תגית: אחריות

למילים יש כוח.
הן יכולות להרים ולהוריד, לקרב ולהרחיק, לחזק ולהחליש, להרבות טוב ולהרבות רע.

את הפוסט הנוכחי אני בוחר להקדיש לכמה מילים שפגשתי השבוע ושהיתה להן השפעה מיטיבה עלי.

**
ברנה בראון כותבת על חמלה וגבולות בספרה "מושלמים כפי שאנחנו":

"אחד המכשולים המשמעותיים ביותר (והבלתי מאוזכרים ביותר) הניצבים בפני תרגול של חמלה הוא הפחד מפני קביעת גבולות והטלת אחריות.
זה נשמע מוזר, אני יודעת, אבל אני מאמינה שהיכולת להבין את הקשר בין גבולות, אחריות, קבלה וחמלה הפכה אותי לאדם מיטיב יותר.
לפני המשבר הייתי מתוקה יותר –
בפנים הייתי שיפוטית ומלאת טינה וכעס, אבל כלפי חוץ הייתי בהחלט מתוקה מאוד.
אני חושבת שכיום אני באמת ובתמים יותר חומלת, פחות שיפוטית ונוטרת,
ובפירוש רצינית פי כמה בכל הנוגע לגבולות."
….
"הנה מה שגיליתי: לבה של החמלה הוא קבלה.
ככל שמתעצמת היכולת שלנו לקבל את עצמנו ואת הזולת, כן אנו נעשים חומלים יותר.
למותר לציין שקשה לקבל אנשים כשהם פוגעים בנו, מנצלים אותנו או רומסים אותנו.
המחקר לימד אותי כי הדבר הראשון שעלינו לעשות כדי שנוכל לתרגל חמלה באמת ובתמים הוא להתוות גבולות,
ולא לפטור אנשים מאחריות להתנהגות שלהם."

תודה לברנה בראון על הבהירות הזו ועל החיבור החשוב של גבולות, אחריות וחמלה.
אפשר לנשום לרווחה: לא רק שאין סתירה ביניהם, הם מעצימים ומשלימים זה את זה.

**
יהודה עמיחי כותב בשירו "זכרו והזכירו":

"..
זכרו והזכירו לפרי שנשר
את העלים ואת הענף,
הזכירו לקוצים הקשים
שהיו רכים באביב,
ואל תשכחו שגם האגרוף
היה פעם יד פתוחה ואצבעות"

אני אוהב את הדגש של עמיחי על לזכור ולהזכיר, במיוחד במצבים שבהם קל לשכוח.
הקריאה בשיר מעוררת בי אבל וכאב על מה שהיה (או שהיינו) ואיננו עוד,
והיא גם מעלה בי תקווה:
כשם שהאגרוף התהווה מתוך יד שהיתה פעם פתוחה,
כך יד פתוחה יכולה להתהוות מתוך אגרוף שעכשיו קפוץ.

**
בשירה "קשר" כותבת מיטל חודורקובסקי:

"לא על קירות מערה
צריך אדם לכתוב את
סיפורו,
אלא על עור התוף של
אחרים, המקשיבים
לכל הדברים הכואבים".

המילים של מיטל מזכירות לי את כוחה של חברות תומכת, של הקשבה ושל ביחד.

מתחשק לי להוסיף לשורה האחרונה בשיר מילה אחת,
שגם היא חלק חשוב, משמעותי ובלתי נפרד מחיים מלאים.

"לא על קירות מערה
צריך אדם לכתוב את
סיפורו,
אלא על עור התוף של
אחרים, המקשיבים
לכל הדברים הכואבים והשמחים".

**
אין לי מושג למי המילים שבפוסט הזה יגיעו ואיך הן יתגלגלו בעולם.
אני מחזיק כוונה שהן תמצאנה את דרכן לאנשים המתאימים,
ושתהיה להן השפעה מיטיבה עליכם ועל סביבתכם,
כפי שהיתה להן השפעה מיטיבה עלי.

מוזמנות ומוזמנים להעביר את זה הלאה, לכתוב לי כמה מילים שעולות בכם,
וגם לחלוק איתי קטעים נוספים שפגשתם ושנוגעים בכם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תרופת הפלא א':
איזה חומר ניתן לפזר על אדמה שהוזנחה במשך שנים,
ושכעת היא מלאת עשבים שוטים, קוצים וצמחי בר,
אשר יהפוך אותה לגינה פורחת ומלאת עצי פרי בתוך שעתיים?

תרופת הפלא ב':
איזו שיטה מהפכנית ניתן להפעיל במערכת יחסים שהוזנחה במשך עשור,
ושכעת היא מלאת מטענים, שיפוטים, פצעים מוגלתיים וחוסר אמון,
אשר תהפוך אותה למופלאה, מלאת אהבה וקירבה בתוך יומיים?

תרופת הפלא ג':
איזו נוסחת קסמים מתאימה למצב כלכלי,
המאופיין במינוס גדול, משכנתא שלא נסגרת, חובות תופחים ואפס חסכונות,
ויכולה להביא לרווחה כלכלית, עכשיו ובעתיד, לנו ולילדינו בתוך שבועיים?

תרופת הפלא ד':
באיזה רעיון פורץ דרך ניתן להשתמש עם גוף שהוזנח במשך שנים,
ושכעת הוא מוצף בחולי, ניקוטין, תזונה לקויה ובריאות ירודה,
אשר ינקה את העורקים, יאזן את הערכים ויאפשר לאדם המחובר אליו לרוץ מרתון בתוך חודשיים?

תרופת הפלא ה':
האם יש תכנית פורצת דרך, ראש ממשלה, שר, רמטכ"ל או מפכ"ל המתאימים למצב הקיים, לאלימות, לפערים, לפיגועים ולפילוג,
אשר יפתרו את הבעיות, יחזירו את הביטחון, השלווה והשפיות ויאפשרו לנו לחיות בשלום עם עצמנו ועם שכנינו? בתוך שעתיים, יומיים, שבועיים או חודשיים?

**
המציאות שאנו חווים עכשיו (תהא אשר תהא),
ברמה האישית, המשפחתית, החברתית, הלאומית והעולמית
היא תוצר של השקעה (תהא אשר תהא) עקבית ומתמדת לאורך שבועות, חודשים ושנים.
לא לכל מצב ולא בכל רגע יש תרופת פלא או פתרון קסם מיידי.
לעתים לא ברור מה אפשרי וכמה זמן זה ייקח.

אבל תמיד תמיד יש כמה דברים שאפשר להתחיל לעשות:
א. לעצור את ההזנחה וההתדרדרות – רק היום לייצר פחות נזק וסבל, להפסיק לחפור את הבור.
ב. לשנות את המגמה – רק היום להשקיע בתשתיות, באהבה, בסובלנות, בחינוך, בריפוי.
ג. "לרדת למגרש" – רק היום להפסיק להתלונן, לרכל ולהתקרבן. לעשות איפה וכמה שאפשר.
ד. להמשיך לנשום – רק היום להחזיק מעמד, להחזיק כוונה, לשמור על תקווה.

**
את הפוסט הזה כתבתי ופירסמתי באוקטובר 2015 לפני קרוב לעשור,
בזמן שנראה כל כך רחוק ובמקום שנראה כל כך שונה מהתקופה הנוכחית.

מדהים (ולא מפתיע) כמה הוא רלוונטי ומדויק גם היום.

מומלץ להישמר מהבטחות או מציפיות לתרופות פלא ולפתרונות קסם.
עניינים מורכבים צריכים את הזמן שלהם.

לאט לאט.
נשימה נשימה.
צעד צעד.

רק היום. 

בהרבה נחישות, אורך רוח, התמדה, אהבה ותקווה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

סטוקדייל ופרנקל הולכים חזק ביחד.
הם צמד מנצח.
הראשון גיבש את העקרונות שלו מתוך עינויים קשים ושנים בשבי.
השני מתוך מחנות הריכוז והמוות.
אם העקרונות שלהם רלוונטיים ומתאימים למצבי קיצון כל-כך קשים,
אז בוודאי שהם רלוונטיים ומתאימים גם למציאות הנוכחית, למה שאני ואנחנו מתמודדים איתו עכשיו.

**
עכשיו זה זמן טוב לתרגל סטוקדייל-פרנקל.

אדמירל ג'ים סטוקדייל קורא לשמור על האמונה הבלתי מתפשרת שבסוף יהיה בסדר,
להיות מוכנים להתמודד עם המציאות המרה ולעשות ככל שיידרש.

ויקטור פרנקל מדגיש את יכולתנו לבחור את תגובתנו בכל רגע נתון וקורא לנו לזכור שזו אחריותנו.
הוא מזכיר לנו שבמרווח שבין הטריגר לתגובה קיים פער, ושבפער הזה מצויים החופש והצמיחה שלנו.

שניהם מזכירים לנו שאנחנו בעלי הבית.

אני אוהב את החיבור הזה שלהם, שנותן לי גם תזכורת וגם פרספקטיבה.
הצמד הזה הוא צמד חזק.

**
ואולי חסר פה אחד לטריו.
אולי לצד האמונה הבלתי מתפשרת שיהיה בסדר והמוכנות להתמודד עם כל מה שמגיע,
המשולבות במיקוד שליטה פנימי, לקיחת אחריות ובחירה בתגובות שלנו בכל מציאות נתונה,
אולי לצד הזוג הזה יש מקום ליותר חמלה ונוכחות.
ברגעים מסוימים זה מרגיש קשה. ומייאש. ומוריד.
כנראה שגם לסטוקדייל וגם לפרנקל היו ימים נמוכים.
הפרספקטיבה הרחבה והדיבור בדיעבד יכולים לשרטט תמונה של "גיבורי על" שפוגעת קצת באנושיות.
כולנו בני אדם.
לכולנו יש רגעים קשים וימים נמוכים.
סטוקדייל ופרנקל יזכירו לנו להזדקף גם בימים הללו, לנער אבק, להרים ראש ולהמשיך.
לא להישבר, גם כשקשה.
זה בדיוק הדבר העיקרי שהם מדברים עליו.
קל להבין אותו ולקבל ממנו השראה כשאנו במצב יותר נינוח,
קשה יותר לעשות זאת כשאנו במקום נמוך.
לצד הדחיפה המנטלית אולי כדאי שמישהו גם יזכיר לנו שמותר לנו להיות במקום נמוך.
ושזה לא אומר שנכשלנו.
ושיש ימים כאלו.
ושאולי זה סימן שאנחנו צריכים קצת לנוח, להישען, לבקש עזרה, למלא מצברים.
לא במקום פרנקל וסטוקדייל, אלא לצידם.

בזמנים שמספיק קשה מהסביבה החיצונית,
חשוב שהסביבה הפנימית שלנו תהיה אוהבת וחומלת.
שבדיבור שלנו עם עצמנו נהיה באנרגיה כזו.
זה בסדר ואפילו חשוב מאוד לא לוותר ולהתעקש להמשיך הלאה.
חשוב להבין שאפשר לעשות זאת באהבה, ובעיניים טובות.
ואם אין מישהו בסביבה שלנו שיהיה שם עבורנו ככה, באנרגיה הזו, אז זו הופכת להיות האחריות שלנו.

לצד סטוקדייל ופרנקל, חשוב שיהיה קול שיזכיר לנו אהבה וחמלה עצמית.
אם שניהם מתמקדים בהסתכלות פנימה, במיקוד שליטה פנימית ובתגובה שלנו אל מול מה שקורה,
אז גם הקול הנוסף, קול האהבה והחמלה, חשוב שיתמקד בהסתכלות הפנימית.

**
השילוב המשולש הזה הוא חזק במיוחד.
התוספת הזו היא תוספת קריטית שמחזקת מאוד את המשולש:
אמונה בלתי מעורערת שיהיה בסדר בסוף ומוכנות לעשות ככל שיידרש,
ידיעה עמוקה שאנו בעלי הבית האחראים לבחירותינו בכל רגע נתון ואל מול כל טריגר ומציאות,
בנוכחות של אהבה וחמלה עצמית שבה אנו שוהים וממנה אנו פועלים.

**
שיתוף אישי לקינוח:
לפני כשנה התחלתי שגרת בוקר של כתיבה לעצמי במשך כחצי שעה עד שעה.
לא התחייבתי בפני עצמי לתקופה מסוימת, פשוט התחלתי והמשכתי.
מאז אני כותב כמעט בכל יום (5-6 פעמים בשבוע) ומרגיש שהדבר זה טוען וממלא אותי,
מחדד לי את מחשבה, מרים לי את האנרגייה ועוזר לי לנשום.
בשבוע שעבר סגרתי שנה שלמה של כתיבה כזו, ואני עדיין ממשיך.

המילים שקראתם בפוסט הנוכחי לא נכתבו הבוקר, אלא לפני מספר חודשים.
"נתקלתי" בהם באקראי לפני כמה דקות,
כשחיפשתי בקובץ הכתיבה היומית שלי דברים שכתבתי על פרנקל בעבר.
היה לי חזק לקרוא שוב את הטקסט הזה,
במיוחד בתקופה הנוכחית שבין יום השואה ליום הזיכרון,
כשהמציאות שאנו חווים כל כך אינטנסיבית ומלאת חוסר וודאות.

והנה משהו שהדהים אותי:
המילים הללו נכתבו ב-23 ביולי 2023, בעיצומה של חופשת קיץ, חודשיים וחצי לפני ה-7/10.
הלכתי לבדוק את התאריך שוב, כי הייתי בטוח שזו טעות.
איך זה יכול להיות?
מה גרם לי לכתוב את המילים הללו אז?
האם לפני השביעי לאוקטובר החיים שלנו לא היו הרבה יותר קלים-נוחים-נעימים,
עם "בעיות רגילות" שאנחנו מתגעגעים אליהן, עם הרבה יותר ודאות והרבה פחות אינטנסיביות?

זו עוד הוכחה עבורי לכך שהמציאות החיצונית, האירועים ונסיבות חיינו, יהיו אשר יהיו,
ימשיכו להשתנות כל הזמן וללוות אותנו עד נשימתינו האחרונה,
בזמן שהדבר שהכי משפיע עלינו ועל חיינו הוא "המציאות הפנימית" שלנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב.
כתבתי על סטוקדייל ופרנקל מספר פעמים בעבר, אתם מוזמנים לקרוא שניים מהפוסטים:
סטוקדייל זה עכשיו  / מה שנולד עכשיו

תרגול תשומת הלב הרביעי – על דיבור אוהב והקשבה עמוקה

"מתוך מודעות לסבל הנגרם ע"י דיבור ללא תשומת-לב וחוסר היכולת להקשיב,
אני מתחייב/ת לטפח דיבור אוהב והקשבה בחמלה, כדי להקל על סבל וכדי להביא לפיוס ושלום
בתוכי, באחרים ובקרב אומות וקבוצות אתניות ודתיות שונות.
ביודעי שמילים יכולות להסב אושר או לגרום סבל,
אני מתחייב/ת לדבר בכנות ולהשתמש במילים שמעוררות בטחון, שמחה ותקווה ושמובילות ליתר הבנה.
אני נחוש/ה בדעתי להימנע מלדבר מתוך כעס.
בשעת כעס אתרגל נשימה והליכה מודעות כדי שאוכל לזהות את הכעס,
להתבונן לעומק בשורשיו, ובייחוד בתפיסותיי המוטעות ובאי יכולתי להבין את הסבל שבי ובאחר/ת.
אדבר ואקשיב באופן שיעזור לי ולאחר/ת להשתחרר מסבלנו ולגלות את דרך המוצא ממצבים קשים.
אני נחוש/ה בדעתי לא להפיץ ידיעות שאני לא בטוח/ה בהן
ולא להשתמש במילים שעלולות לזרוע מחלוקת או להביא משפחה או קהילה לידי פירוד.
אתרגל חריצות נכונה כדי לטפח את יכולתי להבין, לאהוב, לשמוח ולהגיב בשוויון נפש
וכדי להתמיר צעד אחר צעד את הכעס, האלימות והפחד המצויים עמוק בתודעתי."

~ מתוך "חמשת תרגולי תשומת הלב"

**
אני חושב שנחשפתי לטקסט הזה לראשונה לפני מספר שנים.
יכול להיות שכשאתם קוראים אותו אתם מתרגשים ומתמלאים בהשראה,
ויכול להיות שהוא נשמע לכם מתייפייף או רוחני מדי,
כזה שאולי מתאים לסדנאות מדיטציה אבל לא לעולם האמיתי.

עלי, יש לקטע הזה השפעה חזקה.
הקריאה בו נוגעת בי, מרגשת אותי ומרחיבה לי את הנשימה.
הוא מסמן לי סוג של כוכב צפון לשאוף אליו,
מעורר בי שאלות (כמו למשל בנוגע לנחישות שלא לדבר בשעת כעס),
ומשקף לי גם התקדמות בדרך שאני עושה וגם פערים בהתנהלות היומיומית שלי.

אבל יותר מהכול, הוא מזכיר לי את האחריות המלאה שלי
למחשבות, לתפיסות, לבחירות ולתגובות שלי,
בכל מציאות חיצונית שהיא.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

את הפוסט השבוע אני בוחר להקדיש לארבעה ציטוטים-קטעים שקראתי השבוע.
לשיר של שניקה שקד נחשפתי לראשונה רק לפני מספר ימים,
את הציטוטים האחרים אני מכיר כבר שנים ומדי פעם מביא אותם.
כולם מדברים אלי ונוגעים בי:
הם מזכירים לי את חשיבות הנוכחות וההקשבה,
מדגישים את האחריות למחשבות, למילים ולמעשים שלנו,
ומחדדים את השילוב המופלא ומעורר הענווה של חוסר אונים ושל יכולת ההשפעה.

איכשהו, כשאני קורא אותם, משהו בתוכי קצת נרגע ומתמלא בחמלה, בבהירות, בתקווה ובתחושת מסוגלות.

"אין כמעט שום דבר מחוצה לכם שיעזור איכשהו לנצח, אלא אם אתם מחכים להשתלת איבר.
אי-אפשר לקנות, להשיג או לקבוע פגישה עם שקט ושלווה.
זאת האמת הכי נוראה והיא מרגיזה אותי.
זאת עבודה פנימית, ואיננו יכולים לארגן שלווה או שיפור נצחי לאנשים הכי אהובים עלינו.
הם צריכים למצוא בעצמם את הדרך שלהם, את התשובות שלהם.
את לא יכולה לרוץ ליד ילדייך הגדולים עם קרם שיזוף ומקלון שפתיים ב"מסע הגיבור" שלהם.
את צריכה לשחרר אותם.
זה חוסר כבוד, לא לעשות זאת.
ואם זאת בעיה של מישהו אחר, סביר להניח שממילא אינך יודעת את התשובה.
העזרה שלנו בד"כ לא עוזרת במיוחד.
לעתים קרובות העזרה שלנו מרעילה.
ו"עזרה" היא הצד המואר של "שליטה".
הפסיקו לעזור כל-כך הרבה.
אל תשתפכו על כולם עם עזרתכם וטוב ליבכם."

הקטע צוטט מתוך הרצאת ה-TED של אן למוט – 12 אמיתות שלמדתי מהחיים ומהכתיבה.

**
"להכיר ביכולתך להשפיע על החיים,
משמעו להכיר את עצמך היטב ולעומק, להכיר בערכך האמיתי ובכוחך,
ללא קשר לתפקיד שיועד לך או למיומנות שרכשת.
אפשר לחזק או להחליש את החיים סביבך כמעט בכל תפקיד.
אנו עלולים להפוך למסוכנים אם נניח שבתפקידנו או במומחיותנו בלבד טבועה היכולת לעשות טוב,
וכל זמן שאנו בתפקיד לא נוכל להזיק.
אין תפקיד המשחרר אותנו מהאחריות להקשיב, להיות מודע לכך שיש חיים סביבנו, חיים הנוגעים בנו."

~ מתוך "ברכות סבי" מאת רחל נעמי רמן

**
מילים טובות / שניקה שקד

"לקח לי חיים שלמים להבין
שמכל מה שאעשה,
העבודה הכי חשובה שתהיה לי
היא להניח מילים טובות בתוכי,
על ליבם של אחרים,
בליבו של העולם,
בין הרווחים של הכאב
ובין הסדקים של הקושי,
להניח מילים טובות
ולתבל אותן בכוונה ואמת
שיוכלו לתת חיים איפה שבדיוק הסתיימו להם,
שיוכלו להביא שקט איפה שסערה מתחוללת,
לקח לי חיים שלמים להבין,
שהמילים שאניח בתוכי
יהיו הנכסים הכי חשובים בחיי,
ושמכל הבגדים שאמדוד
האמת תהיה הכסות שהכי תחמיא לי"

**

"אבא אמר –
את כל צווי המוסר ועשרת הדיברות אני יכול לצמצם לדיבר אחד בלבד – לא תכאיב.
זה הכול.
ואם זה בלתי אפשרי, אז לפחות תשתדל להכאיב פחות.
כמה שפחות."

~ פניה עוז זלצברגר, בתו של עמוס עוז, מתוך הספד לזכרו.

חג פסח שמח,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפני מספר שנים שמתי לב שיש מספר רגשות מסוימים שאני מרגיש שוב ושוב בהמון מצבים ואירועים.
בהשוואה לרגשות אחרים, הרגשות המסוימים הללו היו הרבה יותר נפוצים עבורי.
הייתי מרגיש אותם עשרות פעמים ביום, בעוצמות משתנות.
במבט לאחור, נראה לי שכמעט בכל שעה נתונה הם היו עולים.
הרגשות הללו, שהיו עולים בי כל הזמן היו חוסר שקט, חשש ודאגה.
כמעט בכל רגע נתון הייתי מוטרד ממשהו, חושש שמשהו יקרה או לא יקרה, עסוק במה שעוד לא כאן.
אני מניח שהיה קשה לראות את זה מבחוץ, כי המשכתי לתפקד בכל מימדי חיי,
אבל ברירת המחדל המחשבתית-רגשית הפנימית שלי היתה חוסר שקט, חשש ודאגה.
למרות שזה היה שם מאז שאני זוכר את עצמי, רק לפני כמה שנים קלטתי שזו ברירת המחדל שלי.
ואז הבנתי שברירת המחדל הרגשית שלי היא לא אני וגם לא משהו שכולם חווים.
התחלתי לראות שלחלק מהאנשים סביבי יש רגשות נפוצים אחרים, כמו למשל כעס, רגשות אשם, שמחה או שלווה.
מרגע שהבחנתי בזה, ראיתי את זה שוב ושוב, לא יכולתי להפסיק לראות את זה.
עניין אותי למה אני מרגיש דווקא את הרגשות הללו יותר מרגשות אחרים ואיך הם התפתחו אצלי,
אבל הכי עניין אותי האם ואיך אני יכול לשנות את ברירות המחדל המחשבתיות-רגשיות שלי.

**
עם השנים, למדתי ממקורות שונים ומגוונים,
שאחד הדברים שהכי משפיעים על חיינו זה הלך הרוח שלנו, ה"סטייט" (State) המחשבתי-רגשי הנוכחי שלנו.
הלך הרוח הזה אינו תוצר של נסיבות או של מה שקורה מסביבנו.
הוא מושפע מאוד מהנסיבות וממה שקורה סביבנו כרגע, אך הוא אינו תוצר שלהם.
הסטייט הוא תוצר של מספר גורמים, ביניהם הפרשנות, המחשבות והדברים שאנו בוחרים להתמקד בהם.
חשוב מאוד להדגיש ולהבין את הנקודה הזו כי הסטייט שלנו משפיע על ההווה ויוצר את העתיד שלנו.
אם אנחנו בסטייט "ירוד" יחסית של דאגה, חשש, פחד, ייאוש או לחץ,
זה משפיע על ההווה שלנו (מה נחשוב, איך נרגיש, מה נגיד לאחרים ואיך נפעל),
וכיון שעתיד נוצר בהווה, באמצעות זרעי המחשבות-מילים-פעולות שלנו, הוא משפיע גם על העתיד שלנו.
כשהסטייט הזה מוחזק במשך שבועות, חודשים ושנים, הוא מתבסס מאוד והשפעתו רבה ועצומה.
הוא נחווט במוחנו, נהיה דומיננטי והופך להיות סוג של ברירת מחדל.
כברירת מחדל הוא נמצא שם בבסיס מרבית המחשבות-רגשות שלנו ומשפיע מאוד על ההווה ועל העתיד.

**
כיום אנחנו מבינים את חשיבותה של תזונה ופעילות גופנית שפעם הבנו פחות.
אנו מודעים לנזק המצטבר של עישון, או צריכה מרובה של סוכר.
ההשפעה של זה ודאית ומוכחת גם אם יש עיכוב מסוים בין זמן הפעולה לזמן התוצאה.
ייקח שנים לעורקים להיסתם או לסרטן להתפתח בריאות,
אבל ההשפעה היא מיידית וודאית, פשוט איננו מסוגלים להבחין בה עדיין.
ואולי זה בדיוק האתגר:
אנחנו נוטים לתעדף דברים קצרי טווח שניתן להבחין בהם או שלא רואים את השפעתם השלילית,
על פני דברים חשובים יותר שהשפעתם תתהווה בהדרגה ובעוצמה עם הזמן.

הלך רוח מחשבתי ודפוס רגשי הם כמו עישון, פעילות גופנית ותזונה.
כשם שיש לנו הרגלים פיזיים, יש לנו הרגלים מנטליים ורגשיים.
המחשבות והרגשות שלנו הם לא משהו שקורה לנו, אלא משהו שאנחנו אחראים לו ושאנחנו יוצרים מדי יום.
לאורך זמן המחשבות והרגשות שאנו חושבים ומרגישים מתגבשים ומתבססים לכדי הרגלים ודפוסים.
בדומה להרגלים הפיזיים, השפעתם של ההרגלים והדפוסים המחשבתיים והרגשיים שלנו עצומה.
כשם שניתן לשנות הרגלים פיזיים, כך ניתן לשנות הרגלים מנטליים ורגשיים וליצור הרגלים חדשים.

**
המחשבות והרגשות שלנו מושפעים מאוד מהרשתות החברתיות ומאמצעי התקשורת השונים (עיתונים, טלויזיה, רדיו),
המשרתים גופים וארגונים בעלי כוח והשפעה שמטרתם לקדם את האג'נדה שלהם ולא בהכרח את טובתנו או את טובת הכלל.
השילוב של מודעות נמוכה לחשיבותם של ההרגלים המחשבתיים והרגשיים הקיימים והמתהווים,
וההשפעה הגבוהה על ההרגלים הללו מצד גורמים בעלי כוח ועניין,
יוצר מצב שבו הדפוסים המחשבתיים-רגשיים של רבים מאתנו,
הינם דפוסים שאינם משרתים אותנו ואת החברה,
שהתבססו מתוך בורות ו/או חוסר תשומת לב.

כיון שהדפוסים הללו מאוד נפוצים בחברה סביבנו הם לא נראים חריגים או בעייתים במיוחד.
בגלל הנפוצות החברתית הם נתפסים כנורמליים ומקובלים,
כל זאת למרות שהשפעתם מזיקה והרסנית, שהם ברי-שינוי ושהם אינם גזירת גורל.

**
כשהבחנתי לפני שנים בהרגלים המחשבתיים-רגשיים שלי,
שנמצאים שם כל הזמן, מסבים לי סבל ואינם משרתים אותי,
עלה בי רצון עז לשנות אותם, להפחית את השפעתם ולהתחיל להעצים יותר מחשבות-רגשות אחרים.

כיום, לאחר שנים של תרגול מתמשך בצורות שונות ומגוונות,
אני מרגיש הרבה יותר רוגע, שמחה והכרת תודה משחשתי בעבר,
והרבה פחות לחץ, חשש, דאגה או אי-נוחות מכפי שנהגתי להרגיש.

למדתי שיש לנו את היכולת לשנות הרגלים ודפוסים מחשבתיים-רגשיים קיימים,
להחליש כאלו שפוגעים בנו, ולחזק כאלו שמשרתים אותנו.

זה אפשרי גם במציאות הנוכחית,
עם כל המורכבויות שלה,
זה ביכולתינו ובאחריותנו,
וזה יכול להתחיל ממש עכשיו,
בכל מקום ומצב שאתם נמצאים בו,
עם המחשבה-רגש הבאים.

כשמחשבה-רגש מסוימים מוחזקים על ידינו במשך מספר שניות או דקות הם משפיעים על מצב הרוח שלנו.
כשהם מוחזקים במשך שעות או ימים הם משפיעים על הלך הרוח שלנו.
החזקה לאורך תקופה של שבועות וחודשים תעצב את המזג שלנו (טמפרמנט).
מחשבה-רגש הנחשבים-מורגשים שוב ושוב לאורך שנים הופכים להיות אופי.

שינוי מצב רוח, מזג, הרגלים, וברירות מחדל מתחיל במחשבה-רגש הבאים.

**
הנושא הזה מעסיק אותי מאוד, מלהיב ומסקרן אותי.
אני קורא עליו עוד ועוד, לומד ומתרגל המון.
בחודשים האחרונים אני בהתרגשות מתמשכת,
כי נראה לי שאחרי שנים של למידה ותרגול,
משהו "התיישב" לי,
ואני מבין אותו ברמה עמוקה ובהירה שלא היתה שם קודם.
אני מסוגל לנסח אותו במילים ולדבר אותו.
והכי חשוב – אני מבין טוב יותר איך לעבוד איתו ולתרגל אותו,
ואני רואה את את אפקטיביות ומיידיות ההשפעה שלו עלי ועל אחרים.

תוך כדי כתיבת הפוסט הזה מתעורר בי חשק לקיים בקרוב מפגש זום בנושא,
שבו אוכל לחלוק ולשתף ביתר פירוט והעמקה את מה שכתבתי בפוסט הזה.
מפגש זום חי יאפשר גם הדגמה ותרגול בזמן אמת עם משתתפים.

אם הנושא מעניין אתכם, והייתם רוצים להשתתף במפגש כזה בשבועות הקרובים,
אנא מלאו את פרטיכם בטופס הבא ואשלח לכם פרטים נוספים לכשיהיו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מנכ"לית שאני מלווה בחודשים האחרונים שיתפה אותי בקושי שהיא חוותה השבוע.
זה קרה במהלך שיחה עם בן משפחה שהיא אוהבת ושיקר לה מאוד.
תוך כדי השיחה, מתוך כוונה טובה ובלי לחשוב יותר מדי,
היא אמרה משהו שלא יצא כפי שהיא רצתה.
האדם שהיה איתה פירש את מה שהיא אמרה כביקורת, וכשיפוטיות שלה כלפיו.
ברגע אחד, משהו באנרגיה של השיחה השתנה ונוצר ביניהם ריחוק.
חצי דקה לאחר מכן השיחה הסתיימה.

"אתה יודע," היא אמרה לי, "קורה לי עכשיו משהו מפתיע כשאני מספרת לך את זה.
לצד החרטה והכעס על עצמי,
אני שמה לב שיש בי גם חלק שמרגיש שמחה כשאני חושבת על הסיטואציה הזו."

"מעניין..", השבתי, "מוכנה להסביר..?"

"בטח…אני שמה לב לשני שינויים שמתחוללים בי בתקופה האחרונה, שלא היו שם לפני כן.
השינוי הראשון הוא שאני קולטת בזמן אמת שמשהו בשיחה משתנה,
ואני אפילו מסוגלת לשים את האצבע על הנקודה שבה זה קורה.
במקרה הזה למשל, המשפט שאמרתי היה הטריגר לריחוק שנוצר בינינו.
שניה לאחר שאמרתי אותו ראיתי את ההשפעה שלו.

השינוי השני הוא שבמקום להאשים את האחר או את עצמי במה שקרה,
אני מוצאת את עצמי יותר ויותר מתבוננת בסקרנות ומנסה להבין איך הדברים התגלגלו.
באותה שיחה, ישבתי עם עצמי וניסיתי להבין למה אמרתי את מה שאמרתי,
ומה הסיבה שבן המשפחה הגיב בצורה כזו.
כשבדקתי, גיליתי שבאמת היתה בתוכי שיפוטיות, למרות שלא ביטאתי אותה במילים.
כנראה שהוא קלט אותה.

לשם ההשוואה, במשך שנים ארוכות, עד לפני כמה חודשים,
בכל פעם שהיה קורה משהו כזה בבית או בעבודה (ואתה יכול לתאר לעצמך שהיה קורה הרבה),
היה לוקח לי הרבה יותר זמן לקלוט שמשהו השתנה בי או באדם שאיתי
ואז זה היה זורק אותי לכעס ולשיפוטיות שרק היו מחריפים את המצב ומשאירים משקעים.

אז כרגע, מתסכל אותי שאני נופלת שוב באותם מקומות,
אבל יש בי חלק ששמח על כך שאני מזהה אותם הרבה יותר מהר,
שבחלק מהמקרים גם לוקח לי פחות זמן לתקן,
ושמתחילה להתפתח אצלי סוג של עדינות אמפטית שלא היתה שם לפני כן."

**
תוך כדי ההקשבה לאותה מנכל"ית, אמרתי לה שהשמחה שלה לא מפתיעה אותי.
כי מתוך התיאור שלה נשמע שהיא בתהליך משמעותי,
ושהיא כרגע קופצת שלב התפתחותי על פי מודל ה"מו-מי".

הנה הוא לפניכם:
ניתן לחשוב על השלב ההתפתחותי שלנו כשילוב של מודעות ומיומנות ("מו-מי").
בשלב הראשוני אנחנו לא מודעים למשהו ולא מיומנים בו.
בשלב השני, יש לנו כבר את המודעות אך טרם פיתחנו מיומנות.
בשלב השלישי המיומנות שלנו התפתחה, וכשאנו מודעים אנו מצליחים לעשות משהו שלא הצלחנו בעבר.
בשלב הרביעי והמפותח ביותר, אנחנו מיומנים מאוד, ועושים את אותו הדבר בהצלחה גם ללא מודעות.

איך זה מתחבר למנכ"לית?
בעבר, היא היתה חסרת מודעות ובעלת מיומנות נמוכה.
משהו בשיח ובאינטראקציה שלה עם אנשים אחרים היה מעורר כעס וקושי (גם אצלה וגם אצל אחרים),
אבל רמת המודעות שלה היתה נמוכה.
היא לא ראתה את הקשר בין צורת ההתנהלות שלה לבין איכות השיחות,
לא הבינה איך מה שהיא אומרת משפיע עליה ועל אחרים.

בשלב הנוכחי, היא כבר מודעת, קולטת את הדברים הרבה יותר מהר ומתחילה לפתח מיומנות.
כיון שהמיומנות לא מספיק גבוהה עדיין, במקרים רבים היא ממשיכה עם הדפוסים המורגלים שלה,
וזה יוצר ריחוק, אי הבנה וכעס.

בשלב הבא, שלדעתי היא כבר בתוכו, בעזרת מאמץ מודע, ריכוז ותרגול,
היא תצליח לשנות משהו בדפוסי התקשורת שלה ובכך למנוע חלק גדול מאי-ההבנות והקונפליקטים,
ולייצר הרבה יותר אינטראציות נעימות, אפקטיביות ומקרבות.

בשלב המפותח ביותר זה יבוא לה בטבעיות, בספונטניות וללא מחשבה.

ניתן להסתכל על השלבים הראשון והרביעי (השלבים ללא המודעות) כהרגליים.
בשלב הראשון והפחות בשל (חסר המיומנות) יש לנו הרגלים מזיקים הפוגעים בנו ובאחרים.
אנחנו עושים משהו שלא משרת אותנו ואת סביבתנו מבלי לחשוב עליו.
בשלב הרביעי והמתקדם (בעל המיומנות הגבוהה), יצרנו לעצמנו הרגל מקדם,
שמכאן ואילך ניתן להשתמש בו גם ללא מאמץ או מחשבה מודעת.

**
טיך נהאת האן, נזיר זן הויטנאמי כותב בספרו "איך לריב":

"מובן שעשינו טעויות.
מובן שלא היינו מיומנים במיוחד.
מובן שגרמנו לאנשים סביבנו ולעצמנו סבל.
אבל זה לא מונע מאיתנו להשתפר, להשתנות, להתחיל מחדש.
להתחיל מחדש פירושו להתבונן בצורה עמוקה וכנה על עצמנו,
על הפעולות, הדיבור והמחשבות שלנו בעבר,
ולכונן התחלה חדשה בתוכנו ובמערכות היחסים שלנו עם אחרים.
…
אנחנו לומדים על ידי עשיית טעויות.
אנחנו יכולים להתחיל מחדש ברגע האחרון של היום ואפילו ברגע האחרון של חיינו.
ביום אחד, במהלך 24 שעות, יש לכם מאות הזדמנויות להתחיל מחדש."

המחשבה שהסבל שאנו גורמים לאחרים ולעצמנו באמצעות המילים והמעשים שלנו,
הוא תוצר של חוסר מיומנות, עוזר לי מאוד במהלך השנים האחרונות.
התפיסה הזו מפחיתה אצלי שיפוטיות, מרגיעה ומגבירה קבלה וחמלה עצמית.
יש בה משהו מעודד, שמדרבן אותי לקחת אחריות ולהמשיך להתאמן בדבר שחשוב לי,
ושאני פחות מיומן בו כרגע מכפי שהייתי רוצה.

בדומה לתחושה של אותה מנכ"לית,
גם אצלי, השמחה והסיפוק אינם תוצר של הגעה לרמת מיומנות מושלמת כלשהי,
אלא לתחושה שאני בדרך, מתמקד בדברים חשובים, מתקדם..

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אם אני מאמין שמה שקורה עכשיו,
הוא בעיה, או תקלה,
שפוגעת בחיי ובתוכניות שלי,
אז אני מחכה שהדבר הזה יעבור, או ייגמר או ייפתר,
כדי שאוכל לחזור לשגרה, לתוכניות, לחיים של לפני, או לתיקון של אחרי.

אם אני מבין שמה שקורה עכשיו זה החיים,
ולא איזושהי תקלה זמנית,
אז אני יכול לבחור כיצד לחיות את חיי היום,
בדיוק במצב הזה ובמקום הזה.

וזה לא אומר בהכרח שהכול לטובה,
או שיש פה שיעור חשוב שעלינו ללמוד,
או שזו דרכו של היקום לשמור על עצמו מפנינו,
או שזה שלב התפתחותי מואץ של האנושות שהגיע זמנו.

זה רק אומר שמה שקורה עכשיו,
כל מה שקורה עכשיו,
זה מה קורה עכשיו,
ושאלו החיים.

וממש עכשיו,
אנחנו יכולים לבחור,
כיצד לחיות את חיינו.

ליתר דיוק,
(בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לאו)
ממש עכשיו,
אנחנו כבר בוחרים,
כיצד לחיות את חיינו.

**
את הטקסט הזה פירסמתי לפני ארבע שנים בדיוק בפייסבוק.
(חזרתי אליו עכשיו בזכות תזכורת שצוקרברג הקפיץ לי).
הקורונה היתה אז ממש בתחילתה,
שבועות ראשונים של פחד, לחץ וחוסר וודאות,
לקראת שיאו של הגל הראשון,
כשהאירוע עדיין בעיצומו ורחוק מלהסתיים.

המילים הללו מרגישות לי רלוונטיות ומדויקות מאוד גם למצבנו הנוכחי.
מה שחווינו לפני 4 שנים מרגיש עכשיו רחוק והרבה פחות מורכב בהשוואה למה שאנו חווים כרגע.
מעניין איפה נהיה בעוד ארבע שנים ואיך נסתכל על התקופה הנוכחית.

**
נראה שאני בענייני נוסטלגיה ופרספקטיבה היום, אז הנה עוד משהו שמתחשק לי לחלוק אתכם:

לפני 14 שנים בדיוק (יב אדר התש"ע) אבי ז"ל נפטר לאחר מאבק במחלת הסרטן.
אז כהיום, זה היה ביום שישי לפנות בוקר, יום של אירועי פורים ותחפושות בבתי הספר ובגנים.
את הפוסט "איש אחד" כתבתי ב-2016 לזכרו ולזכר אדם נוסף שהשפיע רבות על חיי.
היה לי מרגש לחזור ולקרוא אותו שוב היום.

שבת של שלום,
חיים מלאים
רוני ויינברגר

כך זה קורה:
אנו נמצאים באינטראקציה עם אדם כלשהו.
שומעים משפט מסוים שהוא אומר (לעתים זו מילה בודדת), או רואים משהו שהוא עושה (או לא עושה).

ואז… הדבר הזה (המילה, המשפט או המעשה) שהוא אמר או עשה,
מקפיץ אצלנו טריגר, שמייצר אצלנו רגש ומניע אותנו לפעולה.
תוך עשירית שניה, בעקבות אותו משפט או מעשה,
אנו יכולים למצוא עצמנו במקום שונה מאוד מזה שהיינו בו עד אותו רגע.
פעמים רבות, שונה מאוד מהמקום שאנו רוצים להיות בו.
השינוי יכול להיות מחשבתי, רגשי, פעולתי או כולם ביחד.

לעתים קרובות נזהה את השינוי רק בדיעבד,
אולי אחרי שעשינו או אמרנו משהו שאנו מצטערים עליו.
למעשה, אנו "נחטפים" על ידי המצב ומגיבים מהאוטומט שלנו ולא מבחירה מודעת.
פעמים רבות זיהוי החטיפה יהיה אחרי זמן רב. שעות, ימים ואף יותר.
ואז, ייתכן מאוד, שנסחוב את "המצב החדש" שלנו לאינטראקציה הבאה עם האדם הבא.

האתגר במצבים הללו הוא לזהות את הטריגר (ואת השינוי) בזמן אמת,
להשהות את השיפוט, 
לשים לב למה שקורה לנו,
ולבחור במודע את התגובה שלנו.

"לתפוס את הרגש" היא אחת הדרכים הכי יעילות שאני מכיר במצבים הללו.
הכוונה היא לתפוס את הנקודה שבה הרגש משתנה כי כנראה ששם נמצא הטריגר.
בכדי לעשות את זה יש לעבור כמה שלבים:
1. לשים לב שהרגש שלנו משתנה,
2. לשים לב איך אנחנו מרגישים,
3. לבדוק מה עורר את השינוי הזה,
4. להגיב מתוך בחירה.

כלל הברזל שמתקיים "רק" ב 100% מהמקרים הוא
שהתגובה הרגשית שלנו היא תמיד תוצר של הסיפור שלנו,
ואף פעם לא תוצר של מה שהאדם שאיתנו אמר או עשה.
היא תמיד נובעת ממה שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שנאמר,
ואף פעם אינה נובעת ממה שבאמת נאמר.

מעבר לשליטה בתגובה, החשיבות הגדולה של "לתפוס את הרגש" היא בבהירות שהוא יוצר.
כשאנו מסוגלים לסמן לעצמנו את המילה, המשפט או המעשה שעוררו בנו את הרגש, 
חלק גדול מ"המטען" נפרק ומשפיע עלינו הרבה פחות.

כשאנחנו "תופסים את הרגש", אנו מסוגלים גם "לתפוס את הסיפור" שמנהל אותנו.

**
שלשום בערב הייתי במצב רוח מרומם במיוחד לאחר יום משמעותי, מלא ומהנה.
לאחר ארוחת הערב התחברתי למחשב והתחלתי לעבור על מיילים.
הבחנתי במייל מסוים שציפיתי לו (ראיתי את הנושא ואת שם השולחת) ונכנסתי אליו.
בתוך עשירית שניה מצב הרוח שלי השתנה לגמרי וכל האנרגיה שחשתי לפני כן התהפכה לחלוטין.

הזדמנות טובה לנסות "לתפוס רגש" בזמן אמת:

1. בשלב ראשון אני שם לב לשינוי הרגשי שאני חווה.
מצב הרוח המרומם שהייתי בו השתנה לגמרי עם קריאת המייל.

2. בשלב השני אני מפנה את תשומת הלב לרגש המסוים.
אני מרגיש הפתעה, כעס ותסכול שלא היו שם לפני.

3. בשלב השלישי אני מנסה לזהות את הטריגר במדויק.
ברור שהדבר קשור במייל שקראתי, אבל מה בדיוק יש בו שהקפיץ לי את זה?
הנה החלקים במייל שהיוו את הטריגר עבורי:

"שלום רוני, כבר ביום ראשון סגרנו את כל התוכן. 
אנו נצרף אותך לאירוע הנוסף שאנו מתכננים לעשות – נעדכן אותך על מועד חדש."

בבדיקה מהירה מצאתי בשתי השורות שני טריגרים שונים שהפעילו אותי:

א. "כבר ביום ראשון סגרנו" – 
סיגל (שם בדוי, שולחת המייל) ביקשה שאשלח לה חומרים עד יום שני, וכך היה.
פתאום אני מגלה שהתוכן נסגר עוד לפני ששלחתי את החומרים שלי.

ב. "נצרף אותך", "נעדכן אותך"…
גם מבטלים השתתפות שסוכמה בינינו וגם מודיעים לי מה יעשו איתי בלי שבדקו אם זה מתאים לי.
תחושת כעס מתוך מחשבה שלוקחים אותי כמובן מאליו ושמשתמשים בי.

בשלב הזה אני עדיין חווה כעס ותסכול אם כי בעוצמה פחותה לאחר זיהוי הטריגר.

4. אני בוחר להגיב במייל שבו אביע את עצמי באסרטיביות אך לא בתוקפנות.
בין היתר אני כותב:

"כששאלתי אותך עד מתי תצטרכי ממני את החומר ענית שעד יום שני.
אם את אומרת שסגרתם הכול בראשון ושלא אשתתף זה מפתיע אותי.
חשוב לי שבעבודה המשותפת שלנו מילה ביננו תהיה מילה ושנכוון ל-win win אמיתי.
לפני שאתם יוצרים אתי קשר לגבי אירועים אחרים, חשוב לי שנמצה את השיחה הזו."

שלחתי את המייל וזה השפיע מידית על "המצב" שלי.
הרגש התחיל להשתנות, העוצמה ירדה ותשומת הלב עברה לעניינים אחרים,
בידיעה שהעניין בתהליך ומבלי לסחוב את "השק" לאינטראקציות הבאות.

אגב, כשדיברתי עם סיגל למחרת בבוקר, 
הבנתי את נקודת מבטה ואת התפתחות העניינים. הסיפור שמשתמשים בי ולוקחים אותי כמובן מאליו היה רק סיפור.
בשיחה קצרה בת מספר דקות "ניקינו" את המרחב בינינו והמשכנו הלאה.

**
היום-יום שלנו מלא בעשרות ומאות אירועים כאלו.
כשאנו מצליחים "לתפוס את הרגש" זה משפיע מיידית על איכות החיים שלנו, 
על מערכות היחסים שלנו ואף על התוצאות שנשיג.

הפוסט הנוכחי ("לתפוס את הרגש") הוא כלי מספר 8 בסדרת "52 הכלים לתקשורת ויחסים".
אם אהבתם את הפוסט ואתם מוצאים בו ערך,
אתם מוזמנים להירשם לסדרה כולה ולקבל גם את שאר 51 הכלים.

 **

הזמנה לפני סיום:
ביום ב' הקרוב, 5.2.24 בשעה 20:00-21:30 אקיים מפגש זום בנושא "עבודה עם טריגרים".

בין היתר נדבר על: מה זה טריגר, אילו סוגי טריגרים קיימים, איך לזהות שהופעלנו ע"י טריגר,
איך להקטין השפעות והשלכות בזמן אמת, איך לעבור מתגובה אוטומטית לבחירה מודעת שמשרתת אותנו. 

המפגש הינו ללא עלות ומצריך הרשמה מוקדמת. 

המפגש יוקלט והקלטה תישלח לכל הנרשמים,
כך שגם אם אינכם יכולים להשתתף במפגש החי, תוכלו לקבל את ההקלטה ולצפות בה.
לקראת המפגש אשלח לכל הנרשמים קישור זום למפגש. 

עד כה נרשמו 316 משתתפות ומשתתפים. 

רוצים לקחת חלק בהדרכה או לצפות בהקלטה?
מוזמנים להירשם למפגש "עבודה עם טריגרים" כאן. 

אם יש לכם שאלה או בקשה הקשורים לטריגרים שתרצו שאתייחס אליהן במפגש, מוזמנים לכתוב לי במייל חוזר.
אני מבטיח לקרוא באופן אישי את כל התגובות ולהתייחס במפגש לנקודות המרכזיות שאקבל. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בחודשים האחרונים אני עוסק הרבה בנושא מיקוד תשומת הלב.
עם השנים מתחדדת לי ההבנה שתשומת הלב היא המשאב הכי חשוב שלנו,
משאב המשפיע עלינו יותר מכל משאב אחר.

מה הכוונה? איך זה קורה בדיוק?

ברגע זה קורים סביבנו, במדינה ובעולם, אינסוף דברים.
יכולת הקליטה והעיבוד שלנו מוגבלים ולא אינסופיים,
ולכן, מתוך אותו אינסוף דברים שקורים אנחנו מתמקדים בחלק קטן בלבד ומסננים את השאר.
המשמעות של זה היא שהמציאות שאנו חווים, אינה מציאות אובייקטיבית,
אלא מציאות סובייקטיבית הנוצרת מהפילטרים, הפרשנויות שלנו והמשמעויות שאנו מייחסים לדברים.

הדברים שאנו ממקדים בהם את תשומת לבנו, הדרך שבה אנו מפרשים אותם,
והפעולות שאנחנו בוחרים לעשות בנוגע אליהם, משפיעים על חיינו ומעצבים אותם יותר מכל דבר אחר.
וזו הסיבה שתשומת הלב שלנו היא המשאב הכי חשוב ומשפיע (הרבה יותר מכסף או זמן).

לשם ההמחשה, המלחמה שכולנו חווים ברגע זה היא סוביייקטיבית לחלוטין:
בחצי השעה הקרובה צפייה בערוץ 11 או בערוץ 14 תייצר אצלנו חוויה שונה של המלחמה.
גלישה ושוטטות בקבוצות שונות של וואטסאפ, פייסבוק ואינסטגראם תייצר לנו מציאויות מקבילות.
ואם בחצי השעה הקרובה נבחר לצפות בסדרה קומית, לבשל, לבקר פצוע בבית החולים, או לצאת לריצה בגשם,
תהיה לכך השפעה אחרת לחלוטין עלינו, על תפיסת המציאות שלנו, ועל חיינו.

מיקוד בחצי הכוס המלאה או בחצי הכוס הריקה יוצר חווית חיים שונה לחלוטין.
מיקוד בהתרעות מודיעיניות או התעלמות מהן משנה מסלול של מדינה שלמה.
השאלות "איך אפשר לעזור?" או "מה יצא לי מזה?" יובילו את מחשבותינו ופעולותינו למקומות שונים.

הרעיון המשולב הבא מרגש אותי מאוד:

(1) תשומת הלב היא המשאב הכי חשוב שלנו.
(2) בכל רגע אנחנו יכולים לבחור היכן למקד את תשומת הלב.
(3) למיקוד תשומת לבנו יש השפעה עצומה ומיידית על חיינו (אולי יותר מלכל פעולה אחרת).
(4) מיקוד תשומת הלב היא מיומנות שניתן לפתח.

אני מוצא פה פוטנציאל התפתחות אינסופי,
תרגול יומיומי לכל החיים בעל השפעה אדירה עלינו ועל סביבתנו.

אחד הפרקים הכי חשובים בעיניי בתחום של תשומת הלב הוא עבודה עם טריגרים.

"טריגר" הוא כל דבר שנכנס למרחב תשומת הלב שלנו ומשפיע עלינו:
שיחת טלפון, הודעה שקיבלנו, כותרת שקראנו, משפט שמישהו אמר לנו או משהו שראינו.
מדי יום אנחנו פוגשים עשרות טריגרים ומופעלים על ידם, בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לא.

הנה רק כמה דוגמאות לטריגרים שחוויתי השבוע:
– ההודעה הקשה על אסון המילואימניקים בעזה.
– משפט שמישהו אמר לי בסדנת מנהלים ושקטע רצף מחשבה-הנחייה שהייתי בו.
– עדכון מחבר לעבודה בנוגע לנושא חשוב שלא שמחתי לשמוע.
– תגובה כעוסה מידידה שעוררה בי אי-נוחות.

ביום שני הבא, 5.2.24 אני מתכנן לקיים מפגש וירטואלי שיתמקד בנושא של עבודה עם טריגרים.
לטעמי זהו פרק מרכזי ואחד החשובים בכל מה שקשור לפיתוח מיומנות תשומת לב.

במהלך המפגש ניגע במספר נושאים, ביניהם:
– מה זה טריגר
– סוגי טריגרים
– איך לזהות שהופעלנו על ידי טריגר
– איך לגלות את הסיפור הפנימי שמפעיל אותנו
– איך להקטין השפעות והשלכות בזמן שאנחנו מופעלים על ידי טריגר
– איך לעבור מתגובה אוטומטית לבחירה מודעת שמשרתת אותנו
– מה קורה במצבים שבהם הטריגר חזק במיוחד

במהלך המפגש אציג לראשונה רעיונות וכלים חדשים ומקוריים שהתפתחו אצלי בחודשים האחרונים.

המפגש הינו ללא עלות ומצריך הרשמה מוקדמת.

ניתן להרשם בקישור הבא.

המפגש יוקלט והקלטה תישלח לכל הנרשמים,
כך שגם אם אינכם יכולים להשתתף במפגש החי, תוכלו לקבל את ההקלטה ולצפות בה.

לקראת המפגש אשלח לכל הנרשמים קישור זום למפגש.

הנה שוב טופס ההרשמה למפגש "עבודה עם טריגרים".

ניפגש בקרוב..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר