תגית: מערכת יחסים

"מה שלומך…?"

שאלת "מה שלומך…?"
יכולה לנבוע מנימוס, או מעניין אמיתי.
היא יכולה להיאמר פנים-אל-פנים, בשיחת טלפון או להישלח כהודעה.

**
בדיקת "מה שלומך…?" מתעניינת ואכפתית
היא מתנה יקרה ומיוחדת,
המעידה שאנו חושבים על אותו אדם
ושחשוב לנו לדעת איך הוא ומה עובר עליו.

**
כשהאדם בוחר להשיב לנו
ואנו נמצאים שם איתו, בהקשבה אכפתית ואמפטית,
אנו מעניקים לו מתנה יקרה נוספת.

**
כשהאדם בוחר לשתף אותנו,
אנו גם מקבלים ממנו מתנה יקרה:
הוא פותח בפנינו את עולמו
ומאפשר לנו להתחבר אליו ולהיות שם אתו.

**
"מה שלומך…?" אמורה לשרת בראש ובראשונה
את האדם שאליו אנו מייעדים את המתנה ולא אותנו.
סיפוק הסקרנות שלנו והצורך שלנו בידיעה ובהבנה
הינם בעדיפות משנית ויכולים לחכות.

**
כשנותנים את מתנת "מה שלומך…?"
חשוב לזכור שבדומה למתנות אחרות,
מרגע שנתנו את המתנה, היא כבר לא שלנו.
היא מיועדת לאדם שאליו ייעדנו אותה
והוא יכול לעשות בה כרצונו:
להשיב או לא, במידה כזו או במידה אחרת.

**
בדיקת "מה שלומך…?" אותנטית ואכפתית
יכולה לשנות עולמות.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

אני לא יודע מה עבר עליך אתמול

אני לא יודע מה עבר עליך אתמול
מאיפה הגעת ולאן המשכת.
אני יודע מה עבר עלינו,
איפה אנחנו נמצאים ומאיפה הגענו.

**
יש רופאים המאמינים שהתפקיד העיקרי שלהם הוא לרפא.
יש מורים המאמינים שהתפקיד העיקרי שלהם הוא ללמד.
יש מנהלים המאמינים שהתפקיד העיקרי שלהם הוא לנהל.

**
אני לא בטוח לגבי זה.
יכול להיות שהתפקיד העיקרי שלהם הוא לעודד תהליכי ריפוי, התפתחות או יצירה.
לפגוש בני-אדם, לראות אותם, להקשיב להם ולאפשר לתהליכים הללו להתרחש.

**
מקצועיות היא לא רק ידע, מומחיות וניסיון מעשי.
היא לא רק תקתוק של עבודה.
או תקתוק של אנשים.

מקצועיות היא גם מערכת יחסים.
היא גם תקשורת והקשבה.
היא גם חמלה, ענווה ואנושיות.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

יכול להיות

יכול להיות
שאם לכל אחד מהאנשים
על הכדור הזה
היה לפחות אדם אחד
שישאל פעם ביום "מה שלומך?"
מתוך אכפתיות אמתית

ופשוט יקשיב בעניין
במשך שתי דקות
באמפטיה ובאהבה
בלי להיבהל,
או לנסות לעזור,
או לשפוט,
או להזדהות,
או לרחם,
או להתערב,

אז חלק גדול
מהמלחמות,
ומהבדידות,
ומהבלבול,
ומהסבל,
היה נחסך.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

זה לא ספרינט, זה מרתון

העניין הוא בכלל לא הריב, הוויכוח או הקונפליקט הזה.
העניין הוא מערכת היחסים שלנו ומה הכי חשוב לנו.
העניין הוא לא האירוע המסוים.
העניין הוא הדרך שאנו עוברים והמקום שאנו רוצים להיות בו.

**
כל אירוע הוא גם רגעי-מקומי וגם חלק ממכלול רחב וגדול יותר.
אף אירוע לא עומד בפני עצמו.
כל אירוע הוא תמיד תוצר של אירועים שקדמו לו ותשתית לאירועים שיתרחשו בעקבותיו.
שלב נוכחי בתהליך מתמשך.
צעד נוסף בדרך אינסופית.

זה לא ספרינט, זה מרתון.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ללמד חמלה

ללמד חמלה

"למדו אותם לזהות אנשים שזקוקים למילה טובה דווקא כשהם לא במיטבם.
הסתכלו ביחד על ילד שמתנהג 'לא יפה' בגינה,
ובמקום לספר את הסיפור הרגיל על הטוב והרע,
ספרו להם שכנראה כואב לו או קשה לו ושאולי הוא צריך חיבוק או מילה טובה.
כי ילדים שידעו שהעולם לא נחלק לנכון ולא נכון, שחור ולבן, צודק וטועה, ידעו חמלה.
ספרו להם שהדבר שהכי ישמח אותם הוא להיות טובים עם אחרים,
לדעת להקשיב, לתת מחמאה, להגיד מילה טובה דווקא כשקשה –
ואז תוכלו להיות רגועים.
כי אנשים כאלה, ילדים כאלה, אף פעם לא באמת יהיו לבד שם בחוץ.
וכשהם יביטו במראה הם יביטו בעצמם בחמלה,
ידעו לחשוב על עצמם טוב גם כשלא טוב להם,
ידעו לראות טוב באחרים ולייצר טוב מסביבם."

~ מתוך "חיימשלי" מאת עינת נתן (עמוד 130)

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

קשרים פנימיים

Internal Knots

"In Buddhist psychology, we find the term 'internal formations' or 'internal knots'.
When someone says something unkind to us and we don't understand why, we may become upset.
A knot is tied inside us.
Lack of understanding is the basis of every internal knot.
It's difficult for us to accept that we have negative feelings like anger, fear, and regret.
We create elaborate defense mechanisms to deny their existence, but these feelings are always trying to surface.
We can learn the skill of recognizing a knot the moment it is tied in us, and we can find ways to untie it.
If we give it our full attention as soon as it forms, while still loosely tied, untying it will be easy.
Otherwise, it grows tighter and stronger with time and is more difficult to loosen."

~ Quoted from "How To Fight" / Thich Nhat Hanh

**
קשרים פנימיים

"בפסיכולוגיה הבודהיסטית, אנו מוצאים את המונח 'תצורות פנימיות' או 'קשרים פנימיים'.
כאשר מישהו אומר לנו משהו לא נעים ואיננו מבינים את הסיבה לכך, אנו עלולים להתרגז.
קשר נוצר בתוכנו.
חוסר הבנה הוא הבסיס לכל קשר פנימי.
קשה לנו לקבל את העובדה שיש לנו רגשות שליליים כמו כעס, פחד וחרטה.
אנו יוצרים מנגנוני הגנה משוכללים כדי להכחיש את קיומם, אבל הרגשות האלה מנסים תמיד לעלות על פני השטח.
אנו יכולים ללמוד את המיומנות של זיהוי קשר ברגע שהוא נוצר בתוכנו, ואנחנו יכולים למצוא דרכים להתיר אותו.
אם נקדיש לקשר את מלוא תשומת לבנו ברגע שהוא נוצר, כשהוא עדיין רפוי, יהיה קל יותר להתיר אותו.
אחרת, עם הזמן, הוא מתהדק ומתחזק וקשה יותר לשחרר אותו."

~ הציטוט מתוך "איך לריב" מאת טיך טהאת האן (תרגום חופשי – רוני ויינברגר).

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

דברים קטנים שעשו לי את זה היום

דברים קטנים שעשו לי את זה היום

שאת מרגישה יותר טוב.

ששיתפת אותי במשהו ושאלת לדעתי.

בייגלה זעתר.

"לקום מחוזקים" של ברנה בראון.

שעה עם עצמי.

הערנות, האדיבות והחריצות שלך.

הזמן שלנו ביחד.

תקתוק של כמה מנהלות.

ההירתמות שלכם כשביקשנו עזרה. במהירות ומכל הלב.

ההתקדמות עם העניין הזה.

להיכנס ולראות אותך יושבת איתו.

האנרגיה בצוות.

חצי יום שמזכיר שגרה…

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

עניינים המבקשים את תשומת ליבנו

עניינים המבקשים את תשומת ליבנו

עניינים המבקשים את תשומת ליבנו,
יכולים להיות רגישים, מאתגרים או מורכבים,
כאלו שלא ברור איך לגשת אליהם ומה לעשות איתם.

**
שלושה דברים שכדאי להכיר בהם:

1. להכיר בעניין.
"שלום, אני רואה שאתה כאן.
אני מכיר בחשיבות שלך ורוצה להקדיש לך תשומת לב"

2. להכיר בקושי שלנו.
"שלום, אני שם לב שיש משהו בעניין הזה
שקשה לי, שמאיים עלי או שמלחיץ אותי."

3. להכיר באי-הידיעה שלנו.
"אני שם לב שאני לא בטוח איך לגשת לזה,
מאיפה להתחיל או מה בדיוק לעשות."

**
בנייה של מערכת יחסים
עם עניינים המבקשים את תשומת ליבנו
יכולה לקחת זמן.

יש עניינים שפחות מתאים להם
להיכנס אתנו לספיד-דייטינג
או להיפתח אלינו כבר בדקות הראשונות.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

הברכה

במהלך השבוע הזכרתי את ד"ר רחל נעמי רמן בשתי סדנאות שונות שהעברתי.
המלצתי בחום על ספריה "חוכמה משולחן המטבח" ו"ברכות סבי".
ד"ר רמן (ילידת 1938) הינה רופאה אונקולוגית יוצאת דופן.
בספריה ניתן למצוא שלל סיפורים מרגשים ומעוררי השראה בנושא חמלה, נתינה, קשר, ריפוי ואנושיות.

אחד הסיפורים, "הברכה" (עמוד 27, "ברכות סבי"), תפס אותי שוב הבוקר:

"כשסבא היה מסיים לשוחח עם אלוהים הוא היה פונה אלי ואומר: 'בואי, נשומהל'ה'.
נעמדתי לפניו והוא היה מניח את ידיו בעדינות מעל ראשי.
הוא התחיל בהודיה לאל עלי, ועל שעשה אותו סבא שלי.
הוא תמיד הזכיר את מאבקי במהלך השבוע וסיפר לאלוהים משהו אמיתי על אודותי.
כל השבוע חיכיתי לשמוע מה הוא יספר הפעם.
אם טעיתי במהלך השבוע הוא היה מציין את היושר שלי.
אם נכשלתי, הוא היה מעריך את מאמצי הקשים.
אם נרדמתי, אפילו לזמן קצר, ללא כותונת הלילה שלי, הוא חגג את אומץ ליבי על שינה בחושך.
ואז בירך אותי וביקש מהאימהות שהכרתי מסיפוריו – שרה, רבקה, רחל ולאה – לשמור עלי.

היו אלה הרגעים היחידים בשבוע שהם חשתי בטוחה ונינוחה.
משפחתי, שכולם בה היו רופאים ואנשי מקצוע, תמיד נאבקו ללמוד יותר, להיות יותר.
תמיד היה עוד משהו ללמוד וזה אף פעם לא היה מספיק.
כשקיבלתי ציון 98 במבחן, אבי היה שואל: 'ומה קרה לשתי הנקודות הנותרות?'
במשך כל ילדותי רדפתי אחרי אותן שתי נקודות.
אבל לסבא שלי לא היה אכפת מדברים כאלה.
אני הספקתי לו.
וכאשר הייתי איתו, ידעתי בביטחון מלא שאכן זה כך.

סבי מת כשהייתי בת שבע.
מעולם קודם לכן לא חייתי בלעדיו וזה היה לי קשה מאוד.
הוא היה מסתכל עלי באופן שאיש לא ראה אותי,
וקרא לי בשם מיוחד – נשומהל'ה – 'נשמה קטנה ואהובה שלי'.
לא נותר איש שיקרא לי כך.
בתחילה פחדתי שבלי סבא שראה אותי ודיבר עלי עם אלוהים, אני עלולה להיעלם.
אבל לאט לאט, במשך הזמן, הבנתי שבדרך מסתורית כלשהי למדתי לראות את עצמי דרך עיניו.
ושאם בורכנו פעם, נישאר מבורכים לנצח.

שנים רבות אחר כך, כשאמי היתה זקנה מאוד והחלה לפתע להדליק נרות ולדבר עם אלוהים,
סיפרתי לה על הברכות האלה ועל משמעותן בשבילי.
היא חייכה אלי בעצב.
'אני בירכתי אותך כל יום מחיי, רייצ'ל, ' היא אמרה לי.
'פשוט לא הייתי חכמה דיי כדי לעשות זאת בקול.' "

**
הסיפור הזה מרגש אותי מאוד ומעורר בי מספר שאלות:

– איפה ועם מי אני מרגיש בטוח ונינוח? 
– היכן אני חווה תחושת קבלה ונראות?
– מי השפיע/משפיע על חיי בדומה לסבה של רחל? 
– על חייו של מי אני משפיע כך?
– איפה בחיי אני עדיין רודף אחרי "שתי הנקודות הנוספות" ואיפה כבר לא?
– את מי אני מברך ומי מברך אותי?
– האם זה נעשה בשקט או בקול רם?
– האם אני רוצה לשנות את זה?

**
הספר "ברכות סבי" מסתיים במשפט הבא:

"ולבסוף, ברכה לסבי האהוב, רבי מאיר זיסקינד,
שהכיר אותי לפני שהכרתי את עצמי ואהב אותי מספיק בשביל כל החיים."

משפט של אישה בת כשמונים לסבה, שממנו היא נפרדה לפני שבעים ושלוש שנים…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

אם באמת אכפת לך ממני

אם באמת אכפת לך ממני, ולי באמת אכפת ממך,
אם באמת חשוב לי שיהיה לך טוב, ובאמת חשוב לך שיהיה לי טוב,
אם באמת הצרכים שלך ושלי חשובים באותה מידה,
אני מאמין שנמצא את הדרך…

**
יכול להיות שזו לא תהיה הדרך שרצינו או שדמיינו.
ייתכן שזו לא תהיה דרך מושלמת.
אבל זו תהיה דרך משותפת. דרך של גם וגם.
דרך שמשרתת ומכבדת גם אותך וגם אותי.

מתאים לך שנתחיל…?

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter