תגית: ילד

הורות היא עניין אישי

"הורות היא עניין אישי,
ולא איזו צורה כללית שיש להתיישר על-פיה או לעשות אותה על-פי הספר.
קודם כל היא  מ ע ר כ ת   י ח ס י ם  בין שני יחידים שאין דוגמתם בעולם.

נכון, לא דומה מערכת היחסים בין הורה לילד למערכת היחסים בין שני אנשים בוגרים –
יש לה אופי מיוחד ואחריות מיוחדת.
יחד עם זאת, העיקר שבה קשור לאופיים ולמהותם של שני אנשים אלה,
שהגורל כרך אותם יחדיו.
ביחד הם יוצרים מארג שהוא ייחודי להם,
כריקוד של שתי נפשות הלומדות זו את זו.

לא רק שההורות של כל אחד מן ההורים היא שונה,
אלא שההורות עם כל ילד היא שונה.
'איזו מן אמא את ?' או 'איזה מן אבא אתה ?' אינה יכולה להישאל בלשון כללית,
אלא רק בהתייחס לכל ילד בנפרד – 'איזו אמא את לרועי ?'.
גם אז, זו פשוט דרך לספר על מערכת היחסים המיוחדת שיש בין שני יחידים
ועל המסע המיוחד שהם עוברים ביחד."

~ מתוך "הורות לחירות" מאת דן לסרי

**
ובאותו אופן (השינויים בטקסט מודגשים) :

ניהול הוא עניין אישי,
ולא איזו צורה כללית שיש להתיישר על-פיה או לעשות אותה על-פי הספר.
קודם כל היא  מ ע ר כ ת   י ח ס י ם  בין שני יחידים שאין דוגמתם בעולם.

נכון, לא דומה מערכת היחסים בין מנהל לעובד למערכת היחסים בין הורה לילד
יש לה אופי מיוחד ואחריות מיוחדת.
יחד עם זאת, העיקר שבה קשור לאופיים ולמהותם של שני אנשים אלה,
שהגורל כרך אותם יחדיו, לעת עתה.
ביחד הם יוצרים מארג שהוא ייחודי להם,
כריקוד של שתי נפשות הלומדות זו את זו.

לא רק שהניהול של כל אחד מן המנהלים הוא שונה,
אלא שהניהול של כל עובד הוא שונה.
'איזו מן מנהלת את ?' או 'איזה מן מנהל אתה ?' אינה יכולה להישאל בלשון כללית,
אלא רק בהתייחס לכל עובד בנפרד – 'איזו מנהלת את לרועי ?'.
גם אז, זו פשוט דרך לספר על מערכת היחסים המיוחדת שיש בין שני יחידים
ועל המסע המיוחד שהם עוברים ביחד.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

קצת יותר אהבה…

בסוף הסמינר אתמול, 
י. הציע שנסתכל במראה ונבחר משהו אחד שחשוב לנו לשפר בעצמנו.
"משהו אמיתי !" הוא הדגיש.
לא כמו "פרפקציוניזם", "עקשנות" או "אין לי גבולות" 
שמקבלים בראיונות עבודה כשמבקשים ממועמדים לתאר את החולשות שלהם.
לא לעשות לעצמנו הנחות.
לא לחפף.
אני מכיר את הגישה הזו.
עבדתי איתה שנים.
גדלתי עליה.
היום אני יודע שהיא לא מספיקה.
זו דרך אפקטיבית מאוד לשיפור ולהתפתחות.
ודרך לא מספיק אפקטיבית לשמחה. 
ולאהבה.

אם כבר מסתכלים במראה,
למה לא לחפש גם משהו שאני מעריכים בעצמנו ?
כזה שאנו ממש גאים בו.
אבל אמיתי.
לא לחפף.

לחלק מהאנשים שאני פוגש הקטע המסוים הזה קשה מאוד.
לאחרים הוא כמעט בלתי אפשרי.
כרגע.
אחרי שנים של "אילוף" ביקורתי.
כמו הרבה דברים אחרים,
אפשר ללמוד ולפתח את זה.

קצת יותר אהבה…

בעצם, הרבה יותר אהבה.
לא במקום השיפור.
לצד השיפור.
לפני השיפור.

**
ט. , מנכ"ל מצליח ועתיר ניסיון , שיתף אותי שהשיטה שלו היא לחפש מנהלים "רעבים".
כאלו שיש להם "חור פנימי" שהם כל הזמן מנסים למלא.
מנסים בלי סוף ואף פעם לא מצליחים.
זו הדרך שלו להבטיח שהם ימשיכו לרוץ ללא הפסקה.
שביעות רצון יכולה להיות מסוכנת.
ט. ואני מכירים כבר שנים.
בחוויה שלי, אכפת לו מאוד מאנשיו.
הוא דואג להם.
בטח שהוא לא מנצל אותם. 
אבל הוא ממשיך לחפש את אלו עם "החורים".
כי גם הוא כזה.
כך הוא מעיד על עצמו.
ט. הוא אחד המנהלים שאני יותר מעריך. 
אדם שאני אוהב.
עצוב לי לשמוע אותו מדבר על זה כך.

קצת יותר אהבה…

קודם לעצמנו.
ועוד קצת לעצמנו.
וגם ולאחרים.

**
מורה אחת נתנה לתלמיד אחד מתנת פרידה השבוע.
"תיבת אוצרות".
היא ביקשה ממנו לפתוח אותה רק לפני השינה.


בלילה, במיטה, כשהוא פתח בסקרנות את הקופסא,
הוא גילה בתוכה שוקולדים ופתקים. 
בכל פתק כתבה המורה "תכונת אוצר" אחת שהיא מזהה בו.
על פתק אחד למשל נכתב "יש לך לב זהב".
על פתק אחר, "יצירתי ואלוף במשחקי דמיון".
על פתק שלישי, "בעל חוש הומור וכיף להיות במחיצתך".
והיו גם פתק רביעי, חמישי ושישי.

המורה הסבירה לתלמיד שהיא זיהתה רק חלק קטן מהאוצרות שלו
ושבכל פעם שהוא מוצא אוצר נוסף של עצמו,
שיכתוב על פתק ויכניס לקופסא.

באותו לילה אותו תלמיד של אותה מורה בכה מהתרגשות.
הוא כבר מתגעגע אליה ועצוב לו שנגמרת השנה.
כבר בבוקר שלמחרת הוא הוסיף לעצמו שלושה פתקים חדשים לקופסת האוצרות שלו.
יש סיכוי סביר שאותו תלמיד, כשיגדל,
לא יעבוד אצל מנהלים כמו ט. כי "החור הפנימי" שלו לא יהיה מספיק גדול.

הלוואי שלכל ילד וילדה יהיה לפחות מישהו אחד 
שיראה אותם כמו שאותה מורה רואה את אותו תלמיד.

קצת יותר אהבה…

קצת יותר מוקדם.

הלוואי שלכל אדם יהיה לפחות מישהו אחד
שרואה אותם כמו שאותה מורה רואה את אותו תלמיד.

קצת יותר אהבה…

גם עכשיו.
במיוחד עכשיו.

**
תרגיל מומלץ לילדים בני 25 ומעלה – 

קחו דף ועט וגשו להוריכם (אם הם עדיין בחיים):
בקשו מהם לציין חמישה דברים שהם מעריכים בכם ואוהבים אצלכם
ודבר אחד שהם מציעים לכם לשים אליו לב.
זה היחס – 1:5.
תנו להם זמן עיכול ומחשבה.
כמה ימים אם צריך.
כתבו את מה שהם אומרים ושמרו במקום בטוח.

אם יש יותר מחמישה דברים שהם מעריכים ואוהבים, אפשרו את זה.
אם יש יותר מדבר אחד לשיפור, בקשו מהם לבחור את האחד הכי חשוב.

"המולקולה" המיוחדת של חיים שמחים, מלאים ומשמעותיים
מכילה חמש יחידות אהבה (5L) על כל יחידת שיפור (I)
L5I

זו הזמנה נדירה שאתם יכולים להעניק להם
ומתנה עצומה שאתם יכולים לקבל מהם.

אף פעם לא מאוחר מדי, 
לקבל ממישהו שמצליח לראות אותנו
פתקים לתיבת האוצרות שלנו.

קצת יותר אהבה…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ארבעה משפטים לומר לילד שלך לפני מבחן

ארבעה משפטים לומר לילד שלך לפני מבחן:

1. אני יודע/ת בדיוק מי את/ה ולא צריך/ה אף מבחן שיספר לי.

2. אני יודע/ת בדיוק מה את/ה שווה ושום ציון שתקבל/י לא ישנה את זה.

3. את/ה ילד/ה אהוב/ה ותמיד אוהב אותך בלי קשר לאיך ילך לך היום.

4. בהצלחה…

* לא פחות חשוב: את ארבעת המשפטים הללו לומר גם לעצמנו *

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ח' אלול – אדם אחר, חיים אחרים

הילד ששיחק עם הילד שלי אתמול בבריכה
שונה מהילד שלי.
שונה מהילד של אבא שלי.

האבא של הילד ששיחק עם הילד שלי אתמול בבריכה
שונה מהאבא של הילד שלי.
שונה מאביו של האבא של הילד שלי.

**
החיים של הילד ששיחק עם הילד שלי אתמול בבריכה
שונים מהחיים של הילד שלי.
שונים מהחיים של הילד של אבא שלי.

החיים של האבא של הילד ששיחק עם הילד שלי אתמול בבריכה
שונים מהחיים של האבא של הילד שלי.
שונים מהחיים של אביו של האבא של הילד שלי.

**
הילד, האח, האבא, בן הזוג והלוחם שפגשתי היום בצהריים
שונה הילד, האח, האבא, בן הזוג והלוחם שבי.

שונה… אחר…
שווה.
לא פחות טוב, לא יותר טוב.
לא פחות ראוי, לא יותר ראוי.
בן אדם.

"Be kind, for everyone you meet is fighting a hard battle"

חיים מלאים. יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ט"ו טבת – נקודת פתיחה

הבוקר פתחתי את היום במשמרת "נשק, חבק וסע" בבית הספר של בני.
בחלק מבתי הספר בארץ עומדים בכל בוקר מתנדבים (הורי התלמידים),
שתפקידם לסייע להורים ולילדים לצאת מהרכבים בזהירות ובמהירות,
מבלי לעכב את התנועה ותוך שמירה על בטיחות.

***
ארבעה "טיפוסים" נפוצים שפגשתי הבוקר:
1. ההורה "הזעוף" בעל המבט החמוץ. הילד "נשפך" מהמכונית (גם הפנים שלו "לא משהו") וממשיך לדרכו ללא פרידה ביניהם.
2. ההורה "הלחוץ", ממהר מאוד, מעודד את הילד לצאת מהמכונית תוך כדי "להתראות" קצר ותכנות הוייז לנקודה הבאה שלו.
3. ההורה "המתקתק", נותן הנחיות אחרונות תוך כדי (ולאחר) יציאת הילד מהמכונית ("סבא יאסוף אותך בשתיים" או "חכה לי בשער ליד חיים").
4. ההורה "הנוכח", מתבונן בילד שיוצא מהמכונית ונפרד ממנו במילות חיבה, בחיוך חם, ובאיחולים לבביים ("להתראות אהוב שלי, שיהיה לך יום טוב").

***
שבע מחשבות על כך:
1. לילדים שונים יש נקודות פתיחה שונות. זה נכון לחיים באופן כללי וזה בא לידי ביטוי בכל בוקר.
2. נקודת הפתיחה הזו יכולה להשפיע מאוד על ההמשך.
3. גם בדקה אחת אפשר להעניק לילדים תשומת לב, חום ואהבה. או לא.
4. המתנדב הפנסיונר שעמד לידי ועזר לילדים לחצות את הכביש הקפיד לחייך ולומר מילה טובה לכל ילד וילדה. הוא נמצא שם בכל בוקר ובכל מזג אויר.
5. לכל אותם הילדים שחוצים את הכביש במעבר החצייה המסוים ההוא יש לפחות אדם אחד שרואה אותם, מחייך אליהם ומתייחס אליהם בכל בוקר.
6. גם חיים השומר (שבשער האחר) מכיר את כל הילדים בשמם הפרטי ומתייחס אליהם בכל בוקר.
7. שומר בשער ביה"ס או "מעביר דרך" יכולים להיות תפקידים חשובים ומשמעותיים מאוד. או לא. תלוי מי ממלא אותם ואיך הוא עושה את זה.

חיים מלאים. יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter