תגית: תקשורת מקרבת

10 הרהורים מהימים האחרונים (שואה-זיכרון-עצמאות)

1. מעבר

המעבר בין מאות רקטות, ארבעה הרוגים ומי יודע כמה נפגעים בתחילת השבוע (מוצ"ש – שני),
לבין הפסקת האש ואירועי יום הזיכרון בהמשך השבוע (שני – רביעי),
לבין חגיגות יום העצמאות, החופשות והמנגלים (רביעי – …) היה חד עבורי.
מפתיע כל פעם מחדש כמה מהר אנשים ומדינה עוברים בין מצבים.

**
2. מוזר

נראה לי מוזר, שבתוך יום-יומיים, 
אנו עוברים ממצב של חוסר וודאות עצום וסכנת חיים מוחשית, המביאים בין היתר לאי-קיום לימודים,
לשקט בטוח, המאפשר יציאה של מאות אלפי חוגגים לאירועי יום העצמאות בשטחים פתוחים, ללא חששות ואזהרות.

יכול להיות שיש יותר הבנות ואינטרסים משותפים, בקרב שני הצדדים ממה שאנו נוטים לחשוב? ממה שנוטים לתקשר?
יכול להיות שלצדדים השונים יש יותר יכולת ממה שנראה לעין (גם אם רק במצבים מסוימים…) לקיים דיאלוג ולהגיע להסכמות?

ויכול להיות שלא…
ברור לי שאני מודע רק לחלק זעיר ממה שמתרחש פה…
אני יודע שאני לא יודע…

**
3. טקס משותף

ביום ראשון, יומיים לפני ערב יום הזיכרון, הנחתה שאניה בן חיים, 
מפגש מקרב בין תומכי ומתנגדי טקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
להלן חלק מדברים ששאניה פירסמה ביום שאחרי המפגש:

"האמת, פחדתי נורא לקראת הערב של אתמול- דיאלוג מקרב בין תומכי ומתנגדי טקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני. 
שיח כל כך טעון, וכואב שנושא בתוכו כל כך הרבה רגשות עוצמתיים וזה קרה.
שוב היה אפשר לחוות, גם במפגש טעון כזה, ששיח אחר אפשרי ויכול להתקיים.
שיח בו אפשר ביחד לנוע מ"צודק/טועה" "בסדר/לא בסדר" אל המקום בו מכירים בצרכים העמוקים של כולנו שמחפשים דרך להתמלא. 
אל המקום בו אפשר להכיר בכאב ובכמיהה של מי שלא מסכימים/ות איתו/ה ולמצוא מקום בלב שיכול להיפתח אליו גם כשממש רואים דברים אחרת, גם כשכועסים.
זה מטורף בשבילי לשים לב לזה כל פעם מחדש, שכל אחד/ת מאיתנו רוצה לעשות טוב.
כל אחד/ת מאיתנו מאמין/ה בכל ליבו/ה שהדרך שהיא מאמינה בה יכולה לעשות טוב בעולם.
מאמין בכל ליבו שאם רק האחר יתעורר לראות את מה שאני רואה, אם הוא ישים לב שיש משהו שהוא לא רואה, 
שיש לו נקודה עיוורת- ויראה את מה שאני רואה- אז יוכל להיות פה הרבה יותר טוב.
העניין הוא שכמעט תמיד שני הצדדים חושבים ככה!
ואז, נוצר הוויכוח הידוע של מי צודק, ויכוח בו כל אחד מנסה לשכנע ואף אחד לא באמת מקשיב ואף אחד לא באמת נשמע.
ואז זה מכעיס. ומתסכל. והאמון אובד.
ואז צועקים, או מכים, או מתנתקים, או מתרחקים, מסתגרים, מתבצרים.
הכל חוץ מלהיפגש ולהקשיב באמת.
אתמול חווינו קצת ממה שאפשרי כשמסכימים להיפגש ולהקשיב באמת לכאב ולכמיהה של מי שאני לא מסכים/ה איתו. 
לשמוע באמת מה חשוב לו בעומק.
הלב התרכך. הדברים כבר לא נראים כמו שחור ולבן.
כמעט כל מי שהיו שם במפגש יצאו עם אמירה שהם רואים את המורכבות הגדולה, שהם רואים שיש לאחר צרכים וכאבים שהם לא ראו ולא לקחו בחשבון קודם. 
שהם רואים את הדברים שחשובים לצד השני ומכירים בהם – גם אם לא מסכימים על הדרך. 
שהם רואים שזה לא שחור ולבן, שזה מורכב.
מטרת השיח ממש לא היתה להגיע להסכמה, אלא ליצור מרחב בו נבין את הצד השני קצת יותר ממקודם. נראה את האנושיות של השני, קצת יותר ממקודם.
וזה קרה. וגם יותר מזה.
וזה קצת, וזה טיפה בים וזה גם הרבה. כי רובינו יצאנו משם עם הרבה יותר תקווה ואמון ממה שנכנסנו.
וזה עוד רחוק מלהיות מושלם, ויש עוד הרבה מה ללמוד על יצירת שיח מאתגר שכזה. והיו רגעים לא פשוטים,
ואני שמחה ומתרגשת שהוא קרה ושרובינו חווינו שם חוויה של פתיחת הלב, הבנה, קירבה והקשבה. "

**
4. כוונות ופעולות

אותן פעולות יכולות לנבוע מכוונות שונות.
אותן כוונות יכולות לבוא לידי מימוש בפעולות שונות.

פעולה: להשתתף בטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: להשמיע קול חשוב, להביע כאב, לקחת אחריות, להוות דוגמא אישית לאנושיות ולתקווה.

פעולה: להשתתף בטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: להילחם בסכנה של איבוד דרך הפוגעת במדינה, בערכיה ובאזרחיה.

פעולה: להשתתף בטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: לעורר פרובוקציה, לחמם את הענייניים, להפיג שעמום.

פעולה: להתנגד לטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: לעורר פרובוקציה, לחמם את הענייניים, להפיג שעמום.

פעולה: להתנגד לטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: להילחם בסכנה של איבוד דרך הפוגעת במדינה, בערכיה ובאזרחיה.

פעולה: להתנגד לטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: להשמיע קול חשוב, להביע כאב, לקחת אחריות, להוות דוגמא אישית לערכים חשובים.

**
5. בדיקה עצמית

באיזו פעולה אני נוקט?
מאיזו כוונה אני מונע?
האם יש דרך פעולה נוספת שתאפשר לי לממש את כוונתי בצורה מיטבית יותר?

באיזו פעולה נוקט האחר?
מאיזו כוונה הוא מונע?
האם אני בטוח? איך אני יודע?

**
6. מבחן אישי

א. איזו תפיסה/חברה/קהילה/אידיאולוגיה/קבוצה אני מזהה כאויבים שלי עכשיו? 
ככאלו שקיומם או פעולתם פוגעים בדברים החשובים לי ואולי אפילו מסכנים את קיומי?

ב. כמה אנשים אמיתיים אני מכיר ופגשתי באופן אישי השותפים לתפיסה/חברה/קהילה/אידיאולוגיה/קבוצה האלו?
"אנשים אמיתיים" = לא כאלו המתווכים לי בעזרת אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות.

ג. מתי בפעם האחרונה פגשתי אותם והקשבתי להם?

**
7. חמלה

"חמלה, משמע לפגוש בפתיחות-לב כל מצב בו אנחנו נמצאים, 
ללא שיפוטיות וללא התנשאות, באמפתיה ובענווה; 
להיות ערים לטבע האדם כפי שהוא ולאהוב אותו כהווייתו – 
להיות ערים לקוצים כמו גם לפרחים של החיים בליבו של כל אדם, ללא אפליה, ולהיענות למצוקתם של כולם באחווה ובפעולה קשובה. 
אבל כאשר אנחנו מדגישים את הזהות המסוימת שלנו כנגד זהותם של אחרים, 
כאשר אנחנו טוענים שאנחנו ה"טובים" והם ה"רעים", 
כאשר את עצמנו אנחנו מצדיקים וכל מה שהם עושים זוכה לגינויים, 
כאשר אנחנו מדגישים את עליונותנו מול שפלותם, 
כאשר אנחנו מבדילים בין דם לדם, מבדילים בין מי ששייכים לנו לבין ה"אחרים", הזרים, וטוענים שהם פחות בני-אדם, 
שאיכשהו הם פחותים מאיתנו ולא כל-כך נחשבים, 
בכך אנחנו מחמיצים את טבע האדם המשותף לכולנו – זו פגיעה בחיים. 
כאשר אנחנו מתעלמים מאנושיותם של אחרים ומתנשאים עליהם, את האנושיות שלנו אנחנו מצמצמים; 
כאשר אנחנו מתכחשים למלוא אנושיותם של יריבינו-אויבינו-מתנגדינו, באנושיות שלנו אנחנו פוגעים – 
כאשר איננו רואים בהם אדם כמונו את ליבנו אנחנו מעקרים, ורק כך, ללא חמלת-לב, מסוגלים בני-אדם לפגוע בזולתם במעגל הרסני פוגעני שכזה ועוד להצדיק אותו … 
וכך חיינו הופכים להיות שדה קרב, ללא מוצא, ובמלחמה כולנו מפסידים: 
תחת כל דגל טמונות גופות של חללים."
~ מאיר זוהר, מתוך המאמר "להילחם בחמלה: להיות ערים לאדם בלב המלחמה", נכתב בקיץ 2014 בזמן "צוק איתן"

**
8. חשש

– ואולי זה לא מספיק…?
– ואולי דרך של חמלה וסובלנות היא קרקע קלה לניצול עבור אותם אנשים/גורמים/מערכות, שרוצים לפגוע/להשתלט/להחריב…?
– ואולי דרך של הבנה וקבלה פוגעת בנו, מחלישה אותנו ומאיימת על קיומנו…?

**
9. מתח

קשה להחזיק מתח של סיטואציה מורכבת.
קשה להישאר עם מתח של שאלות בלי תשובות.
קשה לחוות מתח של חוסר וודאות.

קל יותר לקחת צד.
קל יותר לבחור תשובה.
קל יותר לייצר וודאות.

**
10. מאבק

מוח בן 2 מיליון שנה המתוכנת לשרוד ומחפש וודאות,
מחלק את העולם ל"טובים" ו"רעים", ומוציא אותנו לפעולה.

קשה לשנות דפוסים ולהתגבר על מבנים פיזיולוגיים-עצביים ועל אינסטינקטים הישרדותיים.
קשה עוד יותר כשהמבנים והאינסטינקטים מגורים ומופעלים במכוון ע"י גורמים בעלי עניין.

לא בטוח שיותר קשה מלשרוד שואה, להקים מדינה ולעבור את הדרך שעברנו עד כה…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

להעניש, להכאיב, לנקום, לפגוע …

לפני זמן מה, מישהו עשה משהו שלא אהבתי.
הפעולות שלו היו טריגר חזק עבורי למספר מחשבות ורגשות:
– האמנתי שהוא עשה את זה בכוונה, בצורה בוטה ומאחורי הגב שלי.
– היתה בי שיפוטיות רבה כלפיו וכלפי המעשים שלו, האמנתי שהיה אסור לו לעשות את זה.
– כעסתי על ההתנהלות שלו, על הנזק שכבר נגרם ועל הנזק שעוד עלול להיגרם.

מהות התקשורת המקרבת היא יצירת חיבור המוביל למילוי הצרכים החשובים שלנו ושל אחרים.

כשאני כועס, הדבר האחרון שמתחשק לי הוא יצירת חיבור.
הרצון האינסטינקטיבי שלי הוא להעניש את האדם, להכאיב לו, לנקום בו.
לפגוע בו כמו שהוא פגע בי.
ללמד אותו לקח.

במצב המחשבתי-רגשי-אנרגטי הזה, 
אי-השיפוטיות, ההקשבה, החיבור והחמלה, לעצמי ולאחר, הופכים להיות מאתגרים במיוחד. 
על סף בלתי אפשריים.

בנקודת הזמן הזו יש לי אפשרות לבחור.
בנקודת הזמן הזו יש לי אחריות לבחור.
במיוחד בנקודת הזמן הזו, לבחירות שלי יש חשיבות גדולה והשפעה עצומה.

**
1. בחירה ראשונה: חיבור עצמי.
לעצור. 
לנשום.
לקחת את הזמן. 
להקשיב לעצמי. 
להיות עם הכאבים והפחדים שלי.
להתמקד בעצמי ובמה שעובר עלי כרגע (ולא ב"כמה אחרים הם לא בסדר").
לפעמים קשה לעשות את זה לבד, וכדאי למצוא מישהו שיהיה איתנו ויסייע לנו להקשיב לעצמנו.

**
2. בחירה שניה: להתמקד במה שחשוב לי.
להתמקד בצרכים המרכזיים שלי.
בצרכים החשובים שלי שנפגעו ושאני רוצה לתת להם מענה,
וגם בצרכים החשובים שלי שכבר שמתמלאים.
להתמקד שבמה שאני רוצה עבורי ולא במה שאני לא רוצה.

בשתי הבחירות הראשונות, תשומת הלב מופנית פנימה, אלינו.
בשלבים אלו איננו "מתעסקים" עדיין עם האדם האחר.

**
3. בחירה שלישית: שחרור האדם מ"דמות האויב" שמוחזקת אצלי. 
היזכרות בכך שאנשים תמיד מנסים למלא צרכים חשובים שלהם, גם כשהם פועלים בדרכים שאיני אוהב או שפוגעים בי.
היזכרות בכך שנקודת המבט שלי והפרשנות שלי מוגבלת.
היזכרות בכך שאנשים מתמודדים עם דברים בחייהם שאולי איני מודע להם.
"Be kind, for everyone you meet is fighting a hard battle"

הדגש הוא על "שחרור" ו-"היזכרות", כיוון שיתכן מאוד שבשלב זה יש בנו עדיין כעס ורצון לפגוע.
בשלב זה אנו בוחרים את סוג הזרעים התודעתיים שאנו משקים: 
את זרעי הכעס, האיבה, העלבון והמלחמה, או את זרעי החמלה, האהבה, טוב הלב והשלום.

**
4. בחירה רביעית: יצירת חיבור + המשכיות או היפרדות
לאחר שהקדשתי מספיק זמן לעצמי ושחררתי את האדם האחר מ"דמות האויב" שבניתי לו בתוכי, 
אוכל להקדיש תשומת לב להבנת האדם השני, נקודת המבט שלו והצרכים החשובים לו. 
לפני שהקדשתי זמן לעצמי, ולפני ששחררתי את האדם מ"דמות האויב" שלי, יהיה לי קשה מאוד (אולי בלתי אפשרי) לעשות זאת.

מהמקום הזה, נוכל לבחור להמשיך ביחד, להשקיע בקשר, לחפש דרך משותפת ופתרונות המיטיבים עם שנינו, או להיפרד, כך שמילוי הצרכים החשובים שלנו יתבצע במסגרות אחרות ועם אנשים אחרים.

הצרכים שלי חשובים לא פחות מהצרכים של האדם האחר.

הבחירה להיפרד המגיעה לאחר שחרור האדם מ"דמות האויב" ואשר מלווה בתקווה שיהיה לו טוב, מהווה גם היא סוג של חיבור,
ושונה מהותית מפרידה שבה אנו עדיין תופסים את אותו אדם כ"אויב" ומקווים שיסבול וייענש על מה שעשה.

**
אחת המנטרות של טוני רובינס ושל ביירון קייטי היא ש-"הכול קורה עבורנו, לא לנו…"
גם אירוע כואב, מקומם או מפחיד, שלא הזמנו ושקיווינו שלא יתרחש,
יכול להוות טריגר לתרגול מעמיק ולהתפתחות משמעותית המיטיבים עם חיינו.

כולנו חווים אתגרים מורכבים ופוגשים טריגרים שלוחצים לנו על נקודות רגישות ומקפיצים אותנו.
אני פחות מאמין בטריקים או כלים שמשנים לנו את מצב הרוח בשניה.
אני מאוד מאמין בלקיחת אחריות, בבחירה מודעת ובתרגול מתמשך ובלתי פוסק…

**
אני מקווה שהקטע הנוכחי משמעותי ובעל ערך עבורכם.
אני מחזיק כוונה שהקטע הנוכחי ירבה חיבור, שלום, שמחה ושלווה, ויפחית כאב, סבל ומלחמות, בקרב אנשים ובעולם.

אם מתחשק לכם לכתוב לי מספר מילים, יעניין אותי לקרוא..

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

בעיות עם פקידת הקבלה

צ'ק-אין למלון בארה"ב, שעת צהריים, לאחר טיסה:

פקידת הקבלה: "אדוני, למרות שהמלון שולם, אני צריכה את כרטיס האשראי שלך עבור ערבון של 250$".
אני: "בסדר גמור, אין בעיה. הנה הוא…"
היא: מכניסה אותו למכשיר…"אדוני, יש בעיה עם הכרטיס. המכשיר לא מצליח לקרוא את הצ'יפ."
אני: "יש בעיה עם הצ'יפ, הוא שחוק. אם תעבירי את הכרטיס עם הפס המגנטי הוא יעבור."
היא: "אני לא יכולה לעשות זאת. יש לך אולי כרטיס אחר?"
אני: "צר לי, אין לי כרטיס נוסף. האם את רוצה שאשאיר לך פיקדון במזומן?"
היא: "אנחנו לא יכולים לקחת מזומן"
אני: "אז מה את מציעה לעשות?"
היא: "אולי תבקש כרטיס ממישהו אחר…"
אני: "אני לא מכיר פה אף אחד, את מציעה שאבקש כרטיס אשראי ממישהו שאיני מכיר?"
היא: "צר לי. אתה רוצה לבטל את ההזמנה?"
אני: "אני לא רוצה לבטל. שילמתי על המלון ואני רוצה לשהות בו. איך את יכולה לעזור לי?"
היא: "אמרתי לך כבר…אני צריכה כרטיס עם צ'יפ שהמכשיר מצליח לקרוא."
אני: "אני מבין. האם אפשר לדבר עם האחראי?"
היא: "הוא בישיבה עכשיו. אתה יכול להמתין לו בלובי".

איך הייתם מרגישים במצב הזה…?
מה הייתם עושים…?

**
עפ"י תקשורת מקרבת, כל מה שאנו מרגישים, הוא תמיד תוצר של צרכים חשובים שלנו, המתמלאים או לא מתמלאים באותו רגע.
בנוסף, כל מה שאנו עושים, הוא תמיד מתוך ניסיון למלא צרכים חשובים שלנו, בין אם אנו מודעים אליהם ובין אם לא.

המשמעות היא, שברמה התיאורטית, 
מה שאני מרגיש לאחר שתי דקות עם פקידת הקבלה,
אינו בגלל מה שפקידת הקבלה אומרת או עושה, 
אלא בגלל השילוב של הסיפורים שאני מספר לעצמי על מה שפקידת הקבלה עושה,
והחוויה הסובייקטיבית שלי לגבי צרכיי החשובים, שמתמלאים או לא מתמלאים עבורי כרגע.

האם המשמעות יכולה להיות גם ברמה המעשית? 
מעבר לרמה התיאורטית…??
חד משמעית כן !

**
דוגמא ל-5 מציאויות שונות (אפשרויות מחשבה ותגובה) לטריגר זהה:

1. 
מחשבה: פקידת הקבלה מרובעת ובירוקרטית. גם לא ממש אכפת לה ממני. זו בעיה שלהם ולא שלי.
תגובה"גברת, תקראי מייד לאחראי ! אני לא זז מכאן עד שהבעיה נפתרת, מצידי שכולם יחכו."

2. 
מחשבה: נראה שקשה לפקידת הקבלה לקבל החלטה שמעבר לסמכותה. אני מעריך שהאחראי יצליח לפתור את זה.
תגובה: להמתין בלובי עד שהאחראי יגיע ובשאיפה יסייע בפתרון המצב.

3
מחשבה: אני הולך לשהות פה מספר ימים. לא מתחשק לי להיות במלון שכך נראה השירות שלו.
תגובה: לבטל את המלון וללכת לחפש מלון אחר.

4.
מחשבה: זה עניין זמני שייפתר בקרוב. מבאס אבל זמני. אני מתוסכל ורעב עכשיו.
תגובה: לשים את המזוודה בחדר שמירת חפצים במלון, ללכת לאכול משהו ולחזור בעוד כשעה.

5.
מחשבה: עדיין לא מיצינו את האפשרויות. אני מניח שיש משהו שניתן לעשות כרגע, שעדיין לא גילינו.
תגובה"גבירתי, האם אפשר להשתמש בכרטיס אשראי של מישהו שאני מכיר ושלא נמצא כאן? תוכלי לשלוח לאשתי טופס אישור או משהו כדי לאמת את את פרטיה ולקבל אותם?"

 

באיזו מבין 5 הדרכים הייתם בוחרים?
האם יש לכם דרך נוספת שאולי הייתם מעדיפים ? (בוודאות יש דרכים נוספות …)

**
אני בחרתי באפשרות השניה:
המתנתי כעשרים דקות בלובי עד להגעת האחראי שטיפל בבעיה במהירות ובאדיבות.
(בזמן הזה עשיתי עבודת חיבור עם עצמי להפחתת התסכול והשיפוטיות, להרגעה ולמיקוד במה שהכי חשוב לי עכשיו…)
אפילו קיבלתי שדרוג לחדר איכותי יותר מזה שהזמנתי…

איך היה נראה היום שלי, או השעתיים שאחרי האירוע, אם הייתי בוחר לבטל את ההזמנה וללכת למלון אחר…?
איך היתה נראית השהות שלי במלון והשירות שהייתי מקבל אם הייתי בוחר באפשרות הראשונה ומתעקש לדבר עם האחראי עכשיו…?

מה שאנשים אחרים אומרים או עושים הוא רק טריגר למחשבות, לרגשות ולפעולות שלנו.
אנחנו בוחרים את המחשבות, הפרשנויות והסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו.
אנחנו בוחרים אילו צרכים לתעדף, מה לעשות ואיך להתנהל…

הבחירות שלנו,
משפיעות על המחשבות שלנו,
שמשפיעות על הרגשות שלנו,
שמשפיעות על הפעולות שלנו,
שמשפיעות על מערכות היחסים והתוצאות שלנו,
שיוצרות את חיינו.

כל יום.

**
בתוך כשבוע, מעל 500 קוראים כבר נרשמו ל-"52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים".

אם עדיין לא עשיתם זאת, אתם מוזמנים להירשם בקישור הבא(ההרשמה הינה ללא עלות).

הכלי השני בסדרת "52 הכלים", מתאר שלוש שאלות ממוקדות שאנו יכולים לשאול את עצמנו בזמן אירוע (לדוגמא, אירוע המלון ופקידת הקבלה),
המשפיעות מיידית על המחשבות, הרגשות והפעולות שלנו.

זהו הכלי שאותו הפעלתי ובו השתמשתי ב"זמן אמת", כשהאירוע עם פקידת הקבלה התרחש.

לא אפרט על הכלי הזה כאן, אך תוכלו לקבל אותו לאחר הרשמה ל-"52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" (זכרו שהוא הכלי השני בסדרה).

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

52 הכלים לתקשורת מקרבת ומערכות יחסים

אתמול בלילה ילדתי תינוק חדש.

הלידה התחילה בשעות אחר הצהריים.
ההיריון נמשך להערכתי כ-20 שנה, מבלי שאהיה מודע אליו.

מספר דקות לאחר הלידה, חשפתי אותו בקהילת התקשורת המקרבת בפייסבוק,
מייד לאחר מכן לאחר מכן במרחבים וירטואליים נוספים,
ועכשיו נראה לי שהוא כבר מסתובב חופשי בעולם ופוגש כל מיני אנשים.

הפעם הראשונה שילדתי תינוק דומה היתה ב 2012,
כשיצרת את קורס התקשורת המקרבת בן תשעת השיעורים במיילים.
(הוא כבר בן שבע היום ואלפי אנשים נחשפו אליו ולמדו ממנו).

הפעם השניה של תינוק באותו סגנון היתה ב 2014, עם סדרת 20 המסרים.
20 מסרים מעוררי השראה, כל מסר ממוקד בנושא אחר, מכיל פרגון לאדם משמעותי במסע שלי והזמנה לתרגול.

ואתמול בלילה, ממש לפני כמה שעות, הגיעה הפעם השלישית.

התינוק הזה הוא משהו מיוחד.
שונה מאוד משני אחיו הבוגרים.

קוראים לו "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים במשפחה, בעבודה ובחיים."

**
האם אתם מסוגלים לתאר את עצמכם, שנה מהיום…

– במקום אחר במערכות היחסים החשובות בחייכם, האישיות והמקצועיות?
– חווים הרבה יותר שמחה, שלווה וחיבור, והרבה פחות סבל וריחוק?
– ברמות חדשות של השפעה, הובלה, הקשבה, אסרטיביות והשפעה?
– נכנסים להרבה פחות קונפליקטים, ואם כבר נכנסתם, יוצאים מהם יותר מהר וביותר קלות?

רלוונטי…?
מתאים לכם…?
האם זה אפשרי בכלל…?

הערך של "52 הכלים לתקשורת מקרבת ומערכות יחסים" עבורכם יכול להיות:

1. אפסי (דוגמא: אם הכלים לא רלוונטיים עבורכם, אם לא תרשמו או אם תרשמו ולא תקראו את המסרים),

2. עצום (אני מאמין בכל ליבי שהטמעה ויישום מתמיד, אפילו של כלי אחד או שניים, יכולים להשפיע דרמטית על החיים),

3. כל דבר שבין לבין.

זה בידיים שלכם ותלוי במה שתעשו עם זה.

**
בעבודתי היום-יומית אני עוסק בליווי, הנחיית והדרכת מנהלים, צוותים וארגונים.
בפועל אני מסייע להם להתמודד עם אתגרים, עניינים ומשברים הקשורים לאנשים,
ולפתח את מיומנויות התקשורת, עבודת הצוות ומערכות היחסים שלהם.

"52 הכלים לתקשורת מקרבת ומערכות יחסים
הם זיקוק של כלי החשיבה/השפעה/תקשורת/עשייה הכי אפקטיביים שאני מכיר ועובד אתם ביום-יום,
מתוך דרך בת כ-20 שנות ניסיון עם המון למידה, התבחבשות, ניסוי ותעייה, כישלונות והצלחות.
דרך שעברתי ושאני עדיין עובר – עם משפחתי, בעבודתי ובמרחבים נוספים.

בפסקה קודמת כתבתי שהתינוק הזה הוא משהו מיוחד.
אני ממש מרגיש כך:
אני במקום שונה היום מהמקום שהייתי בו לפני מספר שנים, אולי אפילו לפני שנה.
זה בא לידי ביטוי גם בעבודה שלי, בסדנאות שאני מנחה ובכלים שאני מביא.

נכון לרגע זה, 126 נרשמים כבר בחרו להצטרף לסדרת "52 הכלים" ולקבל את הכלי הראשון בסדרה.

גם אתם יכולים. 
בכל שבוע, במשך שנה שלמה, יישלח אליכם מייל ובו כלי חשיבתי/מעשי לתקשורת מקרבת ולמערכות יחסים.

אני מחזיק כוונה ש-52 הכלים הללו יתרמו משמעותית לחייכם ולחייהם של אנשים נוספים, משפחות וארגונים, 
יפחיתו סבל, יגבירו שמחה, יעצימו נוכחות ויסייעו בהגשמת מטרות חשובות.

עם האנרגייה הזו "52 הכלים" נולדו, ולשם הם מכוונים.

ניתן להירשם לסדרה ולקבל מיידית את הכלי הראשון כאן.

בהרבה התלהבות והתרגשות, 
וגם במעט חשש ומתח,

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

** נ.ב. להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר במייל חוזר או דרך האתר. **

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

איך להכניס תקשורת מקרבת לארגונים?

"איפה היית בפברואר 1999?", שאלתי אתמול את הגר שעובדת איתי.
"בכיתה ב'." היא ענתה בחיוך, לאחר 5 שניות של מחשבה.

איפה אתם הייתם בפברואר 1999, בדיוק לפני 20 שנים?

**
אני יודע איפה אני הייתי.
בפברואר 1999, כשהגר קיבלה תעודת מחצית של כיתה ב', 
הייתי נשוי כחצי שנה, ללא ילדים עדיין, בעיצומם של לימודי תואר ראשון בטכניון,
והתחלתי לעבוד כסטודנט בקבוצת מערכות מידע בחברת אינטל.

עשרים שנים !!!
לא נתפס הקטע הזה.

אני..??
עשרים שנות עבודה בארגון..???
איך זה יכול להיות..????

**
את "התרסקות" כתבתי בנובמבר 2013.
למרות שהכתיבה היתה לפני למעלה מחמש שנים,
והאירוע המדובר אפילו יותר מכך,
אני עדיין זוכר היטב את הסיטואציה ואת המצוקה שהייתי בה.
ברמה מסוימת הוא עדיין חי בי ומלווה אותי בכל תהליך של תחילת עבודה 
עם קבוצות חדשות של מנהלים, הנהלות או ארגונים.
השבוע, כששיתפתי את קהילת התקשורת המקרבת שבפייסבוק בסיפור הזה,
קיבלתי לא מעט תגובות והתייחסויות.
"התרסקות" נכתב כשעל הבלוג שלי היו מנויים מאות בודדות של קוראים.
עפ"י מערכת שליחת המיילים שלי את "התרסקות" קראו 219 קוראים בלבד.
אם מעניין אתכם לקרוא על נפילה כואבת במיוחד, 
ועל כלי חשוב לטיפול עצמי במצבים הללו,
אתם יכולים לעשות את זה כאן.

**
"איך אפשר להכניס תקשורת מקרבת לארגונים?"

את השאלה הזו נשאלתי לפחות 5 פעמים בשבועות האחרונים ע"י אנשים שונים.
הנה מספר נקודות למחשבה בנושא הזה:

א. אין דבר כזה "ארגונים".
"ארגונים" הוא שם-תואר מכליל שאנו מלבישים על ישויות שונות.
חברה בת 5000 עובדים שונה מחברה בת 10 עובדים.
שני ארגונים בני 400 עובדים יכולים להיות שונים מאוד זה מזה.
ארגון חינוכי שונה מאוד מארגון עסקי, ושניהם שונים מאוד מארגון ציבורי או ממשלתי.
ולכן השאלה "איך אפשר להכניס תקשורת מקרבת לארגונים" אינה רלוונטית.
עדיף לשאול איך ניתן להכניס תקשורת מקרבת לארגון מסוים X או Y.

 

ב. אין דבר כזה "ארגון מסוים".
גם כשיורדים מהכללות ומדברים על ארגון מסוים,
חשוב להבין שזהו שם קוד למשהו שלא באמת קיים.
כשם שלא ניתן לתאר אדם במילה אחת, 
כך גם לא ניתן לתאר ארגון בשם-תואר אחד.
ולכן, אם רוצים להכניס תקשורת מקרבת לארגון מסוים,
חשוב להבין שהארגון הזה לא באמת קיים,
או ליתר דיוק, הוא קיים ברמה מסוימת, הוא אינו הומוגני, 
והוא מורכב מהרבה תתי קבוצות, מחלקות וארגונים.
למעשה שאלה אפקטיבית יותר יכולה להיות,
איך מכניסים תקשורת מקרבת לאזור או לקבוצה מסוימת בתוך ארגון X.

 

ג. למה להכניס תקשורת מקרבת לארגון?
חשוב להבין אלו צרכים אנשים מנסים למלא
כשהם רוצים להכניס תקשורת מקרבת לארגון כלשהו.
יכול להיות שמניע אותם צורך בהשפעה.
ייתכן שזהו צורך במימוש עצמי ומשמעות.
במקרים רבים זהו צורך כלכלי ורצון להשתכר.
לפעמים זה מגיע ממקום של התלהבות וכמיהה להתנהלות אחרת המפחיתה סבל ומעצימה שמחה.
במונחים של תקשורת מקרבת, "להכניס תקשורת מקרבת לארגון",
היא אסטרטגיה שמהותה לשרת צרכים חשובים של האדם שרוצה לעשות זאת.
לאנשים שפונים אלי אני מציע לבדוק בשלב ראשון,
אלו צרכים חשובים הם מנסים למלא.
כשהצרכים ברורים לנו, אנו יכולים להיות יותר גמישים עם האסטרטגיות שאנו בוחרים למימושם.

 

ד. תקשורת מקרבת אינה משהו שמכניסים למקום כלשהו.
מהות התקשורת המקרבת, לפחות כפי שאני מבין אותה,
היא לייצר חיבור (בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין אחרים),
על מנת לאפשר זרימה של נתינה וקבלה למילוי הדדי של צרכים חשובים.
חידוד הכוונה או המהות קריטי בעיני:
בתקשורת מקרבת אנו שואפים לחיבור, שיאפשר לנו מילוי הדדי של צרכים חשובים.
ולכן, במקום לחשוב על איך להכניס תקשורת מקרבת לארגון,
כדאי לחשוב על צרכים חשובים של הארגון שאנו רוצים ומסוגלים לתת להם מענה.
שינוי השאלה מוביל לשינוי עמוק בתפיסה:
במקום לחשוב איך להכניס, או לשווק, או למכור, או לשכנע,
אנו מתחילים לחשוב על הצרכים של הארגון וכיצד אנו יכולים לתת להם מענה.

 

ה. איך מתחילים?
מחדדים כוונה (מילוי צרכים הדדי).
מוצאים תת קבוצה אחת.
או אדם אחד.
שפתוחים לדיאלוג.
ושיש להם צרכים חשובים שהם רוצים למלא.
מקשיבים להם ומנסים לזהות את הצרכים הללו.
בודקים אם ואיך אנו יכולים לתת לצרכים הללו מענה.
מנסים. 
מצליחים יותר או פחות.
לומדים.
וחוזר חלילה..

**
בבוקר ראשון השבוע נפגשתי לראשונה עם מנכ"ל ומנהלת משאבי אנוש של חברה מצליחה בארץ.
הוא שמע על תקשורת מקרבת, שמע עלי, ורצה לבדוק האם יש מקום לשיתוף פעולה.
כשקראתי עליהם לפני הפגישה, משהו בי התחיל להילחץ:
החברה נראית מצליחה מאוד ושניהם מנוסים מאוד.
מה יש לי להציע להם…?
מה יש לתקשורת מקרבת להציע להם…?

קולות הפחד, תני ההשוואות ושדי חוסר הביטחון צצו ועלו על הבמה המרכזית שלי.
כנראה שטראומת ה"התרסקות" מלווה אותי בכל מפגש עם חברה או קבוצת מנהלים חדשה.
(ואולי טוב שכך…)

כתמיד, לקחתי לעצמי זמן לחיבור ולכוונון פנימי לפני המפגש:

– אני שם לב לחשש, ללחץ ולפחד שנוכחים בי עכשיו. הם מוכרים לי.
– אני שם לב להתלהבות ולהתרגשות שנוכחים בי עכשיו. הם מוכרים לי.
– המטרה שלי אינה למכור, לשכנע או לשווק משהו.
– המטרה היא מילוי הדדי של צרכים חשובים.
– כוונון פנימי: להקשיב להם, להבין את הצרכים שלהם. להקשיב לעצמי. לצרכים שלי.
– שאלה לבדיקה: האם יש פה הזדמנות למילוי צרכים הדדי?

**
בבוקר שלאחר הפגישה, כתבתי את "חידוד כוונה לדרך".

לחברים המודאגים-מסוקרנים שהתקשרו לשאול האם אני עוזב את אינטל, עניתי:

"חס וחלילה, אין לי כוונות כאלה.
מדובר בעוד חברה/ארגון/אנשים חדשים שאולי אתחיל לעבוד אתם בקרוב."

קטע שבדיוק שלושה ימים לאחר מכן קיבלתי את ברכת 20 השנים באינטל…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הזמנות:

– להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות, תקשורת מקרבת וחיים מלאים ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר.

– להצטרפות לרשימת התפוצה ולקבלת קורס תקשורת מקרבת בן 9 שיעורים במייל ניתן להירשם באתר או לבקש (במייל חוזר) שאוסיף אתכם.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שתי פתיחות

את הרצאת פיתוח הקריירה שהעברתי השבוע פתחתי בוידוי:

"איני מומחה מוסמך לפיתוח קריירות.
התובנות ודרך החשיבה שלי אינן בהכרח רלוונטיות לכל אחד 
ונובעות במידה רבה מניסיון החיים המסוים שלי ומליווי אחרים בפיתוח הקריירות שלהם"

את סדנת התקשורת המקרבת לרופאים שהנחיתי השבוע פתחתי באמירה:

"אני מקווה שתקבלו ערך רב בסדנה שיהיה שווה את השקעת הזמן שלכם.
אני מקווה ומאמין, אם כי איני בטוח שזה אכן יקרה."

המשובים שקיבלתי לשתי הפתיחות הללו היו מעורבים:

מספר משתתפים (בהרצאה ובסדנה) אמרו שהפתיחה הזו קצת "הורידה להם" ממני,
וייעצו לי לא להשתמש בה במצבים דומים, כיון שהיא מתפרשת כהתנצלות ומשדרת חוסר ביטחון.

אחרים חוו את הפתיחה כאותנטית וענווה שתרמה לחיבור שלהם אלי,
הגבירה את המוכנות ללמידה ממני ואת הרצון להקשיב למה שיש לי לומר.

**
חמש מחשבות על הפתיחות והמשובים:

א. אנשים שונים מפרשים בצורות שונות את מה שאנו אומרים ואת איך שאנו מתנהגים.

ב. אנחנו בוחרים מה לומר ואיך לנהוג. יש לנו השפעה ואין לנו שליטה על איך זה ייתפש.

ג. קצת הופתעתי השבוע שיש אנשים שחווים פתיחה כזו כחוסר ביטחון או כהתנצלות. 
הייתי בטוח שזה נתפש ע"י רוב (ואולי אפילו כל) האנשים כבטחון רב.
(צריך אומץ לומר משפט כזה בקול רם בנוכחות קהל..)
בדיעבד, קצת מפתיע אותי שהופתעתי…

ד. תפיסת העולם שלי לגבי עבודתי לא משתנה:
יש לי יכולת השפעה עצומה ומוגבלת. גם עצומה וגם מוגבלת.
צברתי לא מעט ידע וניסיון, ועדיין איני מבין מספיק חלק מהמורכבויות והאתגרים של אנשים שאני עובד עמם.
אנשים מסוימים חווים ערך רב מהעבודה איתי ואחרים ערך נמוך או אפסי.

ה. הפתיחה יכולה להשתנות.
כל דבר שאנו אומרים או עושים הוא בניסיון למלא צרכים חשובים שלנו.
הבחירה בפתיחה מסוימת הינה אסטרטגיית פעולה שמטרתה לסייע לנו למלא צרכים חשובים עבורנו.
בפעם הבאה, אבחר האם להישאר עם אותה פתיחה, לוותר עליה לגמרי, או לשנות בה משהו.
**
מאורטל למדתי את המשפט היפהפה הבא:

"להרים את הראש ולהוריד את האף".

גובה עיניים + ענווה.

אנחנו לא יותר ולא פחות מאף/כל אחד אחר.

**
בבוקר שלאחר סדנת הרופאים, כתבתי לעצמי את הטקסט הבא:

"בסופו של יום אנו כמהים למישהו שיראה אותנו.
שיעריך את הכוונות שלנו ואת המאמצים שלנו.
שיבין את המקום שאנו נמצאים בו ואת מה שעובר עלינו.
שיוקיר את ההצלחות שלנו, שלפעמים הן קטנות ולא חשופות.
שיאהב ויקבל אותנו, למרות הטעויות, עם כל המגבלות והקשיים שלנו."

ועכשיו אני מוסיף:
גם אם אנחנו מנכ"לים מהוללים.
או מנהלי מחלקות בבתי חולים.
או ראשי ממשלה.
או "סתם" הורים.

**
אחד המסרים המרכזיים שהעברתי במהלך סדנה שהנחיתי בשבוע שעבר:
"אין לנו שליטה על הקלפים שאנו מגרילים, 
יש לנו שליטה על הדרך שבה אנו משחקים עם הקלפים שאנו מגרילים."

אין לנו שליטה על תוצאות הבדיקה שעשית אתמול.
תהיה לנו בחירה איך להגיב כשנקבל את התוצאות.

אין לנו שליטה על ההחלטה האם נצא שבת בשבוע הראשון של הגיוס.
יש לנו בחירה מה לעשות כשמבשרים לנו שנישאר בבסיס.

נראה שהקלפים שרונה רמון ז"ל "הגרילה" בסיבוב החיים הזה לא משהו.
יכולת המשחק שלה עם הקלפים הללו מופלאה בעיני.

**
21.12 הוא יום שאני אוהב במיוחד.
זה היום שבו משתנה המגמה.
שיא החושך.
מכאן ואילך, הימים מתחילים להתארך, הלילות מתחילים להתקצר.
קשה להבחין בכך בשבועות הראשונים – שינויים של דקה או שתיים בכל יום.
ייקח עוד זמן עד שנראה את השינוי ונרגיש אותו.

זה שאנו לא רואים משהו, לא אומר שהוא לא קיים.
זה שאיננו מודעים לשינויים קלים, לא אומר ששינוי עצום אינו מתרחש.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

3 שיעורים אישיים לקריירה ולחיים

3 שיעורים אישיים לקריירה ולחיים 

שיעור ראשון:

שנת 1999. 
לפני מספר חודשים התקבלתי לעבודה כסטודנט באינטל.
במסגרת הפרויקט הראשון שלי, אני אחראי על הטמעת מערכת מידע המפותחת על יד ספק חיצוני.
הפרויקט נקלע לקשיים מסוימים וישנם חילוקי דעות והחלפת האשמות הדדיות בינינו לבין הספק.
בשיחה עם ירון (המנהל שלי), אני מתלבט כיצד לגשת לזה ואיך נכון להפעיל יותר לחץ על הספק על מנת שהפרויקט יסתיים בהצלחה ובזמן.
בין היתר אני שוקל טכניקות השפעה ומשא ומתן שונות.

המסר של ירון ברור:
"הספק הזה הוא שותף שלנו.
אנחנו רוצים שהפרויקט יצליח ושהוא יצליח.
המטרה אינה להוציא ממנו כמה שיותר בכמה שפחות אלא להצליח ביחד לאורך זמן.
שים את כל הדברים בצורה פתוחה על השולחן ונסה לבנות שיתוף פעולה בריא."

הקו הזה מפתיע אותי.
זה לא נאיבי מדי?
זה באמת אפשרי?
ירון "לא ילד".
הוא מנהל מנוסה.
כדאי לתת לזה צ'אנס…

**
שיעור שני:

תחילת שנות ה-2000.
אחרי מספר שנים באינטל, במסגרת אחת השיחות המזדמנות בענייני עבודה שבני אחי ואני מקיימים מדי פעם, הוא משתף אותי בשיעור הבא:

"כעובד וכמנהל, לעולם לא אמליץ לעשות משהו, שאני מאמין שהוא לרעת החברה.
כל עוד אני עובד בחברה מסוימת, כל החלטה שאקח או פעולה שאנקוט בה תהיה תמיד לטובת החברה.
כמובן שאחפש גם את טובתי שלי וכיצד אני והצוותים שלי יכולים להתקדם. זה חלק מהעניין.
אבל לעולם לא אעשה משהו שמקדם אותי ואת האינטרסים שלי על חשבון פגיעה בחברה.
מניסיוני, בטווח הארוך זה משתלם. 
לכולם."

מסר מרגיע ומעודד.
אפשר גם וגם. 
במבט מהצד, ההתקדמות של בני לאורך השנים מהירה ומשמעותית.
איזה כיף שלא צריך לשחק מלוכלך כדי להצליח.

**
שיעור שלישי:

שנת 2002.
חגי הוא אחד הלקוחות המרכזיים שלי בפרויקט אינטנסיבי שמסתיים עכשיו.
מנהל קפדן, דעתן, בעל דרישות גבוהות, הוציא לי את המיץ אבל לכל אורך הדרך היה הוגן.
במהלך חודשים של עבודה משותפת, למדתי שלחגי ולענת אשתו יש 4 ילדים.
בשלב זה, אני אב לשתי בנות קטנות.
הנושא של קריירה + משפחה מעסיק אותי מאוד.
אני רוצה גם וגם ודי בטוח שיש לי מה ללמוד מחגי.
לשמחתי, כשאני מבקש ממנו להיפגש לשיחה אישית שלא בענייני עבודה הוא נענה בחיוב.

בין היתר עולה בשיחה הנקודה הבאה:
"קודם כל משפחה. 
סדר העדיפויות ברור לי.
אני משתדל להשתתף בכל טיולי בית-הספר של ילדיי.
כל עוד הם מעוניינים בכך כמובן.
זו אחת הדרכים שלי להיות נוכח ולבנות את הקשר."

אופטימיות…
עומד פה מולי מנהל עם סטנדרטים גבוהים של עבודה,
שאיכשהו מצליח לשלב גם וגם, ומצהיר בקול רם שזה לגיטימי ושזה הדבר הכי חשוב !

**
מספר מחשבות על שלושת השיעורים הללו שעלו בי השבוע:

1. את השיעורים קיבלתי מאנשים שהערכתי.

הייתי פתוח להקשיב למה שיש לירון, בני וחגי לומר והייתי בטוח שיש לי מה ללמוד מהם.

**
2. הערכתי את ירון, בני וחגי כאנשים מצליחים בסביבות שבהן הם עובדים וחיים:

ירון נתפש כמנהל מוערך בארגון ומצליח להגיע לתוצאות בסביבה אינטנסיבית.
בני מצליח להתקדם באופן עקבי לתפקידים בכירים בקצב די מהיר.
חגי מצליח לשלב קריירה וחיי משפחה כבר שנים, ונראה שהוא נהנה מהגם וגם.

ברמה הבסיסית, נראה שהשיעורים הקונקרטיים של ירון, בני וחגי, לא מונעים מהם להצליח בסביבות שבהן הם עובדים וחיים.
מעבר לכך, האם יכול להיות שהשיעורים הללו, תורמים בצורה משמעותית להצלחה ואולי אפילו מעצימים אותה?

**
3. השיעורים שקיבלתי מירון, בן וחגי לא היו מובנים מאליהם עבורי באותן נקודות זמן:

א. בעבודה על הפרויקט המקרטע עם אותו ספק, הנטייה הראשונית שלי היתה לתחרותיות ומניפולציה.
לא בגלל שרציתי לפגוע בספק או לנצל אותו, אלא משום שהאמנתי שאם לא אעשה זאת,
אפגע בעצמי.
המחשבה שאפשר "לשחק פתוח", לשים הכול על השולחן ולחפש טוב משותף,
לא עלתה על דעתי עד שירון הדגיש אותה.

ב. השיעור של בן היה חוק חד וברור:
"אם זה לא לטובת החברה לא עושים את זה."
במצבים של מורכבות, חוסר וודאות והתלבטויות, החוק הזה עמד לנגד עיני שוב ושוב,
וסייע לי לשמור על קו ערכי מעגן.
החוק הזה לא היה ברור לי או מנוסח בצורה חדה שכזו לפני שקיבלתי אותו מבן.
אנו עלולים לראות את טובת החברה בצורות שונות וזה בסדר להתווכח על זה.
בנוסף, תמיד יהיו אנשים שיתעדפו את טובתם גם כשזה בהתנגשות עם טובת החברה.
כשטובת החברה שאני חלק ממנה, מפסיקה להיות חשובה לי, כנראה שזה זמן לעבור הלאה.

ג. השיחה עם חגי נגעה בי ועיצבה משהו בעולמי.
היה משהו מאוד חזק עבורי, לשמוע ממנהל בחברה שאני חלק ממנה, שהדבר הזה לגיטימי.
כבר באותו זמן היה ברור לי שהמשפחה היא בראש סדר העדיפויות שלי ולא הייתי צריך לקבל לכך אישורים מאף אחד.
ועם זאת, כששומעים את זה ממנהל בצורה הזו, כל הנושא הופך להיות הרבה יותר לגיטימי וחופשי. 
שנית, מתחזקת התחושה שזה אפשרי. ברמה כזו או אחרת.
הנוסחה שלי יכולה להיות שונה מהנוסחה של חגי, אך איכשהו, 
האדם הזה שעומד מולי ומקדים אותי בכמה שנים, מצליח לשלב את הגם וגם. 
להאמין במשהו ולרצות ליישם אותו זה דבר אחד.
לראות אנשים שמצליחים ליישם את זה, זה דבר שני.

**
4. ריצה למרחקים ארוכים.

יכול להיות שאסטרטגיות מסוימות מביאות לתוצאות מהירות יותר בטווח הזמן הקצר.
בדיעבד, שלושת השיעורים שקיבלתי, הם שיעורים עבור רצים למרחקים ארוכים.
שותפות עם ספקים ובעלי עניין אחרים, 
לחפש תמיד גם את טובת החברה וגם את טובתי האישית, 
ולאזן בין עבודה לדברים חשובים אחרים בחיים,
הם שיעורים תשתיתיים לכל החיים.

**
5. אני לא בטוח שירון, בני וחגי זוכרים את השיחות המסוימות שהזכרתי כאן.

אני לא בטוח שהשיעורים שקיבלתי מהם, הם שיעורים מרכזיים גם בחייהם.
אולי כן ואולי לא…
לעתים, אמירות או פעולות מסוימות שלנו, 
שאת חלקן איננו זוכרים אפילו,
משפיעות על חיים של אנשים,
בדרכים ובהיקפים שאנו לא מדמיינים.

**
6. את התקשורת המקרבת גיליתי לאחר השיעורים שקיבלתי מירון, בני וחגי.

בדרך שבה אני מבין וחווה את גישת בתקשורת המקרבת,
(א) שותפות הדדית, (ב) טובת כל הצדדים ו-(ג) מתן מענה לדברים הכי חשובים,
הם אבני יסוד מרכזיות העומדות בבסיס הגישה.
מעניין אם המשיכה שלי לתקשורת מקרבת נבעה מתוך השיעורים המשמעותיים שקיבלתי מירון, בני וחגי, 
או שאולי השיעורים הללו היו משמעותיים כל-כך עבורי כיון שהם התחברו לאמונות יסוד שכבר החלו להתגבש בתוכי, הנוגעות בקשר אנושי ובתפיסת העולם שלי.

**
עד כאן 3 שיעורים לקריירה ולחיים, ושש מחשבות עליהם.

אני מקווה שהפוסט הנוכחי היה משמעותי ובעל ערך עבורכם.

– אם מתחשק לכם לכתוב לי כמה מילים, יעניין אותי לקרוא.
– אם מתאים לכם לשתף בפומבי בשיעור חשוב שאתם קיבלתם ממישהו, גם אחרים יוכלו ליהנות ממנו.
– ואם נראה לכם שיש אנשים שיכולים לקבל ערך מהפוסט הזה, אנא שתפו והעבירו הלאה..

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

 

 

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כלי ניהולי + מבחן השבוע האחרון

א. 
כלי ניהולי: "מה עושים כשעובד לא מתפקד כמו שאנחנו מצפים?

לשמחתנו יש רק 5 סיבות אפשריות:

1. העובד לא יודע מה מצופה ממנו.
2. העובד לא יודע שהוא לא בסדר.
3. העובד לא יודע איך.
4. העובד לא רוצה.
5. העובד לא מסוגל.

ועוד יותר לשמחתנו, לכל סיבה שזיהינו יש כלי ניהולי מתאים שנוכל להפעיל (בהתאמה):

1. הגדרת ציפיות ברורות.
2. משוב.
3. חניכה.
4. הפעלת מקורות השפעה.
5. מתן כלים / שינוי תפקיד. "

**
ב.
את הקטע הבא פגשתי תוך כדי שוטטות בפייסבוק.
הוא נכתב ע"י מיכאל שוורץ והועבר במסגרת סדנת חניכה ומשוב לקצינים בצה"ל.
יש משהו בפשטות ובבהירות של חלוקת העולם למצבים הללו שאני אוהב.
במקרה הזה, פשטות שאינה פשטנות יתר לטעמי.
פשטות שיוצרת בהירות ומגדילה את הסיכוי למענה אפקטיבי.
במצבים מסוימים.

כמובן שלפעמים החיים מורכבים יותר.
מהמודל הזה או מכל מודל אחר.

**
ג.
הכלי של מיכאל מאפשר לנתח מצב שבו עובד אינו מתפקד כפי שאנו מצפים ומציע דרכי תגובה אפשריות.
כמנהלים (וכבני אדם) הכוונה שאנו מחזיקים חשובה לא פחות ממה שאנו עושים או אומרים.
יש הבדל גדול בין הכוונה לגרום לעובד לעשות את מה שאנו רוצים שהוא יעשה,
לבין הכוונה למצוא פתרון מיטבי שנותן מענה לצרכים השונים והחשובים של העובד, המנהל ושל הארגון.

אחד המשתתפים בסדנה שהעברתי השבוע קרא לזה "מילים מכובסות" שרק נשמעות יותר טוב.
בעיני זה הרבה מעבר למשחק מילים או התחכמות של ניסוחים:
על פי כוונה אחת (לגרום לעובד לעשות מה שאנו רוצים שהוא יעשה),
העובד הוא אובייקט, המתנהג בצורה לא תקינה ("לא בסדר") ותפקידנו הוא להחזיר אותו לתפקוד תקין.
על פי כוונה אחרת (למצוא פתרון מיטבי שנותן מענה לצרכים השונים),
העובד הוא אדם, שצרכיו שווים בחשיבותם לצרכים שלנו ולצרכי הארגון,
ותפקידנו לייצר דיאלוג וחיבור שיובילו לעשייה המשרתת את צרכי הגורמים השונים.
יש פה הבדל תפיסתי מהותי ברמת הכוונה שאנו מחזיקים
ובדרך ההסתכלות שלנו על העולם, על תפקידנו כמנהלים ועל האנשים שעובדים איתנו.

האם זה בכלל אפשרי ליישום ב"עולם האמיתי"?
האם אפשר, ואיך אפשר, להחזיק כוונה ומצוא פתרונות win-win בארגון עסקי תחרותי, 
בסביבה אינטנסיבית, מרובת אילוצים ומוגבלת במשאבי זמן וכסף?

אני מאמין שכן.
זהו בדיוק האתגר היומיומי שאני חווה ופוגש בארגונים שאני עובד אתם.

**
ד.
תוך כדי קריאת הפוסט של מיכאל התחילו ליילל בתוכי להקת "תני ההשוואה" שלי:
– "איך הוא עובד עם אוכלוסיה כזו ובמסגרת הזו ואני לא?"
– "איך הוא יצר את הכלי 'האלגנטי' הזה, ואני, עם כל השנים שלי בעבודה עם מנהלים, לא?"
– "איך הוא כבר כתב שני ספרים ואני לא"?
– "איך הוא מספיק לעשות את כל זה במקביל לניהול מטה של אחת המתמודדות לבחירות, ומה אני עושה בזמן הזה?"

אני מכיר את הלהקה הזו היטב ופוגש אותה לעתים קרובות.
הם קופצים, מייללים ומשווים ביני לבין אנשים אחרים בדרך שלא משרתת אותי.

**
ה.
עם השנים למדתי להכיר אותם.
להתבאס פחות מזה שהם קופצים. 
לדעת לזהות אותם בזמן אמת ולהבין מה מעורר אותם.
להשקיע בהם פחות אנרגיה ולהפסיק לשתף איתם פעולה.
אפילו פיתחתי שיטה די אפקטיבית לטיפול בתנים פנימיים.

שיטת "שלושת השלבים לטיפול בתני-השוואה פנימיים":
1. להכיר בהם. להגיד להם שלום כשהם עולים.
2. לחשוף אותם. לעצמי (באמצעות כתיבה למשל) או בפני אחרים (כמו בפוסט הזה).
3. לפרגן לאדם שאליו הם משווים אותי. בלב, במסר אישי או בפומבי.

תני השוואה פנימיים דומים לגרמלינסים.
הם לא אוהבים אור יום.

בדרך כלל, לאחר שלושת השלבים הללו, 
התנים מאבדים אנרגייה, משפיעים פחות ודועכים לאיטם.
עד הפעם הבאה.

**
ו.
דבר נוסף שלמדתי על תני ההשוואה שלי:
הם אינם האויבים שלי.
הם רוצים בטובתי.
יש בתנים הללו משהו טוב ובריא עבורי:
הם רוצים שאתקדם ושאצליח.
גם אני רוצה בכך.
הם חוששים שלא אנצל את הזמן כמו שצריך, שאפספס הזדמנויות ושלא אמצה את הפוטנציאל שלי.
גם בי יש חשש שכל זה יקרה.
העניין הוא שאי אפשר באמת להגיע להצלחה כפי שהם תופסים אותה.
ואם כבר אגיע אליה, הם ידאגו לסמן הצלחה אחרת.

לכן, כשהתנים עולים, אני לא מנסה להילחם בהם או להשמיד אותם.
מעבר לכך שאני מכיר בהם וחושף אותם,
אני מנסה להפריד בין היללות השיפוטיות והביקורתיות שמקטינות ומרוקנות אותי,
לבין אלו שמאתגרות ודוחפות אותי.

"קנאת סופרים תרבה חוכמה".

**
ז.
מבחן השבוע האחרון

– מה למדת בשבוע האחרון?
– איזה זמן איכות היה לך בשבוע האחרון עם ילדיך, בן/בת הזוג שלך, האנשים החשובים בחייך?
– איזו פעילות גופנית ביצעת ואיך היתה התזונה שלך בשבוע האחרון?
– איך קידמת את העסק או את הקריירה שלך בשבוע האחרון?
– איזה דבר משמעותי עשית בעבודה שלך בשבוע האחרון?
– איך היה מצב הרוח שלך בשבוע האחרון? 
– כמה אושר, הנאה ושמחה וכמה לחץ, כעס ותסכול חווית בשבוע האחרון?
– למה הוקדש הזמן שלך בשבוע האחרון?

**
ח.
מבחן השבוע האחרון מעמיד אותנו מול תוצאות ברורות.
פרק הזמן שאנו מתבוננים בו מספיק קרוב וקצר, ומאפשר לנו לקבל תשובות לשאלות.
התמונה שמצטיירת מעידה הרבה על חיינו.
השבוע האחרון הוא שבוע אחד מתוך 52 שבועות בשנה.
2% מהשנה שלנו.
2% מחיינו השנה מגולמים בשבוע שחלף.
2% נוספים מגולמים בשבוע הקרוב שעדיין לא התחיל.

מבחן השבוע האחרון מעמיד אותנו מול תמונה ברורה,
שלפעמים אנו אוהבים יותר ולפעמים אנו אוהבים פחות.

**
ט.
אחת התגובות הנפוצות ל"מבחן השבוע האחרון" היא ש"הוא לא שבוע מייצג".
הוא היה מיוחד או יוצא דופן ונאלצנו לתת מענה לדברים מסוימים שלא תמיד אנו מתמודדים איתם.
אולי…
מניסיוני, זה נכון בחלק קטן מהמקרים.
ובחלק אחר, זו תגובת בריחה אינסטינקטיבית.
כל שבוע הוא מיוחד ושונה.
בכל שבוע קורים דברים שלא צפינו או שהם מעבר לשליטתנו.
מהשבוע האחרון אפשר ללמוד הרבה על עצמנו ועל חיינו.
אם רק רוצים.
אם רק מוכנים.

**
י.
הרעיון של "מבחן השבוע האחרון" התגבש לי מספר שעות לאחר הקשבה לפודקאסט כלשהו, 
תוך כדי נסיעה אחרי סדנה מחיפה לכפר סבא.
זהו נושא שדובר עליו בהקשר אחר, במשך כדקה במהלך ראיון של כשעה וחצי.
את ההמלצה לפודקאסט קיבלתי מדוד, אחד המנהלים שעובדים איתי.

תחשבו על זה:
לרעיון אחד שאני מצליח לקלוט במהלך דקה וחצי,
תוך-כדי נסיעה הביתה או עמידה בפקק,
יכולה להיות השפעה עצומה על חיי ואולי גם על חיי אנשים אחרים.
היום, בעידן הבלוגים, הפודקאסטים, ספרי השמע והסרטונים,
המידע זמין יותר מאי פעם.
אין גבול ללמידה.
אין גבול לערך שניתן לקבל או לתת.
"אין לי זמן" הוא רק תירוץ.

עמידה בפקק היא בזבוז זמן משווע או אחת ההשקעות הכי טובות של היום.
אנחנו מחליטים.

**
יא.
הפוסט הנוכחי נגע במספר דברים שונים:
כלים ניהוליים, תני השוואה פנימיים, מבחן השבוע האחרון ופוטנציאל למידה אינסופי.
לעתים אני תוהה האם ריבוי נושאים פוגע באיכות או במיקוד הפוסט.
אולי עדיף פוסט "קצר וממוקד" מאשר "ארוך ורחב".

ברור לי שאין לכך תשובה אחת ושזה תלוי העדפה אישית.
אשמח אם תכתבו לי מה ההעדפה שלכם,
וגם, אם יש משהו מסוים בפוסט הזה שיהיה משמעותי עבורכם במיוחד.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שבעה הרהורים על הבחירות המקומיות

שבעה הרהורים על הבחירות המקומיות

א. אופטימיות

אנשים מסוימים שנבחרו לראשות העיר או המועצה.
אנשים מסוימים שעלו לסיבוב שני.
אנשים מסוימים שהתמודדו ולא נבחרו.
פעילים שהצטרפו למטות כדי לתמוך, לעזור ולקדם.
דרך מסוימת שאנשים בחרו ללכת בה.
דרך מסוימת שאנשים בחרו לא ללכת בה.

הנושא הזה העסיק אותי ומשך את תשומת לבי השנה, הרבה יותר מבשנים קודמות.
אולי זה בגלל ההיכרות האישית שלי עם כמה עשרות אנשים שהתמודדו במקומות שונים בארץ.

הבחירות המקומיות שהתקיימו השבוע עוררו בי אופטימיות.
אופטימיות מכך שאנשים שאני מעריך, בוטח בהם ומאמין ביכולות ובכוונות שלהם פועלים במרחב הציבורי – מקומי.
שישנה תנועה לכיוון הזה והתפתחות במרחב הזה.

**
ב. לטעת עצים, לקטוף פירות

דברים לא קורים במקרה.
בדרך כלל הם תוצר של הרבה מאוד חשיבה, עבודה והשקעה.
כשאנו רואים פרי מסוים, איננו רואים את העץ שננטע לפני מספר שנים
ואת עבודת הניכוש, העישוב, ההשקייה והטיפוח העצומה והעקבית לאורך השנים.

השבוע הנחיתי סדנת תקשורת מקרבת לצוערי שלטון מקומי.
זוהי רק סדנה אחת בתוך תהליך עמוק ומשמעותי בן מספר שנים שעוברים אותם עשרים וחמישה צוערות וצוערים מכל רחבי הארץ.
תכנית צוערים לשלטון המקומי היא רק אחת ממספר תכניות צוערים המתקיימות מדי שנה 
ואשר מכשירות מאות צעירים וצעירות לעבודה במגזר הציבורי. 
לצד תכניות צוערים המתמקדות בסטודנטים ובקהלים צעירים יחסית שבתחילת הקריירה שלהם, ישנן תכניות דומות המתמקדות באנשים מנוסים יותר המיועדים לתפקידים בכירים יותר במגזר הציבורי.

דברים לא קורים במקרה.
ייתכן שלא שמעתם על אדם בשם איציק דבש ועל תכנית "עתודות לישראל".
זה שלא שמעתם על איציק או על "עתודות לישראל", לא אומר שהם לא קיימים.

בשקט, בנחישות, בחוכמה ובהתמדה, 
לפעמים רחוק מעין המצלמות והכותרות הראשיות,
מתרחשים מהלכים אסטרטגיים, עמוקים ואיכותיים שמשפיעים על חיי כולנו.

עצים שננטעו לפני מספר שנים כבר מניבים פירות.
בכדי ליהנות מפרי מסוים בעתיד, חשוב לנטוע את העץ המתאים כבר עכשיו.

**
ג. לא הכול ורוד

חלק מהנבחרים מואשמים או חשודים בפלילים.
ערים ומועצות אינן נקיות משחיתות.
מועמדים מסוימים מגיעים בעיקר כדי לעשות לביתם.
עוולות ופשעים מתרחשים בכל יום.

זה המצב.
כך ימשיך להיות.

תמיד אפשר למצוא משהו שלא מספיק טוב.
תמיד אפשר למצוא משהו מרגיז, מקומם, מטריד, מדאיג או מעציב.
תמיד יש חצי כוס ריקה שאפשר להתמקד בה.
יכול להיות שבעיני המתבונן הניזון מהטלוויזיה, העיתונים והרדיו, 
הרוב שחור.
אני לא בטוח שזה המצב, שהרוב שחור.

השאלה החשובה היא במה אנו מתמקדים ומה אנו עושים לגבי זה.
התשובות לשאלה הזו משפיעות על מצבנו הפנימי ועל העולם שסביבנו.

הבחירות המקומיות הכי חשובות שלנו,
הן הבחירות הפנימיות שאנו עושים:
1. במה אנו מתמקדים?
2. מה המשמעות של זה עבורנו?
3. מה אנו עושים לגבי זה?

**
ד. "מנהיג לא פקיד"

מקרה אמיתי:
מועמד מסוים עולה לסיבוב שני.
בניסיון להגדיל את אחוזי הבחירה בו, הוא בוחר בסיסמה "העיר צריכה מנהיג לא פקיד".
הסיסמה מעוררת תגובות רבות ברשתות החברתיות על כך שהוא מזלזל בעשייה ציבורית רבת שנים,
לא רק של מתחרהו לראשות העיר, אלא גם של רבים אחרים המשמשים בתפקידים דומים.
בתוך שעות הוא בוחר לשנות את הסיסמה שלו ולהישאר עם "העיר צריכה מנהיג".
כשאני שומע על מקרה כזה משהו בי מתמלא בשמחה ובאופטימיות.
יש בי הערכה גם כלפי אותם אנשים שבחרו להגיב לסיסמה שלו בדרך מסוימת
וגם כלפי אותו מתמודד שבחר לשנות את הסיסמה שלו לאחר התגובות.

שינוי אפשרי.

**

ה. הצלחות וכישלונות

כחלק מההכנה לאירוע מנהלים שאני שוקד עליו בימים האחרונים,
בדקתי אפשרות לסשנים של למידה משמעותית המבוססים על ניתוח הצלחות וכשלונות בארגון.

כשאנו מתייגים אירוע בכותרת "הצלחה" או "כישלון" יש סכנה שנפספס משהו.
האירועים הינם תמיד יותר מורכבים מתווית מסוימת, כזו או אחרת שנדביק להם.
הכיוון שמרגיש לי יותר מדויק כרגע: "למידה משמעותית מתוך אירועים מורכבים".

גם כשאנו נמנעים מלכנות משהו בשם "הצלחה" ו"כישלון" ייתכן שנפספס משהו.
אם הצבנו לעצמנו יעד מסוים (להיבחר בבחירות, לסיים פרויקט, להגיע לרווח X)
ולא עמדנו בו, הרי שנכשלנו בהשגת היעד שהצבנו לעצמנו.
(זה לא אומר שאנחנו "כישלון")
אם הצבנו לעצמנו יעד מסוים ועמדנו בו, הרי שהצלחנו בהשגת היעד המסוים.

הצלחה וכישלון הם תמיד ביחס ליעד או למטרה שאנו מציבים לעצמנו.
במצבים רבים, חשוב שתהיה לנו הגדרה ברורה של יעד או מטרה,
כדי שנוכל למדוד את עצמנו ביחס אליה, ללמוד ולהשתפר.

**
ו. כוונה + דרך + תוצאות

אני מאמין שהצלחה היא תוצר של שלושה מרכיבים:
כוונה, דרך ותוצאה.

א. כוונה – 
ברמה הכי בסיסית – האם אנו מכוונים לעשיית טוב בעולם שאנו פועלים בתוכו?
האם אני כראש ארגון מחפש את טובת הארגון?
האם אני כראש עיר או מדינה באמת מחפש את טובת העיר והמדינה (כפי שאני מבין אותה)?

ב. דרך – 
איך אני מתנהל, מה אני עושה, מה הערכים שמובילים אותי, מה הגבולות שלי וכו'.
מה אני עושה (ומה איני עושה) בכדי להשיג את המטרות שהצבתי לעצמי ולקדם את הנושאים שחשובים בעיני?

ג. תוצאות – 
שורות תחתונות.
נבחרתי או לא? השגתי את היעד שהצבתי לעצמי או לא?
תוצאות מסוימות הינן חד משמעיות ואחרות מורכבות יותר.

הגדרת ההצלחה שאני מאמץ לעצמי היא "כוונה + דרך + תוצאה".

הסבר קצר:

כוונה ללא דרך ותוצאה אינה מספקת.
כוונה + דרך (ללא תוצאה) אינם מספיקים ולא יביאו לשינוי או לשיפור שאליו אנו מכוונים.

גם כוונה + תוצאה (ללא דרך) אינם מספיקים בעיני.
כשאנו מכוונים לטוב ומצליחים לעשות טוב, אך בוחרים להקריב את הדרך, אנו משלמים על כך מחיר.
זה יכול להיות מחיר פנימי (לדוגמא, במקרה של פגיעה בערכים פנימיים שלנו),
או מחיר חיצוני (לדוגמא, במקרה של פגיעה באנשים שעובדים אתנו).
כוונה + תוצאה הרבה פעמים משתלמת בטווח הקצר ואינה משתלמת בטווח הארוך.

כשעובדים בסביבות מורכבות, לא פשוט להצליח.
לא פשוט להחזיק כוונה, לשמור על דרך ולהגיע לתוצאות.
כשפועלים בסביבה מסוימת, פועלים במסגרת חוקים ואילוצים שהינם חלק מאותה סביבה.

האם אפשר להצליח בעסקים ובקריירה תוך כדי החזקת כוונה, שמירה על דרך והגעה לתוצאות?
בוודאות כן.
יש הרבה דוגמאות לכך.
לא פשוט ואפשרי.

האם אפשר להצליח בפוליטיקה מקומית או בינלאומית לאורך זמן תוך כדי החזקת כוונה, שמירה על דרך והגעה לתוצאות?
לא פשוט ואולי אפשרי.
הלוואי.
אני לא מבין בזה מספיק…

הבחירות הנוכחיות מעוררות בי הרבה תקווה שכן.

**
ז. הכרת תודה

אני רוצה לסיים בהכרת תודה לאלפים רבים של אנשים,
שרק את חלקם המזערי אני מכיר באופן אישי,
אשר בזמן שבו אני חיי את חיי,
משקיעים את מיטב מרצם, זמנם, כספם ותשומת לבם, 
ברמות שלא ניתן לתאר, 
בניסיונות לשפר מרחבים ולקדם נושאים חשובים,
המשפיעים עמוקות על חייהם של אינספור אנשים ומשפחות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

עימותים, בעיות ומיחזור של סבל

עסקת חבילה

סדנת משתחררים.
הם סוגרים שירות משמעותי ואינטנסיבי בן מספר שנים ויוצאים לאזרחות.
חצי היום עם חגי ואתי פותח להם שבוע מלא בסדנאות והדרכות.
יש סיבה שאנחנו ראשונים.
אנחנו מדברים על הצלחה בחיים.
על הגדרת ההצלחה בחיים שלהם.
ההגדרה שעדיין אין להם, ושהם מתחילים להתבחבש איתה.
לרוב השאלות אין תשובות.
הן הזמנות לחקירה ולבירור.
הגדרת ההצלחה האישית היא מעין מפה לחיים.
מפה, ולא החיים עצמם.

תוך כדי שיחה מתחדדת "עסקת החבילה" שהם חתומים עליה: חופש ואחריות.

חופש משמעותי. 
זה מעבר לטיול של אחרי צבא או לתקופת סתלבט ובילויים.
זה החופש לבחור.
כיוון. מקצוע. תחביבים. בני זוג. לימודים. מקום מגורים.
הם על סף סיום של פרק חיים משמעותי והתחלה מרגשת של פרק חיים חדש.
פוטנציאל אינסופי מחכה להתממש.
מרגישים את האנרגיה של זה.

ואחריות.
100% אחריות.
הם עוזבים מסגרת ארגונית וחברתית מוכרת, עוטפת ומנוהלת.
זה לא שעד עכשיו לא היתה להם אחריות.
היתה להם והרבה.
עכשיו היא עוברת שינוי ומקבלת צורה חדשה: 
מאחריות לביצוע המשימה ולשמירה על חיי אנשים,
לאחריות אישית לבחירות ולפעולות שלהם.
"חוק השדה".
מה שזורעים קוצרים.
מה שעושים משנה ומשפיע.

**
חמש מחשבות על הצלחות ומטרה

בבוקר שלאחר סדנת המשתחררים, עלו בי מספר מחשבות על הצלחות ומטרה.
לפעמים לאחר שאני כותב פוסט אני יודע שתהיה לו השפעה ושהוא יעורר תגובות.
כך קרה עם "חמש מחשבות על הצלחות ומטרות".
אנשים סיפרו לי שהפוסט "בא להם בול" ושינה להם את היום.

ניתן לקרוא את הפוסט המלא כאן.

**
נכנס – יוצא

מפגש עם קבוצת מנהלים.
שיתוף במחשבות ובהרהורים שלי על "ניהול ברוח התקשורת המקרבת".
שקף אחד בלבד.
נקי, בלי פירוטכניקה.
6-7 נקודות מפתח, לא יותר.
אפשר לדבר עליהן עשר דקות, יום שלם, שנתיים או חיים שלמים.

– אחריות מלאה, 100% בחירה.
– ניהול עצמי לפני ניהול אחרים.
– הבחירה הניהולית הכי חשובה שלנו.
– ניהול אנרגיה.
– הצרכים שלנו חשובים לא פחות מצרכים של אחרים.
– ניהול מונחה כוונה, ממוקד ערך ומבוסס צרכים.

חצי שעה בתוך המפגש, נראה לי שאני מאבד חלק מהמנהלים בחדר…
לא בטוח שהדברים עוברים כפי שקיוויתי שהם יעברו.
לצד זה נראה שיש לא מעט עניין וסקרנות … 
מעניין עד כמה זה נכנס, את מי זה פוגש ואיפה זה נוגע.

"זה לא יכול לעבוד" ו"אצלנו זה אחרת מאצלך",
הם משפטים שאני שומע לא מעט, בגרסאות שונות.
גם עכשיו…

כשהם נאמרים בזלזול או בביטול, אני משתדל לשחרר ולהמשיך הלאה.
תפקידי אינו לשכנע או לחנך.
מה שאני מאמין בו לא בהכרח נכון, ובטח שלא מתאים לכולם.

כשהם נאמרים בתסכול או בכאב, 
כשאנשים רוצים ולא יודעים איך, זה מושך אותי…

אני מציע להם את האפשרות של להתחיל בקטן.
לבחור משהו אחד מהעולם שלהם ולנסות להביא את זה לשם. כבר השבוע.
לעשות שינוי בשעה אחת או בפגישה אחת מתוך עשרות השעות והפגישות השבועיות שלהם.
תמיד יש שעה או פגישה שאנו יכולים להתחיל ממנה.
זרעים מסוימים ניתן להנביט מהר.

מפגש של "נכנס-יוצא".
מפגש חד-פעמי קצר.
נכנס… עושה את העבודה… זורע זרעים… יוצא…
מה שנקלט נקלט.
מי שננגע ננגע.
אין לי מושג.

ממשיך הלאה…

**
המדליה של גל פרידמן

בפעם הראשונה שאני שומע על זה הלב מתכווץ.
כנראה שהוא במצב ממש קשה, אם הוא בוחר למכור את מדלית הזהב שזכה בה.
עצוב. 
מכעיס.
איך נתנו לו להגיע למצב הזה ???

בפעם השנייה שאני שומע על זה מדברים על כך שמצבו הכלכלי טוב.
שהוא רוצה לבנות לעצמו וילה.
הרשת גועשת.
כבר לא עצוב.

תשומת הלב מנסה למשוך לשם.
מדהים באיזו קלות נוצרים בתוכנו סיפורים
ובאיזו מהירות הם מעוררים בנו רגשות שונים.

תזכורת לעצמי:
המדליה של גל פרידמן היא העסק של גל פרידמן.
היא לא העסק שלי.
התגובות של הטוקבקיסטים, הן העסק של הטוקבקיסטים.
הן לא העסק שלי.

זה לא התפקיד שלי.
התפקיד שלי הוא להיות נוכח במקומות החשובים בחיי,
לעסוק בדברים החשובים ולהיות עם האנשים החשובים בחיי.

המדליה של גל פרידמן היא הזדמנות מצוינת לאימון נוסף בתשומת לב.

**
עימותים ובעיות

2 דברים שלמדתי מפרופסור אדיג'ס השבוע:

1. עימות הוא אנרגיה.
אם הוא מכוון נכון, הוא בונה.
אם לא, הוא הרסני.

2. תפקיד ההנהלות איננו ליצור מצב ללא בעיות. תמיד תהיינה בעיות.
בתהליך הובלת החברה ליעדיה ישנו תהליך של המרת בעיות מסוג אחד לבעיות מסוג אחר.
צמיחה פרושה יכולת לטפל בבעיות גדולות ומורכבות יותר.

יש משהו מרגיע ומעודד בתפיסה הזו.
לא רק עבור ארגונים או חברות.
גם עבור משפחות ואנשים.

הבעיות שאני מתמודד איתן והעימותים שאני חווה אינם סימן לכך שמשהו לא בסדר.
הבעיה המורכבת החדשה שאני פוגש עכשיו, היא סימן לצמיחה שלי.
בעימות שאני חווה עכשיו יש פוטנציאל לאנרגיה בונה.

אולי במקום להימנע מעימותים ולהילחם בבעיות,
אפשר לחפש עימותים בונים ובעיות מצמיחות.

**
מיחזור אנרגטי של סבל

חניון האוניברסיטה, דקות אחרי הרצאה בנושא מוות וההתייחסות שלנו אליו.
נחי אלון (המרצה) הזכיר תרגיל שבו אנו שואפים אלינו חלק מסבלו של האדם שאנו חושבים עליו או נמצאים לצידו,
ונושפים אליו אנרגיה של שקט, אהבה, בריאות וכו'.
מעין מיחזור אנרגטי, בדומה לפרחים שסופחים אליהם פחמן דו חמצני ופולטים חמצן. 
את התרגיל הזה אנו עושים כשאנו יכולים ורוצים. 
מזמינים לעצמנו את מידת הסבל הנוספת שביכולתנו וברצוננו לשאת באותו רגע. 
לא מעבר לכך.

עולה בי מחשבה על אדם מסוים שאני מאמין שסובל עכשיו,
ואיתה רצון ומוכנות לקחת אלי חלק מסבלו. 
מספר דקות לאחר מכן, עולה מחשבה נוספת, 
שאולי הרצון הזה נובע מהלחץ שלי, הלחץ שאני חווה כשאני מאמין שאותו אדם סובל.
לחץ שמניע את הרצון שלי להתגייס ולעזור. 
ואת הצורך שלי להיות משמעותי.

ואז אני שם לב למחשבה נוספת,
על כמה קל ונעים לי להיות שם עבור אחרים ולעזור להם לסחוב חלק מהסבל שלהם,
וכמה קשה לי לתת להם לסחוב עבורי חלק מהסבל שלי…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter