תגית: ציטוט

היום המושלם

"זה העניין, אתה מבין. ברגע שאתה תוחב את אצבעותיך בשאלות הגדולות, אינך יכול להפנות להן עורף".
ומהן השאלות החשובות?
"כמו שאני רואה את זה, הן עוסקות באהבה, באחריות, ברוחניות, במודעות.
ואילו הייתי בריא היום, אלה עדיין היו הנושאים שהייתי עוסק בהם.
אלה היו צריכים להיות הנושאים כל הזמן".

ניסיתי לדמיין את מורי בריא.
ניסיתי לדמיין אותו מסיר את השמיכות מעל גופו, קם מהכיסא, ושנינו יוצאים לטייל בשכונה, כמו שהיינו מטיילים בקמפוס.
פתאום הבנתי שחלפו שש עשרה שנה מאז ראיתי אותו עומד על רגליו.
שש עשרה שנה?

ואילו היה לך יום אחד של בריאות מושלמת, שאלתי, מה היית עושה?
"עשרים וארבע שעות?"
עשרים וארבע שעות.
"נראה…הייתי קם בבוקר, מתעמל, אוכל ארוחת בוקר נפלאה של לחמניות ותה,
יוצא לשחות, ואחר כך מזמין את החברים שלי לבוא לארוחת צהריים נחמדה.
הייתי מזמין אותם אחד אחד או שניים שניים כדי שנוכל לשוחח על המשפחות שלהם, על הבעיות שלהם, לדבר על המשמעות שלנו זה לזה.
ואז הייתי רוצה לצאת לטיול, בגן עם כמה עצים, לראות את הצבעים שלהם, להביט בציפורים,
לספוג את הטבע שלא ראיתי כל כך הרבה זמן.
בערב, נלך כולנו למסעדה עם פסטה נהדרת, אולי איזה ברווז – אני אוהב ברווז – ואז נרקוד כל הלילה.
אני ארקוד עם כל בני הזוג הנהדרים ביותר שיש, עד שאתמוטט.
ואז אני אלך הביתה ואישן שינה עמוקה ונהדרת".

זה הכול?
"זה הכול".

זה היה כל כך פשוט. כל כך בינוני. בעצם, התאכזבתי קצת.
חשבתי שהוא יטוס לאיטליה או יסעד עם הנשיא או ישחק על חוף היום או ינסה את כל הדברים האקזוטיים שיעלו בדעתו.
אחרי החודשים הרבים שבהם שכב שם, בלי יכולת להזיז רגל או כף רגל –
איך הוא יכול למצוא שלמות בכזה יום ממוצע?
ואז הבנתי שזהו עצם העניין. "

~ הציטוט מתוך "ימי שלישי עם מורי" מאת מיץ' אלבום, עמוד 151-152

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

נלסון מנדלה והזכות לנוח

במהדורות החדשות שלאחר פטירתו של נלסון מנדלה, 
צוטט מפיו משפט שנאמר בסמוך למותו:
"עכשיו, אחרי כל השנים הללו, אני רוצה לנוח. 
הרווחתי את הזכות הזאת."

מנדלה נפטר בשנת 2013, בגיל 95.
יש משהו מעורר השראה במשפט הזה, 
הנאמר ע"י מנהיג אמיץ ובעל השפעה עצומה שעשה כל-כך הרבה במהלך חייו.

**
ויש בכך גם משהו שמעורר בי עצב…

"הזכות לנוח" אינה שמורה רק לנשיאי מדינה לשעבר בני 95, בסמוך למותם,
שישבו בכלא, זכו בפרס נובל לשלום והובילו מהפכה במדינתם.

הזכות לנוח, לעצור, לנשום, ליהנות מ"הכאן והעכשיו",
היא זכות טבעית של כולנו.
כבר עכשיו.
לא חייבים להקדיש חיים שלמים למרוץ, למרדף או למלחמה,
בכדי להרוויח אותה.

**
באוקטובר 2015 כתבתי על שלושה מדדים חדשים לאיכות חיים
זב"ד – זמן בין דאגות.
זב"כ – זמן בין כעסים.
זב"ח – זמן בין חגיגות.

ככל שהזב"ד והזב"כ גבוהים יותר, כך איכות החיים גבוהה יותר.
באופן דומה, ככל שהזב"ח נמוך יותר, כך איכות החיים גבוהה יותר.

היכולת לעצור, לנוח, להיות נוכחים עם מה שעובר עלינו כרגע,
מבלי להתעסק בעתיד או בעבר, יכולה לתרום רבות לאיכות חיינו.

**
"אני זוכר שיום אחד בשנות השבעים,
בזמן שעבדנו בעבור המשלחת הבודהיסטית-וייטנאמית לשלום בפריז, הגיעו חדשות נוראות.
הרבה אנשים נמלטו אז מוייטנאם בסירות, מה שתמיד היה מסע מאוד מסוכן.
נשקפו להם לא רק סכנות של סערות, מחסור בדלק, במזון או במים,
אלא גם סכנה של תקיפות מצד פיראטים שהיו פעילים לאורך חופי תאילנד.
הסיפור ששמענו היה טרגי – 
פיראטים על סירה, גנבו חפצי ערך ואנסו ילדה כבת אחת עשרה.
כשאביה ניסה להתערב, הוא נזרק מהסיפון.
אחרי ההתקפה, הילדה קפצה גם היא מהסיפון.
שניהם נספו.

אחרי ששמעתי את החדשות האלה, לא יכולתי לישון.
רגשות העצב, החמלה והרחמים היו כה עזים.
אבל כמתרגלים, אנחנו לא יכולים להניח לרגשות כעס וחוסר אונים לשתק אותנו.
לכן תרגלתי מדיטציה בהליכה, מדיטציה בישיבה ונשימה מודעת,
כדי שאוכל להתבונן במצב יותר לעומק וכדי לנסות להבין.

דמיינתי את עצמי כילד קטן שנולד למשפחה ענייה בתאילנד, אבא שלי דייג אנאלפבית.
דור אחר דור, אבותיי חיו בעוני, ללא חינוך, ללא עזרה.
גם אני גדלתי ללא חינוך, ואולי עם אלימות.
יום אחד מישהו מציע לי לצאת לים ולהתעשר כפיראט ואני בטיפשותי מסכים, 
נואש לצאת סוף כל סוף ממעגל העוני הנורא.
ואז, תחת לחץ מהפיראטים האחרים, וללא משמר חופים שיעצור אותי, 
אני כופה עצמי על נערה צעירה ויפה.

כל חיי, איש לא לימד אותי איך לאהוב או להבין.
מעולם לא רכשתי השכלה.
איש לא הראה לי עתיד.
אם הייתם שם על סירה, חמושים ברובה, יכולתם אולי לירות בי.
יכולתם להרוג אותי.
אבל לא היה בידכם לעזור לי.

כשעשיתי מדיטציה באותו לילה בפריז,
ראיתי שמאות תינוקות ממשיכים להיוולד בנסיבות דומות והם יגדלו להיות פיראטים,
אם לא אעשה משהו עכשיו כדי לעזור להם.
ראיתי את כל זה והכעס שלי נעלם.
ליבי נמלא אנרגיה של חמלה וסליחה.
יכולתי לחבוק בזרועותיי לא רק את הילדה בת האחת עשרה, אלא גם את הפיראט.
יכולתי לראות את עצמי בהם.
זהו פרי ההתבוננות בריקות, בקיום ההדדי.
יכולתי לראות שסבל אינו רק פרטי, הוא גם קולקטיבי.
סבל יכול לעבור אלינו מאבותינו, או שהוא יכול להיות בחברה סביבנו.
ההאשמה והשנאה שלי פחתו והלכו, 
ואני הפכתי נחוש לחיות את חיי בדרך כזו שבה אוכל לעזור לא רק לקורבנות אלא גם לתוקפים.

כך, אם תקראו לי תיך נהאת האן, אומר 'כן, זה אני.'
אם תקראו לי הילדה הצעירה, אומר 'כן, זה אני.'
אם תקראו לי הפיראט, גם אז אומר 'כן, זה אני.'
כל אלה הם שמותיי האמיתיים.
אם תקראו לי ילד עני באזור מלחמה, ללא עתיד, אומר "'כן, זה אני.'
ואם תקראו לי סוחר הנשק, שמכר את כלי הנשק שסייעו לאותה מלחמה, אומר "'כן, זה אני.'
כל האנשים הללו הם אנחנו.
אנחנו בקיום-הדדי עם כולם."

~ מתוך "אמנות החיים", מאת תיך נהאת האן, עמודים 29-31.

**
לעיתים, במהלך סדנאות אני משתף בדוגמא הזו.
לחלק מהמשתתפים קשה להתחבר אליה והיא תמיד "מקפיצה" את החדר.
מבחינתם, אונס ורצח הם קווים אדומים שאסור להבין או לקבל.
חלקם מאמינים שעצם הניסיון להבין, נותן לגיטימציה לפעולות דומות.

ומה לגבי דוגמאות אחרות, שאינן אונס או רצח?
מה לגבי קונפליקטים "רגילים" במשפחה, בעבודה, בקהילה?
עד כמה במצבים הללו אנו רוצים או מוכנים לנסות להבין את הצד השני?

**
יש הבדל עצום בין להבין, לבין להסכים או לקבל.

אני יכול להבין (או לנסות להבין) אדם כלשהו, וגם לא להסכים עם דרכו או לפעול להפסקת מעשיו.
במקרה כזה המוטיבציה שלי תהיה להגן על עצמי, ואולי גם עליו, ולא להעניש, "לחנך" או לנקום.

כשאנו פועלים מתוך הבנה וחמלה, אנו מנסים לתת מענה לצרכים החשובים שלנו וגם של אחרים.
כשאנו פועלים מתוך כעס ושנאה, אנו מנסים לפגוע באלו שאנו מזהים כאויבים שאחראים לסבלנו.

חג שמח ושבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

החופש ל…

"אחד הספרים האהובים עלי הוא ספרו של ויקטור פרנקל, 'האדם מחפש משמעות'.
פרנקל היה פסיכיאטר אוסטרי, ניצול מחנות הריכוז של הנאצים.
רבים מהאסירים סביבו הושמדו. רבים איבדו תקווה, נתפסו לייאוש ונספו.
הוא הצליח לעבור את דרך הייסורים בכך שהפעיל את הדבר שהוא בעיני פסגת החירות האנושית:
היכולת לבחור כיצד להגיב לכל אירוע שקורה לנו.
אנחנו יכולים לחפש ולא גם מעט טוב או להישבות ברע.
כמו שפרנקל כותב:
'…אפשר ליטול מן האדם את הכול חוץ מדבר אחד:
את האחרונה שבחירויות האנוש – 
לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימת, לבור את דרכו.' "

~ מתוך "המדריך למצוינות" / רובין שארמה

** החופש לבחור בתגובה שלנו. **

===
כשאנשים משתפים אותנו, לבקשתנו או ללא בקשתנו, במחשבות שלהם עלינו,
הם מתייחסים אלינו מבעד למסננים שלהם: 
האמונות, נקודות המבט, ניסיון החיים, הפרשנות, האג'נדה שלהם וכו'.
אנשים אף פעם לא רואים אותנו בדיוק כפי שאנחנו.
הם רואים חלקים מסוימים מאתנו … 
הם רואים אותנו כפי שהם…

מרשאל רוזנברג, יוצר התקשורת המקרבת, 
ממליץ להימנע מלהקשיב למה אנשים חושבים עלינו,
ובמקום זאת להקשיב למה שהם צריכים.

כשמישהו אומר לי שאני שתלטן, יכול להיות שחשוב לו לקבל חופש פעולה ואמון.
כשמישהו אומר לי שאני הססן, יכול להיות שחשובה לו החלטיות והתקדמות מהירה.
כשמישהו אומר לי שאני אגואיסט, אולי חשובה לו עזרה ותמיכה.

** החופש להקשיב למה אנשים צריכים במקום למה שהם חושבים עלינו **

=== 
אחד הכוחות האנושיים המופלאים הוא הכוח לדבוק בעקביות בסיפור המחזק את האמונות שלנו לגבי עצמנו, לגבי אחרים ולגבי העולם. 
אנחנו אלופים בלהאמין בסיפורים שאנו מספרים לעצמנו. 
אנחנו אלופים בלמצוא הוכחות ומידע תומך המחזק את הדברים שאנו כבר מאמינים בהם,
ולהתעלם ממידע הסותר את אותם דברים.

אם נחליט לעזוב מקום עבודה או מערכת יחסים, נספר לעצמנו סיפור מסוים המצדיק את העזיבה.
אם נחליט להישאר באותו מקום עבודה או באותה מערכת יחסים, נספר לעצמנו סיפור אחר המצדיק את ההישארות.

** החופש לשנות סיפור או אמונה, החופש לא להיות בטוח, החופש לא לדעת **

===
"לצחוק זה להסתכן בלהראות טיפש,
לבכות זה להסתכן בלהראות רגשן ורך,
ליצור קשר עם מישהו זה להסתכן במעורבות,
להתגלות ולחשוף את רגשותיך זה להסתכן בחשיפת עצמיותך,
לגלות את רעיונותיך, חלומותיך, ותשוקתך בפני אנשים, זה להסתכן באובדנם,
לאהוב זה להסתכן שלא יאהבו אותך בתמורה,
לחיות זה להסתכן למות,
להראות חוזק זה להסתכן בלהראות חולשה,
לעשות זה להסתכן בכישלון.
הסכנה הגדולה ביותר בחיים היא לא לסכן דבר,
האדם שאינו מסכן דבר, אינו מקבל דבר, אין לו דבר, והוא הינו שום דבר.
יתכן והוא נמנע מסבל, כאב, צער, אבל הוא איננו למד, הוא איננו גדל,
הוא איננו חי, הוא איננו אוהב, הוא מכר, איבד את החופש, האינטגריטי, הוא
עבד, כבול אל הבטחון, אסור על ידי הפחד.
מכיון שרק אדם שנכון לסכן מבלי לדעת את התוצאה,
הוא חופשי…."

~ ליאו בוסקאליה

** החופש להסתכן… **

===

חג חירות שמח,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כוח בלתי מוגבל

סירי לינדלי (Siri Lindley) היא אלופת העולם בטריאתלון בשנים 2001-2002, ונחשבת כיום למאמנת הנשים הטובה בעולם לטריאתלון. 
היא גם עומדת בראשה של עמותה שהקימה, שייעודה הצלת סוסים מהתעללות והזנחה, הענקת טיפול רפואי אוהב והכשרה, והכשרתם לסיוע לאנשים ומשפחות.

מייקל מליו (Michael Melio) הוא איש משפחה, אדם עשיר והנשיא של חברת Western Piedmont Metal Inc, אחת מחברות מיחזור המתכת המובילות בצפון אמריקה.

היתה לי הזכות לפגוש את סירי ומייקל בשבוע שעבר בסמינר של טוני רובינס שבו השתתפתי, כשהם עמדו על הבמה המרכזית בפני 15,000 איש.

סירי סיפרה שכאשה צעירה בשנות ה-20 המוקדמות לחייה, במהלך לימודיה בקולג', היא היתה חרדתית: חשה סבל ומצוקה רבים והיתה בעלת ביטחון עצמי נמוך מאוד.

מייקל עבר בילדותו התעללות, אלימות והזנחה, חי ברחובות בעוני ורעב מתמידים, ובמשך שנים עבד בעבודות בעלות שכר נמוך מאוד בכדי לספק לעצמו צרכים פיזיים מינימליים לקיומו.

עד ש….

נקודת המפנה עבור סירי ומייקל היתה המפגש עם ספר מסוים שמישהו נתן להם והמליץ להם לקרוא אותו.
ברגע שהם קיבלו את הספר הם קראו את כולו בנשימה עצורה במשך מספר שעות.
לדבריהם, הספר עורר בהם שינוי חשיבתי-רגשי עמוק, הפיח בהם תקווה ושינה את מסלול חייהם לעד.

השיתוף של סירי ומייקל הזכיר לי שלפני כ-15 שנים, בדצמבר 2004, במהלך שבוע של נסיעה עסקית בארה"ב, קראתי גם אני בדיוק את אותו ספר.
גם עבורי הספר היה משמעותי מאוד, וההשפעה שלו על חיי היתה גדולה.
לשמחתי, המקום בחיי שבו הייתי בזמן קריאת הספר, היה שונה מאוד מהמקום שסירי ומייקל היו בו.

ביום שלישי השבוע, כששבתי הביתה, ניגשתי לארון ושלפתי את הספר שהיה ממורקר כולו. 
עבר זמן רב מאז הפעם האחרונה שעיינתי בו והתחשק לי לחזור ולקרוא בו.
ביום רביעי, כבר רכשתי לעצמי את העותק שלו בעברית, והתחלתי לקרוא אותו מהתחלה.
כשם שאי אפשר לחצות את אותו נהר פעמיים, כך חווית הקריאה היום, כשאני במקום אחר בחיי, שונה מאוד מזו שלפני עשור וחצי.

הספר נכתב ע"י טוני רובינס.
שמו באנגלית – Unlimited Power.
העותק המתורגם נקרא – "כוח בלתי מוגבל".

**
הנה קטע מתוכו:

"רמת שליטתך בתקשורת בעולם החיצון תקבע את רמת ההצלחה שלך עם אחרים – אישית, רגשית, חברתית וכספית.
מה שחשוב יותר, רמת ההצלחה שאתה חווה בתוכך – האושר, העליזות, ההתלהבות, האהבה, או כל דבר אחר שאתה רוצה בו – היא התוצאה הישירה של הדרך בה אתה מתקשר עם עצמך.
אופן הרגשתך אינה תוצאה של מה שקורה בחייך – הוא הפרשנות שלך למה שקורה.
חייהם של מצליחנים הראו לנו שוב ושוב, שאיכות חיינו נקבעת לא ע"י מה שקורה לנו, אלא ע"י מה שאנו עושים בנוגע למה שקורה לנו.

אתה הוא המחליט איך להרגיש ולפעול, על בסיס אופני תפיסתך את חייך.
לשום דבר אין משמעות כלשהי, פרט למשמעות שאנו מעניקים לו.
רובנו העברנו תהליך זה של פרשנות למצב אוטומטי, אך אנו יכולים לקחת את הכוח הזה חזרה ולשנות מידית את חוויית העולם שלנו.

ספר זה עוסק בביצוע סוגי הפעולות הנרחבות, הממוקדות, העקביות, המובילות לתוצאות מדהימות.
אם הייתי מגדיר לך בשתי מילים את מהות הספר הזה, היית אומר: השגת תוצאות !
חשוב על זה.
האין זה מה שאתה מעוניין בו?
ייתכן שאתה רוצה לשנות את דרך הרגשתך לגבי עצמך ועולמך.
ייתכן שאתה רוצה להיות מתקשר יותר טוב, לפתח מערכת יחסים אוהבת יותר, ללמוד במהירות גדולה יותר, להיות בריא יותר, להרוויח יותר כסף.
תוכל לעשות את כל הדברים הללו למען עצמך, והרבה יותר מכך, על ידי שימוש יעיל במידע המובא בספר זה.
לפני שתוכל להגיע לתוצאות חדשות, יהיה עליך להבין שאתה כבר מייצר תוצאות, רק שייתכן שהן אינן התוצאות שאתה רוצה בהן.
רובנו חושבים על המצב השכלי שלנו ועל רוב מה שקורה במוחנו, כעל דברים הקורים חוץ לשליטתנו.
אולם האמת היא, שביכולתך לשלוט על פעולותיך השכליות ועל דרכי התנהגותך, במידה שמעולם לא האמנת שתוכל להגיע אליה.
אם אתה מדוכא, אתה הוא זה שיצרת את ההצגה הקרויה דיכאון. 
אם אתה נלהב, גם את זה יצרת בעצמך.

חשוב לזכור שרגשות כדיכאון אינם קורים לך.
אינך "תופס דיכאון".
אתה יוצר אותו, ככל תולדה אחרת בחייך, על ידי פעולות שכליות וגופניות מסוימות.
כדי להיות מדוכא, עליך להביט בחייך באופנים מסוימים.
עליך לומר לעצמך דברים מסוימים בגוני קול נכונים.
עליך לאמץ תנוחה ותבנית נשימה מסוימות.
למשל, אם ברצונך להיות מדוכא, יעזור לך מאוד לשמוט את הכתפיים ולהביט הרבה למטה.
דיבור בקול עצוב וחשיבה על התסריטים האפשריים הגרועים ביותר לחייך, עוזרים גם הם.
אם אתה יוצר מהומה בביוכימיה שלך, על ידי כניסה לדיאטה דלה או על ידי צריכת אלכוהול או סמים מופרזת, אתה עוזר לגופך לייצר רמת סוכר נמוכה בדם, ובכך, למעשה, מבטיח את קיומו של הדיכאון.

הנקודה שאני מעלה כאן, היא שיש צורך במאמץ ליצירת דיכאון.
זו עבודה קשה, והיא דורשת נקיטה בסוגי פעולות מוגדרים.
יש אנשים שיצרו מצב רוח זה לעתים כה קרובות, שכבר קל להם ליצור אותו.
למעשה, הם קשרו לעתים קרובות תבנית זו של תקשורת פנימית לכל סוגי המאורעות החיצוניים.
יש אנשים המשיגים זכויות משניות רבות כל כך – תשומת לב מאחרים, אהבה, אהדה וכולי – 
עד כדי כך שהם מאמצים את סוג התקשורת הזה כמצב הרוח הטבעי לחייהם.
אחרים חיו עם מצב רוח זה זמן רב כל כך, עד שהם חשים אתו בנוח.
הם הופכים למזוהים עם מצב הרוח המסוים.
אנו יכולים, מכל מקום, לשנות את הפעולות המנטליות והפיזיות שלנו, ועל ידי כך לשנות באופן מידי את רגשותינו והתנהגותנו."

**
אני מניח שהציטוט הזה מעורר תגובות רגשיות שונות בקרב אנשים שונים.
חלקכם אולי מהנהנים בהסכמה, חשים התלהבות, מתרגשים וחווים זריקת מוטיבציה.
אחרים אולי חשים כעס על הדרך שבה מוצג הנושא, דרך שאתם מאמינים שעלולה להיות מסוכנת ואשר שונה מאוד מנקודת המבט שלכם.
ייתכן שאתם חשים כאב, כיוון שאתם חווים או חוויתם דיכאון, והמילים הללו נוגעות בכם בנקודה רגישה.
יכול להיות שאתם חשים אשמה או ביקורת פנימית, ואתם מפרשים את הקטע כ"אני עושה משהו לא בסדר".

**
מה שזה לא יהיה, שימו לב שזו התגובה והפרשנות שלכם, וייתכן שיכולות להיות תגובות ופרשנויות אחרות.
הקטע המצוטט הינו רק טריגר עבורכם, מספר משפטים כתובים, שניתן לייחס להם משמעות כזו או אחרת.

בחרתי לשתף בו משתי סיבות עיקריות:

א. אני חוויתי אותו כעוצמתי ומעורר השראה עבורי.
עבורי הוא תזכורת חשובה לאחריות שיש לי למצב הפיזיולוגי-רגשי-מנטלי שלי, לאפשרות האמיתית לפתח מיומנות שליטה התורמת לחיי ומשרתת אותם, ולהשפעה העצומה שלו על חיי ועל חיי האנשים סביבי.

ב. אני מחזיק כוונה, שהשיתוף בו, ירבה טוב בעולם: יעצים שמחה ותקווה ויפחית סבל וכאב.
לפוסטים שאני כותב ושולח, נחשפים אלפי אנשים.
אני מקווה שהפוסט הזה והחשיפה לציטוט ולספר, יתרמו בצורה משמעותית וחשובה לחייהם של מספר אנשים, כשם שהם תרמו לסירי, למייקל ולי.

**
"52 הכלים לתקשורת ויחסים" ממשיך להסתובב בעולם ולהגיע למחוזות שונים.
מעל 600 נרשמים כבר מקבלים את הכלים הללו לתיבת הדואר שלהם.

"52 הכלים", הם מהכלים הכי אפקטיביים שאני מכיר ועובד איתם ביום-יום, כלים שאני מאמין שיכולים לעשות שינוי עצום במערכות יחסים במשפחה, בעבודה ובשאר מימדי החיים.

אם טרם עשיתם זאת, תוכלו להירשם כאן ולקבל מיידית את הכלי הראשון למייל שלכם.

**
אם מתחשק לכם לכתוב לי כמה מילים ולשתף איפה הקטע הזה פוגש אתכם ומה הוא מעורר בכם, יעניין אותי לקרוא…
אתם מוזמנים להעביר את המסר הזה הלאה, להשתמש בו ולהפיץ את הציטוט…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

"למה אתה מנפח לנו את השכל?"

"למה אתה מנפח לנו את השכל? 
את מי מעניין הסושי שלך והברידג' של אמא שלך? 
לספר לך באיזה חוג היתה אמא שלי היום ?
קשקושולוגיה מיותרת לחלוטין !"

את המילים הללו קיבלתי מאחת הקוראות שהגיבה לפוסט אישי שהעליתי ביום ההולדת שלי.
ציטוט מדויק. 
מילה במילה. 
לא שיניתי דבר.

איך הייתם מרגישים אם הייתם מקבלים מייל כזה…?
איך הייתם מגיבים …?

**
כשאני מאמין שהאישה שכתבה את המילים הללו היא לא בסדר, כפוית טובה, חסרת רגישות, טיפשה, רעה, משוגעת, הזויה או חצופה, 
סביר להניח שאחוש רגשות מסוימים וארצה לפעול בדרך מסוימת.

כשאני מזכיר לעצמי שאיני יודע הכול ושאין לי מושג מה עובר עליה,
(בין אם זו מישהי שאני נתקל בה לראשונה או מישהי שאני חי איתה כבר X שנים..),
סביר להניח שאחוש רגשות אחרים וארצה לפעול בדרך אחרת.

**
אחת המנהלות שליוויתי השבוע סיפרה לי שכשעובדיה פועלים בניגוד להנחיות שהיא נותנת,
ומציגים לה תכנית שונה מזו שהיא ביקשה שיציגו, למרות שהיא חזרה על זה שוב ושוב, 
היא מתאכזבת, מתעצבנת וכועסת. 
זה מתסכל ומייאש אותה. 
היא מאמינה שהם לא מקשיבים לה, לא ממושמעים, שאין לה על מי לסמוך.
וזה גורם לה "להתפוצץ" עליהם, לקחת את המושכות ולעשות את העבודה בעצמה.
ואז היא מתבאסת מהתגובה שלה, מרגישה אכזבה ורגשות אשם.

משהו חשוב שלמדתי:
זה אף פעם לא בגלל האישה ששלחה לנו את המייל ומה שהיא כתבה בו.
זה אף פעם לא בגלל העובדים ומה שהם עשו או לא עשו.
זה תמיד בגלל הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על האישה הזו או על העובדים הללו.

**
מה שאנשים אחרים אומרים ועושים אף פעם אינו המקור לרגשות שלנו או הסיבה לפעולות שלנו.
"אני כועס כי קיבלתי מייל מעצבן" ו-"נאלצתי לעשות את זה בעצמי כי הם לא עשו את העבודה שלהם",
הם שני משפטים שגויים המכילים בתוכם הכחשת אחריות והאשמת אחרים.

מה שאנשים אחרים אומרים ועושים הוא לכל היותר טריגר למחשבות שלנו.
אנחנו לא מרגישים רגש מסוים או נוקטים בפעולה כלשהי בגלל משהו שמישהו אמר או עשה לנו.
אנחנו מרגישים רגש מסוים בגלל הדרך שבה אנו מפרשים את מה ששמענו,
ואנו נוקטים בפעולה כלשהי כי אנו מאמינים שהיא תיתן מענה לצרכים חשובים שלנו.

יש לנו 100% אחריות לרגשות ולפעולות שלנו.

**
בתחילת השבוע כתבתי על שבעה דברים שכדאי להתמקד בהם.

להתמקד:

1. במה שחשוב.
2. במה שאתה רוצה. אנרגיית "בעד".
3. במה שביכולתך ובהשפעתך.
4. בעניינים שלך.
5. בחצי הכוס המלאה.
6. בהכרות תודה על מי ועל מה שיש.
7. בחמלה לעצמנו ולאחרים.

**
ולא:

1. במה שפחות חשוב.
2. במה שאתה לא רוצה. אנרגיית "נגד".
3. במה שאינו ביכולתך או בהשפעתך.
4. בעניינים של אחרים.
5. בחצי הכוס הריקה.
6. בתלונות, רכילות, ביקורת והתקרבנות.
7. בשיפוטיות, בושה, אשמה והאשמה.

**
אני יכול להתמקד בנושא או אדם מסוימים שחשיבותם לחיי זניחה, ואני יכול להתמקד בנושא או באדם אחרים שחשיבותם לחיי גבוהה הרבה יותר.
אני יכול להתמקד באיך "לחנך" את האישה הזו, או "להחזיר לה", ואני יכול להתמקד בעניינים שלי.
אני יכול להתמקד במייל המסוים הזה, ואני יכול להתמקד בעשרות מיילים אחרים, חמים, אוהבים ולבביים שקיבלתי.

כל שנייה שאני משקיע כאן לא מושקעת במקום אחר.
כל גרם אנרגיה שמוקדש לזה לא מוקדש לדבר אחר.

אני בוחר במה להתמקד ובמה לא.
זה ביכולתי ובאחריותי.

**
"הסרתי אותך מהרשימה כי נשמע שהתכנים פחות רלוונטיים עבורך וחשוב לי לא לשלוח לך סתם.
אם מתישהו תרצי לחזור ולקבל את המסרים, תמיד תוכלי להירשם שוב באתר.
יום נפלא ושבוע מבורך, 
רוני"

בלי כעס, 
בלי דרמה, 
בלי סיפורים,
בלי לבזבז אנרגייה.

הלאה… נקסט…

במה חשוב לי להתמקד עכשיו…?

**
כששאלו אותי איך היה יום ההולדת שלי השנה,
עניתי ש-"הוא היה אחד המרגשים והמהנים שבהם, אם לא ה…".

בעיקר בגלל דברים פשוטים ומדהימים שאת רובם אי אפשר לקנות בכסף:
– מכתב מרגש שקיבלתי מביתי הבכורה,
– זמן משפחה מהנה וטעים במסעדה,
– שעתיים כיפיות בים עם ספר טוב,
– ריצה בפארק על שתי רגליים שעושות את העבודה,
– והמון אהבה ממשפחה וחברים.

לא מובן מאליו.
אשריי.

**
אני רוצה לקנח בציטוט יפהפה שמצאתי בספר The Vortex של אסתר וג'רי היקס.

"Life is about our relationships. You will never find yourself in a point in time when the subject of relationships is not an active part of your now experience, for everything you perceive or notice or know is because of your relationships with something else. Without a comparative experience, you would be unable to perceive or focus any kind of understanding within yourself. Therefore, it is accurate to say that without relationships you could not exist at all."

**

הרשיתי לעצמי לנסות לתרגם את הקטע לעברית (תרגום חופשי):

"החיים הם אודות מערכות היחסים שלנו.
לעולם לא תמצאו את עצמכם בנקודת זמן שבה נושא היחסים אינו חלק פעיל מהחוויה הנוכחית שלכם, 
שכן כל מה שאתם תופסים או שמים לב אליו או יודעים נובע מהיחסים שלכם עם משהו אחר.
ללא ניסיון השוואתי, לא תוכלו לתפוס או להתמקד בכל סוג של הבנה בתוככם.
לכן, מדויק לומר כי ללא יחסים אינכם יכולים להתקיים. "

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כלל מספר 6

כלל מספר 6

"שני ראשי ממשלה יושבים בחדר ומדברים על עניינים מדיניים.
לפתע מתפרץ אדם סמוק מכעס, צועק, רוקע ברגליו וחובט באגרופו על השולחן.
ראש הממשלה נוזף בו: 'פיטר, אנא, זכור את כלל מספר 6.'
מיד לאחר מכן פיטר נרגע, מתנצל ויוצא.

הפוליטיקאים חוזרים לשיחתם, וזו נקטעת עשרים דקות מאוחר יותר 
על ידי אישה היסטרית המניעה את ידיה ראשה בפראות, שערה מתנופף.
שוב מקבל ראש הממשלה את פניה במילים: 'מרי, זכרי בבקשה את כלל מספר 6.'
שוב יורדת שלווה שלמה וגם היא יוצאת בקידה ובהתנצלות.

כאשר הסצנה חוזרת בפעם השלישית, ראש הממשלה פונה לעמיתו:
'חברי היקר, ראיתי הרבה דברים בחיי, אך מעולם לא הייתי עד למשהו מופלא כמו זה.
האם תוכל לחלוק איתי את הסוד של כלל מספר 6?'
'פשוט מאוד,' ענה ראש הממשלה.
'כלל מספר 6 הוא 'אל תיקח את עצמך כל כך ברצינות.' '
'אה,' אמר האורח שלו, 'זה חוק טוב.'
אחרי רגע של הרהור, הוא שאל, 'ומהם אם מותר לי לשאול, הכללים האחרים?'
'אין כללים אחרים.' "

~ הציטוט מתוך הספר "הכול אפשרי…" מאת בנג'מין זנדר ורוזמונד סטון זנדר.

**
במהלך כתיבת הבוקר שאיתה פתחתי את בוקר יום ראשון,
תהיתי אלו הפתעות, אנשים ומיזמים אפגוש במהלך השבוע,
שאינני מודע להם עדיין ושאינם מופיעים ביומן שלי.
בכל שבוע יש כאלו…

שעתיים לאחר מכן, הייתי מעורב בתאונת דרכים,
שבעקבותיה כתבתי את "אחד הימים הטובים בחייו."
הפוסט הזה זכה לתגובות רבות, יותר מכל פוסט אחר שהעליתי בשנים האחרונות.
דקות ספורות לאחר שהעליתי אותו,
כתבתי גם את "אחד הימים הטובים בחייו 2."

**
תאונת הדרכים של ראשון בבוקר הזכירה לי פוסט שכתבתי לפני מספר שנים – 
"שאלה אחת ומשפט אחד"
ובו תיאור של שאלה ומשפט שאני אוהב לפתוח איתם את הבוקר.
עבורי זוהי תזכורת חשובה שנותנת פרופורציות ומחדדת.

יכול להיות שתתחברו לפוסט ושהוא יעורר בכם רגשות נעימים כגון שלווה, שמחה והכרת תודה.
יכול להיות שהפוסט ירתיע אתכם ויעורר בכם חוסר שקט, דאגה ופחד.

היו קשובים לעצמכם…

המלצה: השתמשו בשאלה ובמשפט, רק אם ההשפעה שלהם עליכם חיובית ותורמת לאיכות חייכם.

**
כשזוכרים את כלל מספר 6,
מבינים שאולי היום זה היום,
ושבוודאות היום הוא היום הראשון של שארית חיינו,
משהו בנו משתנה.

וכשמשהו בנו משתנה, 
משתנה גם משהו במערכות היחסים שלנו
ובדרך שבה אנו חווים את החיים ומתנהלים בהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הזמנות:

– להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות, תקשורת מקרבת וחיים מלאים ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר.

– להצטרפות לרשימת התפוצה ולקבלת קורס תקשורת מקרבת בן 9 שיעורים במייל ניתן להירשם באתר או לבקש (במייל חוזר) שאוסיף אתכם.

 

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

סוג אחר של כוח

"החברה שלנו מבוססת על הגדרה מוגבלת מאוד של כוח, לאמור עושר, הצלחה מקצועית, תהילה, כוח פיזי, עוצמה צבאית ושליטה פוליטית.
ידידי היקרים, אני מציע שיש סוג אחר של כוח, כוח גדול יותר: הכוח להיות מאושרים ברגע הנוכחי, חופשיים מהתמכרות, פחד, ייאוש, אפליה, כעס ובורות.
כוח זה הוא זכותו המולדת של כל אדם, מפורסם או אלמוני, עשיר או עני, חזק או חלש ".

~ הציטוט מתוך "The Art of Power" מאת טיך נהאת האן (תרגום חופשי: רוני ויינברגר)

**
"Our society is founded on a very limited definition of power, namely wealth, professional success, fame, physical strength, military might and political control.
My dear friends, I suggest that there is another kind of power, a greater power: the power to be happy right in the present moment, free from addiction, fear, despair, discrimination, anger, and ignorance.
This power is the birthright of every human being, whether celebrated or unknown, rich or poor, strong or weak."

~ Quoted from "The Art of Power" / Thich Nhat Hanh

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

להפחית סבל ולהעצים שמחה

"אבא אמר – 
את כל צווי המוסר ועשרת הדיברות אני יכול לצמצם לדיבר אחד בלבד – לא תכאיב. 
זה הכול. 
ואם זה בלתי אפשרי, אז לפחות תשתדל להכאיב פחות. 
כמה שפחות. "

~ פניה עוז זלצברגר, בתו של עמוס עוז, מתוך הספד לזכרו.

**
להכאיב כמה שפחות.
לעצמנו ולאחרים.

"מהו כאב?
כאב הוא תחום שבו הנשמה עוד לא החדירה מספיק אור שיאפשר ללב החומל והעדין להאיר.
כאב הוא תחום שמחכה לאהבה.

כאשר אתה שרוי בכאב, לצד הנטייה הטבעית להאשים את האחר,
יש גם נטייה לרצות לסגת, להסתלק ולסגור את לבך.
אם אתה מרגיש שחבר או אהוב אינם מתייחסים אליך בדרך שהיית רוצה וזה גורם לך לעוגמת נפש,
עדיף שלא לצאת אליו בהאשמה כדי לקבל התנצלות.
במקום זאת, דבר ראשון, הסתכל פנימה.
האחר יכול לעורר בך כאב רק כאשר יש בך כבר כאב.
הוא יכול לגרום לך לסגור את לבך רק כאשר לבך כבר רוצה להיסגר.
אם לא היה כאב בפנים, האחר לא היה יכול להוציאו.
מה שאתה יכול להרגיש אליו הוא חמלה וצער, לא כעס או תחושת איום."

~ מתוך "עוצמה אישית דרך מודעות" מאת סאנאיה רומן

**
לי נראה שהפחתת כאב וסבל הם רק חצי מהעניין.
חצי חשוב מאוד, אבל רק חצי…

ושהחצי השני, הלא פחות חשוב, 
הוא "העצם שמחה".. 
או משהו כזה…

מספר דוגמאות להפחתת סבל:
– תמיכה מעשית ועזרה במנהלות לוגיסטיות.
– יצירת בהירות בזמן בלבול.
– הקשבה אמפטית.
– עזרה בקידום פתרון של בעיה מעיקה.
– מגע אוהב.
– הרגעה.
– הקלה על כאב פיזי או רגשי.
– חיבור ונוכחות.

מספר דוגמאות להעצמת שמחה:
– פרגון.
– השתתפות ברגע משמח.
– חגיגה משותפת של משהו.
– הכרת תודה.
– חיזוק ביטחון.
– פינוק מהנה.
– מחווה אוהבת.
– הצחקה.
– התייעצות (תחושת ערך ומשמעות).
**
כוונה מרכזית לחיים:

"להפחית סבל ולהעצים שמחה."

בתוכנו ומסביבנו.

בכל מפגש, בכל אינטראקציה,
אנחנו מגבירים סבל או מפחיתים אותו, 
מעצימים שמחה או מפחיתים אותה.

איננו יכולים להסתובב בעולם ולפגוש אנשים,
מבלי להשפיע ולהיות מושפעים.

ביום רביעי שוחחתי עם חבר קרוב שהיה לפני ניתוח חשוב.
שיחה לפני ניתוח, כמו כל מפגש אנושי שהוא, 
היא הזדמנות להפחית סבל ולהעצים שמחה.

כשאנחנו פוגשים מישהו שחווה אירוע מאתגר,
אנו יכולים לתרום לשקט, לבהירות או לביטחון שלו,
ואנחנו יכולים להעמיס עליו את הפחדים, המחשבות והשיפוטים שלנו.
מה שאנו אומרים ועושים במפגש עם אדם,
מושפע מהכוונה שאנו מחזיקים ומהנוכחות שלנו.

ברמה הכי הבסיסית – את מי ואת מה המפגש הזה משרת עכשיו?
א. "את מי" = במי אנו מתמקדים? בנו (במחשבות, ברגשות, בצרכים, באג'נדה שלנו…) או באדם שמולנו?
ב. "את מה" = לאן אנו מכוונים במפגש? מה חשוב לנו שיקרה בו?

אם כוונתנו היא לסייע לאדם שמולנו להפחית סבל ולהעצים שמחה,
חשוב שהבחירה מה לומר ואיך להתנהל תנבע מהצרכים של אותו אדם ותנסה למלא אותם:
ממה שלהערכתנו האדם צריך באותו רגע ולא ממה שאנחנו חושבים שהוא צריך לעשות.

**
מחשבה:

אם הייתי ב"גן עדן", הייתי יודע שאני שם..?
איך זה היה מרגיש..?
אולי זה כאן..?
עכשיו..?

**
"גן עדן" אינו מקום שהכול בו "מושלם" כל הזמן.

גם בגן עדן הקוצים דוקרים, היתושים עוקצים והנחשים מכישים.
גם בגן עדן כשנופלים כואב, כשחולים יש חום וכשיורד גשם נרטבים.
גם בגן עדן לפעמים כיף, לפעמים משעמם, לפעמים עצוב ולפעמים מעצבן.

הקוצים, היתושים, הנחשים, הנפילות, המחלות, הגשם, הכיף, השעמום, העצב והעצבים הם חלק מהגן.
חלק מהחבילה.
כולם שייכים.
הכול כלול.

המשמעות היא שגם אם נדקרנו, נעקצנו או הוכשנו,
נפלנו, חלינו או נרטבנו, כעסנו או השתעממנו,
זה לא אומר שאנחנו לא בגן עדן.

**
מחשבה חוזרת:

אם היינו ב"גן עדן", היינו יודעים שאנו שם? 
איך זה היה מרגיש? 
אולי זה כאן? 
עכשיו…?

**
לפעמים, 
לאחר קבלת בשורה שלא רוצים לקבל,
או לאחר התפתחות כלשהי שלא איחלנו לעצמנו,
אנו מסתכלים אחורה ומבינים שעד לפני כמה ימים היינו בסוג של גן-עדן.

גן-עדן "ארצי" שבו בסך הכול היה בסדר ואולי אפילו הרבה מעבר לכך,
אבל מסיבות שונות היינו מבולבלים והתקשינו לראות או לחוות את זה.
היינו מוטרדים מעניינים שונים שכעת נראים לנו זניחים או הרבה פחות חשובים.

**
גן-עדן וגיהינום אינם מקומות או מצבים אובייקטיביים,
אלא תפיסות מציאות סובייקטיביות, המבוססות על הפרשנויות והציפיות שלנו.

לחיות בגן-עדן עם ציפיות שהכול יהיה מושלם כל הזמן, 
(שהקוצים לא ידקרו, שלא ירד גשם, שלא יהיו נפילות, שלא יהיה עצוב..)
זה לחיות בגיהינום.

יש משהו טרגי בלהיות בגן-עדן מבלי להיות מודע לכך,
ולגלות את זה רק בדיעבד.

יש משהו טרגי בלחיות בגן-עדן מבלי לחוות את זה בזמן אמת,
ולנסות להחזיר את הגלגל אחורה כשכבר מאוחר מדי.

אפשר ללמוד לחיות בגן-עדן.
ללמוד להגביר נוכחות עם מה שקורה.
ללמוד להפחית סבל ולהעצים שמחה.
ללמוד להנות יותר מהדרך.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

========

הזמנות:

– להזמנת סדנה או הרצאה ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר או במייל חוזר.

– לקבלת הפוסטים השבועיים + קורס תקשורת מקרבת בן 9 שיעורים במייל, ניתן להירשם באתר או לבקש להצטרף במייל חוזר. 

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

רונה רמון – 2 ציטוטים

"במשך השנים הבנתי שהאושר הוא לא אותם רגעי שיא של שמחה,
אלא אותם רגעי שיא שיש בהם איכות אחרת.
הדוגמה שעולה לי בראש היא דווקא שיחה מאוד עצובה וקשה עם אחד מבניי.
הוא שיתף אותי בצער שלו, אפילו בהאשמה.
אני כמובן בכיתי וכאבתי את כאבו ואת הכאב שלי כאם,
אבל אז חשתי ברגע הזה משהו אחר, אמרתי לו – אני ממש מאושרת עכשיו.
הוא כמובן לא הבין איך אני אומרת שאני מאושרת כשאני מנופחת מדמעות ומבכי,
אבל כשילד בן 19 בא ויושב מולי, כשהבן שלי יכול להרגיש מספיק בטוח לפתוח את הכאב הכל כך גדול, זה רגע שהוא מאושר.
כי יחסים כאלה ופתיחות כזאת לא קיימים בין כל הורה וילד, ולכן הרגשתי את האושר.
אושר שאינו תלוי רגשות, אלא בעצם איכות הרגע שיש בה חיבור, כנות, אמת וביטחון אחד בשני.
אלה רגעים מאושרים בעיניי.
אז לא איבדתי את שמחת החיים, אני מקבלת אותה בדרכים אחרת".

~ רונה רמון, מתוך התוכנית "שיחת נפש" בהנחיית פרופ' יורם יובל

**
"התפיסות הרוחניות מאפשרות את המשכיות החיים.
זה כמו אוטובוס שיורדים ממנו בתחנות שונות ואנחנו הנוסעים נשארים בו ושואלים את עצמנו מה עושים הלאה.
ואז בוכים על מי שירד, אבל גם ממשיכים לנסוע לאנשהו.
אני מתנהלת בשביל החיים בחוסר הידיעה על מה שמחכה לי מאחורי הפינה.
ודווקא משום כך עלי לעשות את המיטב היום ועכשיו.
התאונה עם אסף לימדה אותי יותר מכל שאין לי שליטה על האירועים של חיי.
בתור אדם שמאוד אהב להיות פריק קונטרול, למדתי לשחרר יותר.
אין לי שליטה, אבל יש לי את חסד הבחירה להחליט מה לעשות עם ההווה שלי ולצקת לתוכו משמעות."

~ רונה רמון, מתוך ריאיון שערכה עם שרי מקובר-בליקוב במוסף "סופשבוע" של מעריב

**
הציטוטים מתוך "11 ציטוטים מעוררי השראה של רונה רמון"

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

גם זה יעבור

גם זה יעבור

"סיפור סופי עתיק מספר על מלך שחי בארץ ים תיכונית, והיה תמיד קרוע בין שמחה לייאוש.
הדבר הקטן ביותר היה גורם לו דכדוך עמוק או מעורר בו שמחה עזה,
ושמחתו היתה הופכת בן רגע לאכזבה ולדיכאון.
בשלב מסוים התעייף המלך מעצמו ומן החיים והחל לחפש מוצא.
הוא ביקש להביא אליו איש חכם שחי בממלכתו והיה ידוע כאדם מואר.
כשהחכם הגיע אמר לו המלך:
'אני רוצה להיות כמוך.
האם אתה יכול להביא לי משהו שיביא לחיי איזון, שלווה וחוכמה?
אשלם לך כל מחיר שתבקש.'

ענה האיש החכם:
'אולי אוכל לעזור לך.
אך המחיר כה גבוה שכל ממלכתך לא תספיק.
לכן אתן לך זאת במתנה, אם תכבד אותה.'
המלך נתן את הסכמתו והאיש החכם הלך לדרכו.

כעבור כמה שבועות חזר החכם והגיש למלך קופסה מקושטת באבן ירקן.
המלך פתח את הקופסה ומצא בה טבעת זהב פשוטה, שחרוטה בה הקדשה: גם זה יעבור.
'מה פירוש הדבר?' שאל המלך.
ענה החכם: 'ענוד תמיד את הטבעת. ובכל פעם שיקרה לך משהו,
לפני שתכנה אותו טוב או רע, גע בטבעת זו וקרא את ההקדשה.
כך תהיה תמיד שרוי בשלווה.'

גם זה יעבור.
איזו עוצמה טמונה במילים האלה?
במבט שטחי נראה שאף שמילים אלה מעניקות נחמת-מה במצב קשה,
הן גם מפחיתות את ההנאה מהדברים הטובים בחיים.
'אל תהיו שמחים מדי, כי גם זה לא יימשך לנצח.'
נראה שזו משמעותן כאשר מייחסים את המילים למצב שנתפש כטוב.

המילים החרוטות בטבעת אינן אומרות שאינכם צריכים ליהנות מהחיים,
הן גם לא נועדו רק להעניק לכם נחמת-מה בתקופות של סבל.
תכליתן עמוקה יותר: לעורר את מודעותכם לכך שכל מצב הוא זמני,
שכל הצורות הן בנות-חלוף – טובות או רעות.
כאשר אתם נעשים מודעים לארעיות של כל הצורות,
היקשרותכם אליהן פוחתת, ואתם מנתקים את הזדהותכם עמן במידה מסוימת.
האי-היקשרות אינה מונעת מכם ליהנות מן הטוב שהעולם מציע.
למעשה, אתם נהנים ממנו יותר.
כאשר אתם רואים ומקבלים את טבעם החולף של כל הדברים ואת השינוי הבלתי נמנע,
אתם יכולים להתענג על הנאות החיים בזמן התרחשותן, בלי לפחד לאבד משהו או לדאוג לעתיד.
כאשר אינכם קשורים, אתם זוכים בנקודת מבט גבוהה יותר,
שממנה אתם משקיפים על האירועים בחייכם במקום להיות כלואים בהם."

~ מתוך "ארץ חדשה", מאת אקהרט טולה, עמודים 155-156.
**
תזכורת חשובה.

החיים שלנו מלאים בכל-כך הרבה דרמות, מטלות, פרויקטים ועניינים.
כעס, לחץ, עומס, דאגה, תסכול, אי-שקט ועייפות מציפים את חיינו
ומונעים מאיתנו להיות נוכחים וליהנות ממה שנמצא כאן עכשיו.
שאינו מובן מאליו.
שגם הוא יעבור.

תמיד מדהים אותי להמריא ביום מעונן משדה תעופה אפרורי,
ולפגוש לאחר מספר דקות את השמש והשמיים הכחולים שנמצאים מעבר לעננים.
גם כשאיננו יכולים לראות אותם, הם שם.
תמיד.

כך גם השמחה, השלווה והכרת התודה.
תמיד שם מבעד לענני המתח, העומס, הלחץ והדאגה.
לא תמיד נגישים עבורנו, אבל תמיד שם.

**
כשחזרתי הביתה באחד הערבים השבוע,
בני שאל אם מתחשק לי לצאת לטיול רגלי בשכונה.
באותו רגע לא היה משהו שיכולתי לרצות יותר.
עשרים דקות של נשימה ושל שוטטות משותפת באוויר הקריר.
הוא ואני.
באותו יום, למרות שהחשיך כבר ב 17:00, השמש חזרה לזרוח ב 20:00.

גם זה יעבור.

**
מטיך נהאת האן למדתי את המילים הבאות:

"הגעתי.
אני בבית.
כאן.
עכשיו."

**
אפשר לעצור מדי פעם.
גם אם רק לכמה רגעים.
להפסיק לרוץ.
להפסיק לרדוף.

לנשום…

הכול בסדר.
הכול כבר בסדר.

כמו שזה.
כמו שאני.

להצליח לראות את זה.
להצליח לחוות את זה.

להיות נוכח.
עם הכאב והקושי.
עם השמחה, הכרת התודה וההתרגשות.

**
"כעבור 15 שנים, כשהיתה כבר חוקרת, הביאה אותה החוויה הזאת לנסח היפותיזה:
הדרך שבה אנו מבקשים לבלות בה את זמננו תלויה אולי באורך הזמן שאנו חושבים שיש לנו.
כשאתה צעיר ובריא, אתה מאמין שתחיה לנצח.
אתה לא חושש מאובדן היכולות שלך.
אנשים אומרים לך 'העולם פרוש לרגליך', 'השמים הם הגבול' וכן הלאה.
אתה מוכן לדחות סיפוקים – להשקיע שנים למשל, בקניית כישורים ומשאבים למען עתיד מזהיר יותר.
אתה מבקש להתחבר לזרמים גדולים יותר של ידע ומידע.
אתה מרחיב את רשתות החברים והקשרים שלך, במקום לבלות עם אמך.
כשאופקיך נמדדים בעשרות שנים, שכמוהם כנצח לבני האדם, 
אתה משתוקק לכל הדברים שנמצאים בקצה הפירמידה של מאסלו – 
הישגים, יצירתיות ומאפיינים אחרים של מימוש עצמי.
אבל כשאופקיך מצטמצמים – כאשר העתיד שלפניך נראה סופי ולא ודאי – 
המוקד שלך עובר לכאן ועכשיו, להנאות היום-יום ולאנשים הקרובים אליך ביותר.


בכל מקרה ומקרה היו התוצאות עקיבות.
כאשר, כדברי החוקרים, 'שבריריות החיים נמצאת במרכז',
יעדיהם ומניעיהם של בני האדם בחיי היום יום משתנים לחלוטין.
הפרספקטיבה, לא הגיל, היא הגורם המכריע."

~ הציטוט מתוך "להיות בן תמותה", מאת אטול גוואנדה, עמודים 80-82

**
ארעיות.
גם זה יעבור.

אני מודע לכך שהרעיון הזה קשה לאנשים רבים ומרתיע אותם.
אותי הוא מעורר, מחדד וממלא.
אולי זו תזכורת לפרספקטיבה המתוארת למעלה.

בשנים האחרונות כתבתי כ-2000 פוסטים.
"לנהל עובד שאיננו" הוא אחד העוצמתיים שבהם עבורי.

היה ועדיין.
בכל פעם שאני חוזר לקרוא אותו.
מבחינתי הוא נכנס "בשקט" לעשירייה הראשונה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter