תגית: ציטוט

ל"ו הצדיקים [תקן זמני]

סב מספר לנכדתו סיפור:

"זהו סיפור עתיק מאוד, מתקופת הנביא ישעיהו:
לפי הסיפור אלוהים אמר שהוא ירשה לעולם להתקיים כל עוד יהיו בו שלושים ושישה צדיקים, 
אנשים המסוגלים להיענות לסבל שהוא חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי.
אותם שלושים ושישה איש קרויים "ל"ו הצדיקים". 
אם בזמן כלשהו יהיו בעולם פחות משלושים ושישה צדיקים, הוא יגיע אל קיצו."

"האם אתה יודע מי האנשים האלה, סבא?", שואלת הנכדה, בטוחה שהוא ישיב בחיוב.
הסב נד בראשו.

" לא נכדתי," הוא אומר, "רק אלוהים יודע מי הם הלמד ו"וניקים. אפילו הם בעצמם אינם יודעים על תפקידם בקיום העולם. 
הם נענים לסבל לא כדי להציל את העולם, אלא מפני שסבלם של אחרים נוגע לליבם.
אותם ל"ו צדיקים יכולים להיות חייטים או מרצים באוניברסיטה, מיליונרים או אביונים, מנהיגים רבי-עוצמה או קורבנות חלושים. 
כל זה לא חשוב. 
מה שחשוב הוא יכולתם להרגיש את הסבל הקולקטיבי של הגזע האנושי ולהגיב לסבל שסביבם.
ומפני שאיש אינו יודע מי הם נכדתי, כל אחד שתפגשי עשוי להיות אחד מאותם שלושים ושישה אנשים שבזכותם אלוהים משמר את העולם, 
וחשוב להתייחס לכל אחד כאילו הוא אחד מהם."

~ הסיפור הועתק מתוך הספר "ברכות סבי" מאת רחל נעמי רמן

יכול להיות שהאדם שאנו רואים מולנו הוא מל"ו הצדיקים…? 
יש מצב שזה אנחנו…??

**
"תגיד, אומרים שאתה אחד מל"ו הצדיקים, זה נכון?", 
שאל, בחוצפה של גיל הנעורים, הסופר חיים באר את רבי אריה לוין.

הרב חשב קצת ואמר: "כן, לפעמים."
ואז הסביר של"ו הצדיקים זה לא משרה או תפקיד, זה תקן.
לא מינוי או תואר שמקבלים באקדמיה הלאומית לכל החיים, אלא רק תקן לזמן מסוים.
וכל אחד יכול.
כשאתה עושה מעשה טוב – באותם שנייה, או שעה, או שבוע – 
אתה הוא אחד מל"ו צדיקים, אלה שבזכותם העולם קיים.
"כשאני עושה דברים טובים, אני צדיק," אמר ר' אריה לוין, 
"ואחר כך מישהו אחר מאייש את התקן."

~ הציטוט מתוך הספר "נדיבות טובה" מאת רחל מראני

יכול להיות שברגע זה, בדרך שבה פועלים עכשיו, אנחנו חלק מל"ו הצדיקים…?
איך אנו בוחרים לפעול או להיות כרגע, במצב הזה, בכדי למלא את "התקן" באופן זמני…?

** 
תקן זמני ולא תפקיד קבוע.
פועל ולא תואר.

אחת המנהלות בקבוצה שהנחיתי השבוע שיתפה שהיא לא מחזיקה מעצמה אדם פרואקטיבי.
יש משהו מגביל, אולי אפילו מסוכן בחשיבה הזו, שעלולה להתפתח לנבואה שמגשימה את עצמה.
במקום לחשוב במונחים סטטיים של אני "X" או "Y", 
אפשר לחשוב במונחים דינמיים של "איך אני כרגע".
"האם אני נוהג בפרואקטיביות כרגע…? באיזה אופן… ?"

אחריות היא פועל.
פרואקטיביות היא פועל.
כנות היא פועל.
אכפתיות היא פועל.
אהבה היא פועל.
וכן הלאה…

**
חדשות טובות 1#

אף אחד לא נדיב/אוהב/מתחשב/חכם/רגיש/פרואקטיבי/ממוקד/…, כל הזמן בכל מצב.
אף אחד לא מושלם.
ממש כמונו.
וזה בסדר.

**
חדשות טובות 2#

הדברים ברי-שינוי.
אנחנו ברי-שינוי.
בני אדם בתהליך.

בכל רגע נתון יש לנו את האפשרות לפעול בדרך שאנו רוצים.
בדרך שאנו מאמינים שהיא נכונה, מתאימה, מדויקת, ערכית, מוסרית, …
בדרך שיכולה להיות שונה מהדרך שפעלנו בה עד כה.
גם עכשיו.
וזה לא מאוחר מדי.

**
למרות שאין לי וודאות של 100%, 
אני די בטוח שזכיתי לפגוש השבוע, לכמה רגעים, 
מספר אנשים בתקן זמני של ל"ו הצדיקים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

3 שאלות נוכחות למיקוד אנרגיה ותשומת לב

פעם קראו לזה ניהול זמן.
יש כאלו שקוראים לזה כך גם היום.
אני קורא לזה אחרת.
עבורי זה ניהול תשומת לב, נוכחות, אנרגיה…
השם המדויק פחות משנה.
מה שיותר משנה זו המהות.

אני מאמין שהמשאב הכי יקר וחשוב שלנו הוא תשומת הלב שלנו.
הבחירה הכי חשובה שלנו היא מה אנו עושים עם תשומת הלב שלנו.
בכל רגע נתון.
כל השאר מושפע מזה.

רואי חשבון יכולים לקרוא את הדו"חות הכספיים ולספר את "הסיפור" של החברה.
הדו"חות המפורטים של השקעות תשומת הלב שלנו חושפים את "הסיפור" שלנו.

**
"3 השאלות" של טוני רובינס הן כלי אפקטיבי במיוחד לפיתוח מודעות ומיומנות הנוגעות בתשומת הלב, נוכחות ואנרגיה.

1. במה אני מתמקד כרגע?
2. מה המשמעות של זה עבורי?
3. מה אני עושה לגבי זה?

כתבתי על כך יותר בהרחבה כאןוגם בחרתי להכניס את זה ככלי מספר 2# לסדרת "52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים".

** 
אני מוצא את "3 השאלות" של רובינס יעילות במיוחד במצבים מתפתחים, 
באירועים שבהם אנו "מופעלים" על-ידי טריגר מסוים. 
ואז, במקום לנוע בכוח האינרציה על אוטומט, אנו יכולים להחזיר את השליטה לידינו ולבחור.

בשבועות האחרונים, אולי בעקבות ההעמקה והעיסוק ב"שבעת ההרגלים" של סטיבן קובי, 
התגבש אצלי כלי משלים ל"3 השאלות" של טוני רובינס, המתחבר לנושא תשומת הלב והנוכחות.

אני עובד עם הכלי הזה כבר שנים, ורק בשבועות האחרונים הצלחתי לנסח אותו לעצמי במילים.

3 השאלות שהתפתחו אצלי מתאימות למצבי תיעדוף.
לבחירה בין אפשרויות שונות במצבים שבהם יש לנו מספר דברים שאנו רוצים (או שמצופה מאתנו) לעשות, ואיננו יכולים לעשות הכול.

**
3 השאלות שלי להגברת נוכחות ולמיקוד אנרגיה ותשומת לב:

1. איפה אני בוחר להיות עכשיו?
2. עם מי אני בוחר להיות עכשיו?
3. איך אני בוחר להיות עכשיו?

**
הסבר קצר ומספר דגשים:

1. איפה אני בוחר להיות עכשיו?
באיזה מקום פיזי או וירטואלי אני בוחר להיות עכשיו? 
בפגישה כזו או בפגישה אחרת?
האם אני מעדיף להישאר שעה נוספת בעבודה או להתחיל נסיעה לכיוון הבית?

איננו מבודדים מהעולם.
אנחנו חיים ומתנהלים בתוך הקשרים ומסגרות.
אנחנו ממלאים תפקידים שונים, המביאים איתם אחראויות וציפיות.

על תשומת הלב שלנו יכולים "להתחרות" מספר גורמים.

2. עם מי אני בוחר להיות עכשיו?
הנוכחות הפיזית (או הוירטואלית) הינה רק אחד ממרכיבי הנוכחות והשקעת תשומת הלב שלנו.
כשאני יושב בפגישה עם מספר אנשים ומישהו מהם מדבר – האם אני בוחר להתמקד בו, או באדם אחר כרגע?
אם בחרתי להישאר במשרד לשעה נוספת – האם אני מנצל אותה לפגישה עם אדם א', לשיחת טלפון עם ב', או שאולי אני מקדיש את הזמן לעצמי?
כשאני בסלון ביתי או בגינה הציבורית – האם אני נמצא עם אשתי או ילדיי? עם הסלולר שלי? עם קולגות לעבודה? 

3. איך אני בוחר להיות עכשיו?
איך אני בוחר להיות ומה אני בוחר לעשות?
האם אני בוחר להקשיב או לבטא את עצמי?
האם אני בוחר לחזק ולתמוך או להעביר מסר ולהביע דעה?
האם אני בוחר להיות דומיננטי ומוביל או מאפשר וזורם?
האם אני מתמקד באדם שאני בוחר להיות אתו עכשיו או שדעתי מוסחת?

**
3 שאלות הנוכחות מבוססות על מספר הנחות יסוד:

א. באפשרותי לבחור: איפה להיות, עם מי להיות, ואיך להיות. זה בידי.

ב. אני אחראי לבחור. האחריות היא עלי.

ג. הבחירה שלי משנה. לבחירה שלי יש השפעה.

ד. בכל רגע נתון אני יכול להיות במקום אחד, עם אדם אחד, בדרך אחת.

**
את האירוע שנערך אתמול ארגנו זמן רב מראש.

קיבלתי אליו הזמנה אישית וזה החמיא לי.
המארגנים בדקו איתי פעמיים בשבועות האחרונים אם אני מגיע,
מכיוון שהיה חשוב להם להבין ולהיערך בהתאם.
בשני המקרים אמרתי "ברור !".

אתמול, מספר דקות לפני שיצאתי לכיוון האירוע, משהו חדש התפתח.
קיבלתי טלפון מהבית עם בדיקה האם אני יכול לעזור בעניין משפחתי כלשהו.

דילמה.
להתפנות לעניין משפחתי ו"להפר מילה" שנתתי, או לעמוד בהתחייבות שלי ולוותר על עזרה עם העניין המשפחתי?

איך מחליטים…?

1. איפה אני בוחר להיות עכשיו..?
ברור שהייתי רוצה גם לסייע בעניין המשפחתי וגם להיות באירוע.
נראה שאינני יכול להיות בשניהם.
איפה אני בוחר להיות כרגע?
הבחירה והאחריות היא עלי.
אם אבחר לוותר על השתתפותי באירוע זה לא מכיוון שאין לי ברירה אלא מכיוון שאני מעדיף את זה.
ואם אבחר להשתתף באירוע ולוותר על עזרה עם העניין המשפחתי זה לא בגלל שאני לא יכול אחרת.

במקרה הנוכחי, לאחר התלבטות בת שתי דקות בחרתי להתמקד בעניין המשפחתי ולוותר על השתתפותי באירוע.

2. עם מי אני בוחר להיות עכשיו…?
הכי חשוב לי כרגע להיות עם נ. שארגנה את האירוע.
האירוע יתחיל בעוד פחות משעה וחשוב לי לעדכן את נ. שלא אגיע.
לפני מספר ימים הודעתי לה שאני מגיע ועכשיו אני משנה את זה.
אני יודע שהאירוע חשוב לה ושעבדו עליו לא מעט אנשים.
נתתי מילה ואני הולך להפר אותה.
לא נעים.

3. איך אני בוחר להיות עם נ. עכשיו…?
נ. ואני לא נמצאים באותו אזור כרגע.
האם להתקשר או לשלוח הודעה?
מה לכתוב או לומר?

בחרתי לכתוב לנ. הודעה אישית עם התנצלות ועדכון שלא אגיע.
את ההודעה הזו ניתן לכתוב בעשר שניות או במספר דקות.
לכאורה זו רק הודעה. 
רק לכאורה.
למעשה זו אפשרות להיות עם מישהי בדרך כלשהי.

איננו נמצאים בכל המקומות שאנו רוצים.
היינו רוצים להקדיש יותר זמן ליותר אנשים וליותר נושאים.
ברגע נתון, אנו בוחרים בדברים ובאנשים מסוימים ומוותרים על דברים ועל אנשים אחרים.
אנו עושים כמיטב יכולתנו, ולפעמים זה הרבה פחות ממה שהיינו רוצים.

לאט לאט…
קצת פחות שיפוטיות והלקאה עצמית.
קצת יותר חמלה ונוכחות.

**
רגע אחרי ששלחתי את ההודעה לנ. , 
בחרתי להיות במקום אחר.
עם אדם אחר.
בצורה אחרת.

**
בבוקר שישי שעבר בחרתי להשתתף ב"מרוץ העטלף", 
ולטפס ביחד עם עוד כמה מאות רצים את 5.5 הק"מ של העליות לבית אורן. 
בשלב מסוים, כשמסתכלים לפסגה, יש חשק לעצור.
זה נראה כל-כך גבוה, קשה מאוד, אולי קשה מדי.
החוכמה במצבים הללו, היא להתמקד רק בצעד הבא.
אם אצליח בכל רגע נתון, לעשות רק עוד צעד אחד, אחרי זמן מה אגיע לפסגה.

3 שאלות הנוכחות, הן תמיד שאלות על הצעד שמתחיל ממש עכשיו.
איפה חשוב לי להיות עכשיו? עם מי? ואיך?

כשם שקו בנוי מאינספור נקודות,
כך חיינו (מערכות יחסים, קריירה, בריאות וכו') הם במידה רבה תוצר של אינספור "מיקרו-בחירות" של השקעות תשומת לב.

המשותף לכל הבחירות, הוא שהן תמיד בחירות ברגע אחד נתון:
איפה, עם מי ואיך אנחנו בוחרים להיות כרגע?

רבי נחמן מברסלב אמר את זה בדרכו:
"אתה נמצא במקום בו נמצאות מחשבותיך.
ודא שמחשבותיך נמצאות במקום בו אתה רוצה להיות."

אני מרשה לעצמי להוסיף: 
ודא שמחשבותיך ומעשיך נמצאים במקום ועם האנשים בו חשוב לך להיות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

למידות ממאיר שמגר ז"ל

השבוע נערכה הלווייתו של מאיר שמגר, אשר כיהן במשך 12 שנים כנשיא בית המשפט העליון.
רבים ספדו לו, וביניהם נשיא המדינה, ראש הממשלה ונשיאת בית המשפט העליון.
נשמע שישנה הסכמה חוצת מחנות והערכה עצומה כלפי השופט מאיר שמגר ותרומתו המשמעותית למדינת ישראל.
לצד כל המספידים הבכירים ורמי המעלה, הספידו את מאיר גם בני משפחתו.
שני הספדים נגעו לליבי במיוחד.
הם התמקדו במאיר שמגר האדם ואיש המשפחה.
האחד של בנו רם והשני של נכדתו דפנה.
(הציטוטים הועתקו מתוך אתרי הרשת).

**
בנו של שמגר, רם:

"אבי נהג לומר בצניעות בסיטואציות כאלה שבהם דיברו בשבחו שהם מופרזים ואין בהם צורך. 
דברים שנאמרו ראויים ובמקומם ואנו מודים לכולם מקרב לב. 
היום אנו נפרדים בצער עמוק מאבי. 
כל מי שנחשף לפועלו חווה את גודל אישיותו. אבא היה איש צדק מנהיגות וממלכתיות.
הוא היה איש ספר ידען. 
אבא נדמה בעיני ובעיני רבים כמי שאוחז בידו במצפן החיים. 
ידע להבחין בין אמת ללא אמת בין צדק לעוול. 
מעבר למעשיו ופועלו של אבא, הערכים שהטמיע בנו וסימני הדרך שטבע במו ידיו ימשיכו להתוות את דרכנו באשר נלך. 
אבא נשאר בנו. בילדיו ונכדיו. ובמינונים משתנים בחברה הישראלית כמכלול.
הערכים שאבא יצק בנו יחד עם אמא, משפחתיות אכפתיות חריצות ומקצועיות וזאת בדרך של מתן דוגמא אישית, עיצבו אותנו למסלול החיים. 
בראש ובראשונה היה איש משפחה. 
אבא וסבא מנחה תומך ואוהב שנכון לעשות הכל למען ילדיו ונכדיו."

**
דפנה שמגר, נכדתו:

"היום אנו נפרדים בצער עמוס מסבא, תחושה מעט מוזרה שאני ניצבת כאן קבל עם ועדה באירוע מהאישיים והפרטיים שיש לו אדם בחייו, אך זהו פועל יוצא ומבורך מכך שהסבא האישי שלנו היה בן אדם מוערך. 
לשמחתי ולגאוותי, סבא היקר היה מאותם יחידי סגולה. 
אנו נכדיו פוגשים הערכה זו בחיי היום יום מכול השכבות בחברה.

בשבילנו נכדיך – גדי, תמרי, נעמה, גלעד, נטע, עמרי, תומר ואני – 
אתה מן הסתם קודם כל סבא. סבא מאיר. 
סבא תומך, מנחה ואוהב שנכון לעשות הכול למען נכדיך. 
כל אחד מנכדיך בחר ועדיין בוחר נתיב משלו בחיים, אך כולנו חולקים את מסכת הערכים שקיבלנו ממך, לא בדרך של הטפה אלא בדרך של הערכה אישית. 
אכן התחושה להיות הנכדים של סבא מאיר היא תחושה של כבוד לערכים שבהם האמנת ובהם דיברו הדוברים הנכדים לפניי.

באחד הביקורים שלי כאן בבית המשפט העליון, כמפקדת צוות בבית הספר לקצינים, הגעת לדבר איתנו.
דיברת על התפקיד החשוב והעיקרי, וזה להיות אדם שמקשיב.
לא מדובר רק הזכות להעלות את הטענות של כל צד אלא על הלכה למעשה להקשיב, 
אחרת המשפט לא יהיה משפט צדק ואתה כשופט לא תבצע את עבודתך כראוי, 
וככה ממש כמו השופט שמגר היית 'סבא מאיר'. 
הרגישות לרחשי הלב והרצונות האישיים שלנו הייתה בולטת במיוחד".

**
סביר להניח שרובנו לא נוספד על-ידי ראש הממשלה ונשיא המדינה כשיגיע יומנו.
לרבים מאיתנו יש משפחות. בני ובנות זוג, ילדים ונכדים.
הספדים שכאלו לא ניתן לרכוש בכסף, או במאמץ מרוכז ואינטנסיבי בן מספר שבועות.
מערכות יחסים שכאלו נבנות לאורך שנים, יום אחר יום, מפגש אחר מפגש.
מרבית האנשים יאמרו שהמשפחה היא הדבר הכי חשוב בחייהם.

איך הדבר הזה מקבל ביטוי ביום-יום…?
עד כמה אנו פרואקטיביים, ממוקדים במה שהכי חשוב ולוקחים אחריות על הבחירות שלנו בשגרה..?
איך אדם צריך לחיות את חייו, על מנת "להרוויח את זכותו" להיות מוספד בצורה הזו על ידי ילדיו ונכדיו..?

העניין הוא כמובן פחות איך בוחרים להיפרד ממך האנשים היקרים בחייך כשמגיע היום,
ויותר איך נראית ומרגישה מערכת היחסים ביניכם ביום-יום. 
מה חושבים עליך ואיך מרגישים בנוכחותך האנשים החשובים בחייך.

**
חבר יקר שלי, אדם שאני אוהב ומעריך, חווה אתגר משמעותי השבוע.
חלק ממה שהוא עובר עכשיו הוא תוצר של בחירות שהוא בחר ופעולות שהוא עשה בעבר.

מספר מחשבות ותזכורות שהתחדדו לי (שוב) בימים האחרונים:
– יש לנו את החופש לבחור.
– לבחירותינו יש השלכות על חיינו ועל חיי אחרים.
– יש לנו אחריות: כשאנו בוחרים בדרך פעולה מסוימת, אנו מקבלים "בעסקת חבילה" גם את השלכות הבחירה.
– הבחירות שלנו משפיעות על חיינו ומעצבות אותן.
– לפעמים זה מורכב: מעבר לטוב ורע. מעבר לשחור ולבן. מעבר לנכון ולא-נכון.
– חמלה עצמית וכלפי אחרים: אנחנו יצורים אנושיים, שלמים ולא מושלמים.
– ההווה שלנו הוא תוצר של בחירות העבר שלנו.
– העתיד שלנו נוצר עכשיו בבחירות שאנו עושים היום.
– היום הוא היום הראשון של שארית חיינו.
– היום הוא זמן טוב.
– זה לא מאוחר מדי.  

**
ג'ק קורנפילד מחבר בין חופש לאחריות בספרו "אין זמן טוב מההווה":

"כשאתם מרגישים שחייכם עמוסים מדי, התזכורת שיש לכם אפשרות להיות חופשיים עלולה להיות מערערת.
כן, אתם חופשיים לבחור את הגישה שלכם עוד היום – 
לבחור להיות אסירי תודה, אמיצים, מפוחדים, מרירים או אוהבים.
אך חשוב מכך, אתם חופשיים – עם כל ההשלכות הנלוות לכך – 
להתפטר מעבודתכם, להקים עסק, להינשא או להתגרש, ליצור יצירת אמנות, 
לאמץ ילד, להיות במקום שלא הייתם בו, לסגור את חשבון האימייל שלכם.

חופש עלול להיות מסחרר לחלוטין.
למרבה המזל, אינכם חייבים לעשות את כל הצעדים הללו בבת-אחת או בזמן כלשהו.
למעשה, כבר עשיתם את הבחירות שאיתן אתם חיים.
אך אתם אכן חופשיים לשנות מסלול.
חייכם כבולים וחופשיים בו-זמנית, עם מגבלות והשלכות.
פעלו כחוק או שתמצאו את עצמכם בכלא.
נהגו בנתיב הנכון של הכביש או שתמצאו את עצמכם בבית החולים או בקבר.
הדרך הטובה ביותר להתמודד עם מרחבי החופש היא להשקיט את התודעה ולהקשיב לליבכם.
ליבכם ידריך אתכם באהבה ובהתחשבות אל ההחלטות הטובות ביותר, מתוך הבנה עמוקה וכנות."

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

עצירה לחגיגה

הרעיון לקבוצת "7 ההרגלים" נוצר לפני כחודש וחצי.

בשבועות האחרונים חלק לא קטן מהאנרגיה שלי הוקדש לבניית התוכנית ולגיבוש הקבוצה.
השלב זה מסתיים כעת, והתוכנית תחל מייד לאחר החגים.

עצירה למספר חגיגות ולהכרות תודה:

א. אני עוצר את ההרשמה במועד שהגדרתי, עומד במילה שלי. לעצמי ולאחרים.

**
ב. תהליך גיבוש הקבוצה דרש ממני "להימתח": לחשוב יצירתי, להשקיע יותר ממה שחשבתי שאשקיע, להפשיל שרוולים ולעבוד בזה.

דברים שלא באים בקלות מסייעים לנו לגדול ולצמוח.
בשבועות האחרונים צמחתי.

**
ג. מספר מועמדים שבחרו להצטרף לתוכנית עשו זאת מתוך הכרות אישית איתי וניסיון עבר בתהליכים איתי.

אנשים שבוחרים לעבוד אתך שוב, ומוכנים להשקיע בכך זמן, כסף ואנרגיה זה משוב חזק ומשמעותי.

**
ד. מספר מועמדים הגיעו בזכות אנשים שמכירים אותי ושהמליצו על עבודה איתי.

יש בי הכרת תודה לכל אותם ממליצים (לחלקם אני מודע ולאחרים לא…) על המתנה הזו.
המלצה אישית מהלב היא בעלת ערך עצום, אינה מובנת מאליה ולא משהו שניתן לקנות.

**
ה. עם היציאה לדרך, קיוויתי שתתגבש קבוצה יוצאת דופן, שתהווה את אחד מיתרונותיה המרכזיים של התוכנית.

לתחושתי אנחנו שם.
יש בי התרגשות מהמחשבה על העבודה עם כל אחד ואחת מהמשתתפים ועל התהליך המשותף הצפוי בחודשים הקרובים.
בין היתר, מהלמידה וההתפתחות שאני אזכה לה. מכל אחד ואחת מהם. ומהתהליך.

**
ו. כמחצית מהמועמדים ששוחחתי אתם בשבועות האחרונים לא ייקחו חלק בתוכנית.

הסיבה: מסקנה שהגענו אליה שהתוכנית אינה מתאימה למה שהם מחפשים.
אני חוגג תהליך שבו הצלחתי להחזיק את עקרון "ההתאמה ההדדית" במספר מצבים,
הכוללים הקשבה לצרכי מועמדים (בשונה מניסיון לשכנע), ויתור על הכנסה (במקומות שבהם אין התאמה) ומוכנות להגיד "לא" (שלא פשוט לומר, ולא נעים לשמוע).

**
ז. אומרים שהדרך הכי טובה ללמוד משהו היא ללמד אותו.

המחויבות שלי לתוכנית "7 ההרגלים", נובעת בין היתר מרצון להטמיע את ההרגלים הללו עוד ועוד בחיי.
אני כבר יכול לחוש בהשפעה העצומה של זה עלי.

**
ח. הדרך שבה אנשים מילאו את שאלון הכוונות והפתיחות שבה הם שיתפו אותי בכך, 
מאפשרת לי הצצה לחייהם, לדברים החשובים להם ולאתגרים שהם מתמודדים עמם.

יש בי הכרת תודה עצומה על הזכות וההזדמנות לעבוד עם האנשים הללו, באזורים הללו.
השיחות השונות מילאו אותי, העמיקו את הכרת התודה שלי ולימדו אותי ענווה.
אני מחזיק כוונה שהתוכנית תתרום משמעותית לחייהם של המשתתפים במסעות השונים שהם עוברים.

**
ט. מילים רבות נאמרו ונכתבו, והתוכנית עדיין לא החלה.

יש עוד המון עבודה וחובת ההוכחה עדיין כאן. "עלי".
כל-כך הרבה דברים יכולים לקרות.
השיתוף הזה הוא עצירה לחגיגה של דרך.
של הדרך עד כה.
יש בי שמחה על היכולת הזו שהתפתחה בי עם השנים:
על אפשרות להנות גם מהדרך, עוד לפני שהמטרה הושגה או הושלמה.
מבלי להתמקד אך ורק בדברים שעוד לא קרו.
מבלי ליפול לשאננות או לזחיחות.
מבלי לחשוש מעין הרע.

**

לקינוח, שני ציטוטים שאהבתי מתוך מתוך הספר "אין זמן טוב מההווה" מאת ג'ק קורנפילד 

"מסירות ומחויבות הן תכונות נפלאות שמתאזנות באופן הטוב ביותר עם אהבה ותבונה.
אתם יכולים להציב מטרות, לגייס את כל כוחותיכם, לעבוד במרץ ולעשות כמיטב יכולתכם,
אך התוצאות לעולם אינן ודאיות.
ההישגים המזהירים ביותר אף הם בני חלוף, פסגת האמנות היא הצהרה יפהפייה, והחיים ממשיכים הלאה.
החופש מצריך מסירות ומחויבות, אך בלי להיאחז בתוצאה."

**

"אלילת הקולנוע הצרפתייה ז'אן מורו אמרה פעם בראיון, 'אני אמות צעירה מאוד.'
'כמה צעירה?' שאלו אותה.
'אני לא יודעת… 
אולי בגיל שבעים, אולי שמונים, אולי תשעים.
אבל אני אהיה צעירה מאוד.' "

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

חוק הפעולה

"ללמוד ולא לעשות, זה לא באמת ללמוד.
לדעת ולא לעשות, זה לא באמת לדעת."

~ סטיבן קובי, "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד"

**
"נקיטת פעולה לא היתה עניין קל בעולם הזה;
כוחות של ספק וחוסר התמדה מצויים בכול, גם בדעתנו ובגופנו.
הפיכת רעיונות לפעולה דורשת מרץ, הקרבה ולב, מכיוון שלפעול פירושו להסתכן.
עלינו להתגבר על כל הסיבות הטובות לדחות זאת, להניח למישהו אחר לעשות זאת, להישאר ישובים על הכיסא הנוח של הכוונות הטובות.
אך חוק הפעולה נושא עמו אותו מסר שוב ושוב: מוטב לעשות מה שראוי יותר מאשר לא לעשותו כלל ולתרץ זאת בתירוץ טוב.
….
כל היצורים החיים פועלים, אך רוב האנשים מגיבים –
ורק כשהם אנוסים בשל כאב או פחד, כשמערכות יחסים מתנפצות והופכות ללחימה או כשהגוף חולה עקב מתח.
חוק הפעולה מלמד אותנו להתגבר הן על חוסר התמדה והן על סבלנות
על ידי פעולה מתוך אומץ, כוונה ברורה ומחויבות."

~ דן מילמן, "חוקי הרוח"

**
ההרשמה לתכנית "שבעת ההרגלים" בעיצומה.
ניתן להגיש מועמדות עד ערב סוכות ה- 13/10/19 או עד שהקבוצה תתמלא (המוקדם מביניהם).
יוצאים לדרך ביום ראשון 27/10/19.
הפרטים המלאים + שאלון כוונות בקישור הבא.

זמן לקבלת החלטה.
זמן לפעולה.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

סיפור אגדה וחוק טבע

"צ'יף רומן-נוז משבט השאיין וכל אנשיו האמינו שהוא בן אלמוות. הוא והם צדקו בכל יום מימי חייו, פרט לאחד."
~ הסופר ריצ'ארד האייט (ציטוט מתוך "הלב הנבון" מאת ג'ק קורנפילד)
 
**
"כדורגל הוא משחק פשוט: 22 גברים רודפים אחרי כדור במשך 90 דקות, ובסוף הגרמנים מנצחים."
~ גארי ליניקר, חלוץ נבחרת אנגליה, לאחר ההפסד למערב גרמניה במונדיאל 1990
 
**
אנחנו נמשכים לסיפורים על גיבורי-על, קוסמים ובני אלמוות.
לווינרים שתמיד, אבל תמיד, מנצחים.
 
זה פשוט לא נכון.
כולנו בני אדם.
בני תמותה.
אף אחד אינו מעל לחוקי הטבע.
בטבע הכול משתנה.
שום דבר ואף אחד לא נשאר כפי שהוא.
כל מה שעולה, ירד מתישהו.
כל מנצח, יפסיד או יפרוש מתישהו.
 
גם נבחרת מערב גרמניה.
גם ברצלונה.
גם ראש ממשלה כזה או אחר.
 
חיים מלאים. היום.
Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

לולאות של אגו

משהו שנוכח כרגע:
השעה 17:02.
חשוב לי לשלוח את הפוסט הזה לפני כניסת השבת.
הוא כבר 90% מוכן, אבל משהו עדיין חסר…
אני לא בטוח מה בדיוק וזה מעכב אותי.
בחצי השעה האחרונה אני מתבחבש עם זה.
לא בטוח שזה מתקדם ואני מתחיל לאבד סבלנות.

כמו ב"מאסטר-שף", 
משהו בי רוצה להתגבר על העיכוב, לצאת מהתקיעות…
ומשהו נוסף בי רוצה להגיע לפוסט שמרגיש מדויק ומשמעותי…

הרגע הזה הוא דוגמא להרבה רגעים אחרים:
בחלקים ניכרים של חיינו אנו מחכים שמשהו יעבור או מצפים שמשהו יגיע.

**
מתי זה כבר יעבור… ???
מתי הכאב ייעלם,
השיעור יסתיים,
המבחנים ייגמרו,
המשכנתא תיסגר,
החורף/הקיץ יחלוף,
הלחץ ירד,
לחץ הדם ירד,
המחלה תעבור,
הפקק ישתחרר…???

**
מתי זה כבר יגיע…??
מתי נקבל את התואר,
נקבל החלטה,
נתחתן, נקנה דירה,
נזכה למספיק שעות שינה,
יגיע סוף השבוע/הסתיו/האביב,
נעלה בדרגה,
ניכנס להריון,
נצא לחופשה,
נצא לפנסיה,
נעלה לאוויר עם הפרויקט,
נגיע כבר ליעד…???

**
בחלקים ניכרים של חיינו אנו מחכים שמשהו יעבור או מצפים שמשהו יגיע.

לחכות שמשהו יעבור זה לדחות את מה שכאן ועכשיו.
לצפות שמשהו יגיע זה להשתוקק למשהו שאינו כאן ועכשיו.

שני מצבי אי-קבלה: דחיית ההווה או השתוקקות לעתיד.
בשני המצבים, מה שכאן ועכשיו לא מספיק טוב.

אנחנו לא רוצים את מה שיש לנו או רוצים את מה שאין לנו.

הלולאות הללו אינן מסתיימות לעולם:
תמיד יש משהו קיים שאנו רוצים שייעלם או משהו חסר שאנו כמהים להשיג.

**
אקהרט טולה כותב על כך נפלא בספרו "ארץ חדשה":

"האגו מטפל ברגע ההווה בשלוש דרכים: כאמצעי להשגת מטרה, כמכשול או כאויב."

"בשביל האגו רגע ההווה הוא רק אמצעי להשגת מטרה.
הוא לוקח אתכם לרגע עתידי כלשהו שנראה חשוב מאוד,
אף שהעתיד לעולם אינו מגיע אלא כרגע ההווה, ולכן הוא לעולם אינו יותר ממחשבה בראשכם.
במילים אחרות, לעולם אינכם נמצאים כאן לגמרי, כי אתם תמיד עסוקים בניסיון להגיע למקום אחר."

"כאשר דפוס זה נעשה בולט יותר, וזה שכיח מאוד, רגע ההווה נתפש כמכשול שיש להתגבר עליו.
עקב כך מתעוררים חוסר סבלנות, תסכול ומתח, ובתרבות שלנו אלה המציאות היומיומית והמצב הרגיל של אנשים רבים.
החיים, שהם העכשיו, נתפשים כ'בעיה', ואתם מוצאים את עצמכם בעולם מלא בעיות שיש לפתור את כולן כדי לחוש שמחה, להרגיש סיפוק, או להתחיל לחיות באמת – לפחות כך נדמה לכם.
הבעיה היא שכנגד כל בעיה שנפתרת צצה אחת חדשה.
כל עוד רגע הווה נתפש כמכשול, לא יהיה סוף לבעיות."

"במקרה הגרוע ביותר, וגם זה שכיח מאוד, רגע הווה נתפש כאויב.
כאשר אתם שונאים את מה שאתם עושים; מתלוננים על סביבתכם; מקללים דברים שקורים או שקרו;
כאשר הדיאלוג הפנימי שלכם מורכב מ'אני חייב לעשות או לא לעשות' – 
אתם מתווכחים עם מה שהווה, מתווכחים עם הדבר שקיים ממילא.
אתם הופכים את החיים לאויב, והחיים אומרים: 'אתם רוצים מלחמה, אז תקבלו מלחמה.'
המציאות החיצונית, שתמיד משקפת לכם את מצבכם הפנימי, נחווית אז כמציאות עוינת."

"חשוב שתשאלו את עצמכם לעתים תכופות: אילו יחסים יש לי עם רגע ההווה?
היו ערניים לתשובה.
האם אני מתייחס לעכשיו רק כאמצעי להשגת מטרה כלשהי? 
האם אני רואה בו מכשול? 
האם אני הופך אותו לאויב?
היות שרגע ההווה הוא כל מה שאי-פעם יהיה לכם, היות שהחיים הם בלתי נפרדים מן העכשיו,
משמעות השאלה היא בעצם: אילו יחסים יש לי עם החיים?"

**
מעניין… אז מה עושים עם זה..?

זהירות מלכודת…

הניסיון להתגבר על מצב מסוים (לדוגמא: להיות בהלך רוח תמידי של דחייה או ציפייה),
כמו גם הניסיון להגיע למצב מסוים (לדוגמא: לקבל את רגע הווה),
הוא דוגמא נוספת ללולאות הדחייה והמשיכה של האגו…

**
ובכל זאת…?

אפשר להתחיל מהתבוננות סקרנית, מהפניית תשומת לב לתחכום ולחמקמקות שבה האגו "מנהל" אותנו:
– עד כמה אני שבע רצון מהמקום ומהמצב שאני נמצא בו כרגע?
– באילו חלקים מזמני אני מנסה להתגבר על משהו או להשיג משהו, ובאילו חלקים אני בנוכחות ובהכרת תודה עם ההווה?
– אם אני בהכרת תודה ובשביעות רצון, כמה זמן זה "מחזיק"?
– אם אני בדחייה או בציפייה, מה "האובייקטים" שמושכים/דוחים אותי ובאיזו מהירות הם מתחלפים עבורי?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

משפטים על אומץ

"אומץ הוא היכולת לעשות דברים שלהרגשתכם הם קשים, מפחידים או מלאי חוסר ודאות.
הוא אינו נחלתו של קומץ נבחר בלבד.
אומץ הוא זכות מלידה. הוא מצוי בכולנו. והוא מחכה שתגלו אותו.
רגע אחד של אומץ יכול לשנות לכם את היום. 
יום אחד יכול לשנות לכם את החיים.
וחיים של אדם אחד יכולים לשנות את העולם."

**
"אם אתם מחפשים אדם אחד שישנה לכם את החיים הביטו בראי."

**
"זה תמיד הזמן הנכון לעשות את הדבר הנכון" / ~ ד"ר מרטין לותר קינג הבן

**
הייתי צריך
הייתי יכול
הייתי עושה
עשיתי.

**
אני עייפה.
קר מדי.
חם מדי.
יורד גשם.
מאוחר מדי.
יאללה, זזתי.

**
"או שאתם מנהלים את היום או שהיום מנהל אתכם."

**
"תתחילו לפני שאתם מוכנים.
אל תתכוננו, פשוט תתחילו."

**
"כדי להתחיל, תתחילו" / ~ ויליאם וורסוורת

**
"אתם תמצאו
או דרך,
או תירוץ."

**
"מותר לפחד.
כשאנחנו מפחדים, זה אומר שאנחנו עומדים לעשות משהו ממש-ממש אמיץ."

**
"אתה אמיץ יותר מכפי שאתה מאמין,
חזק יותר מכפי שאתה נראה,
וחכם יותר מכפי שאתה חושב."

~ א"א מילן

**
"תמיד יהיה 
מישהו
שלא יבין
את ערככם.

תוודאו
שהמישהו הזה
לא יהיה
אתם."

**
"האוצר שאתם מחפשים נמצא במערה
שאליה אתם מפחדים להיכנס."
~ ג'וזף קמפבל

**
"דברו מהלב,
גם אם
רועד לכם
הקול."

כל הציטוטים הועתקו מספרה של מל רובינס "חוק 5 השניות",
ונכתבו על ידה או על ידי האנשים המצוטטים.

**
מה המשפטים הללו מעוררים בכם…?

השראה? 
התרגשות?
מוטיבציה?
התנגדות?
דחייה?

איזה משפט נוגע בכם במיוחד..?
איזה משפט מעצבן אתכם במיוחד..?

**
בי המשפטים הללו מעוררים גם וגם.
חלק בי חווה התרגשות ומוטיבציה כשהוא קורא אותם,
חלק אחר התנגדות ודחייה.

**
הנה מה שאומר החלק בי שמרגיש התנגדות ודחייה:

קיטש אמריקאי.
פשטנות יתר. 
החיים הרבה יותר מורכבים מזה.
מסוג הקשקושים שמצטלמים יפה ומקבלים הרבה לייקים, אבל לא שווים יותר מדי.

**
השבוע העברתי קורס נוסף בן יומיים.
אחד המודולים ביום הראשון הוא "נתינת וקבלת משוב".
בסיום היום הראשון, היה משהו שרציתי לומר לאחד המשתתפים.
משהו שקשור להתנהלות שלו בקורס.

רציתי ולא רציתי.
רציתי וחששתי.
רציתי, כי האמנתי שזה משהו בעל ערך עבור אותו משתתף ועבור הקורס. גם סמכתי על יכולתו של אותו אדם להקשיב למה שיש לי לומר.
לא רציתי, כי זה לא הכי נעים ליזום שיחה כזו, מה שיש לי לומר לא קריטי, וגם… חששתי שהאדם ייפגע.

בסוף היום הראשון לא אמרתי דבר.
המשכתי לחשוב על זה.
בבוקר היום השני, במהלך הנסיעה לקורס, עדיין חשבתי על זה.
בשנייה אחת של החלטה, התקשרתי.
שיחה ממתינה… 
ניתקתי.

שתי דקות לאחר מכן הוא חזר אלי.
– אני: "יש לי משהו שאני רוצה לומר לך בהמשך לאתמול.
מעניין אותך לשמוע…? אתה פנוי לזה עכשיו…?"
– הוא: "בטח. קדימה…"

בחמש דקות שיתפתי אותו במה שרציתי לומר.
כפי שניחשתי הוא היה קשוב, קיבל את המשוב והעריך את הפתיחות.

– "רוני, אתה מוכן להקשיב למשהו שאני רוצה לשתף בעקבות אתמול…?"
– "בטח…קדימה…"

במספר דקות הוא שיתף אותי בחוויה ובמחשבות שלו מאתמול. לא הייתי מודע לזה.
בזכות השיתוף שלו, הבנתי משהו חשוב ומהותי. 
לא רק עליו, אלא גם על הקורס ועל עצמי.
היום השני של הקורס נראה והרגיש אחרת, בין היתר בזכות השיחה הקצרה שלנו…

**
ההבדל בין להתקשר או לא להתקשר הוא רק שניה אחת.
לפעמים נדרש אומץ להרים טלפון, לתת משוב, לשתף בחוויה.
גם עבור אנשים שעובדים ביחד ומעריכים זה את זה.
גם כשלא מדובר בעניינים של חיים מוות.

יכול להיות שמשפטי ההשראה והשיטות של מל רובינס לא מתאימים לכל המצבים.
הם בטוח מתאימים לחלק מהם.

אומץ = החלטה + פעולה.

**
לקינוח, ציטוט נוסף אחרון מ"חוק ה-5 שניות" של מל רובינס שאהבתי במיוחד:

"החיים מדהימים.
ואז הם נוראיים ממש.
ואז הם שוב מדהימים.
ובין המדהים לנורא
הם רגילים ויומיומיים ושגרתיים.
שאפו עמוק את המדהים,
החזיקו מעמד עד שייגמר הנורא,
והרפו ונשפו ברגיל. 
ככה החיים.
חיים שוברי לב ומרפאי נפש, מדהימים ונוראיים ורגילים.
וזה כל כך יפה, שהנשימה נעתקת."

~ ל"ר נוסט

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

עצימת עיניים

עצימת עיניים

בחור צעיר פוגש באקראי איש מבוגר ומזהה אותו כאחד ממוריו בנעוריו.
הוא פונה לאיש ומזכיר לו שהוא היה תלמידו לפני שנים רבות.
"ומה מעשיך היום, איש צעיר?" מתעניין המורה.
"גם אני מורה היום." עונה הצעיר.
"נפלא. ומה הניע אותך לבחור בהוראה?" חוקר המורה לשעבר.
"אתה מורי, אתה היית הגורם שהשפיע."
"מחמיא לי." אומר המורה לשעבר, "כיצד השפעתי…?"
"איני יודע אם זכור לך אותו הבוקר." מספר הבחור. "אחד מהילדים הגיע עם שעון יד חדש, מתוחכם טכנולוגית, הניח אותו על השולחן וכל הילדים הצטופפו סביבו מלאי התלהבות, רוצים לנסות ולמשש.
ובתוך כל ההמולה, נכנסת לכיתה, כולנו התפזרו למקומותינו ואז, ואז… אותו הילד צעק בהתרגשות: 'וואלה… אני לא מאמין… גנבו לי ת'שעון."
ואתה היסית את הילד ואחר כך את כולנו, שניסינו להתגונן, וביקשת שנשב.
אמרת שאינך מאמין שמישהו מהכיתה באמת גנב. יתכן שמישהו חמד לצון, או עשה טעות שהוא מתחרט עליה.
ביקשת שמי שלקח את השעון, שיודה, ובזה תיפתר הבעיה.
איש מאיתנו לא הודה.
ואז… אני זוכר את זה בבהירות… ביקשת מכולנו, כולל הילד שהשעון שלו, להסתדר בשורה עם הפנים לקיר, להניח את כפות הידיים על עינינו, ולעצום עיניים.
נעמדנו ליד הקיר, כפי שבקשת, ועצמנו עינינו. זו הייתה כיתת בנים בלבד בבית ספר דתי.
חשנו שאתה עובר ליד כל ילד, נעצר, מפשפש בכיסיו, וממשיך לילד הבא. כשסיימת עם כולם, חזרת לשולחנך, ביקשת מאיתנו להסתובב ולפקוח עיניים.
שעון היד היה מונח על שולחנך.
החזרת את השעון לילד שהביא אותו, ובפני כולנו חזרת שוב על מונחי השגיאה והחרטה. היו כמה דקות של התרגשות ואז המשכת בשיעור כאילו לא קרה דבר.
אני הייתי הילד שגנב את השעון. מכיסי הוצאת את השעון הגנוב אז.
בליבי הכרתי לך תודה ענקית על שלא חשפת את קלוני ברבים. נשבעתי שלא אסטה עוד מדרך הישר.
משלא אמרת מאומה בפני הכיתה, הנחתי שתשוחח אתי לבד.
עבר יום, עברו יומיים, עברו שבועיים – לא קראת לי ולא נזפת בי.
החלטתי אז שכשאגדל אהיה מורה. מורה שמשפיע, בדיוק כמוך."
הוא סיים והביט במורהו, מחכה לתגובה. המורה הניד ראשו וחייך.
"התוכל לומר לי היום" שאל הצעיר "מדוע בחרת לא לומר לי דבר? מדוע לא נזפת בי ולו בשיחה פרטית? זה היה כל כך מתבקש…"
והמורה הוותיק הביט בו ואמר: "באמת לא הבנת? לא הבנת שגם אני לא ידעתי מי לקח את השעון? רק עכשיו אתה מגלה לי שזה אתה."
"הכיצד לא ידעת?" תמה הצעיר "הרי שלפת את השעון מכיסי… במו ידיך?"
והמורה אמר בשקט: "כשביקשתי מכם אז לעצום את עיניכם… גם אני את עיניי עצמתי. פישפשתי בכיסים שלכם כשעיניי עצומות.
לא רציתי לדעת מי לקח את השעון, כדי לא לקבל רושם רע על הילד, לא לבייש.
אני שמח שהדרך שנקטתי הוכיחה את עצמה. תודה שסיפרת לי."
הוא פרע בחיבה את שיערו של הצעיר והלך לדרכו.

**
הסיפור הועתק במלואו מהאתר "זיקוקין דינור" של שוקה דינור.
שוקה מפרסם אחת לשבועיים (מזה שנים רבות) סיפורים מעניינים, מרגשים ומעוררי השראה.
אהבתם? נגע בכם?
ניתן להצטרף לרשימת התפוצה של שוקה ולקבל לאימייל את הסיפורים שהוא מפרסם.
ניתן כמובן גם לשוטט באתר ולקרוא סיפורים קודמים.

**
להלן שתיים מהתגובות לסיפור מתוך האתר של שוקה:

"מציעה לכל המורים לקרוא ולהסיק מסקנות.
שבת שלום."

"תודה, שוקה, על סיפור ייחודי ומעורר השראה.
לפעמים, מלים שאינן נאמרות, עוצמתן רבה.
דוגמא מופלאה של מחנך בעל שיעור קומה."

הסיפור הזהה הזה,
מהווה טריגר שונה,
לשתי נשים שונות הקוראות אותו,
והבוחרות להגיב כל אחת בדרכה.

**
מחשבות ותחושות שהסיפור עורר אצלי:

יש לנו השפעה אינסופית.
אין לנו מושג במי ואיך אנו נוגעים.
לפעמים נקבל הצצה לכך, וברוב המקרים לא…
פעולה אחת של טוב לב, חמלה ואהבה יכול להשפיע על חיים שלמים.
הדוגמא האישית והמעשים שלנו "מדברים" חזק יותר מהמילים שלנו.
הכרת תודה לאנשי חינוך משמעותיים שהשפיעו על חיי…

**
עם הסיפור "עצימת עיניים" פתחתי אתמול את הרצאתי "שיחות קשות" לצוות ביה"ס חוגים בחיפה.
אחד המשפטים שאמרתי בהרצאה, מספר דקות לאחר השיתוף בסיפור:

"כולנו שחקנים ראשיים בסרט של עצמנו ושחקני משנה בסרטים של אנשים אחרים".

יש לכך שתי משמעותיות:

1. כולנו חיים בסרט.
אין דבר כזה מציאות אובייקטיבית.
כל אחד מאיתנו חווה אחרת את מה שקורה.
איננו חווים את מה שקורה, אנחנו חווים את הסיפורים שלנו על מה שקורה.

2. כשאנשים אומרים ועושים משהו, זה מתוך התפקיד הראשי בסרט שלהם.
מתוך הדרך שבה הם חווים את המציאות (שאנחנו חלק ממנה).
זה לא נגדנו וגם לא בעדנו.
דון מיגל רואיס בחר להקדיש לנקודה הזו הסכם אחד בספרו "ארבע ההסכמות":
"אל תיקחו שום דבר באופן אישי."

**

הדרך שלי לזכור את זה מנוסחת בצורה הפוכה לדון מיגל רואיס (אם כי המשמעות זהה):
זה תמיד אישי. זה אף פעם לא אישי נגדי, זה תמיד אישי בעדם.

"זה תמיד אישי" הוא הכלי הראשון בסדרת "52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים" שאני שולח אחת לשבוע במשך שנה שלמה.
רוצים להצטרף לסדרה ולקבל את הכלים? מוזמנים לעשות זאת בקישור הבא.

רוצים להזמין הרצאה או סדנה לחברה שלכם? מוזמנים להיות איתי בקשר דרך האתר.

בהצלחה רבה לאנשי החינוך, לילדים ולהורים בשנת הלימודים הקרובה,
שתהיה שנה פורייה, מצמיחה ומשמעותית…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

** להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר. **

** "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" – הרשמה וקבלה מיידית בקישור הבא **

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

הגל, האוקיינוס ואנחנו

הגל והאוקיינוס

גל קטן, עולה ויורד באוקיינוס, נהנה מכל רגע.
הוא נהנה מהרוח ומהאוויר הרענן – 
עד שהוא מבחין בגלים לפניו, המתנפצים אל החוף.

"אלוהים," אומר הגל."תראו מה עומד לקרות לי !"

ואז מגיע גל נוסף.
הוא רואה את הגל הראשון ושואל אותו: "למה אתה כל כך עצוב?"

"אתה לא מבין!", אומר הגל הראשון. "כולנו עומדים להתרסק!
כל הגלים עומדים להפוך לאין! נכון שזה נורא?"

"לא, אתה לא מבין." אומר הגל השני.
"אתה לא גל. אתה חלק מהאוקיינוס… "

~ הסיפור מתוך "ימי שלישי עם מורי" / מיץ' אלבוים

**
יש משהו מרגיע במחשבה שאנו אוקיינוס, או חלק מאוקיינוס.
שמה שאנו קוראים לו "סוף", "חדשות רעות" ואפילו "מוות" אינו בהכרח כזה.
המחשבה והתחושה שאנו לא רק "אינדיבידואלים מקומיים" אלא חלק מהטבע ומהאנושות,
יכולות לעורר בנו שלווה, הכרת תודה ופליאה.

**
אבל לא רק…
הן יכולות לעורר בנו גם תסכול, שיפוטיות, דאגה ואפילו ייאוש.
שכן, אם אנחנו אוקיינוס, משהו שהוא מעבר לגל מקומי כזה או אחר, 
למה אנחנו לא מרגישים ככה? ומתי כן נרגיש ככה?
למה אנו ממשיכים להיות מוטרדים מדברים מסוימים שלא היינו רוצים שיטרידו אותנו בעוצמה כזו?
למה משפט אחד מאנשים מסוימים "מפעיל" אותנו הרבה יותר ממה שהיינו רוצים? 
ואם איננו מרגישים כפי שאנו חושבים שאנו צריכים, ו"מבזבזים" חלק ניכר מזמננו ומהאנרגיה שלנו,
האם זה לא אומר שאנו מבזבזים את חיינו? או מפספסים אותם? 
או עושים משהו "לא בסדר" שאנחנו לא אמורים לעשות כבר בשלב הזה?

המחשבה שאנחנו אמורים להיות במקום אחר ממה שאנו נמצאים בהם כרגע, 
עלולה לעורר חוסר שקט ולהוביל לציפייה בלתי נגמרת להגיע למקום מסוים (שאינו המציאות הנוכחית) שאולי לעולם לא נגיע אליו.

**
דברים מסוימים אתגרו אותי השבוע והשפיעו עלי יותר ממה שרציתי שהם ישפיעו. 
משפטים מסוימים שנאמרו ושלא נאמרו. 
מעשים מסוימים שנעשו ושלא נעשו.
טריגרים שהיו חזקים עבורי ושעוררו בי חוסר שקט, כעס, דאגה, סבל…

אני מודע לכך שחלק מההשפעה נובע מהסיפור שאני מספר לעצמי ומהפרשנות שלי.
אז למה אני לא מצליח לנטרל את זה, או לפחות להקטין את ההשפעה של זה בצורה משמעותית??
אני שם לב שמשהו בי היה רוצה להיות מושפע פחות.
להיות ביותר קבלה וביותר שלווה.
להיות מסוגל להתרומם מעבר לזה.
להיות יותר אוקיינוס ופחות גל.

**
אז מה אנחנו – אוקיינוס או גל?
ואולי אנחנו גם וגם?
אולי לפעמים אנחנו "גל" (בני אדם אנושיים על כל המשתמע מכך…),
ולפעמים אנחנו "אוקיינוס" (תודעות מפותחות המחוברות זו לזו ולעולם…)?

ואולי זה בסדר להיות גם וגם (מבלי לבחור או לתעדף…)?
כמו שאנחנו עכשיו?
כמו שזה עכשיו?

מאקהרט טולה אני לומד שבן-אדם, human-being, הוא השילוב שבין אנושיות לבין הוויה. 
בין לחשוב, להרגיש ולעשות לבין להיות.

אולי חלק מהעניין הוא להבין שלהיות "אוקיינוס" זה לא יותר טוב או יותר מתקדם מלהיות "גל" ("בני אדם רוחניים בעלי דרגת התפתחות גבוהה…"),
וגם לא פחות טוב או פחות מתקדם ("אנשים שלא מחוברים למציאות ובורחים ממנה באמצעות קשקושים "רוחניים-אלק"…)?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter