצחת.
הבנתי בעיצומו של חורף, שבתוכי שוכן קיץ בלתי מנוצח.
וזה משמח אותי, כי לא משנה כמה קשה העולם דוחף אותי,
בתוכי יש משהו טוב שדוחף בחזרה."

~ אלבר קאמי

**
"אבל ואהבה הן אחיות, שזורות יחד מראשית הדרך.
הקרבה ביניהן מזכירה לנו שאין אהבה שאינה כוללת אובדן,
ואין אובדן שאינו תזכורת לאהבה שאנו נושאים בליבנו למה שפעם החזקנו קרוב."

~ פרנסיס וולר

**
"אומץ זוהי איכות שמחיה וממריצה את ליבנו תוך כדי ההליכה בדרך.
אם טבען של קהות ועייפות הוא לסגת מאתגרים ומקשיים, טבעו של אומץ לב הוא הפוך.
אומץ נטען באנרגיה כשהוא פוגש אתגר.
משימות קשות מהוות השראה עבורו, ולעיתים הוא אפילו יצא ויחפשן.
כשאומץ לב נוכח, ניענה לאתגרים השונים העשויים להופיע בדרך למטרה,
ולא נירתע ממחשבה על קושי או מגודל המשימה."

~ ג'וזף גולדסטין

**
"אם אתם רוצים לחזות לאן תגיעו בחיים,
עליכם רק לעקוב אחר מסלול ההישגים הזעירים או ההפסדים הזעירים שלכם,
ולראות לכדי מה יצטברו ההחלטות היומיות שלכם בעוד עשר או עשרים שנה."

~ מתוך "הרגלים אטומיים" מאת ג'יימס קליר

**
"מרחוק כל דבר נראה נס
אבל מקרוב גם נס לא נראה כך.
אפילו מי שעבר בים-סוף בבקיעת הים
ראה רק את הגב המזיע
של ההולך לפניו
ואת נוע ירכיו הגדולות"

~ מתוך "ניסים" מאת יהודה עמיחי

**
מה אני לוקח מכאן?

גבולות
אחריות
חמלה
אהבה
שלווה
מילים טובות
כוונה
אמת
הדבר הנכון
אמונה
אומץ
כוח
שינוי
חיים

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אחד הדברים שאני הכי גאה בהם בהקשר לבלוג הזה שאני כותב בהתמדה כבר למעלה מעשור,
הוא שרבים מהקוראים שלו הם בעלי דעות ותפיסות שונות משלי.
בשבוע שעבר לאחר שפירסמתי את הפוסט "אחריות וזכות" קיבלתי לא מעט תגובות,
חלקן מקוראות וקוראים שלא מסכימים עם עמדתי,
או שהיה חשוב להם להשמיע קול שונה ולשתף אותי בנקודת מבט אחרת.
בשונה מאנשים שמגיבים לפוסטים ברשתות ששם היד על המקלדת יכולה להיות קלה ומתלהמת,
כשאנשים הנמצאים ברשימת התפוצה של הבלוג שלי בוחרים להגיב לי,
זה נעשה במייל אישי, שחשוף לעינינו בלבד,
ובתוך הקשר של מערכת יחסים מסוימת (גם אם רק וירטואלית) שנוצרה בינינו.

אני רוצה לשתף אתכם בשתי תגובות ששלחתי לשני אנשים שונים,
שבחרו לכתוב לי מייל אישי בהתייחסות לפוסט שהעליתי בשבוע שעבר.
אני במכוון שומר על פרטיותם של האנשים ולא משתף במה שהם כתבו לי, אלא רק בתגובה שלי אליהם.
(שתי התגובות שלי מנוסחות כאן בלשון זכר, זה לא היה כך בהכרח בתגובה המקורית).

לאדם אחד כתבתי:
"שלום,
תודה רבה רבה שכתבת לי.
כשקראתי את המילים שלך הרגשתי קירבה וחיבור.
התחלת בדרך שרואה אותי ומכבדת את המקום שלי והמשכת בשיתוף במקום שלך ובדרך שבה אתה רואה את הדברים.
אני ממש מעריך את המייל שלך בעיקר משום שניכר שדעותינו שונות.
שיהיה שבוע טוב ומבורך,
בהערכה רבה, רוני"

לאדם השני כתבתי:
"שלום,
תודה שכתבת לי.
מתוך ההתיחסות, תשומת הלב והזמן שהקדשת לכתיבה נראה שאכפת לך ושהמדינה חשובה לך.
ניכר מדבריך גם שאתה מעריך אותי.

ניכר שדעותינו שונות. וזה בסדר כמובן מבחינתי.
לכן אני אפילו מעריך עוד יותר את העובדה שאתה קורא את דבריי ומגיב.

אין לי רצון וכוונה להיכנס איתך לשיח פוליטי אתך או עם קוראים אחרים, לנסות לשכנע אותך או להקשיב לנימוקים שלך על המצב.
אני כותב מתוך רצון להרבות טוב בעולם, בדרך שאני מאמין שהיא מיטיבה ומודע לכך שאולי אני טועה.
יש לי חברים רבים שדעותיהם שונות משלי ושיש בינינו הערכה הדדית ואהבה.
כשאני מעוניין בשיח על פוליטיקה או המצב אני עושה זאת בערוצים אחרים,
בפגישות פנים על פנים המאפשרות הרבה יותר העמקה והקשבה.

חשוב לי שתדע שהיה לי קשה מאוד לקרוא את המילים שלך ואת האופן שבו אתה מתנסח.
גם בגלל מילים מסוימות כמו "___", "____",
שהשתמשת בהן וגם בגלל הפסקנות הנחרצת בנוגע למגוון נושאים, אנשים ועמדות השונות משלך.

לכן, זו הפעם האחרונה שאגיב להתייחסות שלך שתנוסח בסגנון הזה.

שוב תודה על האכפתיות ועל כוונותיך הטובות.
אני מאחל לך, למשפחתך ולכל העם שלנו, שנדע ימים טובים, בריאים ובטוחים,
מלאים בערבות, אהבה ומחויבות הדדית.

שבוע טוב ומבורך,
חיים מלאים,
רוני "

**
בחרתי להקדיש את הפוסט השבוע לתגובות הללו,
כי חשוב לי להדגיש את נושא האחריות האישית שיש לכל אחד ואחת מאיתנו תמיד,
ועל אחת כמה וכמה בתקופה המתוחה והטעונה הזו.

כל אחד מאיתנו משפיע על סביבתו (במשפחה, בעבודה, במדינה),
גם באמצעות הדרך שבה הוא מתנהל וגם באמצעות ההתנהלות שהוא מוכן לקבל בסביבתו.

לכל אחד מאיתנו יש אחריות גדולה על הדרך שבה אנחנו באופן אישי מתבטאים ופועלים.
האחריות הזו גדלה שבעתיים כשהשיח וההתנהלות סביבנו מושפעים על ידי כוחות חזקים ובעלי עניין
שמטרתם לפלג, להסית, לפגוע באמון ולהגביר שנאה וקיטוב.

הצד המשלים והלא פחות חשוב של זה, הוא מה אנחנו מוכנים לקבל בסביבתנו.
מה אנחנו מאפשרים ומה אנחנו מעודדים.
איפה אנחנו שמים גבול ברור.
איזו התנהגות אנחנו רוצים להחליש ואיזו להעצים.

אנחנו מושפעים מהמנהיגים שלנו ומהסביבה שלנו. חשוב להיות מודעים לכך.
אבל אנחנו גם משפיעים על הסביבה שלנו ועל המנהיגים שלנו.
גם אם איננו בעלי תפקיד הובלה רשמי או ידוענים עם חשיפה גבוהה,
יש לנו אחריות רבה שחשוב להכיר בה.
אנחנו יוצרים את המציאות שבה אנו חיים ומשפיעים עליה.

**
קבלו הצצה לחלק מהלו"ז שלי בשבוע החולף:

ביום ב' לקחתי חצי יום חופש ועליתי לירושלים לשבת מספר שעות במשמרת 101.
זו ישיבה שקטה, ללא מילים קריאות או שלטים, כולם בלבן, שכל מהותה תמיכה במשפחות החטופים.
לכאורה, רק יושבים כמה שעות ולא עושים כלום.
אפשר לתהות האם זה בכלל משפיע על מקבלי ההחלטות.
אני באופן אישי לא מתעסק בזה.
זה בטוח משנה למשפחות שהתמיכה הזו מאוד חשובה להן.
אני את העבודה שלי אעשה ואמשיך לעשות.

ביום ג' הנחיתי מפגש נוסף של קבוצת חילונים, דתיים לאומיים וחרדים.
במפגש הנוכחי בחרנו לגעת בנושאים מורכבים, מתוך רצון להבין יותר לעומק את האחר.
יצאנו מאזור הנוחות ונתנו מקום לכאב, לפחד, לכעס ולייאוש.
אנשים אמיתיים שיתפו בצורה ישירה, לא ערוכה ולא מתווכת את המקום שהם נמצאים בו.
ברמה האישית המפגש הזה חידד לי שוב עד כמה פערי התפיסה שלנו יכולים להיות עמוקים.
באיזו מהירות אנחנו מופעלים ממשפט או ממילה גם כשהכוונות שלנו טובות.
זה כל כך מורכב.

ביום ה' השתתפתי בהפגנת מחאה בכיכר "הבימה", הייתי אחד מתוך עשרות אלפים שהיו שם.
לצד תמיכה במשפחות וחתירה לחיבור ישיר ולדיאלוג מקרב וכן,
חשוב לי מאוד גם להשתתף במחאה נחושה וחוקית.
למרות שמחאה שונה במהותה ובאנרגייה שלה מתמיכה במשפחות או מהנחיית מפגש מקרב,
אני לא רואה סתירה ביניהן.
כולן חשובות ומשלימות זו את זו.
יתרה מזו – אני מאמין שכולן הכרחיות בימים הללו.

**
קריאה לפעולה:

ללא קשר לעמדתכם הפוליטית, עשו צעד קדימה.
אל תשבו כמתבוננים מהצד.
צאו מאזור הנוחות שלכם.
הכירו בכך שגם אתם מושפעים/נשטפים על ידי מכונות התעמולה והרשתות.
צמצמו חשיפה לערוצים מזיקים שמרבים רע ומלבים שנאה,
אך היזהרו מלהתכנס בעצמכם ולטמון את הראש בחול.
בחרו פעילות שבהלימה לערכים שלכם ולמה שחשוב לכם ותמכו בה בצורה אקטיבית.
הוו דוגמא אישית בסביבתכם למה שאתם רוצים לראות בעולם.
שימו גבול ברור למה שאתם לא רוצים לראות.
הטילו ספק,
חישבו עצמאית,
פגשו אנשים אמיתיים,
הרבו טוב.

אנשים שואלים אותי אם אני אופטימי או פסימי.
אופטימיות ופסימיות הן נקודות מבט מוגבלות בעיניי.
אני לא זה ולא זה.
אני מאמין שהמצב מורכב, שהוא יכול להתפתח בדרכים שונות, ושמה שאנחנו עושים משנה.

אני מתמקד באחריות שלי ובלעשות את העבודה שלי במשמרת שלי.

"לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה"

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר