תגית: ארעיות

כלל מספר 6

כלל מספר 6

"שני ראשי ממשלה יושבים בחדר ומדברים על עניינים מדיניים.
לפתע מתפרץ אדם סמוק מכעס, צועק, רוקע ברגליו וחובט באגרופו על השולחן.
ראש הממשלה נוזף בו: 'פיטר, אנא, זכור את כלל מספר 6.'
מיד לאחר מכן פיטר נרגע, מתנצל ויוצא.

הפוליטיקאים חוזרים לשיחתם, וזו נקטעת עשרים דקות מאוחר יותר 
על ידי אישה היסטרית המניעה את ידיה ראשה בפראות, שערה מתנופף.
שוב מקבל ראש הממשלה את פניה במילים: 'מרי, זכרי בבקשה את כלל מספר 6.'
שוב יורדת שלווה שלמה וגם היא יוצאת בקידה ובהתנצלות.

כאשר הסצנה חוזרת בפעם השלישית, ראש הממשלה פונה לעמיתו:
'חברי היקר, ראיתי הרבה דברים בחיי, אך מעולם לא הייתי עד למשהו מופלא כמו זה.
האם תוכל לחלוק איתי את הסוד של כלל מספר 6?'
'פשוט מאוד,' ענה ראש הממשלה.
'כלל מספר 6 הוא 'אל תיקח את עצמך כל כך ברצינות.' '
'אה,' אמר האורח שלו, 'זה חוק טוב.'
אחרי רגע של הרהור, הוא שאל, 'ומהם אם מותר לי לשאול, הכללים האחרים?'
'אין כללים אחרים.' "

~ הציטוט מתוך הספר "הכול אפשרי…" מאת בנג'מין זנדר ורוזמונד סטון זנדר.

**
במהלך כתיבת הבוקר שאיתה פתחתי את בוקר יום ראשון,
תהיתי אלו הפתעות, אנשים ומיזמים אפגוש במהלך השבוע,
שאינני מודע להם עדיין ושאינם מופיעים ביומן שלי.
בכל שבוע יש כאלו…

שעתיים לאחר מכן, הייתי מעורב בתאונת דרכים,
שבעקבותיה כתבתי את "אחד הימים הטובים בחייו."
הפוסט הזה זכה לתגובות רבות, יותר מכל פוסט אחר שהעליתי בשנים האחרונות.
דקות ספורות לאחר שהעליתי אותו,
כתבתי גם את "אחד הימים הטובים בחייו 2."

**
תאונת הדרכים של ראשון בבוקר הזכירה לי פוסט שכתבתי לפני מספר שנים – 
"שאלה אחת ומשפט אחד"
ובו תיאור של שאלה ומשפט שאני אוהב לפתוח איתם את הבוקר.
עבורי זוהי תזכורת חשובה שנותנת פרופורציות ומחדדת.

יכול להיות שתתחברו לפוסט ושהוא יעורר בכם רגשות נעימים כגון שלווה, שמחה והכרת תודה.
יכול להיות שהפוסט ירתיע אתכם ויעורר בכם חוסר שקט, דאגה ופחד.

היו קשובים לעצמכם…

המלצה: השתמשו בשאלה ובמשפט, רק אם ההשפעה שלהם עליכם חיובית ותורמת לאיכות חייכם.

**
כשזוכרים את כלל מספר 6,
מבינים שאולי היום זה היום,
ושבוודאות היום הוא היום הראשון של שארית חיינו,
משהו בנו משתנה.

וכשמשהו בנו משתנה, 
משתנה גם משהו במערכות היחסים שלנו
ובדרך שבה אנו חווים את החיים ומתנהלים בהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הזמנות:

– להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות, תקשורת מקרבת וחיים מלאים ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר.

– להצטרפות לרשימת התפוצה ולקבלת קורס תקשורת מקרבת בן 9 שיעורים במייל ניתן להירשם באתר או לבקש (במייל חוזר) שאוסיף אתכם.

 

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שבת ראשונה, שבת אחרונה

שבת ראשונה בבית

לא התראינו כבר קרוב לשבועיים…
מאז שהתגייסה בתחילת השבוע שעבר.
בעוד מספר דקות היא תיכנס.
שבת ראשונה בבית, כחיילת.
התרגשות. שמחה.
רגע שאני רוצה לחוות.
רגע שלא יחזור.
יהיו עוד שבתות בבית.
לא תהיה עוד שבת ראשונה של אחרי גיוס.

**
שבת ראשונה בלעדיו

בלילה שבין שני לשלישי זה קרה.
אחרי התמודדות ממושכת.
שבת ראשונה בלעדיו.
יהיו עוד הרבה שבתות בלעדיו.
לא תהיה עוד שבת ראשונה באמצע שבעה.

סטיבן קובי מציע בספרו "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד",
לחשוב על הסוף כבר בהתחלה.
באחד התרגילים שלו, הוא ממליץ לדמיין את ההספדים בהלוויה שלנו:
האנשים שהיינו רוצה שיספידו אותנו והדברים שהיינו רוצים שייאמרו.
זה מחדד את הגדרת ההצלחה שלנו ואת מה שחשוב לנו בחיים.

כשהקשבתי להספדים בהלוויה של אבא של גלעד השבוע, 
זה הרגיש לי כמו סיפור הצלחה.

תמונת ניצחון.

**
שבת אחרונה של 2018

המעבר בין 2018 ל 2019 חסר משמעות.
לא יותר ממוסכמה חברתית על לוח שנה.

וגם.. אחלה תירוץ להוריד הילוך. 
להסתכל אחורה.
לסכם פרק.

זמן לעצירה. 
זמן להתבוננות. 
זמן לרפלקציה.

זמן לחמש שאלות.

**
שאלה מספר 4

4. "למי ועל מה את/ה מכיר/ת תודה השנה?"

כשאנו יוצאים לאוויר העולם, איננו יודעים לכתוב.
זה לא משהו טבעי שאנו נולדים אתו.
לאחר שעות של השקעה, לימוד, הכוונה, תרגול ותיקון אנו לומדים לעשות זאת.
הכתיבה הופכת להרגל.
מיומנות מפתח המלווה אותנו לכל אורך חיינו.

אפשר ללמוד ולתרגל גם הכרת תודה.
הכרת תודה היא מיומנות חשובה לפחות כמו כתיבה.
והרבה יותר קלה ללמידה ולתרגול.
גם הכרת תודה יכולה להפוך להרגל.
למיומנות מפתח המעשירה ומעצימה את חיינו.

אני אוהב את הטקסטים של ד"ר יאיר כספי בנושא הודיה והכרת תודה.

הנה כמה מהם מתוך הספר "ניסיון":

"הודיה היא הכרעה התלויה רק בי,
להגדיל את משקלם של דברים מסוימים בעולמי ולצמצם את נוכחותם של אחרים.
למצוא את שותפי האמיתיים ולטפח אותם, ולהניח להתעסקות באנשים אחרים.
הכרת תודה היא מאבני היסוד של הידיעה העצמית.
לצד חסרונותינו וניסיונותינו הלא פתורים, שמורים עמנו אוצרותינו הסמויים.
הודיה היא השביל המוביל למקום שבו הם טמונים.
הודיה היא גם הפעולה הפשוטה והזמינה בין דרכי העבודה.
היא נושאת עמה את יחסי העלות-תועלת הגבוהים ביותר.
אם יש לך רק רגע פנאי לעצמך, כדאי למצוא משהו שאפשר להגיד עליו תודה."

===
"ההודיה נמצאת בפרטים.

הכרת תודה מציינת את הדבר שניתן.
מציירת אותו בפרטיו ולא מוסיפה פירושים.
לא נסתפק ב'תודה על הילדים שלי'.
נציין שם, זמן, מה נתן, ומה קיבלתי.
תודה על ציפורה בתי, שבשנה האחרונה מתקשרת לשאול לשלומי, ומתגלה בה צד בוגר, אימהי,
ואני מרגיש בשיחות עמה אהוב גם כשאינה זקוקה למפתחות של המכונית."

===
"איך לומדים להודות?

כמו התחלה של פעילות גופנית למי שאינו מורגל בה,
בתחילה נדמה למתרגל שהעיסוק בהכרת התודה נועד לאחרים, אינו מתאים לו,
אין סיכוי שיתרגל אליו או ייהנה ממנו, ולא יוכל להתמיד.
הודיה מפעילה חלק בנו שלא הפעלנו לפני כן, ואפשר שיכאב כשהוא נמתח לראשונה.
מתחילים במתינות.
אפשר שבתחילה יהיה קושי להזכיר יותר משנים-שלושה פריטים בכל פרק של הודיה.
או שנתקשה להרגיש את הכרת התודה ושמחת הקבלה.
בהמשך נלמד לראות מתנות שחמקו ממבטנו.
אפשר שנידרש להתגבר על הרצון לראות שחורות או להתלונן.
אפשר שנתקשה להאמין בנוכחות החן.
כמו כל שינוי התנהגותי, הפנמת ההודיה דורשת מאמץ, מחויבות ומשמעת.
למצוא לה שעה קבועה ומקום נעים.
לפנות לה זמן. 
לפחות חצי שעה בתחילה.
להיעזר ברישום.
אפשר להודות בקול.
אפשר לצעוק באוטו בזמן הנסיעה, כאילו מדברים בטלפון."

===
"מה אסור לעשות בהודיה?

להגיד 'אבל'.
להזכיר, לצד התודה, כאבים וחסרים.
הודיה היא מאמץ מכוון להתבונן בקיים.
היא מחייבת להניח לרגע בצד את המקומות הלא פתורים, שאליהם נשוב בזמן אחר."

===
"מה נוטים להחמיץ בתחילת הדרך?

את הדברים הברורים.
הקרובים לעין ביותר.
שכאילו תמיד היו.
היכולת שיש לרובנו לבחור עיסוק שונה מאבותינו.
סופרמרקט שיש בו אלף מיני מאכלים, ולנו יש די כסף לבחור מביניהם את מה שנרצה.
תרופה שבלעדיה דלקת עיניים יכלה לגרום לעיוורון.
שעות הפנאי שיש היום לרוב האנשים.
זכויות שניתנו לפני שנים לקבוצת מיעוט שאליה אנו שייכים.
מכונת כביסה.
מיזוג אוויר.
ענבי סוף הקיץ המתוקים.
מכשיר קטן שבו אני יכול לקחת עמי את המוזיקה הטובה בעולם לכל מקום.
אנשים, שהיו לכאורה שוליים בחיי, ומהם קיבלתי כמה מן היקרות במתנותיי."

**
האנשים הזמניים

חלק מהאנשים שאפשר וחשוב להכיר להם תודה, הם "האנשים הזמניים" בחיינו.
את הקטע הבא קיבלתי היום מבתי (שבת ראשונה בבית).
היא נחשפה אליו השבוע (כל הכבוד לצה"ל).
הוא נגע בה, וגם בי.

נכתב ע"י נועם חורב:

"כשהיינו ילדים לימדו אותנו לשאוף ל-נֶצַח.
מישהו ריסס על קירות לבנו הבתוליים גרפיטי חד וברור: 'והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.'
כשאתה מתבגר, אתה מבין לאט לאט שהנֶצַח הזה הוא עסק טריקי. 
כי ארמונות בחול לא נשארים לנֶצַח. 
ואוכל במקרר לא נשאר לנֶצַח. 
וגם אנשים. גם אנשים לא תמיד נשארים לנֶצַח.
אנחנו גדלים עם התפיסה הזאת שככל שבנאדם מלווה אותנו פרק זמן ארוך יותר בחיינו – כך הוא משמעותי וחשוב יותר.
אבל בחיים של כולנו מסתובבים אנשים זמניים. 
אנשים שלא ילכו איתנו יד ביד עד הסוף. 
שנכנסו לחיים שלנו לפרק זמן מוגבל עם מטרה מסוימת. 
אנשים שכנראה לא יהיו שם כשכתוביות הסיום יעלו.
האנשים הזמניים מגיעים בדיוק ברגע שהיינו צריכים אותם. 
הם באים להעביר אותנו שיעור. 
ללמד אותנו משהו על עצמנו. 
ללחוץ לנו על איזה כפתור. 
לעזור לנו להתמודד.
לראות ברור יותר. 
להוות מקפצה לשלב הבא.
לשנות לנו את הפרספקטיבה. 
לנצח איזה פחד. 
להרים אותנו מהקרשים. 
לסגור מעגל. 
ואז, ברגע שתפקידם מסתיים – הם עוזבים.

העניין הוא, שזה לא עושה אותם פחות חשובים. 
זה לא עושה אותם פחות משמעותיים. 
בדפי ההיסטוריה של סיפור חיינו – האנשים הזמניים האלה יקבלו פרק שלם, עמוק ומהותי.
כשאני חוזר אחורה בזמן אני מזהה אנשים שנכחו בחיים שלי חודשיים-שלושה ועשו שינוי אמיתי, השפיעו עליי, 
נתנו לי השראה, לימדו אותי והפילו לי אסימונים יותר מהרבה אנשים שליוו אותי שנים רבות.
בגלל השאיפה האוטופית ל-נֶצַח, אנחנו נוטים לחשוב שכשהאנשים האלה יוצאים מדלתנו, זה אומר שהפסדנו אותם. 
שנכשלנו. 
שפשוט לא שמרנו עליהם חזק מספיק. 
קשה לנו להבין שהם עשו את שלהם, ועם כל הצער שבדבר, תפקידם פשוט הסתיים.
אז מדי פעם, על הכביש המהיר של השיגרה, עם כל הזמני, והנצחי, ומה שביניהם – 
חשוב לעצור, להיזכר ולהודות לאנשים הזמניים האלה, שאולי לא נוכחים ביומיום שלנו, 
אבל לרגע קטן, מתישהו במרחבי הזמן והמרחק, היו בשבילנו הנֶצַח."

===
שלוש שאלות על אנשים זמניים בחיינו:

– מי "האנשים הזמניים" החדשים שנכנסו לחיינו השנה?
– מי "האנשים הזמניים" שהיו שם לפני שהשנה החלה ושעדיין נוכחים עבורנו?
– מי "האנשים הזמניים" שהתרחקו מאתנו או שאנו התרחקנו מהם במהלך השנה?

**
זהו פוסט שבת אחרון לשנת 2018.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

גם זה יעבור

גם זה יעבור

"סיפור סופי עתיק מספר על מלך שחי בארץ ים תיכונית, והיה תמיד קרוע בין שמחה לייאוש.
הדבר הקטן ביותר היה גורם לו דכדוך עמוק או מעורר בו שמחה עזה,
ושמחתו היתה הופכת בן רגע לאכזבה ולדיכאון.
בשלב מסוים התעייף המלך מעצמו ומן החיים והחל לחפש מוצא.
הוא ביקש להביא אליו איש חכם שחי בממלכתו והיה ידוע כאדם מואר.
כשהחכם הגיע אמר לו המלך:
'אני רוצה להיות כמוך.
האם אתה יכול להביא לי משהו שיביא לחיי איזון, שלווה וחוכמה?
אשלם לך כל מחיר שתבקש.'

ענה האיש החכם:
'אולי אוכל לעזור לך.
אך המחיר כה גבוה שכל ממלכתך לא תספיק.
לכן אתן לך זאת במתנה, אם תכבד אותה.'
המלך נתן את הסכמתו והאיש החכם הלך לדרכו.

כעבור כמה שבועות חזר החכם והגיש למלך קופסה מקושטת באבן ירקן.
המלך פתח את הקופסה ומצא בה טבעת זהב פשוטה, שחרוטה בה הקדשה: גם זה יעבור.
'מה פירוש הדבר?' שאל המלך.
ענה החכם: 'ענוד תמיד את הטבעת. ובכל פעם שיקרה לך משהו,
לפני שתכנה אותו טוב או רע, גע בטבעת זו וקרא את ההקדשה.
כך תהיה תמיד שרוי בשלווה.'

גם זה יעבור.
איזו עוצמה טמונה במילים האלה?
במבט שטחי נראה שאף שמילים אלה מעניקות נחמת-מה במצב קשה,
הן גם מפחיתות את ההנאה מהדברים הטובים בחיים.
'אל תהיו שמחים מדי, כי גם זה לא יימשך לנצח.'
נראה שזו משמעותן כאשר מייחסים את המילים למצב שנתפש כטוב.

המילים החרוטות בטבעת אינן אומרות שאינכם צריכים ליהנות מהחיים,
הן גם לא נועדו רק להעניק לכם נחמת-מה בתקופות של סבל.
תכליתן עמוקה יותר: לעורר את מודעותכם לכך שכל מצב הוא זמני,
שכל הצורות הן בנות-חלוף – טובות או רעות.
כאשר אתם נעשים מודעים לארעיות של כל הצורות,
היקשרותכם אליהן פוחתת, ואתם מנתקים את הזדהותכם עמן במידה מסוימת.
האי-היקשרות אינה מונעת מכם ליהנות מן הטוב שהעולם מציע.
למעשה, אתם נהנים ממנו יותר.
כאשר אתם רואים ומקבלים את טבעם החולף של כל הדברים ואת השינוי הבלתי נמנע,
אתם יכולים להתענג על הנאות החיים בזמן התרחשותן, בלי לפחד לאבד משהו או לדאוג לעתיד.
כאשר אינכם קשורים, אתם זוכים בנקודת מבט גבוהה יותר,
שממנה אתם משקיפים על האירועים בחייכם במקום להיות כלואים בהם."

~ מתוך "ארץ חדשה", מאת אקהרט טולה, עמודים 155-156.
**
תזכורת חשובה.

החיים שלנו מלאים בכל-כך הרבה דרמות, מטלות, פרויקטים ועניינים.
כעס, לחץ, עומס, דאגה, תסכול, אי-שקט ועייפות מציפים את חיינו
ומונעים מאיתנו להיות נוכחים וליהנות ממה שנמצא כאן עכשיו.
שאינו מובן מאליו.
שגם הוא יעבור.

תמיד מדהים אותי להמריא ביום מעונן משדה תעופה אפרורי,
ולפגוש לאחר מספר דקות את השמש והשמיים הכחולים שנמצאים מעבר לעננים.
גם כשאיננו יכולים לראות אותם, הם שם.
תמיד.

כך גם השמחה, השלווה והכרת התודה.
תמיד שם מבעד לענני המתח, העומס, הלחץ והדאגה.
לא תמיד נגישים עבורנו, אבל תמיד שם.

**
כשחזרתי הביתה באחד הערבים השבוע,
בני שאל אם מתחשק לי לצאת לטיול רגלי בשכונה.
באותו רגע לא היה משהו שיכולתי לרצות יותר.
עשרים דקות של נשימה ושל שוטטות משותפת באוויר הקריר.
הוא ואני.
באותו יום, למרות שהחשיך כבר ב 17:00, השמש חזרה לזרוח ב 20:00.

גם זה יעבור.

**
מטיך נהאת האן למדתי את המילים הבאות:

"הגעתי.
אני בבית.
כאן.
עכשיו."

**
אפשר לעצור מדי פעם.
גם אם רק לכמה רגעים.
להפסיק לרוץ.
להפסיק לרדוף.

לנשום…

הכול בסדר.
הכול כבר בסדר.

כמו שזה.
כמו שאני.

להצליח לראות את זה.
להצליח לחוות את זה.

להיות נוכח.
עם הכאב והקושי.
עם השמחה, הכרת התודה וההתרגשות.

**
"כעבור 15 שנים, כשהיתה כבר חוקרת, הביאה אותה החוויה הזאת לנסח היפותיזה:
הדרך שבה אנו מבקשים לבלות בה את זמננו תלויה אולי באורך הזמן שאנו חושבים שיש לנו.
כשאתה צעיר ובריא, אתה מאמין שתחיה לנצח.
אתה לא חושש מאובדן היכולות שלך.
אנשים אומרים לך 'העולם פרוש לרגליך', 'השמים הם הגבול' וכן הלאה.
אתה מוכן לדחות סיפוקים – להשקיע שנים למשל, בקניית כישורים ומשאבים למען עתיד מזהיר יותר.
אתה מבקש להתחבר לזרמים גדולים יותר של ידע ומידע.
אתה מרחיב את רשתות החברים והקשרים שלך, במקום לבלות עם אמך.
כשאופקיך נמדדים בעשרות שנים, שכמוהם כנצח לבני האדם, 
אתה משתוקק לכל הדברים שנמצאים בקצה הפירמידה של מאסלו – 
הישגים, יצירתיות ומאפיינים אחרים של מימוש עצמי.
אבל כשאופקיך מצטמצמים – כאשר העתיד שלפניך נראה סופי ולא ודאי – 
המוקד שלך עובר לכאן ועכשיו, להנאות היום-יום ולאנשים הקרובים אליך ביותר.


בכל מקרה ומקרה היו התוצאות עקיבות.
כאשר, כדברי החוקרים, 'שבריריות החיים נמצאת במרכז',
יעדיהם ומניעיהם של בני האדם בחיי היום יום משתנים לחלוטין.
הפרספקטיבה, לא הגיל, היא הגורם המכריע."

~ הציטוט מתוך "להיות בן תמותה", מאת אטול גוואנדה, עמודים 80-82

**
ארעיות.
גם זה יעבור.

אני מודע לכך שהרעיון הזה קשה לאנשים רבים ומרתיע אותם.
אותי הוא מעורר, מחדד וממלא.
אולי זו תזכורת לפרספקטיבה המתוארת למעלה.

בשנים האחרונות כתבתי כ-2000 פוסטים.
"לנהל עובד שאיננו" הוא אחד העוצמתיים שבהם עבורי.

היה ועדיין.
בכל פעם שאני חוזר לקרוא אותו.
מבחינתי הוא נכנס "בשקט" לעשירייה הראשונה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

עצות לנוטה למות

"זה כמו מי הנהר. 
הם זורמים בטבעיות במורד הערוץ; 
הם אף פעם לא זורמים הפוך, וזה טבעם. 
אם אדם היה הולך לעמוד על גדת הנהר, 
ובראותו את המים זורמים במהירות במסלולם ממקור נביעתם, 
היה רוצה בטיפשותו שהמים יזרמו בחזרה במעלה המדרון, הוא היה סובל. 
מה שהוא לא היה עושה, החשיבה הלא נכונה שלו לא היתה מאפשרת לו שקט נפשי. 
הוא היה אומלל בגלל השקפתו הלא נכונה, נגד הזרם. 
אם היתה לו השקפה נכונה, הוא היה רואה שהמים בהכרח זורמים במורד הגבעה, 
אבל עד שיבין וישלים עם העובדה הזו, הוא יהיה עצבני ונרגז.
הנהר שחייב לזרום במורד מסלולו כמו הגוף שלך. 
לאחר שהיה צעיר, הגוף שלך הפך זקן ועכשיו מתקדם באיטיות לקראת מותו. 
אל תאמרי הלוואי שזה היה אחרת; 
זה לא משהו שיש לך את הכוח לתקן."

**
"כל אחד יכול לבנות בית עשוי עץ ולבנים, 
אבל הבודהה לימד כי בית כזה הוא לא הבית האמיתי שלנו; הוא שלנו רק בשם. 
זהו בית בעולם והוא פועל לפי דרכי העולם. 
הבית האמיתי שלנו הוא שלווה פנימית. 
בית חיצוני, גשמי, עשוי בהחלט להיות יפה אבל לא מאוד שליו. 
יש את הדאגה הזאת ואז את זאת, את החרדה הזאת ואז את זאת. 
אז אנחנו אומרים שזה לא הבית האמיתי שלנו, הוא חיצוני לנו. 
במוקדם או במאוחר ניאלץ לוותר עליו. 
זה לא מקום שאנחנו יכולים לחיות בו לנצח כי הוא לא באמת שייך לנו, הוא חלק מהעולם.

הגוף שלנו הוא אותו הדבר: 
אנחנו תופסים אותו כ"עצמי", כ"אני" ו "שלי", אבל למעשה הוא לא ממש כך. 
הוא סוג אחר של בית בעולם. 
הגוף שלך פועל על פי מהלך הדברים הטבעי שלו מלידה עד עכשיו; 
הוא זקן וחולה, ואי אפשר לאסור עליו להיות כך. ככה זה. 
לרצות שזה יהיה שונה זה טיפשי כמו לרצות שברווז יהיה תרנגולת. 
כאשר את מבינה שזה בלתי אפשרי – שברווז צריך להיות ברווז, שתרנגולת צריכה להיות תרנגולת, 
ושגופים צריכים להזדקן ולמות – את מוצאת כוח ואנרגיה. 
לא משנה עד כמה את רוצה שהגוף ימשיך ויחזיק מעמד למשך זמן רב, זה לא יקרה."
**
"התנאים הם ארעיים ולא יציבים; 
הם מופיעים ואז הם נעלמים, הם צצים ואז הם חולפים. 
ובכל זאת כולם רוצים שהם יהיו קבועים. זאת טיפשות.
מרגע שאנחנו נולדים, אנחנו מתים. 
לידתנו ומותנו הם דבר אחד. 
כמו עץ: כשיש שורש חייבים להיות ענפים. כאשר יש ענפים, חייב להיות שורש. 
אתה לא יכול לקבל את האחד בלי השני. 
זה קצת מצחיק לראות איך אנשים בשעת המוות הם כל כך מוכי יגון, מוסחי דעת, מפוחדים ועצובים, 
ובשעת הלידה הם כל כך מאושרים ושמחים. 
זו אשליה; איש מעולם לא הביט בכך בבירור. 
אני חושב שאם באמת רוצים לבכות, אז מוטב לעשות זאת כשמישהו נולד. 
משום שלידה היא למעשה מוות, המוות הוא לידה, השורש הוא ענף, הענף הוא השורש. 
אם חייבים לבכות, עדיף לבכות בשורש, לבכות בלידה. 
יש לשים לב: אם לא היתה לידה, לא היה מוות. 
את יכולה להבין את זה?"

~ שלושת הקטעים מתוך "עצות לנוטה למות – אג'אן צ'ה"

**
הקריאה במאמר הזה השבוע הגבירה בי תחושה של שקט, עדינות ובהירות מסוימים.
התלבטתי אם להקדיש את הפוסט הנוכחי לקטעים הללו, 
שכן אני מודע לכך שהנושא מרתיע רבים מאתנו ואינו מסוג הדברים ש"כיף" או מהנה לקרוא.
אם הקטעים הללו נוגעים בכם, אני ממליץ מאוד לקרוא את המאמר המלא בקישור הבא.
תודה להוצאת פראג על שבזכותם הגעתי לטקסט הזה.

**
שני דברים חדשים שקרו לי השבוע בעקבות הקריאה במאמר:

1. כשהתבוננתי באנשים שונים (עוברים ושבים ברחוב)
יכולתי לראות תינוקות וילדים צעירים כקשישים סיעודיים הנעזרים באחרים
וקשישים כתינוקות וילדים צעירים, ממש כפי שהיו עד לא מזמן.

2. החניתי את הרכב היום במקום יותר מרוחק מאזור "הסידורים".
נהניתי מעוד כמה דקות (ומאות מטרים) של הליכה,
על חשבון מספר דקות של נסיעה ושל המתנה לחנייה שתתפנה.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כשהשבוע התחיל, לא היה לי מושג…

כשהשבוע התחיל, לא היה לי מושג.

ביום ראשון לא היה לי מושג שאתם מחכים לילדה.
וגם לא שניפגש השבוע בהלוויה של אמך.

ביום שני בצהריים שמעתי עליך לראשונה.
יש סיכוי שנעבוד ביחד בשנים הקרובות.

ביום שלישי אחה"צ, עד שהתקשרת, לא היית קיימת.
אני מקווה שבקרוב ניגע ביחד בחיים של אנשים.

עד לפני שבועיים לא הכרתי אותך. ביום רביעי הצלחתי להשיג את הטלפון שלך.
ביום חמישי התכתבנו וביום שישי הסכמת להגיע למפגש המנהלים המתוכנן.

**
אין לנו מושג.

דלתות מסתובבות, נפתחות ונסגרות.
דרכים מצטלבות ונפרדות.
חיים משתנים.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

"קורה הרבה והחיים ממשיכים"

לפעמים משהו קורה.
אירוע מתרחש.
משהו או מישהו חודר לחיינו.
משנה לנו תכניות.
משפיע.

**
הקונפליקט של יום ראשון נכנס בהפתעה.
לא ראיתי אותו מגיע.
מרגע שהוא נכנס הוא תפס את מרכז תשומת הלב.
קונפליקט הוא איום. והזדמנות.
קונפליקט יכול להתפתח בצורות שונות.
על פי רוב בקונפליקט, יש לנו השפעה ואין לנו שליטה.
יש לנו בחירה ואין לנו וודאות.

**
בלילה שבין שני לשלישי, בזמן שישנו, פרצו לביתנו.
גם את זה לא ראיתי מגיע.
פתאום זה הופיע.
מרגע שהוא נכנס הוא תפס חלק גדול מתשומת הלב.
גם פריצה היא איום. והזדמנות.
יש לנו אפס שליטה על מה שקרה ומעט מאוד (אם בכלל) שליטה על מה שיקרה.
יש לנו הרבה השפעה על מה שקורה ועל מה שיקרה.

**
כל שעות העבודה של יום רביעי הוקדשו לפגישת הנהלה.
בפגישה כזו יש סיכוי רב שמשהו חדש יופיע.
דברים יכולים להתפתח בצורה שלא צפינו או תכננו.
פגישת הנהלה העוסקת בדברים חשובים,
יכולה לעורר בין היתר גם קונפליקטים ואתגרים.
ישיבת הנהלה יכולה להיות איום. והזדמנות.
כשנכנסים לפגישת הנהלה יש לנו השפעה ואין לנו שליטה.
יש לנו בחירה ואין לנו וודאות.

**
ישנן שתי גישות התייחסות קיצוניות
למצבים שאנו פוגשים ולאירועים המתרחשים בחיינו:

1. לספר לעצמנו ש – "זה כלום".
שהכול בדיוק אותו דבר. שזה לא רלוונטי. לא משפיע בכלל.

2. לספר לעצמנו ש – "זה סוף העולם".
שזה הדבר הכי נורא שיכול לקרות. שזה משנה הכול.

לסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו יש עוצמה רבה.
הסיפורים שלנו משפיעים על חיינו ועל חיי אנשים סביבנו.
סיפורים יוצרים חיים ומעצבים אותם.

אני מעדיף סיפור שלישי.
סיפור שונה היכול לשרת אותנו.
הסיפור שאני אוהב לספר לעצמי הוא ש-"קורה הרבה והחיים ממשיכים".

**
"קורה הרבה"

בתוכנו ומסביבנו.
בזמן האירוע (קונפליקט / פריצה / ישיבת ההנהלה…) ולאחריו.
יכול להיות שאנו חווים עצב, קושי, פחד, כעס, בלבול, חוסר אונים או אובדן.
יכול להיות שאנו חווים שמחה, הכרת תודה, בטחון, אהבה, תמיכה או אמון.
האמת היא שקורה הרבה.
החיים מלאים.
בלי דרמה.
קורה הרבה.
כל הזמן.
גם עכשיו.
חשוב להכיר בזה.
לתת לזה מקום.
להיות עם זה.
עם הקושי ועם החגיגות.

**
"החיים ממשיכים"

זה לא סוף העולם.
זה לא סוף החיים.
יכול להיות שזה סוף של משהו.
משהו שהיינו רוצים שיימשך.
משהו או מישהו שלא רצינו לאבד,
משהו או מישהו שלא רצינו להיפרד ממנו.
הכול זז ומשתנה כל הזמן.
גם עכשיו.
החיים ממשיכים.
ממש עכשיו.
בין אם נרצה ובין אם לא.
גם כשלא ברור איך בדיוק.

**
"קורה הרבה והחיים ממשיכים"

יכול להיות שקורה משהו שלא רצינו שיקרה.
אולי לא קורה משהו שקיווינו שיקרה.
קורה הרבה.
עכשיו.

כשמשהו קורה כדאי לבדוק:
– מה בדיוק קורה?
– מה המשמעות של זה עבורנו?
– מה אנחנו צריכים?
– מי יכול לעזור לנו?

במיוחד אם קורה משהו שהוא לא סתם "עוד משהו"
במיוחד כשזה לא דבר פעוט וחולף,
במיוחד אם הוא משפיע עלינו ועל תכניות שהיו לנו.

עכשיו אפשר לבחור.
לבחור להיות במקומות החשובים.
לבחור להיות עם האנשים החשובים.
לבחור להיות על הדברים החשובים.

(מעניין לבדוק:
מה הם אותם מקומות החשובים לנו עכשיו?
מי הם אותם אנשים שחשוב לנו להיות איתם עכשיו?
מה הם אותם דברים שחשוב שנתמקד בהם עכשיו?
איך אפשר להיות במקומות הללו, עם האנשים הללו, על הדברים הללו?)

**
כשהתעוררתי ביום רביעי בבוקר,
שמחתי (אפילו קצת הופתעתי) לראות את הסלולר החלופי שלי
מונח בדיוק באותו מקום שבו השארתי אותו בלילה לפני.
משהו שהיה מובן מאליו עבורי במשך שנים,
הפך להיות לא מובן מאליו בלילה אחד.
הסלולר שלי חשוב לי הרבה פחות מדברים אחרים בחיי.
דברים אחרים שגם אותם אני לוקח כמובן מאליו,
יותר מכפי שהייתי רוצה.

**
השבוע התחדדה לי שוב תחושת הארעיות.
אנחנו כאן לזמן מוגבל ואין לנו שליטה.
בכל רגע דברים יכולים להשתנות.
המחשבה הזו יכולה להלחיץ ולשתק.

אותי היא מחזקת ומחדדת.
מעמיקה את הכרת התודה שלי.
מזכירה לי שוב ושוב מה חשוב.
מדרבנת אותי לבחור:
לבחור להיות במקומות החשובים.
לבחור להיות עם האנשים החשובים.
לבחור להיות על הדברים החשובים.

**
באופן טבעי,
הפוסטים היומיים שהעליתי השבוע קשורים לאירועים שחוויתי.
אתם יכולים לקרוא אותם באתר הבלוג היומי שלי.

מעניין לעבור על השבוע שעבר בדיעבד:
– "שינוי יסודי ביחסנו אל החיים" נכתב במוצ"ש.
– "אולי היום זה לא הזמן", בראשון בבוקר, עם אנרגיה נמוכה.
– "עד אתמול זה לא היה קיים", שני בבוקר, לאחר הקונפליקט ולפני הפריצה.
– "מחשבות אחרי פריצה", שלישי בלילה, לאחר יום אינטנסיבי במיוחד.
– "הצייד", התפתחות מפתיעה שחוויתי ברביעי.
– "לבחור להיות", תוצר של מספר החלטות שהתפתחו תוך כדי השבוע.

ניתן להירשם לבלוג היומי ולקבל את הפוסטים למייל מייד עם יציאתם…

שבת של שלום,
הרבה נוכחות,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כ"ה אב – שלוש אחיות הגורל

"שלוש אחיות הגורל"

"האחות הראשונה, קלותו,
טווה את חוט החיים של כל אדם לפני לידתו,
כלומר קובעת את אופי חייו וטווה את גורלו בתוך מארג החיים.

האחות השניה, לאכסיס,
קוצבת את אורכו של החוט בסרט מידה
ומעבירה את האדם דרך כל המכשולים הגורליים שאחותה ארגה בשבילו.

האחות השלישית, אטרופוס,
גוזרת את החוט לפני האורך שקבעה אחותה
ומחליטה על אופן מותו.

לכל אדם חוט הגורל שלו שאי אפשר לשנותו,
והוא אינו יודע איזה מין חוט הוא ומתי ייקרע או ייגזר."

~~ הקטע צוטט מתוך תערוכת חוטים וקשרים (מוזיאון ישראל) ומבוסס על סיפור מהמיתולוגיה היוונית.

**
גם הבוקר,
פתחתי את היום עם שאלה אחת ומשפט אחד.

לפנות בוקר,
ממש לפני שפתחתי את היום שלי,
גזרה אטרופוס את חוטו של איתי לוי.
בעל, אבא, חבר, איש יקר שחי חיים מלאים.

יהי זכרו ברוך.

חיים מלאים. יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ח' ניסן – על הבמה

כשקבוצת שחקנים עולים על הבמה,
הם נכנסים לדמויות שאותן הם אמורים לייצג
ועושים את הכי טוב שהם יכולים.
בגמר המופע הם פושטים את בגדיהם
ויוצאים מהתפקידים הזמניים שלהם.

**
כשכמה מאות צופים יושבים באולם
ומתבוננים בשחקנים שעל הבמה,
הם נהנים מההצגה (או לא …),
מודעים לכך שזה רק מופע
שבעוד רגע ייגמר.

**
גם השחקנים וגם הצופים מבינים,
ש"הטובים" ו"הרעים" הם בני אדם,
המשחקים תפקיד מסוים,
שבחר בהם,
או שהם בחרו בו.

**
בשונה מבימת התיאטרון או סט הצילומים,
בחיים,
גם השחקנים וגם הצופים,
שוכחים מדי פעם שזהו רק תפקיד ארעי.
מבלבלים בין הדרמה לבין מציאות.
נלכדים בתוך דמות.
מתקשים לראות
את בני האדם שסביבם,
לזכור
את עצמם.

חיים מלאים. יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

יט' כסלו – בעזרת השם, אולי…

"ניפגש בשבוע הבא, בעזרת השם…"
"בעזרת השם, אגיע מחר בשמונה."

בעבר כשהייתי שומע את צירוף המילים "בעזרת השם" בתוך משפט הוא היה מעורר בי אי נוחות.
לא היה ברור לי אם ועד כמה האדם שאתו קבעתי מחוייב או אחראי.
"בעזרת השם" התפרש אצלי כ"קבענו, אבל אני עוד לא בטוח לגבי זה."

בשנים האחרונות אני שומע את זה אחרת.
כיום אני מתייחס ל"בעזרת השם" פחות כסימן לחוסר מחוייבות או בריחה מאחריות
ויותר כתזכורת לארעיות ולענווה.

הגירסא האישית שלי ל"בעזרת השם" היא "אולי".
"אולי" היא תזכורת עבורי לכך שכדאי ורצוי לתכנן תכניות,
ועם זאת חשוב לזכור שאין לנו באמת וודאות של מאה אחוז.
שהחיים דינמיים ובכל רגע דברים יכולים להשתנות.

את "אולי" אומר לעצמי בדרך כלל בלב.
לא כפתח יציאה לאי עשייה, בריחה מאחריות וחוסר מחוייבות,
אלא כתזכורת לארעיות ולענווה.

עד כאן להיום. ניפגש מחר בפוסט היומי הבא. אולי.

חיים מלאים. יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter