תגית: ציטוט

סיפור אגדה וחוק טבע

"צ'יף רומן-נוז משבט השאיין וכל אנשיו האמינו שהוא בן אלמוות. הוא והם צדקו בכל יום מימי חייו, פרט לאחד."
~ הסופר ריצ'ארד האייט (ציטוט מתוך "הלב הנבון" מאת ג'ק קורנפילד)
 
**
"כדורגל הוא משחק פשוט: 22 גברים רודפים אחרי כדור במשך 90 דקות, ובסוף הגרמנים מנצחים."
~ גארי ליניקר, חלוץ נבחרת אנגליה, לאחר ההפסד למערב גרמניה במונדיאל 1990
 
**
אנחנו נמשכים לסיפורים על גיבורי-על, קוסמים ובני אלמוות.
לווינרים שתמיד, אבל תמיד, מנצחים.
 
זה פשוט לא נכון.
כולנו בני אדם.
בני תמותה.
אף אחד אינו מעל לחוקי הטבע.
בטבע הכול משתנה.
שום דבר ואף אחד לא נשאר כפי שהוא.
כל מה שעולה, ירד מתישהו.
כל מנצח, יפסיד או יפרוש מתישהו.
 
גם נבחרת מערב גרמניה.
גם ברצלונה.
גם ראש ממשלה כזה או אחר.
 
חיים מלאים. היום.
Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

לולאות של אגו

משהו שנוכח כרגע:
השעה 17:02.
חשוב לי לשלוח את הפוסט הזה לפני כניסת השבת.
הוא כבר 90% מוכן, אבל משהו עדיין חסר…
אני לא בטוח מה בדיוק וזה מעכב אותי.
בחצי השעה האחרונה אני מתבחבש עם זה.
לא בטוח שזה מתקדם ואני מתחיל לאבד סבלנות.

כמו ב"מאסטר-שף", 
משהו בי רוצה להתגבר על העיכוב, לצאת מהתקיעות…
ומשהו נוסף בי רוצה להגיע לפוסט שמרגיש מדויק ומשמעותי…

הרגע הזה הוא דוגמא להרבה רגעים אחרים:
בחלקים ניכרים של חיינו אנו מחכים שמשהו יעבור או מצפים שמשהו יגיע.

**
מתי זה כבר יעבור… ???
מתי הכאב ייעלם,
השיעור יסתיים,
המבחנים ייגמרו,
המשכנתא תיסגר,
החורף/הקיץ יחלוף,
הלחץ ירד,
לחץ הדם ירד,
המחלה תעבור,
הפקק ישתחרר…???

**
מתי זה כבר יגיע…??
מתי נקבל את התואר,
נקבל החלטה,
נתחתן, נקנה דירה,
נזכה למספיק שעות שינה,
יגיע סוף השבוע/הסתיו/האביב,
נעלה בדרגה,
ניכנס להריון,
נצא לחופשה,
נצא לפנסיה,
נעלה לאוויר עם הפרויקט,
נגיע כבר ליעד…???

**
בחלקים ניכרים של חיינו אנו מחכים שמשהו יעבור או מצפים שמשהו יגיע.

לחכות שמשהו יעבור זה לדחות את מה שכאן ועכשיו.
לצפות שמשהו יגיע זה להשתוקק למשהו שאינו כאן ועכשיו.

שני מצבי אי-קבלה: דחיית ההווה או השתוקקות לעתיד.
בשני המצבים, מה שכאן ועכשיו לא מספיק טוב.

אנחנו לא רוצים את מה שיש לנו או רוצים את מה שאין לנו.

הלולאות הללו אינן מסתיימות לעולם:
תמיד יש משהו קיים שאנו רוצים שייעלם או משהו חסר שאנו כמהים להשיג.

**
אקהרט טולה כותב על כך נפלא בספרו "ארץ חדשה":

"האגו מטפל ברגע ההווה בשלוש דרכים: כאמצעי להשגת מטרה, כמכשול או כאויב."

"בשביל האגו רגע ההווה הוא רק אמצעי להשגת מטרה.
הוא לוקח אתכם לרגע עתידי כלשהו שנראה חשוב מאוד,
אף שהעתיד לעולם אינו מגיע אלא כרגע ההווה, ולכן הוא לעולם אינו יותר ממחשבה בראשכם.
במילים אחרות, לעולם אינכם נמצאים כאן לגמרי, כי אתם תמיד עסוקים בניסיון להגיע למקום אחר."

"כאשר דפוס זה נעשה בולט יותר, וזה שכיח מאוד, רגע ההווה נתפש כמכשול שיש להתגבר עליו.
עקב כך מתעוררים חוסר סבלנות, תסכול ומתח, ובתרבות שלנו אלה המציאות היומיומית והמצב הרגיל של אנשים רבים.
החיים, שהם העכשיו, נתפשים כ'בעיה', ואתם מוצאים את עצמכם בעולם מלא בעיות שיש לפתור את כולן כדי לחוש שמחה, להרגיש סיפוק, או להתחיל לחיות באמת – לפחות כך נדמה לכם.
הבעיה היא שכנגד כל בעיה שנפתרת צצה אחת חדשה.
כל עוד רגע הווה נתפש כמכשול, לא יהיה סוף לבעיות."

"במקרה הגרוע ביותר, וגם זה שכיח מאוד, רגע הווה נתפש כאויב.
כאשר אתם שונאים את מה שאתם עושים; מתלוננים על סביבתכם; מקללים דברים שקורים או שקרו;
כאשר הדיאלוג הפנימי שלכם מורכב מ'אני חייב לעשות או לא לעשות' – 
אתם מתווכחים עם מה שהווה, מתווכחים עם הדבר שקיים ממילא.
אתם הופכים את החיים לאויב, והחיים אומרים: 'אתם רוצים מלחמה, אז תקבלו מלחמה.'
המציאות החיצונית, שתמיד משקפת לכם את מצבכם הפנימי, נחווית אז כמציאות עוינת."

"חשוב שתשאלו את עצמכם לעתים תכופות: אילו יחסים יש לי עם רגע ההווה?
היו ערניים לתשובה.
האם אני מתייחס לעכשיו רק כאמצעי להשגת מטרה כלשהי? 
האם אני רואה בו מכשול? 
האם אני הופך אותו לאויב?
היות שרגע ההווה הוא כל מה שאי-פעם יהיה לכם, היות שהחיים הם בלתי נפרדים מן העכשיו,
משמעות השאלה היא בעצם: אילו יחסים יש לי עם החיים?"

**
מעניין… אז מה עושים עם זה..?

זהירות מלכודת…

הניסיון להתגבר על מצב מסוים (לדוגמא: להיות בהלך רוח תמידי של דחייה או ציפייה),
כמו גם הניסיון להגיע למצב מסוים (לדוגמא: לקבל את רגע הווה),
הוא דוגמא נוספת ללולאות הדחייה והמשיכה של האגו…

**
ובכל זאת…?

אפשר להתחיל מהתבוננות סקרנית, מהפניית תשומת לב לתחכום ולחמקמקות שבה האגו "מנהל" אותנו:
– עד כמה אני שבע רצון מהמקום ומהמצב שאני נמצא בו כרגע?
– באילו חלקים מזמני אני מנסה להתגבר על משהו או להשיג משהו, ובאילו חלקים אני בנוכחות ובהכרת תודה עם ההווה?
– אם אני בהכרת תודה ובשביעות רצון, כמה זמן זה "מחזיק"?
– אם אני בדחייה או בציפייה, מה "האובייקטים" שמושכים/דוחים אותי ובאיזו מהירות הם מתחלפים עבורי?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

משפטים על אומץ

"אומץ הוא היכולת לעשות דברים שלהרגשתכם הם קשים, מפחידים או מלאי חוסר ודאות.
הוא אינו נחלתו של קומץ נבחר בלבד.
אומץ הוא זכות מלידה. הוא מצוי בכולנו. והוא מחכה שתגלו אותו.
רגע אחד של אומץ יכול לשנות לכם את היום. 
יום אחד יכול לשנות לכם את החיים.
וחיים של אדם אחד יכולים לשנות את העולם."

**
"אם אתם מחפשים אדם אחד שישנה לכם את החיים הביטו בראי."

**
"זה תמיד הזמן הנכון לעשות את הדבר הנכון" / ~ ד"ר מרטין לותר קינג הבן

**
הייתי צריך
הייתי יכול
הייתי עושה
עשיתי.

**
אני עייפה.
קר מדי.
חם מדי.
יורד גשם.
מאוחר מדי.
יאללה, זזתי.

**
"או שאתם מנהלים את היום או שהיום מנהל אתכם."

**
"תתחילו לפני שאתם מוכנים.
אל תתכוננו, פשוט תתחילו."

**
"כדי להתחיל, תתחילו" / ~ ויליאם וורסוורת

**
"אתם תמצאו
או דרך,
או תירוץ."

**
"מותר לפחד.
כשאנחנו מפחדים, זה אומר שאנחנו עומדים לעשות משהו ממש-ממש אמיץ."

**
"אתה אמיץ יותר מכפי שאתה מאמין,
חזק יותר מכפי שאתה נראה,
וחכם יותר מכפי שאתה חושב."

~ א"א מילן

**
"תמיד יהיה 
מישהו
שלא יבין
את ערככם.

תוודאו
שהמישהו הזה
לא יהיה
אתם."

**
"האוצר שאתם מחפשים נמצא במערה
שאליה אתם מפחדים להיכנס."
~ ג'וזף קמפבל

**
"דברו מהלב,
גם אם
רועד לכם
הקול."

כל הציטוטים הועתקו מספרה של מל רובינס "חוק 5 השניות",
ונכתבו על ידה או על ידי האנשים המצוטטים.

**
מה המשפטים הללו מעוררים בכם…?

השראה? 
התרגשות?
מוטיבציה?
התנגדות?
דחייה?

איזה משפט נוגע בכם במיוחד..?
איזה משפט מעצבן אתכם במיוחד..?

**
בי המשפטים הללו מעוררים גם וגם.
חלק בי חווה התרגשות ומוטיבציה כשהוא קורא אותם,
חלק אחר התנגדות ודחייה.

**
הנה מה שאומר החלק בי שמרגיש התנגדות ודחייה:

קיטש אמריקאי.
פשטנות יתר. 
החיים הרבה יותר מורכבים מזה.
מסוג הקשקושים שמצטלמים יפה ומקבלים הרבה לייקים, אבל לא שווים יותר מדי.

**
השבוע העברתי קורס נוסף בן יומיים.
אחד המודולים ביום הראשון הוא "נתינת וקבלת משוב".
בסיום היום הראשון, היה משהו שרציתי לומר לאחד המשתתפים.
משהו שקשור להתנהלות שלו בקורס.

רציתי ולא רציתי.
רציתי וחששתי.
רציתי, כי האמנתי שזה משהו בעל ערך עבור אותו משתתף ועבור הקורס. גם סמכתי על יכולתו של אותו אדם להקשיב למה שיש לי לומר.
לא רציתי, כי זה לא הכי נעים ליזום שיחה כזו, מה שיש לי לומר לא קריטי, וגם… חששתי שהאדם ייפגע.

בסוף היום הראשון לא אמרתי דבר.
המשכתי לחשוב על זה.
בבוקר היום השני, במהלך הנסיעה לקורס, עדיין חשבתי על זה.
בשנייה אחת של החלטה, התקשרתי.
שיחה ממתינה… 
ניתקתי.

שתי דקות לאחר מכן הוא חזר אלי.
– אני: "יש לי משהו שאני רוצה לומר לך בהמשך לאתמול.
מעניין אותך לשמוע…? אתה פנוי לזה עכשיו…?"
– הוא: "בטח. קדימה…"

בחמש דקות שיתפתי אותו במה שרציתי לומר.
כפי שניחשתי הוא היה קשוב, קיבל את המשוב והעריך את הפתיחות.

– "רוני, אתה מוכן להקשיב למשהו שאני רוצה לשתף בעקבות אתמול…?"
– "בטח…קדימה…"

במספר דקות הוא שיתף אותי בחוויה ובמחשבות שלו מאתמול. לא הייתי מודע לזה.
בזכות השיתוף שלו, הבנתי משהו חשוב ומהותי. 
לא רק עליו, אלא גם על הקורס ועל עצמי.
היום השני של הקורס נראה והרגיש אחרת, בין היתר בזכות השיחה הקצרה שלנו…

**
ההבדל בין להתקשר או לא להתקשר הוא רק שניה אחת.
לפעמים נדרש אומץ להרים טלפון, לתת משוב, לשתף בחוויה.
גם עבור אנשים שעובדים ביחד ומעריכים זה את זה.
גם כשלא מדובר בעניינים של חיים מוות.

יכול להיות שמשפטי ההשראה והשיטות של מל רובינס לא מתאימים לכל המצבים.
הם בטוח מתאימים לחלק מהם.

אומץ = החלטה + פעולה.

**
לקינוח, ציטוט נוסף אחרון מ"חוק ה-5 שניות" של מל רובינס שאהבתי במיוחד:

"החיים מדהימים.
ואז הם נוראיים ממש.
ואז הם שוב מדהימים.
ובין המדהים לנורא
הם רגילים ויומיומיים ושגרתיים.
שאפו עמוק את המדהים,
החזיקו מעמד עד שייגמר הנורא,
והרפו ונשפו ברגיל. 
ככה החיים.
חיים שוברי לב ומרפאי נפש, מדהימים ונוראיים ורגילים.
וזה כל כך יפה, שהנשימה נעתקת."

~ ל"ר נוסט

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

עצימת עיניים

עצימת עיניים

בחור צעיר פוגש באקראי איש מבוגר ומזהה אותו כאחד ממוריו בנעוריו.
הוא פונה לאיש ומזכיר לו שהוא היה תלמידו לפני שנים רבות.
"ומה מעשיך היום, איש צעיר?" מתעניין המורה.
"גם אני מורה היום." עונה הצעיר.
"נפלא. ומה הניע אותך לבחור בהוראה?" חוקר המורה לשעבר.
"אתה מורי, אתה היית הגורם שהשפיע."
"מחמיא לי." אומר המורה לשעבר, "כיצד השפעתי…?"
"איני יודע אם זכור לך אותו הבוקר." מספר הבחור. "אחד מהילדים הגיע עם שעון יד חדש, מתוחכם טכנולוגית, הניח אותו על השולחן וכל הילדים הצטופפו סביבו מלאי התלהבות, רוצים לנסות ולמשש.
ובתוך כל ההמולה, נכנסת לכיתה, כולנו התפזרו למקומותינו ואז, ואז… אותו הילד צעק בהתרגשות: 'וואלה… אני לא מאמין… גנבו לי ת'שעון."
ואתה היסית את הילד ואחר כך את כולנו, שניסינו להתגונן, וביקשת שנשב.
אמרת שאינך מאמין שמישהו מהכיתה באמת גנב. יתכן שמישהו חמד לצון, או עשה טעות שהוא מתחרט עליה.
ביקשת שמי שלקח את השעון, שיודה, ובזה תיפתר הבעיה.
איש מאיתנו לא הודה.
ואז… אני זוכר את זה בבהירות… ביקשת מכולנו, כולל הילד שהשעון שלו, להסתדר בשורה עם הפנים לקיר, להניח את כפות הידיים על עינינו, ולעצום עיניים.
נעמדנו ליד הקיר, כפי שבקשת, ועצמנו עינינו. זו הייתה כיתת בנים בלבד בבית ספר דתי.
חשנו שאתה עובר ליד כל ילד, נעצר, מפשפש בכיסיו, וממשיך לילד הבא. כשסיימת עם כולם, חזרת לשולחנך, ביקשת מאיתנו להסתובב ולפקוח עיניים.
שעון היד היה מונח על שולחנך.
החזרת את השעון לילד שהביא אותו, ובפני כולנו חזרת שוב על מונחי השגיאה והחרטה. היו כמה דקות של התרגשות ואז המשכת בשיעור כאילו לא קרה דבר.
אני הייתי הילד שגנב את השעון. מכיסי הוצאת את השעון הגנוב אז.
בליבי הכרתי לך תודה ענקית על שלא חשפת את קלוני ברבים. נשבעתי שלא אסטה עוד מדרך הישר.
משלא אמרת מאומה בפני הכיתה, הנחתי שתשוחח אתי לבד.
עבר יום, עברו יומיים, עברו שבועיים – לא קראת לי ולא נזפת בי.
החלטתי אז שכשאגדל אהיה מורה. מורה שמשפיע, בדיוק כמוך."
הוא סיים והביט במורהו, מחכה לתגובה. המורה הניד ראשו וחייך.
"התוכל לומר לי היום" שאל הצעיר "מדוע בחרת לא לומר לי דבר? מדוע לא נזפת בי ולו בשיחה פרטית? זה היה כל כך מתבקש…"
והמורה הוותיק הביט בו ואמר: "באמת לא הבנת? לא הבנת שגם אני לא ידעתי מי לקח את השעון? רק עכשיו אתה מגלה לי שזה אתה."
"הכיצד לא ידעת?" תמה הצעיר "הרי שלפת את השעון מכיסי… במו ידיך?"
והמורה אמר בשקט: "כשביקשתי מכם אז לעצום את עיניכם… גם אני את עיניי עצמתי. פישפשתי בכיסים שלכם כשעיניי עצומות.
לא רציתי לדעת מי לקח את השעון, כדי לא לקבל רושם רע על הילד, לא לבייש.
אני שמח שהדרך שנקטתי הוכיחה את עצמה. תודה שסיפרת לי."
הוא פרע בחיבה את שיערו של הצעיר והלך לדרכו.

**
הסיפור הועתק במלואו מהאתר "זיקוקין דינור" של שוקה דינור.
שוקה מפרסם אחת לשבועיים (מזה שנים רבות) סיפורים מעניינים, מרגשים ומעוררי השראה.
אהבתם? נגע בכם?
ניתן להצטרף לרשימת התפוצה של שוקה ולקבל לאימייל את הסיפורים שהוא מפרסם.
ניתן כמובן גם לשוטט באתר ולקרוא סיפורים קודמים.

**
להלן שתיים מהתגובות לסיפור מתוך האתר של שוקה:

"מציעה לכל המורים לקרוא ולהסיק מסקנות.
שבת שלום."

"תודה, שוקה, על סיפור ייחודי ומעורר השראה.
לפעמים, מלים שאינן נאמרות, עוצמתן רבה.
דוגמא מופלאה של מחנך בעל שיעור קומה."

הסיפור הזהה הזה,
מהווה טריגר שונה,
לשתי נשים שונות הקוראות אותו,
והבוחרות להגיב כל אחת בדרכה.

**
מחשבות ותחושות שהסיפור עורר אצלי:

יש לנו השפעה אינסופית.
אין לנו מושג במי ואיך אנו נוגעים.
לפעמים נקבל הצצה לכך, וברוב המקרים לא…
פעולה אחת של טוב לב, חמלה ואהבה יכול להשפיע על חיים שלמים.
הדוגמא האישית והמעשים שלנו "מדברים" חזק יותר מהמילים שלנו.
הכרת תודה לאנשי חינוך משמעותיים שהשפיעו על חיי…

**
עם הסיפור "עצימת עיניים" פתחתי אתמול את הרצאתי "שיחות קשות" לצוות ביה"ס חוגים בחיפה.
אחד המשפטים שאמרתי בהרצאה, מספר דקות לאחר השיתוף בסיפור:

"כולנו שחקנים ראשיים בסרט של עצמנו ושחקני משנה בסרטים של אנשים אחרים".

יש לכך שתי משמעותיות:

1. כולנו חיים בסרט.
אין דבר כזה מציאות אובייקטיבית.
כל אחד מאיתנו חווה אחרת את מה שקורה.
איננו חווים את מה שקורה, אנחנו חווים את הסיפורים שלנו על מה שקורה.

2. כשאנשים אומרים ועושים משהו, זה מתוך התפקיד הראשי בסרט שלהם.
מתוך הדרך שבה הם חווים את המציאות (שאנחנו חלק ממנה).
זה לא נגדנו וגם לא בעדנו.
דון מיגל רואיס בחר להקדיש לנקודה הזו הסכם אחד בספרו "ארבע ההסכמות":
"אל תיקחו שום דבר באופן אישי."

**

הדרך שלי לזכור את זה מנוסחת בצורה הפוכה לדון מיגל רואיס (אם כי המשמעות זהה):
זה תמיד אישי. זה אף פעם לא אישי נגדי, זה תמיד אישי בעדם.

"זה תמיד אישי" הוא הכלי הראשון בסדרת "52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים" שאני שולח אחת לשבוע במשך שנה שלמה.
רוצים להצטרף לסדרה ולקבל את הכלים? מוזמנים לעשות זאת בקישור הבא.

רוצים להזמין הרצאה או סדנה לחברה שלכם? מוזמנים להיות איתי בקשר דרך האתר.

בהצלחה רבה לאנשי החינוך, לילדים ולהורים בשנת הלימודים הקרובה,
שתהיה שנה פורייה, מצמיחה ומשמעותית…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

** להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר. **

** "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" – הרשמה וקבלה מיידית בקישור הבא **

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

הגל, האוקיינוס ואנחנו

הגל והאוקיינוס

גל קטן, עולה ויורד באוקיינוס, נהנה מכל רגע.
הוא נהנה מהרוח ומהאוויר הרענן – 
עד שהוא מבחין בגלים לפניו, המתנפצים אל החוף.

"אלוהים," אומר הגל."תראו מה עומד לקרות לי !"

ואז מגיע גל נוסף.
הוא רואה את הגל הראשון ושואל אותו: "למה אתה כל כך עצוב?"

"אתה לא מבין!", אומר הגל הראשון. "כולנו עומדים להתרסק!
כל הגלים עומדים להפוך לאין! נכון שזה נורא?"

"לא, אתה לא מבין." אומר הגל השני.
"אתה לא גל. אתה חלק מהאוקיינוס… "

~ הסיפור מתוך "ימי שלישי עם מורי" / מיץ' אלבוים

**
יש משהו מרגיע במחשבה שאנו אוקיינוס, או חלק מאוקיינוס.
שמה שאנו קוראים לו "סוף", "חדשות רעות" ואפילו "מוות" אינו בהכרח כזה.
המחשבה והתחושה שאנו לא רק "אינדיבידואלים מקומיים" אלא חלק מהטבע ומהאנושות,
יכולות לעורר בנו שלווה, הכרת תודה ופליאה.

**
אבל לא רק…
הן יכולות לעורר בנו גם תסכול, שיפוטיות, דאגה ואפילו ייאוש.
שכן, אם אנחנו אוקיינוס, משהו שהוא מעבר לגל מקומי כזה או אחר, 
למה אנחנו לא מרגישים ככה? ומתי כן נרגיש ככה?
למה אנו ממשיכים להיות מוטרדים מדברים מסוימים שלא היינו רוצים שיטרידו אותנו בעוצמה כזו?
למה משפט אחד מאנשים מסוימים "מפעיל" אותנו הרבה יותר ממה שהיינו רוצים? 
ואם איננו מרגישים כפי שאנו חושבים שאנו צריכים, ו"מבזבזים" חלק ניכר מזמננו ומהאנרגיה שלנו,
האם זה לא אומר שאנו מבזבזים את חיינו? או מפספסים אותם? 
או עושים משהו "לא בסדר" שאנחנו לא אמורים לעשות כבר בשלב הזה?

המחשבה שאנחנו אמורים להיות במקום אחר ממה שאנו נמצאים בהם כרגע, 
עלולה לעורר חוסר שקט ולהוביל לציפייה בלתי נגמרת להגיע למקום מסוים (שאינו המציאות הנוכחית) שאולי לעולם לא נגיע אליו.

**
דברים מסוימים אתגרו אותי השבוע והשפיעו עלי יותר ממה שרציתי שהם ישפיעו. 
משפטים מסוימים שנאמרו ושלא נאמרו. 
מעשים מסוימים שנעשו ושלא נעשו.
טריגרים שהיו חזקים עבורי ושעוררו בי חוסר שקט, כעס, דאגה, סבל…

אני מודע לכך שחלק מההשפעה נובע מהסיפור שאני מספר לעצמי ומהפרשנות שלי.
אז למה אני לא מצליח לנטרל את זה, או לפחות להקטין את ההשפעה של זה בצורה משמעותית??
אני שם לב שמשהו בי היה רוצה להיות מושפע פחות.
להיות ביותר קבלה וביותר שלווה.
להיות מסוגל להתרומם מעבר לזה.
להיות יותר אוקיינוס ופחות גל.

**
אז מה אנחנו – אוקיינוס או גל?
ואולי אנחנו גם וגם?
אולי לפעמים אנחנו "גל" (בני אדם אנושיים על כל המשתמע מכך…),
ולפעמים אנחנו "אוקיינוס" (תודעות מפותחות המחוברות זו לזו ולעולם…)?

ואולי זה בסדר להיות גם וגם (מבלי לבחור או לתעדף…)?
כמו שאנחנו עכשיו?
כמו שזה עכשיו?

מאקהרט טולה אני לומד שבן-אדם, human-being, הוא השילוב שבין אנושיות לבין הוויה. 
בין לחשוב, להרגיש ולעשות לבין להיות.

אולי חלק מהעניין הוא להבין שלהיות "אוקיינוס" זה לא יותר טוב או יותר מתקדם מלהיות "גל" ("בני אדם רוחניים בעלי דרגת התפתחות גבוהה…"),
וגם לא פחות טוב או פחות מתקדם ("אנשים שלא מחוברים למציאות ובורחים ממנה באמצעות קשקושים "רוחניים-אלק"…)?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

המשכיות

בזכות התזכורת לחדש את רישיון הנשק, כפשפשתי במגירה, מצאתי פתקון עם מיקום המצבות של סביי וסבותיי שנפטרו לפני כשלושים שנים.

בזכות התקלה במאזדה בחרתי ליסוע אתמול לעבודה (יום ראשון אחרי חופשה בת חודשיים שבדיוק הסתיימה) עם הרכבת.

בזכות הנסיעה ברכבת, מצאתי עצמי עובר דרך בית העלמין הסמוך לתחנה ל"ביקור משפחתי" שבו גיליתי (או נזכרתי) שאני (רונן משה) קרוי על שם אביה של סבתי.

בזכות "הביקור המשפחתי" ראיתי את האבנים הללו על מצבה סמוכה: "הכול נגמר", "כל דבר טוב וכל דבר רע נגמר בסוף".

ואולי אין דבר כזה "טוב" או "רע". אולי "טוב" ו"רע" הן רק תפיסות מציאות חד מימדיות שאנו מלבישים על מצבים, אירועים ואנשים. כמו למשל תקלות מנוע, מחלות, חופשות ועבודות. "הלאה, מעבר לטוב ולרע, ישנו שדה. אפגוש אותך שם" {ג'לאל א־דין רוּמי}

ואולי שום דבר לא נגמר. ואולי אין דבר כזה "סוף" או "התחלה". של חופשה, של מחלה, של חיים…אולי הכול רק ממשיך, מתהווה ומשתנה…

כשם שאחי ואני המשכיות של הורי סביי וסבותיי שאותם לא היכרנו…
כשם שהביקור בבית העלמין הוא המשכיות של הנסיעה ברכבת ושל הפתקון שבמגירה שהם המשכיות של התקלה במאזדה ושל התזכורת לחידוש רישיון הנשק…

כשם שאחד מזרעי הפוסט הזה הוא שתי אבנים שהונחו לזכרם של אנשים שאיני מכיר על ידי אנשים שאינני מכיר…

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

תזכורת

"מילים, בין שהן מבוטאות בקול ובין שהן נשארות מחשבות דוממות, יכולות כמעט להפנט אתכם בקסמן.
אתם אובדים בתוכן בקלות, ומהופנטים מתוך אמונה שכאשר אתם מצמידים מילה לדבר-מה, אתם יודעים מהו.
אך אין זה כך.
אתם רק הסוויתם את המסתורין בתווית.
הכול – ציפור, עץ, אפילו אבן פשוטה ובוודאי האדם – בלתי ניתן לידיעה.
וזאת משום שלכול עומק בלתי נתפש.
כל מה שאנו יכולים לקלוט, לחוות, לחשוב עליו, הוא פני השטח של המציאות, פחות מקצה קרחון."

**

"המילים מצמצמות את המציאות למשהו שנתפש בשכל האנושי, ואין זה הרבה.
השפה מורכבת מחמישה צלילים בסיסיים המופקים במיתרי הקול; אלה הן התנועות: "a, e, i, o, u". (בעברית: קמץ, צירי, חיריק, חולם ושורוק).
הצלילים האחרים הם עיצורים המופקים בלחץ אויר: "ס, פ, ג" וכדומה.
האם אתם מאמינים שכמה צירופי צלילים בסיסיים כאלה יכולים להסביר מי אתם, את תכלית היקום, או אפילו מהו עץ או מהי אבן בעומק הווייתם?"

~ הציטוטים מתוך הספר "ארץ חדשה" מאת אקהרט טולה

**
סוף השבוע הזה "סוגר" חופשה מיוחדת בת קרוב לחודשיים שזכיתי לחוות בשבועות האחרונים.
תכננתי להקדיש את הפוסט לסיכום התקופה הזו, אך בדומה למה שקרה לי לא אחת במהלך החופשה, המציאות מתהווה בצורה שונה.
במקום זאת אני בוחר לשתף אתכם בטקסט שכתבתי לעצמי הבוקר:

המחשבה שלא עשיתי מספיק, כמו גם המחשבה שעשיתי המון,
בדומה למחשבה שהיה לי יום פרודוקטיבי או לא-פרודוקטיבי,
מבוססת על תפיסת עולם מצומצמת שלפיה ניתן לכמת את מה שאנו עושים, למדוד ולדרג את זה.
עפ"י תפיסת העולם הזו, יש "טוב" ו"רע" וברור מה הוא מה.
יש "טוב" ו"טוב יותר", "בזבוז זמן" ו"ניצול זמן", "יעילות" ו"חוסר יעילות".
המחשבה שמה שאני עושה לא מספיק, או שאני לא מספיק,
כמו גם המחשבה שמה שאני עושה זה מעל ומעבר או יותר ממה שאחרים עושים,
מבוססת על אותה תפיסת עולם מצומצמת.

**
עפ"י תפיסת עולם אחרת, כולנו מחוברים וכל מה שאנו עושים משפיע ומשנה.
ומתוך שכך, אתמול, במהלך יממה אחת בחיי (כמו בכל יממה אחרת),
יצרתי אינספור תנועות ואדוות, שלרובן איני מודע ולא אהיה מודע לעולם.
אני מוקיר את עצמי על יום הצוות שהנחיתי לאנשי מרכז החדשנות בבית החולים שיבא.
על חיבור לאנשים ונגיעה בהם. על מפגש. על אינטראקציה.
"איננו יכולים לעבור אפילו יום אחד בחיים מבלי להשפיע על העולם שסביבנו" טוענת ג'יין גודול.
אני לא יודע במי נגעתי אתמול ואיך השפעתי.
אני יודע שנגעתי ושההשפעה שלי היא אינסופית.
לא כי זה אני או מפני שעשיתי משהו מיוחד, אלא פשוט כי ככה זה.
אנחנו מחוברים.
וכשם שנגעתי והשפעתי, כך ננגעתי והושפעתי.
כנראה בדרכים שלא לכולן אני מודע ולא את כולן אני מבין.
מתוך המקום הזה שאיננו רואים ומבינים הכול,
ושאין לנו מושג איך אנחנו משפיעים ומושפעים,
מתוך המקום הזה, אחד הדברים החשובים שאנו יכולים לעשות הוא להחזיק כוונה.
להחזיק כוונה להיטיב עם האנשים שאנו פוגשים כשאנו מסתובבים בעולם:
עם אנשי מרכז החדשנות של שיבא.
עם אנשי צוות מעוז שאירחו אותנו.
עם בני משפחתי.
עם קבוצת המשתתפים שנכחו במפגש הוירטואלי שהנחיתי בערב.
עם אנשי קופת החולים ששוחחתי איתם בניסיון להשיג הפניה.
עם אנשים שהתכתבתי איתם במייל או בוואטסאפ.

**
אחד העקרונות החשובים ברייקי הוא שכמטפל אינני אחראי לריפויו של האדם שבו אני מטפל.
אני בסך הכול צינור או ערוץ שדרכו זורמת האנרגיה הנמצאת בעולם אל המטופל.
כצינור, אינני מחפש הוכחה או משוב לכך שמה שאני עושה עוזר.
אינני מכוון לתוצאה מסוימת שאני רוצה שתקרה ושאני מאמין שהיא התוצאה הנכונה.
כערוץ אני מכוון לטוב העליון של האדם שבו אני מטפל מבלי לדעת בהכרח מה זה אומר.
אני סומך על האנרגיה שתדע את דרכה ובוטח באדם ובכוחות הריפוי הפנימיים שלו.
כערוץ שדרכו זורמת אנרגיה, תפקידי להחזיק כוונה ולהיות נוכח עם האדם.

אולי, בדומה לרייקי, להחזיק כוונה מיטיבה ולהיות נוכח עם האנשים והקבוצה,
זה גם תפקידי כמנחה, כמנהל, כהורה וכבן זוג.

זה לא במקום.
זה לא במקום הכנה מדוקדקת לסדנה, ביצוע מטלה בפרויקט, קניות בסופר, או הסעה לחוגים.
זה לא תירוץ לאי-עשייה, לדחיינות או לחיפוף.
להחזיק כוונה מיטיבה ולהיות נוכח זה תוך-כדי ולצד ההכנה לסדנה, הקניות בסופר, ביצוע מטלת הפרויקט וההסעה לחוגים.

**
כשאני מחויב לטוב משותף, עבורי ועבור האדם או הקבוצה שאני באינטראקציה איתם,
מבלי להיות "נעול" על מה זה אומר ואיך זה בא לידי ביטוי,
יש בי פחות צורך להגן על עמדה מסוימת או לבטל עמדה אחרת.
אני פחות חושד ויותר סומך.
יש בי פחות לחץ שדברים ייכשלו או שלא נגיע לתוצאה ולשורה תחתונה מסוימת בזמן נתון.
כשאני מחויב לטוב משותף שאיני בטוח מהו, עבורי ועבור האדם או הקבוצה שאני באינטראקציה איתם, יש בי פחות מתח, לחץ ושיפוטיות ויותר פתיחות, סקרנות וקבלה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

** להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר. **

** "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" – הרשמה וקבלה מיידית בקישור הבא **

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

הזמנה ל"משהו אחר"

א. הזמנה ל"משהו אחר"

בשבוע הבא אנחה מפגש ייחודי שמעולם קיימתי בעבר.

12 דברים שחשוב לדעת על המפגש:

1. נושא המפגש עדיין לא ידוע. הפתעה. סביר להניח שהוא ייגע בהיבטים של תקשורת, מערכות יחסים וניהול.

2. נושא המפגש יישלח לנרשמים בסמוך למועד המפגש או יוצג רק בתחילתו של המפגש עצמו, בהתאם לזמן היווצרות הבהירות אצלי.

3. כוונת המפגש לתת ערך משמעותי למשתתפים ולייצר מפגש אנושי. המפגש יוקדש ללמידה חווייתית, אינטראקציה ותרגול. במהלך המפגש לא יתבצעו מכירה או שיווק של שירותים ומוצרים.

4. המפגש ניתן כמתנה וההשתתפות בו אינה כרוכה בתשלום.

5. לאחר המפגש משתתפים יוכלו לבחור להעניק מתנה (לי או למישהו אחר) שתיקבע על ידם (כספית או אחרת) ושתשקף את הכרת התודה שהם חשים ואת הערך שהם קיבלו. זו אפשרות ולא חובה או ציפייה.

6. המפגש יערך ביום ד' ה- 31/7 בשעות 21:00 – 22:00.

7. המפגש יהיה וירטואלי תוך שימוש בתוכנת זום (קול + וידאו). ניתן להתחבר מכל מחשב נייח, נייד או מכשיר סלולרי. פרטי התחברות יישלחו לנרשמים.

8. מבנה המפגש: החלק הראשון יוקדש להצגת והדגמת הנושא על ידי, החלק השני יוקדש לתרגול בזוגות (שיוגרלו אקראית בעזרת תוכנת הזום) והחלק השלישי יוקדש לשאלות מליאה ולסיכום.

9. לטובת העבודה בזוגות חשוב להתחבר למפגש עם מיקרופון (כדי שתוכלו לדבר ביניכם) ועדיף (לא חובה) גם עם מצלמה.

10. יתכן שהמפגש יוקלט (למעט החלק של העבודה בזוגות). בשלב זה אין כוונה לשלוח את ההקלטה לנרשמים לאחר המפגש.

11. בקשה: אנא השתתפו במפגש רק אם אתם מתכננים להשתתף בצורה מלאה בכל שלושת החלקים (המהווים ביחד את מכלול הלמידה-אינטראקציה-חוויה).

12. נרשמים בקישור הבאאתם מוזמנים להעביר את ההזמנה לאנשים נוספים שיכולים למצוא אותה רלוונטית עבורם. 

ניפגש…?

**
ב. הזמנה להקשבה

בשנים האחרונות צוותי ואני מובילים במחלקת בינה מלאכותית בת קרוב ל-200 עובדים באינטל את תחומי האנשים, התרבות הארגונית ופיתוח המנהלים. 
אנו מנסים ליצור מחלקה עסקית שתרבותה הארגונית היא ברוח התקשורת המקרבת. 
זה מעבר לקורסים וסדנאות ואפילו מעבר לאיכות התקשורת בארגון. 
זה מגיע לתפיסות עולם ולדפוסי חשיבה.

לפני זמן מה זכיתי להתארח שוב בפודקאסט "סטודנט חופשי" אצל עומר גלס ורום טנא.
כשליש מהראיון דיברנו על אינטל, על איך זה לעבוד ולהתפתח בארגון גדול ועל שני דברים שאני מעריך במיוחד בחברה הזו. 
בשאר הזמן דיברנו על המחלקה שלי.

קוריוז קטן:
עומר המראיין שאל אותי על "חווית עובד" ועל איך אנו עושים את זה. 
אמרתי שאני פחות מאמין "בחווית עובד" ושאני לא חושב שתפקידי לייצר אותה (למרות שאכפת לי מאוד מהעובדים). 
התפיסה שלי/שלנו שונה.
איך בדיוק..? ומה כן…?
על כך ועוד בראיון הבא (כחצי שעה…)

ויש גם את החלק הקודם שאולי תרצו להקשיב לו, שבו אנו מתמקדים פחות באינטל ויותר בתקשורת מקרבת.

**
ג. השראה

השבוע "פגשתי" את דייויד בוהם והאזנתי לספרו On Dialogue.
הרשיתי לעצמי לתרגם קטע קצר מספרו שנגע בי (המקור באתר):

"ישנה מידה רבה של אלימות בדעות שאנו מגנים עליהן.
הן אינן דעות בלבד, הן אינן הנחות בלבד; 
הן הנחות שאנו מזוהים איתן – ולכן אנו מגנים עליהן, כשם שאנו מגנים על עצמנו.
הדחף הטבעי להגנה עצמית שקיבלנו בג'ונגל, הועבר מחיות הג'ונגל לדעות הללו.
במילים אחרות, אנו אומרים שיש כמה דעות מסוכנות שם בחוץ – כשם שיכולים להיות נמרים מסוכנים. 
וישנם כמה בעלי חיים יקרים מאוד בתוכנו שיש להגן עליהם. 
אז דחף שהיה הגיוני פיזית בג'ונגל הועבר לדעות שלנו בחיים המודרניים."

~ דייויד בוהם, מתוך "On Dialogue"

**
"There is a great deal of violence in the opinions that we are defending. 
They are not merely opinions, they are not merely assumptions; 
They are assumptions with which we are identified – which we are therefore defending, because it is as if we are defending ourselves. 
The natural self-defense impulse, which we got in the jungle, has been transferred from the jungle animals to these opinions. 
In other words, we say that there are some dangerous opinions out there – just as there might be dangerous tigers. 
And there are some very precious animals inside us that have to be defended. 
So an impulse that made sense physically in the jungle has been transferred to our opinions in out modern life. "

~ David Bohm, from "On Dialogue"

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. אני לא בטוח אם אשלח הזמנה נוספת או תזכורת למפגש בשבוע הבא. הנה שוב הקישור להרשמה

** להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר. **

** "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" – הרשמה וקבלה מיידית בקישור הבא **

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

הגדרה אחרת לעושר

היום ב 12:45, דקות לפני סיום הסדנה, בזמן שהמשתתפים קינחו בתרגיל הכרת-תודה מסכם בזוגות, בדקתי עם רועי המנחה-השותף שלי מה שלומו.

**
בדיקת "מה שלומך…?" מתעניינת וסקרנית היא מתנה יקרה ומיוחדת.
עפ"י מרטין בובר, המתנה הכי יקרה שאנו יכולים להעניק למישהו, היא הנוכחות שלנו.

שני תנאים חשובים צריכים להתקיים בכדי לשאול "מה שלומך…?" מהלב:
א. שיהיה באמת אכפת לנו (כוונה אותנטית).
ב. שנהיה פנויים להקשיב לתשובה (פניות של זמן ופניות רגשית-מחשבתית).

**
כשהאדם שאותו אנו שואלים בוחר לשתף אותנו, זו הופכת להיות מתנה יקרה ומיוחדת גם עבורנו.
הוא פותח בפנינו את עולמו ומאפשר לנו להתחבר אליו ולהיות שם אתו.
תשובה פתוחה, כנה ואותנטית לשאלת "מה שלומך?" יכולה ליצור חיבור עמוק ומהיר בין אנשים.

לקבל תשובה מהלב לשאלת "מה שלומך?" זו מתנה יקרה במיוחד,
כיון שלא ניתן לאלץ אנשים לפתוח את ליבם בפנינו.
כשהם בוחרים לעשות זאת, זה אומר משהו עליהם ועל הקשר שלנו.

**
במצבים מסוימים אבחר לא להשיב בכנות ובאותנטיות לשאלת "מה שלומך..?":

– כשלא אאמין שהשואל באמת מתעניין ואכפתי.
– כשאחשוב שהשואל לא באמת פנוי להקשיב לי כרגע.
– כשלא אסמוך על השואל שהוא מסוגל להקשיב לי מבלי להיבהל, להילחץ או "לשפוך" עלי את התגובה שלו.
– כשלא אהיה פנוי לכך בעצמי.
– … או מכל סיבה אחרת…

כשאני בוחר להימנע מתשובה פתוחה, או עונה בקצרה ל"פרוטוקול",
זה יכול להיות קשור למחשבה/תחושה שיש לי על או כלפי השואל
וזה יכול להיות קשור למקום המסוים שאני נמצא בו כרגע (בלי קשר לשואל).

**
בדומה למתנות אחרות, גם שאלת "מה שלומך…?", 
מרגע שהענקנו אותה למישהו,
היא שלו והוא רשאי לעשות בה כרצונו:
לשתף אותנו או לא.
להגיב בצורה מסוימת או בצורה אחרת.

"מתנה היא דבר שאדם רוצה ואתה מעניק לו זאת.
אין זו מתנה אם אתה מעניק את מה שאתה רוצה שיהיה לו.
האדם המעניק את המתנה אינו קשור אליה, והוא מעניק אותה ללא תנאי.
לאדם המקבל את המתנה יש זכות לעשות בה ככל העולה על רוחו: להשתמש בה, להרוס אותה, לתת אותה לאחר וכן הלאה.
היא שלו ללא תנאי, והנותן אינו מצפה לדבר בתמורה.
אם הנתינה אינה עומדת בהגדרות הללו,
היא אינה מתנה, אלא משהו אחר."

– מתוך "מסר האנשים האמיתיים" / מרלו מורגאן

"מה שלומך…?" אמורה לשרת בראש ובראשונה את האדם שאליו אנו מייעדים את המתנה ולא אותנו.
סיפוק הסקרנות שלנו והצורך שלנו בידיעה ובהבנה הינם בעדיפות משנית ויכולים לחכות.

**
מסת' גודין למדתי על ההבדל שבין טרנזאקציה לבין אינטראקציה:

טרנזאקציה (Transaction) היא פעולה שמהותה תפעולית או כלכלית ומטרתה להביא לכך שמשהו יקרה, יושלם, יועבר וכו'.

אינטראקציה (Interaction) היא פעולה שמהותה אנושית ומטרתה להביא למפגש, חיבור או תנועה בין אנשים.

כשאנחנו שואלים מישהו לשלומו, מתוך כוונה לעשות עם זה משהו אנחנו מוכווני טרנזאקציה.
כשאנו שואלים מישהו לשלומו, מתוך סקרנות וכבוד לתגובתו (באשר היא), אנחנו מוכווני אינטראקציה.

**
בשבועות האחרונים אני נהנה להקשיב לצ'ארלס אייזנשטיין וללמוד ממנו.

הספר הנוכחי שאני מקשיב לו נוגע בהיבטים שונים של כסף: 
היסטוריה, התפתחות, גורמים משפיעים, תרבות, מבנים כלכליים ועוד.

אייזנשטיין טוען שכסף, בדומה לדברים אחרים, 
הוא במידה רבה סיפור שאנו מאמינים בו ושיש לנו הסכמות לגביו.
(זה מזכיר את ספרו של יובל נוח הררי…)

תפיסת העושר (הכלכלי) המקובלת בעולם היא שמי שיש לו יותר הוא עשיר יותר.
זוהי תפיסה המבוססת על תודעת חסר ועל צבירה.
צריך לצבור עוד ועוד כיון שמה שיש לנו אינו מספיק, או עלול לא להספיק.

תפיסה נוספת, המוכרת ביהדות הינה "איזהו עשיר? השמח בחלקו."
תפיסה המבוססת על קבלה ועל הסתפקות במה שיש.

צ'ארלס מציע תפיסה חלופית לעושר (כלכלי):
מי שעשיר יותר אינו מי שיש לו יותר אלא מי שנותן ומקבל יותר.
זוהי תפיסה המבוססת על תודעת שפע ועל זרימה.

מדיפאק צ'ופרה למדתי בהקשר הזה שהדרך שבה התאים שלנו פועלים מבוססת על זרימה:
כל תא מקבל כמות מסוימת של חמצן, לא פחות מכך ולא יותר מכך, המספיקה למספר שניות,
עושה בה שימוש ומשחרר אותה בידיעה שכמות חדשה נדרשת תגיע בקרוב.

"מה שלומך…?" היא דוגמא לאינטראקציה המייצרת זרימה בין אנשים.

יכול להיות שאדם "עשיר חברתית" הוא כזה הנהנה מזרימה שופעת של קבלה ונתינה אנושית המתאימה לצרכיו.

**
ג'יין גודל טוענת שאנחנו לא יכולים להסתובב בעולם בלי לשנות אותו.
איננו יכולים לעבור אפילו יום אחד בחיים בלי להשפיע על אנשים שאנחנו פוגשים.
ביום נתון אנחנו פוגשים עשרות אנשים: בבית, בעבודה, ברחוב, בסופרמרקט, בכביש.
בכל אינטראקציה אנחנו משפיעים ומושפעים.
אין מפגש נייטרלי. 
פנים אל פנים או וירטאולי.
זרם אינסופי של קבלה ונתינה, של אנרגיה, של התהוות והשתנות.
חשוב להכיר בכך ולהיות מודעים לשינוי האינסופי שאנו מייצרים.
חשוב לבחור איך אנחנו רוצים להשפיע על אנשים ועל העולם.

“You cannot get through a single day without having an impact on the world around you. 
What you do makes a difference, and you have to decide what kind of difference you want to make.”

― Jane Goodall

**
לשמחתי, רועי המנחה-השותף שלי הוא גם בני.

היום זכינו להעביר את הסדנה המשותפת הראשונה שלנו, בנוכחות תשעה זוגות של הורים וילדים בגילאי 7-12.

יש בי הכרת תודה עצומה על הזכות וההזדמנות לעשות את זה ביחד עם רועי: לתכנן, ליצור, להתבחבש, ליזום, להנחות, ללמוד, ליהנות, להתמודד, לחגוג.

יש בי הכרת תודה לתשעת הזוגות שהגיעו היום ותרמו למפגש הייחודי ויוצא הדופן הזה. חלקם בילו מספר שעות על הכביש בנסיעה הלוך וחזור.

יש בי הכרת תודה על כך ששליש מהמשתתפים בסדנה היום הם אנשים (או בני/בנות זוג של…) שאני זוכה לעבוד איתם ביום-יום, בסביבה עסקית תחרותית, כשאיני מעביר סדנאות.

יש בי הכרת תודה לאשתי ולבנותיי שהסכימו לפתוח את סלון ביתנו, סייעו בהכנות ופינו את המרחב לטובת האירוע הזה.

יש בי שמחה והכרת תודה על המרחב שיצרנו בסדנה היום (ובשבועות ההכנה שקדמו להיום):
מרחב שעורר זרימה אינטראקטיבית של קבלה ונתינה בין אנשים, שרק את חלקה ניתן להבין או לכמת.

**
כששאלו אותי לגבי מועדים של סדנאות עתידיות דומות, השבתי "נסיים עם זאת ונראה".

דקות לפני תום הסדנה, רועי שיתף אותי (בתגובה לשאלת ה"מה שלומך?") שלצד שמחה, גאווה, הכרת תודה ורגשות נעימים נוספים, הוא חש הצפה.

למען האמת, גם אני…

זמן טוב לקחת את הזמן, להוריד הילוך, לרדת מתפקיד, לחגוג, לנוח…

ומה לגבי סדנאות עתידיות?
אין לי מושג… 
נראה בהמשך…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

סדנה עם שותף מיוחד + מתנה מברנה בראון

שלום,
אני שמח לעדכן שבעוד שלושה שבועות בדיוק (ביום שישי ה-19/7), אנחה סדנת תקשורת מקרבת להורים וילדים. 

8 דברים מיוחדים מאפיינים את הסדנה הזו:

1. הסדנה פותחה במשותף ע"י בני רועי (בן 11) ועל-ידי ואנו גם ננחה אותה ביחד.
2. בסדנה לא תהיה הרצאה "יבשה". יהיו הרבה תרגולים, צחוקים, פעילויות ומשחקים המבוססים על קלפי הרגשות והצרכים.
3. הכניסה לסדנה תתאפשר רק עם ההורה או הילד/ה שלך. מספר שווה של ילדים והורים
4. הסדנה תתקיים בביתנו. המשתתפים יתארחו בסלון שלנו 🙂
5. במהלך הסדנה נלמד אתכם רק תרגילים וכלים שאנו משתמשים בהם בעצמנו ביום יום
6. אנחנו "מבשלים" לכם הפתעות… (למשל: "איך להגיב למשפטים מעצבנים של הורים?")
7. במהלך הסדנה עושים רק מה שרוצים ומתחשק. אין מצב שתדרשו לעשות משהו שלא תתחברו אליו. 
8. זו הפעם הראשונה שאנו מעבירים את הסדנה הזו ואנו מתרגשים מאוד !!!

הפרטים המלאים + הרשמה בקישור הבא.

שימו לב לחלק של התשובות לשאלות הנפוצות.

חשוב: הסדנה מוגבלת ל-9 זוגות בלבד של הורים וילדים, 18 משתתפים בסך הכול.
מניסיון עבר אני מעריך שההרשמה תיסגר במהירות, כך שאם אתם וילדיכם בעניין מומלץ לא להתמהמה.

**
בסוף השבוע האחרון זכיתי להשתתף בסדנת תקשורת מקרבת בהנחיית סילביה הסקביץ' ומייקל דיליו.
(שמחתי לפגוש רבים מכם שם…)
אחד הנושאים שהעסיקו אותי במהלך הסדנה (ולאחריה) היה "גבולות".
הקטע הבא של ברנה בראון על גבולות וחמלה חזק עבורי ומתחבר לי גם לפוסט "ששת הערכים המובילים שלי":

"אחד המכשולים המשמעותיים ביותר (והבלתי מאוזכרים ביותר) הניצבים בפני תרגול של חמלה הוא הפחד מפני קביעת גבולות והטלת אחריות.
זה נשמע מוזר, אני יודעת, אבל אני מאמינה שהיכולת להבין את הקשר בין גבולות, אחריות, קבלה וחמלה הפכה אותי לאדם מיטיב יותר.
לפני המשבר הייתי מתוקה יותר – בפנים הייתי שיפוטית ומלאת טינה וכעס, אבל כלפי חוץ הייתי בהחלט מתוקה מאוד.
אני חושבת שכיום אני באמת ובתמים יותר חומלת, פחות שיפוטית ונוטרת, ובפירוש רצינית פי כמה בכל הנוגע לגבולות.
אין לי מושג איך נראה השילוב הזה למתבונן מבחוץ, אבל מבפנים נראה שהוא רב-עוצמה בהחלט.

לפני שהתחלתי במחקר הזה, ידעתי הרבה על כל אחד מן המושגים האלה כשהוא לעצמו, אבל לא הבנתי איך הם פועלים ביחד.
הראיונות פקחו את עיני; נדהמתי לגלות כי רבים מאלה שהיו מסורים באמת ובתמים לתרגול של חמלה הפגינו גם מודעות גדולה פי כמה לסוגיית הגבולות.
אנשים בעלי חמלה הם אנשים עם גבולות.
הגילוי הזה הכה אותי בתדהמה.

הנה מה שגיליתי: לבה של החמלה הוא קבלה.
ככל שמתעצמת היכולת שלנו לקבל את עצמנו ואת הזולת, כן אנו נעשים חומלים יותר.
למותר לציין שקשה לקבל אנשים כשהם פוגעים בנו, מנצלים אותנו או רומסים אותנו.
המחקר לימד אותי כי הדבר הראשון שעלינו לעשות כדי שנוכל לתרגל חמלה באמת ובתמים הוא להתוות גבולות, ולא לפטור אנשים מאחריות להתנהגות שלהם.

אנחנו חיים בתרבות של אשמה.
אנחנו רוצים לדעת באשמת מה אירע כך וכך, ואיך הוא עתיד לשלם על כך.
אנחנו מרבים להתלונן ולהפנות אצבע מאשימה ברמה האישית, החברתית והפוליטית, ועם זאת, רק לעיתים נדירות אנחנו מייחסים לאנשים אחריות למעשים שלהם.
מה הפלא? כל התלונות והתגובות המזועזעות מתישות אותנו, עד כדי כך שלא נשאר לנו כוח להבטיח כי למעשים יהיו השלכות של ממש.
הנטייה הזאת – זועמים-ומאשימים-עייפים-עסוקים-מכדי-לעשות-משהו-בנידון – רווחת מוושינגטון הבירה ועד וול סטריט, בלי לפסוח על בתי הספר שלנו ועל הבתים שלנו עצמם.
אני חושבת שהיא הסיבה לכך שאנחנו מצטיינים כל כך בזעם ובצדקנות, אבל לא בחמלה.

האם לא עדיף להיות מיטיבים אך קפדנים יותר?
החיים שלנו היו עשויים להיות שונים למדי אילו היו בהם פחות כעס ויותר אחריות.
איך היו נראים חיי העבודה וחיי הבית שלנו אילו היינו מטיחים פחות האשמות – ולצד זה מפגינים כבוד רב יותר לגבולות? "

~ מתוך "מושלמים כמו שאנחנו" מאת ברנה בראון (עמודים 24-26)

**
השבוע זכיתי להנחות שתי סדנאות תקשורת מקרבת לצוות המופלא של מחלקת פנימית ב' בבית החולים סורוקה בבאר שבע
מרגש לראות צוות מגוון (רופאים מומחים, מתמחים, סטאז'רים, אחיות ואנשי כוח עזר) יושבים ביחד, משתפים בפתיחות בקשיים ובאתגרים שהם חווים, מאתגרים זה את זה, צוחקים, כואבים, לומדים…

אחד הרגעים המרגשים עבורי במהלך היומיים הללו התרחש כשהמסר ש-"הצרכים שלנו שווים לא פחות מצרכים של אחרים" הדהד בעוצמה בחדר…

מה קורה לרופא/ה או לאח/ות עמוסים שלא מוצאים מספר דקות לשירותים או ללכת לאכול?
מה קורה "למצבר הפנימי" שלהם? לאיכות הטיפול בחולים ובמשפחות? 
איזה מחיר משלמות המשפחות שלהם (הילדים, בני/בנות הזוג והם עצמם) כשהם חוזרים הביתה?

אחת המשתתפות טענה ש"ככה זה" ושלא ניתן לשנות את זה במציאות הכל-כך תובענית ואינטנסיבית.
לא כולם הסכימו איתה….

הנה "השלישייה" הזו שוב: גבולות, חמלה ואחריות.

המפגשים בסורוקה השבוע התרחשו בזכות זרעים ופעולות שמתבשלים כבר מספר חודשים.
תודה מיוחדת לדקלה שיזמה ודחפה את כל המהלך הזה, לבותינה מנהלת השירות בביה"ח סורוקה, לשחר שסייעה בהכנות ובדיוק הסדנאות ולנמרוד מנהל מחלקת פנימית ב'.

בלעדיכם זה לא היה קורה.
זכות אמיתית לעבוד עם שותפים כמוכם…

**
כתמיד, אשמח לשמוע מה הפוסט הזה מעורר בכם…. 
אני מבטיח לקרוא אישית כל תגובה ותגובה.
(ייתכן שייקח לי זמן מה לחזור אליכם)

תזכורת אחרונה לפני שנפרדים:
סדנת תקשורת מקרבת להורים וילדים רועי ואני ננחה ביום שישי ה 19/7.
פרטים והרשמה כאן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter