תגית: ריפוי

שלוש דרכים "להיות עם אנשים"

מרחל נעמי רמן למדתי על 3 דרכים "להיות עם אנשים":

1. לתקן.
2. לעזור.
3. לשרת.

1. "לתקן"

תפיסת עולם של "לתקן" היא כזו המאמינה שהאדם שמולנו שבור, מקולקל או לא-בסדר באיזשהו אופן.
ואז, מתוך רצון להיטיב, אנו מנסים לפתור את הבעיות שיש לאותו אדם, לסדר את הבלגן שלו או להחזיר אותו למסלול תקין.
תפיסת העולם-אדם הזו מבוססת על ראייה דיכוטומית של בסדר/לא-בסדר,
על ההנחה שאנחנו יודעים מה נכון ומה בסדר,
ועל האמונה שלנו (ולא לאדם שמולנו) יש את הכוח והיכולת לשנות.
ברמה מסוימת, כשאנו מחזיקים בתפיסה הזו אנו רואים את האדם שמולנו כאובייקט, ולא כיצור אנושי.

**
2. "לעזור"

תפיסת עולם של "לעזור" היא כזו המאמינה שהאדם שמולנו זקוק לעזרה ושאנו יכולים או צריכים לעזור לו. 
ואז, מתוך רצון להיטיב, אנו מתגייסים לספק עזרה בצורות שונות ולסייע במה שניתן. 
בתפיסה זו איננו רואים את האדם שמולנו כאובייקט או כ"מקולקל", אלא ככזה שצריך עזרה. 
באופן לא מודע לעתים אנו יוצרים היררכיה בינינו לבין האדם, שלפיה אנו בצד החזק/הנותן/העצמאי/היכול, 
והאדם שמולנו בצד החלש/המקבל/הנזקק/התלותי שלא יכול להסתדר בלעדינו. 
משום כך, העזרה, על אף שהיא מגיעה מכוונות מיטיבות, עלולה ליצור ריחוק וניכור בינינו לבין האדם.
שני תוצרי לוואי נפוצים של "עזרה" הם לחץ ("אנחנו חייבים לעזור שכן האדם אינו יכול להסתדר בלעדינו") ורחמים (כלפי אותו אדם "נזקק/מסכן").
לעתים קרובות פעולת העזרה תנבע במידה רבה מרצוננו להקל על תחושת אי-הנוחות, המצוקה או חוסר האונים שאנו חווים כשאנו פוגשים את האדם.

**
3. "לשרת"

תפיסת עולם של "לשרת" היא כזו המאמינה שאנו והאדם שאנו פוגשים שווים באנושיותנו.
בתפיסה זו אנו רוחשים כבוד עמוק לאדם שמולנו, לעצמנו ולחיים, מאמינים ביכולות של כל אחד מאיתנו וזוכרים בענווה שאיננו מבינים הכול ושהדברים לא בדיוק כפי שהם נראים.
השירות הנובע מתוך תפיסה זו יכול להיות בפעולה או בנוכחות.
מהותו לתת לאדם שמולנו את המענה המיטבי למה שהוא צריך כמו גם את הבחירה האם לקבל את זה או לא. 
כשאנו "משרתים" המיקוד שלנו הוא באדם שמולנו ולא בנו. 
אנו מכווננים לזרימה של קבלה ונתינה בין שני בני אדם, בגובה עיניים, מפגש אנושי ללא היררכיה.
שירות יוצר חיבור וקירבה.
ופעמים רבות גם ריפוי.

**
חשוב להדגיש:
לתקן, לעזור ולשרת נובעים כולם מתוך רצון להיטיב.
אף אחד מהם אינו רע או פסול.

על פני השטח קשה לדעת האם הפעולה היא פעולת תיקון, עזרה או שירות.
ההתכווננות הפנימית היא זו שקובעת.

הפוסט הזה נכתב מתוך כוונה לשרת אמונה שהמסר יודע את דרכו ויגיע למקומות ולאנשים המתאימים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

תפילה

"לפעמים התפילות החזקות ביותר הן גם הפשוטות ביותר. 
פעם, כששכבתי על שולחן הניתוחים וחיכיתי להרדמה,
לקח אחד המנתחים את ידי ושאל אם אני רוצה להצטרף אליו ואל צוות המנתחים בתפילה.
נדהמתי ועניתי בחיוב.
הוא אסף את הצוות סביב שולחן הניתוחים לרגע של שקט, ואחר כך אמר בשקט:
'הלוואי שיהיה לנו הכוח לעשות כאן את הדבר הנכון'. "

"התפילה היא מעבר מן השליטה אל התעלומה.
בעבר התפללתי למען החולים שלי. 
בימים אלה אני מתפללת גם למען עצמי.
לפעמים אני מתפללת שתהיה בי חמלה, אבל לעתים קרובות יותר אני מתפללת שלא אזיק,
תכונה רוחנית חשובה הטמונה בשבועת היפוקרטס.
כאדם אני יודעת שלעולם לא אוכל להגיע לרוחבה ולעומקה של הפרספקטיבה המאפשרת לדעת
אם מעשה כלשהו ממעשיי הביא בסופו של דבר נזק או תועלת.
למרות זאת, אני מקווה שאביא תועלת בשירות מטרה קדושה מבלי לדעת זאת אפילו.
לכן, לפעמים, לפני שאני פוגשת מטופל, אני נושאת תפילה חרישית קצרה:
'אין ביכולתי להבין את הסבל וגם לא את הריפוי, אבל ברגע זה אני כאן. השתמשו בי.' "

~ הציטוטים מתוך "חוכמה משולחן המטבח" / רחל נעמי רמן

**
"הלוואי שאצליח לראות את האדם שאפגוש בעוד רגע.
מעבר למסכות ולכותרות. 
מעבר לקורות החיים.
הלוואי שאצליח לראות כדי שאוכל לעזור.
כדי שאוכל לעשות את הדבר הנכון."

~ תפילתה של א., מגייסת בחברת הייטק, שבשנים האחרונות אני זוכה לעבוד איתה.

**
אחד העקרונות החשובים ברייקי הוא שכמטפל אינני אחראי לריפויו של האדם שבו אני מטפל.
אני בסך הכול צינור או ערוץ שדרכו זורמת האנרגיה הנמצאת בעולם אל המטופל.
כצינור, אינני מחפש הוכחה או משוב לכך שמה שאני עושה עוזר.
אינני מכוון לתוצאה מסוימת שאני רוצה שתקרה ושאני מאמין שהיא ה-תוצאה ה-נכונה.
כערוץ אני מכוון לטוב העליון של האדם שבו אני מטפל מבלי לדעת בהכרח מה זה אומר.
אני סומך על האנרגיה שתדע את דרכה ובוטח באדם ובכוחות הריפוי הפנימיים שלו.
כערוץ שדרכו זורמת אנרגיה, תפקידי להחזיק כוונה ולהיות נוכח.

אולי בדומה לרייקי, להחזיק כוונה מיטיבה ולהיות נוכח, זה גם תפקידי כמנחה, כמנהל, כמגייס, כחבר, כהורה וכבן זוג.

זה לא במקום.
זה לא במקום הכנה מדוקדקת לסדנה, מעבר על קורות חיים, ביצוע מטלה בפרויקט, קניות בסופר, או הסעה לחוגים.
זה לא תירוץ לאי-עשייה, לדחיינות או לחיפוף.
להחזיק כוונה מיטיבה ולהיות נוכח זה תוך-כדי ולצד ההכנה לסדנה, הקניות בסופר, מעבר על קורות החיים, ביצוע מטלת הפרויקט וההסעה לחוגים.

**
לשאת תפילה.
להחזיק כוונה.
לגלות ענווה.
להיות פתוח להכוונה.
לשחרר אחיזה בתוצאה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

זה לא נגד הכאב, זה נגד הבדידות

השבוע הרמתי הילוך בעבודה על הספר.
בחודשים האחרונים מיינתי את מאות הפוסטים השונים שכתבתי בשנים האחרונות לתתי-נושאים.
השבוע, בעזרת אליה, התחלנו תהליך חיבור, שמטרתו ליצור מאוסף הפוסטים גרסה מוכנה לעריכה.

"למה חשוב לך להוציא ספר?", שאלה אליה בשיחתנו הטלפונית הראשונה.
"מבחינתי הספר הוא רק אמצעי," עניתי,
"אמצע להגברת נוכחות וחיבור, להפחתת סבל ולהעצמת שמחה של אנשים שיקראו אותו."

די בדומה לעבודות נוספות שאני עושה בסביבות שונות.
די בדומה למספר ספרים אחרים שהם ככה עבורי.

**
אחד הספרים המשמעותיים שנותנים לי את האיכות "הזו" הוא "חוכמה משולחן המטבח" של רחל נעמי רמן.
ציטטתי ממנו מספר פעמים בעבר.
הנה עוד תזכורת מעוררת השראה מתוכו:

"מאז שהיינו ילדים לימדו אותנו כי הכאב הוא 'מצב גרוע',
ובמקרים רבים אנו מגיבים עליו כמעט כאילו מדובר בהפרה של כללי הנימוס הטוב.
בתרבויות אחרות הכאב והאובדן אינם כה בודדים.
מעצם ההתמודדות עם האובדן לבדנו אנחנו נעשים פגיעים עוד יותר ונגרם לנו סבל מיותר.

מטופלת חדשה נכנסה למרפאה אחרי שלא הגיעה לפגישה קודמת ואמרה לי שהיתה בחדר המיון בשבוע הקודם, בשעה שנקבעה לי הפגישה איתי.
לא ידעתי על כך, ושאלתי אותה מה קרה.
היא סיפרה לי שהיתה לה חסימת מעיים זמנית בגלל הידבקויות שמקורן בהקרנה שעברה כמה שנים לפני כן, כטיפול בסרטן.
הכאב היה גדול ונמשך יום שלם, אבל עבר.
כשהחל הכאב, הבינה שמדובר בדבר רציני.
היא ארזה תיק קטן, הכניסה לתוכו את כלי הרחצה שלה, כתונת לילה וספר בלשי שלא גמרה לקרוא.
אחר-כך נהגה בעצמה מרחק של ארבעים קילומטרים לבית החולים.

מכיוון שסבלתי בעצמי בעבר מחסימת מעיים, ידעתי כמה גדול יכול הכאב הזה להיות.
שאלתי אותה איך הצליחה לנהוג.
היא סיפרה לי שנהגה עד שהכאב תקף אותה, ואז עצרה בצידי הכביש וחיכתה שיעבור.
היא אפילו דאגה להביא סיר ומגבת, ופעם או פעמיים הקיאה.
היא היתה חולה מאוד, אך הצליחה להגיע לבית החולים, כעבור זמן רב.
מופתעת מסיפורה שאלתי אותה למה לא טלפנה לאחד מידידיה.
היא אמרה לי שזה קרה באמצע היום וכולם היו בעבודה.

יום שלם שהתה לבדה בחדר המיון.
שאלתי אותה מדוע לא טלפנה לאיש גם אז.
"למה לטלפן?" הגיבה בעצבנות. "אף אחת מהחברות שלי לא יודעות שום דבר על חסימות מעיים."
"אז למה לא טלפנת אלי?"
"כי זה לא ממש התחום שלך," השיבה.
"ג'סי," אמרתי, "אפילו ילדים רצים באופן אינסטינקטיבי למישהו כשהם נופלים."
ג'סי התחממה ואמרה: "כן, אף פעם לא הבנתי את זה. זה כל-כך טיפשי. נשיקה במקום הכואב לא עוזרת בכלל."
הייתי המומה.
"ג'סי," אמרתי, "זה לא עוזר נגד הכאב, אבל זה עוזר נגד הבדידות."

אנשים רבים מתייחסים לכאב כמו ג'סי.
כשג'סי סבלה וכאבה, הדבר היחיד שנראה לה ראוי לקבל מאדם אחר היה המומחיות שלו.
אמה מתה כשילדה אותה.
מעולם לא עלה על דעתה שאפשר לעשות משהו כדי להקל על הבדידות."

**
הטלפון שקיבלתי אתמול בבוקר הוביל לשיחה חשובה.
חבר התקשר לשתף בעדכון לא משמח שהוא קיבל על התפתחות שעוררה בו פחד, בלבול, חוסר אונים והצפה.
הוא לא ציפה שאפתור לו בעיה או שאייעץ לו מה לעשות.
הוא התקשר כדי שלכמה רגעים נוכל להיות בזה ביחד.
בשפה של רחל נעמי רמן זה "לא נגד הכאב, זה נגד הבדידות."

מרטין בובר אמר ש"המתנה הכי גדולה שאנו יכולים לתת למישהו היא הנוכחות שלנו".
פשוט להיות איתו. ביחד.
במקום שהוא נמצא בו.
בלי לנסות לייעץ, לפתור או לעזור.
בלי להיבהל או להילחץ.
רק להיות איתו.

אולי מתנה נוספת, גדולה לא פחות, שאנו יכולים לתת למישהו,
היא לבקש ממנו שיהיה איתנו כשאנחנו צריכים סוג כזה של נוכחות.

חצי השעה ששוחחנו אתמול בבוקר, היתה אחת המתנות הכי משמעותיות ומרגשות שקיבלתי השבוע.

**
השבוע פגשתי מנכ"ל חדש.
ביום ג' 19:00 שוחחנו לראשונה.
הוא יצר איתי קשר ראשוני, לאחר שקיבל המלצה.
24 שעות לאחר מכן, הגעתי למשרדי החברה שלו לפגישה עם מספר אנשים.

לפני שנפגשנו שלחתי לו מספר פוסטים שכתבתי בשנים האחרונות וביקשתי שהוא והשותף שלו יקראו אותם:

אנשים שאני רוצה לעבוד איתםששת הערכים המובילים שליהעבודה שלי.

יכול להיות שנתחיל תהליך משותף ויכול להיות שלא.
אני לא בטוח אם הפוסטים הללו יגדילו או יקטינו את הסיכוי שנעבוד ביחד. חלק מהאנשים שקוראים אותם חווים אותם כרוחניים מדי.
אם תשאלו מומחי שיווק, יש דרכים הרבה יותר אפקטיביות לסגור עסקה או להשיג לקוח חדש.

העניין, לפחות מבחינתי, הוא הרבה פחות לסגור עסקה,
והרבה יותר ליצור חיבור, להפחית סבל ולהעצים שמחה עם אנשים שאתה רוצה שיהיו חלק מחייך.

מעניין איך זה יתפתח…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שפה של ריפוי פצעים

"מה שביננו לבין הפלסטינים כבר יותר ממאה שנה זה פצע מדמם,
ולא רק פצע מדמם, זה גם פצע מורעל, מלא מוגלה.
זה כבר מורסה.
לא מרפאים פצע במקל. אין דבר כזה.
אי אפשר להרביץ לפצע עוד ועוד מכה, ללמד אותו לקח שיפסיק להיות פצע ויפסיק לדמם.
אני לא נגד מקל.
אני לא פציפיסט.
בניגוד לקולגות שלי באירופה ובצפון אמריקה, שלא פעם מחבקים אותי מהסיבות הלא נכונות – 
אחינו אתה, מייק לאב נוט וור – 
בניגוד להם אני אף פעם לא חשבתי שאלימות היא הרוע האולטימטיבי בעולם.
תמיד חשבתי, כל חיי וגם עכשיו, שהרע האולטימטיבי בעולם הוא האגרסיה, התוקפנות.
ותוקפנות צריך לעצור בכוח לא פעם.
צריך מקל גדול כדי להכניע ולרסן תוקפנות.
התוקפנות היא אימא של כל האלימות בעולם.
ולכן מעולם לא האמנתי במייק לאב נוט וור, להושיט את הלחי השניה, אול יו ניד איז לאב.

שתי בנות משפחה רחוקות שלי, יהודיות מגרמניה, בשנות העשרה שלהן בילו שנים במחנות ריכוז נאציים.
מי ששחרר אותן ממחנות הריכוז הנאציים לא היו מפגיני שלום עם סיסמאות וענפי זית ויונים,
אלא חיילי בעלות הברית עם קסדות ותת-מקלעים.
את זה אני לא אשכח לעולם.
לכן אני לא פציפיסט אלא לוחם שלום או דוגל בשלום.
לכן אני לא נגד מקל גדול.
לולא היה למדינת ישראל, לולא היה לעם היהודי סוף סוף מקל גדול וחזק,
אף אחד מאיתנו לא היה כאן.
או שהיינו מתים באדמה, או שבכל אופן היינו מורחקים מכאן בכוח הזרוע.
אנחנו כאן מפני שיש לנו מקל גדול.

אבל פצע לא מרפאים במקל.
מאה שנה כל מיני חכמים אומרים לנו, עוד מכה חזקה אחת ודי, והכול יהיה בסדר.
לא. 
פצע צריך לרפא.
לא מרפאים אותו ביום, לא בשבוע.
אבל מתחילים באיזה מקום.
מחפשים התחלה לריפוי פצע.
קודם כל מאמצים שפה של ריפוי פצעים.
לא שפה של הכנעה, ולא שפה של הרתעה, ולא שפה של לימוד לקח 
ולא שפה של פעם-אחת-ולתמיד ולא שפה של הם-יחטפו-ככה-שהם-לא-ידעו-מאיפה-זה-בא-להם.
שפה של ריפוי פצעים.

שפה של ריפוי פצעים מתחילה בזה שאתה אומר ליריבך – כן, לאויב שלך – את המילים הפשוטות:
'אני יודע, כואב לך מאוד, אני מבין.'
לא את המילים: 'אתה צודק ואני רשע.'
לא את המילים: 'קח לך הכול, אני מצטער על כל מה שעשיתי לך.'
לא את המילים: 'אני מתבייש בכל.'
אלא את המילים הפשוטות האלה: 'כואב לך. אני יודע. גם לי כואב. בוא נחפש משהו.'

אלה מילים פשוטות. קלות.
לא צריך בשבילן להוריד אפילו קרוואן אחד באיזו התנחלות.
צריך להגיד אותן, ולהגיד אותן כמו שצריך.

זה דבר אחד. 
לא מרפאים פצע במקל."

עמוס עוז מתוך "ההרצאה האחרונה"

**
המילה הרביעית בציטוט שלמעלה היא "פלסטינים", מילה המהווה טריגר ומעוררת רגשות ומחשבות שונות.

שפה של ריפוי פצעים רלוונטית לכל מערכות היחסים.

עמוס עוז מדבר עלינו ועל הפלסטינים.
אפשר לדבר עלינו ועל בני/בנות הזוג שלנו, עלינו ועל בני משפחתנו.
אפשר לדבר עלינו ועל השותפים העסקיים שלנו או המקבילים שלנו בארגון שאנו עובדים בו.

"כואב לך. 
אני יודע. 
גם לי כואב. 
בוא נחפש משהו."

**
בדומה לעמוס עוז, טיך נהאת האן מציע 2 מנטרות משלו לריפוי פצעים במערכת היחסים בינינו לבין יקירנו.
הניסוח שונה, המהות דומה:

כשהאדם שלצידנו סובל או חווה קושי: 
"יקירתי, אני יודע שאת סובלת… זו הסיבה שאני כאן עבורך."
(החליפו את המילים "יקירתי" , "סובלת" בכל מילה אחרת שיותר מדויקת עבורכם…)

המשפט הזה מגביר את הנוכחות שלנו לצד מישהו שסובל.
מאפשר לנו להיות איתו ולהכיר בכאב שלו.
גם כשאין לנו מושג אם ומה ניתן לעשות.
גם, ואולי במיוחד, כשאנחנו מעורבים בצורה כלשהי, אולי אפילו תורמים לכאב ולסבל שלו.

כשאנחנו סובלים או חווים קושי:
"יקירתי, אני סובל. אני מנסה לתרגל כמיטב יכולתי. אנא עזרי לי."

המשפט הזה מגביר את הנוכחות שלנו עם עצמנו.
יש בו הכרה למקום שאנו נמצאים בו.
מאתגר לומר אותו, בנוכחות אנשים אחרים.
מאתגר במיוחד כשאנו מאמינים שבן/בת הזוג שלנו (או האדם שלצידנו) הם הגורמים לסבל שאנו חווים.

את הפוסט המלא על "4 המנטרות" של טיך נהאת האן ניתן לקרוא כאן.
תמצאו בו גם סרטון וידאו קצר ומעורר השראה שבו טיך נהאת האן מסביר לאופרה וינפרי על 4 המנטרות.

**
שני דברים שאני לוקח איתי מאירוע מנהלים בן יומיים שהסתיים אתמול:

א. מייסד ומנכ"ל ישראלי של חברה עסקית בינלאומית מצליחה שיתף בתובנות ניהוליות שלו.
בין היתר הוא סיפר על כך שבין אלפי העובדים שהחברה מעסיקה ישנם כמה עשרות בגדה המערבית ובעזה.
היה בשיתוף הזה משהו חזק עבורי:
1 . זאת אפשרות קיימת. ניתן לעשות את זה.
2. שלום וריפוי פצעים עושים בין אנשים. גם בסביבות עסקיות תחרותיות שנמדדות על מחיר המניה.

ב. סיימנו את האירוע במעגל הכרת תודה שבו ניתנה הזדמנות למנהלים לומר משהו אישי מהלב לעמיתיהם, בנוכחות כל שאר המשתתפים.
נראה לי שעבור רבים מהמשתתפים זה היה חלק קשה ומאתגר במיוחד.
בעיקר החלק של לקבל הכרת תודה אישית בנוכחות כולם… ולתת לה לחלחל פנימה

**
ריפוי פצעים היא שפה.
הכרת תודה היא שפה.
והן גם כוונה, מודעות ופעולות שניתן ללמוד ולתרגל.
שרירים שניתן לגדל ולפתח.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

עבודה כזו עם אנשים כאלו

"אני בסדר כפי שאני."
"אני לא לבד."
"רואים אותי."
"מבינים אותי."
"אוהבים אותי."
"אני שווה."
"אני יכול/ה להמשיך להתפתח."

**
לחשוב את זה, זה דבר אחד.
להאמין בזה, זה דבר שני.
לחוות את זה, זה דבר שלישי.

**
יכול להיות שהדברים שעשינו ביומיים האחרונים,
הם מהדברים היותר חשובים שעשינו השנה.
(ויכול להיות שלא…)

**
אין לי מושג מי לקח מה, איך זה ישפיע ולאן זה יוביל.
אין וגם לא יהיה…

**
זכות עצומה לעשות עבודה כזו עם אנשים כאלו.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

לנצח

לפני תשעה שבועות ויום עזבת את ביתך במצב ירוד במיוחד.
פיזית ונפשית.
לפני תשעה שבועות בדיוק עברת ניתוח דחוף ומורכב.
היום, לאחר שבועיים של החלמה בביה"ח ועוד שבעה שבועות של שיקום,
את חוזרת לביתך.
חוזרת במצב שונה מאוד מזה שעזבת אותו.
מצב שלא דמיינת שהוא אפשרי.

**
זה לא התחיל לפני תשעה שבועות וזה לא נגמר היום.
אין לנו מושג לאן זה הולך ואיפה תהיי מחר.
עכשיו את כאן.
מסיימת פרק נוכחי,
מתחילה פרק חדש.

**
על פי אמרה אפריקאית עתיקה נדרש כפר שלם כדי לגדל ילד.
ברוח זו, נדרש עולם שלם כדי לטפל באדם.
הזדמנות לעצור ולומר תודה לעשרות אנשים על השבועות האחרונים:
לרופא שהמליץ על הרופא המנתח,
למזכירה של הרופא המנתח,
לרופא המנתח,
לצוות האחיות בבית החולים,
לצוות כוח העזר,
לרופאים במרכז השיקום,
לצוות האחיות ובראשן האחיות הראשיות,
לנשות כוח העזר,
לצוות הריפוי בעיסוק,
לצוות הפיזיותרפיה,
לעובדת הסוציאלית,
לנהגים,
לאנשי הניקיון,
לטבחים,
לצוות המרפאה המלווה,
לצוות חדר המיון,
לצוות האונקולוגיה,
למתנדבי יד שרה,
לבני המשפחה,
למטפלת הצמודה,
למעגלי החברים,
למקום העבודה,
ולרבים נוספים ששכחתי לציין,
או שאיני מודע לתרומתם.

**
אף פעם לא התחברתי למושג "אסירות תודה".
תמיד העדפתי "הכרת תודה".
היום אני מרגיש אסיר תודה.
לנצח.

הנתינה, התמיכה והנוכחות של כמה מכם חרוטים בלבי במיוחד.
ויישארו שם גם לאחר שאשכח חלק מהשמות, הפרצופים והפרטים.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

אני לא יודע מה עבר עליך אתמול

אני לא יודע מה עבר עליך אתמול
מאיפה הגעת ולאן המשכת.
אני יודע מה עבר עלינו,
איפה אנחנו נמצאים ומאיפה הגענו.

**
יש רופאים המאמינים שהתפקיד העיקרי שלהם הוא לרפא.
יש מורים המאמינים שהתפקיד העיקרי שלהם הוא ללמד.
יש מנהלים המאמינים שהתפקיד העיקרי שלהם הוא לנהל.

**
אני לא בטוח לגבי זה.
יכול להיות שהתפקיד העיקרי שלהם הוא לעודד תהליכי ריפוי, התפתחות או יצירה.
לפגוש בני-אדם, לראות אותם, להקשיב להם ולאפשר לתהליכים הללו להתרחש.

**
מקצועיות היא לא רק ידע, מומחיות וניסיון מעשי.
היא לא רק תקתוק של עבודה.
או תקתוק של אנשים.

מקצועיות היא גם מערכת יחסים.
היא גם תקשורת והקשבה.
היא גם חמלה, ענווה ואנושיות.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

מנוחה

Resting

"Whenever animals in the forest are wounded, they rest.
They look for a very quiet place and just stay there without moving for many days.
They know it's the best way for their body to heal.
During this time they may not even eat or drink.
The wisdom of stopping and healing is still alive in animals, but we humans beings have lost the capacity to rest."

~ Quoted from "How to Relax" / Thich Nhat Hanh

**
מנוחה

"כאשר חיות ביער פצועות, הן נחות.
הן תרות אחר מקום שקט מאוד ופשוט שוהות שם מבלי לזוז במשך ימים רבים.
הן יודעות שזו הדרך הטובה ביותר עבור הגוף שלהן להירפא.
במהלך הזמן הזה הן יכולות אפילו להימנע מאכילה ומשתיה.
החוכמה של עצירה וריפוי עדיין חיה אצל בעלי החיים, אבל אנחנו בני האדם איבדנו את היכולת לנוח."

~ הציטוט מתוך "איך להירגע" / טיך נהאת האן (תרגום חופשי – רוני ויינברגר)

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כשהדברים מתפרקים

"דברים שמתפרקים הם מעין מבחן וגם מעין ריפוי.
אנחנו חושבים, שהעיקר הוא לעבור את המבחן ולהתגבר על הבעיה,
אבל האמת היא שהדברים לא באמת נפתרים.
הם מתאחים ומתפרקים.
אחר כך הם שוב מתאחים ושוב מתפרקים.
הריפוי מגיע מהשארת מקום לכל זה לקרות:
מקום לצער, להקלה, לאומללות, לשמחה.

כשאנחנו חושבים, שמשהו, יגרום לנו עונג, אנחנו לא יודעים, מה באמת יקרה.
כשאנחנו חושבים, שמשהו יאמלל אותנו, אנחנו לא יודעים.
היכולת להשאיר מקום לאי-הידיעה היא הדבר הכי חשוב.
אנחנו מנסים לעשות את מה שאנחנו חושבים שיעזור, אבל אנחנו לא יודעים.
אנחנו לעולם לא יודעים, אם ניפול על הפנים או נשב זקוף.
כשאנחנו חווים אכזבה גדולה, איננו יודעים, אם זה סוף הסיפור.
ייתכן שזו דווקא תחילתה של הרפתקה גדולה."

~ "כשהדברים מתפרקים" / פמה צ'ודרון

**
יכול להיות שקיבלנו משהו שלא ביקשנו.
התנאים מושלמים.
עכשיו זה הזמן.
להתאמן.
לתרגל.
ללמוד.
לחוות.
לגדול.
להיות.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

חידת חיל (Jeel)

חיל (Jeel) הינה עיירה בלגית יוצאת דופן.

העיירה קוראת תיגר על הפסיכיאטריה המקובלת
ומהווה חידה הנלמדת ונחקרת לאורך שנים.

לאורך עשרות רבות של שנים
נוהגים תושבי חיל נוהגים לארח בביתם "דיירים" (boarders) –
אנשים בעלי מחלות נפשיות.

בשנות השלושים המאוחרות של המאה הקודמת , לדוגמא,
חיו בעיירה כארבעת אלפים "דיירים", שהיוו כרבע מתושבי חיל.

"דיירים" בחיל הם חלק בלתי נפרד מהמשפחה,
לפעמים במשך עשרות שנים.
כדיירי קבע הם מפתחים מערכות יחסים עם כל בני המשפחה,
ומצופה מהם לעמוד בכללי הבית השונים,
תוך התייחסות ליכולת ההתמודדות שלהם שלעתים תהיה מוגבלת יותר.
מהתנהגות "מוזרה" מתעלמים כשאפשר
ובמקרה הצורך, בעת חציית גבולות לדוגמא,
היא זוכה להתייחסות עניינית, שקטה ומכבדת.

תושבי חיל אינם מתייחסים לאירוח של ה"דיירים" כאל טיפול רפואי.
הם רואים זאת כמערכת משפחתית תומכת
המחליפה את התרופות, האזיקים והמוסדות הסגורים
ומספקת אפשרות לחיים אנושיים ואיכותיים לאורך זמן.

פגישתי הראשונה עם העיירה המופלאה הזו
התרחשה ביום שני השבוע,
תוך כדי האזנה לפודקאסט המרתק –
The problem with the solution

**
כמה מחשבות על חיל ועל תקשורת מקרבת,
בהשראת הפודקאסט (מומלץ בחום !!!)
והמאמר הבא (אחד מני רבים שניתן למצוא):

 

1. כותרות ואבחונים

בחיל לא משתמשים במונחים המקובלים במקומות אחרים כגון "חולה" או "מטופל"
במקום זאת הם נוהגים להשתמש בתואר "דייר" (boarder).
צוות הקליטה של העיירה עורך את המפגש הראשוני עם "דיירים" חדשים
ולאחר מכן, תוך התייחסות לשיקולים שונים, ממליץ על המשפחה המתאימה לאירוח.
המשפחה המארחת אינה מקבלת כל מידע אבחוני על הדייר
בכדי לאפשר בנייה של מערכת יחסים נקייה שאינה מוטה.
מערכת יחסים מכבדת ואנושית בין בני אדם.

 

2. נורמליות וחריגות

נורמליות וחריגות אינם מונחים שמשתמשים בהם.
בחיל משתדלים להוריד את השיפוט כמידת האפשר.
תושבי המקום והדיירים כולם בני אדם המתנהלים בצורות שונות.
הלצה ידועה היא ש"חצי מתושבי חיל הם משוגעים והחצי השני חצי משוגעים"
תושבי המקום מתלוצצים על כך שאורח שאינו תושב המקום
יתקשה להבדיל בין המארחים לבין "הדיירים"
ובסבירות גבוהה יטעה אם יתבקש להצביע על מי זה מי.

 

3. קבלה ונוכחות לעומת פתרון בעיות

בחיל לא מנסים לפתור את הבעיה של "הדיירים"
ואין ציפיות ל"תקן" אותם או "לרפא" אותם.
מקבלים את מצבם כמות שהוא (תחת גבולות מסוימים)
ומייצרים סביבה ותהליכים המאפשרים חיים משותפים לאורך זמן.
עפ"י השערות מסוימות, ייתכן שאי הרצון לרפא / לתקן
והנמכת הציפיות לשיפור של התנהגויות מסוימות
מורידים במידה משמעותית את הלחץ מהמשפחות המארחות
ומאפשרות לדיירים, אולי לראשונה בחייהם, להיות כמו שהם.

 

4. סביבה חברתית תומכת

בשונה מבתי חולים וממוסדות שונים,
בחיל נעשה שימוש מועט בתרופות, בבדיקות, באשפוזים ובפרוצדורות רפואיות.
קהילה עוטפת ומשפחה תומכת עומדים בבסיס החיים בחיל.
הדיירים הינם חלק בלתי נפרד מהמשפחה המספקת מענה לצרכיהם השונים:
פיזיים (כולל מגע, חיבוקים, נשיקות), חברתיים, מנטליים ועוד.
לצד החיים במשפחות, בנויה העיירה כולה למתן שירות לכל התושבים באשר הם.
בבתי הקפה, כדוגמא, יינתן השירות באותה רמת התייחסות למקומיים ול"דיירים".

 

5. ביקורת ומעורבות רגשית

לקראת סוף הפודקאסט, נערך ראיון עם אחת המשפחות המטפלות.
משפחה מנוסה, אמפטית, סבלנית ומכילה,
אשר אירחה מספר דיירים שונים לאורך עשרות שנים.
למרבה הפלא, לאחד מילדיהם של בני הזוג יש הפרעות נפשיות כלשהן,
אך הוא חי במקום אחר, הרחק ממשפחתו,
בעוד שהם והם מעדיפים לארח דיירים זרים.
כשהם נשאלים לגבי העניין המוזר הזה,
הם מספרים שבעבר הם ניסו לטפל בבנם ו"נכשלו".
לדבריהם המעורבות הרגשית שלהם היתה גבוהה מדי,
והם לא יכלו לייצר עם בנם את אותה נוכחות מלאה ושלווה
המאופיינת בקבלה, בהנמכת ציפיות ובהורדת לחץ "לתקן אותו".
המסקנה שהם מעלים, היא שבמצבים כאלה,
דווקא אירוח של "דיירים" שאינם בני משפחה
או לחילופין חיים של "דיירים" בקרב משפחה שאינה המשפחה הביולוגית
יכולים להעניק את התנאים המיטביים לחיים איכותיים לאורך זמן.

**
קצת פחות כותרות, אבחונים, ביקורת ושיפוטיות.
קצת פחות הגדרות של "בסדר" ו"לא בסדר".
קצת פחות לתקן או לפתור.
קצת יותר קבלה וכבוד.
קצת יותר תמיכה ואמפטיה.
קצת יותר חיבור ונוכחות.
מה שמתאים לחיל ולתושביה יכול להתאים גם לנו.

אם הפוסט מעורר בכם תחושות או מחשבות כלשהן,
ומתחשק לכם לכתוב לי כמה מילים, יעניין אותי לקרוא…

ניתן לקבל קורס תקשורת מקרבת חינמי במיילים עם הרשמה באתר "תקשורת מקרבת לחיים מלאים".

 

שבת של שלום,
חיים מלאים . היום.
רוני ויינברגר.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter