תגית: ציטוט

פוסט אישי וארוך

הפוסט היום אישי וארוך.
כ-1600 מילים. 
מסוג הפוסטים שאולי קשה לקרוא עד הסוף.
התלבטתי אם לפצל אותו או לוותר על חלקים מסוימים.
החלטתי להכניס הכול. 
במכה אחת.
אני כותב עבורי, לא פחות משאני כותב עבורכם.

אם לאחר שקראתם מתחשק לכם להגיב או לכתוב לי כמה מילים,
יעניין אותי לקרוא ואשתדל להשיב לכולם.

**
שרה ממרכז השיקום שאלה אותי השבוע מה קורה במצבים כאלו
לאנשים שלא שואלים שאלות, שלא מתעקשים על בדיקות,
שלא נוכחים במקום, שיש להם פחות תמיכה ושלא מעורבים בתהליך כמונו.

איתי ואני שאלנו את עצמנו שאלה דומה לפני מספר חודשים, 
כשמישהי שעבדה בקומה שלנו חלתה והפסיקה להגיע למשרד.

אח של איתי, שמבין דבר או שניים ברפואה, אומר שהתשובה פשוטה: "הם מתים".

אני חושב שזו אחת האפשרויות.

התשובה שמרגישה יותר מדויקת עבורי היא ש"הם נכנסים לסטטיסטיקה".

לא רק בענייני חיים ומוות.
לא רק בענייני בריאות.
גם בענייני קריירה ועבודה.
גם בענייני משפחה.

**
בואו נעשה קצת סדר במה שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים.
יש כמה משפטים שנשמעים טוב ושאני לא מאמין בהם.

זה לא נכון ש"אנחנו יכולים לעשות הכול".
אנחנו יכולים לעשות הרבה, כנראה הרבה יותר ממה שנדמה לנו, 
אבל אנחנו לא יכולים לעשות הכול.
לצד זה שאנו יכולים לעשות הרבה, יש לנו גם את המגבלות שלנו.
ובנוסף, לא הכול תלוי בנו או מושפע מאתנו.

זה לא נכון שאם באמת נרצה ונתאמץ, "אין שום דבר שיכול לעצור אותנו".
יש כמה וכמה דברים שיכולים לעצור אותנו.
חלק גדול מהם בשליטתנו וחלק מהם לא בשליטתנו.
אם באמת נרצה ונתאמץ אנחנו מגדילים בצורה עצומה את הסיכוי שנצליח.
גם במצבים שנראים בלתי-אפשריים.
אבל, זה לא נכון שאין שום דבר שיכול לעצור אותנו.
אנחנו לא אלוהים.
קצת יותר אמונה בעצמנו וביכולות שלנו וגם קצת יותר ענווה.
שניהם חשובים והם לא באים אחד על חשבון השני.

זה לא נכון ש"אנחנו יכולים להיות כל מה שבא לנו".
לצד האמונה, המחשבה החיובית והעבודה המאומצת, נדרשים מספר דברים נוספים.
כמו למשל כשרון. או פיזיולוגיה. או מזל. או משאבים. או הרבה דברים נוספים.
אנחנו לא יכולים להיות אלופי העולם בכל תחום שנרצה.
ייתכן שאנו יכולים להיות אלופי העולם בדבר כזה או אחר.
בוודאות אנחנו יכולים לעשות התקדמות משמעותית כמעט בכל תחום שנבחר.
אבל אנחנו לא יכולים להיות כל מה שבא לנו.

**
אתמול, תוך כדי ריצת בוקר עלתה לי מחשבה על "החלפות".
חשבתי על כך שיכול להיות שיש מיליארדי או מאות מיליוני בני אדם בעולם 
שהיו שמחים להתחלף איתי ולקבל את "החבילה" שלי.
אולי. 
אני לא בטוח.
ולצד זה, לא יכולתי לחשוב אפילו על אדם אחד על הכדור הזה, שהייתי רוצה להתחלף איתו.
מקום לא רע להיות בו…

**
וזה לא שהכול מושלם.
וזה לא שאין דברים שהייתי רוצה שיהיו אחרת ממה שהם כרגע.
אבל לא עד כדי להתחלף עם מישהו אחר.

אני יותר מתחבר לרעיון של ליצור עכשיו את "האני" שאהיה בעתיד ואת הסביבה שאהיה חלק ממנה.
על היבטי השונים. 
על היבטיה השונים.
היום אני בונה את "האני" העתידי שלי.
אני ולא אחר.
אני בונה ולא מישהו אחר.
אני בונה את "האני" שלי ולא את "האני" של מישהו אחר שאני רוצה להיות.
"האני" העתידי שלי הוא צאצא של "האני" הנוכחי שלי.

תזכורת:
אני לא יכול לעשות הכול, ואני יכול לעשות המון.
לא הכול תלוי בי, והרבה מאוד תלוי בי ומושפע ממני.
אני לא יכול להיות כל מה שבא לי, ואני כן יכול לעשות התקדמות משמעותית במה שחשוב לי.

**
בהמשך ריצת הבוקר של אתמול, מיד לאחר הרהור "ההחלפות"
חשבתי על כך שאם מחר אני "מזדכה", נפרד או ממשיך הלאה, אני לא יוצא בתחושת החמצה.
אני שבע רצון (והרבה מעבר לכך) מהחיים שזכיתי לחיות עד כה.
ושיהיה ברור – עדיין לא מיציתי. 
אני רחוק מכך.
אין לי מושג מה יהיה המצב בעתיד, זה המצב כרגע.
אני מקווה שאזכה לכמה עשרות שנים נוספות.
אם זה יקרה, אשמח מאוד.
יש לי הרבה תכניות ושאיפות.

אני זוכר מחשבה דומה במהלך הצבא, כשהייתי בן 20.
הכרת התודה על הדרך שעברתי עד כה, על המתנות שקיבלתי ועל החיים שזכיתי לחיות.
עברו מעל עשרים וחמש שנים מאז.
כל כך הרבה קרה בתקופה הזו.
בראש ובראשונה משפחה וילדים.
לשמחתי אני עדיין פה.
עם מחשבה דומה.
מקום טוב להיות בו…

**
לד"ר יאיר כספי יש קטע בחודשים האחרונים.
הוא כותב טקסטים על כישרונות.
כישרונות מיוחדים שבדרך כלל אנחנו לא נוטים לקרוא להם כישרונות.
ציטטתי דברים שלו מספר פעמים בעבר.
השבוע הוא כתב על "הכישרון לא להכיל".
מעבר לכך ששיתפתי את זה בעמוד הפייסבוק שלי, חשוב לי להביא את זה גם לכאן.

אם אתם מתחברים לטקסט, אולי יעניין אתכם לדעת שאפשר ללמוד עם יאיר כספי.
בקרוב הוא פותח שוב את תכניתו "פסיכולוגיה ביהדות". מומלץ מאוד.
פרטים בקישור הבא.

"הכישרון לא להכיל:
יש רגעים של בלבול שבהם רק דבר אחד ברור: מעשה שאסור לקבל. 
עד שלא נעמיד את הגבול, לא נבין שום דבר אחר.

חלק ממה שאנו קוראים לו "להכיל" הוא מחלה של הסתגלות יתר למצב בלתי נסבל. מומחה לבליעת צפרדעים גדולות, בלי בישול. מטפחת אף סופגת לכלוך.
המכיל יותר מדי מספר לעצמו שהוא החזק בסיפור, המבין, המסביר, המתגבר. משקר לעצמו שהוא גדל מעמידה באתגר. נדיב ידוע, שהגיע למדרגה רוחנית כל כך גבוהה, שהוא מסוגל לבקש סליחה ממי שדרך עליו. לפעמים זו רק חזרה למקום ישן. הילד שטיפל בהוריו או החליף אותם באחריות לאחיו. ילד שנתנו לו תפקיד של גיבור, כדי שיוותר על צרכיו.

יש אנשים המפתים אותנו להכיל יותר מדי. איש אחד לא יכול להפסיק לחשוב על אישה אחת שהצליחה להעביר לו את האשליה שבה רצה תמיד להאמין, שהוא גבר-אל. יכול לתת מה שאיש לא מסוגל. הולך לקבל את האהבה שאין לה זמן ואיש עוד לא קיבל. אישה הכל-כלול. היא אהבה אותו כי הבטיח דבר שלא יוכל לתת. לאיש אין. הנדיבות חסרת הגבול שלה הייתה מקדמה על מה שהיה חייב להחזיר. הקשר ביניהם היה "גדול מהחיים" רק כשאחד היה בתפקיד אלוהים. כשהתגלתה האמת, הקסם התפוגג, נותרו שני שונאים. שערי הגיהנום לפעמים נפתחים במקום שבו התעקשנו לבנות גן עדן עכשיו.

כדי להיפרד מהכלת היתר צריך לוותר על אמונת השווא באני שאהבתו גוברת על הכל. זה שעוד מעט יוכל להכיל כל אחד. להיפרד מהשקר שלמישהו פה יש תפקיד לאהוב בלי גבול. שמישהו יכול, אם רק יתאמץ עוד קצת, להגיע לשלמות שאיש מעולם לא השיג. גם עם תינוקות אנחנו בקושי עומדים במשימה.

ההחלטה לא להכיל נוגעת הרבה פעמים בגילוי כואב. שלא הייתה זו ברית. שאין שותף. שהחוזה היה אני מקשיב. אני מבין. אני מכיל. והשני מקבל את מה שהוא רוצה, מיד. ההחלטה לא להכיל מגלה לפעמים אחר הדורש לקבל את שלו, ולא מוכן לשאת שום תסכול. הדיבור על ערך הקבלה שלא שופטת הייתה הונאה עצמית כדי לא לדעת שאני מנוצל. שאני לבד.

לכולם יש סיבות. לכולם יש נסיבות מקלות. לכולם הייתה ילדות קשה. כולם עברו טראומות. והכל מבקשים אהבה שאינה תלויה בדבר. קבלה לא מותנית. אם שמוכנה לקום כל שעה לתינוק. ההחלטה לא להכיל היא הכרה עצובה במגבלה אנושית. אינני האיש הגדול שאתם רוצים שאהיה. אינני האישה הטוטאלית מהחלומות. אני רעב. צמא. עייף. מוגבל. רגיל. אגמר אם תיקח ממני יותר.

הכישרון לא להכיל הוא הכישרון לשים גבול. לומר: את זה לא אקבל. גם אם מישהו צריך. גם אם יש למישהו נסיבות. גם אם קשה לו. גם אם אני יכול. לא תסביר, כי בהסבר ישנה אשליה שהצד השני ישתנה אם רק יבין. לא תנסה שוב. כי במאמץ הנוסף יש אשליה שבפעם הבאה מישהו שלא הבין עד עכשיו יקלוט. סמן גבול."

**
אתמול בבלוג היומי כתבתי על כך ש"אנחנו יכולים לפספס את חיינו".
הנה מחשבות המשך בעקבותיו.
הכותרת יכולה להיות "פרפקציוניסטים מצטיינים":

אנחנו יכולים לפספס את חיינו תוך כדי התמקדות בחצי הכוס הריקה שלנו
והתבאסות מדברים מסוימים או מאנשים מסוימים,
המתנהלים באופן שונה מהאופן שאנו מאמינים שהם צריכים להתנהל.

אנחנו יכולים לפספס את חיינו כשאנו מתבאסים מפקק של בוקר, כותרת בעיתון, 
משפט שמישהו אומר או מעשה שמישהי עושה, 
כשבזמן שכל זה קורה, אנו שוכחים שאנו אנשים בריאים בסה"כ, עתירי אמצעים ומשאבים, 
מוקפים באנשים שאוהבים אותנו ורוצים בטובתנו.

עבור חלקנו ההתבאסות המתמדת הזו היא פחות תוצר של גודל העניין וחשיבותו, 
ויותר עניין של עצם זה שיש משהו כרגע שאינו מתנהל לפי התכנית שלנו. 
כל דבר שהוא. 
ותמיד יש משהו. 
תמיד יש משהו שאפשר להתמקד בו ולנסות לשנות אותו.

זהירות !

התמקדות בחצי-הכוס-הריקה ממכרת ומסוכנת.

אנשים די נהנים להעיד על עצמם שהם "פרפקציוניסטים". 
בראיונות עבודה הם עושים זאת בגאווה ורואים בכך הוכחה לשאיפה הנהדרת שלהם למצוינות. 
הם מבינים שיש לכך מחירים, אך מעריכים את המחירים הללו בחסר ומעדיפים להמשיך ולהחזיק בגישה הזו. 
הפרפקציוניזם (אולי מעצם שמו) מהדהד להם בצורה חיובית בסך הכול.
הם מאמינים שהוא משרת את חייהם ודוחף אותם לשיפור מתמיד ולהתפתחות. 
בחוויה שלי זה אחרת.

בעיני, "פרפקציוניסטים מצטיינים" הם אנשים המתמקדים בראש ובראשונה בחצי-הכוס-הריקה, 
בשליטה, ובכך שדברים יעשו בדרך שבה הם מאמינים שדברים צריכים להיעשות. 
המחיר ש"פרפקציוניסטים מצטיינים" משלמים הרבה יותר גבוה ממה שנראה ממבט ראשון. 
הן המחיר האישי שלהם (חוסר השקט, אי-שביעות הרצון, הלחץ המתמיד) 
והן המחיר החיצוני וההשלכות שיש להתנהלות שלהם על סביבתם ועל אנשים שבאים איתם במגע.
ל"פרפקציוניסטים מצטיינים" כדאי להתחיל לפתח מיומנויות חשובות הכוללות הסתכלות על חצי-הכוס-המלאה, 
השהיית שיפוט, גמישות מחשבתית ומוכנות לכך שדברים ואנשים יתנהלו בדרך שאינה בהכרח הדרך שבה מאמינים.

בדומה לקושי שחווים חולי לב או סכרת כשהם נדרשים לשנות את הרגלי החיים שלהם בעקבות מחלה או אירוע, 
ל"פרפקציוניסטים מצטיינים" קשה לשנות את הרגליהם ואת המיומנויות הקיימות שלהם. 
בשונה מחולי לב או סכרת, אף אחד לא ייקח מ"פרפקציוניסטים מצטיינים" מדדים אובייקטיביים יום-יומיים להערכת מצבם והנזק הפוטנציאלי שהם עומדים בפניו.

איכות החיים של "פרפקציוניסטים מצטיינים" נשחקת בקצב הרבה יותר מהיר ולא פחות יסודי
משחיקתו של סלע גדול על-ידי מים הפוגשים בו בעקביות יום-יומית שוב ושוב ושוב.

אנחנו יכולים לפספס את חיינו תוך כדי התמקדות בחצי הכוס הריקה שלנו 
והתבאסות מדברים או מאנשים מסוימים המתנהלים באופן שונה מהאופן שאנו מאמינים שהם צריכים להתנהל.
ואנחנו יכולים לחיות חיים מלאים, מספקים, שמחים, משמעותיים ומרגשים 
כשאנו נותנים קצת יותר מקום לחצי הכוס המלאה, להכרת תודה, לפרופורציות, לגמישות ולפתיחות.

עד כאן להפעם…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר.

נ.ב. השבוע העליתי פוסט בנושא "הובלה בתקשורת מקרבת".
הוא רלוונטי במיוחד למנהלות ומנהלים שעובדים בארגונים מסוגים שונים.
אולי יעניין אתכם לקרוא אותו.
אם לאחר שתקראו, תרצו לבדוק איתי אפשרות להרצאה או סדנה, 
ניתן לשלוח לי מייל חוזר או ליצור קשר דרך האתר.

זה הקישור הישיר לפוסט "הובלה בתקשורת מקרבת".

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

המעשה הנכון הספונטני

"כאשר תבחרו כל בחירה שהיא, תוכלו לשאול את עצמכם שני דברים:
ראשית, 'מהן התוצאות של הבחירה שאני בוחר?'.
בלבכם תדעו מיד מהן התוצאות.
שנית, 'האם הבחירה שאני בוחר עכשיו תביא אושר לי ולסובבים אותי?'.
אם התשובה חיובית, קבלו את הבחירה.
אם התשובה שלילית, אם הבחירה תביא מצוקה לכם או לסובבים אתכם,
אל תבחרו בה.
פשוט מאוד.

מבין אין-סוף הברירות הפתוחות בפניכם בכל שנייה,
יש רק אחת שתביא אושר לכם ולסובבים אתכם גם יחד.
וכאשר אתם בוחרים בבחירה האחת הזו,
היא מניבה צורת התנהגות הקרויה 'המעשה הנכון הספונטני'.
המעשה הנכון הספונטני הינו המעשה הנכון ברגע הנכון.
זו התגובה הנכונה לכל מצב בעת התרחשותו.
זה המעשה המזין אתכם ואת כל מי שמושפע מאותו מעשה.

ליקום יש מנגנון מעניין ביותר, המסייע לכם להגיע באופן ספונטני לבחירות נכונות.
מנגנון זה קשור בתחושות בגופכם.
גופכם חווה שני מיני תחושות: האחת היא תחושת נוחות, והשנייה היא תחושת אי-נוחות.
כשאתם בוחרים בחירה מודעת, הקדישו תשומת לב לגופכם ושאלו אותו,
'מה יקרה אם אבחר בבחירה הזו?'.
אם גופכם שולח לכם מסר של נוחות, זו הבחירה הנכונה.
אבל אם הגוף שולח לכם מסר של אי-נוחות, זו אינה הבחירה הנכונה."

~ מתוך "ההצלחה בשבעה חוקים רוחניים" מאת דיפאק צ'ופרה.

**
עבורי זוהי תזכורת.
תזכורת למשהו שידעתי ושכחתי.
תזכורת למשהו שאני יודע ושלעתים אני מתקשה ליישם.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ביטחון פסיכולוגי בצוותים

"בוק העלה סדרה של שקופיות בהרצאה.
'מה שחשוב אלה חמש נורמות מרכזיות', אמר לקהל.
צוותים צריכים להאמין שהעבודה שלהם חשובה.
צוותים צריכים להרגיש שהעבודה שהם עושים משמעותית להם באופן אישי.
צוותים זקוקים ליעדים ברורים ולתפקידים מוגדרים.
חברי צוות צריכים לדעת שהם יכולים לסמוך איש על רעהו.
ומה שחשוב ביותר, צוותים זקוקים לביטחון פסיכולוגי.

כדי ליצור ביטחון פסיכולוגי, אמר בוק, ראשי הצוותים צריכים להדגים את ההתנהגויות הנכונות.
הם יכולים להשתמש ברשימות של הנחיות שהוכנו על ידי גוגל, המונות את צורות ההתנהגות המצופות מהם:
ראשי צוותים אינם אמורים לקטוע חברי צוות באמצע שיחה, מפני שכך יכולה להתבסס נורמה של הפרעה לדיבור.
הם צריכים להראות שהם מקשיבים לאנשים, בכך שיסכמו את מה שאנשים אמרו אחרי שהם מסיימים לדבר.
הם צריכים להודות במה שאינם יודעים.
הם אינם אמורים לסיים ישיבה אלא רק אחרי שכל חבר בצוות דיבר לפחות פעם אחת.
הם צריכים לעודד אנשים שנראים מוטרדים להביע את רגשותיהם, ולעודד חברי צוות להגיב בתגובות לא שיפוטיות.
הם צריכים להציף על פני השטח מחלוקות פנים-צוותיות ולפתור אותן בדיון פתוח.

הרשימה מכילה עשרות טקטיקות.
עם זאת, כולן מתנקזות בסופו של דבר לשני עקרונות כלליים:
צוותים מצליחים כאשר כל מי שנמצא בצוות מרגיש שהוא יכול לדבר בגלוי
וכאשר חברי הצוות מראים שהם קשובים לרגשות האחרים בצוות".

~ הקטע מתוך "חכמים יותר, מהירים יותר, טובים יותר" מאת צ'רלס דוהיג (עמודים 76 – 77)

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

"לחיות ולאהוב" – 3 קטעים לשבת

את "לחיות ולאהוב" קראתי לראשונה ב 2005.
מאז קראתי אותו מספר פעמים.
יש לי כרגע שני עותקים שלו בביתי.
יש בספר הזה הרבה מאוד קטעים שאני אוהב.
ליאו בוסקאליה הוא אחד המורים-סופרים המשפיעים שפגשתי.

לקראת שבת, שלושה ציטוטים אהובים מהספר:

בתחילת כל יום

"בכל יום אני מבטיח לעצמי שלא אנסה לפתור את כל בעיות חיי בבת אחת.
אף לא אצפה מכם לעשות זאת.
בתחילת כל יום אשתדל ללמוד משהו חדש על עצמי, עליכם, ועל העולם שאני חי בו,
כך שאוכל להמשיך ולהתנסות בכל הדברים, כאילו רק עכשיו הם באו לעולם.
בתחילת כל יום אשתדל להעביר לאחרים את השמחה שלי וכן את היאוש שלי,
כדי שנוכל להכיר זה את זה טוב יותר.
החל ממחר אתחיל להזכיר לעצמי להקשיב לך, לנסות להבין את נקודת הראות שלך
ולגלות דרך פחות מאיימת להבהרת רצוני.
אנסה לא לשכוח ששנינו מתפתחים ומשתנים באינספור צורות שונות.
בתחילת כל יום אזכיר לעצמי שאני יצור אנושי ולא אדרוש ממך שלמות לפני שאני עצמי אהיה מושלם.
בתחילת כל יום אשאף להיות יותר מודע לדברים היפים הקיימים בעולם.
בתחילת כל יום אזכיר לעצמי להושיט יד ולגעת בך בעדינות, באצבעותיי.
אני רוצה להרגיש בך.
בתחילת כל יום אקדיש עצמי מחדש לתהליך האהבה, ונראה מה יקרה."

**

אל תתהלך בתוך הראש שלי ברגליך המלוכלכות! 

"יש דבר מה שאינני רוצה שיקרה כאן הערב, ואסביר מהו, כדי שנוכל להתחיל.
יש דרכי לימוד רבות, ואני למדתי דרך אחת בשהותי שנה אחת במנזר זן.
היה לי מורה יפני נפלא.
הוא היה עדין ונפלא כל כך ומלא דברים יפים לשתף בהם את זולתו –
כל חייו היו שיתוף – כפי שהייתי רוצה שיהיו חיי.
אני מקווה שגם אתם תרצו כי כל חייכם יהיו שיתוף,
ולכן אני משתדל מאוד לשתף עם זולתי עוד ועוד מחיי,
וכך בכל פגישה אתכם יהיה לי עוד ועוד לחלוק אתכם.

אני זוכר אותו יום מסוים, כשטיילנו בגן של עצי חיזרן ענקיים.
אלה מכם שהיו ביפן יודעים כמה יפה גן כזה יכול להיות.
הלכנו לנו בגן ההוא, ואני הרביתי משום מה לדבר.
פיטפטתי מלוא הפה ופלטתי את כל הדברים המופלאים הידועים לי, את חוכמתי הרבה,
וממש השתדלתי להרשים את הגבר ההוא.
ניסיתי לומר לו: 'הנה, זה מה שאני יודע' – 
ואז פנה אלי לפתע פתאום אדם לא-תוקפני זה, וסטר לי על פי במו ידו !
מדברים על טכניקות הוראה טובות !

הסתכלתי בו, מחזיק את שפתי המדממת, ואמרתי:
'מדוע עשית זאת?' והוא, בכל הלהט – 
בסערת רגשות שלא ראיתי אי-פעם באיש הזה עד כה – אמר:
'אל תתהלך בתוך הראש שלי ברגליך המלוכלכות!'.

האמינו לי, לפני שבאתי לכאן הערב, רחצתי היטב את רגלי.
אין לי כל כוונה להתהלך בראשו של מישהו.
כל מה שאני רוצה שיקרה כאן הערב ביננו הוא שותפות עדינה מאוד.
קחו את המתאים לכם ממה שאני חולק אתכם, והתעלמו ממה שאינו מתאים.
אינני מאזן חשבונות, אינני מוכר דבר, אולם דברים רבים לי לחלוק אתכם,
ואני נרגש לנוכח האפשרות לשיתוף.
תקוותי היא שנוכל לחלוק דבר מה לפני שניפרד. "

**
ארוחת המסכנות של אמא

"אני זוכר כיצד הוא ישב אתנו וסיפר לנו שהשותף שלו ברח עם כל כספם,
ואין לו מושג מאין תבוא ארוחתנו הבאה.
לאמא היה הרגל מטורף מאין כמוהו – היא אהבה לצחוק, וזה נראה לה פשוט מצחיק.
הוא כעס עליה !
אולם היא צחקה עד שהדמעות התגלגלו על לחייה.
אתם יודעים מה היא עשתה?
היא יצאה מהבית, חזרה והכינה סעודת מלכים הראויה לשמחת טבילה או לחתונה:
מנות ראשונות, פסטה, צלי עגל, הכול !

אבי אמר, 'בשם אלוהים, מה זה?'
והיא השיבה: 'הוצאתי על זה את כל הכסף.'
הוא אמר: 'השתגעת?'
היא אמרה: ' מתי אנחנו זקוקים לשמחה? עכשיו, לא אחר כך. זה הזמן לעליזות. שתוק ואכול !'

מה אתם אומרים, מעניין, לא?
ישבנו כולנו.
הדבר קרה לפני שנים רבות – ואני יכול לומר לכם,
לעולם לא אשכח את הארוחה ההיא, ארוחת המסכנות של אמא.
אתם מבינים, נשארנו בחיים !
זה טירוף, לא?
נשארנו בחיים.
הביטו בי, אני כאן !
אבא חי עד גיל 86."

**
כאמור – כל הקטעים מתוך ספרו הנפלא של ליאו בוסקאליה "לחיות ולאהוב".
מומלץ בחום !

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר 

 

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

איש, מקל, כישרון ואושר

האיש והמקל

"איש אחד קיבל מכה ממקל בתוך קהל רב והתחיל לקלל את המקל.
מישהו אמר לו, 'מדוע אתה מקלל את המקל? הוא לא פועל לבדו. קלל את היד שמחזיקה במקל.'
האיש הסכים עמו והחל לקלל את היד.
אמרו לו, 'מדוע לקלל את היד? היא אינה פועלת לבדה. קלל את האדם שהיד שייכת לו.'
הוא השתכנע והחל לקלל את האדם.
אמרו לו, 'מדוע לקלל את האדם? הוא אינו פועל לבדו. קלל את הגורמים שגרמו לו לפעול כך.'

די בכך שתבין לעומק כי אינך יכול להצביע על נקודה יחידה כלשהי בתור גורם למשהו שקרה,
מפני שכל דבר משפיע על דברים אחרים וכל דבר מושפע מדברים אחרים.
הדבר משול לתפיסת קצה הקרחון כאילו היה הקרחון השלם.
אינך יודע כיצד פועל העולם באמת, ואין לך מושג קלוש לגבי ההשפעות הרבות-מספור הקיימות בין תופעות."

~ מתוך "להכיר במציאות. לדעת שלווה." מאת יונתן הריסון

הנטייה האנושית שלנו היא לחפש סיבה מרכזית אחת.
למצוא משהו אחד לא בסדר שגורם לבעיה.
לזהות מישהו אחד שבגללו הכול קרה.
אם רק היה אפשר למצוא מישהו אשם מתחבר לזה.

**
את ד"ר יאיר כספי פגשתי לראשונה לפני מספר שנים.
זכיתי ללמוד איתו ואצלו במסגרת תכנית "פסיכולוגיה ביהדות" שלו.
בשבועות האחרונים הוא מעלה בפייסבוק פוסטים מעוררי מחשבה בנושא "הכישרון ל…".
כל פוסט מוקדש לכישרון כלשהו, שבדרך כלל איננו נוהגים להתייחס אליו ככישרון,
ומביא נקודת מבט אחרת שונה מזו המקובלת או הנפוצה.
את "הכישרון להיות לא מאושר" שיאיר העלה השבוע אהבתי במיוחד:

הכישרון להיות לא מאושר / ד"ר יאיר כספי

"הכישרון להיות לא מאושר:
האנשים שלא חייבים להיות מאושרים זכו בחופש לעשות את מה שצריך לעשות, 
בלי לבדוק כל הזמן אם טוב להם או לא. 
הם יכולים לבחור משימות קשות. 
לעבוד קשה במשך שנים לפני שיראו תוצאות. 
לשאת תקופות של תסכול. 
לשמור על מקום עבודה מרתק ששכרו לא רב. 
לעבור מחסור. 
לשמור על זהות נבדלת באלפיים שנות גלות. 
לבחור שותף מצוין לאהבה וברית שאולי בדבר אחד, אינו מתאים. 
לצלוח עם ילדיהם את גיל ההתבגרות. 
לשמוח באוכל פשוט. 
ליהנות ממזג אוויר נחמד. 
בקיצור, האנשים שלא חייבים להיות מאושרים נהנים יותר.

הכישרון להיות לא מאושר הוא המפתח לשלוות נפש, החסרה דבר מה, תמיד.
עד לעת החדשה אנשים שמחו אם הייתה להם פת לחם, קורת גג, ומישהו לחלוק בהם עמו. 
במאה העשרים כשהיה נדמה לנו שהשגנו שליטה מלאה בחיים, 
התחלנו לדרוש מעצמנו להיות מאושרים. 
חשוב שאדם ידע לדאוג לצרכיו. 
טוב לשאוף לחיות חיים מלאים. 
לשמוח ולהתענג על טובו של העולם. 
לעזוב מקום שעושה אותנו אומללים.

אך האושר, שהייה פעם כמיהה, נעשה לתביעה מעצמנו ומהעולם. 
אומרים שאפשר לזכות בו, אם מפתחים לו כישרון. 
ומי שלא הגיע אליו, אשם. 
אנשים כל שעה בודקים אם טוב להם או לא. 
האושר נעשה לאחד העריצים הקשים של הזמן. 
האנשים שלא זכו בכישרון לא להיות מאושרים שואלים את עצמם כל בוקר אם הם מאושרים. 
אם התשובה שלילית, הם ממשיכים ושואלים, האם זו העבודה, שלא מתאימה לי. 
ואולי צריך להחליף את מקום המגורים. 
או לקנות משהו שאין לי. 
או להתגרש. 
או להחליף את המין.
אושר נעשה למקצוע לימודים. 
בקורס לאנשים מאושרים ישנו דבר אחד על מצב האדם שאותו מעלימים: 
רוב התלמידים יצאו מן העולם לפני שתהיה בידיהם חצי מתאוותם.

האנשים שחייבים להיות מאושרים אומללים כשהם מקבלים חדר רגיל במלון. 
כשהשירות איטי. 
כשהצ'יפס סתמיים. 
לא מחשיבים שמחות בינוניות. 
שעות של אושר אינן נחשבות בעיניהם אם עדיין לא הגיע האושר המושלם. 
יתקשו להחזיק מעמד לאורך זמן במקום שיש בו קשיים. 
לא כדאי להתחתן אתם כי לא יישארו אתנו אם נחלה, או נאבד את כספנו, או נזדקן. 
כדי להכריח את האושר שהובטח להם לבוא יתמכרו לתרופות וסמים. 
סופם שהם נעשים מדוכאים, כי אינם מאושרים."

**
ביום ג' השבוע יצא לדרך מחזור א' של תכנית "שלושים יום".
22 משתתפות ומשתתפים בחרו לקפוץ פנימה.
בהמשך לטקסט של ד"ר יאיר כספי, 
משתתפים בוחרים לעצמם עשייה חשובה 
ומתחייבים להתמיד בה לאורך זמן. 
כל יום.
גם כשלא הכי מתחשק להם.
גם כשלא הכי נוח או מתאים להן.
גם כשאין פרס מובטח.
יכול להיות (אף אחד לא מבטיח) ששמחה וסיפוק יגיעו מעצם העשייה המתמדת.
ששלווה תצמח מכך שפשוט עושים במקום להתלבט כל יום אם כן או לא.

ההיענות לתכנית מרגשת.
22 משתתפות ומשתתפים נרשמו בתוך ארבעה ימים ופתחו ב 1/5 חודש של עשייה יומית.
בניתוח ראשוני, נראה שרוב (ואולי כל) הפעולות היומיות שמשתתפים בוחרים לעצמם
הם פעולות מ"הרביע השני" (עפ"י מטריצת ניהול הזמן של סטיבן קובי) – 
הרביע של הדברים החשובים והלא דחופים.
אותם דברים שאיננו מגיעים אליהם ביום יום מפני שהם "נדרסים" ע"י דברים אחרים.
ואולי גם כאלו שאנחנו מגיעים אליהם פה ושם אבל מתקשים להתמיד בהם.

התחייבתי בפני עצמי לפתוח שלושה מחזורים רצופים של "שלושים יום".
אני מאמין בעשייה עקבית ובלמידה מתמדת לאורך זמן.
בשימור של מה שעובד טוב ובשיפור של מה שעובד פחות טוב.

מחזור ב' יצא לדרך ביום ו' ה – 1/6/18.
במוצ"ש 30/6 כשילדי בית הספר היסודי יצאו לחופש הגדול,
יחגגו משתתפי מחזור ב' 30 ימים של עשייה רצופה.
ואולי אפילו 61 ימים (לאלו ממחזור א' שימשיכו לחודש נוסף).

עלות התכנית: "דמי רצינות" 90 שקלים.

פרטים והרשמה כאן

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

איך לאהוב, להירגע וללכת

השבוע קיבלתי מתנה מחבר.
הוא חזר מארה"ב עם ארבעה ספרונים שרכשתי באמאזון ושנכתבו ע"י טיך נהאת האן.
"איך לאהוב", "איך לשבת", "איך להירגע", "איך ללכת".
הם מצטרפים לספרון חמישי, "איך לריב", שכבר נמצא ברשותי.

היום אני בוחר לשתף בארבעה קטעים מתוך הספרונים הללו.
ארבעה קטעים שהקריאה בהם משפיעה עלי ומעוררת בתוכי משהו חזק, מעבר לגירוי מנטלי.

טיך נהאת האן, מורה זן וייטנאמי, נוגע רבות בנושאים הקשורים למודעות, שלווה, ריפוי, נוכחות ותקשורת.
תמצאו את זה גם בקטעים הללו.

מומלץ לקרוא את הטקסטים המקוריים באנגלית אם אתם יכולים.
בחרתי להביא גם את התרגום החופשי שלי לקטעים הללו, עבור אלו מכם המעדיפים לקרוא עברית.

אני מקווה שהקטעים הללו יעוררו בכם אדוות של שלווה, ביטחון, תקווה והתרגשות, כפי שהם מעוררים בי…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

=====
The greatest gift

"One of the greatest gift we can offer people is to embody nonattachment and nonfear.
This is a true teaching, more precious than money or material resources.
Many of us are very afraid, and this fear distorts our lives and makes us unhappy.
We cling to objects and to people like a drowning person clings to a floating log.
Practicing to realize nondiscrimination, to see the interconnectedness and impermanence of all things, and to share this wisdom with others, we are giving the gift of nonfear.
Everything is impermanent.
This moment passes.
That person walks away.
Happiness is still possible."

~ Quoted from "How to Love" / Thich Nhat Hanh

**
The War Inside

"We know that many of us don’t want to go home to ourselves.
We're afraid.
There is a lot of internal suffering and conflict that we want to avoid.
We complain that we don’t have time to live, yet we try to kill our free time by not going back to ourselves.
We escape by turning on the television or picking up a novel or a magazine; or we go out for a drive.
We run away from ourselves and we don’t attend to our body, feelings or states of mind.
We have to go home.
If we're at war with our parents, friends, society, or our church, it may be because there is a war raging within us.
An internal war facilitates other wars.
We're afraid of going home because we lack the tools or the means for self-protection.
Equipped with mindfulness, we can go home safely and not be overwhelmed by our pain, sorrow, and depression.
With some training, with the practice of mindful walking and mindful breathing, we'll be able to go home and embrace our pain and sorrow."

~ Quoted from "How to Relax" / Thich Nhat Hanh

**
Resting

"Whenever animals in the forest are wounded, they rest.
They look for a very quiet place and just stay there without moving for many days.
They know it's the best way for their body to heal.
During this time they may not even eat or drink.
The wisdom of stopping and healing is still alive in animals, but we humans beings have lost the capacity to rest."

~ Quoted from "How to Relax" / Thich Nhat Hanh

**
Notes on Walking

"When we first learned to walk, we walked just to enjoy walking.
We walked and discovered each moment as we encountered it.
We can learn to walk that way again."

~ Quoted from "How to Walk" / Thich Nhat Hanh

**
המתנה הגדולה ביותר

"אחת המתנות הגדולות ביותר שאנו יכולים להציע לאנשים, היא להטמיע בתוכנו אי-האחזות ואי-פחד.
זוהי הנחייה אמיתית, יקרה יותר מכסף או ממשאבים חומריים.
רבים מאתנו מפוחדים מאוד, והפחד הזה מעוות את חיינו ועושה אותנו אומללים.
אנו נאחזים בחפצים ובאנשים כמו אדם טובע הנאחז בבול-עץ צף.
כשאנו מתרגלים אי-מובחנות, בכדי לראות את התהוות-הגומלין והארעיות של כל הדברים, 
וכשאנו משתפים את חוכמה זו עם אחרים, אנו מעניקים את מתנת האי-פחד.
הכול ארעי.
הרגע הזה עובר.
האדם הזה ממשיך הלאה.
אושר עדיין אפשרי."

~ מתוך "איך לאהוב" / טיך נהאת האן (תרגום חופשי – רוני ויינברגר)

** 
המלחמה שבפנים

"אנחנו יודעים שרבים מאתנו לא רוצים לחזור הביתה לעצמנו.
אנחנו מפחדים.
יש הרבה סבל ומאבק פנימי שאנו רוצים להימנע ממנו.
אנו מתלוננים שאין לנו זמן לחיות, אבל אנחנו מנסים להרוג את הזמן הפנוי שלנו על ידי אי-חזרה אל עצמנו.
אנחנו בורחים על ידי הפעלת הטלוויזיה, ע"י קריאת רומן או מגזין, או שאנחנו יוצאים לנסיעה כלשהי.
אנו בורחים מעצמנו ואנחנו לא מתייחסים לגופנו, לרגשותינו או למצבינו הנפשיים.
אנחנו צריכים ללכת הביתה.
אם אנחנו במלחמה עם ההורים, החברים, החברה, או הכנסייה שלנו, ייתכן שזה מפני שמלחמה מתחוללת בתוכנו.
מלחמה פנימית מובילה למלחמות אחרות.
אנחנו מפחדים לחזור הביתה כי אנו חסרים את הכלים או את האמצעים להגנה עצמית.
מצוידים במודעות, אנחנו יכולים ללכת הביתה בבטחה מבלי להיות מוצפים מהכאב, הצער והדיכאון שלנו.
בעזרת אימון, באמצעות תרגול של הליכה מודעת ונשימה מודעת, נהיה מסוגלים לחזור הביתה ולחבוק את הכאב ואת הצער שלנו."

~ מתוך "איך להירגע" / טיך נהאת האן (תרגום חופשי – רוני ויינברגר)

**
מנוחה

"כאשר חיות ביער פצועות, הן נחות.
הן תרות אחר מקום שקט מאוד ופשוט שוהות שם מבלי לזוז במשך ימים רבים.
הן יודעות שזו הדרך הטובה ביותר עבור הגוף שלהן להירפא.
במהלך הזמן הזה הן יכולות אפילו להימנע מאכילה ומשתיה.
החוכמה של עצירה וריפוי עדיין חיה אצל בעלי החיים, אבל אנחנו בני האדם איבדנו את היכולת לנוח."

~ מתוך "איך להירגע" / טיך נהאת האן (תרגום חופשי – רוני ויינברגר)

**
רשימות על הליכה

"כאשר למדנו ללכת לראשונה, הלכנו רק כדי ליהנות מהליכה.
הלכנו וגילינו כל רגע כשפגשנו בו.
אנחנו יכולים ללמוד ללכת כך שוב."

~ מתוך "איך ללכת" / טיך נהאת האן (תרגום חופשי – רוני ויינברגר)

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

היום הראשון

"מכל המורים הגדולים שפגשתי בהודו ובאסיה, אם הייתם מביאים אותם לאמריקה,
מסדרים להם בית, שתי מכוניות, בת-זוג, שלושה ילדים, משרה, ביטוח ומיסים…
לכולם היה בוודאי לא קל."

~ פיר ויליאט חאן, בן 75, ראש המסדר הסופי במערב
(מתוך "אחרי האקסטזה" / ג'ק קורנפילד)

**
אתמול, בסיומה של סדנת התקשורת המקרבת,
לקחו על עצמם מספר משתתפות ומשתתפים
מחויבות לשבעה ימי תרגול של הכרת תודה.
הכרת תודה לאחרים.
הכרת תודה לעצמם.
חמש דקות ביום.

חייהם, עבודתם ומערכות יחסיהם
של אלו שיתמידו בתרגול הכרת התודה היומי
עלולים להיות מושפעים ולעבור שינוי משמעותי.

או לא.

**
היום הוא היום הראשון של שנת 2018.
היום הוא היום הראשון של שארית חיינו.
היום נקבל הזדמנויות נוספות לתרגל.

אנחנו יכולים לבחור.
אנחנו יכולים לעשות.
אנחנו לא לבד.
אנחנו בדרך.

היום.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter