תגית: ארעיות

עצות לנוטה למות

"זה כמו מי הנהר. 
הם זורמים בטבעיות במורד הערוץ; 
הם אף פעם לא זורמים הפוך, וזה טבעם. 
אם אדם היה הולך לעמוד על גדת הנהר, 
ובראותו את המים זורמים במהירות במסלולם ממקור נביעתם, 
היה רוצה בטיפשותו שהמים יזרמו בחזרה במעלה המדרון, הוא היה סובל. 
מה שהוא לא היה עושה, החשיבה הלא נכונה שלו לא היתה מאפשרת לו שקט נפשי. 
הוא היה אומלל בגלל השקפתו הלא נכונה, נגד הזרם. 
אם היתה לו השקפה נכונה, הוא היה רואה שהמים בהכרח זורמים במורד הגבעה, 
אבל עד שיבין וישלים עם העובדה הזו, הוא יהיה עצבני ונרגז.
הנהר שחייב לזרום במורד מסלולו כמו הגוף שלך. 
לאחר שהיה צעיר, הגוף שלך הפך זקן ועכשיו מתקדם באיטיות לקראת מותו. 
אל תאמרי הלוואי שזה היה אחרת; 
זה לא משהו שיש לך את הכוח לתקן."

**
"כל אחד יכול לבנות בית עשוי עץ ולבנים, 
אבל הבודהה לימד כי בית כזה הוא לא הבית האמיתי שלנו; הוא שלנו רק בשם. 
זהו בית בעולם והוא פועל לפי דרכי העולם. 
הבית האמיתי שלנו הוא שלווה פנימית. 
בית חיצוני, גשמי, עשוי בהחלט להיות יפה אבל לא מאוד שליו. 
יש את הדאגה הזאת ואז את זאת, את החרדה הזאת ואז את זאת. 
אז אנחנו אומרים שזה לא הבית האמיתי שלנו, הוא חיצוני לנו. 
במוקדם או במאוחר ניאלץ לוותר עליו. 
זה לא מקום שאנחנו יכולים לחיות בו לנצח כי הוא לא באמת שייך לנו, הוא חלק מהעולם.

הגוף שלנו הוא אותו הדבר: 
אנחנו תופסים אותו כ"עצמי", כ"אני" ו "שלי", אבל למעשה הוא לא ממש כך. 
הוא סוג אחר של בית בעולם. 
הגוף שלך פועל על פי מהלך הדברים הטבעי שלו מלידה עד עכשיו; 
הוא זקן וחולה, ואי אפשר לאסור עליו להיות כך. ככה זה. 
לרצות שזה יהיה שונה זה טיפשי כמו לרצות שברווז יהיה תרנגולת. 
כאשר את מבינה שזה בלתי אפשרי – שברווז צריך להיות ברווז, שתרנגולת צריכה להיות תרנגולת, 
ושגופים צריכים להזדקן ולמות – את מוצאת כוח ואנרגיה. 
לא משנה עד כמה את רוצה שהגוף ימשיך ויחזיק מעמד למשך זמן רב, זה לא יקרה."
**
"התנאים הם ארעיים ולא יציבים; 
הם מופיעים ואז הם נעלמים, הם צצים ואז הם חולפים. 
ובכל זאת כולם רוצים שהם יהיו קבועים. זאת טיפשות.
מרגע שאנחנו נולדים, אנחנו מתים. 
לידתנו ומותנו הם דבר אחד. 
כמו עץ: כשיש שורש חייבים להיות ענפים. כאשר יש ענפים, חייב להיות שורש. 
אתה לא יכול לקבל את האחד בלי השני. 
זה קצת מצחיק לראות איך אנשים בשעת המוות הם כל כך מוכי יגון, מוסחי דעת, מפוחדים ועצובים, 
ובשעת הלידה הם כל כך מאושרים ושמחים. 
זו אשליה; איש מעולם לא הביט בכך בבירור. 
אני חושב שאם באמת רוצים לבכות, אז מוטב לעשות זאת כשמישהו נולד. 
משום שלידה היא למעשה מוות, המוות הוא לידה, השורש הוא ענף, הענף הוא השורש. 
אם חייבים לבכות, עדיף לבכות בשורש, לבכות בלידה. 
יש לשים לב: אם לא היתה לידה, לא היה מוות. 
את יכולה להבין את זה?"

~ שלושת הקטעים מתוך "עצות לנוטה למות – אג'אן צ'ה"

**
הקריאה במאמר הזה השבוע הגבירה בי תחושה של שקט, עדינות ובהירות מסוימים.
התלבטתי אם להקדיש את הפוסט הנוכחי לקטעים הללו, 
שכן אני מודע לכך שהנושא מרתיע רבים מאתנו ואינו מסוג הדברים ש"כיף" או מהנה לקרוא.
אם הקטעים הללו נוגעים בכם, אני ממליץ מאוד לקרוא את המאמר המלא בקישור הבא.
תודה להוצאת פראג על שבזכותם הגעתי לטקסט הזה.

**
שני דברים חדשים שקרו לי השבוע בעקבות הקריאה במאמר:

1. כשהתבוננתי באנשים שונים (עוברים ושבים ברחוב)
יכולתי לראות תינוקות וילדים צעירים כקשישים סיעודיים הנעזרים באחרים
וקשישים כתינוקות וילדים צעירים, ממש כפי שהיו עד לא מזמן.

2. החניתי את הרכב היום במקום יותר מרוחק מאזור "הסידורים".
נהניתי מעוד כמה דקות (ומאות מטרים) של הליכה,
על חשבון מספר דקות של נסיעה ושל המתנה לחנייה שתתפנה.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כשהשבוע התחיל, לא היה לי מושג…

כשהשבוע התחיל, לא היה לי מושג.

ביום ראשון לא היה לי מושג שאתם מחכים לילדה.
וגם לא שניפגש השבוע בהלוויה של אמך.

ביום שני בצהריים שמעתי עליך לראשונה.
יש סיכוי שנעבוד ביחד בשנים הקרובות.

ביום שלישי אחה"צ, עד שהתקשרת, לא היית קיימת.
אני מקווה שבקרוב ניגע ביחד בחיים של אנשים.

עד לפני שבועיים לא הכרתי אותך. ביום רביעי הצלחתי להשיג את הטלפון שלך.
ביום חמישי התכתבנו וביום שישי הסכמת להגיע למפגש המנהלים המתוכנן.

**
אין לנו מושג.

דלתות מסתובבות, נפתחות ונסגרות.
דרכים מצטלבות ונפרדות.
חיים משתנים.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

"קורה הרבה והחיים ממשיכים"

לפעמים משהו קורה.
אירוע מתרחש.
משהו או מישהו חודר לחיינו.
משנה לנו תכניות.
משפיע.

**
הקונפליקט של יום ראשון נכנס בהפתעה.
לא ראיתי אותו מגיע.
מרגע שהוא נכנס הוא תפס את מרכז תשומת הלב.
קונפליקט הוא איום. והזדמנות.
קונפליקט יכול להתפתח בצורות שונות.
על פי רוב בקונפליקט, יש לנו השפעה ואין לנו שליטה.
יש לנו בחירה ואין לנו וודאות.

**
בלילה שבין שני לשלישי, בזמן שישנו, פרצו לביתנו.
גם את זה לא ראיתי מגיע.
פתאום זה הופיע.
מרגע שהוא נכנס הוא תפס חלק גדול מתשומת הלב.
גם פריצה היא איום. והזדמנות.
יש לנו אפס שליטה על מה שקרה ומעט מאוד (אם בכלל) שליטה על מה שיקרה.
יש לנו הרבה השפעה על מה שקורה ועל מה שיקרה.

**
כל שעות העבודה של יום רביעי הוקדשו לפגישת הנהלה.
בפגישה כזו יש סיכוי רב שמשהו חדש יופיע.
דברים יכולים להתפתח בצורה שלא צפינו או תכננו.
פגישת הנהלה העוסקת בדברים חשובים,
יכולה לעורר בין היתר גם קונפליקטים ואתגרים.
ישיבת הנהלה יכולה להיות איום. והזדמנות.
כשנכנסים לפגישת הנהלה יש לנו השפעה ואין לנו שליטה.
יש לנו בחירה ואין לנו וודאות.

**
ישנן שתי גישות התייחסות קיצוניות
למצבים שאנו פוגשים ולאירועים המתרחשים בחיינו:

1. לספר לעצמנו ש – "זה כלום".
שהכול בדיוק אותו דבר. שזה לא רלוונטי. לא משפיע בכלל.

2. לספר לעצמנו ש – "זה סוף העולם".
שזה הדבר הכי נורא שיכול לקרות. שזה משנה הכול.

לסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו יש עוצמה רבה.
הסיפורים שלנו משפיעים על חיינו ועל חיי אנשים סביבנו.
סיפורים יוצרים חיים ומעצבים אותם.

אני מעדיף סיפור שלישי.
סיפור שונה היכול לשרת אותנו.
הסיפור שאני אוהב לספר לעצמי הוא ש-"קורה הרבה והחיים ממשיכים".

**
"קורה הרבה"

בתוכנו ומסביבנו.
בזמן האירוע (קונפליקט / פריצה / ישיבת ההנהלה…) ולאחריו.
יכול להיות שאנו חווים עצב, קושי, פחד, כעס, בלבול, חוסר אונים או אובדן.
יכול להיות שאנו חווים שמחה, הכרת תודה, בטחון, אהבה, תמיכה או אמון.
האמת היא שקורה הרבה.
החיים מלאים.
בלי דרמה.
קורה הרבה.
כל הזמן.
גם עכשיו.
חשוב להכיר בזה.
לתת לזה מקום.
להיות עם זה.
עם הקושי ועם החגיגות.

**
"החיים ממשיכים"

זה לא סוף העולם.
זה לא סוף החיים.
יכול להיות שזה סוף של משהו.
משהו שהיינו רוצים שיימשך.
משהו או מישהו שלא רצינו לאבד,
משהו או מישהו שלא רצינו להיפרד ממנו.
הכול זז ומשתנה כל הזמן.
גם עכשיו.
החיים ממשיכים.
ממש עכשיו.
בין אם נרצה ובין אם לא.
גם כשלא ברור איך בדיוק.

**
"קורה הרבה והחיים ממשיכים"

יכול להיות שקורה משהו שלא רצינו שיקרה.
אולי לא קורה משהו שקיווינו שיקרה.
קורה הרבה.
עכשיו.

כשמשהו קורה כדאי לבדוק:
– מה בדיוק קורה?
– מה המשמעות של זה עבורנו?
– מה אנחנו צריכים?
– מי יכול לעזור לנו?

במיוחד אם קורה משהו שהוא לא סתם "עוד משהו"
במיוחד כשזה לא דבר פעוט וחולף,
במיוחד אם הוא משפיע עלינו ועל תכניות שהיו לנו.

עכשיו אפשר לבחור.
לבחור להיות במקומות החשובים.
לבחור להיות עם האנשים החשובים.
לבחור להיות על הדברים החשובים.

(מעניין לבדוק:
מה הם אותם מקומות החשובים לנו עכשיו?
מי הם אותם אנשים שחשוב לנו להיות איתם עכשיו?
מה הם אותם דברים שחשוב שנתמקד בהם עכשיו?
איך אפשר להיות במקומות הללו, עם האנשים הללו, על הדברים הללו?)

**
כשהתעוררתי ביום רביעי בבוקר,
שמחתי (אפילו קצת הופתעתי) לראות את הסלולר החלופי שלי
מונח בדיוק באותו מקום שבו השארתי אותו בלילה לפני.
משהו שהיה מובן מאליו עבורי במשך שנים,
הפך להיות לא מובן מאליו בלילה אחד.
הסלולר שלי חשוב לי הרבה פחות מדברים אחרים בחיי.
דברים אחרים שגם אותם אני לוקח כמובן מאליו,
יותר מכפי שהייתי רוצה.

**
השבוע התחדדה לי שוב תחושת הארעיות.
אנחנו כאן לזמן מוגבל ואין לנו שליטה.
בכל רגע דברים יכולים להשתנות.
המחשבה הזו יכולה להלחיץ ולשתק.

אותי היא מחזקת ומחדדת.
מעמיקה את הכרת התודה שלי.
מזכירה לי שוב ושוב מה חשוב.
מדרבנת אותי לבחור:
לבחור להיות במקומות החשובים.
לבחור להיות עם האנשים החשובים.
לבחור להיות על הדברים החשובים.

**
באופן טבעי,
הפוסטים היומיים שהעליתי השבוע קשורים לאירועים שחוויתי.
אתם יכולים לקרוא אותם באתר הבלוג היומי שלי.

מעניין לעבור על השבוע שעבר בדיעבד:
– "שינוי יסודי ביחסנו אל החיים" נכתב במוצ"ש.
– "אולי היום זה לא הזמן", בראשון בבוקר, עם אנרגיה נמוכה.
– "עד אתמול זה לא היה קיים", שני בבוקר, לאחר הקונפליקט ולפני הפריצה.
– "מחשבות אחרי פריצה", שלישי בלילה, לאחר יום אינטנסיבי במיוחד.
– "הצייד", התפתחות מפתיעה שחוויתי ברביעי.
– "לבחור להיות", תוצר של מספר החלטות שהתפתחו תוך כדי השבוע.

ניתן להירשם לבלוג היומי ולקבל את הפוסטים למייל מייד עם יציאתם…

שבת של שלום,
הרבה נוכחות,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כ"ה אב – שלוש אחיות הגורל

"שלוש אחיות הגורל"

"האחות הראשונה, קלותו,
טווה את חוט החיים של כל אדם לפני לידתו,
כלומר קובעת את אופי חייו וטווה את גורלו בתוך מארג החיים.

האחות השניה, לאכסיס,
קוצבת את אורכו של החוט בסרט מידה
ומעבירה את האדם דרך כל המכשולים הגורליים שאחותה ארגה בשבילו.

האחות השלישית, אטרופוס,
גוזרת את החוט לפני האורך שקבעה אחותה
ומחליטה על אופן מותו.

לכל אדם חוט הגורל שלו שאי אפשר לשנותו,
והוא אינו יודע איזה מין חוט הוא ומתי ייקרע או ייגזר."

~~ הקטע צוטט מתוך תערוכת חוטים וקשרים (מוזיאון ישראל) ומבוסס על סיפור מהמיתולוגיה היוונית.

**
גם הבוקר,
פתחתי את היום עם שאלה אחת ומשפט אחד.

לפנות בוקר,
ממש לפני שפתחתי את היום שלי,
גזרה אטרופוס את חוטו של איתי לוי.
בעל, אבא, חבר, איש יקר שחי חיים מלאים.

יהי זכרו ברוך.

חיים מלאים. יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ח' ניסן – על הבמה

כשקבוצת שחקנים עולים על הבמה,
הם נכנסים לדמויות שאותן הם אמורים לייצג
ועושים את הכי טוב שהם יכולים.
בגמר המופע הם פושטים את בגדיהם
ויוצאים מהתפקידים הזמניים שלהם.

**
כשכמה מאות צופים יושבים באולם
ומתבוננים בשחקנים שעל הבמה,
הם נהנים מההצגה (או לא …),
מודעים לכך שזה רק מופע
שבעוד רגע ייגמר.

**
גם השחקנים וגם הצופים מבינים,
ש"הטובים" ו"הרעים" הם בני אדם,
המשחקים תפקיד מסוים,
שבחר בהם,
או שהם בחרו בו.

**
בשונה מבימת התיאטרון או סט הצילומים,
בחיים,
גם השחקנים וגם הצופים,
שוכחים מדי פעם שזהו רק תפקיד ארעי.
מבלבלים בין הדרמה לבין מציאות.
נלכדים בתוך דמות.
מתקשים לראות
את בני האדם שסביבם,
לזכור
את עצמם.

חיים מלאים. יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

יט' כסלו – בעזרת השם, אולי…

"ניפגש בשבוע הבא, בעזרת השם…"
"בעזרת השם, אגיע מחר בשמונה."

בעבר כשהייתי שומע את צירוף המילים "בעזרת השם" בתוך משפט הוא היה מעורר בי אי נוחות.
לא היה ברור לי אם ועד כמה האדם שאתו קבעתי מחוייב או אחראי.
"בעזרת השם" התפרש אצלי כ"קבענו, אבל אני עוד לא בטוח לגבי זה."

בשנים האחרונות אני שומע את זה אחרת.
כיום אני מתייחס ל"בעזרת השם" פחות כסימן לחוסר מחוייבות או בריחה מאחריות
ויותר כתזכורת לארעיות ולענווה.

הגירסא האישית שלי ל"בעזרת השם" היא "אולי".
"אולי" היא תזכורת עבורי לכך שכדאי ורצוי לתכנן תכניות,
ועם זאת חשוב לזכור שאין לנו באמת וודאות של מאה אחוז.
שהחיים דינמיים ובכל רגע דברים יכולים להשתנות.

את "אולי" אומר לעצמי בדרך כלל בלב.
לא כפתח יציאה לאי עשייה, בריחה מאחריות וחוסר מחוייבות,
אלא כתזכורת לארעיות ולענווה.

עד כאן להיום. ניפגש מחר בפוסט היומי הבא. אולי.

חיים מלאים. יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter