תגית: מערכת יחסים

לגדל מישהו

" לגדל מ י ש ה ו ,
אם זה הפועל המתאים לתיאור האחריות ההורית,
שונה מכל פעולה מוכרת של בנייה ועיצוב של מ ש ה ו .
כשאנו עוסקים בבנייה או בעיצוב של משהו,
די להתייצב מבחוץ, להגדיר מטרות, לתכנן תכניות,
להפעיל את הפרוצדורות המתאימות ולצפות שמה שתוכנן אכן יבוא לידי גמר.
אבל כל זה אינו שייך לגידולו של מישהו.
ואם כן, איך מגדלים מישהו ?
קודם כל על ידי זה שלומדים לראותו כמישהו. "

~ מתוך "הורות לחירות" מאת דן לסרי

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

לנצל, להשתמש או לפתח מערכת יחסים

"אני חושבת שהיית יכול לעשות שימוש יותר טוב בזמן," אמרה, "מאשר לבזבז אותו על חידות שאין להם פתרון."
"לו הכרת את הזמן כמוני," אמר הכובען, "לא היית מדברת על לבזבז אותו, הוא לא אחד שמתבזבז!"
"אני לא יודעת למה אתה מתכוון," אמרה אליס.
"ודאי שלא!" אמר הכובען, מנער את ראשו בבוז. "אני מתערב שלא דיברת עם הזמן אפילו פעם אחת!"
"אולי לא," ענתה אליס בזהירות "אבל אני יודעת איך לנצל אותו."
"זהו! זה מסביר הכל," אמר הכובען "הוא לא סובל שמנצלים אותו.
ובכן, לו ידעת לשמור איתו על יחסים טובים, היה עושה בשעון כמעט כל מה שהיית מבקשת ממנו."

~ לואיס קרול (מתוך "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", מפי הדמות 'הכובען המשוגע')

**
לבזבז, להשתמש, לנצל,
או…
להקשיב ולפתח מערכת יחסים.

עם הזמן.
ועם אנשים.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

אחלה. הכול אחלה.

"כשאני מתקשר לשאול לשלומו של הבן," המשיך הרב,
"הוא עונה תמיד במילה אחת.
אחלה.
הכול אחלה.
שאלתי פעם את התלמידים, מה פירוש האחלה הזה?
תלמיד חד לשון ענה: 'אחלה? זה ראשי תיבות 'אני חי, למה התקשרת?'
ואפשר להיעצב ואפשר להתגעגע, אבל בסופו של דבר צריך לדעת שהריחוק הזה מאפשר את הקרבה.
שהחינוך האמתי הוא לא בדיבור או במפגש הישיר, אלא בעקיפין, באישיות שלנו ההורים,
במחשבות החיוביות שלנו על הילדים.
לילדים שלנו הרי יש עפעפיים נסתרים על האוזניים.
בכל פעם שאנו מתחילים לחפור להם, כלשונם,
העפעפיים הנסתרים הללו נסגרים והם לא שומעים בכלל מה אנחנו אומרים להם.
אז יש דרך אחרת להעביר מסר.
אני למשל מאוד בעד לדבר אל הקירות בבית.
הקירות סופגים הכול.
הם הרבה יותר קשובים מהילדים שלנו.
ובכל בית יש תכונה מיוחדת שבלילה, בזמן שהילדים שלנו ישנים שנת ישרים במיטה,
הקירות מתחילים לדבר, והקול חודר לליבם של הילדים.
זה כמו תותח.
כדי שיפגע במטרה, לא צריך לכוון ישירות אל המטרה, אלא דווקא למעלה.
זה אולי נשמע בדיחה, אבל אני באמת מאמין בזה.
במקום לדבר אל הילדים, ושבמקרה הטוב הכול ייכנס מאוזן אחת ויצא בשנייה,
צריך לדבר לקירות.
צריך לחשוב טוב על הילדים שלנו, צריך להתפלל אליהם.
צריך להפוך בעצמנו לאנשים טובים יותר.
זה כבר יעבור לבד לילדים, בלי מילים."

~ הציטוט מתוך "מה יקרה אם אמות מחר בבוקר – סיפור חייה של דפנה מאיר" מאת יפעת ארליך

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כמו בומרנג

בסוף זה חוזר אלינו כמו בומרנג.
אנשים יעבדו איתנו ויתייחסו אלינו,
כמו שאנחנו עובדים איתם ומתייחסים אליהם.
לפעמים אנחנו למעלה ולפעמים אנחנו למטה.
לפעמים אנו מבקשים עזרה ולפעמים מבקשים עזרה מאיתנו.

**
קשר אנושי אינו מתג שאפשר לכבות ולהדליק.
בני אדם הם לא חפצים שאפשר להשתמש בהם או להתעלם מהם.
אין דבר כזה דף חלק במערכת יחסים.
זה תמיד ממשיך מהנקודה הקודמת, אף פעם לא מתחיל מחדש.

**
מה שקורה היום נולד בעבר.
עכשיו זה בדיוק הזמן להכין את התשתית למחר.
אין דרכי קיצור או נוסחאות פלא.
יש עבודת "גינון" יום-יומית.
מה שזורעים, קוצרים.
מה שמבשלים, אוכלים.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

5 הרהורים על שבוע של חיים מלאים

לפני שלושים שנה,
גרתי בבניין בן שלוש קומות.
המרפסת שלנו (קומה שלישית) השקיפה על קופת החולים שממול
ועל הטלפון הציבורי שבפינת הרחוב.
המרפסת, קופת החולים והטלפון עדיין שם.

לפני שלושים שנה,
ירדתי לאותו טלפון ציבורי שבפינת הרחוב 
כדי להתקשר למישהי שרציתי לצאת איתה.
מסוג השיחות שלא מתחשק לך לעשות,
מטלפון החוגה הביתי כשאמא ואבא שלך בסלון.

לשמחתי היא אמרה כן.
באותו שבוע כבר התחלנו לצאת.
החברה הראשונה שלי בתיכון.
מספר שבועות לאחר מכן נפרדנו.
זה לא היה זה.

בהמשך השנה, עקב כאבי ראש ממושכים,
היא הפסיקה להגיע לבית הספר.
הסרטן שהתגלה היה אלים וקטלני.
תוך זמן קצר היא נפטרה.
גיל שש עשרה,
מקרה מוות ראשון ומוחשי של מישהי קרובה, בת גילי.

הטלפון הציבורי בפינת הרחוב, זה שצמוד לקופת החולים,
שימש אותי נאמנה גם בשנים שלפני:
איציק, ירון ואני היינו מתקשרים אליו מהמרפסת "המשקיפה" 
ומשגעים את עוברי האורח המזדמנים שלא הבינו 
איך אנחנו יודעים עליהם כל כך הרבה דברים.

השבוע, שלושים שנה אחרי,
רונאל טבדיס, תלמידת כיתה י' בתיכון כצנלסון שבו למדתי גם אני,
נפטרה מסרטן אלים בראשה, לאחר חודשים של טיפולים אינטנסיביים.
בתי בת ה-16, חברתה לשכבה, השתתפה בהלוויה וביקרה בשבעה.
מקרה מוות ראשון ומוחשי, של מישהי קרובה, בת גילה.

השבוע שלושים שנה אחרי,
בן העשר ואני חזרנו לקטע של הטלפון הציבורי.
כשסיפרתי לו על התרגיל ה"יהודה ברקני",
הוא ממש התלהב ורצה גם.
איתרנו טלפון ציבורי תקין בשכונה,
מצאנו נקודת תצפית מצוינת
וחייגנו במרץ לעוברים ולשבים…
שפשוט התעלמו והמשיכו ללכת, 
תקועים בסלולרי שלהם.

באופן כלשהו,
בן העשר, בת השש עשרה ואחותם הבכורה,
החלו להתהוות לפני כשלושים שנה,
כשהשיחה "הרצינית" הראשונה בין אמם לאביהם 
התפתחה בעקבות אותו מקרה מוות מצער של בת שכבתינו.
חיים מלאים נשזרים ומתפתחים בצורה מופלאה,
בדרכים שקשה לחזות או להבין.

**
את "הזמנה להתמודדות" כתבתי אתמול,
תוך מחשבה על מספר קבוצות ואנשים.
על פי כמות התגובות שקיבלתי,
נראה שהמילים הללו נוגעות בלא מעט אנשים.

**
"זמן חופשה" ו-"ערך אנושי – ערך ארגוני"
נכתבו לאחר האזנה לספר אודיו על התרבות הארגונית של חברת נטפליקס.
הדבר הראשון שעשיתי לאחר שסיימתי להאזין לספר,
היה להתחיל להאזין לו שוב מהתחלה.
אם ניהול, מנהיגות ותרבות ארגונית מעניינים אתכם,
אני ממליץ בחום על הספר Powerful שנכתב ע"י פטי מקקורד.

**
אחד הנושאים שהעסיקו אותי במהלך השבוע היה צמדים.
צמדים של אנשים שעובדים או חיים ביחד.
מנהל ועובד.
מטופלת ומטפלת.
שני שותפים.
מנהלת וסגניתה.
בעל ואישה.
שתי אחיות.

אנחנו חיות חברתיות.
גם כשאנחנו פועלים כחלק מקבוצה, אנו מקיימים אינטראקציות זוגיות.
אנחנו מתנהגים זה לזו בהתאם לצורה שבה אנו תופסים זה את זו.
התקשורת והפעולות שלנו הם נגזרות של הפרשנות שלנו ושל הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו.

מערכת היחסים של כל אחד מהצמדים שהעסיקו אותי השבוע נמצאת במקום כלשהו.
בחודשים הקרובים היא תתפתח לכיוון מסוים, שייקבע במידה רבה,
באינטראקציה האנושית היומיומית ביניהם ובדרך שבה הם יתקשרו זה עם זו.
זה בידיים שלהם.
של שניהם.
וזה יכול ללכת ליותר מכיוון אחד.

**
בסוף חודש אוגוסט הקרוב,
אקים כפר סבא מקיימים קייצת – ארבעה לילות וחמישה ימים רצופים.
מדובר בשבוע מדהים מרובה אירועים ופעילויות שבו מתנדבים וחניכים חיים ואפילו ישנים ביחד.
ההכנות לאירוע מרובות והמתנדבים (תלמידי י'-יב') כבר עובדים מסביב לשעון.
חסרים כ- 4000 ₪ על מנת להבטיח את קיום האירוע.

רוצים לעזור? 
אפשר לעשות זאת בשתי דרכים:
א. תרומה כפי יכולתכם/רצונכם  בקישור הבא.
ב. הזמנת הרצאה שלי והעברת התשלום ישירות לאקים כפר סבא במקום אלי (מוכר כתרומה).

שלוש ההרצאות הכי פופולריות שלי הן:
1. "חמשת ההרגלים של לוחמי הקומנדו הימי"
2. "קוד התקשורת המקרבת"
3. "להרבות טוב בעולם"

לכל אחת מההרצאות תוכן, אנרגיה ומהות שונים.
ההרצאות מיועדות לארגונים, חברות וקבוצות.
אתם דואגים לקבוצה ולמקום, אני דואג להרצאה.
ניתן ליצור איתי קשר במייל חוזר או דרך האתר ולקבל דף מידע עם פרטים נוספים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

מצולעים אנושיים

במשולשים מתמטיים בחירה בשתי צלעות גוזרת את הצלע השלישית:
במשולש מהירות – זמן – דרך, בהינתן מהירות וזמן תנועה, ניתן לחשב את הדרך.

**
במרובעים פיננסיים בחירה בשלוש צלעות גוזרת את הצלע הרביעית:
במרובע של החזר הלוואות, אם נגדיר את סכום ההלוואה, גובה ההחזר חודשי ואחוז הריבית נקבל את מספר חודשי ההחזר.

**
איכות – מהירות – תקציב הוא משולש מוכר בעולם הפרויקטים.
בתיאוריה, הגדרה של תקציב ואיכות תקבע את המהירות.

כשעובדים עם אנשים, מערכות המשוואות הרבה פחות מוחלטות והרבה יותר דינמיות ומורכבות.
בהינתן אותם משאבים ואותם אתגרים עסקיים, קבוצות שונות יגיעו לתוצאות שונות לחלוטין.

מערכת היחסים, המשוב הכן, רמת האמון, המחויבות ההדדית וההתכווננות הפנימית
משפיעים לא פחות מהגדרת התפקידים, חלוקת האחראויות הרשמית, המספרים היבשים ותכנית הפרויקט שבגאנט.

**
הבחירה במה להשקיע (ובמה לא) את תשומת הלב (ואת המשאבים הנוספים) שלנו,
היא אחת הבחירות הכי חשובות והכי משפיעות.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

"מה שלומך…?"

שאלת "מה שלומך…?"
יכולה לנבוע מנימוס, או מעניין אמיתי.
היא יכולה להיאמר פנים-אל-פנים, בשיחת טלפון או להישלח כהודעה.

**
בדיקת "מה שלומך…?" מתעניינת ואכפתית
היא מתנה יקרה ומיוחדת,
המעידה שאנו חושבים על אותו אדם
ושחשוב לנו לדעת איך הוא ומה עובר עליו.

**
כשהאדם בוחר להשיב לנו
ואנו נמצאים שם איתו, בהקשבה אכפתית ואמפטית,
אנו מעניקים לו מתנה יקרה נוספת.

**
כשהאדם בוחר לשתף אותנו,
אנו גם מקבלים ממנו מתנה יקרה:
הוא פותח בפנינו את עולמו
ומאפשר לנו להתחבר אליו ולהיות שם אתו.

**
"מה שלומך…?" אמורה לשרת בראש ובראשונה
את האדם שאליו אנו מייעדים את המתנה ולא אותנו.
סיפוק הסקרנות שלנו והצורך שלנו בידיעה ובהבנה
הינם בעדיפות משנית ויכולים לחכות.

**
כשנותנים את מתנת "מה שלומך…?"
חשוב לזכור שבדומה למתנות אחרות,
מרגע שנתנו את המתנה, היא כבר לא שלנו.
היא מיועדת לאדם שאליו ייעדנו אותה
והוא יכול לעשות בה כרצונו:
להשיב או לא, במידה כזו או במידה אחרת.

**
בדיקת "מה שלומך…?" אותנטית ואכפתית
יכולה לשנות עולמות.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

אני לא יודע מה עבר עליך אתמול

אני לא יודע מה עבר עליך אתמול
מאיפה הגעת ולאן המשכת.
אני יודע מה עבר עלינו,
איפה אנחנו נמצאים ומאיפה הגענו.

**
יש רופאים המאמינים שהתפקיד העיקרי שלהם הוא לרפא.
יש מורים המאמינים שהתפקיד העיקרי שלהם הוא ללמד.
יש מנהלים המאמינים שהתפקיד העיקרי שלהם הוא לנהל.

**
אני לא בטוח לגבי זה.
יכול להיות שהתפקיד העיקרי שלהם הוא לעודד תהליכי ריפוי, התפתחות או יצירה.
לפגוש בני-אדם, לראות אותם, להקשיב להם ולאפשר לתהליכים הללו להתרחש.

**
מקצועיות היא לא רק ידע, מומחיות וניסיון מעשי.
היא לא רק תקתוק של עבודה.
או תקתוק של אנשים.

מקצועיות היא גם מערכת יחסים.
היא גם תקשורת והקשבה.
היא גם חמלה, ענווה ואנושיות.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

יכול להיות

יכול להיות
שאם לכל אחד מהאנשים
על הכדור הזה
היה לפחות אדם אחד
שישאל פעם ביום "מה שלומך?"
מתוך אכפתיות אמתית

ופשוט יקשיב בעניין
במשך שתי דקות
באמפטיה ובאהבה
בלי להיבהל,
או לנסות לעזור,
או לשפוט,
או להזדהות,
או לרחם,
או להתערב,

אז חלק גדול
מהמלחמות,
ומהבדידות,
ומהבלבול,
ומהסבל,
היה נחסך.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

זה לא ספרינט, זה מרתון

העניין הוא בכלל לא הריב, הוויכוח או הקונפליקט הזה.
העניין הוא מערכת היחסים שלנו ומה הכי חשוב לנו.
העניין הוא לא האירוע המסוים.
העניין הוא הדרך שאנו עוברים והמקום שאנו רוצים להיות בו.

**
כל אירוע הוא גם רגעי-מקומי וגם חלק ממכלול רחב וגדול יותר.
אף אירוע לא עומד בפני עצמו.
כל אירוע הוא תמיד תוצר של אירועים שקדמו לו ותשתית לאירועים שיתרחשו בעקבותיו.
שלב נוכחי בתהליך מתמשך.
צעד נוסף בדרך אינסופית.

זה לא ספרינט, זה מרתון.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter