תגית: ציטוט

דמות אויב

"פסיכולוגים שעובדים עם בני הקהילה הטיבטית בגלות הבחינו בחוסן, בעמידות ובתחושות האושר יוצאות הדופן שלהם, למרות שרבים מהם הם ניצולים שחוו אובדן וטראומה.
מפתיעות מכולן היו התייחסויות של נזירים ונזירות שנאסרו ועונו ע"י הסינים.
מחקר שנערך על ידי פסיכולוג איש הארוורד מצא שהאנשים הללו לא מפגינים את תסמיני הטראומה המקובלים, אלא דווקא העמיקה בהם החמלה והערכה מלאת אושר לחיים.
לאור העובדה שרבים מהם תירגלו טוב לב אוהב, חמלה ותבונה, הם מתפללים דווקא לשלום אויביהם.
לאמה זקן אחד סיפר שהדבר היחיד שממנו חשש במשך עשרים שנות מאסר ועינויים היה שתאבד לו החמלה ושליבו ייסגר."

~ מתוך "הלב הנבון" מאת ג'ק קורנפילד

**
"להתפלל דווקא לשלום אויבנו" אינה בחירה טריוויאלית. 
הבחירה והיכולת להתפלל לשלומם של אנשים הפוגעים בנו מצריכה כוונה ומיומנות.

למה שמישהו יעשה זאת…??
למה שמישהו יתפלל לשלומו של אויב הפוגע בו?

מסיבה אחת ויחידה.
כי הוא בוחר .

למה הוא בוחר לעשות זאת?
אולי מפני שהוא מאמין שזו דרך מיטבית לשמור על עצמו.
אולי מפני שהוא מאמין שברמה כלשהי, "האויב שלו" קרוב אליו הרבה יותר מכפי שזה נראה.

**
"הבעיה עם העולם היא שאנחנו משרטטים מעגל משפחה קטן מדי." ~ אמא תרזה

"דמות אויב" הוא מונח מוכר בתקשורת מקרבת.
"דמות אויב" היא מחשבה שאני מאמין בה,
ושלפיה הסבל שאני חווה עכשיו נוצר כתוצאה מדמות או מקבוצה כלשהי, 
ושאותה דמות או קבוצה צריכה להיענש בשל כך.

ישנם כאלו המאמינים שהשופטים, השוטרים או הפוליטיקאים הם האויבים שלהם.
ישנם כאלו המאמינים ש"ימנים" או "שמאלנים" הם האויבים שלהם.
ישנם כאלו המאמינים ש"מתנחלים" או "פלסטינאים" הם האויבים שלהם. 
ישנם כאלו המאמינים ש"חרדים" או "חיילים" הם האויבים שלהם.

**
השבוע צפיתי בסרט "בחסדי שמיים" המתעד את שיתוף הפעולה המופלא, האנושי והמרגש של הצבא ומועצת העיר בני ברק, בהתמודדות עם התפשטות נגיף הקורונה.

מתוך "בחסדי שמיים" התוודעתי לאלוף במיל' רוני נומה (ראש מטה חירום הקורונה בבני ברק),
צפיתי בנאום שלו לצוערי בה"ד 1 ולמדתי ממנו על ענווה, אחריות, מנהיגות, מחוייבות ואומץ לב.

אני יכול לבחור לצפות בתכנים כאלו ואני יכול לבחור "לצרוך" תוכניות, כתבות, פוסטים וטוקבקים המעצימים בתוכי כעס, שנאה, ריחוק, פחד וייאוש.

עם השנים למדתי שאני מושפע מהתכנים המנטליים-רגשיים המקיפים אותי, הרבה יותר ממה שהייתי רוצה להיות מושפע מהם.

הלמידה הזו מחדדת עבורי את האחריות שלי.

יש לי אחריות לבחור במה אני צופה, מה אני קורא ולמה אני מקדיש תשומת לב.

אני יכול לבחור לטפח ריחוק או קרבה.
אני יכול לבחור לטפח פחד או אהבה.
אני יכול לבחור לטפח שנאה או הכרת תודה.
אני יכול לבחור לטפח ייאוש או תקווה.

**
תרגול טוב-לב אוהב:

"הלוואי שאוהב את עצמי כמו שאני.
הלוואי שאחוש שאני ראוי ושחיי טובים.
הלוואי שאבטח בעולם.
הלוואי שאכיל את עצמי בחמלה.
הלוואי שאוכל להתמודד עם סבל ועם בורות של אחרים בחמלה."

~ מתוך הלב הנבון מאת ג'ק קורנפילד

לקיחת אחריות.
מיקוד שליטה פנימי.
שינוי עצמי לפני שינוי אחרים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

לצאת להפסקה / רגעי-יצירה

"קצין צעיר שתמיד היה קצר-רוח ובעל היסטוריה של בעיות בעקבות ביטויי כעס,
נשלח על ידי מפקדו לקורס קשב בן שמונה שבועות, כדי לעזור לו להפחית את רמות הלחץ הנפשי שלו.
יום אחד, אחרי שיעור, הוא נכנס לערוך קניות בסופרמרקט.
החנות היתה עמוסה ותורים ארוכים השתרכו לפני הקופות, ואילו הוא מיהר והיה עצבני כדרכו.
לפניו בתור הוא ראה אישה שנשאה תינוק על זרועה והיה לה רק מוצר אחד,
ולמרות זאת היא סירבה לגשת לקופת האקספרס.
המצב החמיר כאשר הגיעה האישה אל הקופאית והשתיים החלו לקשקש עם התינוק.
האישה אפילו נתנה לקופאית להחזיק את התינוק כמה רגעים, והיא השתעשעה איתו ודיברה אליו בשפת תינוקות.
הקצין התחיל ממש לכעוס, אולם מכיוון שיצא זה עתה משיעור מדיטציה ואימון קשב, 
הוא הבחין במה שקורה לו, בכיווץ ובחום שעלו בגופו.
הוא בחר לנשום נשימות עדינות ולאט-לאט נרגע.
כאשר הגיע לקופאית הוא היה רגוע מספיק כדי לומר לה: "זה היה ילד חמוד."
"באמת? הוא מצא חן בעיניך?" אמרה הקופאית, "זה התינוק שלי.
בעלי היה טייס בחיל האוויר, הוא נהרג בשנה שעברה, אז עכשיו אני חייבת לעבוד במשמרות כפולות
ואמי שומרת לי על הילד ומשתדלת להביא אותו אלי פעם או פעמיים ביום כדי שאוכל לראות אותו קצת."

כשאנו חיים באשליה, אנחנו ממהרים לשפוט אחרים, אנחנו מחמיצים את היופי הפנימי שלהם.
בנוסף לכך, אנחנו עיוורים לכאביהם ולא יכולים להגיב אליהם בחמלה.
בגלל חוסר תשומת לב, אנחנו לא מבחינים באוכל שמוגש לנו, במצעד האנשים ברחוב, 
בנופים המשתנים מולנו כל הזמן, בקשר הפתוח, הלבבי עם כל העולם."

~ מתוך "הלב הנבון" / ג'ק קורנפילד

**
"כשאני חושב משהו רע על השכנים שלי, או על הילדים שלי או על אשתי או על העם שלי, הארץ, ההורים, המשפחה, על החיים, 
כשאני חושב ביקורת, חוסר סבלנות, כשאני חושב רע, אני יודע שאני לא מחובר לאלוהים.
אי אפשר להיות מחובר לאלוהים ולחשוב רע.
על אף אחד.
אני יודע שאני לא מחובר לפנימיות שלי.
לא מחובר לעצמות שלי, לעוצמה שלי, לעצמאות שלי. כשאני אוהב, אני מרגיש את העצמאות שלי.
שנאה זה היפך מעצמאות.
שנאה, ביקורתיות, גזענות, פלגנות, זה ביטויים של פחד, פחד זה כי אני לא מכיר את עצמי, את היופי והכוח שהם אני.
זה כנראה לא סתם שעשו פה אלף בחירות בשנה האחרונה.
אנחנו כבר גדולים מדי בשביל להיות נפרדים ומפולגים זה מזה.
העצמאות שלנו תובעת מאיתנו לאהוב.
הריני מקבל על עצמי לאהוב.
אני מקבל על עצמי שכל פעם שאני אראה רע על משהו אני אדע שאני צריך לצאת להפסקה.
לעשות קפה, לקחת את עצמי לטיול קטן, כי הרע שאני רואה לא קשור לאף אחד חוץ ממני.
ואני לא זוכר עכשיו את העוצמה שלי, את העצמאות שלי. את אלוהים. אותי.
יש סיפור על רב אחד חכם שאמר פעם שכשהוא היה ילד הוא רצה לשנות את העולם.
כשזה לא הצליח לו אז הוא ניסה לשנות את העיר שלו, כשזה לא הצליח הוא ניסה את התלמידים, אחר כך את הילדים שלו, אחר כך את אשתו כמובן, בסוף כשכל זה לא הצליח הוא החליט לנסות להכיר, להאמין, לקבל את עצמו.
כשהוא קצת הצליח אז הוא פתאום ראה שכל העולם שהוא ניסה כל כך לשנות הוא לא פחות ממושלם.
הקורונה הזאת היא ההזדמנות שלנו להתקרב לעצמנו, להכיר.
הזדמנות לענווה, לאהבת חינם.
הזמן שלנו לעצמאות.
אוהב,
אביתר"

~ אביתר בנאי, פוסט בפייסבוק 29/4/20, תודה לליאור ששלח לי את זה השבוע.

**
רגעי – יצירה

השבוע כתבתי לעצמי:

"לפני מספר דקות סיימתי פגישה עם לקוח.
שיחה מחוברת ונטולת דרמה שהצלחנו לפנות לה מקום ולהיות בה, לאחר זמן מה שלא דיברנו.
שיחה שתשפיע על המשך עבודתנו המשותפת, עבודה שאולי תעמיק ותתרחב ואולי תיפסק.
עדיין לא ברור.
שיחה בין שני אנשים בוגרים שאין בה דרמה, האשמות או הצטדקויות, ויש בה בהירות לגבי מה שרוצים ומה שחשוב.

אני שמח על השיחה הזו.
על הכוונון האנרגטי לקראתה (פתיחות ואהבה).
על הדחיפה להתקדמות, לבחירה מודעת, פרואקטיבית ומכוונת.
על המיקוד במה שחשוב ועל שחרור ההיאחזות בתוצאה כזו או אחרת.

השיחה הזו היא רגע-יצירה.

ברגעי-יצירה נוצרות מערכות יחסים.
ברגעי-יצירה נוצרת מציאות עסקית.
ברגעי-יצירה נוצרת מציאות כלכלית.
ברגעי-יצירה נוצרים חיינו."

הרגע שבו אביתר בוחר לצאת להפסקה הוא רגע-יצירה.
הרגע שבו הקצין הכעוס בוחר לנשום ולהירגע לפני שהוא פונה לקופאית הוא רגע-יצירה.

מערכות יחסים, משפחות, עסקים ומדינות מתהווים ברגעי-יצירה.

אנחנו יוצרים בכל רגע ורגע, בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לא.

מה אני יוצר עכשיו?
מה אני רוצה ליצור עכשיו?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שש ההחלטות הכי חשובות שלך (לבני נוער)

שש ההחלטות הכי חשובות שלך (לבני נוער)

מתוך הספר “The 6 Most Important Decisions You'll Ever Make” מאת שון קובי (תרגום חופשי – רוני ויינברגר):

1. בית ספר – מה אתה הולך לעשות בנוגע להשכלה שלך?
2. חברים – איזה סוג חברים תבחר ואיזה סוג של חבר תהיה?
3. הורים – האם אתה הולך להסתדר עם הוריך?
4. היכרויות וסקס – עם מי תצא ומה תעשה בהקשר של סקס?
5. התמכרויות – מה תעשה בנוגע לעישון, שתייה, סמים וחומרים ממכרים אחרים?
6. הערכה עצמית – האם תבחר לאהוב את עצמך?

* שון קובי הוא בנו של סטיבן קובי, מחבר "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד".

**
יכול להיות שפתחתם את הפוסט הזה כיון שהכותרת משכה אתכם.
ייתכן שאתם קוראים את הפוסט מתוך סקרנות, כאב שהייתם רוצים לרפא, או צורך אחר כלשהו.
אם לא פתחתם את הפוסט (ואתם לא קוראים את המילים הללו עכשיו), יכול להיות שזה בגלל שהכותרת עצבנה או לא עניינה אתכם.

העניין הוא פחות מה מישהו כותב, אומר או עושה ויותר איך זה גורם לנו להרגיש ומה זה מעורר בנו. 
התגובה שלנו ל"זה" (מה שזה לא יהיה) מלמדת הרבה יותר עלינו ועל מה שחשוב לנו מאשר על "זה" או על מי שכתב אותו.

**
את הספר שמתוכו שלפתי את הציטוט פגשתי הבוקר בחנות "סיפור חוזר" בכפר סבא.

באופו אישי אני פחות מאמין ב-"6 ה-שאלות" או ב-"3 ה-סודות" ולא היתה לי ציפייה שמישהו יראה לי את האור.

בחרתי לדפדף בספר מתוך סקרנות ומתוך הערכה לספרים אחרים של סטיבן קובי ובניו.

העניין הוא פחות מה מישהו כותב, אומר או עושה ויותר איך זה גורם לנו להרגיש ומה זה מעורר בנו. 
לשמחתי, הספר עורר בי כמה תנועות מחשבתיות המקבלות ביטוי מסוים גם כאן.

**
בשנים האחרונות יוצא לי ללוות אנשים שונים במסעות החיים שלהם.

חלקם יוצרים איתי קשר בצמתי חיים או קריירה, כשהם ניצבים בפני החלטה חשובה שיכולה להשפיע על חייהם. 
הדרך שבה אני מתייחס ל-"החלטות חיים קריטיות" היום (בריאות, זוגיות, קריירה וכו') שונה מהדרך שנהגתי להתייחס אליהן בעבר. 
היום אני מאמין שהחלטות קריטיות ומשנות חיים הן החלטות שאנו לוקחים בכל רגע ורגע בשגרה ו"בימים רגילים",
ולאו דווקא ההחלטות שאנחנו לוקחים אחת לכמה שנים במה שנדמה או מרגיש לנו כצמתים חשובים בחיינו.
כלומר, השפעתן המצטברת של ההחלטות והבחירות היומיומיות שלנו גדולה משמעותית בעיניי ממספר החלטות ובחירות בודדות הנלקחות באותם צמתים.

**
זכור לי ראיון עם פיני גרשון (בתקופה שזכה עם מכבי ת"א באליפות אירופה בכדורסל), 
שבו הוא מסביר כי במהלך משחק כדורסל "רגיל" הוא מקבל מאות החלטות.

גם אנחנו מקבלים מאות החלטות ביום נתון: 
מה לחשוב, איך לפרש, איך להרגיש, במה להתמקד, מה לעשות.

בין אם אנו מודעים לכך ומאמינים בכך ובין אם לא, יש לנו את החופש והאפשרות לבחור.
ועם החופש מגיעה גם האחריות.

**
בפוסטים קודמים התייחסתי לכך ש"אין מפגשים נייטרליים".
בכל רגע נתון, בכל מפגש עם מישהו, אנחנו משפיעים ומושפעים. 
ההשפעות יכולות זניחות או עצומות, אך הן תמיד שם.

דרך נוספת להתייחס לכך היא שבכל רגע נתון אנו יוצרים משהו.
(ע.ע. מושג הקארמה שהופיע בפוסט הקודם).
היצירה שלנו נובעת מאותן בחירות יומיומיות שאנו עושים בכל רגע נתון.

שאלה חשובה שמגבירה מודעות ושאני משחק איתה לאחרונה: "מה אני יוצר כרגע?"

ממש בשניה הזו, כשאני שם לב שאלו המחשבות, הרגשות, המילים והפעולות שלי – מה אני יוצר?

**
השבוע התכתבתי עם א.
עבדנו ביחד לפני כעשור וחצי ומאז לא נפגשנו.
הקשר התחדש בעקבות הפוסט האחרון שכתבתי.

לאחר כמה תכתובות בינינו, שאלתי אותו אם הוא שמח.
א. אמר מה שאמר ואז שאל אותי: 
"ומה אתך – אתה שמח?"
"ברגע זה כן", השבתי, "מאוד !"
"אני לא בטוח איך ארגיש בעוד רגע או מחר. אבל עכשיו כן."

שאלת השמחה מעסיקה אותי לאחרונה הרבה יותר משהעסיקה אותי בעבר.
היא אחד מששת הערכים המובילים בחיי.

הרבה מהדברים שאנו עושים ומההחלטות שאנו מקבלים נובעים מהרצון להרגיש טוב.
שמחה היא מרכיב מרכזי ב-"להרגיש טוב."

"האם אני שמח" זו שאלה שמזמינה תשומת לב לכאן ועכשיו. 
וכל תשובה היא טובה ולגיטימית.

**
מתי מגיעים ?

תיאור של קריקטורה מתוך "הלב הנבון" מאת ג'ק קורנפילד:

משפחה בדואית הרכובה על גמלים חוצה מדבר צחיח.
האב רוכב בחזית על הגמל הגדול ביותר,
ובהמשך רוכבים האם ושלושת הילדים,
כל אחד על גמל קטן יותר.
האב מפנה את ראשו ואומר לילד הקטן ביותר:
"תפסיק לשאול אותי מתי מגיעים !
אנחנו נוודים, למען השם !"

**
חדשות טובות:

לעולם לא נגיע.
אין לאן להגיע.
אנחנו בדרך.
תמיד בדרך.
גם היום.
גם עכשיו.

בדיקת דרך:
איך אני עכשיו?
מה אני יוצר עכשיו?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

הדמות הראשית בחיי

בסרט של חיי אני מגלם את הדמות הראשית.

לצידי ישנן דמויות משנה רבות.
לחלקן תפקידים יותר משמעותיים, ולחלקן פחות.

כל אחת מדמויות המשנה בסרט של חיי,
היא הדמות הראשית בסרט של חייה,
סרט שבו אני מגלם דמות משנה, משמעותית יותר או פחות עבורה.

*****
מספר ציטוטים בנושא של דון מיגל רואיז (מחבר "ארבע ההסכמות") מתוך ספרו "קול הידיעה":

"המשכתי לחקור את סיפור חיי, וגיליתי, שכל פרטי הסיפור שלי סובבים סביבי.
כמובן, כך צריך להיות, משום שאני מהווה את מרכז התפיסה של עצמי, והסיפור מסופר מהזווית שלי.
הדמות הראשית שחיה בסיפור שלי מבוססת על אדם שאכן קיים – זו האמת.
אני יוצר את הדמות של "מיגל", והיא רק תמונה המבוססת על הדברים שאני מסכים להאמין בהם לגבי עצמי.
אני משליך את הדימוי שלי על אנשים אחרים בחברה, והם קולטים את ההשלכה הזו, משנים אותה, ומגיבים אליה בהתאם לסיפורים שלהם.

לאחר מכן גיליתי, שבגלל שזה הסיפור שלי, אני יוצר דימוי גם לכל אחת מדמויות המשנה המככבות בסיפורי.
דמויות המשנה מבוססות על אנשים שקיימים באמת, אך כל דבר שאני מאמין בו ביחס אליהן, הוא סיפור שיצרתי בעצמי.
אני יוצר את הדמות של אמי, את זו של אבי, את הדמות של כל אחד מאחי ואחיותי, חברי, אהובי, ואפילו את הדמויות של הכלב והחתול שלי.
אני פוגש אדם, ואני מסווג אותו, אני שופט אותו על סמך כל הידע שבתודעתי.
באופן זה אני מאחסן את הדימוי שלו בזיכרוני.

בסיפור שלי כל אחד מכם הוא דמות משנה פרי יצירתי, ואני ואתם מגיבים אחד אל השני.
אתם משליכים את הדברים שאתם רוצים שאאמין בהם ביחס אליכם, ואני משנה אותם, בהתאם לאמונותי.
כעת אני בטוח שאתם מה שאני מאמין שאתם.
אני עשוי אפילו לומר למישהו, "אני מכיר אותך", כשלמעשה, אינני מכיר אותו כלל.
אני מכיר רק את הסיפור שיצרתי ביחס אליו.
לקח לי זמן מה להבין, שהסיפור היחיד שאני מכיר, הוא הסיפור שאני יוצר ביחס לעצמי."

**
"האמת היא, שאנחנו יודעים רק את מה שאנחנו יודעים, 
והדבר היחיד שאותו אנו יודעים באמת, הוא הסיפור שלנו."

**
"משעה שגיליתי שאנשים יוצרים את סיפוריהם וחיים בתוכם, לא יכולתי עוד להמשיך לשפוט אותם.
איך יכולתי להתיחס לדבריהם באופן אישי, כאשר אני יודע שאני אך ורק דמות משנה בסיפורים שלהם?
ברור לי, שבזמן שהם מדברים אלי, הם בעצם מדברים אל דמות המשנה בסיפורם.
כל מה שאנשים אומרים עלי, הוא אך השלכתו של הדימוי שקיים אצלם.
אין לזה שום קשר ממשי אלי.
אינני מתייחס לשום דבר באופן אישי, בעיני, זהו בזבוז זמן.
תשומת ליבי ממוקדת ביצירת הסיפור שלי."

**
"הבעיה אינה נעוצה בדמויות המשנה בסיפורנו.
הדברים שמשתקפים אלינו מהן, הם אך ורק השלכה של האמונות שלנו וזו בעיה משנית.
הבעיה העיקרית קשורה לדמות הראשית בסיפור.
אם איננו אוהבים את הסיפור שלנו, זה משום שאיננו אוהבים את אמונותינו ביחס לדמות הראשית.
יש רק דרך אחת לשנות את הסיפור שלנו, והיא שינוי האמונות שלנו ביחס לעצמנו.

זהו צעד גדול ומשמעותי במסע המודעות.
אם ננקה את השקרים שאנו מאמינים בהם לגבי עצמנו, 
כמעט כבמטה קסם נתנקה גם מכל השקרים שאנו מאמינים בהם לגבי זולתנו.
או אז, ישתנו גם דמויות המשנה בסיפורנו.
אין זה אומר שנחליף אדם אחד באחר – דמויות המשנה יישארו אותן דמויות, רק האמונות שלנו ביחס אליהן ישתנו.
בעקבות שינוי האמונות ישתנו ההשלכות שלנו על הזולת, ועם השינוי הזה, ישתנו יחסי הגומלין בינינו.
האופן שבו אחרים תופסים אותנו, ישתנה, ועם השינוי הזה, דמות המשנה שאנו מגלמים בסיפור שלהם, תשתנה אף היא.
בדיוק כמו גל שמפזר אדוות על פני המים, אנו משנים את עצמנו, והכול סביבנו משתנה."

**
"כאשר אנו מגיעים לרמת המודעות הזאת, 
קל יותר להתייחס באופן לא אישי אל דבריהם של אנשים אחרים.
ידוע לנו שכל אדם סביבנו הוא מספר סיפורים, ושכל אחד מעוות את האמת.
הדבר שאנו חולקים איש עם רעהו הוא תפיסתנו בלבד, זוהי רק נקודת המבט שלנו.
זה טבעי לגמרי, מכיוון שהדבר היחיד שיש לנו הוא נקודת המבט שלנו.
באמצעות נקודת המבט אנחנו מתארים את כל הדברים שאנו עדים להם."

*****

לדמות הראשית שגילמה אותי השבוע בסרט של חיי היתה אינטראקציה עם מספר דמויות משנה:

א. עם אחת מדמויות המשנה, התפתח קונפליקט הדדי, 
שבו כל אחת מאיתנו האמינה שהדמות האחרת פגעה בה ועשתה לה עוול.
האפיזודה הזו "התבשלה" בינינו במשך מספר שבועות.
הדמות הראשית בסרט שלי, החליטה לסיים את הפרק המשותף הנוכחי ולהמשיך הלאה.

א.1. כשהדמות הראשית בסרט שלי הבינה שהיא רק דמות משנית בסרט של דמות ראשית אחרת,
זה עזר לה לקחת את מה שקורה באופן פחות אישי ולשחרר.
היא הרגישה פחות צורך להוכיח, לשכנע, להצדיק, להילחם, או לנצח, 
וגם פחות צורך להתקרב, להשלים או לפתור בהרמוניה.

ב. עם דמות משנה נוספת (המגלמת חברה שאני מעריך ואוהב),
שוחחתי מספר פעמים השבוע וניסיתי לסייע לה במשהו.
האינטראקציה היתה נעימה. 
הדמות הראשית מקווה שדמות המשנה הזו תמשיך להופיע בסרט שלי.

ג. עם דמות משנה שלישית, הייתי בקשר חברי קרוב בעבר.
בשנים האחרונות התרחקנו והקשר בינינו ניתק.
בסיפור של הדמות הראשית, ייתכן היה שם איזשהו "עניין".
השבוע, לשמחת הדמות הראשית בסרט שלי, התחדש הקשר, בתחושת הקלה נעימה.

ד. משהו באינטראקציה שלי עם דמות משנה רביעית משתנה בימים אלו.
בשבוע שעבר זה עורר בדמות הראשית המגלמת אותי כעס, תסכול, חוסר סבלנות, וגם עצב.
השבוע, לאחר שיחה ומספר אינטראקציות נוספות עם אותה דמות משנה, 
הדמות הראשית המגלמת אותי חשה הרבה יותר קירבה, רוגע, הכרת תודה ואיזון.

ה. פגישה שהיתה מתוכננת להתקיים עם דמות משנה חמישית בוטלה פעמיים בהתראה קצרה השבוע.
בעבר, הדמות הראשית בסרט שלי, היתה כועסת, שופטת, נפגעת ומנתקת מגע במצב כזה.
השבוע, לצד כעס ותסכול, עלתה יותר סקרנות, שמחה ואפילו התרגשות.
הדמות הראשית ודמות המשנה בסרט שלי מתכננות להיפגש בשבוע הבא. מעניין איך זה יתפתח…

**
למילים יש כוח.
תפיסה מייצרת מציאות.
להחלפת הביטוי "אני" בביטוי "הדמות הראשית בסרט שלי" יש השפעה עצומה.
לפחות על הדמות הראשית בסרט שלי …

תודה על הקריאה ועל הנוכחות שלכם בסרט חיי.
אני שמח להיות דמות משנית בסרט חייכם.

אם בא לכם לכתוב לי כמה מילים, אשמח מאוד לקרוא. ולהגיב או לא…

שבת של שלום
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. אני שוקל לפתוח בקרוב קבוצת למידה ותרגול ברוח "ארבע ההסכמות" של דון מיגל רואיז6 מפגשים וירטואליים. עדכנו אם זה מעניין אתכם ואשלח לכם פרטים נוספים כשיהיו…

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

פיתוח מומחיות

"כשאנחנו ילדים, ויש לנו בעיה עם מישהו, אנחנו מתרגזים.
מאיזושהי סיבה, הכעס מסלק את הבעיה;
אנחנו מקבלים את התוצאה הרצויה לנו.
זה קורה שוב – אנחנו מגיבים בכעס – וכעת אנחנו יודעים שאם נתרגז נסלק את הבעיה.
ואז אנחנו מתאמנים ומתאמנים, ונעשים מומחים לכעס.

באותו אופן, אנחנו נעשים מומחים בקנאה, מומחים לעצבות, מומחים בדחייה-עצמית.
כל הדרמה והסבל שלנו הם תוצרים של אימון. 
אנחנו מגיעים להסכם עם עצמנו, ואנחנו מתאמנים בהסכם הזה, עד שהוא נעשה למומחיות שלמה.
האופן שבו אנו חושבים, האופן שבו אנו מרגישים, והאופן שבו אנו פועלים,
נעשים כה שגורים שאיננו צריכים עוד להקדיש תשומת לב למה שאנחנו עושים.
באמצעות פעולה-תגובה אנחנו מתנהגים בצורה מסוימת.

כדי להיעשות למומחים לאהבה, אנחנו צריכים להתאמן באהבה.
אומנות הקשר האישי היא גם מומחיות בפני עצמה, והדרך היחידה להגיע למומחיות היא בעזרת אימון.
לפיכך, יש לפעול כדי להגיע למיומנות בקשר אישי.
לא מדובר במושגים מופשטים או ברכישת ידע.
מדובר בפעולה.
כמובן, כדי לפעול, אנחנו זקוקים לידע מסוים, או לכל הפחות למודעות קצת יותר גדולה לאופן שבו בני אדם פועלים."

~ מתוך "דרך האהבה" / דון מיגל רואיז

**
אנחנו מומחים בדבר שבו אנו מתאמנים שוב ושוב ושוב.

השבוע נזכרתי באירוע משפחתי יוצא דופן שהתרחש בדיוק לפני 12 שנים.
הוא התחיל כאירוע מאתגר במיוחד והתפתח בצורה מופלאה.
המחשבה על הדרך שעברנו מאז אותו אירוע, ועל המקום שאנו נמצאים בו היום עוררה בי הכרת תודה עמוקה.

הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה להיות מומחה בהם.
הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה לתרגל שוב ושוב ושוב.
הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה להרגיש יותר בחיי.

ויש על מה.

לצד המחשבה ותחושת הכרת התודה שהתעוררו כשנזכרתי באירוע, עלתה גם שאלה:
"איך זה שאני לא מרגיש הרבה יותר הכרת תודה?"

שהרי יש על מה…

נכון – לא חסרים קשיים ובעיות,
והחיים מלאים גם בדברים לא נעימים, מאתגרים ומכאיבים,
אבל מה שיש הוא עצום לאין שיעור ואינו מובן מאליו,
אז איך זה שאני לא חווה יותר הכרת תודה בחלקים יותר גדולים של הזמן?

הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה להיות מומחה בהם.
הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה לתרגל שוב ושוב ושוב.
הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה להרגיש יותר בחיי.

**
"איזהו עשיר? השמח בחלקו"יכולה להיות אחת הגירסאות של "מה שיוצא אני מרוצה" או של "תגיד תודה ותשתוק".

הכרת תודה על מה שיש, יכולה בקלות לגלוש להסתפקות במועט,
שיכולה לייצג חוסר לגיטימיות לרצון שדברים יהיו אחרת ממה שהם.

המלצה לקבלה של אנשים ושל מצבים עלולה לגלוש "להקטנת רצון".

אם הכול "כבר בסדר" ויש כל-כך הרבה על מה להכיר תודה וממה לשמוח,
האם זה לגיטימי לרצות שיהיה לי יותר ממשהו או לרצות שדברים יהיו אחרת מכפי שהם?
האם זו לא אנוכיות, חזירות, התקטננות או חוסר-רוחניות?

**
המתח שבין הכרת תודה וקבלה לבין רצון לשינוי מבוסס על חשיבת "או-או".

הוא מבוסס על תפיסה תודעתית שלפיה הכרת תודה וקבלה מנוגדים לרצון לשינוי.

קבלה והכרת תודה נמצאים בקצהו אחד של ציר דימיוני, 
רצון לשינוי נמצא בקצהו האחר של אותו ציר,
ואנחנו איפשהו על הציר. 
בין לבין או צמוד לאחד הקצוות.

על פי תפיסה זו – כל התקרבות לאחד הקצוות היא גם התרחקות מהקצה האחר.

**
הכרת תודה וקבלה אינם מנוגדים לרצון לשינוי.

אפשר להכיר תודה על מה שיש, לקבל אנשים ומצבים כפי שהם כרגע,
וגם לרצות שדברים יהיו אחרת ולפעול לשינויים.

באופן אישי, נראה לי שבמשך שנים, החזקתי (כנראה בצורה לא-מודעת), בתפיסת האו-או.
נתתי עדיפות לפיתוח הכרת תודה וקבלה על חשבון פיתוח רצון.
התאמנתי שוב ושוב בתרגול הכרת תודה וקבלה, והתאמנתי פחות בפיתוח רצון.
אולי אפילו התאמנתי בהנמכת או בהקטנת רצון.

כשמשחררים את תפיסת "או-או" ומחליפים אותה בתפיסת "גם-וגם",
אפשר לפתח יותר הכרת תודה וקבלה וגם לפתח יותר רצון ופעולה לשינוי.

**
תרגול הכרת תודה, קבלה ושמחה מוכרים לי.
אני מתרגל אותם שנים ורוצה להמשיך לעשות זאת, להעמיק את התרגול ואת הנוכחות שלהם בחיי.

תרגול רצון לשינוי מוכר לי קצת פחות. 
במיוחד באזורים מסוימים בחיי. 
כרגע, התרגול המסוים הזה יותר מאתגר עבורי:

מה בא לי עכשיו? מה מתחשק לי? מה אני רוצה? 
מה לא מתחשק לי? מה אני לא רוצה?
האם זה לגיטימי? האם זה לא אנוכי? 
האם אנשים לא ייפגעו כשאומר זאת? 
האם אני לא אפגע כשאבטא או אבקש את זה?

בחודשים הקרובים אני רוצה לתרגל גם וגם:
גם הכרת תודה, קבלה ושמחה על מה שיש, וגם לתת יותר מקום וקשב לרצון שלי לשינוי.

אם הפוסט הזה נוגע בכם בצורה כלשהי ומתחשק לכם להגיב או לכתוב לי כמה מילים אתם מוזמנים.
יכול להיות שאחזיר לכם תשובה ויכול להיות שלא…
אנא אל תקחו את זה אישית, זה יהיה חלק מהתרגול שלי… : – )

שבת של שלום
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

מחשבה אחת לשבת

"הנחת היסוד העוצמתית ביותר שאנו רוצים להפעיל בתוככם,
שאנו מבטיחים לכם כי היא תשרת אתכם במשך כל ימי חייכם, היא:
'אמונה היא רק מחשבה שאני ממשיכה לחשוב.
אמונה היא רק מחשבה שאני ממשיכה לחשוב.
אמונה היא רק הרגל החשיבה שלי.
זו רק המחשבה שאני מתרגלת שוב ושוב.
אמונה היא רק מחשבה שאני חושבת הרבה.'

אז אם אמונה היא רק מחשבה שאני ממשיכה לחשוב,
מה לגבי האפשרות לחשוב מחשבה שאני לא מאמינה בה, מספיק זמן עד שאאמין בה?
אם אמונה היא רק מחשבה שאני ממשיכה לחשוב, מדוע לא לחשוב מחשבה מלאת תקווה?"

~ הציטוט הינו מתוך הספר The Vortex מאת אסתר וג'רי היקס (תרגום חופשי שלי מאנגלית)

**
אמונה היא רק מחשבה שחשבנו שוב ושוב ושוב.
אמונה היא בסה"כ מחשבה שאנו חושבים שוב ושוב ושוב.
מחשבה הנחשבת שוב ושוב ושוב הופכת לאמונה.
אמונת יסוד היא אמונה המשפיעה על חלק גדול מהמחשבות שלנו.
אמונת יסוד המשפיעה על חלק גדול מהמחשבות שלנו מעצבת את חיינו ואת מערכות יחסינו.
חיינו ומערכות היחסים שלנו הם שיקוף של מחשבות שאנו חושבים שוב ושוב ושוב.
המחשבות שאנו חושבים שוב ושוב ושוב נובעות מאמונות היסוד שלנו.
אמונת יסוד שלנו היא לא יותר ממחשבה שאנו חושבים שוב ושוב ושוב.

**
מספר אמונות יסוד מגבילות נפוצות:

– אני לא מספיק/ה ____ (השלם את החסר)
– אני לא שייך/ת
– אני לא ראוי/ה לאהבה
– אני לבד
– העולם מקום מסוכן
– מגיע לי לסבול 
– לא מגיע לי ל ____

**
אם רוצים לשנות אמונת יסוד, חשוב להבין את זה.
אם רוצים לשנות אמונת יסוד, לא מספיק להבין את זה.
חשוב לחשוב ולתרגל את זה שוב ושוב ושוב…

"הנחת היסוד העוצמתית ביותר שאנו רוצים להפעיל בתוככם,
שאנו מבטיחים לכם כי היא תשרת אתכם במשך כל ימי חייכם, היא:
'אמונה היא רק מחשבה שאני ממשיכה לחשוב.
אמונה היא רק מחשבה שאני ממשיכה לחשוב.
אמונה היא רק הרגל החשיבה שלי.
זו רק המחשבה שאני מתרגלת שוב ושוב.
אמונה היא רק מחשבה שאני חושבת הרבה.'

אז אם אמונה היא רק מחשבה שאני ממשיכה לחשוב,
מה לגבי האפשרות לחשוב מחשבה שאני לא מאמינה בה, מספיק זמן עד שאאמין בה?
אם אמונה היא רק מחשבה שאני ממשיכה לחשוב, מדוע לא לחשוב מחשבה מלאת תקווה?"

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

המרחק הנכון מבעיותיך

יש תחושה שהרבה קורה עכשיו…
משהו מרגיש מאוד דינמי בימים הללו. 
אני שם לב לתחושה משולבת של תנועה פנימית בתוכי לצד תנועה חיצונית במסגרות ובמערכות השונות שאני חלק מהן.
הרבה חלקים זזים במקביל בימים הללו.
נראה שמשהו מתהווה, משתנה, מתארגן מחדש.
עוד לא ברור לאן זה הולך, מתי ואיך זה יתייצב.

הדחף במצבים הללו הוא לנסות להבין.
לעשות סדר. 
לייצר ודאות.
ליצור בהירות. 
לא בטוח שאפשר.
אולי "זה" צריך עוד קצת זמן…

יכול להיות שחלק מהעניין עכשיו, הוא להסכים לשהות קצת עם חוסר הוודאות והעמימות,
להקשיב פנימה, להתבונן החוצה, להסתקרן לגבי מה שעולה, לתת לדברים להבשיל…

היום יש לי פחות מילים משלי ויותר ציטוטים של אחרים.

אני מקווה שתאהבו ושהם יהיו משמעותיים עבורכם, כפי שהם משמעותיים עבורי.
כל הציטוטים לקוחים מעולם ה-"התמקדות", גישה אשר פותחה ע"י ד"ר יוג'ין ג'נדלין.

"גופך נוטה תמיד לכיוון של הרגשה טובה יותר. 
הוא מערכת מורכבת החפצה חיים. 
תכופות אנו מרגישים שהכל כה לקוי, עד שאנו מקבלים את הרגשות הרעים הללו כמצב בסיסי נתון. ולא היא. 
ההרגשה הרעה היא ידיעת הגוף הדוחף לעבר הטוב. 
כל הרגשה רעה היא אנרגיה פוטנציאלית לקראת דרך קיום נכונה יותר, 
אם מעניקים לה את המרחב הדרוש לה כדי לנוע לקראת תיקונה."

**
"הגוף הוא מערכת מופלאה בטבע וביקום.
תחושתו ההוליסטית לגבי מה שהינו 'בעד החיים', ומה שאינו כזה, 
מקיפה הרבה יותר ממה שמחשבה או רגש יכולים להכיל."

**
מציאת המרחק הנכון מבעיותיך

"אינך רוצה ליפול אל תוך בעיותיך, לשקוע בהן, להפוך להיות הן.
מצד שני, אינך רוצה לברוח מהן, להתעלם מהן, להדחיק אותן.
הגישות הללו, בדרך כלל אינן מניבות תוצאות חיוביות.

קיימת דרך שלישית, מועילה בהרבה.
זוהי הפעולה הפנימית של יצירת מרחק בינך לבין מה שמטריד אותך,
תוך כדי שאתה עדיין מותיר אותה לפניך.
אינך נכנס אל הבעיות.
אתה עומד במרחק קצר מהן – 
רחוק דיו כדי להפסיק את התחושה שהן מוחצות אותך, אך קרוב דיו כדי שתוכל להרגיש אותן. "

~ מתוך "התמקדות" מאת יוג'ין ג'נדלין

**
"מה שאנו מבטלים ואיננו מרגישים נשאר אותו הדבר.
כאשר אנו מרגישים, הוא משתנה.
מרבית האנשים אינם יודעים זאת.
הם חושבים שעל ידי כך שלא ירשו לתחושות שליליות לעלות בהם הם יהיו אנשים טובים יותר.
היפוכו של דבר, זה גורם לכך שאותם רגשות יישארו במצב סטטי, שנה אחר שנה.
כמה דקות של תחושת הדברים בגופכם מאפשרת להם להשתנות.
אם יש בכם משהו רע או חולה או לא יציב, הניחו לו להיות כזה בתוככם ונישמו.
זוהי הדרך היחידה שבה הוא יוכל להתפתח ולהשתנות על-פי צרכיו."

**
יצירת מערכת יחסים עם רגשותינו

"ההתמקדות מלמדת אותנו שהשינוי בא בקלות רבה יותר כשאנו יוצרים מערכת יחסים עם רגשותינו.
ואי-אפשר לקיים מערכת יחסים עם משהו כשאתם שקועים בו עד צווארכם !

חישבו על הרגשות שלכם כעל אגם גדול.
הבחירה בידיכם: אתם יכולים לקפוץ אל תוך האגם ואתם יכולים לשבת על הגדה ולצפות בו.
ההתמקדות עובדת בצורה הטובה ביותר כשאתם "יושבים ליד" מה שאתם מרגישים במקום לקפוץ לתוכו.

כשאתם יוצרים קשר עם מה שנמצא שם, אתם יכולים להקשיב לו טוב יותר.
הוא יכול לספר לכם את הסיפור שלו.
אם אתם בתוכו, אין מי שישמע את הסיפור.
מערכת יחסים פנימית זו היא הדרך להעניק לעצמכם את הנוכחות המרפאת שהנה רבת עוצמה ויעילה כל-כך.

אם אתם מוצאים את עצמכם אומרים 'אני עצוב', נסו לשנות זאת ולומר 'יש בי חלק שעצוב' או 'יש לי תחושה של עצב' או 'אני מודע למשהו שמרגיש עצוב'.
וכך תחושת העצב הופכת למשהו שאתם יכולים להיות איתו במקום למשהו שמשתלט עליכם מכיון שזה רק חלק מכם, לא כולכם."

~ מתוך "כוחה של התמקדות" מאת אן וייזר קורנל

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

הבנאליות של הרוע

הבנאליות של הרוע

"בספרה 'אייכמן בירושלים: דין וחשבון על הבנאליות של הרוע', המתעד את משפט פשעי המלחמה של הקצין הנאצי אדולף אייכמן,
מצטטת חנה ארנדט את אייכמן, שסיפר כי לו ולעמיתיו הקצינים היה כינוי משלהם לשפה המכחישה אחריות, שבה השתמשו.
הם קראו לה 'אמטשפראכה' (Amtssprache), ובתרגום חופשי לעברית – 'שפת משרד' או 'בירוקרטית'.
לדוגמה, כשנשאלו מדוע פעלו בדרך מסוימת, התשובה היתה משהו כמו 'הייתי חייב'.
אם נשאלו מדוע 'היו חייבים', באה התשובה, 'פקודות הממונים', 'מדיניות החברה', 'זה החוק'. "

~ הציטוט מתוך "תקשורת מקרבת שפה לחיים" מאת מרשל רוזנברג.

**
כשאנחנו מספרים לעצמנו שאנו עושים משהו מכיון שאנחנו צריכים, חייבים או מוכרחים,
מכיון שאלו הנהלים, החוקים, שכך עושים כולם,
מכיון שאלו הנחיות ההנהלה, או המדינה, או מכיון שאין לנו ברירה,
אנו מסירים מעצמנו את האחריות להחלטות, לבחירות ולמעשים שלנו.

**
"באיזו קלות אנחנו אומרים, זה כתוב בחוק, מותר לנו.
באיזו קלות אנחנו אומרים, אם נציית אנחנו טובים. אם אנחנו טובים כך נתקדם.
ככה מתהווה הבנאליות של הרוע."

~ חנה ארנדט

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

פשר החיים

פשר החיים

"ספק הוא בליבי, אם יוכל רופא להשיב על שאלה זו באופן כללי.
לפי שפשר החיים שונה בכל אדם ואדם, בכל יום ויום, בכל שעה ושעה.
לכן העיקר אינו בפשר החיים באופן כללי אלא בפשר הייחודי של חיי אדם ברגע נתון.
המציג שאלה זו באופן כללי משול למי ששואל אלוף שחמט: 'אמור נא לי, מה הוא הטוב במסעים?'
פשוט, אין לך דבר כמו המסע הטוב ביותר או אפילו רק מסע טוב,
אלא בהקשר למצב מסוים במשחק ולאישיותו המיוחדת של היריב.

הוא הדבר לעניין קיומו של האדם.
אל נחפש אחר פשר-חיים מופשט.
כל אדם ואדם יש לו תפקידו או ייעודו הייחודי בחיים.
כל אדם ואדם חייב לקיים משימה מוחשית התובעת מילוי.
מבחינה זו אין לו תמורה, אף אין חייו יכולים להישנות.
מכאן שתפקידו של כל אדם ואדם הוא אחד ויחיד, והוא הדין לשעת הכושר המסוימת לקיימו.

הואיל וכל מצב בחיים הוא בבחינת אתגר לאדם ובעיה שעליו לפתרה,
אפשר גם להפוך את סדר השאלה בדבר פשר החיים.
בסופו של דבר, אל ישאל אדם מה פשר חייו, אלא יכיר בכך שהוא-הוא הנשאל.
הווה אומר: החיים הם השואלים כל אדם ואדם.
ואין הוא יכול לתת תשובה לחיים אלא על-ידי מתן דין וחשבון על חייו.
אין תשובה לחיים אלא בקבלת עול אחריות."

~ ויקטור פראנקל, מתוך "האדם מחפש משמעות"

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

אנו אוהבים אותך ותומכים בך במסעך

"במשך מאות שנים נהגו האנשים האמיתיים לומר את אותו משפט ראשון לילד שזה עתה נולד.

כל אדם שומע בדיוק אותן מילים אנושיות: 
'אנו אוהבים אותך ותומכים בך במסעך'.

בחגיגת סיום החיים מחבקים כולם את האדם וחוזרים שוב על משפט זה:
'אנו אוהבים אותך ותומכים בך במסעך'.

מה ששמעת כשהגעת הוא מה שאתה שומע כאשר אתה עוזב…"

(מתוך "מסר האנשים האמיתיים" / מרלו מורגאן)

**
מתישהו התחלנו את המסע שלנו כאן.
מתישהו נסיים אותו.
ככה זה.

עכשיו חיים.

אולי אפשר להרחיב את מסר "האנשים האמיתיים" לילד שנולד,
ולעשות בו שימוש גם מעבר ליום הלידה או הפטירה.
לומר בקול רם או לשדר מהלב, עם או בלי חיבוק, עם או בלי ביקור:
"אנו אוהבים אותך ותומכים בך במסעך."

אולי אפשר להיזכר בכך שאיננו לבד ולהוקיר את האנשים המלווים אותנו במסענו,
בקול רם, או בהכרת תודה שקטה:
"תודה על שאתם אוהבים אותי ותומכים בי במסעי".

**
ידי אנשים אחרים

“כל אחד מאתנו חי בתוך ודרך תנועה עצומה של ידי אנשים אחרים.
ידיהם של אנשים אחרים מניפות אותנו מן הרחם.
ידי אנשים אחרים מגדלות את המזון שאנו אוכלים,
אורגות את הבגדים שאנו לובשים,
בונות את קורת הגג שתחתיה אנו חיים.
ידיהם של אנשים אחרים מענגות את גופנו ברגעים של תשוקה,
מעניקות לנו עזרה ונחמה ברגעים של מכאוב ומצוקה.
עושרו המשותף של הטבע מוקצה ומחולק דרך ובאמצעות ידיהם של אנשים אחרים לצרכים ולהנאות של חיינו הנפרדים, האישיים.

ולבסוף, ידי אנשים אחרים מורידות אותנו לתוך האדמה.”

~ ג'יימס סטוקינגר (תרגום חופשי – רוני ויינברגר, הטקסט המקורי כאן)

**
מתישהו התחלנו את המסע שלנו כאן.
מתישהו נסיים אותו.

עם, לצד ובעזרת אנשים אחרים.

אנחנו לא לבד.
אנחנו כאן לזמן מוגבל, אורחים על הכדור הזה.
חלק מהרשת האנושית, תומכים ונתמכים, אוהבים ונאהבים, משפיעים ומושפעים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter