תגית: כבוד

ריי – יאמה – יאסמה – ריי

ריי – קידה

"הקראטה מתחיל ומסתיים בקידה.
גם פגישה טיפולית או חינוכית מתחילה בקידה.
הקידה היא הדדית.
ללא הבדלי דרגה, ותק ומקצוע.
הקידה היא אמירה ברורה: אני מכבד אותך.
שנינו מכבדים את הדרך בה אנו הולכים במפגש הזה.
לפעמים בטיפול אני קורא לזה 'מסע משותף'.
לתפקידי יש חשיבות כמדריך, כמורה או כמטפל, 
גם בקראטה וגם בטיפול או חינוך.
אך בשום פנים אין זה אומר כי ערכי רב יותר,
או שאני ראוי לכבוד מיוחד.
תמיד חשתי, ועד היום אני רוכש כבוד רב למוריי ולמדריכיי,
כבוד זה נובע מתוך יכולתם הענווה לעשות ריי לכיווני,
בעוד אני עושה זאת לכיוונם,
גם כילד אשר אינו יודע דבר ברזי הדרך.

הקידה היא גם הצהרה על אחווה ושותפות.
ללא קידה יהיה קשה לנוע על הדרך,
נצטרך להגיע לשלב בו נצליח לעשות ריי מהלב.

משימה קשה היא לעשות ריי לאחר הנתפס כפוגע בי, מסוכן, לא רואה אותי.
זה יכול להיות עם מטופל במפגש פרטני, זוגי או קבוצתי,
או תלמיד בכיתה התוקף אותי, מאיים עלי, מסכן ומשפיל אותי.
האחר הופך לאויב, ואני מתגונן ותוקף.
אך היכולת לעשות ריי במצבים קשים אלו היא האמנות שיש לשאוף אליה.
פעמים רבות בעבודתי עם מטופלים מבוגרים, ילדים או נערים הפוגעים בסביבתם ומנסים אף לפגוע בי, 
הרגע בו הצלחתי לחייך אליהם בנינוחות, 
מתוך כבוד וחמלה וללא כל פחד,
היה רגע השינוי בקשר בינינו ותחילת השינוי במצבם."

**
יאמה (yah-me)

"יאמה זו הפקודה להפסקת הקרב או התרגול.
ביאמה עוצרים את התרגול וחוזרים לעמדת המוצא.
אך שומרים על הריכוז באחר ובסיטואציה.
המבט נשאר ממוקד, התחושה עדיין ערנית ופתוחה.
לא פעם, ממצב זה, הקרב יכול להיפתח שוב בהפתעה.
הקרב הסתיים אך עוד לא נגמר כלום.
השעה הסתיימה.
אך הכול עוד בהתהוות.
קורה ויכול לקרות.
יכולה לבוא עוד התפרקות.
עוד ניסיון למגע.
זהו זמן רגיש.
כמו בנחיתת מטוס.
המטפל מאמץ השתהות מרוכזת בסיום הטיפול.
לפני שעוברים הלאה, בוחנים, מתבוננים, נושמים.
המבט פונה אל המטופל ופנימה,
אנו מביטים בעיניים,
שומרים על מרחק נכון,
נושמים, נרגעים."

**
יאסמה (yasume)

"פקודת סיום הקרב או הקאטה (או כל תרגול אחר).
יאסמה יבוא לאחר היאמה.
ואז באמת נגמר.
זה הזמן לחזור למרחב המציאות.
אין קרב.
אין טיפול.
המטופל מפנה את הגב ביוצאו מהחדר.
היריב מתרחק, לקרב הבא או למנוחה, 
הקשר ניתק נכון לעכשיו.
הוא אוסף את עצמו וחוזר לחייו.
עליי לשחרר אותו, לעבור הלאה.
החוויה והזיכרון קיימים.
יישארו איתנו.
גם מה שלמדנו במפגש ומה שעלינו עוד ללמוד בעקבותיו.
זה זמן לאסוף את עצמנו, לנשום.
כעת עלינו להתפנות, להיות עם עצמינו, עם צרכינו.
עם מה שאנו זקוקים לו כהפוגה.
כמעבר מטיפול ל לא-טיפול,
לפני הכניסה לטיפול הבא.

לא תמיד היאסמה הוא מובן מאליו.
לא תמיד אנו מצליחים להתנתק, לשחרר, 
להרפות מהטיפול הקודם, מהקרב הקודם.
אנו מתקשים לתת לעצמנו לנוח, מתקשים לנשום,
מתקשים להיות באמת עם המטופל הבא."

**
ריי – סיום

"כמו שמתחילים בריי, כך גם מסיימים בריי.
אנו מכבדים ומעריכים זה את זה על ההסכמה להיות במפגש המשותף.
זה מתרחש בקרב כאשר אנו מתאמנים, וזה מתרחש בחדר הטיפול.
לא מובן מאליו שאחר יהיה מוכן להשקיע את כל כוחותיו בקרב איתי.
לאמן ולחזק אותי.
להתאמן איתי.
להאמין בערך המפגש איתי, למרות ההבדלים הקיימים בינינו.
לא מובן מאליו שהמטופל יבחר להיחשף, ולהילחם באויביו כאן ואיתי.
אני מודה לו על האמון.
על אומץ הלב שלו.
על נכונותו להילחם ולתת לי להילחם לצידו, יחד איתו."

**
כל הציטוטים מתוך הספר "בודותרפיה" שנכתב על ידי גבו וייס.
גבו וייס הוא פסיכותרפיסט ומטפל זוגי והוא גם מאמן קראטה מסורתי.

בשונה מגבו וייס, עולם התוכן והלקוחות שלי הוא ארגונים, צוותים ומנהלים.
המרחבים שבהם אני פוגש אנשים אינם קליניקה או מזרן האימונים, 
אלא חדרי ישיבות, בתי קפה, וידאו וטלפון.

ועדיין, מפגש אנושי הוא מפגש אנושי.

במקרה שלי, ההנחיות ל"ריי-קידה", "יאמה", "יאסמה" ו"ריי-סיום" לא יוכרזו ע"י מאמן או שופט.
הן ייגזרו מלוח הזמנים ויושפעו מההנחיות הפנימיות שאתן לעצמי.
דקה לפני תחילת או סיום פגישה עם לקוח.
רגע לפני תחילת או סיום שיחה עם עובד.

ריי-קידה: התכווננות.

[…מפגש…]

יאמה: עצירה והתבוננות.
יאסמה: סגירה והתנתקות.
ריי-סיום: הכרת תודה. מעבר הלאה…

**
יום המחלקה שקיימנו אתמול סימן את פתיחת 2020.
בשתיים מתוך חמש הדקות שלי בחרתי להתמקד בנושא של תרבות ארגונית המבוססת על ערך-הדדי-גבוה (High Mutual Value).
זו לא סיסמא שיווקית.
זו התכווננות לשותפות עם כל אחד מ-180 עובדי הארגון.

בדומה למילים של גבו וייס,
אנו מכבדים ומעריכים זה את זה על ההסכמה להיות במפגש המשותף.
זה מתרחש בפגישות העסקיות, בעבודה על פרויקטים, בקשיים ובחגיגות.
לא מובן מאליו שאחר יהיה מוכן להשקיע את זמנו ואת האנרגיה שלו במסע איתי.
לא מובן מאליו שהאדם שעובד איתי יבחר להיחשף, ולהתמודד עם אתגריו כאן ואיתי.
אני מודה לו על האמון.
על אומץ הלב שלו.
על נכונותו להילחם ולתת לי להילחם לצידו, יחד איתו.

**
כבוד לאדם באשר הוא.
גובה עיניים.
ענווה.
חמלה.
תזכורת שאנו בדרך.
במסע משותף.
התכווננות ל win-win אמיתי.
נוכחות עם האדם שאנו פוגשים כרגע.
ועם עצמנו.
מוכנות להתמודדות עם אתגר.
ועם חוסר וודאות.
היכולת לעצור כשמגיע הזמן.
לסגור.
להודות.
לאדם. לשיעור.
להתנתק.
לעבור הלאה…

**
תודה לגבו וייס על הספר הנפלא הזה.
תודה לספרייה העירונית בכפר סבא שבזכותה נפגשנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

לפחות שני סוגים של אומץ

"לפחות שני סוגים של אומץ נדרשים בהזדקנות ובמחלה.

הסוג הראשון הוא להתייצב בפני עצם היותך בן תמותה – 
האומץ לגלות את האמת ולדעת ממה לפחד ולמה לקוות.
האומץ הזה קשה לכשעצמו.

אבל קשה עוד יותר הוא הסוג השני של אומץ – 
האומץ לפעול על פי האמת שאנו מגלים.

הבעיה היא שהמהלך החכם הוא פעמים רבות לא ברור.
זמן רב חשבתי שהסיבה לכך היא פשוט אי-הוודאות.
כשקשה לדעת מה יקרה, קשה לדעת מה לעשות.
אבל האתגר, נוכחתי לדעת, הוא בסיסי יותר מזה.
אדם צריך לחשוב מה חשוב יותר, פחדיו או תקוותיו."

~ מתוך "להיות בן תמותה" מאת אטול גוואנדה

**
שני הסוגים של האומץ נדרשים לא רק בהזדקנות ובמחלה.

פגשתי השבוע כמה וכמה אנשים שמתמודדים עם דברים.
אתגרים משפחתיים, עסקיים, בריאותיים, …
עניינים מורכבים.

הם עושים את זה במקביל ל"חיים הרגילים".
במקביל לתפקידים שהם ממלאים, לעבודות שהם עושים.
לא תמיד אפשר לראות את זה עליהם.

Be Kind, for everyone you meet is fighting a hard battle

**
זה לא רק האומץ לגלות את האמת ולפעול על פי מה שאתה מגלה.

זה גם אומץ להחזיק מעמד.
אומץ לקבל החלטה.
אומץ לחכות עם החלטה.
אומץ לפעול בהתאם להחלטה.
אומץ לפתוח את הלב. 
אומץ לומר משהו חשוב.
אומץ לתת לזה צ'אנס, גם כשלא בטוח שזה יצליח.
אומץ להמשיך, להילחם, להישאר.
אומץ להפסיק, לעצור, לעבור.

**
את "חיים של אנשים" כתבתי לפני מספר שנים.
נתקלתי בזה שוב השבוע במהלך קיבוץ פוסטים נבחרים לספר שאני עובד עליו.

חיים של אנשים

"אנחנו חיים עם אנשים.
אנחנו הורים של אנשים, ילדים של אנשים, אחים ואחיות של אנשים.
אנחנו בני ובנות זוג של אנשים.
אנחנו עובדים עם אנשים.
אנשים שיש להם הורים, בני ובנות זוג, ילדים, אחיות ואחים.
אנחנו נוגעים באנשים. בחיים של אנשים. כל יום.
אנחנו משפיעים על אנשים. ישירות ובעקיפין. כל הזמן.
אנשים שכועסים ופוחדים.
אנשים ששמחים ועצובים.
אנשים שאוהבים ושונאים.
אנשים בעלי ביטחון עצמי גבוה או נמוך.
אנשים בעלי דימוי עצמי כזה או אחר.
אנשים שמתמודדים עם אתגרים.
אנשים שחווים קשיים.
אנשים שעוברים שינויים.
אנשים שחוגגים ניצחונות ומשיגים הישגים.
אנשים שמתאבלים וכואבים.
אנשים שפוגעים ונפגעים.
אנשים שגאים בעצמם. אנשים שלא.
אנשים שעושים טעויות. שלפעמים מבקשים סליחה.
אנשים שיש להם אגו. לכולם יש.
אנשים שמאמינים. וכאלה שכבר לא.
אנשים מיואשים. וכאלה שיש להם תקווה.
אנשים שצמאים להערכה, הכרה, כבוד, אהבה ומגע.
אנשים שרוצים שיראו אותם, ישמעו אותם ויבינו אותם.
אנשים שיש להם קול. קול שלפעמים נשמע ולפעמים לא.
אנשים שחווים בלבול. או בהירות.
אנשים שרוצים יותר או פחות.
אנשים שרואים חצי כוס מלאה או חצי כוס ריקה.
אנשים שעדיין מנסים וכאלו שכבר לא.
אנשים עם ירושות. ירושות מודעות וירושות לא מודעות.
אנשים עם אמונות. עם מגבלות. עם יכולות. עם זיכרונות. עם הרגלים.
אנחנו עובדים עם אנשים.
אנחנו חיים עם אנשים.
אנחנו אנשים.
אנשים חיים.
אנשים שחיים חיים מלאים."


**
אני סוגר שבוע מלא ואינטנסיבי עם תחושת ריספקט עמוקה.
ריספקט לאנשים שאני פוגש, למורכבות ולאתגרים שאנשים מתמודדים עמם.
אני לא בטוח איך בדיוק לתרגם את "ריספקט" לעברית.

עבורי זה משהו המשלב כבוד, הערכה, חמלה והכרת תודה.
למה שאנשים עוברים וחווים…
במסע המשותף הזה של כולנו כאן…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

על פוליטיקאים ועלינו

אנחנו לא באמת מאמינים לכל מה שאנו שומעים מפוליטיקאים. 
חלק מהמוסכמות שהתפתחו עם השנים הן שזה מקובל להגיד משהו ולהתכוון למשהו אחר.
אנחנו מורגלים בהבטחות שלא מקיימים אותן, בהתחייבויות שלא עומדים בהן.
ברור לנו שחלק גדול מההצהרות ריקות מתוכן.
ואנחנו חיים עם זה בשלום.
זה נראה לנו בסדר.
אנחנו לא תמימים.
התרגלנו.
התפכחנו.
איבדנו אמון.
אלו "חוקי המשחק".
זו פוליטיקה.

כשאנו לא מצפים מאנשים לעמוד במילה שלהם, אנחנו מתאכזבים פחות.

**
ראש השנה הוא זמן טוב להצהרות.
לא רק פוליטיות, גם אישיות.
לרובנו יש לפחות משהו אחד שאנו רוצים לשנות בחיינו.
לעשות יותר או לעשות פחות.
להתחיל או להפסיק.
להתנהל אחרת.
לאכול בריא יותר.
להתעמל.
לפתח את העסק.
לשפר את הזוגיות.
להיות יותר נוכחים עם הילדים.
להתקדם עם הדוקטורט.
ללמוד משהו חדש.
להפסיק לעשן.
לכתוב ספר.
לבלות פחות זמן מול המסכים. 
לפתח יכולת.
להכיר תודה.

ראש השנה הוא זמן טוב להצהרות ולמחויבויות.
אנחנו באמת רוצים שינוי.
ממש בא לנו שהשנה זה יהיה אחרת.

**
למרבה הצער, בדומה לפוליטיקה החיצונית, רבים מאתנו כבולים במעין "פוליטיקה פנימית".
בשונה מהפוליטיקה החיצונית, את הפנימית פיתחנו בעצמנו.
חלק מהמוסכמות שפיתחנו עם השנים הן שזה בסדר להגיד משהו ולא לעשות אותו.
מותר להבטיח לעצמנו ולא לקיים.
אין בעיה עם להתחייב למשהו ולא לעמוד בזה.
אנחנו כבר למודי ניסיון.
ברור לנו שלא כל ההצהרות שלנו תתקיימנה.
ואנחנו חיים עם זה בשלום.
זה נראה לנו בסדר.
התרגלנו.

כשאנו לא מצפים מעצמנו לעמוד במילה שלנו, אנחנו מתאכזבים פחות.

**
זה לא חייב להיות כך.
זה יכול להיות גם אחרת.

את א. אני מלווה מזה מספר חודשים.
אחת המטרות המרכזיות שהוא הציב לעצמו היא לכתוב ספר.
הוא חושב על זה כבר מספר שנים, ועד כה ללא התקדמות משמעותית.
"איזו מחויבות יומית או שבועית אתה רוצה לקחת על עצמך בהקשר של כתיבת הספר?", שאלתי אותו כשהתחלנו לעבוד ביחד.
"מה זאת אומרת?", הוא שאל…
"אתה יכול להתחייב לכתיבה יומית או לכתיבה של מספר ימים בשבוע.
אתה יכול להתחייב לזמן כתיבה, למספר עמודים, או למספר פרקים.
מה שמתאים לך. 
מה שאתה מאמין שישרת אותך ושתוכל לעמוד בזה.
מטרת ההתחייבות היא לקדם את הדבר שאתה מאוד רוצה.
את המטרה שחשובה לך.
להתחייב זו דרך אפקטיבית להינעל על מטרה ולקדם אותה."

בשבוע הראשון א. התחייב לכתיבה יומית של שעתיים בכל יום. כולל שישי-שבת.
זה לא קרה.
החיים חזקים.
היו אילוצים.
או תירוצים.

הסתכלנו על זה בסקרנות.
ניסינו להבין מה היה שם.

בשבוע השני ביקשתי מא. להתחייב למשהו ריאלי שהוא יכול לעמוד בו.
פחות משנה הכמות והגודל, יותר משנה העמידה בהתחייבות.
"שעה וחצי ביום. ימים א'-ה', לא כולל סופ"ש."
"מצוין", אמרתי, "מה מידת הביטחון שלך שתעמוד בכך?"
"גבוהה מאוד. 100%".

למפגש השלישי שלנו א. הגיע באנרגיה גבוהה.
הוא כתב כל יום, וחווה התקדמות משמעותית עם הספר.
"נהדר," אמרתי, "האם עמדת בשעה וחצי בכל יום?"
"כן. למעט יום אחד שבו כתבתי כשעה ורבע."
"אם כך, לא עמדת בהתחייבות שלקחת לעצמך.
זה לא מבטל את ההתקדמות המשמעותית ואת השיפור הגדול ביחס לשבוע שעבר.
ועדיין, לא עמדת במילה שלך לעצמך."

"למה תרצה להתחייב השבוע?" שאלתי את א. 
"הפעם אלך על שעה ביום ימים א'-ד'. ליום ה' איני מתחייב כיון שיש לי שם אירוע.
ואם אוכל יותר, אז יותר."
"מצוין. מה מידת הביטחון שלך?"

"100%. הפעם זה יקרה בוודאות !"

את המפגש הרביעי התחלנו בבדיקת ההתחייבות.
"עמדתי בזה !" שיתף אותי א. בחיוך.
"מעולה !" אמרתי. "תחגוג את זה !"

א. עמד בהתחייבות שהוא לקח על עצמו גם בשבועות 5-11.
לגבי שבוע 12, נראה בשבוע הבא…

**
"לתת מילה" ולעמוד בה, זה הרגל שניתן לפתח.
גם להתחייב למשהו ולעשות אותו.

העניין הוא פחות משך הזמן או גודל הצעד.
העניין הוא האמון והבטחון הפנימיים שאנו בונים.

על התחייבויות והצהרות של פוליטיקאים יש לנו השפעה מועטה.
על התחייבויות והצהרות שלנו, יש לנו השפעה עצומה.
כבוד למה שיוצא לנו מהפה.
לומר את מה שאנו מתכוונים.
לעשות את מה שאנו אומרים.

"שמרו על טוהר המילה" הוא ההסכם הראשונה שדון מיגל רואיס מציע בספרו "ארבע ההסכמות".
שם הכול מתחיל. 
זה הבסיס.
**
אתמול נפתחה הגשת מועמדות לתכנית "שבעת ההרגלים" בהנחייתי.
תכנית "שבעת ההרגלים" נוצרה מתוך כוונה לסייע למשתתפים להיות בעשייה משמעותית המשפיעה על חייהם, בתוך מסגרת אינטימית, תומכת ומקדמת המאפשרת התפתחות ומעודדת תנועה.
זוהי תכנית אישית-קבוצתית ממוקדת עשייה+למידה המיועדת ל"מיטיבי לכת": לאנשים ש"באים לעבוד" ומוכנים "להימתח": מנטלית, רגשית ופיזית.
ההשקעה הנדרשת בה אינה מבוטלת: כסף, זמן, תשומת לב ואנרגיה.
זוהי התכנית היחידה שאני מתכוון לפתוח לקהל הרחב בחודשים הקרובים.
אני מחוייב לתכנית הזו ובחרתי להגביל את מספר המשתתפים על מנת לאפשר תהליך אישי, מושקע ומעמיק.

כל הפרטים על התכנית + קישור ל"שאלון כוונות" והגשת מועמדות ניתן למצוא בקישור הבא.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תכנית "שבעת ההרגלים" – פרטים והגשת מועמדות

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שינוי מבוסס כבוד

"עשה פעולה יומית קטנה אחת, במקום להתפנק בשאלות הגדולות.
כשאנחנו נותנים לעצמנו להתפלש בשאלות הגדולות, איננו מוצאים את התשובות הקטנות.
אנחנו מדברים כאן על מושג של שינוי המבוסס על כבוד –
כבוד למקום שבו אתם נמצאים וכבוד למקום שאליו אתם רוצים להגיע.
איננו מבקשים תנופות שינוי אדירות – למרות שאלו עשויות לבוא –
אלא את מעשה היצירה, המזין את כל הנמצא בהווה: עבודה זו, בית זה, יחסים אלה."

~ מתוך "דרך האמן" / ג'וליה קמרון

**
צעד ועוד צעד.
רגע ועוד רגע.
פעולה ועוד פעולה.
מפגש ועוד מפגש.

עבודה זו…
בית זה…
יחסים אלה…

רק היום.
רק עכשיו.
רק הפעם.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שיעורים של כבוד

שיעורים של כבוד:
כבוד למקום שאנשים נמצאים בו.
כבוד למצב שאנשים חווים.
כבוד להתמודדות שאנשים עוברים.
כבוד לקרב שאנשים מנהלים.

**
לבחור להתקרב.
להסכים להיפתח.
לראות קצת יותר.
לחוש את הכאב.
לחוות את חוסר האונים.
להרגיש את הפחד.
להמשיך לנשום.
לנסות להיות.

**
לאט לאט…
קצת יותר כבוד.
קצת יותר ענווה.
קצת יותר אורך-רוח.
קצת יותר חמלה.
קצת יותר אנושיות.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

3 ציטוטים על הקשבה + סדנה

במסגרת ראיון שנערך עם טיך נהאת האן לפני מספר שנים שאלה המראיינת:

"האם ההדרכה שלך שונה כשאתה מדבר אל פוליטיקאים, אנשי עסקים, מורים, רופאים או קציני משטרה?"

טיך נהאת האן ענה: "העקרון יהיה זהה.
אבל בשלב ראשון צריך חברים שיראו לנו איך קבוצה כזו של אנשים מנהלת את חייה, 
עם מה הם מתמודדים…. מה הקשיים, האתגרים והסבל שהם חווים ביום-יום.
כך נוכל להתחיל להבין אותם.
ואז, רק לאחר שנבין אותם, נוכל להציע הדרכה רלוונטית עבורם. 
כלים המתאימים להם.
זו הסיבה שאנו ממשיכים ללמוד בכל יום ויום כשאנו מתרגלים ומלמדים."

**
ענווה.
כבוד.
הקשבה לפני דיבור.
למידה לפני ייעוץ.
הבנה לפני הנחייה.
חיבור לפני פתרונות.

** 
משפט הפתיחה שלי בסשן המנטוריות שהעברתי השבוע היה שאני לא מאמין ב"מנטורים".
חלק מהאישונים התרחבו.
זה לא משפט הפתיחה הכי מקובל להדרכה של מנטוריות.
סיפרתי להן על חבר קרוב שלי, שמקבל פריחה בכל פעם שהוא פוגש מישהו המכנה את עצמו "מנטור".

הבהרה: אני לא מאמין בתואר הסטטי "מנטור".
השוק מלא באנשים המציגים עצמם כ-"מאסטרים", "מנטורים" ו"מומחים".

אני מאמין מאוד בתהליכי ליווי וייעוץ משמעותיים שבמהלכם לומדים ומקבלים ערך גבוה מאנשים בעלי ידע וניסיון רלוונטיים.

פחות חשוב מה התואר שלך, כמה שנים למדת ואיזו תעודת הסמכה קיבלת.
יותר חשוב איזה ערך אתה נותן לאדם מסוים במפגש מסוים.
בדגש על המסוים.
כל אדם עולם ומלואו.
כל מפגש בפני עצמו.

**
יש בזה משהו שיכול להלחיץ.
ואם לא יהיה לנו משהו חכם להגיד?
ואם לא תהיה לנו עצה טובה לייעץ?
ואם לא נספק את הסחורה?

אפשר להפסיק לדאוג.
יש סיכוי של 100% שזה יקרה.
לפעמים לא יהיה לנו משהו חכם לומר.
לעתים לא תהיה לנו עצה מדהימה לייעץ.
אולי אפילו כבר במפגש הקרוב.
**
נוכחות אנושית לפני הכל

"ברצוני לפתוח בדבר החשוב ביותר שיש לי לומר:
מהות העבודה עם אדם אחר היא להיות נוכח כיצור חי. 
וזה באמת מזל, כי אילו נדרש מאתנו להיות פיקחים, או טובים, או בוגרים, או חכמים, 
קרוב לוודאי שהיינו בבעיה.
אולם אלו לא הדברים החשובים.
מה שחשוב הוא להיות נוכח כאדם עם אדם אחר, 
לזהות את האחר כישות נוספת, הנמצאת שם. 
גם אם זה חתול או ציפור, 
אם אתה מנסה לעזור לציפור פצועה, 
הדבר הראשון שעליך לדעת הוא שיש שם מישהו בפנים
ועליך להמתין לאותו "מישהו", לאותו יצור שנמצא שם, 
שיהיה בקשר איתך. 
זה נראה לי הדבר החשוב ביותר."

יוג'ין ג'נדלין, יוצר גישת ההתמקדות (Focusing)

**
איזה מזל.
אפשר להישען אחורה.
מותר לא להיות פיקחים-טובים-בוגרים-חכמים.
כדאי להתחיל מאנושיים ומקשיבים.

**
"התמחותי ברפואה לימדה אותי שיטות פשוטות וישירות.
פגשתי מישהו, אבחנתי את בעייתו, החלטתי מה נדרש וסיפקתי לו את זה.
המודל הרפואי שהקנו לי התמקד במה שאני כרופאה חושבת, מבינה או מחליטה, במה שאני כרופאה, יודעת.
מאז גיליתי שרוב הזמן איני יודעת בעצם מה נדרש,
ובאופן מפתיע עוד יותר, איני צריכה לדעת.
אבל אני כן יודעת שאם אני מקשיבה בתשומת לב למישהו, 
לו עצמו, לנשמתו,
על פי רוב אני מגלה שברמה העמוקה והלא-מודעת ביותר,
הוא חש בעצמו את כיוון הריפוי שלו ואת שלמותו.
אם אוכל להשאר פתוחה לכך,
ללא ציפיות לגבי מה שהוא אמור לעשות,
כיצד הוא אמור להשתנות כדי להיות טוב יותר,
או אפילו כיצד נראית השלמות שלו – 
משהו פלאי עשוי לקרות.
אני מתכוונת שיש בכך בהירות ויושרה רבה יותר
מבכל אמצעי שאנקוט
כדי לתקן את המצב או להקל על הכאבים.
ולכן, כבר אין לי תיאוריות רבות על אנשים.
אינני מאבחנת אותם או מחליטה מהי בעייתם.
אני פשוט נפגשת איתם ומקשיבה.
כשאנו יושבים יחד, אין לי אפילו תכנית.
אבל אני יודעת שעם הזמן, משהו יעלה בשיחתנו.
משהו שהוא חלק מתבנית גדולה וברורה יותר
ששנינו לא יכולים לראות באותו רגע.
וכך אני יושבת איתם ומחכה."

~ מתוך "ברכות סבי" / רחל נעמי רמן (עמוד 85).

**
טיך נהאת האן, יוג'ין ג'נדלין ורחל נעמי רמן:

שלושה אנשים שבקלות יכולים להתהדר בתארי מאסטר למיניהם.
שלושה אנשים בעלי השפעה אינסופית ובלתי נתפשת.
שלושתם מדברים על כבוד וענווה.
שלושתם חיים למידה מתמדת.
שלושתם נוכחים בהקשבה.

**
הזמנה לפיתוח הקשבה:

"הקשבה לשם שינוי" היא סדנה שפיתחתי ושניתן לקבל אליה גישה מיידית.

בין היתר תמצאו שם את הכלי לאבחון חמשת התנאים הפנימיים להקשבה,
הנוסחא להקשבה אמפטית, מה לעשות כשמנסים להקשיב ולא מצליחים,
ואיך לפרוץ דרך במצבים תקועים כשהצד השני לא משתף פעולה.

גישה מיידית חינמית להקלטת הסדנה (כשעה וחצי), למצגת ולדפי עבודה בקישור הבא.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

** להזמנת הרצאה או סדנה ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר. ** 

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

לפעמים זה מרגיש

לפעמים זה מרגיש
קצת פחות יום הזיכרון
וקצת יותר יום "ההופעות",
או יום "ההפקות",
או יום ה"מי מצליח לרגש יותר".

**
יש אנשים שמתלבשים חגיגי,
הולכים לטקס,
נפגשים עם חברים,
יושבים-עומדים-יושבים-עומדים,
מקשיבים-מתרגשים-משתעממים-מצלמים-מדברים,
מזילים דמעה, או לא,
וחוזרים הביתה,
לאכול משהו,
לראות איזושהי תכנית באיזשהו ערוץ,
וללכת לישון.

ויש אנשים שלא.

**
לא מעניין מי כן או לא עמד בצפירה.
לא מעניינת האג'נדה שחשוב לאנשים לקדם ביום הזה.
לא מעניינת האג'נדה שחשוב לאנשים שלא תקודם ביום הזה.

מעניין לעצור.
מעניין להיות.
מעניין להרגיש.
מעניין לזכור.

לזכור אותו, או אותה.
לזכור שזה לא מובן מאליו.
לזכור להוקיר את מה שיש.
לזכור את האחריות שלנו.
לזכור מה חשוב.
לזכור לכבד.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

דברים שאינם מובנים מאליהם

דברים שאינם מובנים מאליהם

1. אתמול סיפרת לי על התפקיד החדש שלך.
מעניין לך מאוד, אתה נהנה ועושה עבודה משמעותית.
אתה רואה פחות את הבית ונמצא פחות עם המשפחה שחשובה לך…לא פחות משהיא חשובה לי…

2. הבוקר בדרך לעבודה עברתי ליד השלטים של טבע.
ראיתי את האנשים מתחילים להתקהל, את ההפגנות מתחילות להתהוות.
קראתי כמה כותרות ושמעתי מספר ראיונות…

3. היום אחה"צ שיתפתם אותי באתגרים שאתם חווים.
נחשפתי לשינוי שאתם עוברים בתקופה האחרונה
ולמורכבות המצב שאתם נמצאים בו כרגע.

**
למרות שאין פה שום דבר חדש עבורי
היממה האחרונה חידדה לי שוב כמה דברים שאינם מובנים מאליהם:

– לחזור הביתה ולהיות עם המשפחה והילדים שלך.
– לעבוד בעבודה שאפשר לחיות ממנה בכבוד.
– ליהנות ממה שאתה עושה, ללמוד ולהתפתח.
– להיות בסביבה שאוהבים אותך עם אנשים שאכפת להם ממך.

**
רבים מאתנו ברי מזל.
זה טרגי להתייחס לכל זה כמובן מאליו ולהעריך את זה רק כשזה נעלם.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

התכווננות

התכווננות

שמעתי אודותיכם.
אני חושב עליכם.
יש בי כבוד אליכם.
יש בי הערכה להתמודדות שלכם.
אני רוצה לשרת אתכם.
חשוב לי לתת לכם משהו בעל ערך.
אשתדל כמיטב יכולתי.
אני מקווה שאצליח.
איני בטוח.

לילה טוב.
ניפגש מחר.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

Be kind, for everyone you meet is fighting a hard battle

אין לך מושג מה עובר עליו.
אין לך מושג מאיפה היא מגיעה.
אין לך מושג לאן הוא הולך.
אין לך מושג עם מה היא מתמודדת.

**
מרי אוליבר מציעה:

"Be kind, for everyone you meet is fighting a hard battle"

כתבתי על זה גם כאן.

**
קצת יותר סובלנות.
קצת יותר טוב לב אוהב.
קצת יותר ענווה.
קצת יותר כבוד.
קצת יותר רגישות.
קצת יותר כוונה.
קצת יותר תשומת לב.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter