תגית: מערכת יחסים

במיוחד עכשיו

במיוחד עכשיו חשוב להיות שקולים וזהירים.
לא לפרש את אי הזמינות שלך כסינון מכוון.
לא להניח שאתה עושה את זה כדי למשוך זמן.
לא לייחס לתגובה שלך כוונות זדון שאינן במקומן.

**
אני לא בטוח איפה אתה עכשיו ומה בדיוק עובר עליך.
דבר אחד אני יודע בוודאות:
אם אני מאשים אותך במשהו שלא עשית ומייחס לך כוונות שלא התכוונת,
אני פוגע גם בך וגם בעצמי.

**
מערכת היחסים שלנו מתחילה להיבנות עכשיו.
יכול להיות שבקרוב נצא לדרך משותפת ויכול להיות שלא.
אם נתחיל לעבוד ביחד, חשוב שבסיס הקשר שלנו יהיה נקי:
שנדבוק במה שקורה ולא במה שאנו מדמיינים שאולי קורה.
שנחזיק כוונות טובות ונניח כוונות טובות.
שלא ניתן ללחץ לנהל אותנו ושלא ניכנס לשאננות מזיקה.
שנדבר בישירות, בפתיחות ובכנות.
שנתאם ציפיות ברורות.
שנוודא שמתקיימים תנאים לשיתוף פעולה בריא.
שנבחר זה בזה.

**
בקרוב נדע.
מעניין לאן זה הולך…

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

לרדת מתפקיד

ביום ראשון השבוע, ערב ראש השנה, 
פרסמתי את הפוסט היומי האחרון לשנת תשע"ח, פוסט שסגר רצף של שלוש שנות כתיבה יומית.
התייחסתי בו למוטיבציה שהניעה אותי, לתהליך שעברתי ולהתלבטות שיש לי לגבי המשך הכתיבה היומית.
התגובות וההתייחסויות השונות שקיבלתי ריגשו אותי וחיממו את ליבי.

ביום שאחרי, למרות שלא הגעתי להחלטה האם להמשיך או להפסיק, 
החזקתי את עצמי שלא לכתוב "החוצה". 
המשכתי לכתוב, אבל רק לעצמי.
התבחבשתי בין הרצון להעלות פוסט ולשמור על רצף, לבין הרצון לשחרר את זה ולקחת הפסקה.
באותו יום יכולתי לחוש בכאבי גמילה.
גמילה מהרגל יומי המלווה אותי כבר שנים ואשר הפך להיות חלק מחיי. 
כאבי פרידה.
פרידה מהידוע והמוכר.

אולי קצת בדומה לפרידה מבת זוג, שרגילים לפגוש בכל יום.
משהו בנו רוצה שינוי בקשר ומשהו אחר רוצה שהקשר יישאר כפי שהוא.
חלק בנו רוצה לקחת מרחק ולהתאוורר, וחלק אחר רוצה להישאר קרוב, לשמור על מה שנבנה לאורך שנים.

**
השבוע גיליתי שלהפסיק לכתוב פוסט יומי, זה קצת כמו "לרדת מתפקיד".
כשאנחנו משהו עושים לאורך זמן, הוא הופך להיות חלק מהזהות שלנו, ממי שאנחנו ומהתפקיד שלנו בעולם.
זה לא חייב להיות רק כתיבה כמובן.
זה יכול להיות תפקיד רשמי או לא רשמי, שאנו ממלאים בעבודה, במשפחה או במרחבי חיים אחרים.
כשאנו יורדים מתפקיד, משהו בנו, משהו שהגדיר אותנו ברמה כזו או אחרת, מפסיק להתקיים.
לרדת מתפקיד זה לשנות את הצורה שבה אנו נתפסים על ידי הסביבה שלנו, אולי גם על ידי עצמנו.

ירידה מתפקיד יכולה להיכפות עלינו כתוצאה משינוי המתרחש בסביבתנו
(פיטורים, יציאה לגמלאות, סיום חוזה, גירושים, פטירה של אדם שטיפלנו בו, יציאת ילדים מהבית)
או להיבחר על ידינו.
לא קל לרדת מתפקיד.
זה קשה במיוחד כשנהנים ממה שעושים, חווים סיפוק ומשמעות ולא בטוחים האם להמשיך או להפסיק.
לרדת מתפקיד זה לוותר על משהו קיים ומוכר וגם לוותר על פוטנציאל של משהו שיכול היה להיות אם רק היינו ממשיכים.

כשאנו מפסיקים למלא תפקיד מסוים, יש סיכוי שחלק מהאנשים לא יאהבו את השינוי, יתנגדו לו, אולי אפילו יפסיקו לאהוב אותנו.
ירידה מתפקיד משפיעה לא רק על העשייה שלנו, אלא גם על מערכות היחסים שלנו עם אנשים שסביבנו.
לא תמיד זה שינוי גדול או מהותי אבל זה תמיד איזשהו שינוי.
לרדת מתפקיד זה גם לשנות קשר.
זה להתחיל להיות אחרת.

**
סטיבן קובי מעלה את הרעיון ש"העבודה הכי חשובה שלנו היא תמיד עוד לפנינו".
זה רעיון שמשחרר לחץ ומעורר סקרנות.
כשהוא נשאל בראיון האם הוא באמת מאמין שזה אפשרי, 
(גם לאחר שכתב את "שבעת ההרגלים" שנמכר במילוני עותקים, יותר מכל ספר אחר שלו),
הוא ענה שכן. חד משמעית.
לדבריו זה פחות עניין של מספרים ומדדים חיצוניים.
זה יותר עניין של מהות פנימית.
של מחשבה שניתן לאמץ.
של אמונה בהתהוות מתמדת.

כשאנחנו יורדים מתפקיד, 
אנחנו פותחים פתח ומאפשרים למשהו חדש להתהוות.
נראה לי שבזכות השינוי בכתיבה שלי השבוע,
כבר יכולתי להסתכל קצת אחרת על שלוש מערכות יחסים אינטימיות שלי.

**
לפני מספר ימים נתקלתי לראשונה בטקסט מרגש של קארל רוג'רס שלא הכרתי.
הרשיתי לעצמי לתרגם אותו לעברית ולהעלות אותו כאן, לצד המקור שבאנגלית.
בכולנו יש כמיהה עצומה להיראות ולהישמע.
הקשבה עמוקה היא אחת המתנות החשובות שאנו יכולים לתת ולקבל.

"כמעט תמיד, כאשר אדם מרגיש שהוא נשמע בצורה עמוקה, עיניו מתלחלחות.
אני חושב שבמובן מסוים הוא מתייפח משמחה.
כאילו הוא אומר, 'תודה לאל, שמעו אותי. מישהו יודע איך זה להיות אני'.
ברגעים כאלה היתה לי פנטזיה על אסיר בצינוק, 
המקיש יום אחר יום הודעת קוד מורס:
'מישהו שומע אותי? האם יש שם מישהו?' 
ולבסוף, יום אחד הוא שומע כמה נקישות חלושות, 'כן'.
על ידי תגובה פשוטה זו הוא משוחרר מבדידותו;
הוא הפך שוב להיות אדם."

~ קארל רוג'רס, תרגום חופשי: רוני ויינברגר.

**

"Almost always, when a person realizes he has been deeply heard, his eyes moisten. 
I think in some real sense he is weeping for joy. 
It is as though he were saying, 'Thank God, somebody heard me. Someone knows what it's like to be me.' 
In such moments I have had the fantasy of a prisoner in a dungeon, 
tapping out day after day a Morse code message, 
'Does anybody hear me? Is anybody there?'
And finally one day he hears some faint tappings which spell out 'Yes.' 
By that one simple response he is released from his loneliness; 
he has become a human being again."

~ Carl Rogers

**
בפוסט הזה בחרתי לשתף בתהליך שאני עובר השבוע ובמחשבות שעוברות דרכי.
אין פה שורות תחתונות או כלים מעשיים.
אני מקווה שהוא בעל ערך עבורכם, נוגע ומעורר משהו.
אם זה המצב, ומתחשק לכם לכתוב לי על כך מספר מילים, יעניין אותי לקרוא.

שנה טובה וגמר חתימה טובה,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שלוש מערכות יחסים אינטימיות

שלוש מערכות יחסים אינטימיות

1.
מערכת היחסים שלי עם פייסבוק היא הטרייה ביותר. אנחנו בקשר מספר שנים. אני לא סגור כמה בדיוק. בשנים האחרונות אנחנו נפגשים כמעט כל יום, בדרך כלל מספר פעמים ביום. אני לא בטוח עד כמה הקשר הזה משרת אותי. יש לי תחושה שלעתים הוא ממלא אותי ושלעתים קרובות יותר הוא מרוקן אותי או מעורר בי תסכול ואכזבה. נראה לי שהתרגלתי לקשר הזה. אולי אני אפילו קצת מכור. הייתי שמח לשנות משהו במערכת היחסים הזו. לראות איך נכון לי שנהיה בקשר. בימים האחרונים אני לוקח מרחק. פייסבוק מתקשה לקבל את זה. היא מפעילה עלי לחץ לא קטן ומנסה לפתות אותי בצורות שונות. בינתיים אני מחזיק מעמד. המפגשים הפכו להיות קצרים וקורקטיים. פעם או פעמיים ביום לכל היותר. מעניין איך זה יתפתח…

**
2.
ריצה היא אהובה ותיקה שלי. אנחנו כבר מעל שלושים וחמש שנים ביחד, בצורה כזו או אחרת. מדי פעם הקשר שלנו עובר שינויים. ריצה תמיד עושה לי טוב. כשאני איתה משהו בי נרגע ומתמלא. מקבל השראה ומתחדד. תמיד לאחר שאנחנו נפגשים, אני מרגיש יותר שמח ושקט. היא עוזרת לי לשחרר לחץ ובנוכחותה עולים לי הרעיונות הכי טובים. עם ריצה אני אוהב לבלות לבד. בלי שותפים. לעתים נדירות נצרף מישהו. ולא שאין לנו הצעות. הרבה מציעים לנו להצטרף אליהם. כשאנחנו ביחד, זה רק אנחנו. לא משנה לנו איפה. העיקר להיות ביחד. בלי הסלולרי, בלי מוזיקה, אפילו בלי שעון. לפני מספר שנים ריצה ואני בחרנו לעשות ביחד מרתון. הידקנו את מערכת היחסים והתחלנו להיפגש בתדירות יותר גבוהה וליותר שעות. התקדמנו לפי תכנית והיה חשוב לנו לעמוד במשימה שהצבנו לעצמנו. עשינו את מה שאמרנו שנעשה. משהו בקשר שלנו נפגע באותה תקופה. תחושת הכיף והשמחה קצת נעלמו, ובמקומן הרגשנו קצת יותר כבדות. הקשר שלנו הפך מזורם וספונטני למשהו יותר מתוכנן ומחושב שפגע בקשרים אחרים שהיו לנו. זה לא עשה לנו טוב. אחרי שני מרתונים החלטנו להפסיק לעבוד ביחד על מטרות משותפות ולחזור להיות זה עם זו כשמתאים לנו. כמו פעם. באופן מיידי זה החזיר לנו את השמחה ואת החדווה שתמיד היתה שם.

**
3.
כתיבה ואני ביחד מאז שאני זוכר את עצמי. הקשר שלנו אינטימי וקרוב. בדרך כלל יום-יומי. שנים על גבי שנים שמרנו על מה שקורה בינינו, בלי לשתף אחרים. בשנים האחרונות היבטים מסוימים בקשר שלנו מוחצנים. מאז יולי 2012 אנחנו מפרסמים ביחד פוסטים שנקראים ע"י אנשים שונים. הגברנו את הנראות של היבטים מהקשר שלנו לעולם החיצון. בשלוש השנים האחרונות כתיבה ואני הרצנו פרויקט של כתיבה יומית. בכל יום העלינו פוסט באתר הבלוג היומי ובפייסבוק. לפני שנכנסנו לפרוייקט הזה קצת חששתי. לא הייתי בטוח איך יהיה. היה מדהים. למרות האינטנסיביות הגבוהה לא נמאס לנו זה מזה ואולי אפילו להיפך. עם זאת, משהו באינטימיות שלנו נפגע קצת. יותר זמן הוקדש לפרויקט המשותף ולנראות שלו ופחות לשיחות בארבע עיניים שאנחנו שומרים לעצמנו. בימים האלו החלטנו להוריד הילוך ולבדוק איך מתאים לנו להמשיך. ברור לנו שאנחנו רוצים להמשיך ביחד, אנחנו עוד לא יודעים איך בדיוק.

**
פייסבוק, ריצה וכתיבה.
שלוש מערכות יחסים אינטימיות.

מסע של חיים מלאים

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

האדם שאני רואה מולי כרגע לא באמת קיים

האדם שאני רואה מולי כרגע לא באמת קיים.
בן/בת הזוג שאני רואה לא באמת קיימים.
הילדים שאני רואה לא באמת קיימים.
הורי לא באמת קיימים.
העובדים והמנהלים שלי לא באמת קיימים.
חבריי ושכניי לא באמת קיימים.
הם כולם השלכה מוטה ולא מדויקת שלי.

**
האדם שאני רואה מולי כרגע הוא פרי דמיוני,
תוצר מחשבתי, תפיסתי, ניסיוני, אמונתי ופרשנותי.
יכול להיות שהאדם שאני רואה מולי כרגע קיים במציאות במידה מסוימת,
אך לא במידה מלאה.
אף פעם לא במידה מלאה.
ייתכן שיש התאמה מסוימת בין האדם שאני רואה מולי כרגע לבין האדם שעומד מולי כרגע.
ייתכן שיש התאמה של 90%, 50%, 20% או אפילו 0%,
אבל אף פעם אין התאמה של 100%.
תמיד ישנו פער כלשהו, בין מי שאני רואה לבין מי שעומד מולי.

**
מערכת היחסים שלנו אינה עם האדם שעומד מולנו,
אלא עם האדם שאנו מספרים לעצמנו שנמצא מולנו.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שתי שאלות חשובות לפני שמבקשים

שתי שאלות חשובות שכדאי לענות עליהן,
לפני שאנו מבקשים משהו מאנשים אחרים:
1. מה בדיוק אני רוצה שהאדם יעשה?
2. מאילו סיבות אני רוצה שהוא יעשה את זה?

**
1. מה בדיוק אני רוצה שהאדם יעשה?
לעתים אנו מתקשים לנסח לעצמנו ולאחרים מה בדיוק אנו מבקשים שהם יעשו.
"להתחשב יותר", "להגדיל ראש", "לקחת אחריות" או "לעזור יותר במטלות בית",
הן דוגמאות לציפיות לא ברורות הנתונות לפרשנויות שונות,
אשר עלולות ליצור אי-הבנה בינינו לבין אנשים אחרים.
חידוד הדבר המסוים שאנו מבקשים מאנשים לעשות,
מגדיל את הסיכוי שהאדם יבין אותנו כמו שאנו רוצים שהוא יבין אותנו.

**
2. מאילו סיבות אני רוצה שהוא יעשה את זה?
לעתים, כשאנו מבקשים משהו ממישהו,
אנו בעיקר רוצים שהדבר הזה יעשה ופחות חשוב לנו מתוך אילו מניעים הוא ייעשה.
אנשים עושים דברים מתוך מוטיבציות שונות:
פחד, אשמה, בושה, אי-נעימות, תחושת אין-ברירה, רצון לזכות בגמול, רצון לעזור, בחירה מתוך אחריות.
כשאנשים עושים מה שאנחנו מבקשים (או דורשים) מהם,
מתוך פחד, אשמה, בושה, אי-נעימות, תחושת אין ברירה או רצון לזכות בגמול,
גדלים הסיכויים שהפעולה תפגע בקשר שלהם ושלנו ושבהמשך נשלם על זה מחירים.
כשאנשים עושים מה שאנו מבקשים מתוך בחירה המבוססת על רצון לסייע לנו ולתרום לחיינו,
גדלים הסיכויים שזה יתרום לקשר שלהם ושלנו ושכולנו נרוויח מזה.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

הורות היא עניין אישי

"הורות היא עניין אישי,
ולא איזו צורה כללית שיש להתיישר על-פיה או לעשות אותה על-פי הספר.
קודם כל היא  מ ע ר כ ת   י ח ס י ם  בין שני יחידים שאין דוגמתם בעולם.

נכון, לא דומה מערכת היחסים בין הורה לילד למערכת היחסים בין שני אנשים בוגרים –
יש לה אופי מיוחד ואחריות מיוחדת.
יחד עם זאת, העיקר שבה קשור לאופיים ולמהותם של שני אנשים אלה,
שהגורל כרך אותם יחדיו.
ביחד הם יוצרים מארג שהוא ייחודי להם,
כריקוד של שתי נפשות הלומדות זו את זו.

לא רק שההורות של כל אחד מן ההורים היא שונה,
אלא שההורות עם כל ילד היא שונה.
'איזו מן אמא את ?' או 'איזה מן אבא אתה ?' אינה יכולה להישאל בלשון כללית,
אלא רק בהתייחס לכל ילד בנפרד – 'איזו אמא את לרועי ?'.
גם אז, זו פשוט דרך לספר על מערכת היחסים המיוחדת שיש בין שני יחידים
ועל המסע המיוחד שהם עוברים ביחד."

~ מתוך "הורות לחירות" מאת דן לסרי

**
ובאותו אופן (השינויים בטקסט מודגשים) :

ניהול הוא עניין אישי,
ולא איזו צורה כללית שיש להתיישר על-פיה או לעשות אותה על-פי הספר.
קודם כל היא  מ ע ר כ ת   י ח ס י ם  בין שני יחידים שאין דוגמתם בעולם.

נכון, לא דומה מערכת היחסים בין מנהל לעובד למערכת היחסים בין הורה לילד
יש לה אופי מיוחד ואחריות מיוחדת.
יחד עם זאת, העיקר שבה קשור לאופיים ולמהותם של שני אנשים אלה,
שהגורל כרך אותם יחדיו, לעת עתה.
ביחד הם יוצרים מארג שהוא ייחודי להם,
כריקוד של שתי נפשות הלומדות זו את זו.

לא רק שהניהול של כל אחד מן המנהלים הוא שונה,
אלא שהניהול של כל עובד הוא שונה.
'איזו מן מנהלת את ?' או 'איזה מן מנהל אתה ?' אינה יכולה להישאל בלשון כללית,
אלא רק בהתייחס לכל עובד בנפרד – 'איזו מנהלת את לרועי ?'.
גם אז, זו פשוט דרך לספר על מערכת היחסים המיוחדת שיש בין שני יחידים
ועל המסע המיוחד שהם עוברים ביחד.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

לא מספיק להבין את זה

לא מספיק להבין את זה, חשוב לעשות את זה.
לא מספיק לעשות את זה פעם אחת, חשוב לעשות את זה שוב ושוב ושוב.

**
לא מספיק להבין את החשיבות שבצחצוח שיניים, חשוב לצחצח שיניים.
לא מספיק לצחצח שיניים פעם אחת, חשוב לצחצח שיניים שוב ושוב ושוב.

**
לא מספיק להבין את עיקרון המנצח-מנצח (win-win), ואפילו לא מספיק להסכים איתו.
חשוב לתרגל אותו, שוב ושוב ושוב.
גם כשקשה ומאתגר.
אולי במיוחד כשקשה ומאתגר.
גם כשהכי פחות מתחשק.
גם כשנדמה שהצד השני הוא האויב.
גם כשאנו כועסים או פגועים.
גם כשאין לנו חשק.
גם כשזה קשה לנו.
כמו עכשיו למשל.

**
לא כי צריך.
לא צריך.

**
כי אנחנו בוחרים.
כי אנחנו רוצים.
למרות שאנו כועסים או פגועים.
למרות שאין לנו חשק.
למרות שזה קשה לנו.
כמו עכשיו למשל.

**
לא מספיק להבין את זה.
לא מספיק לדבר על זה.
לא מספיק להטיף על זה לאחרים.
חשוב לעשות את זה.
לתרגל את זה שוב ושוב ושוב.
חשוב לחיות את זה.
בעצמנו.
גם עכשיו.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

לגדל מישהו

" לגדל מ י ש ה ו ,
אם זה הפועל המתאים לתיאור האחריות ההורית,
שונה מכל פעולה מוכרת של בנייה ועיצוב של מ ש ה ו .
כשאנו עוסקים בבנייה או בעיצוב של משהו,
די להתייצב מבחוץ, להגדיר מטרות, לתכנן תכניות,
להפעיל את הפרוצדורות המתאימות ולצפות שמה שתוכנן אכן יבוא לידי גמר.
אבל כל זה אינו שייך לגידולו של מישהו.
ואם כן, איך מגדלים מישהו ?
קודם כל על ידי זה שלומדים לראותו כמישהו. "

~ מתוך "הורות לחירות" מאת דן לסרי

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

לנצל, להשתמש או לפתח מערכת יחסים

"אני חושבת שהיית יכול לעשות שימוש יותר טוב בזמן," אמרה, "מאשר לבזבז אותו על חידות שאין להם פתרון."
"לו הכרת את הזמן כמוני," אמר הכובען, "לא היית מדברת על לבזבז אותו, הוא לא אחד שמתבזבז!"
"אני לא יודעת למה אתה מתכוון," אמרה אליס.
"ודאי שלא!" אמר הכובען, מנער את ראשו בבוז. "אני מתערב שלא דיברת עם הזמן אפילו פעם אחת!"
"אולי לא," ענתה אליס בזהירות "אבל אני יודעת איך לנצל אותו."
"זהו! זה מסביר הכל," אמר הכובען "הוא לא סובל שמנצלים אותו.
ובכן, לו ידעת לשמור איתו על יחסים טובים, היה עושה בשעון כמעט כל מה שהיית מבקשת ממנו."

~ לואיס קרול (מתוך "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", מפי הדמות 'הכובען המשוגע')

**
לבזבז, להשתמש, לנצל,
או…
להקשיב ולפתח מערכת יחסים.

עם הזמן.
ועם אנשים.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

אחלה. הכול אחלה.

"כשאני מתקשר לשאול לשלומו של הבן," המשיך הרב,
"הוא עונה תמיד במילה אחת.
אחלה.
הכול אחלה.
שאלתי פעם את התלמידים, מה פירוש האחלה הזה?
תלמיד חד לשון ענה: 'אחלה? זה ראשי תיבות 'אני חי, למה התקשרת?'
ואפשר להיעצב ואפשר להתגעגע, אבל בסופו של דבר צריך לדעת שהריחוק הזה מאפשר את הקרבה.
שהחינוך האמתי הוא לא בדיבור או במפגש הישיר, אלא בעקיפין, באישיות שלנו ההורים,
במחשבות החיוביות שלנו על הילדים.
לילדים שלנו הרי יש עפעפיים נסתרים על האוזניים.
בכל פעם שאנו מתחילים לחפור להם, כלשונם,
העפעפיים הנסתרים הללו נסגרים והם לא שומעים בכלל מה אנחנו אומרים להם.
אז יש דרך אחרת להעביר מסר.
אני למשל מאוד בעד לדבר אל הקירות בבית.
הקירות סופגים הכול.
הם הרבה יותר קשובים מהילדים שלנו.
ובכל בית יש תכונה מיוחדת שבלילה, בזמן שהילדים שלנו ישנים שנת ישרים במיטה,
הקירות מתחילים לדבר, והקול חודר לליבם של הילדים.
זה כמו תותח.
כדי שיפגע במטרה, לא צריך לכוון ישירות אל המטרה, אלא דווקא למעלה.
זה אולי נשמע בדיחה, אבל אני באמת מאמין בזה.
במקום לדבר אל הילדים, ושבמקרה הטוב הכול ייכנס מאוזן אחת ויצא בשנייה,
צריך לדבר לקירות.
צריך לחשוב טוב על הילדים שלנו, צריך להתפלל אליהם.
צריך להפוך בעצמנו לאנשים טובים יותר.
זה כבר יעבור לבד לילדים, בלי מילים."

~ הציטוט מתוך "מה יקרה אם אמות מחר בבוקר – סיפור חייה של דפנה מאיר" מאת יפעת ארליך

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter