קטגוריה: כללי

פוליטיקה של קורבנות תחרותית

הרב יונתן זקס ז"ל היה הוגה דעות יהודי-בריטי שכיהן כרבה הראש של בריטניה בשנים 1991-2013.
הוא כתב ספרים רבים, ביניהם "מוסריות – שיקום הטוב המשותף בעידן מפולג".
הספר שנכתב לפני מספר שנים מתמקד בתופעות שמתרחשות בארה"ב ובבריטניה,
אך הכול רלוונטי לחלוטין לתופעות ולתהליכים שאנו חווים בתקופה הנוכחית.
כשקראתי את הספר הזה בשבועות האחרונים מצאתי אותו מרתק ומעורר מחשבה.
הוא יצר עבורי בהירות חשובה, איזן וקירקע אותי בתקופה הסוערת והמטלטלת הזו.

את הפוסט הנוכחי אני בוחר להקדיש להבחנה החדה שהרב זקס מציע בנוגע ל-3 המושגים הבאים:
"ליפול קורבן", "להיות קורבן" ו-"פוליטיקה של קורבנות".

להלן מספר ציטוטים נבחרים מתוך הספר:

ליפול קורבן ולהיות קורבן

הסבל הוא אוניברסלי, אבל הקורבנות היא כבר בחירה.
יש הבדל בין נפילת קורבן לבין קורבנות.
כולנו עלולים ליפול קורבן בשלב מסוים.
נסבול מהתעמרות, מפציעה, ממזל רע או מכישלון.
אנחנו חיים בחשיפה לכוחות שמעבר לשליטתנו.
הנפילה-קורבן באה מבחוץ.
אבל הקורבנות באה מבפנים.
"אף אחד לא יכול להפוך אותך לקורבן, רק אתה יכול."

**
הדרך היחידה להיוושע מן הקורבנות היא לסרב להגדרה העצמית הזאת.
בטווח הארוך שום דבר טוב לא יצמח ממנה.
היא מחלקת אותנו לקורבנות ולמדכאים – ואנחנו תמיד הקורבנות, והאחרים הם תמיד המדכאים.

**
תמיד יש בחירה.
לא תמיד אנחנו יכולים לבחור מה יקרה לנו, אבל תמיד אנחנו יכולים לבחור איך להגיב.
המאורעות אינם מגדירים אותנו.
להרשות לעצמנו שכך נוגדר פירושו למסור לאחרים את הריבונות על חיינו.

**
איך יכול אדם להיות קורבן אך לא לראות עצמו ככזה – וזאת בלי לחטוא בהכחשה או בהשכחה?
התשובה נעוצה ביכולת הייחודית שלנו, היכולת העושה אותנו לבני אנוש.
לבחור בכל מצב בין מבט לאחור למבט קדימה.
אדם יכול לשאול "למה זה קרה?", כלומר להביט לאחור ולחפש גורם בעבר,
אך הוא יכול גם לשאול "מה עושים?", כלומר להביט קדימה,
לראות ברגע ההווה קו זינוק ולהחליט לאור זאת על נקודת היעד העתידית שלו.

יש הבדל הרה גורל בין השניים.
כי את העבר איננו יכולים לשנות, אך את העתיד – כן.
המביט לאחור רואה את עצמו כאובייקט, ככלי משחק בידי כוחות שמעבר לשליטתו.
המביט קדימה רואה את עצמו כסובייקט, כסוכן מוסרי בעל יכולת בחירה,
המחליט באיזה נתיב ילך אל המקום שהוא רוצה להיות בו.
אלו הן שתי דרכי חשיבה לגיטימיות,
אבל האחת מובילה לתרעומת, למרירות, לזעם ולתשוקת נקם,
והאחרת מוליכה לאתגר, לאומץ, לכוח רצון ולשליטה עצמית.

**
הפוליטיקה של הקורבנות

ישנם קורבנות.
ישנו עוול ודיכוי, קיפוח והדרה ובעבר היו נתונות קבוצות שלמות –
יהודים, שחורים, צוענים, נשים, הומוסקסואלים, טרנסקסואלים –
לשעבוד, לדחיקה לשוליים, ליחס מפלה ולהתעלמות.
בעוולות הללו יש להילחם עד חורמה.

הדבר המסוכן הוא אחר:
הפוליטיזציה של הקורבנות, כלומר העתקתה מיחידים לקבוצות ומשם אל הזירה הציבורית.
בכל עידן יש קורבנות, וחובתנו לעזור להם.
החדש והמסוכן הוא תרבות הקורבנות.
יש בה טשטוש של הגבול בין האישי לפוליטי.

**
כאשר רגשות פרטיים נעשים חלק מההגדרה העצמית של הקבוצה,
וכאשר קבוצות תובעות מן המדינה שתפעל לריפוין, נולדת פוליטיקת הזהות.
זה מוביל לפוליטיקה של קורבנות תחרותית.

**
הביטו בכל אזור עימות בעולם ותמצאו שכל אחד מן הצדדים רואה את עצמו כקורבן, ועל כן חף מפשע, ואת הצד האחר עושה הרע.
זה מרשם לעימות נצחי ולאכזבה מתמדת.
נותרים רק טינה, זעם ותשוקת נקם, והללו אינם משיגים דבר לבד ממעגל בלתי נגמר של מעשי תגמול.

**
עד כאן הציטוטים.

להלן מספר נקודות מפתח שאני מאמץ לעצמי מדבריו של הרב יונתן זקס:

– אני מכיר בכך שאין לי שליטה מוחלטת על חיי. גם אני יכול "ליפול קורבן" (להיפגע בצורה כלשהי).

– כשזה קורה, חשוב לא להתכחש לכך. לתת לזה מקום ואם צריך לכאוב ולהתאבל.

– לא לתת לכך להגדיר אותי או את זהותי. זה משהו שקרה לי ולא משהו שאני.

– כשנעשה לי עוול, אשאף לפעול לתיקונו מתוך כוונה לתת מענה לצרכים החשובים שלי.

– לא אתמקד בנקמה או בפעולת תגמול שכוונתן להעניש את האחר או לפגוע בו.

– פעולותיי עלולות לפגוע באחר גם כשאיני מתכווון לכך. עלי לפעול לתיקונן כשזה קורה.

– "תרבות הקורבנות" מופעלת סביבי בצורה מניפולטיבית על ידי גורמים פוליטיים שונים.

– פוליטיקת הקורבנות המניפולטיבית הזו משפיעה גם עלי ועל תפיסותיי. אינני חסין.

– ברצוני לצמצם את השפעתה עלי ככל האפשר:
להטיל ספק בהכללות הקבוצתיות ולשאוף למפגש אישי ולחיבור אנושי מעבר להגדרות ולזהויות.

**

עד כאן מספר מחשבות שלי.

מה דעתכם..?

איפה הציטוטים/מחשבות הללו פוגשים אתכם..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שלוש רמות של פחדים

פחד הוא אחד הכוחות החזקים שמנהלים ומפעילים אותנו.
כיון שלא תמיד נעים להודות בו או לחשוף אותו, לפעמים הוא נחבא מתחת לכעס או לתסכול.
בספרה המצוין "להרגיש את הפחד ובכל זאת… לעשות" מציעה סוזן ג'פרס מודל מעניין לחקירת פחד ולהבנתו.

על פי ג'פרס ישנן שלוש רמות של פחדים:

הרמה הראשונה נקראת הרמה החיצונית או הרמה ש"מעל פני השטח".
ברמה הזו אנו פוחדים שמשהו שאיננו רוצים בו יתרחש במציאות או בחיינו.
לדוגמא: שנזדקן, שנחלה, שמישהו יקר לנו ימות, שניכשל במבחן, שהרפורמה תעבור או שהחקיקה תיעצר.
היבט נוסף של הרמה החיצונית הוא הפחד מפני פעולה מסוימת שעלינו לבצע.
לדוגמא: לקבל החלטה, לשנות מקום עבודה, לדבר בפני קהל, להתחתן או להתגרש.

**

הרמה השניה, נקראת רמת "מצבי התודעה הפנימיים".
תחת כל פחד מהרמה הראשונה נמצא פחד עמוק יותר הנובע מתחושות ומרגשות שאיננו רוצים לחוות.
לדוגמא: כשלון, דחייה, חוסר אונים, פגיעות, עצב, מתח, חוסר-וודאות, דיכאון, אובדן או בדידות.
בכדי להבין טוב יותר את הפחדים שלנו וכיצד הם משפיעים עלינו, מומלץ לרדת מהרמה שמעל פני השטח,
לרמה הרגשית-תחושתית ולבדוק מה לא היינו רוצים להרגיש או לחוות.

**

הרמה השלישית והעמוקה מכולן היא רמת הבסיס. השורש.
עפ"י ג'פרס, בבסיסם של כל הפחדים נמצא תמיד את אותו פחד שורשי ויסודי:
הפחד שלא נוכל להתמודד עם מה שיקרה או עם מה שנחווה.
שזה יהיה גדול עלינו.
שלא נעמוד בכך.

**
למרות שקראתי את ספרה של ג'פרס לפני שנים רבות, המודל המסוים הזה נחקק בי ואני חוזר אליו שוב ושוב.
אני מוצא אותו אפקטיבי עבורי בכמה היבטים.

ראשית הוא מרגיע אותי.
הוא מסייע לי להתבונן בפחד שלי ולהרגיש אותו.
החקירה והמעבר בין הרמות מחלישים את ההזדהות שבין הפחד שלי לביני ומסייעים לי להיות יותר באמפטיה לעצמי.
זה לא שהפחד נעלם לגמרי מרגע שהבנתי משהו, אך העוצמה שלו קטנה, והנוכחות שלי גדלה.

**

שנית הוא מסייע לי לקחת יותר אחריות במקום להטיל אותה על אחרים.
המעבר מהסתכלות החוצה (מה קורה במציאות ומה אנשים אחרים עושים)
להסתכלות פנימה (איך ארגיש ומה אחווה כשמה שאני חושש ממנו יקרה)
עוזרת לי להתמקד במעגלי ההשפעה שלי ומגבירה את הפרואקטיביות שלי.
במקום שהפחד ינהל אותי, אני יכול להתנהל איתו ולפעול לקדם את מה שחשוב לי.

**

שלישית הוא מגביר את החיבור שלי עם אנשים אחרים.
גם אם על פני השטח המרחק בינינו נראה גדול ולפעמים אפילו בלתי ניתן לגישור,
מתחת לפני השטח הפחדים שלנו דומים.
מתנגדי "ההפיכה המשטרית" פוחדים שהחקיקה תימשך בעוד שתומכי "הרפורמה המשפטית" חוששים שהחקיקה תיעצר.
למרות שעל פני השטח אלו קצוות מנוגדים, מתחת לפני השטח, הפחדים של כולנו דומים, אולי אפילו זהים.
ההבנה הזו מאפשרת הקשבה הדדית לפחד ויוצרת חיבור.
במקום לספר לי בעד מי אתה ולהסביר לי מדוע אתה צודק ואחרים טועים,
האם תהיה מוכן לחלוק איתי את הפחדים שלך?
האם תרצה לשמוע את שלי?

**

ורביעית, הוא נותן לי פרופורציות ומרחיב את נקודת מבטי.
בסופו של דבר, השורה התחתונה תמיד זהה:
אני פוחד שמה שיקרה יהיה כבד מנשוא ושלא אחזיק מעמד.
יכול להיות שמתי שהוא זה אכן יקרה, אבל עד עכשיו, בכל שנותיי על הכדור הזה, זה עדיין לא קרה.
עד כה, רווי ניסיון של אינספור פחדים וחששות, התמודדתי בהצלחה יחסית עם כל מה שחוויתי.
החזקתי מעמד ואני כאן.
סיכוי גבוה (ולא מובטח) שכך יהיה גם מחר.

**
לסיכום, הנה תהליך קצר ואפקטיבי בן 5 שלבים לנוכחות ולעבודה עם פחד:

1. מה אני פוחד שיקרה? ומה יקרה אם זה יקרה? ומה יקרה אז?
2. מה אני פוחד שאחווה אם כל זה יקרה?
3. האם משהו בי פוחד שזה קשה מנשוא עבורי…?

4. לתת לזה מקום… לנשום…להיות עם זה בחמלה ובאמפטיה…

5. מה אני בוחר לעשות בנוגע לזה עכשיו…?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

על תקשורת מקרבת ושימוש בכוח

תפיסת התקשורת המקרבת (הידועה גם בשם "תקשורת לא-אלימה") דוגלת בחתירה לחיבור דיאלוגי, כבסיס ליצירת טוב משותף הנותן מענה לצרכים החשובים של כולם.

אחד הפרקים המעניינים והחשובים והפחות מדוברים של גישת התקשורת הלא-אלימה,
עוסק בנושא של שימוש בכוח.

בחודשים האחרונים, תוך השתתפות באירועי המחאה מצאתי עצמי חושב על כך לא מעט.
מחאה היא סוג של הפעלת כוח.

האם ישנם מצבים שבהם חשוב להשתמש בכוח? מהם?
האם שימוש בכוח אינו בסתירה לתקשורת לא-אלימה?
כיצד ניתן להשתמש בכוח ברוח התקשורת המקרבת?

בפוסט הזה אני בוחר להציג ולחדד מספר נקודות הנוגעות בנושא של שימוש בכוח ברוח התקשורת המקרבת הלא-אלימה.

א. מרשאל רוזנברג, יוצר גישת התקשורת הלא-אלימה מבחין בין שני סוגים של שימוש בכוח:
כוח לשם ענישה וכוח לשם הגנה.
הדרך להבחין ביניהם היא להתבונן בכוונה שעומדת בבסיס הפעלת הכוח.

ב. כשאנו עושים שימוש בכוח לשם הגנה, כוונתנו היא להגן על חיים או על זכויות פרט.
כשאנו עושים שימוש בכוח לשם ענישה, כוונתנו לגרום לצד השני לסבול, להתחרט ולהשתנות.

ג. ישנו הבדל תפיסתי מהותי בין שני המצבים הללו:
בשימוש בכוח הגנתי אנו מאמינים שהפעולות של הצד השני נובעות מסוג של בורות או חוסר מודעות להשלכות מעשיהם,
בעוד שבשימוש בכוח ענישתי אנו מאמינים שהפעולות של הצד השני נובעות מתוך רוע לב וכוונת זדון.

ד. המוטיביציה בהפעלת כוח לשם ענישה היא לנצח, להכניע את הצד השני ולקדם את האג'נדה שלנו.
המוטיבציה בהפעלת כוח לשם הגנה היא עצירת איום ויצירת מרחב בטוח שיאפשר חיבור דיאלוגי ליצירת טוב משותף.

ה. בכוח לשם הגנה מטרתנו היא להפעיל את הכוח המינימלי הנדרש לעצירת האיום תוך גילוי אכפתיות עמוקה גם לצד השני.
אנו רוצים לשמור על עצמנו אך להימנע ככל האפשר מפגיעה בצד השני.
אנו עדיין שואפים לפתרונות win-win ורואים בצד השני שותף ולא אויב.

ו. השאלה "מהי מידת הכוח המינימלי הנדרש" היא שאלה חשובה הנתונה לפרשנויות שונות.
מצד אחד איננו רוצים להפעיל פחות מדי כוח כי אז זה עלול להתפרש ע"י הצד השני כחולשה ויכול להוביל לפגיעה בנו בהווה או בעתיד,
ומצד שני איננו רוצים להפעיל כוח רב מדי כי מטרתנו אינה לפגוע ולהסב סבל אלא להגן ולחתור לחיבור.

חשוב להבין שבתנאים מסוימים שימוש בכוח הוא לגיטימי, נדרש והכרחי.
"מידת הכוח המינימלי הנדרש" צריכה להישקל שוב ושוב.

ז. עלינו לגלות אחריות רבה כשאנחנו מפעילים כוח.
ישנם שני מבחנים פנימיים חשובים המחדדים את ראייתנו ומסייעים לנו להבין איזה סוג של כוח אנו מפעילים:

1. מבחן הכוונה:
האם מטרתי לנצח ולהכניע או להגן ולשמור על זכויות?

2. מבחן האכפתיות:
עד כמה אכפת לי גם מהצד השני? האם אני רוצה שהוא יסבול או שיהיה גם לו טוב?
האם אני מכוון לטוב משותף או שחשוב לי שרק הצרכים שלי יתמלאו?

**
אני מקווה שהמילים הללו בעלות ערך עבורכם,
וכולי תקווה שבקרוב נמצא את הדרך לקירוב ולחיבור,
וביחד נצליח ליצור מציאות חדשה של טוב משותף ובר-קיימא.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

"סטוקדייל" זה עכשיו

אדמירל ג'ים סטוקדייל הוא הקצין האמריקני הבכיר ביותר שנפל בשבי הווייטנאמי.
בשנים 1965-1973 הוא עבר עינויים קשים, חי במשך כל המלחמה בלא שום זכויות שבוי,
ללא תאריך שחרור ובלא איזושהי ודאות אם ישרוד ויזכה לראות שוב את משפחתו.

בראיון לספר המופת "גלגל התנופה: מטוב למצוין" הוא סיפר למחבר הספר ג'ים קולינס:

"מעולם לא פקפקתי לא זו בלבד שאני אשתחרר,
אלא גם שאני אנצח בסופו של דבר ואהפוך את ההתנסות הזאת לאירוע המעצב והמכריע ביותר בחיי,
דבר שכאשר אני משקיף לאחור, אינני מוכן לוותר עליו."
(מילים שמזכירות במידה רבה את ויקטור פרנקל בספרו "אדם מחפש משמעות").

בניסיון להבין מה בונה חוסן, ומסייע לאנשים להתמודד במצבים קשים מבלי להישבר,
שאל קולינס את סטוקדייל מה אפיין את האנשים שלא החזיקו מעמד ונשברו.

תשובתו של סטוקדייל היתה מפתיעה ובמבט ראשון אפילו מנוגדת לציטוט שלו:
לדבריו מי שלא החזיקו מעמד היו "האופטימיים".
"האופטימיים" הם אותם אנשים שהאמינו שאוטוטו הם ישתחררו.
שבקרוב הכול ייגמר והם יחזרו הביתה למשפחותיהם.
שעד החג הקרוב, או האביב הכול יהיה מאחוריהם.

וכשזה לא קרה הם פשוט התרסקו ונשברו.

לעומתם, מי שהחזיקו מעמד, שרדו פיזית ונפשית, ואפילו צמחו מכך, היו אנשים בעלי העמדה המשולבת הבאה:
האמונה העמוקה שבסופו של דבר יהיה בסדר והם יצאו מזה כשידם על העליונה,
לצד המחויבות העמוקה והנחושה להתייצב ככל שיידרש מול העובדות המרות של המציאות הנוכחית.

כשסטוקדייל מדבר על "להתייצב אל מול העובדות המרות",
הוא קורא ללקיחת אחריות אישית ולנקיטת פעולות אקטיביות עקביות, מתמידות ונחושות,
השונה מ"חשיבה חיובית מדי" המנותקת מהמציאות, מהטמנת הראש בחול או מה-"יהיה בסדר" הישראלי.

פרדוקס סטוקדייל מלווה אותי מזה שנים רבות, ואני נזכר ומשתמש בו במיוחד בתקופות קשות.
הוא מזכיר לי להיזהר מאופטימיות-יתר ומפסימיות נואשת.
הדברים הם לא מושלמים והם גם לא סוף העולם.

תפקידי – תפקידנו הוא לעשות כמיטב יכולתנו ככל שיידרש,
ולהאמין שבסופו של דבר הדברים יתפתחו לטובה.

"סטוקדייל" זה עכשיו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

מילים של חיבור ותקווה

שלום,
בסיומו של עוד שבוע אינטנסיבי, סוער ועצוב,
אני בוחר לשתף אתכם בשני טקסטים שנגעו לליבי ושחיזקו אותי.

הטקסט הראשון נכתב לפני מספר שבועות ע"י אחד הכתבים (ימני בדעותיו) במערכת "עולם קטן":

"אפשר וצריך לשנות ולפעול.
לא חייבים לעשות את זה בהוצאת לשון, אפשר בחיוך ובחיבוק, ביכולת להיות עם מישהו אחר בכאבו.
זה שריר שאינו שמור רק ליפי נפש אלא גם לסתם אנשים טובים. יהודים, אתם יודעים.
נכון, זאת אמפתיה שלא ממש הופנתה כלפי הימין בשעות צרתו, בהתנתקות ובאוסלו.
ההפך לפעמים. אבל יהודים אינם נוקמים, חלילה.

חוץ מזה, הייתה בשמאל גם אמפתיה. גם אם קטנה, לפעמים זניחה.
הנה סיפור אמיתי ממקור ראשון של שני חברים מהצבא,
הפוכים אידאולוגית במאה ושמונים מעלות, אי-אז בימי הגירוש הנוראים:

"יצאתי לגלות מביתי אבל וכפוי ראש.
ישן בשקי שינה בצמתים האחרונים שעוד אפשר היה להגיע לגוש קטיף המסוגרת.
בוכה את נשמתי לא-לוהים איך יכול להיות כזה רשע בעולם. קל וחומר במדינת היהודים.
במדינה הקדושה הזאת שאמורה להיות תחילת הגאולה.
איך יכול להיות שאנחנו מחריבים את חבלי ארצנו?

"כמה דמעות היו בימים ההם. מי יכול היה לשבת בבית?
ואז, בבין ערביים קיצי, הגיע החבר שלי, איש שמאל מהאזור הכי קשה,
כזה שמגיע לשרת ביו"ש במילואים כמו כולם אבל מסרב לבקר ביקור חברים באזורי 'הכיבוש',
והביא איתו שקית מלאה בפסיפלורה מתוקה, שהייתה בימים ההם של הגירוש עוד מצרך יקר ונדיר,
ואיתה עוד כל מיני פינוקים שאהבנו מימי הצבא. והוא חיפש אותי בצמתים.
בליבו שמח שמתנתקים מגוש קטיף, אבל צרת חברו בליבו.
'קח לך אחי, הגעתי רק להגיד שאני כואב שכואב לך'.
חיבוק, נשיקה, וכל אחד מאיתנו הלך בדמעתו לדרכו".

כן, הסיפור הזה אינו מעיד על הכלל. הוא יוצא מן הכלל, אבל הוא מעיד על מה שבתוכנו.
על מה שאנחנו רוצים להיות.

עכשיו העת לשמור את האנרגיה לשני דברים חשובים:
לתיקון לפי רצון העם ולאהבה עד אין קץ לכולם.
זאת לא קלישאה של יאיר לפיד.
ככה יהודים אמורים לחיות במדינה היהודית-דמוקרטית שבנינו."

ניתן לקרוא את הפוסט המלא כאן.

**
הטקסט השני נכתב השבוע ע"י ארי סינגר בקבוצת וואטסאפ ששנינו שותפים בה,
כתגובה לדיון טעון שהתחיל להתפתח לאחר הרצח הנוראי של האחים הלל ויגל יניב ז"ל והצתת בתים ומכוניות בחווארה.

הנה חלק מהדברים שנכתבו:

"אתחיל בנקודה אישית.
יגל ז"ל היה חבר של בני הקטן אורי.
הם דברו במוצ"ש קבעו ללוות חתן ביום חופתו בעוד כשבועיים.
שניהם קמו בבוקר ליום שגרתי ונסעו כל אחד לישיבה שלו.
בדרך נרצח יגל. בני חזר הביתה שבור.
מעבר לחיבוק אתה נדרש כאבא להעביר את שיעורי האמונה, האזרחות, ההיסטוריה מהתיאוריות בכיתה לעולם המעשה.

מנהיגות אסור לה שתיגרר אחרי אספסוף ויותר חמור ללבות אספסוף.
ברגעי משבר תפקיד המנהיג הוא לתת משמעות ולהתוות דרכי פעולה
כאשר לרבים הכעס מטמטם את המוח והדמעות מטשטשות את ראיית המציאות.
מה שנעשה הערב בחווארה הוא בראש ובראשונה לא מוסרי.
אפשר היה להסתפק בנימוק הזה אך אוסיף הוא גם לא נכון טקטית ואסטרטגית.
מצופה מהמנהיגות שלי ברמת המועצה והקהילה למעשים ומסרים אחרים.

לאחר שדברתי על חשבון הנפש שלי,
חייבים לתחקר את כשלון הצבא ברמה הטקטית מה הצעדים שנעשו למנוע את ההתפרעויות
(במקביל לתחקיר של הפיגוע).
אחת המטרות של החטיבה המרחבית היא לאפשר אורח חיים תקין (על ידי שמירת חוק וסדר) על כלל התושבים בגזרה.
הערב הצבא נכשל במשימתו.
הכשלון הוא ברמה הטקטית: לא רמטכל, לא שר הבטחון לא דרג פוליטי אלא בדרג המח"ט/מאו"ג.
כמי שפיקד כמג"ד גדוד חורון במספר תעסוקות בגזרה יש סדרי פעולה שניתן לעשות כדי לנסות למנוע מקרים מעין אלו.

הרטוריקה ע"י מנהיגי ציבור והתקשורת מגביהה חומות במקום למצוא פרצות ולהפיל אותם.
יש יותר מדי מבערים ופחות מדי מבארים.
אחרי שהסיפור הזה יסתיים נצטרך כולנו לתחקר מה היו הכלים הלא ממלכתיים משני הצדדים
לממש את החזון הפוליטי במקום לחפש את היעוד המשותף."

הדברים נכתבו ע"י ארי סינגר, ששירת כקצין מילואים ראשי עד ספטמבר 2021,
תושב פדואל (התנחלות בשומרון), נשוי, אב לשישה ואח שכול, אדם יקר שאני גאה להיקרא חבר שלו. 

**
שני הטקסטים הללו ריגשו אותי, ועוררו בי תחושת קירבה, הכרת תודה ותקווה.

הדבר החזק שעולה בטקסט הראשון הוא אכפתיות אנושית, אמפטיה וחברות אמת שחוצה דעות.
בכל פעם שאני מדמיין את אותו חייל שמאלני,
חוצה מדינה שלמה עם שקית פסיפלורה ביחד בחיפוש אחר חברו הכאוב, אני מתחיל לדמוע.
הסיפור והטקסט הם דוגמא אישית נפלאה לאחדות ולאהבה גם נוכח קשיים ומחלוקות אידיאולוגיות.

המילים של ארי, מבטאות את הכאב הבלתי נתפס על הרצח הנורא, לצד סימון גבול מוסרי חד משמעי.
הוא מביע ביקורת עניינית וקורא ללקיחת אחריות פיקודית ומנהיגותית, גם על השיח וגם על התוצאות.

שני הטקסטים הללו הם מנועים של חיבור, אהבה וקירבה בעולם מורכב, מאתגר ומלא כאב.
שתי דוגמאות חיות ומעוררות תקווה לכך שאפשר גם אחרת.

**
בשבועות האחרונים אני פעיל ומעורב במחאות השונות.

בצהרי יום רביעי השבוע השתתפתי בהלווייתו של אילן גנלס ז"ל, שנרצח בצפון ים המלח,
ביחד עם אלפים רבים שנענו לקריאה להגיע וללוות אותו בדרכו האחרונה.
שלוש שעות לאחר מכן עמדתי בצומת רעננה מנופף בדגל ישראל ומפגין בעד המדינה,
בתקווה שאתרום גם לעצירה של ריצת החקיקה, הקרע, והפילוג,
וגם לתנועה של הידברות, הסכמה רחבה וריפוי עמוק.

הטקסטים שציטטתי למעלה מחזקים ומעודדים אותי. 

זה אפשרי.
וזה בידיים של כולנו.

אנחנו האנשים להם חיכינו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

חיים כהן ועיקרון המראה

"עיקרון המראה" הוא כלי תודעתי שאני משתמש בו המון.
על פי עיקרון המראה, הדברים שאנו רואים בסביבתנו הקרובה משקפים לנו משהו על ההתנהגות שלנו.
לדוגמא: אם ילדיי מתנהגים בחוסר נימוס ואני ממש לא אוהב לראות את זה,
חשוב שאזכור שזה שיקוף לדברים שאני מאפשר או מעודד.
ייתכן שאני מתנהג בחוסר נימוס ובכך נותן להם דוגמא אישית ומעודד אותם להתנהג כמוני.
יכול להיות שבפעמים הראשונות שראיתי אותם מתנהגים בחוסר נימוס לא אמרתי דבר,
ובכך נתתי להם תחושה שזה לגיטימי או לא נורא, ואיפשרתי להם להמשיך.

"עיקרון המראה" רלוונטי גם להתנהגויות רצויות וגם להתנהגויות לא רצויות.
אם ילדיי מתנהגים בנימוס, גם אז זהו שיקוף לדברים שאני מעודד או מאפשר.

הנקודה המרכזית ב"עיקרון המראה" היא שאנחנו תורמים למה שמתרחש בסביבתנו.
המציאות היא שיקוף לדברים שאנו מאפשרים ומעודדים במילים ובמעשים.
חשוב שנכיר בכך וניקח על זה אחריות.

**
חיים כהן פירסם השבוע פוסט בפייסבוק שזכה לאלפי הערות ושיתופים.
לצד שיתוף אישי וסיפור עליו ועל אימו, הוא ביקר את התנהלותו של חבר הכנסת אלמוג כהן.

לפוסטים בפייסבוק יש את האנרגיה שלהם, במיוחד בתקופה הזו שהכול טעון ונפיץ.

אני רואה בפרסום הפוסט מעשה אמיץ מאוד.

חיים כהן הוא דוגמא למישהו שנמצא בקונצנזוס ושיש לו מה להפסיד.
ייתכן שהוא ישלם מחיר על הפוסט הזה.
בחיבור ל"עיקרון המראה", חיים כהן שם גבול להתנהלות לא מכבדת,
קרא להימנע מהסתה מפלגת והביע בצורה ברורה את הציפייה שלו מנבחרי ציבור.

מעבר להתייחסות לאירוע הספציפי,
עצם העלאת הפוסט מהווה דוגמא אישית שיכולה לעודד משפיענים נוספים לנקוט ברוח דומה,
ובכך להפחית את שיח השנאה, ההסתה והפירוד, ולהעצים את שיח החיבור, הסובלנות והכבוד.

תודה לך חיים על אומץ הלב, הדוגמא האישית, השפיות והתקווה שכל כך נדרשים בימים אלו. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. רוצים לתרום לשיח בונה אמון של חיבור וקירבה? הרשמו לסמינר "הרבעון הרביעי".

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

טוב משותף ולא טריויאלי בעולם מורכב

בשנת 2004 אדם בשם מורגן ספרלוק הכניס את עצמו לניסוי מרתק:
במשך חודש שלם הוא אכל רק ארוחות במקדונלד'ס ותיעד בסרט מה קורה לו.
לפני הניסוי, רופאים שהתייעץ איתם העריכו שהכל יהיה בסדר.
בפועל, בתוך זמן קצר ספרלוק החל לסבול מהקאות, דיכאון, עייפות, לחץ בחזה ותפקודי כבד לקויים.
הוא הראה שתזונת מקדונלד יכולה לפגוע בבריאות בצורה קיצונית בתוך חודש אחד בלבד.
הסרט "לאכול בגדול" הפך ללהיט ויראלי שהשפיע מאוד על תפיסת הקהל בנוגע למקדולנד,
ובהמשך גם על מדיניות החברה והתזונה שלה.

בדומה לבריאות המושפעת מתזונה ומחומרים פיזיים שאנו צורכים,
כך תפיסה, מחשבות ואמונות מושפעת מהחומרים המנטליים שאנו צורכים וקולטים.

**
התקופה הנוכחית מאופיינת ברגשות עוצמתיים ובריבוי סערות רגשיות.
הרגשות שאנו חווים מושפעים מאוד מהתפיסה שלנו ומהרעיונות שאנו מאמינים בהם.

לדוגמא:
ייאוש נוצר כשהתפיסה היא שמה שקורה לא טוב ושמאוחר מדי לשנות את זה.
כעס וזעם נוצרים כשהתפיסה היא שמה שקורה לא טוב ולא הוגן ושצריך לשנות את זה.
אדישות או שוויון נפש נוצרים מתפיסה שלפיה מה שקורה לא כזה חשוב או רלוונטי.
שמחה או שביעות רצון נוצרים מתפיסה שלפיה מה שקורה טוב ומתקדם בכיוונים רצויים.
מתח ודאגה נוצרים כשהתפיסה היא שמה שקורה מסוכן ושהרבה מונח על הכף.

מה שמשפיע על הרגשות שלנו יותר מכל, זו התפיסה שלנו בנוגע למה שקורה.
התפיסה שלנו בנוגע למצב, משפיעה על הרגשות שלנו יותר מהמצב עצמו.
תגידו לי איך אתם מרגישים ואומר לכם מה אתה חושבים ובמה אתם מאמינים.

חשוב לזכור שהתפיסה שלנו היא לא המציאות –
המציאות מתרחשת עכשיו כפי שהיא, עם או בלי קשר למחשבות ולתפיסות שלנו.

**
כולנו מושפעים מאוד מהסביבה, מערוצי התקשורת ומהרשתות החברתיות.
אף אחד מאיתנו לא חסין או חזק מספיק בכדי לא להיות מושפע.

זה מצער, כיון שכוחות חזקים, מקצועיים ונחושים, בעלי אינטרסים פוליטיים וכלכליים,
מנצלים את זה, כשהם מתחרים על תשומת הלב שלנו ועל עיצוב התפיסות שלנו.
הנטייה האנושית הטבעית היא לשמוע עוד ועוד מהדבר שאנו מתחברים אליו ומאמינים בו,
או פשוט לקבל ולעכל את מה שמוגש לנו מבלי לבדוק אותו (תחת הנחה שגויה ש"חדשות" הם אמת אוביקטיבית).

הנטייה הטבעית הזו מסוכנת.
התפיסה שלנו משפיעה עלינו והיא חלק מאיתנו, אבל היא לא אנחנו.

אנחנו בעלי הבית.

מכיון שלתפיסה שלנו יש השפעה כל-כך גדולה עלינו,
חשוב לבדוק מה יוצר אותה ומי משפיע עליה.
חשוב לקחת עליה אחריות, להמשיך לבדוק ולדייק אותה כדי שתהיה מחוברת למציאות ככל האפשר,
להטיל בה ספק ולשים לב לדרך שבה היא מתעצבת ומשפיעה עלינו.

**
בדומה לניסוי המקדונלד שהתמקד בשינוי תזונתי,
חשבו על הדוגמא הבאה כהזמנה לניסוי תפיסתי:

אם אתם בעד הרפורמה המשפטית,
ובמשך חודש שלם תצרכו חדשות רק מערוצי חדשות ומעיתונים המתנגדים לרפורמה,
ותהיו חשופים אך ורק לפוסטים ולאנשים החושבים שונה מכם,
משהו בתפיסה שלכם ייסדק ויתחיל להשתנות.
ממש אותו דבר יקרה אם אתם מתנגדים לרפורמה,
ובמשך חודש שלם תצרכו חדשות רק מערוצי חדשות ועיתונים התומכים ברפורמה,
ותהיו חשופים אך ורק לפוסטים של תומכי הרפורמה.

סביר להניח שהשינוי יקרה בצורה הדרגתית, ושלא "תעברו צד" מקצה לקצה,
אבל אתם בהחלט תרגישו בהשפעה המחשבתית והרגשית עליכם,
ובתנועה שלכם לכיוון הצד השני, לפעמים כבר בתוך ימים ספורים.

**
ניסוי דומה למתואר למעלה התחלתי לעבור בעצמי.
בשבועות האחרונים אני קורא יותר מאמרים וכתבות הנכתבים על ידי בעלי עמדות שונות משלי.
לאחרונה נרשמתי לאתר "מקור ראשון" כדי שאוכל לקרוא את התכנים שלהם ולהעמיק בהם.
אני משתדל להפריד בין כתבות שטחיות, מסיטות או מתלהמות (שניתן למצוא בכל הקשת הפוליטית),
לכתבות ענייניות ומעמיקות המעוררת מחשבה ומרחיבות תפיסה.

ברמה האישית, קיבלתי החלטה "להרים הילוך" בשני ערוצים מרכזיים:
האחד – להעמיק את ההבנה שלי בנוגע לעמדות שונות משלי, באמצעות קריאה, למידה ומפגשים עם אנשים,
והשני – לפעול כמיטב יכולתי בקידום תרבות ואג'נדה שאני מאמין בה ושאני חושב שהיא מיטיבה.

השילוב זה חשוב בעיניי ואין בו סתירה.

בתקופה הנוכחית אני בוחר להקדיש זמן ואנרגיה גם למחאה בעד שמירה על הדמוקרטיה,
וגם להקשבה, למידה, בדיקה עצמית וניסיון להבין ולהרגיש יותר את מי שחושב אחרת ממני.

שני המאמצים הללו משרתים עבורי תנועה חשובה של "טוב משותף" ולא טריויאלי בעולם מורכב,
כזו שאני רוצה לתרום לה ולהיות חלק ממנה.

**
בכל פעם שאני שומע את המשפט "שום דבר לא יעזור, זה כבר מאוחר מדי",
הוא מעורר בי התנגדות ומקפיץ אותי.
כך קרה גם השבוע, בשיחה מזדמנת עם אחד משכניי.

המשפט הזה משלב בתוכו גם פאסיביות וגם ייאוש.
הוא מבוסס על תפיסה שלפיה מה שנעשה לא ישנה.
יש בו הנחה שגויה שאנחנו יודעים בודאות מה הולך להיות ואיך דברים הולכים להתפתח.

לתפיסתי, התפקיד שלנו אינו להסתכל מהצד, לחלק ציונים, או לנבא מה יהיה,
אלא לקחת אחריות, לעלות למגרש ולעשות כמיטב יכולתנו בכיוון שאנו מאמינים בו.

**
מספר נקודות מפתח לסיכום:

– לזכור שאנחנו בעלי הבית ושהתפיסה שלנו היא לא אנחנו.

– לקחת אחריות על התפיסה שלנו, להטיל בה ספק ולבדוק אותה.

– להקשיב בסקרנות למי שחושב אחרת, להעמיק ולהרחיב את ההבנה שלנו.

– לשים לב לכוחות החזקים ולבעלי העניין שפועלים עלינו בכדי להשפיע על התפיסות שלנו למטרותיהם.

– לפעול כמיטב יכולתנו בכדי לקדם דברים וערכים שחשובים לנו ושאנו מאמינים בהם.

– להיות השינוי שאנו רוצים לראות בעולם. להוות דוגמא אישית בכוונה, בערכים, במילים ובמעשים שלנו.

– לזכור שלאדם אחד יכולה להיות השפעה עצומה על החברה ועל העולם (לדוגמא: ספרלוק, מקדונלד ותזונה) 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

"סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ"

השבועות האחרונים מרגישים לי טעונים רגשית וסוערים.
בימים הללו אני מרגיש הרבה מתח, כעס, חוסר סבלנות, תסכול, לחץ ודאגה.
שמתי לב שמצב הרוח שלי משתנה במהירות גבוהה יחסית ושאני "מופעל" יותר מבדרך-כלל.
טריגרים חיצוניים, כמו למשל משפטים שנאמרו או דברים שראיתי ושמעתי, עוררו בי תגובה רגשית חזקה.

זו לא הפעם הראשונה שאני חווה תקופה כזו, ובטח שלא האחרונה.
בתקופות כאלו יש משהו לא נעים, די מתיש ואפילו קצת מטלטל, מעין תחושה של יציאה משיווי משקל פנימי.
כשזה קורה, התגובה האינסטינקטיבית יכולה להיות בריחה מהירה לחשיבה חיובית, או לפעולת הדחקה כלשהי.
חשוב מאוד לתת מקום למה שעולה, להיות בנוכחות ובמודעות.
ועם זאת חשוב גם להיזהר לא לשקוע או להישאב,
לזכור שאנחנו "בעלי הבית" ולקחת אחריות על המחשבות-רגשות-מילים-מעשים שלנו.

בשירותי הצבאי, כשהים היה גועש במיוחד,
היינו יוצאים לאימון "ים גבוה" שבו מתרגלים התמודדות עם גלים גבוהים וים סוער.
אימון שכזה אינו כיפי או מהנה, לפעמים הוא אפילו די מפחיד,
אך למעשה, זו הדרך היחידה לתרגל התנהלות בים כזה.

יש משהו מרגיע ומייצב עבורי במחשבה שלצד הקושי שאני חווה, יש כאן הזדמנות עבורי להתאמן "בים גבוה".
זוהי תזכורת לכך שכל קושי הוא גם משהו לא נעים שיש להתמודד עמו (לפעמים תוך בקשת עזרה),
וגם הזדמנות לפתח שרירים של התמודדות עם קושי מהסוג הזה.

**
בתקופה הזו אני מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב לפסוק מסוים מספר תהילים,
שמהדהד בי ושיש לו השפעה מיטיבה עלי:

"סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" / תהילים ל"ד ט"ו

עבורי יש כאן הכוונה אישית חדה ומחזקת, המסייעת לי להתמקד ולייצב את עצמי.

ממש בקיצור, אני מוצא בפסוק הזה ארבע הנחיות קצרות וחשובות המשלימות זו את זו:

סור מרע – להתרחק מדברים שפוגעים בי ומורידים אותו ולצמצם את הפגיעה שלי באחרים.

עשה טוב – להרבות טוב, גם לעצמי וגם לאחרים, באמצעות אינספור פעולות ואינטראקציות.

בקש שלום – לקחת חלק בתנועה חשובה הגדולה ממני, להעז לכוון גבוה, גם אם זה נראה קשה או בלתי אפשרי.

ורדפהו – לנוע בהתמדה ובנחישות בכיוון המטרה הגדולה, גם אם לא אצליח להשיגה "במשמרת שלי".

**
הסיבה שהפסוק הזה כל-כך מדבר אלי עכשיו,
היא שהוא מאפשר לי להחזיק את המתח שבין ההווה לעתיד.

כמי שכותב, מתרגל ומשתדל לחיות "תקשורת מקרבת",
ה"שלום" שאני מכוון אליו הוא טוב משותף,
המבוסס על אמון, כבוד, קירבה, אנושיות ואכפתיות.

"סור מרע ועשה טוב" מסייע לי להתמקד בפעולות יומיומיות שביכולתי לעשות מיידית כאן ועכשיו.
כשאני עושה אותן, אני יוצר השפעה מיידית עלי ועל סביבתי.

"בקש שלום ורדפהו" מעודד אותי לקחת אחריות ולתרום את חלקי לתנועה חשובה,
גם כשאיני בטוח בנוגע לתוצאה הסופית או לכיוון, לדרך ולקצב שבה דברים יתפתחו.

אם הפוסט הזה מדבר אליכם, ניתן לקרוא העמקה על הפסוק בפוסט שכתבתי ב 2014.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ימים חשובים במיוחד

כשמסתכלים על שוק המניות לאורך שנה שלמה, ניתן להבחין בתופעה מעניינת:
במהלך מספר מצומצם של ימים מתרחשות הירידות והעליות הגבוהות ביותר.
ההשפעה של הימים הללו על המניות יכולה להיות משמעותית יותר משל כל שאר הימים ביחד.
השבוע לדוגמא, מניית פייסבוק (Meta) זינקה ב25% ביום אחד.
לא ניתן לצפות את הימים הללו מראש או לדעת מתי הם יתרחשו.
מנקודת מבט כלכלית טהורה, אפשר להתייחס לימים הללו כ-"ימים חשובים במיוחד",
שהשפעתם החיובית או השלילית על המניות ועל בעלי המניות יוצאת דופן.

**
האם התופעה הזו רלוונטית גם למימדים אחרים, מעבר לבורסה ולשוק המניות?
האם יש בחיינו "ימים חשובים במיוחד",
שהשפעתם עלינו ועל סביבתנו גדולה לאין ערוך מזו של ימים אחרים?

בשונה מאחוזי ירידה או עלייה ברורים בשוק המניות,
ההגדרה של "יום חיים חשוב במיוחד" היא אישית וסובייקטיבית.

לדוגמא, לאיזה יום יש השפעה גדולה יותר על חייכם –
היום שבו התחתנם או היום שבו פגשתם לראשונה את בן/בת הזוג שלכם?
לדעתי יום החתונה הוא בעיקר ציון דרך רשמי וחגיגי, המשך של תהליך שהחל לפני,
ולמעשה הדייט הראשון, הימים הראשונים ביחד, או ההחלטה הפנימית למסד את הקשר,
הם הימים המשמעותיים יותר.

**
"ימים חשובים במיוחד" הם ימים שבהם מתרחשת בנו או בסביבתנו תנועה יוצאת דופן.
אלו יכולים להיות ימים שבהם מישהו משמעותי נכנס לחיינו ומתחיל להשפיע עליהם,
או כאלו שבהם אנו חווים אירוע מעצב כלשהו.
זו יכולה להיות מחשבה, אמירה או פעולה, שבמבט ראשון נראית "רגילה" עד כדי כך שבקושי נבחין בה,
ושרק בפרספקטיבה ארוכת טווח נבין עד כמה היא היתה משמעותית.

אחד הימים המשמעותיים בחיי היה היום שבו נחשפתי לגישת התקשורת המקרבת,
בזכות פגישה עם מירי שפירא לקפה של בוקר בלובי של מלון כפר המכבייה.
הפגישה הזו לא היתה מתרחשת אלמלא ביקשתי ממירי (שאותה לא הכרתי) להיפגש,
כשבועיים לפני כן, במהלך פעילות התנדבותית משותפת ששנינו נכחנו בה.

מי מהימים הללו הוא יום חשוב במיוחד שהשפיע בצורה עצומה על חיי?
האם היום שבו מירי ואני נפגשנו לקפה, היום שבו ביקשתי ממנה להיפגש,
ואולי בכלל אחד הימים הקודמים שבו בחרתי ללכת לאותה פעילות התנדבותית?

**
ככל שאני מרבה לחשוב על כך,
מתבהר לי ששינויים זעירים יכולים להביא להשפעות עצומות,
ושההבדל בין "יום חשוב במיוחד" לבין יום "רגיל" יכול להיות דק מאוד:
משפט מסוים שנאמר בצורה קצת אחרת,
בחירה פנימית לעשות משהו,
אמירת "כן" או אמירת "לא",
האטת הנסיעה בכביש בחמישה קמ"ש,
צעד אחד קדימה,
חיוך, או חיבוק.

**
סטפן לוין כותב בספרו "מי מת" על רעיון המבוסס על תלמוד מהמסורת החסידית,
שלפיו כל אדם נולד למען מאורע מסוים שיתרחש ברגע כלשהו במהלך חייו,
אך לעולם אין לדעת מהו אותו המאורע ומתי הוא יתרחש.
לכן, על האדם להיות ערני ומוכן בכל רגע ורגע לכל מה שעלול לבוא.

ניתן להרחיב את הרעיון של לוין מאירוע אחד יחיד ומיוחד, לכמה עשרות אירועים.
מה אם במהלך חיינו אנו צפויים לעבור כמה עשרות "ימים חשובים במיוחד",
שהשפעתם עלינו ועל אנשים סביבנו גדולה לאין ערוך בהשוואה לימים אחרים?

אין לנו מושג כמה ימים כאלו כבר עברנו וכמה עוד לפנינו.
האם ייתכן שהיום הנוכחי הוא אחד מהם?
איך היינו מתנהגים אם היינו יודעים שאנו עומדים בפתחו של יום כזה?

**
את השבועות האחרונים אני חווה בעוצמה רבה:
פיגועים, פיטורים/קיצוצים, אלימות, ענייני בריאות והרפורמה המשפטית, הם דוגמא לכמה מהם.
כל האירועים הללו משפיעים עלי ועל סביבתי הקרובה בצורה כזו או אחרת.
ההשפעה של חלקם יכולה להיות ארוכת טווח ומשמעותית מאוד.

כשאני חושב על "ימים חשובים במיוחד",
מעניינים אותי בעיקר אירועים שהם בשליטתנו או בהשפעתנו, ולא אלו הנגזרים עלינו.
פחות מענין אותי לעסוק במקרים של עץ הנופל על רכב, מכת ברק, זכייה בלוטו,
או העלאת ריבית על ידי נגיד בנק ישראל שמגדילה מאוד את החזר המשכנתא שלנו,
כיון שגם אם יש לאירועים הללו השפעה עצומה על חיינו, יכולת ההשפעה שלנו עליהם מצומצמת.

ברוח הזו, אינני בטוח איך יתפתחו הרפורמה המשפטית, האלימות והפיגועים.
חשוב לי לקחת אחריות, למקד את תשומת ליבי ואת האנרגיה שלי במה שאני יכול לעשות,
ובדרך שבה אני יכול לתרום ולהשפיע על סביבתי, בנושאים הללו ובנושאים אחרים.

רבים מ"הימים החשובים במיוחד" אינם קורים לנו אלא נוצרים על ידינו.
אני מאמין בכל ליבי שביכולתנו להפוך ימים "רגילים" ל"ימים חשובים במיוחד",
באמצעות אמירות, בחירות ופעולות שאנו יוזמים,
ובאמצעות תגובות שלנו לדברים המתרחשים סביבנו.

מה דעתכם..?
מה עולה בכם כשאתם קוראים את זה..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

על תקווה

ג'ואנה מייסי היא סופרת, מנחת סדנאות ואקטיביסטית העוסקת רבות בנושאים של שינויים מורכבים, סבל וחמלה.

בספרה Active Hope היא מבחינה בין שתי משמעויות שונות שניתן לייחס למילה "תקווה".

המשמעות הראשונה – Hopefulness – תקווה, אמונה וביטחון שתוצאה מסוימת שאנו מצפים לה תתרחש.
האמונה והביטחון הללו מגבירים בנו את המוטיבציה ומעודדים אותנו לפעול.
אם אנו זקוקים לסוג כזה של תקווה לפני שאנו מתמסרים לפעולה או למאמץ כלשהו,
מה יקרה במצבים בהם אנו מעריכים שיש סיכוי נמוך בלבד (אם בכלל) לכך שהתוצאה שאנו מצפים לה תתרחש?

המשמעות השנייה – Desire – רצון עז שמשהו מסוים יקרה.
תקווה מהסוג הזה מגיעה עם מוכנות להיות במסע בכיוון רצוי,
גם כשאיננו בטוחים אם זה אפשרי או עד כמה הסיכויים לכך גבוהים.
במסע שכזה אנו מוכנים להתמסר לתהליך ולפעולות שחשובים לנו,
בלי קשר למידת האמונה או הביטחון שלנו שאכן נגיע לתוצאה המקווה.

מצד אחד חשוב לא לטמון את הראש בחול או לייפות את המציאות יותר מכפי שהיא,
ומצד שני חשוב לא להיכנס לאוירת ייאוש או סוף העולם.
חשוב לשלב אמונה שיהיה בסדר בסופו של דבר (גם כשאנחנו לא בטוחים מה זה אומר בדיוק)
עם לקיחת אחריות והתמודדות פרואקטיבית בנחישות, בהתמדה ובאומץ עם כל מה שמגיע.

**
מייסי מבחינה בספרה בין תקווה פאסיבית לתקווה פעילה:

תקווה פאסיבית משמעה לחכות שנסיבות חיצוניות יסתדרו או שנרגיש מספיק תקווה שתניע אותנו לפעולה.

תקווה פעילה לעומת זאת משמעה לקחת חלק פעיל בתהליך יצירת העולם שאנו רוצים לחיות בו.

ניתן להתייחס לתקווה פעילה כאל תרגול מתמשך (בדומה ליוגה, ריקוד או נגינה),
ולא כאל משהו שיש לנו או אין לנו אותו.

תקווה פעילה ניתן לתרגל בכל מצב.
בכדי לעשות זאת נדרש תהליך בן שלושה שלבים עיקריים:
ראשית, אנו מתבוננים במבט בהיר על המציאות.
שנית, אנו מזהים כיוון שאליו נרצה שדברים ינועו, או ערכים חשובים עבורנו שאנו רוצים להביא לידי ביטוי.
ושלישית, אנו נוקטים צעדים בכדי להזיז את עצמנו או את מצבנו בכיוון זה.

**
ברוח המילים של ג'ואנה מייסי, חשוב להתמקד במעגלי השליטה וההשפעה שלנו,
ולא לבזבז או לאבד אנרגיה על מעגלי שיפוטיות ודאגה שלא תורמים לנו ומחלישים אותנו.

קל לומר, אבל איך עושים זאת בפועל?

שאלת מפתח שחשוב מאוד לשאול ושעוזרת לנו להתמקד במעגלי ההשפעה שלנו היא:

מה אני יכול/ה לעשות עכשיו בכדי לתרום למצב?

השאלה זו מכילה ארבע הנחות יסוד חשובות:
א. אפשר לעשות משהו שיתרום.
ב. אני יכול/ה לעשות את הדבר הזה.
ג. העשייה שלי משנה ומשפיעה.
ד. ניתן לעשות את זה עכשיו.

השאלות שאנחנו שואלים את עצמנו משפיעות על החשיבה, הרגשות, ההחלטות והפעולות שלנו.
חשוב להבין ולזכור שיש לנו אחריות מלאה למחשבות-רגשות-מילים-החלטות-פעולות שלנו.
אנחנו יכולים להרבות טוב או להרבות רע.
אין לנו שליטה על המצב או על מה שקורה ויש לנו השפעה עצומה על מה אנחנו עושים עם מה שקורה.

**
עפ"י ג'ואנה מייסי, נדרשים שלושה סוגי תנועות על מנת לחולל שינוי בעולם מורכב:

א. פעולות מניעה או האטה – תנועות שמטרתן לעצור התדרדרות או להאט התקדמות בכיוון שמגביר סבל ומחריף את הבעיה.

ב. שינויים מבנים ומערכתיים – תנועות שמטרתן ליצור בעולם תהליכים, ארגונים וצורות התנהלות ברוח השינוי שאנו רוצים לחולל.

ג. שינויים תודעתיים – תנועות שמטרתן לסייע לנו לשנות את תפיסותינו לגבי העולם, שככל הנראה עומדות בבסיס הבעיות שאנו חווים.

כל שלושת הסוגים הללו נדרשים על מנת לחולל שינוי מורכב בעולם.
אנשים שונים נמשכים לסוגי תנועות שונים.
כשאתם שואלים את עצמכם "מה אני יכול/ה לעשות עכשיו בכדי לתרום למצב?",
כנראה שתמצאו עצמכם נמשכים או מתחברים במיוחד לאחת ואולי לשתיים מתוך שלוש התנועות הללו.

**
אני רוצה לסיים בשלושה שיתופים אישיים על תקווה שחיים בי כרגע:

1.
במהלך השבוע קיבלתי מייל ממספר אנשים שביקשו להצטרף לרשימת התפוצה שלי.
עפ"י כתובות המייל הערכתי שמי שפנו אלי הם בסבירות גבוהה חרדים,
ומכיון שכולם פנו אלי פחות או יותר באותו זמן, ניחשתי שהם קיבלו המלצה ממישהו.
הדבר עורר את סקרנותי ושאלתי אותם לגבי הזה.
מסתבר שמנטור חרדי בשם אהרון זילבר ממליץ עלי ומעודד את המשתתפים בקורסים שלו להצטרף לרשימת התפוצה שלי.
הגילוי הזה חימם את ליבי ושימח אותי מאוד.
מנטור חרדי, המסייע למאות חרדים להתפתח עסקית וכלכלית, ממליץ על כותב חילוני.
כשאנחנו פוגשים זה את זה בצורה ישירה, מכירים אישית ומתחברים זה לזה,
אנחנו פחות מושפעים מגורמים בעלי עניין כאלו ואחרים.

2.
לאחרונה פיתחתי לעצמי מנהג חדש.
בימי שישי בבוקר, כשאני מבקר בספרייה העירונית בכפר סבא,
אני לוקח לעצמי כמה דקות ומעלעל בעיתוני יום שישי שמונחים שם.
מסקרן אותי במיוחד לקרוא את "הארץ" ו"מקור ראשון",
שמייצגים עבורי עיתונים איכותיים בעלי דעות או נטייות פוליטיות שונות.
הדגש פה הוא גם על איכות וגם על שונות.
יש בי כמיהה להבין לעומק איך מישהו שחושב שונה ממני רואה את המצב ומה גורם לו לראות ולחשוב כך.
הבוקר, לאחר שקראתי מספר כתבות ב"מקור ראשון", שמתי לב שהאנרגיה שלי עולה ושמצב הרוח שלי משתפר.
בין היתר מצאתי בכתבות הללו קולות מאוזנים, מגוון נקודות מבט, נימוקים שונים שאינם ברוח מתלהמת,
וקריאות ליצירת שינוי בדרך של הידברות תוך גילוי אחריות ושיקול דעת.

3.
אם יש משהו ברעיון של מפגש אישי עם אנשים במעגלים חברתיים-פוליטייים שונים משלכם,
רצון להכיר לעומק נקודות מבט אחרות, וכמיהה להיות חלק משינוי מיטיב של חיבור והידברות,
אני ממליץ לכם לבקר באתר של הרבעון הרביעי ולהירשם לאחד הסמינרים הקרובים שלהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter