תגית: ציטוט

בדרך להצלחה

השבוע נערך משחק פלייאוף NBA בין קבוצות מילווקי באקס ומיאמי היט.
מילווקי, אלופת 2021, הגיעה לפלייאוף כפייבוריטית, אך הודחה על ידי קבוצת האנדרדוגים ממיאמי.

במסיבת העיתונאים שלאחר המשחק,
נשאל יאניס אנדטוקומבו, כוכב מילווקי, האם הוא רואה בהדחה הזאת כישלון.

"אלוהים אדירים", אמר לכתב ששאל את השאלה.
"שאלת אותי את השאלה הזו גם בעונה שעברה.
האם אתה מקבל קידום בעבודה שלך בכל שנה? לא.
האם זה כישלון? לא.
בכל שנה אתה עובד בשביל להשיג מטרה כלשהי – להשיג קידום, לטפל במשפחה שלך, לטפל בהורים שלך.
תמיד יש צעדים לעבר הצלחה.
מייקל ג'ורדן שיחק 15 עונות ב-NBA, זכה באליפות בשש העונות האחרונות שלו – אז תשע העונות בהן הוא לא זכה היו כישלון?

אין כישלון בספורט.
יש ימים רעים ויש ימים טובים יותר.
לפעמים זה לא התור שלך.
זה ספורט.
השנה קבוצה אחרת תזכה.
בעונה הבאה נחזור וננסה להיות טובים יותר, בתקווה שנוכל לזכות.
ב-50 השנים שעברו מ-1971 עד 2021 בהן המועדון לא הצליח לזכות באליפות – זה היה כישלון? לא!
אלו היו שלבים בדרך לזכייה.
זכינו פעם אחת, ואני מקווה שנעשה את זה שוב בעתיד."

**
הראיון הזה נערך דקות ספורות לאחר המשחק, כשיאניס עדיין נסער מאוד מההפסד.
תגובתו של יאניס הזכירה לי את אמירתו המפורסמת של ויקטור פרנקל,
שורד מחנות הריכוז ואבי תורת הלוגותרפיה, מתוך ספרו "האדם מחפש משמעות".

"בין הגירוי לתגובה ישנו מרווח.
במרווח הזה אנו יכולים לבחור את תגובתנו.
בתגובתנו טמונים הצמיחה והחופש שלנו".

ההפסד של מילווקי ושאלת העיתונאי מייד לאחר המשחק הם גירויים חזקים.
יאניס בחר את תגובתו.

**
אם הייתי נדרש לבחור רעיון מרכזי אחד,
שאותו אני מתחייב לתרגל שוב ושוב כל חיי,
בסבירות גבוהה הייתי בוחר להתמסר לרעיון הזה של פרנקל:
לזהות את המרווח שבין הגירוי והתגובה,
לקחת אחריות ולבחור את התגובה שלי.

**
לסיום, ציטוט שאני אוהב מספרה של אליזבט גילברט "קסם גדול", שמתחבר לנושא של כישלון והצלחה:

"ישנה שאלה מפורסמת שמופיעה, כך נראה, בכל ספר מודעות שנכתב אי פעם:
מה הייתם עושים אילו הייתם יודעים שאינכם יכולים להיכשל?

אבל אני תמיד הסתכלתי על זה אחרת.
אני חושבת שהשאלה הנוקבת מכל היא זאת:
מה הייתם עושים גם אילו הייתם יודעים שיכול מאוד להיות שתיכשלו?
מה אתם כל כך אוהבים לעשות, עד שהמילים 'כישלון' ו'הצלחה' הופכות חסרות משמעות?"

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

פוליטיקה של קורבנות תחרותית

הרב יונתן זקס ז"ל היה הוגה דעות יהודי-בריטי שכיהן כרבה הראש של בריטניה בשנים 1991-2013.
הוא כתב ספרים רבים, ביניהם "מוסריות – שיקום הטוב המשותף בעידן מפולג".
הספר שנכתב לפני מספר שנים מתמקד בתופעות שמתרחשות בארה"ב ובבריטניה,
אך הכול רלוונטי לחלוטין לתופעות ולתהליכים שאנו חווים בתקופה הנוכחית.
כשקראתי את הספר הזה בשבועות האחרונים מצאתי אותו מרתק ומעורר מחשבה.
הוא יצר עבורי בהירות חשובה, איזן וקירקע אותי בתקופה הסוערת והמטלטלת הזו.

את הפוסט הנוכחי אני בוחר להקדיש להבחנה החדה שהרב זקס מציע בנוגע ל-3 המושגים הבאים:
"ליפול קורבן", "להיות קורבן" ו-"פוליטיקה של קורבנות".

להלן מספר ציטוטים נבחרים מתוך הספר:

ליפול קורבן ולהיות קורבן

הסבל הוא אוניברסלי, אבל הקורבנות היא כבר בחירה.
יש הבדל בין נפילת קורבן לבין קורבנות.
כולנו עלולים ליפול קורבן בשלב מסוים.
נסבול מהתעמרות, מפציעה, ממזל רע או מכישלון.
אנחנו חיים בחשיפה לכוחות שמעבר לשליטתנו.
הנפילה-קורבן באה מבחוץ.
אבל הקורבנות באה מבפנים.
"אף אחד לא יכול להפוך אותך לקורבן, רק אתה יכול."

**
הדרך היחידה להיוושע מן הקורבנות היא לסרב להגדרה העצמית הזאת.
בטווח הארוך שום דבר טוב לא יצמח ממנה.
היא מחלקת אותנו לקורבנות ולמדכאים – ואנחנו תמיד הקורבנות, והאחרים הם תמיד המדכאים.

**
תמיד יש בחירה.
לא תמיד אנחנו יכולים לבחור מה יקרה לנו, אבל תמיד אנחנו יכולים לבחור איך להגיב.
המאורעות אינם מגדירים אותנו.
להרשות לעצמנו שכך נוגדר פירושו למסור לאחרים את הריבונות על חיינו.

**
איך יכול אדם להיות קורבן אך לא לראות עצמו ככזה – וזאת בלי לחטוא בהכחשה או בהשכחה?
התשובה נעוצה ביכולת הייחודית שלנו, היכולת העושה אותנו לבני אנוש.
לבחור בכל מצב בין מבט לאחור למבט קדימה.
אדם יכול לשאול "למה זה קרה?", כלומר להביט לאחור ולחפש גורם בעבר,
אך הוא יכול גם לשאול "מה עושים?", כלומר להביט קדימה,
לראות ברגע ההווה קו זינוק ולהחליט לאור זאת על נקודת היעד העתידית שלו.

יש הבדל הרה גורל בין השניים.
כי את העבר איננו יכולים לשנות, אך את העתיד – כן.
המביט לאחור רואה את עצמו כאובייקט, ככלי משחק בידי כוחות שמעבר לשליטתו.
המביט קדימה רואה את עצמו כסובייקט, כסוכן מוסרי בעל יכולת בחירה,
המחליט באיזה נתיב ילך אל המקום שהוא רוצה להיות בו.
אלו הן שתי דרכי חשיבה לגיטימיות,
אבל האחת מובילה לתרעומת, למרירות, לזעם ולתשוקת נקם,
והאחרת מוליכה לאתגר, לאומץ, לכוח רצון ולשליטה עצמית.

**
הפוליטיקה של הקורבנות

ישנם קורבנות.
ישנו עוול ודיכוי, קיפוח והדרה ובעבר היו נתונות קבוצות שלמות –
יהודים, שחורים, צוענים, נשים, הומוסקסואלים, טרנסקסואלים –
לשעבוד, לדחיקה לשוליים, ליחס מפלה ולהתעלמות.
בעוולות הללו יש להילחם עד חורמה.

הדבר המסוכן הוא אחר:
הפוליטיזציה של הקורבנות, כלומר העתקתה מיחידים לקבוצות ומשם אל הזירה הציבורית.
בכל עידן יש קורבנות, וחובתנו לעזור להם.
החדש והמסוכן הוא תרבות הקורבנות.
יש בה טשטוש של הגבול בין האישי לפוליטי.

**
כאשר רגשות פרטיים נעשים חלק מההגדרה העצמית של הקבוצה,
וכאשר קבוצות תובעות מן המדינה שתפעל לריפוין, נולדת פוליטיקת הזהות.
זה מוביל לפוליטיקה של קורבנות תחרותית.

**
הביטו בכל אזור עימות בעולם ותמצאו שכל אחד מן הצדדים רואה את עצמו כקורבן, ועל כן חף מפשע, ואת הצד האחר עושה הרע.
זה מרשם לעימות נצחי ולאכזבה מתמדת.
נותרים רק טינה, זעם ותשוקת נקם, והללו אינם משיגים דבר לבד ממעגל בלתי נגמר של מעשי תגמול.

**
עד כאן הציטוטים.

להלן מספר נקודות מפתח שאני מאמץ לעצמי מדבריו של הרב יונתן זקס:

– אני מכיר בכך שאין לי שליטה מוחלטת על חיי. גם אני יכול "ליפול קורבן" (להיפגע בצורה כלשהי).

– כשזה קורה, חשוב לא להתכחש לכך. לתת לזה מקום ואם צריך לכאוב ולהתאבל.

– לא לתת לכך להגדיר אותי או את זהותי. זה משהו שקרה לי ולא משהו שאני.

– כשנעשה לי עוול, אשאף לפעול לתיקונו מתוך כוונה לתת מענה לצרכים החשובים שלי.

– לא אתמקד בנקמה או בפעולת תגמול שכוונתן להעניש את האחר או לפגוע בו.

– פעולותיי עלולות לפגוע באחר גם כשאיני מתכווון לכך. עלי לפעול לתיקונן כשזה קורה.

– "תרבות הקורבנות" מופעלת סביבי בצורה מניפולטיבית על ידי גורמים פוליטיים שונים.

– פוליטיקת הקורבנות המניפולטיבית הזו משפיעה גם עלי ועל תפיסותיי. אינני חסין.

– ברצוני לצמצם את השפעתה עלי ככל האפשר:
להטיל ספק בהכללות הקבוצתיות ולשאוף למפגש אישי ולחיבור אנושי מעבר להגדרות ולזהויות.

**

עד כאן מספר מחשבות שלי.

מה דעתכם..?

איפה הציטוטים/מחשבות הללו פוגשים אתכם..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

משפטים של אנשים אחרים

אחת העורכות שיצא לי לעבוד איתן העירה לי שאני נשען יותר מדי על ציטוטים של אחרים.

"למה אתה מרגיש צורך להביא כל כך הרבה ציטוטים?" היא שאלה אותי, "מה רע או לא מספיק במילים שלך?"

"הסיבה שאני עושה את זה," עניתי, "היא שחשוב לי לתת להם קרדיט.
כשמשפט מסוים נוגע בי ומתחשק לי לחלוק אותו, חשוב לי לתת את הקרדיט למי שכתב אותו.
גם להיות נדיב וגם לפרגן."

"אני מבינה," היא לא הרפתה, "ממליצה לך לבדוק אם אין שם עוד משהו שקשור לחוסר ביטחון או לחשש לבטא את עצמך."

**
עם השנים גיליתי שכשמישהו אומר לך משהו, כמעט תמיד מתקיימים שם שני דברים:

א. יש משהו בדבריו.
גם אם המשהו הזה חלקי, אם אקשיב לו בסקרנות ובלב פתוח,
מבלי לנסות להדוף או לבטל אותו, כנראה שאמצא שם משהו רלוונטי עבורי.

ב. הוא מביע את זה מבעד לעדשות שלו, מתוך משהו שחי בו ומעסיק אותו.
בדוגמא הזו, ייתכן שבאותה נקודת זמן,
אותה עורכת היתה עסוקה בקול הפנימי שלה ובקושי או בחשש לבטא אותו,
ושחלק מהפרשנות שלה להתנהלות שלי נבע מהמקום הזה.

**
בפוסט שהעליתי בשבוע שעבר שיתפתי שאני בעיצומו של מסע משמעותי ומרגש עם חבריי מהשירות הצבאי.
המסע הרשמי הסתיים, ובתחילת השבוע נחתנו חזרה בארץ.
היה בשבוע הזה משהו חזק עבורי, יכול להיות שאשתף יותר בהמשך.
זה מרגיש לי עדיין בתהליך של עיבוד ועיכול.

הסשנים הכי עוצמתיים במהלך המסע היו אלו שבהם מישהו מאיתנו בחר לשתף במשהו אישי.
זה היה נפתח בשיתוף של כחצי שעה (לפעמים אפילו יותר) ואז סבב של התייחסויות ושיתופים מהקבוצה.
ההכוונה היתה להימנע מלתת עצות ולהשתדל להישאר במקום של הקשבה אמפטית והתייחסות אישית.

בסשן "שלי", לאחר ששיתפתי במשהו אישי שמעסיק אותי, פתחנו את המרחב לסבב של התייחסויות.
חבריי החלו לדבר בזה אחר זה, כל אחד קיבל את המקום שלו, אין לחץ של זמן, לא ממהרים לשום מקום.

בדומה למה שכתבתי למעלה, שמתי לב שבכל פעם שמישהו התייחס לשיתוף שלי, התקיימו שני דברים:

א. הוא נגע בנקודה כלשהי שהיתה רלוונטית עבורי, גם אם היא לא היתה הנקודה המרכזית שבבסיס השיתוף.
ב. הוא דיבר מתוך המקום שלו, כך שלצד ההתייחסויות אלי, הוא למעשה ביטא משהו חשוב ורלוונטי עבורו.

גם במהלך השיתוף שלי וגם בשיתופים של חבריי למסע היה לי מרתק "לשחק עם זרקור תשומת הלב",
להפנות אותי לאנשים אחרים או לעצמי.

כשאחרים מדברים – להקשיב למילים (ולמה שבין המילים) שלהם ולבדוק בסקרנות האם הם ממוקדים בעצמם או במשתף.

כשאני עומד לדבר – לבדוק למה חשוב לי לומר את מה שאני עומד לומר, והאם זה ממוקד בי או בחבר שאליו אני מתייחס.

**
לקינוח, שלושה ציטוטים קצרים שהעליתי בעבר, שנתקלתי בהם שוב היום ושאני אוהב:

איך הם קשורים לנושא הפוסט הנוכחי?
אשאיר לכם למצוא את התשובה…

"לפעמים קל יותר להפוך את העולם למקום טוב יותר
מאשר להוכיח שהפכת את העולם למקום טוב יותר."

~ עמוס טברסקי ז"ל, עמיתו של דניאל כהנמן,
הציטוט מתוך הספר "ענן של אפשרויות" מאת מייקל לואיס

**
"זה שאני עכשיו מנכ"ל לא הופך אותי רק ל'מנהיג' אלא גם ל'ממשיך דרך'.
כולנו ממשיכי דרך.
אנחנו ממשיכי דרך מהרגע שנולדנו.
אדם צריך צניעות כדי להנהיג,
אבל הוא גם צריך צניעות כדי להמשיך את דרכם של אחרים.
מנהיגים צריכים ממשיכי דרך – אין מנהיגים בלי ממשיכי דרך.
וכשאתה מנהיג, אתה צריך לקחת לעבודה אנשים עם השקפות ועם התנסויות שונות משלך –
קבוצה שתשאיר אותך צנוע.
כי כשאתה מנהיג, האגו יכול להתנפח בקלות רבה."

~ ג'ים תיין, נשיא קימבל אינטרנשיונל,
הציטוט מתוך הספר "אגונומיקס" מאת דייויד מארקום וסטיבן סמית.

**
"איך בונים ספינה?
אוספים אנשים
ונוטעים בהם את האהבה והכמיהה לים הרחב, הגדול והאינסופי.
ולא אוספים אנשים
ואומרים להם לאסוף עצים, להכין תכניות ולבנות ספינה."

~ אנטואן דה סנט-אכזופרי

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

הבחירה

כשבת דודתי האהובה טל נתנה לי בערב סוכות את הספר "הבחירה",
ואמרה לי שאני חייב לקרוא אותו,
הודיתי לה בחיוך וחשבתי לעצמי שזה לא יקרה בקרוב,
כי אין לי חשק למשהו כבד עכשיו, בטח שלא לעוד ספר שואה.

טעיתי.

מרגע שפתחתי את הספר והצצתי בעמודים הראשונים שלו נשאבתי.
ד"ר אדית אווה אגר כותבת על סיפור ההישרדות והצמיחה האישית שלה,
בצורה מרגשת, נוגעת ומעוררת השראה, שמילאה אותי באנרגיה ובהכרת תודה.

**
בתחילת הספר, מתארת ד"ר אגר, אז ילדה צעירה,
את הרגעים הראשונים של הגעתה עם אחותה ואימה למחנה אושוויץ.
היא ואחותה מופרדות מאימן, ומובלות למקלחת ששם בעודן עירומות נגזז שיערן.

וכך כותבת ד"ר אגר:

"אני פונה אל אחותי…
היא רועדת בזמן שהשמש שוקעת.
היא מחזיקה בידיה את התלתלים שנגזזו, קווצות עבות של שערה ההרוס.
אנחנו עומדות עירומות כבר שעות, והיא מחזיקה את שערה,
כאילו אם תמשיך לאחוז בו היא תאחז בעצמה, באנושיותה.
….

סוף סוף היא מדברת אלי, "איך אני נראית?" היא שואלת.
"תגידי לי את האמת."
את האמת?
היא נראית כמו כלב רחוב עזוב. זרה עירומה.

אני לא יכולה לומר לה את זה, כמובן, אבל כל שקר יכאיב מדי,
לכן עלי למצוא תשובה בלתי אפשרית, אמת שלא תפצע.

אני מישירה מבט אל עיניה הכחולות החודרות וחושבת שאפילו מפיה,
השאלה "איך אני נראית" היא הדבר האמיץ ביותר ששמעתי בחיי.

"העיניים שלך," אני אומרת לאחותי, "הן כל כך יפות,
אף פעם לא שמתי לב אליהן כשהיו מכוסות בכל כך הרבה שיער."
זאת הפעם הראשונה שבה אני מבינה יש לנו ברירה:
לשים לב למה שאיבדנו או לשים לב למה שעדיין ברשותנו."

**
אחת המחשבות הראשונות שקופצות כשקוראים ספר מהסוג הזה,
היא שהקשיים שלנו, ביחס למה שאנשים עברו שם הם קטנים וחסרי משמעות.
יש במחשבה הזו משהו שיכול להרים, להרגיע ולתת פרופורציות.
ועם זאת, גם יש בה בעייתיות מסוימת:
היא עלולה לשלול את הלגיטימציה לכאב, קושי וחוסר אונים בחיים "רגילים",
כי ביחס לשואה הכול קטן.
אבל האמת היא שלא הכול קטן או זניח,
וההשוואה של "מה יותר נורא" או איך זה ביחס לבעיות של אנשים אחרים,
לא תמיד מיטיבה או משרתת.

התובנה המרכזית, שד"ר אגר מבקשת שנאמץ לחיינו היא שבכל רגע נתון יש לנו בחירה.
אנחנו לא יכולים לשלוט במציאות החיצונית שלנו,
ובמה שקורה לנו, אבל אנחנו יכולים לבחור בדרך שבה נגיב אליה:
אילו מחשבות נחשוב, איך נרגיש ומה נעשה.
ולבחירות שלנו תהיה השפעה אדירה על חיינו.

האמנם? תמיד?
לכאורה, זו יכולה להיות סיסמה ניו-אייג'ית, שלא בהכרח מחוברת למציאות.
אחרי הכול החיים הם לא מושלמים, ולפעמים אפילו קשים מאוד.
האם באמת ניתן ליישם את התובנה הזו גם במצבים מורכבים,
כגון מחלה מאיימת, גירושים מכוערים, פיטורים מעבודה או פשיטת רגל כלכלית?

התשובה היא כן.
חד משמעית.

וזו בדיוק הנקודה שמתחדדת שוב ושוב תוך כדי הקריאה בספר:
התובנה המרכזית היא לא שביחס לשואה, למלחמת יום כיפור, או למחלה סופנית הכול קטן,
אלא שאם אפילו במצבים הקיצוניים הללו שבהם המציאות קשוחה במיוחד,
אנשים מצליחים להכיר בבחירה שלהם ולממש אותה,
אז בוודאות היא אפשרית גם במצבים אחרים, שגרתיים ויומיומיים.

**
השבוע חוויתי מספר אתגרים בעבודה ובחיי האישיים.
שום דבר לא מתקרב לאתגרים של ד"ר אדית אגר,
אבל, כשם שקוץ בכף הרגל יכול להכאיב ולהגביל, גם אם אינו מסכן חיים,
כך קונפליקט במערכת יחסים או התפתחות לא רצויה בעבודה יכולים לעורר לחץ, מתח, פחד או כאב.

וכאן מגיע המקום של הבחירה שלנו.
מה שקרה קרה, ואין לנו שליטה על זה.
מה אנחנו בוחרים לחשוב-להרגיש-עשות בנוגע לזה עכשיו?

עם השנים מצאתי שלושה דברים שאפקטיביים עבורי במצבים הללו:

א. הכרה בכך ש"הופעלתי" ושאני מרגיש עכשיו לחץ/מתח/כעס/פחד/השלימו את החסר.

ב. בדיקה סקרנית: מה הפעיל אותי? איזה משפט, פעולה או עניין עוררו בי את הרגש הזה?

ג. שאלות מקדמות, המזכירות לי את הבחירה והאחריות שלי, כמו לדוגמא:
– "מה אני בוחר לעשות בנוגע לזה עכשיו?"
– "איך אני רוצה לנהוג היום כדי שבעוד מספר חודשים כשאסתכל אחורה אהיה גאה בעצמי?"
– "במה אני מתמקד עכשיו? מה המשמעות של זה עבורי? מה אני בוחר לעשות בנוגע לזה?"

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

הרגלים

כשאני מתיישב לכתוב את הפוסט השבועי שלי,
אני מתחיל בבדיקה פנימית של מה חי בתוכי,
או במילים אחרות – מה נמצא במרכז תשומת הלב שלי.
הבסיס של כתיבה "החוצה" ושל ביטוי רעיונות או מחשבות, הוא הקשבה "פנימה".
הכתיבה העקבית שבוע אחר שבוע במשך שנים רבות,
מתאפשרת בזכות החיבור למה שתופס את תשומת ליבי בזמן שאני כותב.

לעתים אני מוצא שם מכלול של דברים ולעתים נושא מרכזי אחד.
בשבועות מסוימים זה נושא שמעסיק אותי כל השבוע או חלק ניכר ממנו,
ובשבועות אחרים זה משהו שבא והולך.

השבוע, הדבר המרכזי שמעסיק אותי הוא הרגלים.

כחלק מתהליך רפלקציה עצמית ותכנון קדימה,
אני מחפש להכניס לשגרה שלי הרגל של כוח-גמישות-בטן-תנועה,
שיהיה לי קל להתמיד בו, שיהיה קצר יחסית ושלא יצריך משאבים או תנאים מיוחדים.

החיפוש הזה הוביל אותי בתחילת השבוע לפודקאסט הנפלא של שירלי יובל יאיר,
שבו היא אירחה את ד"ר מיקי הרלינג, לפרק שהתמקד בהרגלים בריאים.
מיקי דיבר על מספר הרגלים תנועתיים זעירים שהוא משלב ביום-יום שלו.
בהשפעתו התחלתי לתרגל תלייה על מתח וסקוואטים מספר פעמים ביום, למספר שניות בכל פעם.
כשתקשיבו לפרק, תבינו למה ואולי יתחשק גם לכם.

**
באותו הקשר, התחלתי להקשיב השבוע לספר "הרגלים אטומיים" של ג'יימס קליר.
זהו רב-מכר עולמי שזכה להרבה מאוד ביקורות חיוביות.
שמעתי עליו לא מעט בעבר אך רק עכשיו התחשק לי להקשיב לו.
אני שם לב שההקשבה לספר מעלה את רמת האנרגיה שלי,
ומעוררת בי לא מעט מחשבות ורעיונות בנוגע ליישום של העקרונות והכלים בחיי.

הנה מספר ציטוטים מהספר שאהבתי:

"הרגלים הם הריבית-דריבית של עולם השיפור העצמי.
בדיוק כמו שכסף מכפיל את עצמו באמצעות ריבית-דריבית,
ההשפעה של ההרגלים שלכם מכפילה את עצמה ככל שאתם חוזרים עליהם.
נדמה שהשפעתם ברמה היומיומית היא זניחה,
אך לאורך החודשים והשנים הם יוצרים הבדל עצום בחייכם.
רק כאשר אנו מביטים לאחור כעבור שנתיים, חמש שנים או עשר שנים,
אנו קולטים את הערך שהניבו לנו הרגלינו הטובים,
ואת הנזק העצום שגרמו לנו הרגלינו הגרועים."

**
"הרגלים הם כמו האטומים של חיינו.
כל אחד מהם הוא יחידה בסיסית המסייעת לשיפור הכללי שלנו.
בהתחלה, השיפורים הזעירים הללו נראים חסרי חשיבות,
אך עד מהרה הם מצטברים זה לזה ומזינים הצלחות נוספות,
ואלו מצטברות לכדי דרגה שעולה בהרבה על ההשקעה שנדרשה כדי לייצרן.
השיפורים הזעירים הללו אמנם קטנים, אך גם רבי עוצמה."

**
"התוצאות שלכם בחיים הן מדד מאוחר של ההרגלים שלכם.
השווי הפיננסי שלכם הוא מדד מאוחר של ההרגלים הפיננסיים שלכם.
משקל גופכם הוא מדד מאוחר של הרגלי התזונה שלכם.
הידע שלכם הוא ממד מאוחר של הרגלי הלמידה שלכם.
הבלגן בביתכם הוא מדד מאוחר של הרגלי הסדר והניקיון שלכם.
מה שתחזרו עליו שוב ושוב – זה מה שתקבלו."

**
"אם אתם רוצים לחזות לאן תגיעו בחיים,
עליכם רק לעקוב אחר מסלול ההישגים הזעירים או ההפסדים הזעירים שלכם,
ולראות לכדי מה יצטברו ההחלטות היומיות שלכם בעוד עשר או עשרים שנה."

**
"שינוי מזערי בהרגלים היומיומיים עשוי להוביל את חייכם ליעד שונה לחלוטין.
החלטה המהווה שיפור של אחוז אחד על פני המצב הקיים, או הרעה של אחוז אחד ביחס למצב הקיים,
אינה נשמעת הרת גורל במיוחד.
אבל לאורך חיים שלמים, ההחלטות הללו עושות את ההבדל בין האנשים שנהפכתם להיות, לבין מי שיכולתם להיות.
הצלחה היא תוצאה של הרגלים יומיומיים, ולא של שינויים דרמטיים שעושים פעם בחיים."

**
אחד הדברים המרעננים והמסקרנים ששמעתי מג'יימס הוא שהרגלים חשובים יותר ממטרות,
כיון שההשפעה של מה שאנו עושים שוב ושוב לאורך זמן, גדולה יותר ממטרה תוצאתית שנציב לעצמנו.
לדוגמא, במקום להציב יעד תוצאתי (כגון ירידה של 10 ק"ג במשקל),
ג'יימס טוען שעדיף להטמיע בחיינו מספר הרגלי תזונה ותנועה שלאורך זמן יתרמו רבות לבריאותנו,
גם אם ייקח זמן עד שנראה תוצאות.

המשמעות היא שיצירה פרואקטיבית של הרגלים מקדמים חשובה לא פחות מניסוח מטרות או הגדרת יעדים.
כשעוסקים בתכנון קדימה, בין אם ברמה האישית ובין אם ברמה מערכתית או משפחתית,
כדאי מאוד להקדיש תשומת לב לפיתוח ולהטמעת הרגלים ותהליכים חוזרים ונשנים.

**
"חמשת הגדולים" הוא כינוי מוכר לחמשת בעלי החיים שמומלץ לראות בספארי באפריקה:
אריות, נמרים, פילים, תאואים וקרנפים.

בדומה לספארי האפריקאי, יש לי בחיי את "ששת הגדולים" שלי:
זוגיות-משפחה, עבודה-קריירה, פיננסי-כלכלי, בריאות, התפתחות-למידה, משמעות-נתינה.

הרעיון המרכזי שאני יוצא איתו לסוף השבוע ולחג,
הוא שאם אני רוצה לטפח ולפתח את "ששת הגדולים" שלי,
כדאי שאסגל לעצמי 2-5 הרגלים מובנים ומקדמים בכל אחד מהתחומים הללו,
ושאחליש הרגלים שאינם משרתים.

אם יש לכם ניסיון עם הרגלים מקדמים לתחומים הללו,
ובא לכם לחלוק אותם, אשמח מאוד לקרוא ואולי גם לאמץ.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

"קל"

לדרך שבה אנו חושבים ומסתכלים על דברים יש השפעה גדולה עלינו.
הגדרה פשוטה מזוית קצת אחרת יכולה להוביל לשינוי תפיסתי והתנהגותי.

הנה דוגמא להגדרה של ג'ים רוהן למה נחשב "קל" (Easy) בעיניו.
נחשפתי אליה לפני מספר שנים והיא נחקקה בי מאז.

עפ"י ג'ים רוהן, משהו ש"קל" לעשותו הוא משהו שאנחנו יודעים מהו,
ושאם נעשה אותו הוא יקדם אותנו למטרתנו.
הדגש הוא על הבהירות בנוגע לדבר שיש לעשותו.

לדוגמא:
איך ניתן לשפר את הבריאות שלנו?
להפסיק לעשן ולהקפיד להתעמל שלוש פעמים בשבוע.

איך אפשר לטפח מערכת יחסים?
לבלות זמן איכות ביחד, לפרגן ולהקשיב.

למה זה "קל"?
כי ברור לנו מה צריך לעשות.
זה קל יותר ממצבים שבהם אין לנו בהירות בנוגע למה שצריך לעשות,
כמו למשל בעיה שאיננו יודעים כיצד לפתור, או מחלה שלא ברור איך נכון לטפל בה.

**
כשאנחנו מספרים לעצמנו שמשהו קשה לנו ואנו מאמינים בכך, הוא באמת קשה.
"קשה לי לבקש העלאת שכר", "קשה לי להתנתק מהפייסבוק".

באופן דומה, כשאנחנו מספרים לעצמנו שמשהו קל ואנו מאמינים בכך, הוא הופך להיות קל, או קל יותר.
חשוב להדגיש שלא כל דבר "קל" יגיע בהכרח בזרימה נטולת מאמץ.
יכול להיות משהו שהוא גם "קל" ושגם נידרש להשקיע מאמץ בכדי לעשותו.
לפני זמן מה נוצר ריחוק בין קולגה שלי לביני, בעקבות מחלוקת שהתפתחה בפגישה בינינו.
באותה פגישה אמרתי משהו שהצטערתי עליו, וגם יצאתי מתוסכל ממשהו ששמעתי ממנו.
מה כדאי לעשות בסיטואציה כזו?
ליזום שיחה פתוחה, קשובה וכנה ליצירת בהירות וניקוי מטענים.
זה "קל" כי ברור לי מה ישפר את המצב, וזה לא קל כי באותה נקודת זמן חוויתי מועקה ומתח.

**
למה אנחנו לא עושים משהו אם "קל" לעשותו?
האבחנה של ג'ים רוהן לשאלות הללו משעשעת וגאונית כאחד:
"כל מה שקל לעשות, גם קל לא לעשות."

קל להתעמל שלוש פעמים בשבוע, וקל יותר להמשיך לישון או לרבוץ על הכורסא.
קל לבקש העלאת שכר, וקל יותר לא לבקש.
קל להתנתק מהפייסבוק, וקל יותר להמשיך לשוטט בפייסבוק.
קל ליזום שיחה ליישור הדורים, וקל לא פחות להימנע משיחה כזו.
קל להפסיק לעשן, וקל יותר להמשיך לעשן.

**
כשמשהו שאני שומע נחקק בי, מסקרן אותי להבין מה עושה אותו כה משמעותי עבורי.
ניסיתי לחשוב מה יש בהגדרה הזו של ג'ים רוהן שתופס אותי.

אני מוצא פה שלוש נקודות חשובות:

א. פשטות ובהירות:
כמעט בכל רגע נתון אני יכול להגיד אם משהו ברור ("קל") או שאינו ברור.
זה ממקד ועוזר להפחית את המורכבות והסיבוכיות.

ב. אחריות:
אם ברור מה חשוב לעשות עכשיו, יש לי אחריות להוציא את זה לפועל.
אם זה עדיין לא ברור, יש לי אחריות להמשיך לחפש.
אפשר להפסיק לחפש תשובות כתירוץ להימנעות מפעולה.

ג. חמלה:
התובנה שכל מה שקל לעשות גם קל לא לעשות,
עוזרת לי לפתח חמלה ולהפחית שיפוטיות והלקאה עצמית.
יכול להיות משהו "קל" שהוא קשה ומורכב עבורי, ולא אעשה אותו.

כשזה קורה, עדיף שאומר לעצמי:
"ברור לי מה חשוב לעשות" + "זה באחריותי" + "קשה לי ואני לא עושה זאת עדיין",
מאשר שאספר לעצמי סיפורים אחרים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

רגע אחד, אדם אחד, רעיון אחד

לפני כארבע-עשרה שנים חויתי אירוע משפחתי מאתגר במיוחד.
מבלי לפרט, זה היה אירוע רפואי מפתיע ומורכב עם חוסר ודאות עצום בנוגע לאיכות חיי משפחתי בהווה ובעתיד.
לאחר ההלם הראשוני, עלתה בי לפתע ידיעה פנימית חזקה שכל מה שקרה בחיי עד כה היה הכנה לרגע הזה, ושעכשיו זה הזמן להביא לידי ביטוי את כל מה שלמדתי, תרגלתי ופיתחתי לאורך השנים.
זו לא היתה מחשבה או פרספקטיבה שאימצתי לעצמי בכדי לתפקד טוב יותר, אלא תחושה חזקה של ידיעה פנימית שפתאום הופיעה.
לצד חוסר הוודאות והחששות, הידיעה שזה הרגע שלשמו נולדתי עוררה בי קבלה עמוקה של המצב והתרגשות עצומה ממה שמחכה לנו.

לשמחתי האירוע התפתח בצורה הכי מיטיבה שיכולתי לקוות לו.

שנים לאחר האירוע הזה קראתי בספר "מי מת" שנכתב על ידי סטפן לוין על רעיון ההכנה המושלמת לחיים (המבוסס על תלמוד מהמסורת החסידית), שלפיו כל אדם נולד למען מאורע מסוים שיתרחש ברגע כלשהו במהלך חייו, אך לעולם אין לדעת מהו אותו המאורע ומתי הוא יתרחש.
לכן, על האדם להיות ערני ומוכן בכל רגע ורגע לכל מה שעלול לבוא.

**
רחל נעמי רמן משתפת בספרה "ברכות סבי" בסיפור שסבה סיפר לה כשהיתה קטנה.
זוהי אחת הגרסאות של ל"ו הצדיקים שלפיה העולם מתקיים בזכות שלושים ושישה צדיקים המסוגלים להיענות לסבל שהוא חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי.
הצדיקים הללו יכולים להיות יכולים להיות חייטים או מרצים באוניברסיטה, מיליונרים או אביונים, מנהיגים רבי-עוצמה או קורבנות חלושים.
אף אחד לא יודע מי הם, ואפילו הם עצמם לא יודעים שהם חלק מל"ו הצדיקים.

המשמעות היא שבכל רגע אנחנו יכולים להיתקל באחד מל"ו הצדיקים, ואולי אפילו לחיות חיים שלמים מבלי לדעת שאנחנו אחד מהם.

איך הייתם מתייחסים לאדם שמולכם או לצדכם אם הייתם יודעים שהוא אחד מל"ו הצדיקים?
תארו לעצמכם למשל שהמלצר במסעדה, הקופאית בסופר, הנהג שחתך אתכם בכביש אתמול, חברכם לעבודה, בן/בת הזוג שלכם או אחד מילדיכם הוא אחד מל"ו הצדיקים.
כיצד זה היה משפיע על האינטראקציה שלכם איתו?

מה היה משתנה בהתייחסות שלכם לעצמכם אם הייתם יודעים שאתם אחד מל"ו הצדיקים?
האם אתם יכולים להיות בטוחים בודאות מוחלטת שאתם לא?

 (ניתן לקרוא את הסיפור המלא של רחל נעמי רמן כאן). 

**
סטפן לוין מדבר על חשיבות "הרגע האחד" שלשמו נולדנו ושאיננו יודעים מהו ומתי הוא יגיע.
רחל נעמי רמן מחדדת את החשיבות של מפגש עם "אדם כלשהו" שיכול להיות אחד מל"ו הצדיקים.

כיון שאיננו יודעים מי האדם, מה האירוע ומתי נפגוש אותם, עלינו לחיות בערנות ובקשב, לגלות סקרנות ולעשות את המיטב שלנו.

אני לא יודע האם באמת קיים רגע יחיד או אירוע מיוחד כלשהו שלשמם נולדנו.
החלק הלוגי שבי בספק אם באמת חיים בינינו שלושה תריסרים של אנשים מיוחדים שבזכותם העולם מתקיים.

אבל אולי זה לא כזה משנה.
כוחם של סיפורים הוא בהשפעתם עלינו בין אם הם נכונים ובין אם לא.

רעיון רענן לסיפור חלופי שעלה לי הבוקר הוא שאולי במהלך חיי אני צפוי לפגוש מאה אנשים או לחוות מאה רגעים מיוחדים ומשמעותיים שתהיה להם השפעה משמעותית וקריטית על חיי ועל חיי אנשים אחרים.
בדומה מה שסטפן לוין ורחל נעמי רמן מעלים, אני לא יודע מי האנשים ומה האירועים הללו.
בנוסף, אין לי מושג כמה מהאנשים הללו כבר פגשתי וכמה מהאירועים הללו כבר חוויתי בעבר, ועם כמה מהם אני צפוי להיפגש בקרוב או בעתיד.
כשאני חושב על מה שעברתי וחוויתי השבוע, יכול מאוד להיות שלפחות שלושה מהאנשים שפגשתי, הם חלק מה"מאייה" של חיי.

**
לפני מספר ימים זכיתי לשוחח עם יואב יושע במסגרת הפודקאסט שלו ושל עמותת העטלף (יוצאי שייטת 13) "ים ומלואו".
דיברנו על מגוון נושאים וביניהם אירועים משמעותיים שהשפיעו על חיי, למה חשוב לפתח מיינדסט של עצמאי גם אם אתה שכיר, תהליכי שינוי והתפתחות, כיצד להתמיד במשהו שחשוב לך, מהי גישת התקשורת המקרבת, איך לחיות חיים מלאים ועוד.

במהלך השיחה שיתפתי את יואב בתובנה שהתפתחה אצלי בשנים האחרונות והיא ש"אין לי מושג".
לדוגמא, אין לי מושג מי קורא את המילים הללו, האם זה משפיע עליו ואיך.
כשאני מעביר סדנה לכמה עשרות אנשים אני לא באמת יודע, איך כל אחד מהם יושפע ומה הדברים המשמעותיים שהוא יקח מהסדנה, אם בכלל.
לפעמים הדבר הכי משמעותי לא יהיה בהכרח משהו שאני אמרתי אלא הערה צדדית שנזרקה לחלל האויר באחת השיחות או שיחה אקראית במהלך ארוחת הצהריים של הסדנה.
רעיון אחד או שיחה אחת בסדנה יכולים להשפיע על נתיב חיים שלם, או לא.

יש משהו "באין לי מושג" שמתחבר לרעיונות של רחל נעמי רמן וסטפן לוין:
בסדנה (וגם בחיים), תפקידי אינו להעריך ולנתח את מה שקורה לכל אחד ואחד מהמשתתפים, אלא להיות נוכח, ערני וסקרן, להחזיק כוונה ולתת את המיטב שלי.

הקלטת המפגש של יואב ושלי זמינה באפל פודקאסט, ספוטיפיי וביוטיוב.
מומלץ בחום להציץ גם בשיחות הקודמות של יואב ולעקוב אחר הפרקים העתידיים.

להאזנה באפל פודקאסט  , להאזנה בספוטיפיי , לצפייה ביוטיוב.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שתי הלוויות ושלוש חגיגות

ביום ראשון השבוע, בשעות אחה"צ המוקדמות, התרחשו בסמיכות שני אירועים עצובים שזכיתי להשתתף בהם: שתי הלוויות שנערכו במקביל בשני בתי עלמין שונים הסמוכים זה לזה.
באותו זמן שעמיתה שלי לעבודה שכלה את אמה שנפטרה ממחלה ממארת, שכל עמית נוסף לעבודה את אביו שנפטר ממחלה דומה.
מה הסיכוי שבדיוק באותו יום, באותו אזור גיאוגרפי ובאותה שעה תתרחשנה שתי הלוויות להוריהם של עובד ועובדת שהם חלק מארגון בן כמאתיים עובדים בסה"כ?

**
יכול להיות שצמד המילים "זכיתי להשתתף" נשמע מוזר ואולי אפילו לא מתאים כשמדובר בהלוויות.
הבחירה במילים הללו איננה מקרית.
"חתונות – לשיקול דעתכם, לוויות – חובה" – הוא משפט שנחרט בי לפני מספר שנים כשקראתי את הספר "מנהיגות" של רודולף ג'וליאני.
אני רואה באפשרות להשתתף באירוע עצוב או קשה גם משהו שהוא חשוב וגם זכות.

**
בארגון ששני העמיתים שלי ואני עובדים בו יש מסורת נחמדה ורבת שנים שבה בדיוק ביום הולדתם מקבלים כל העובדים מייל משעשע בתפוצת כל הארגון ובו מספר אנקדוטות אישיות ומצחיקות המתייחסות לאותו עובד.
כל מייל נכתב בתשומת לב תוך "תפירה" מדויקת ומותאמת לאדם שאליו הוא מיועד.

ביום ראשון השבוע, בזמן שרועי ושני קברו את הוריהם, דוד חגג יום הולדת עגול.
"מה דעתך? האם לשלוח את המייל היום או לחכות למחר? ואולי לשנות משהו בניסוח ולכתוב בצורה יותר רצינית?" נשאלתי.
"עבורי התשובה ברורה," עניתי, "בואו נשלח את זה היום ובפורמט הרגיל."

בסמוך לטקסי ההלוויה הגיעו תמונות וסרטונים שמחים ומלאי חיוכים משני אירועים נוספים שהתרחשו במקביל:
לידה ראשונה של אחת מעובדות הארגון, וטקס בארה"ב שבו אחד הצוותים שלנו קיבל פרס יוקרתי ומיוחד בנוכחותו של מנכ"ל אינטל העולמית.

בנסיעה חזרה הביתה באותו ערב, חשבתי על כמה היום המסוים הזה הוא דוגמא ל"חיים מלאים" בארגון:
מוות ולידה, עצב ושמחה, אבל וחגיגות, עניינים אישיים וענייניים עסקיים.

החיים שלנו תמיד מלאים בגם וגם, בין אם אנו מבחינים בכך ובין אם לא.

חגיגות על לידה, יום הולדת וזכייה בפרס חיים לצד עצב, השתתפות בצער ואבל עמוק.
יש מקום להכול ולכולם, שום דבר לא בא על חשבון משהו או מישהו אחר.

**
ב"ספר המתים והחיים הטיבטי" שנכתב על ידי סוגיאל רינפוצ'ה, מתואר הסיפור הבא:

"היא נכנסה לחדר וישבה לפני דוג'ום רינפוצ'ה.
היא היתה כה נרעשת ממצבה ומנוכחותו עד שפרצה בבכי.
המילים נעקרו מליבה: 'הרופא הקציב לי רק עוד כמה חודשים לחיות. האם תוכל לעזור לי? אני גוססת.'

להפתעתה החל דוג'ום רינפוצ'ה לגחך, אבל בחביבות ובחמלה. לבסוף אמר חרישית:
'את מבינה, כולנו גוססים, אבל חלק מאיתנו מתים קצת מוקדם יותר מהאחרים. זה רק עניין של זמן.' "

בכל פעם שאני כותב על מוות אני מתלבט, כי יש משהו בנושא הזה שיכול להיות "כבד מדי", מרתיע או מאיים.

המחשבות על ארעיות החיים ועל כך שהכול משתנה, לא מעוררות בי פחד או חרדה בדרך כלל, אלא בהירות, תזכורת לדברים החשובים ורעב לחיים.

השתתפות בהלוויה או בשבעה מהווה עבורי תזכורת וקריאת השכמה.
תזכורת לכך שזה בלתי נמנע, שזה יגיע במוקדם או במאוחר, בהפתעה או באופן צפוי.
קריאת השכמה לכך שעכשיו הזמן לחיות את החיים שאנו רוצים, לחוות חוויות, ולהתמקד באנשים ובנושאים החשובים לנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

על החוכמה שבחוסר הביטחון, משמעות ותקווה

השבוע תוך כדי ביקור בספרייה העירונית בכפר סבא, פגשתי שני ספרים שמשכו את תשומת ליבי.

"החוכמה שבחוסר הביטחון – מסר לעידן החרדה" נכתב על ידי אלן ווטס בשנת 1951 ונראה שמילותיו רלוונטיות היום לא פחות מבעבר.

"הכול דפוק – ספר על תקווה" נכתב ע"י מארק מנסון בשנים האחרונות, כשבעים שנים לאחר "החוכמה שבחוסר הביטחון".
אני אוהב את הכתיבה של מנסון ומוצא אותה זורמת, חדה, מעוררת מחשבות ולפעמים פרובוקטיבית.

ווטס ומנסון נוגעים שניהם בנושאים כגון משמעות החיים, תקווה ונוכחות.
מעניין לקרוא את הספרים שלהם, הנוגעים בנושאים דומים אך בסגנונות ובזמנים שונים.

"אם זה עבד בסטארבקס, במקום לכתוב את שמותיהם של אנשים על הקפה שלהם, הייתי כותב את הדבר הבא:

'יום אחד, אתה וכל מי שאתה אוהב תמותו.
ומעבר לקבוצה קטנה של אנשים לפרק זמן קצר ביותר, מעט מאוד ממה שאתה אומר או עושה יהיה אי-פעם בעל חשיבות כלשהי.
זאת האמת הלא נוחה של החיים, וכל דבר שאתה חושב או עושה הוא רק הימנעות מורכבת ומאומצת ממנה.
אנחנו גרגירי אבק קוסמי חסרי כל חשיבות, מתרוצצים ומתנגשים אלה באלה על נקודה כחולה זעירה.
אנחנו מדמים לעצמנו את חשיבותנו.
אנחנו ממציאים לעצמנו מטרה, אך האמת היא שאנחנו שום דבר ולא כלום.

תיהנה מהקפה הדפוק שלך.' "

~ זוהי אחת מפסקאות הפתיחה של הספר "הכול דפוק – ספר על תקווה" / מארק מנסון

**
"כמעט כולנו מקנאים לפעמים בחיות.
הן סובלות ומתות, אבל לא נראה שהן עושות מזה עניין גדול.
נראה שחייהן אינם מסובכים במיוחד.
הן אוכלות כשהן רעבות וישנות כשהן עייפות, ונראה כאילו האינסטינקט שולט בתוכניות המעטות שלהן לעתיד ולא החרדה.
עד כמה שאנו יודעים, כל חיה עסוקה כל כך במה שהיא עושה כרגע עד שהיא אף פעם לא חושבת לשאול אם לחיים יש משמעות או עתיד.
בשביל החיה, האושר טמון בהנאה מהחיים בהווה – לא בביטחון שפרוש לפניה עתיד שעולו הנאה.

כדי שהחיה תהיה מאושרת, מספיק שהרגע הזה יהיה מהנה.
אבל לאדם זה כלל לא מספיק.
הוא מעוניין הרבה יותר בזיכרונות מהנים ובציפיות לעתיד – בייחוד בציפיות.
כשאלה מובטחים לו, הוא יכול להשלים עם הווה אומלל מאוד.
ללא הבטחה זו, הוא יכול להיות אומלל מאוד בעיצומה של הנאה פיזית מיידית.

למשל, אדם היודע שבעוד שבועיים הוא צריך לעבור ניתוח.
בינתיים הוא אינו מרגיש כאב פיזי; יש לו אוכל בשפע; הוא מוקף בחברים ואהבה; הוא עובד בעבודה שבדרך כלל מעניינת אותו מאוד.
אבל יכולתו להנות מהדברים הללו נשללת ממנו ומתחלפת באימה מתמדת.
הוא אינו שם לב למציאות המיידית שסביבו.
תודעתו מוטרדת ממה שטרם הגיע.
הוא אינו חושב על כך בצורה מעשית, מנסה להחליט אם הוא צריך לעשות את הניתוח או לא או לדאוג לבני משפחתו ולענייניו במקרה שימות.
ההחלטות הללו כבר נעשו.
במקום זאת הוא חושב על הניתוח באופן שאינו מביא תועלת, וכך הורס את ההנאה הנוכחית שלו בחיים וגם לא תורם דבר לפתרון של שום בעיה.
אבל הוא אינו יכול להפסיק.

זוהי הבעיה האנושית הטיפוסית.
מושא האימה אינו חייב להיות ניתוח בעתיד הקרוב.
זו יכולה להיות בעיית שכר הדירה של החודש הבא, מלחמה או אסון חברתי מאיים, שאלת היכולת לחסוך מספיק כסף לזקנה או חרדת מוות.
ה'ספוילר' הזה של ההווה אפילו לא חייב להיות פחד מהעתיד.
זה יכול להיות משהו מן העבר, איזה זיכרון של פציעה, פשע או חוסר שיקול דעת ש'רודף' את ההווה מלווה בתחושות של טינה או אשמה.
כוחם של הזיכרונות הללו והצפיות הללו חזק כל כך עד שלרוב בני האדם העבר והעתיד אינם אמיתיים כמו ההווה אלא אמיתיים יותר ממנו.
אי אפשר לחיות את ההווה באושר, אלא אם כן העבר 'הוסדר' והעתיד נראה מבטיח."

~ הקטע מתוך "החוכמה שבחוסר הביטחון" מאת אלן ווטס

**
עד כאן המילים של ווטס ומנסון.
באופן אישי אני מוצא בטקסטים הללו פרספקטיבה רחבה שקצת מרגיעה אותי ומורידה אצלי את מפלס הדרמה, וגם בהירות שמחדדת אותי.
מילים "עושות לי" את זה, והמילים הללו, גם של מנסון וגם של ווטס מושכות ומרגשות אותי.

ומה אתכם?
אתם מתחברים לציטוטים הללו?
מה הם מעוררים בכם?

**
השבוע, ערבה גרזון-רז ואני שוחחנו על חופש בארגונים ועם עצמנו.
במהלך השיחה נגענו במספר נקודות, ביניהן: שתי הנחות יסוד וטעויות נפוצות בנוגע לחופש, הזוגיות החשובה של חופש ומחויבות, למה חשוב גם לשכירים לפתח מיינדסט של עצמאיים ואיך תפיסה של שותפות משפיעה על ראיונות עבודה והתנהלות יומיומית בארגון.

לקראת סוף השיחה סיפרתי לערבה בספונטניות שאני מאמין שזו זכות לעבוד איתי.
לפעמים אנו אומרים דברים מתוך רצון למשוך תשומת לב, להצטייר בצורה מסוימת או לעורר פרובוקציה.
הרגשתי כיף וחמימות שהמשפט הזה נאמר בטבעיות, בנינוחות, ובשמחה, מבלי לעוף על עצמי ומבלי להתבייש. לא הייתי מעז לומר אותו בצורה הזו לפני מספר שנים.
אני באמת מאמין בו ובאותה נשימה אני מאמין שאיני כזה נדיר או מיוחד ושיש אנשים רבים נוספים שזו זכות לעבוד איתם.
בנוסף, אני מרגיש זכות ענקית שאינה מובנת מאליה לעבוד עם האנשים, הלקוחות והשותפים שאני עובד איתם היום.

אפשר לצפות בהרצאה המלאה כאן.

מומלץ להתחבר לערוץ היוטיוב של ערבה – CoCreating Our Future – ולצפות במגוון הרצאות מרתקות, פותחות ומעוררות השראה בנושאים שונים.

**
ביום שני השבוע יצאה לדרך תוכנית "חיים מלאים" עם מפגש שהוקדש ל-"החזקת כוונה".
כשחבר שאל אותי למחרת בבוקר איך נפתחה התוכנית, אמרתי לו שמרגיש לי שזו התוכנית הכי משמעותית שיצרתי אי-פעם.
תוך כדי שאמרתי לו את זה שמתי לב שאני מופתע מעצם האמירה.
לאורך השנים האחרונות יצרתי לא מעט סדנאות וקורסים במגוון תצורות ולמגוון קהלים. 
התוכנית המסוימת הזו היא לא הכי ארוכה מבחינת השעות שלה, לא הכי גדולה בהיבט של מספר המשתתפים ולא הכי רווחית.
אז למה היא מרגישה לי כמו הדבר הכי משמעותי שיצרתי?
זה ממש מסקרן אותי ואני עדיין מנסה להבין.
נראה לי שזה קשור לכך שהתוכנית משלבת את כל הנושאים שמעניינים אותי ושכל מפגש הוא יצירה סינרגטית מקורית של מגוון גישות, מורים והתנסויות חיים ייחודיות המתחברים יחדיו סביב נושא המפגש.

יכול להיות שמשהו נוסף שתורם לתחושה הזו הוא הקבוצה האינטימית (כ-15 משתתפים) המאפשרת שיח אישי, אינטראקטיבי ומעמיק.

ביום שני הקרוב נקדיש את המפגש לנושא של "הגדרת הצלחה".
עד יום שני הקרוב ניתן עדיין להצטרף לקבוצה ולתוכנית.
וניתן גם לרכוש את הקלטות ומצגות התוכנית.

פרטים, הרשמה והצטרפות בקישור הבא.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ארבעה קטעים לשבת

ארבעה קטעים שאני אוהב.
מומלץ לקרוא לאט ובתשומת לב, עם הפסקה בין לבין.
לתת למילים ולתחושות לחלחל..

"הרים לפעמים קורסים
אוקיינוסים לפעמים שוצפים וקוצפים
אבל מאדם פשוט אנחנו מצפים
שיעמוד לנצח זקוף ואיתן
נחוש ושאפתן"

~ בינג שין. סין. מאה 20
תרגום: יובל אידו טל

**
גאוה / דליה רביקוביץ'

אֲפִלּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ,
וְלֹא מֵחֲמַת זִקְנָה.
שָׁנִים רַבּוֹת הֵם שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם בַּחֹם וּבַקֹּר,
שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת,
כִּמְעַט נוֹצָר רֹשֶם שֶׁל שַׁלְוָה.
אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָךְ נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים.
מֵעֵין גַּאֲוָה.
שָׁנִים רַבּוֹת עוֹבְרוֹת עֲלֵיהֶם בְּצִפִּיָּה.
מִי שֶׁעָתִיד לְְְשַׁבֵּר אוֹתָם
עֲדַיִן לֹא בָּא.
וְאָז הָאֵזוֹב מְשַׂגְשֵׂג, הָאַצּוֹת נִגְרָשׁוֹת וְהַיָּם מֵגִיחַ וְחוֹזֵר,
וְדוֹמֶה, הֵם לְלֹא תְּנוּעָה.
עַד שֶׁיָּבוֹא כֶּלֶב יָם קָטָן לְהִתְחַכֵּךְ עַל הַסְּלָעִים
יָבוֹא וְיֵלֵךְ.
וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.
אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה.
וּמַה גַּם אֲנָשִׁים.

**
"כל הרגשה רעה היא אנרגיה פוטנציאלית לקראת דרך קיום נכונה יותר, אם מעניקים לה את המרחב הדרוש לה כדי לנוע לקראת תיקונה."

יוג'ין ג'נדלין, יוצר גישת ההתמקדות

**
"בכל פעם ששאלו מורה זן לשלומו, הוא ענה, 'אני בסדר.'
לבסוף אחד מתלמידיו אמר, 'רושי, איך אתה יכול להיות תמיד בסדר?
אף פעם אין לך ימים רעים?'
מורה הזן ענה, 'ודאי שיש לי.
בימים הרעים, אני בסדר.
בימים הטובים, אני גם בסדר.' "

~ מתוך "המקומות שמפחידים אותך" / פמה צ'ודרון

**
ארבעת הציטוטים הללו מלווים אותי בשבועות האחרונים.
הם מזכירים לי להכיר באנושיות ובמוגבלות שלי ושל מי שסביבי, לתת מקום לקושי, לזכור שאיננו כל-יכולים, לגלות חמלה.
גל התחלואה המתגבר, חוסר הוודאות, הבידודים והחולי משפיעים על אנשים רבים בימים אלו.
לפעמים, מסיבות שונות, אנחנו לא במיטבנו או בשיאנו.
ההסכמה הרביעית של דון מיגל רואיז בספרו "ארבע ההסכמות" היא "עשה כמיטב יכולתך".
מיטב יכולתנו היום שונה ממיטב יכולתנו אתמול.

דליה רביקוביץ' ויוג'ין ג'נדלין מדגישים את החשיבות שבתנועה רגשית ואנרגטית.
לתת לדברים להתהוות ולזרום, לא לעצור, לחסום ולאטום.
הציטוט של ג'נדלין תמיד מעורר בי ביטחון ואופטימיות.
הרגשה רעה היא הזדמנות להקשבה ולתיקון.
בהקשר דומה המורה שלי לרייקי נהג לומר: "האנרגייה יודעת את הדרך שלה".
חשוב להקשיב לה, לתת לה לזרום ולעשות את העבודה שלה. 

"אני בסדר" של פמה צ'ודרון מעלה חיוך על פני, מוריד אצלי את מפלס הדרמה ומכניס אותי לפרופורציות.
זו לא אמירה ריקה מתוכן או העמדת פנים ילדותית שהכול בסדר.
זו תחושה הנובעת מההכרה שחיינו מלאים עליות וירידות, תקופות מהנות וזמנים מאתגרים, בריאות וחולי.
ושאנחנו בסדר בכל "מזג אויר".

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter