תגית: אחריות

פוסט אישי וארוך

הפוסט היום אישי וארוך.
כ-1600 מילים. 
מסוג הפוסטים שאולי קשה לקרוא עד הסוף.
התלבטתי אם לפצל אותו או לוותר על חלקים מסוימים.
החלטתי להכניס הכול. 
במכה אחת.
אני כותב עבורי, לא פחות משאני כותב עבורכם.

אם לאחר שקראתם מתחשק לכם להגיב או לכתוב לי כמה מילים,
יעניין אותי לקרוא ואשתדל להשיב לכולם.

**
שרה ממרכז השיקום שאלה אותי השבוע מה קורה במצבים כאלו
לאנשים שלא שואלים שאלות, שלא מתעקשים על בדיקות,
שלא נוכחים במקום, שיש להם פחות תמיכה ושלא מעורבים בתהליך כמונו.

איתי ואני שאלנו את עצמנו שאלה דומה לפני מספר חודשים, 
כשמישהי שעבדה בקומה שלנו חלתה והפסיקה להגיע למשרד.

אח של איתי, שמבין דבר או שניים ברפואה, אומר שהתשובה פשוטה: "הם מתים".

אני חושב שזו אחת האפשרויות.

התשובה שמרגישה יותר מדויקת עבורי היא ש"הם נכנסים לסטטיסטיקה".

לא רק בענייני חיים ומוות.
לא רק בענייני בריאות.
גם בענייני קריירה ועבודה.
גם בענייני משפחה.

**
בואו נעשה קצת סדר במה שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים.
יש כמה משפטים שנשמעים טוב ושאני לא מאמין בהם.

זה לא נכון ש"אנחנו יכולים לעשות הכול".
אנחנו יכולים לעשות הרבה, כנראה הרבה יותר ממה שנדמה לנו, 
אבל אנחנו לא יכולים לעשות הכול.
לצד זה שאנו יכולים לעשות הרבה, יש לנו גם את המגבלות שלנו.
ובנוסף, לא הכול תלוי בנו או מושפע מאתנו.

זה לא נכון שאם באמת נרצה ונתאמץ, "אין שום דבר שיכול לעצור אותנו".
יש כמה וכמה דברים שיכולים לעצור אותנו.
חלק גדול מהם בשליטתנו וחלק מהם לא בשליטתנו.
אם באמת נרצה ונתאמץ אנחנו מגדילים בצורה עצומה את הסיכוי שנצליח.
גם במצבים שנראים בלתי-אפשריים.
אבל, זה לא נכון שאין שום דבר שיכול לעצור אותנו.
אנחנו לא אלוהים.
קצת יותר אמונה בעצמנו וביכולות שלנו וגם קצת יותר ענווה.
שניהם חשובים והם לא באים אחד על חשבון השני.

זה לא נכון ש"אנחנו יכולים להיות כל מה שבא לנו".
לצד האמונה, המחשבה החיובית והעבודה המאומצת, נדרשים מספר דברים נוספים.
כמו למשל כשרון. או פיזיולוגיה. או מזל. או משאבים. או הרבה דברים נוספים.
אנחנו לא יכולים להיות אלופי העולם בכל תחום שנרצה.
ייתכן שאנו יכולים להיות אלופי העולם בדבר כזה או אחר.
בוודאות אנחנו יכולים לעשות התקדמות משמעותית כמעט בכל תחום שנבחר.
אבל אנחנו לא יכולים להיות כל מה שבא לנו.

**
אתמול, תוך כדי ריצת בוקר עלתה לי מחשבה על "החלפות".
חשבתי על כך שיכול להיות שיש מיליארדי או מאות מיליוני בני אדם בעולם 
שהיו שמחים להתחלף איתי ולקבל את "החבילה" שלי.
אולי. 
אני לא בטוח.
ולצד זה, לא יכולתי לחשוב אפילו על אדם אחד על הכדור הזה, שהייתי רוצה להתחלף איתו.
מקום לא רע להיות בו…

**
וזה לא שהכול מושלם.
וזה לא שאין דברים שהייתי רוצה שיהיו אחרת ממה שהם כרגע.
אבל לא עד כדי להתחלף עם מישהו אחר.

אני יותר מתחבר לרעיון של ליצור עכשיו את "האני" שאהיה בעתיד ואת הסביבה שאהיה חלק ממנה.
על היבטי השונים. 
על היבטיה השונים.
היום אני בונה את "האני" העתידי שלי.
אני ולא אחר.
אני בונה ולא מישהו אחר.
אני בונה את "האני" שלי ולא את "האני" של מישהו אחר שאני רוצה להיות.
"האני" העתידי שלי הוא צאצא של "האני" הנוכחי שלי.

תזכורת:
אני לא יכול לעשות הכול, ואני יכול לעשות המון.
לא הכול תלוי בי, והרבה מאוד תלוי בי ומושפע ממני.
אני לא יכול להיות כל מה שבא לי, ואני כן יכול לעשות התקדמות משמעותית במה שחשוב לי.

**
בהמשך ריצת הבוקר של אתמול, מיד לאחר הרהור "ההחלפות"
חשבתי על כך שאם מחר אני "מזדכה", נפרד או ממשיך הלאה, אני לא יוצא בתחושת החמצה.
אני שבע רצון (והרבה מעבר לכך) מהחיים שזכיתי לחיות עד כה.
ושיהיה ברור – עדיין לא מיציתי. 
אני רחוק מכך.
אין לי מושג מה יהיה המצב בעתיד, זה המצב כרגע.
אני מקווה שאזכה לכמה עשרות שנים נוספות.
אם זה יקרה, אשמח מאוד.
יש לי הרבה תכניות ושאיפות.

אני זוכר מחשבה דומה במהלך הצבא, כשהייתי בן 20.
הכרת התודה על הדרך שעברתי עד כה, על המתנות שקיבלתי ועל החיים שזכיתי לחיות.
עברו מעל עשרים וחמש שנים מאז.
כל כך הרבה קרה בתקופה הזו.
בראש ובראשונה משפחה וילדים.
לשמחתי אני עדיין פה.
עם מחשבה דומה.
מקום טוב להיות בו…

**
לד"ר יאיר כספי יש קטע בחודשים האחרונים.
הוא כותב טקסטים על כישרונות.
כישרונות מיוחדים שבדרך כלל אנחנו לא נוטים לקרוא להם כישרונות.
ציטטתי דברים שלו מספר פעמים בעבר.
השבוע הוא כתב על "הכישרון לא להכיל".
מעבר לכך ששיתפתי את זה בעמוד הפייסבוק שלי, חשוב לי להביא את זה גם לכאן.

אם אתם מתחברים לטקסט, אולי יעניין אתכם לדעת שאפשר ללמוד עם יאיר כספי.
בקרוב הוא פותח שוב את תכניתו "פסיכולוגיה ביהדות". מומלץ מאוד.
פרטים בקישור הבא.

"הכישרון לא להכיל:
יש רגעים של בלבול שבהם רק דבר אחד ברור: מעשה שאסור לקבל. 
עד שלא נעמיד את הגבול, לא נבין שום דבר אחר.

חלק ממה שאנו קוראים לו "להכיל" הוא מחלה של הסתגלות יתר למצב בלתי נסבל. מומחה לבליעת צפרדעים גדולות, בלי בישול. מטפחת אף סופגת לכלוך.
המכיל יותר מדי מספר לעצמו שהוא החזק בסיפור, המבין, המסביר, המתגבר. משקר לעצמו שהוא גדל מעמידה באתגר. נדיב ידוע, שהגיע למדרגה רוחנית כל כך גבוהה, שהוא מסוגל לבקש סליחה ממי שדרך עליו. לפעמים זו רק חזרה למקום ישן. הילד שטיפל בהוריו או החליף אותם באחריות לאחיו. ילד שנתנו לו תפקיד של גיבור, כדי שיוותר על צרכיו.

יש אנשים המפתים אותנו להכיל יותר מדי. איש אחד לא יכול להפסיק לחשוב על אישה אחת שהצליחה להעביר לו את האשליה שבה רצה תמיד להאמין, שהוא גבר-אל. יכול לתת מה שאיש לא מסוגל. הולך לקבל את האהבה שאין לה זמן ואיש עוד לא קיבל. אישה הכל-כלול. היא אהבה אותו כי הבטיח דבר שלא יוכל לתת. לאיש אין. הנדיבות חסרת הגבול שלה הייתה מקדמה על מה שהיה חייב להחזיר. הקשר ביניהם היה "גדול מהחיים" רק כשאחד היה בתפקיד אלוהים. כשהתגלתה האמת, הקסם התפוגג, נותרו שני שונאים. שערי הגיהנום לפעמים נפתחים במקום שבו התעקשנו לבנות גן עדן עכשיו.

כדי להיפרד מהכלת היתר צריך לוותר על אמונת השווא באני שאהבתו גוברת על הכל. זה שעוד מעט יוכל להכיל כל אחד. להיפרד מהשקר שלמישהו פה יש תפקיד לאהוב בלי גבול. שמישהו יכול, אם רק יתאמץ עוד קצת, להגיע לשלמות שאיש מעולם לא השיג. גם עם תינוקות אנחנו בקושי עומדים במשימה.

ההחלטה לא להכיל נוגעת הרבה פעמים בגילוי כואב. שלא הייתה זו ברית. שאין שותף. שהחוזה היה אני מקשיב. אני מבין. אני מכיל. והשני מקבל את מה שהוא רוצה, מיד. ההחלטה לא להכיל מגלה לפעמים אחר הדורש לקבל את שלו, ולא מוכן לשאת שום תסכול. הדיבור על ערך הקבלה שלא שופטת הייתה הונאה עצמית כדי לא לדעת שאני מנוצל. שאני לבד.

לכולם יש סיבות. לכולם יש נסיבות מקלות. לכולם הייתה ילדות קשה. כולם עברו טראומות. והכל מבקשים אהבה שאינה תלויה בדבר. קבלה לא מותנית. אם שמוכנה לקום כל שעה לתינוק. ההחלטה לא להכיל היא הכרה עצובה במגבלה אנושית. אינני האיש הגדול שאתם רוצים שאהיה. אינני האישה הטוטאלית מהחלומות. אני רעב. צמא. עייף. מוגבל. רגיל. אגמר אם תיקח ממני יותר.

הכישרון לא להכיל הוא הכישרון לשים גבול. לומר: את זה לא אקבל. גם אם מישהו צריך. גם אם יש למישהו נסיבות. גם אם קשה לו. גם אם אני יכול. לא תסביר, כי בהסבר ישנה אשליה שהצד השני ישתנה אם רק יבין. לא תנסה שוב. כי במאמץ הנוסף יש אשליה שבפעם הבאה מישהו שלא הבין עד עכשיו יקלוט. סמן גבול."

**
אתמול בבלוג היומי כתבתי על כך ש"אנחנו יכולים לפספס את חיינו".
הנה מחשבות המשך בעקבותיו.
הכותרת יכולה להיות "פרפקציוניסטים מצטיינים":

אנחנו יכולים לפספס את חיינו תוך כדי התמקדות בחצי הכוס הריקה שלנו
והתבאסות מדברים מסוימים או מאנשים מסוימים,
המתנהלים באופן שונה מהאופן שאנו מאמינים שהם צריכים להתנהל.

אנחנו יכולים לפספס את חיינו כשאנו מתבאסים מפקק של בוקר, כותרת בעיתון, 
משפט שמישהו אומר או מעשה שמישהי עושה, 
כשבזמן שכל זה קורה, אנו שוכחים שאנו אנשים בריאים בסה"כ, עתירי אמצעים ומשאבים, 
מוקפים באנשים שאוהבים אותנו ורוצים בטובתנו.

עבור חלקנו ההתבאסות המתמדת הזו היא פחות תוצר של גודל העניין וחשיבותו, 
ויותר עניין של עצם זה שיש משהו כרגע שאינו מתנהל לפי התכנית שלנו. 
כל דבר שהוא. 
ותמיד יש משהו. 
תמיד יש משהו שאפשר להתמקד בו ולנסות לשנות אותו.

זהירות !

התמקדות בחצי-הכוס-הריקה ממכרת ומסוכנת.

אנשים די נהנים להעיד על עצמם שהם "פרפקציוניסטים". 
בראיונות עבודה הם עושים זאת בגאווה ורואים בכך הוכחה לשאיפה הנהדרת שלהם למצוינות. 
הם מבינים שיש לכך מחירים, אך מעריכים את המחירים הללו בחסר ומעדיפים להמשיך ולהחזיק בגישה הזו. 
הפרפקציוניזם (אולי מעצם שמו) מהדהד להם בצורה חיובית בסך הכול.
הם מאמינים שהוא משרת את חייהם ודוחף אותם לשיפור מתמיד ולהתפתחות. 
בחוויה שלי זה אחרת.

בעיני, "פרפקציוניסטים מצטיינים" הם אנשים המתמקדים בראש ובראשונה בחצי-הכוס-הריקה, 
בשליטה, ובכך שדברים יעשו בדרך שבה הם מאמינים שדברים צריכים להיעשות. 
המחיר ש"פרפקציוניסטים מצטיינים" משלמים הרבה יותר גבוה ממה שנראה ממבט ראשון. 
הן המחיר האישי שלהם (חוסר השקט, אי-שביעות הרצון, הלחץ המתמיד) 
והן המחיר החיצוני וההשלכות שיש להתנהלות שלהם על סביבתם ועל אנשים שבאים איתם במגע.
ל"פרפקציוניסטים מצטיינים" כדאי להתחיל לפתח מיומנויות חשובות הכוללות הסתכלות על חצי-הכוס-המלאה, 
השהיית שיפוט, גמישות מחשבתית ומוכנות לכך שדברים ואנשים יתנהלו בדרך שאינה בהכרח הדרך שבה מאמינים.

בדומה לקושי שחווים חולי לב או סכרת כשהם נדרשים לשנות את הרגלי החיים שלהם בעקבות מחלה או אירוע, 
ל"פרפקציוניסטים מצטיינים" קשה לשנות את הרגליהם ואת המיומנויות הקיימות שלהם. 
בשונה מחולי לב או סכרת, אף אחד לא ייקח מ"פרפקציוניסטים מצטיינים" מדדים אובייקטיביים יום-יומיים להערכת מצבם והנזק הפוטנציאלי שהם עומדים בפניו.

איכות החיים של "פרפקציוניסטים מצטיינים" נשחקת בקצב הרבה יותר מהיר ולא פחות יסודי
משחיקתו של סלע גדול על-ידי מים הפוגשים בו בעקביות יום-יומית שוב ושוב ושוב.

אנחנו יכולים לפספס את חיינו תוך כדי התמקדות בחצי הכוס הריקה שלנו 
והתבאסות מדברים או מאנשים מסוימים המתנהלים באופן שונה מהאופן שאנו מאמינים שהם צריכים להתנהל.
ואנחנו יכולים לחיות חיים מלאים, מספקים, שמחים, משמעותיים ומרגשים 
כשאנו נותנים קצת יותר מקום לחצי הכוס המלאה, להכרת תודה, לפרופורציות, לגמישות ולפתיחות.

עד כאן להפעם…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר.

נ.ב. השבוע העליתי פוסט בנושא "הובלה בתקשורת מקרבת".
הוא רלוונטי במיוחד למנהלות ומנהלים שעובדים בארגונים מסוגים שונים.
אולי יעניין אתכם לקרוא אותו.
אם לאחר שתקראו, תרצו לבדוק איתי אפשרות להרצאה או סדנה, 
ניתן לשלוח לי מייל חוזר או ליצור קשר דרך האתר.

זה הקישור הישיר לפוסט "הובלה בתקשורת מקרבת".

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

האם אתה בטוח?

Are you sure?

"Many arguments and conflicts come about because we are so sure of our own thoughts and perceptions.
One of the deepest teachings given by the Buddha is that we should not be too sure of our own ideas.
Don’t be fooled by your perceptions.
Even if you are sure you are seeing clearly, check again.
Keep an open mind.
Be ready to let go of your views.

The same applies to how we see each other and the world.
Have we understood the situation clearly?
We have a responsibility to reflect the situation accurately, not colored by lens of our fear or our discriminating mind.
Clear unbiased observation and loving speech can contribute greatly to building connection and removing anger, hatred and discrimination."

~ Quoted from "How To Fight" / Thich Nhat Hanh

**
האם אתה בטוח?

"ויכוחים וקונפליקטים רבים מתרחשים מכיוון שאנו כה בטוחים במחשבות ובתפיסות שלנו.
אחת התורות העמוקות ביותר שניתנו על ידי הבודהה היא שאנחנו לא צריכים להיות בטוחים מדי ברעיונות שלנו.
אל תלך שולל על ידי התפיסות שלך.
גם אם אתה בטוח שאתה רואה בבהירות, בדוק שוב.
שמור על ראש פתוח.
היה מוכן לשחרר את נקודות מבטך.

כנ"ל לגבי איך אנחנו רואים זה את זה ואת העולם.
האם הבנו את המצב בבהירות?
יש לנו אחריות לשקף את המצב באופן מדויק, מבלי לצבוע אותו על ידי עדשות הפחד או המוח המפלה שלנו.
התבוננות בהירה לא-מוטה ודיבור אוהב יכולים לתרום רבות לבניית קשר ולהסרת כעס, שנאה והפליה."

~ הציטוט מתוך "איך לריב" מאת טיך נהאת האן (תרגום חופשי – רוני ויינברגר).

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

לעזור לזה לקרות

כדי שזה יקרה, צריך לעזור לזה לקרות.
יכול להיות שהסיבה שזה עדיין לא קרה, היא שלא עזרנו לזה מספיק לקרות.

**
"בירוקרטיה", "עושים לנו דווקא", "מחפשים אותנו", "לאף אחד לא אכפת" או "אין מה לעשות"
הם לעתים קרובות משפטים המעידים על כך שאנו לא מספיק עוזרים לזה לקרות,
ובמקום זאת בוחרים להתלונן על המערכת, להאשים את העולם או לכעוס על האנשים שנגדנו.

**
לעזור לזה לקרות זו עבודה.
לא תמיד זה קל.
בדרך כלל זה יותר קשה מלהתלונן, להאשים או להתייאש.
זה הרבה יותר קשה מלחכות שמשהו לא יקרה ולומר "ידענו שכך יהיה".

**
כשעוזרים לדברים לקרות, מגדילים את הסיכוי שהם יקרו.
כשעוזרים לדברים לקרות, מגדילים את החשק שלהם לקרות.
יכול להיות שהסיבה שזה עדיין לא קרה, היא שלא עזרנו לזה מספיק לקרות.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

קל לכעוס

קל לכעוס כשאתה מקבל תשובה כזו.
קל להרים ידיים, להתייאש, להתקרבן, לתקוף.
קל להוציא את העצבים על מישהו או על משהו.
קל להאשים את הרופאה, את חברת הביטוח, את המערכת.

**
קשה לעצור.
קשה להתרחק.
קשה לקחת אויר.
קשה לצאת מהלופ.

**
קשה וחשוב.
דווקא עכשיו.

**
ככה זה.
כל יום יש משהו.
בלי דרמה.
רצים למרחקים ארוכים.
זאת העבודה שלנו עכשיו.
להתמקד במה שחשוב.
לעשות את מה שצריך.
לשמור אנרגיה.
לחזור למרכז.
להמשיך הלאה.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

"יהיה בסדר"

"יהיה בסדר"

"יהיה בסדר" יכול להתחבר לחפיפיניקיות, חוסר אחריות, חשיבה קצרת טווח ואי-ירידה לפרטים.
כשזה בא ביחד עם אלו זה מסוכן, עד כדי הרסני.

**
כשיסודיות, לקיחת אחריות, תכנון פרואקטיבי וירידה לפרטים
מגיעים ביחד עם "לא יהיה בסדר", "זה מסוכן מדי", "מוקדם מדי לשמוח" או "אסור לנוח"
הם אולי פחות מסוכנים בטווח הנראה לעין,
אבל הרסניים מאוד.

**
"יהיה בסדר" יכול להיות גם אופטימיות, ביטחון, אמונה, ,תקווה, שמחה וחצי כוס מלאה.

"יהיה בסדר" לא חייב לבוא עם חפיפיניקיות, חוסר אחריות, חשיבה קצרת טווח ואי-ירידה לפרטים.
"יהיה בסדר" יכול לבוא גם עם יסודיות, לקיחת אחריות, תכנון פרואקטיבי וירידה לפרטים.

אנחנו בוחרים.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

משבר הסוסים הגדול של 1894

משבר הסוסים הגדול של 1894

לקראת סוף המאה ה-19 ערים גדולות בכל רחבי העולם התמודדו עם בעיה קשה ובלתי פתירה:
בכדי לתפקד כהלכה הן היו תלויות באלפי סוסים אשר שימשו להובלת אנשים וסחורות.
בשנת 1900, היו ברחובות לונדון מעל 11,000 "מוניות – סוסים" (סוס וכרכרה). 
היו שם גם כמה אלפי "אוטובוסי – סוסים", אוטובוסים הרתומים ל-12 סוסים.
רק בלונדון לבדה, למעלה מ 50,000 סוסים נהגו להסיע אנשים ברחובות העיר מדי יום.
אלפי סוסים נוספים שמשו לשינוע ציוד וסחורות הכרחיים למסחר ברחבי אחת הערים הגדולות בעולם.

המספר העצום של סוסים יצר בעיות קשות.
הבעיה המרכזית והמדאיגה ביותר היתה צואת הסוסים שנערמה מדי יום ברחובות.
סוס יחיד "ייצר" בממוצע כ 7-16 ק"ג צואה ביום.
כשמכפילים את זה במספר הסוסים, אפשר לדמיין בקלות את גודל הבעיה.
מעבר לריח וללכלוך שאינם נעימים (בלשון המעטה),
צואת הסוסים משכה מספר עצום של זבובים אשר הפיצו את קדחת הטיפוס ומחלות אחרות.

בנוסף, סוס ממוצע הפיק מספר ליטרים של שתן ביום.
תוחלת החיים הממוצעת של סוס עובד היתה כשלוש שנים,
כך שהרחובות היו מלאים גם בגוויות סוסים שהיה צריך לפנות.

רחובות לונדון החלו להרעיל את אנשי העיר.
ולא רק לונדון: בניו יורק היתה באותה עת אוכלוסייה של כ-100,000 סוסים 
אשר ייצרו מעל מיליון ק"ג זבל מדי יום ביום.

בעיה זו זכתה לשם "משבר הסוסים הגדול של 1894".
עיתון טיימס ניבא באותה:
"בעוד 50 שנים, כל רחוב בלונדון ייקבר תחת תשעה מטרים של זבל סוסים".
המצב הקשה והמסוכן נידון ב- 1898 בכנס התכנון העירוני הבינלאומי הראשון בניו יורק, 
ע"י גדולי המומחים ומיטב המוחות, אך נראה היה שלא ניתן למצוא פתרון.
נדמה היה שהציוויליזציה העירונית נידונה לכליה.

ואז… ב 1912 נפתרה הבעיה "הבלתי–פתירה":
הנרי פורד הגיע עם ייצור המוני של המכונית הממונעת והוביל מהפכה בעולם התחבורה.
בתוך שנים ספורות, בערים בכל רחבי העולם, 
הוחלפו הסוסים ע"י כלי רכב ממונעים שהפכו להיות המקור העיקרי לשינוע והובלה.
הבעיה "הבלתי פתירה" שאיימה על מיליוני אנשים ברחבי העולם, נעלמה כלא היתה.

**
הסיפור המדהים הזה הרבה פחות רחוק ממה שהוא נראה או מרגיש.
סבי מצד אמי, זכרונו לברכה, נולד בשנת 1910.
מעניין אילו בעיות בלתי פתירות נפתרו בשנים האחרונות ואילו תיפתרנה בשנים הקרובות.

אפשר להישאר עם הסיפור הזה ברמת המאקרו (האנושות, העולם, מדינות,… )
או להשליך אותו גם לרמת המיקרו (אינדיבידואלים, משפחות, …).

מספר מחשבות אישיות שלי:
– בעיות "בלתי פתירות" יכולות להיפתר במהירות.
– כדאי לקחת בעירבון מוגבל חוות דעת ותחזיות של מומחים.
– בעיות לא נפתרות מעצמן. אנשים חכמים, חרוצים ונחושים עוזרים להן להיפתר.
– השפעתו של אדם יחיד יכולה להיות אינסופית.
– הנוסטלגיה הרומנטית שלנו לטוב ולטבעי שהיה פעם יכולה לתעתע מאוד. 
– לא לאבד תקווה. אי אפשר לדעת מתי ומאיפה יגיע הפתרון.

**
הזמנה לתכנית "30 יום" – מחזור יוני 2018

היום הוא היום האחד-עשר של תכנית "30 יום" לחודש מאי.
22 משתתפות ומשתתפי קבוצת מאי חצו בדיוק היום את קו שליש הדרך
ונמצאים בעיצומה של עשייה יומית בנושא חשוב שהם בחרו לעצמם.
ההרשמה לקבוצת "30 יום" של מחזור יוני נמשכת.
התכנית תחל בעוד כשלושה שבועות ב 1/6.
עלות התכנית – "דמי רצינות" – 90 שקלים.

הפרטים המלאים והרשמה בקישור הבא.

**
לפני כשבועיים, במהלך ייעוץ טלפוני,
נשאלתי האם הבלוג היומי שאני כותב בשנתיים וחצי האחרונות עוזר לקידום ההרצאות והסדנאות שלי.

"אני חושב שהוא גם עוזר וגם מזיק", עניתי.

"מה זאת אומרת?", היא שאלה.

"אני מאמין שהוא עוזר מכיוון ש 97% מהאנשים שמזמינים אצלי סדנה או הרצאה
עושים זאת לאחר שהם נחשפו לתכנים שלי ואלי.
לפעמים במשך חודשים ושנים ולפעמים במשך ימים.
זאת אומרת שהם מכירים אותי ברמה מסוימת ומרגישים נוח להתקדם.
לצד זאת, אני מאמין שחלק גדול מהקוראים,
במיוחד בעלי תפקידים בארגונים מסוימים,
חוששים ליצור איתי קשר כי אולי משהו מרגיש להם 
'רוחני מדי', 'תיאורטי מדי', או סתם 'אחר'
והם לא בטוחים שזה יעבור בארגון שלהם.

אני בטוח שאם הייתי כותב בסגנון שונה,
בדרך קצת יותר סטנדרטית וקלה לעיכול עבור מנהלים בארגונים,
זה היה מאיים פחות ומזמין יותר."

"אז מדוע אתה לא עושה זאת?", היא תהתה…

"מכיוון שהכתיבה היומית היא קודם כל בשבילי. ואז גם עבור אחרים.
ומכיוון שאני שבע רצון מכמות וקצב הסדנאות וההרצאות שלי כרגע.
הכתיבה מאפשרת לי חופש חשיבה ויצירה שפחות מתאפשר בסדנה.
בסדנה מקצועית, אני מחויב לספק את הסחורה ללקוח מסוים
ולכן המיקוד שלי בנושא ובצרכי הלקוח הרבה יותר גדול."

בחמש עשרה השנים האחרונות אני מעביר סדנאות והרצאות בקרב ארגונים וחברות.
בעשרים השנים האחרונות אני חי ועובד בארגונים כאלו, עובד ומנהל בעצמי. 
אני מדבר את "השפה" ומתאים את התכנים והכלים לשטח, לצרכים חשובים של עובדים ומנהלים.

שתי דוגמאות טריות מהשבוע:

– ביום ג' הנחיתי סדנת "חניכה מקצועית" בת כחצי יום
לקבוצה של 25 חונכות וחונכים באחת מחברות ההייטק הגדולות בארץ.
לחניכה מקצועית אפקטיבית (פורמלית ולא פורמלית), או להיעדרה,
יש חשיבות עצומה והשפעה אדירה על הארגון.
כמו בכל סדנה, שילבנו מודלים תיאורטיים, כלים מעשיים, שיתופים ותרגולים.

– ביום ד' העברתי הרצאת תקשורת מקרבת לכ-250 בנות שירות לאומי של ארגון "בת-עמי".
הרצאה, בשונה מסדנה, מיועדת לגרות חשיבה, לתת השראה, לרגש ואולי לפתוח תיאבון לעוד…
לקראת סוף ההרצאה, כחמישים משתתפות נענו להזמנתי והתחייבו בפני עצמן 
לתרגול הכרת תודה יומי בן כחמש דקות – הכרת תודה עצמית והכרת תודה לאחרים.

מעוניינים להזמין הרצאה או סדנה לארגון שלכם?
מוזמנים ליצור איתי קשר במייל חוזר או דרך האתר

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

הרשמה למחזור יוני של "30 יום"

יצירת קשר לסדנה או הרצאה

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

אחריות מלאה ואחריות חלקית

אחריות מלאה ואחריות חלקית

יש לי אחריות מלאה למה שאני אומר.
יש לי אחריות מלאה לאופן שבו אני מקשיב.
יש לי אחריות מלאה לדרך שבה אני מגיב.
יש לי אחריות מלאה למה שאני עושה.
יש לי אחריות מלאה להתנהגות שלי.
יש לי אחריות מלאה לבחירות שלי.
יש לי אחריות מלאה לפעולות שלי.
יש לי 100% אחריות לחלק שלי.

**
יש לי אחריות חלקית למה שקורה עכשיו.
יש לי אחריות חלקית למה שקורה במשפחה שלי, בשכונה שלי, במדינה שלי, בעולם.
יש לי אחריות חלקית למה שקורה במערכות היחסים שלי.
יש לי אחריות חלקית למקום שבו הפרויקט הזה נמצא כרגע.
המצב הוא כפי שהוא גם בגלל ובזכות התרומה שלי.
אף פעם זה לא רק בגלל או בזכות אחרים.
יש לי אחריות חלקית.
יש לי אחריות מסוימת.
מה שאני חושב, אומר ועושה – משפיע.

**
יש לי אחריות מלאה לחלק שלי.
תמיד 100%.

יש לי אחריות חלקית למצב המשותף.
אף פעם לא 0%.

מה עכשיו…?

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

אם רק היה אפשר למצוא מישהו אשם

אם רק היה אפשר למצוא מישהו אשם,
או רע,
או לא בסדר,
או לא מספיק אחראי,
או רודף בצע,
או טיפש,
שבגללו זה קרה.

**
אם רק אפשר היה למצוא תהליך שבור שאפשר לתקן,
או שינוי ארגוני מתאים שאפשר לעשות,
או נוהל חסר שאפשר להוסיף,
או בקרה חדשה שאפשר לשים,
או טכנולוגיה מיוחדת שיכולה לעזור,

אז אולי מישהו יכול היה להבטיח לנו
שמשהו כזה לא יקרה שוב.
וגם שמשהו דומה לא יקרה שוב.
שהבעייה תיפתר.
שהסיכון יעלם.

**
אבל אי אפשר למצוא רק גורם אחד,
או רק אדם אחד,
או רק תהליך אחד,
שאחראים.

**
ואי אפשר להבטיח שזה, או שמשהו דומה לזה,  לא יקרו שוב.
זה עלול לקרות שוב.
גם אחרי שנמפה את כל התהליכים,
ונשתמש בכל הטכנולוגיות,
ונאכוף את כל הנהלים,
ונעניש את כל האשמים.

**
זה עלול לקרות שוב.
גם לנו.
גם לילדים שלנו.
וזה מפחיד.
וככה זה.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

תכנית מחויבות אישית [הזמנה למהירי החלטה]

תכנית מחויבות אישית [הזמנה למהירי החלטה]

ביום שני השבוע, במסגרת הבלוג היומי שלי העליתי פוסט שעורר מספר תגובות
והמשיך ללוות אותי גם לאחר פרסומו.

"איך עושים משהו במשך 30 ימים ברציפות?"

"איך עושים משהו במשך 30 ימים ברציפות?
עושים אותו רק ביום אחד.
ואז רק ביום אחד נוסף.
וכך הלאה במשך שלושים ימים.

איך עושים משהו במשך שנה שלמה ברציפות?
עושים אותו רק ביום אחד.
ואז רק ביום אחד נוסף.
וכך הלאה במשך שנה.

אין דבר כזה שלושים יום.
אין דבר כזה שנה שלמה.
יש רק את היום.
רק את היום.
רק היום.
רק היום.

חוק השדה:
מה שאנחנו מגדלים-מטפחים-מנכשים-מסלקים כל יום,
קובע איך תיראה הגינה שלנו.
מה שאנחנו מתכוונים-חושבים-אומרים-עושים כל יום,
קובע איך יהיו החיים שלנו.

חיים מלאים. היום."
==

יומיים לאחר פרסום הפוסט קיבלתי הודעה מרגשת משמוליק מרחב, אדם, חבר ומנטור שאני אוהב ומעריך.
הוא סיפר לי על קורס נחישות שהוא פותח בקרוב.
כחלק מתהליך ההכנה לקורס, התבקשו המשתתפים לציין שם של אדם שהם רואים בו דוגמא לנחישות.
שניים מהמשתתפים ציינו את השם שלי.
וואו…
הפתעה גדולה. 
מחמאה עצומה.
אולי זה קשור לפוסטים היומיים שאני מפרסם בשנתיים וחצי האחרונות.
אולי למשהו אחר.

שני "האירועים" הללו (הפוסט שהעליתי + ההודעה משמוליק)
עוררו תנועה בתוכי והובילו ליצירה של תכנית חדשה.

תכנית מחויבות אישית לחודש אחד.

התכנית תחל ממש בקרוב, ביום ג' ה- 1/5 ותסתיים ביום ה' ה-31/5.
שלושים ואחד ימים בדיוק.

זוהי תכנית הממוקדת בפעולה יומית שתבצעו במהלך החודש.
שלושים ואחד ימים בדיוק.
מיקוד.
עשייה.
עקביות.
התקדמות.
הוכחה עצמית.
חגיגה.

בוחרים דבר אחד שרוצים לעשות.
מתחייבים אליו ועושים אותו.

**

זה יכול להיות בכל תחום שהוא:
עבודה, משפחה, בריאות, מערכות יחסים, התפתחות אישית, יצירה, פיננסי ועוד.
זה יכול להיות משהו שאתם לא עושים עדיין ורוצים להתחיל לעשות.
זה יכול להיות משהו שאתם עושים ורוצים להפסיק לעשות.
זה יכול להיות משהו שאתם עושים ברמה מסוימת ואתם רוצים להפחית או להגביר.

מספר דוגמאות לפעולה יומית:
לכתוב פוסט יומי.
לקרוא 20 דקות.
להתקשר לשלושה לקוחות פוטנציאליים.
לתרגל הכרת תודה בכל ערב.
לעשות צעד יומי בבניית העסק.
לפרגן למישהו אחד לפחות.
לעשות פעילות גופנית (הליכה יומית, כפיפות בטן, …)
להקפיד על תזונה שחשובה לכם.
ללמוד משהו אחד לפחות ביום.
להשקיע במערכת יחסים.
לעשות מדיטציה.
להימנע מעישון או להפחית אותו.
להפחית זמן פייסבוק.
להגביל את כמות הקפה או הסוכר.

**

זה יכול להיות כל דבר שהוא.
אתם בוחרים.
שלושים ואחת יום. 
כל יום.
בלי סיפורים.
בלי תירוצים.
מגדירים בחדות ובבהירות מה הדבר שרוצים לעשות.
מתחייבים.
יוצאים לדרך.
עושים כל יום.
חוגגים חודש של עשייה עקבית.

**

בתכנית הזו לא מחלקים תעודות או מדליות.
רוב הסיכויים שהחיים לא ישתנו מקצה אל קצה בחודש הזה.
אין הבטחות.
אין דרמות.
יש פעולות.
יש מחויבות יומית.
למשהו שחשוב לכם.
יש עשייה יומית.
התקדמות יומית.
צעדים קטנים.
כל יום. 
כל יום. 
כל יום.

**

בתכנית הזו יש סיכון.
יכול להיות שתיקחו לעצמכם התחייבות ולא תעמדו בה.
שתתאכזבו מעצמכם.
סביר להניח שזה קרה לכם כבר פעם בעבר.
זו הרגשה לא נעימה.
להתאכזב מעצמך.
להגיע עם ציפיות ולראות אותן מתנפצות.
זה עלול לקרות.
זה בעיקר בידיים שלך.
את/ה קובע/ת את הפעולה היומית שלך.
ההמלצה שלי היא ללכת על מינימום אפשרי.
לא על משהו מאתגר מדי.
בטח שלא על מקסימום אפשרי.
מינימום אפשרי.
גם אם זה רק דקה או חמש דקות ביום.
הקטע פה הוא לא גודל הצעד.
הקטע פה הוא העקביות.
העמידה במילה שנתת לעצמך.
ההתמדה במשך שלושים ואחד ימים רצופים.

**

איך זה הולך לקרות?

א. משאירים פרטים כאן.

ב. ביום א' הקרוב 29/4 אשלח לכל הנרשמים דגשים והמלצות לבחירת המחויבות היומית. 
נקודות שכדאי לשקול שתסייענה לחדד ולדייק את המחויבות היומית לחודש הקרוב.

ג. ביום ב' ה- 30/4 נשלים את תהליך ההרשמה (בחירת המחויבות היומית + הסדרת תשלום). 
למעשה, ב-30/4 אתם חותמים על החוזה שלכם עם עצמכם לשלושים ואחד הימים הקרובים.

ד. ביום ג' 1/5 יוצאים לדרך עם עשייה יומית ראשונה.

ה. בכל יום מבצעים את הפעולה שבחרתם לעצמכם.
משתתפים שיהיו מעוניינים יוכלו להצטרף לקבוצת פייסבוק סגורה המיועדת רק למשתתפי התכנית
שבה ניתן יהיה לתקשר ולשתף בחוויות, לשאול שאלות ולייעץ אחד לשני.

ו. בסוף התכנית, יום ה' 31/5, נחגוג ביחד את גמר שלושים ואחד הימים בדרך וירטואלית כלשהי.
נחגוג שלושים ואחד ימים של עשייה רצופה.
עשייה של משהו שחשוב לכם.
נחגוג עמידה במילה שנתתם לעצמכם.

במהלך החודש לא מתוכננת תקשורת ממני או איתי. 
זוהי אינה תכנית אימון או ליווי קבוצתית.
זוהי תכנית מחויבות אישית לעשייה.
לוקחים התחייבות ועומדים בה. 
יום אחר יום במשך שלושים ואחד ימים. 
פשוט.
בלי סיפורים.
בלי תירוצים.
או שאתם בפנים או שלא.
התכנית מתחילה בקרוב מאוד.
חשוב לקבל החלטה מהר.

אזהרה: שימו לב שבמהלך חודש מאי יהיו מספר סופי שבוע.
ול"ג בעומר.
ושבועות.
תמיד יש משהו.
המחויבות היא לכל החודש.
אתם בוחרים אם זה כולל סופ"ש וחגים.
פחות קריטי מה תבחרו ("עם/בלי סופ"שים").
הרבה יותר חשוב לבחור מראש ולעמוד בזה.

**

כמה זה עולה?

העלות של התכנית שווה לכל נפש.
3 שקלים ליום.
90 ₪ לכל התקופה (יום אחד "עלי").
בחרתי בכוונה בעלות כזו כדי שכל אחד יוכל לעמוד בה.
כדי שכסף לא יהיה הגורם המפריע או המגביל.

לאלו מכם שיבחרו לעשות זאת, 
תינתן אפשרות לתרום סכום דומה לעמותת אקי"ם כפר סבא.
העמותה הזו אוספת בימים אלו כסף למחנה קיץ מופלא
בהשתתפות של כשישים חניכים בני 18 – 60 ועשרות מדריכים מתנדבים.
נחשפתי השנה לפעילות המרגשת שלהם ואני רוצה לעזור להם.

איך נרשמים?

משאירים פרטים כאן.
משלמים בכרטיס אשראי כאן.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter