טוב-לב

בשנים האחרונות אני לומד להעריך יותר ויותר טוב-לב.
בעבר הערכתי חוכמה, מנהיגות ותכונות נוספות יותר משהערכתי טוב-לב.
טוב-לב מטפס לו בהתמדה במעלה הסולם אצלי.
טוב-לב פשוט כזה.
אותנטי.
נדיב.

חבר שפגשתי בסוף השבוע שיקף לי את זה.
מראה חזקה וצלולה.
בשקט בשקט, הוא נמצא שם. קשוב. נוכח.
בשעתיים שהיינו ביחד ראיתי אותו בפעולה.
לפחות פעמיים.
פעם עם ההוא, בעזרה לוגיסטית זעירה, בלי מילים.
ופעם עם ההיא, במחווה שאני בספק אם עוד מישהו הבחין בה.

חיים מלאים. היום.

עצימת עיניים

עצימת עיניים

בחור צעיר פוגש באקראי איש מבוגר ומזהה אותו כאחד ממוריו בנעוריו.
הוא פונה לאיש ומזכיר לו שהוא היה תלמידו לפני שנים רבות.
"ומה מעשיך היום, איש צעיר?" מתעניין המורה.
"גם אני מורה היום." עונה הצעיר.
"נפלא. ומה הניע אותך לבחור בהוראה?" חוקר המורה לשעבר.
"אתה מורי, אתה היית הגורם שהשפיע."
"מחמיא לי." אומר המורה לשעבר, "כיצד השפעתי…?"
"איני יודע אם זכור לך אותו הבוקר." מספר הבחור. "אחד מהילדים הגיע עם שעון יד חדש, מתוחכם טכנולוגית, הניח אותו על השולחן וכל הילדים הצטופפו סביבו מלאי התלהבות, רוצים לנסות ולמשש.
ובתוך כל ההמולה, נכנסת לכיתה, כולנו התפזרו למקומותינו ואז, ואז… אותו הילד צעק בהתרגשות: 'וואלה… אני לא מאמין… גנבו לי ת'שעון."
ואתה היסית את הילד ואחר כך את כולנו, שניסינו להתגונן, וביקשת שנשב.
אמרת שאינך מאמין שמישהו מהכיתה באמת גנב. יתכן שמישהו חמד לצון, או עשה טעות שהוא מתחרט עליה.
ביקשת שמי שלקח את השעון, שיודה, ובזה תיפתר הבעיה.
איש מאיתנו לא הודה.
ואז… אני זוכר את זה בבהירות… ביקשת מכולנו, כולל הילד שהשעון שלו, להסתדר בשורה עם הפנים לקיר, להניח את כפות הידיים על עינינו, ולעצום עיניים.
נעמדנו ליד הקיר, כפי שבקשת, ועצמנו עינינו. זו הייתה כיתת בנים בלבד בבית ספר דתי.
חשנו שאתה עובר ליד כל ילד, נעצר, מפשפש בכיסיו, וממשיך לילד הבא. כשסיימת עם כולם, חזרת לשולחנך, ביקשת מאיתנו להסתובב ולפקוח עיניים.
שעון היד היה מונח על שולחנך.
החזרת את השעון לילד שהביא אותו, ובפני כולנו חזרת שוב על מונחי השגיאה והחרטה. היו כמה דקות של התרגשות ואז המשכת בשיעור כאילו לא קרה דבר.
אני הייתי הילד שגנב את השעון. מכיסי הוצאת את השעון הגנוב אז.
בליבי הכרתי לך תודה ענקית על שלא חשפת את קלוני ברבים. נשבעתי שלא אסטה עוד מדרך הישר.
משלא אמרת מאומה בפני הכיתה, הנחתי שתשוחח אתי לבד.
עבר יום, עברו יומיים, עברו שבועיים – לא קראת לי ולא נזפת בי.
החלטתי אז שכשאגדל אהיה מורה. מורה שמשפיע, בדיוק כמוך."
הוא סיים והביט במורהו, מחכה לתגובה. המורה הניד ראשו וחייך.
"התוכל לומר לי היום" שאל הצעיר "מדוע בחרת לא לומר לי דבר? מדוע לא נזפת בי ולו בשיחה פרטית? זה היה כל כך מתבקש…"
והמורה הוותיק הביט בו ואמר: "באמת לא הבנת? לא הבנת שגם אני לא ידעתי מי לקח את השעון? רק עכשיו אתה מגלה לי שזה אתה."
"הכיצד לא ידעת?" תמה הצעיר "הרי שלפת את השעון מכיסי… במו ידיך?"
והמורה אמר בשקט: "כשביקשתי מכם אז לעצום את עיניכם… גם אני את עיניי עצמתי. פישפשתי בכיסים שלכם כשעיניי עצומות.
לא רציתי לדעת מי לקח את השעון, כדי לא לקבל רושם רע על הילד, לא לבייש.
אני שמח שהדרך שנקטתי הוכיחה את עצמה. תודה שסיפרת לי."
הוא פרע בחיבה את שיערו של הצעיר והלך לדרכו.

**
הסיפור הועתק במלואו מהאתר "זיקוקין דינור" של שוקה דינור.
שוקה מפרסם אחת לשבועיים (מזה שנים רבות) סיפורים מעניינים, מרגשים ומעוררי השראה.
אהבתם? נגע בכם?
ניתן להצטרף לרשימת התפוצה של שוקה ולקבל לאימייל את הסיפורים שהוא מפרסם.
ניתן כמובן גם לשוטט באתר ולקרוא סיפורים קודמים.

**
להלן שתיים מהתגובות לסיפור מתוך האתר של שוקה:

"מציעה לכל המורים לקרוא ולהסיק מסקנות.
שבת שלום."

"תודה, שוקה, על סיפור ייחודי ומעורר השראה.
לפעמים, מלים שאינן נאמרות, עוצמתן רבה.
דוגמא מופלאה של מחנך בעל שיעור קומה."

הסיפור הזהה הזה,
מהווה טריגר שונה,
לשתי נשים שונות הקוראות אותו,
והבוחרות להגיב כל אחת בדרכה.

**
מחשבות ותחושות שהסיפור עורר אצלי:

יש לנו השפעה אינסופית.
אין לנו מושג במי ואיך אנו נוגעים.
לפעמים נקבל הצצה לכך, וברוב המקרים לא…
פעולה אחת של טוב לב, חמלה ואהבה יכול להשפיע על חיים שלמים.
הדוגמא האישית והמעשים שלנו "מדברים" חזק יותר מהמילים שלנו.
הכרת תודה לאנשי חינוך משמעותיים שהשפיעו על חיי…

**
עם הסיפור "עצימת עיניים" פתחתי אתמול את הרצאתי "שיחות קשות" לצוות ביה"ס חוגים בחיפה.
אחד המשפטים שאמרתי בהרצאה, מספר דקות לאחר השיתוף בסיפור:

"כולנו שחקנים ראשיים בסרט של עצמנו ושחקני משנה בסרטים של אנשים אחרים".

יש לכך שתי משמעותיות:

1. כולנו חיים בסרט.
אין דבר כזה מציאות אובייקטיבית.
כל אחד מאיתנו חווה אחרת את מה שקורה.
איננו חווים את מה שקורה, אנחנו חווים את הסיפורים שלנו על מה שקורה.

2. כשאנשים אומרים ועושים משהו, זה מתוך התפקיד הראשי בסרט שלהם.
מתוך הדרך שבה הם חווים את המציאות (שאנחנו חלק ממנה).
זה לא נגדנו וגם לא בעדנו.
דון מיגל רואיס בחר להקדיש לנקודה הזו הסכם אחד בספרו "ארבע ההסכמות":
"אל תיקחו שום דבר באופן אישי."

**

הדרך שלי לזכור את זה מנוסחת בצורה הפוכה לדון מיגל רואיס (אם כי המשמעות זהה):
זה תמיד אישי. זה אף פעם לא אישי נגדי, זה תמיד אישי בעדם.

"זה תמיד אישי" הוא הכלי הראשון בסדרת "52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים" שאני שולח אחת לשבוע במשך שנה שלמה.
רוצים להצטרף לסדרה ולקבל את הכלים? מוזמנים לעשות זאת בקישור הבא.

רוצים להזמין הרצאה או סדנה לחברה שלכם? מוזמנים להיות איתי בקשר דרך האתר.

בהצלחה רבה לאנשי החינוך, לילדים ולהורים בשנת הלימודים הקרובה,
שתהיה שנה פורייה, מצמיחה ומשמעותית…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

** להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר. **

** "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" – הרשמה וקבלה מיידית בקישור הבא **

הגל, האוקיינוס ואנחנו

הגל והאוקיינוס

גל קטן, עולה ויורד באוקיינוס, נהנה מכל רגע.
הוא נהנה מהרוח ומהאוויר הרענן – 
עד שהוא מבחין בגלים לפניו, המתנפצים אל החוף.

"אלוהים," אומר הגל."תראו מה עומד לקרות לי !"

ואז מגיע גל נוסף.
הוא רואה את הגל הראשון ושואל אותו: "למה אתה כל כך עצוב?"

"אתה לא מבין!", אומר הגל הראשון. "כולנו עומדים להתרסק!
כל הגלים עומדים להפוך לאין! נכון שזה נורא?"

"לא, אתה לא מבין." אומר הגל השני.
"אתה לא גל. אתה חלק מהאוקיינוס… "

~ הסיפור מתוך "ימי שלישי עם מורי" / מיץ' אלבוים

**
יש משהו מרגיע במחשבה שאנו אוקיינוס, או חלק מאוקיינוס.
שמה שאנו קוראים לו "סוף", "חדשות רעות" ואפילו "מוות" אינו בהכרח כזה.
המחשבה והתחושה שאנו לא רק "אינדיבידואלים מקומיים" אלא חלק מהטבע ומהאנושות,
יכולות לעורר בנו שלווה, הכרת תודה ופליאה.

**
אבל לא רק…
הן יכולות לעורר בנו גם תסכול, שיפוטיות, דאגה ואפילו ייאוש.
שכן, אם אנחנו אוקיינוס, משהו שהוא מעבר לגל מקומי כזה או אחר, 
למה אנחנו לא מרגישים ככה? ומתי כן נרגיש ככה?
למה אנו ממשיכים להיות מוטרדים מדברים מסוימים שלא היינו רוצים שיטרידו אותנו בעוצמה כזו?
למה משפט אחד מאנשים מסוימים "מפעיל" אותנו הרבה יותר ממה שהיינו רוצים? 
ואם איננו מרגישים כפי שאנו חושבים שאנו צריכים, ו"מבזבזים" חלק ניכר מזמננו ומהאנרגיה שלנו,
האם זה לא אומר שאנו מבזבזים את חיינו? או מפספסים אותם? 
או עושים משהו "לא בסדר" שאנחנו לא אמורים לעשות כבר בשלב הזה?

המחשבה שאנחנו אמורים להיות במקום אחר ממה שאנו נמצאים בהם כרגע, 
עלולה לעורר חוסר שקט ולהוביל לציפייה בלתי נגמרת להגיע למקום מסוים (שאינו המציאות הנוכחית) שאולי לעולם לא נגיע אליו.

**
דברים מסוימים אתגרו אותי השבוע והשפיעו עלי יותר ממה שרציתי שהם ישפיעו. 
משפטים מסוימים שנאמרו ושלא נאמרו. 
מעשים מסוימים שנעשו ושלא נעשו.
טריגרים שהיו חזקים עבורי ושעוררו בי חוסר שקט, כעס, דאגה, סבל…

אני מודע לכך שחלק מההשפעה נובע מהסיפור שאני מספר לעצמי ומהפרשנות שלי.
אז למה אני לא מצליח לנטרל את זה, או לפחות להקטין את ההשפעה של זה בצורה משמעותית??
אני שם לב שמשהו בי היה רוצה להיות מושפע פחות.
להיות ביותר קבלה וביותר שלווה.
להיות מסוגל להתרומם מעבר לזה.
להיות יותר אוקיינוס ופחות גל.

**
אז מה אנחנו – אוקיינוס או גל?
ואולי אנחנו גם וגם?
אולי לפעמים אנחנו "גל" (בני אדם אנושיים על כל המשתמע מכך…),
ולפעמים אנחנו "אוקיינוס" (תודעות מפותחות המחוברות זו לזו ולעולם…)?

ואולי זה בסדר להיות גם וגם (מבלי לבחור או לתעדף…)?
כמו שאנחנו עכשיו?
כמו שזה עכשיו?

מאקהרט טולה אני לומד שבן-אדם, human-being, הוא השילוב שבין אנושיות לבין הוויה. 
בין לחשוב, להרגיש ולעשות לבין להיות.

אולי חלק מהעניין הוא להבין שלהיות "אוקיינוס" זה לא יותר טוב או יותר מתקדם מלהיות "גל" ("בני אדם רוחניים בעלי דרגת התפתחות גבוהה…"),
וגם לא פחות טוב או פחות מתקדם ("אנשים שלא מחוברים למציאות ובורחים ממנה באמצעות קשקושים "רוחניים-אלק"…)?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

".. ויש את העניין הזה.."

"… ויש את העניין הזה …
אני מבינה שהוא בעיה ושחשוב מאוד לטפל בו.
אין לי מושג עדיין איך לגשת לזה או מה לעשות עם זה."

את המילים הללו שמעתי השבוע ממנהלת שאני מלווה.
לכולנו יש ברגעים מסוימים "עניינים כאלה".
"העניין הזה" יכול להיות קשור למערכת יחסים כלשהי בחיינו,
לעבודה ולקריירה שלנו, למשהו בריאותי, כלכלי או לכל דבר אחר.

**
המילים משנות.
"עניין", "אתגר", "בעיה" ו"משבר", 
הן ארבע מילים שונות היכולות להתייחס לדבר הזה שמעסיק אותנו עכשיו.
המילים שאנו משתמשים בהן לתאר את "זה" משנות.
הן משפיעות על מה שנחשוב ונרגיש ואולי גם על איך שנגיב.

**
המילים שאנחנו משתמשים בהן לתאר את "זה",
מרמזות על הדרך שבה אנו תופסים את הדבר (המצב או האדם) שאליו אנו מתייחסים.
ל"עניין", "אתגר", "בעיה" ו"משבר", יש דחיסות שונה ומטענים אנרגטיים שונים.
המילים שאנו בוחרים להשתמש בהן מרמזות על התפיסה שלנו לגבי חומרת המצב או הדחיפות שבה יש לפעול.
איננו מגיבים למה שקורה, אנחנו מגיבים לסיפור שלנו על מה שקורה.
התפיסה שלנו (ניתן להתייחס אליה כפרשנות שלנו למה שקורה) משנה.
משנה אותנו, משנה את המצב, משנה את חיינו.

**
זה מעבר למילים.
מעבר לתפיסה שלנו, לפרשנות שנבחר ולמילים שנאמר, לעניינים יש "חיים משלהם".
בזוגיות, זה לא רק איך אנחנו תופסים את המצב. יש שם גם את בן או בת הזוג שלנו, ואנשים/עניינים נוספים שמשפיעים.
בעבודה, זה לא רק איך המנהלת תופסת את המצב. יש שם גם את העובד שעליו היא חושבת, את המנהל שלה ואת כל המערכת.
בבריאות, זה מעבר למחשבות שלי על הנושא. מאות תהליכים מסונכרנים מתרחשים בכל רגע נתון גם ללא המודעות שלי. 
המצב הכלכלי שלי מושפע לא רק מתפיסתי, אלא גם ממה שקורה מסביבי בארגון שלי, בשוק, בעולם.

**
"… ויש את העניין הזה …
אני מבינה שהוא בעיה ושחשוב מאוד לטפל בו.
אין לי מושג עדיין איך לגשת לזה או מה לעשות עם זה."

לכאורה נראה, שהמשפט הזה משדר "אימפוטנטיות" או אי-עשייה.
לא רק שאיני עושה כלום, גם אין לי מושג מה לעשות בעתיד.
למעשה, המשפט הזה מעיד על תנועה משמעותית.

הכרה במשהו היא צעד חשוב בדרך.
להכיר בכך שמשהו הוא בעיה או אתגר עבורנו, וגם שאין לנו מושג מה לעשות איתו,
שונה מלהתעלם או לא להכיר בבעיה,
ושונה גם מלהכיר בה, אבל לא להכיר בפחד, בחוסר האונים שלנו, או באי-יכולתנו להתמודד איתה כרגע.

**
עדיין

"אין לי מושג עדיין איך לגשת לזה או מה לעשות עם זה."
"אין לי את הכוחות עדיין."
"אני עדיין לא פנויה לכך."
לא הצלחתי עדיין."

עדיין היא מילה "חזקה".
היא מזכירה לנו את זמניות הדברים והמצבים ומשאירה פתח לשינוי המשך.
היא מעבירה אותנו מחשיבה סטטית ומקובעת לחשיבה דינמית גמישה.
"עדיין" מאפשרת שינוי ומזמינה התפתחות.
למרות שעכשיו אין לי מושג איך לגשת לזה, ייתכן שבעוד רגע, או שבוע יהיה לי.

**
כל סדנה שאני מנחה, כל תהליך שאני מלווה, עוסקים בשינוי.
יש כאלו המאמינים שכל אחד יכול להשתנות.
יש כאלו המאמינים שדברים מסוימים ניתן לשנות ודברים אחרים לא.
יש כאלו המאמינים שאנשים מסוימים יכולים להשתנות ואנשים אחרים לא.
בסדנה שהנחיתי בשבוע שעבר, חיכתה "לי" בחדר מתנה שמישהו השאיר.
דף מודפס ועליו המילים הבאות: ThisAbility to Change

ThisAbility בשונה מ Disability

המילה Disability מעלה קונוטציות של מוגבלות או אי-יכולת.
לעומתה, ThisAbility, מזכירה שלכל אדם, בכל מצב או רגע נתון, יש את היכולת "הזו" להשתנות.
גם לנו, כרגע, במצב הזה, יש את היכולת "הזו" להשתנות.
ייתכן שהיא שונה מהיכולת שהיינו רוצים שתהיה לנו או מזו שאנו חושבים שאמורה להיות לנו.
זה מה יש כרגע.

ל ThisAbility to Change יש השפעה מרגיעה עבורי.
בדומה ל"עדיין", המשפט לוקח אותי ממחשבה סטטית (אפשר או אי-אפשר) למחשבה דינמית.
ממחשבה דיכוטומית (יש/אין, טוב/רע, בסדר/לא-בסדר…) למחשבה הוליסטית.
ממחשבה שיפוטית ("הוא/אני אמור לעשות… והוא/אני לא…" ) למחשבה חומלת ("זה מה שביכולתו/ביכולתי כרגע..").

**
אני מקווה שהפוסט הזה משמעותי עבורכם, נוגע או מעורר תנועה.
הוא נכתב מתוך כוונה להרבות "טוב" (רוגע, בהירות, חיבור..) ולהפחית "רע" (לחץ, בלבול, ניכור..), 
ומתוך אמונה שאין לי מושג לאן הוא יגיע ואיך הוא ישפיע.

אתם מוזמנים להעביר אותו הלאה…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תשע דרכים להשפעה אינסופית

תשע דרכים להשפעה אינסופית:

1. מקבלת החלטות בכירה שלאורך השנים משפיעה על חייהם של עשרות אלפי אנשים.

2. מרצה כריזמטי, מרגש ומעורר השראה שבסדנה אחת משפיע על אלפי אנשים בו זמנית.

3. מנהלת בחברה או במפעל המובילה עשרות ומאות אנשים במקום עבודתה באמצעות חזון מעורר השראה, מטרות מאתגרות ועבודה יום-יומית.

4. מחנך שנוגע בכל שנה, יום יום, ב-30-40 תלמידים בכיתתו.

5. מנתחת מומחית או אח ערני שבטיפול מקצועי, מדויק, קשוב ואכפתי אחד משפיעים על חולה ועל משפחה שלמה.

6. מערכת יחסים המשפיעה לאורך זמן על אדם אחד יחיד ומיוחדלכל חייו. חיזוק ביטחון וערך עצמי, הפלת אסימון, תחושת אהבה, חברות, נתינת אפשרות, הכוונה, תמיכה, אמון עצמי.

7. אם מסורה (או אב) שנוכחת עבור ילדיה הקטנים ומגדלת אותם בחום ובאהבה בשנות חייהם הראשונות ומספקת להם תשתית פיסית ורגשית לכל החיים.

8. סבתא שסועדת מדי יום במשך שנים את נכדה שהפך לצמח כתוצאה מתאונה. ללא התקדמות נראית לעין. ללא עתיד שונה שמישהו מבטיח.

9. ליווי אמפטי, חם ומכבד של חולה סופני או של אדם בודד בחודשי חייו האחרונים.

*****
פעמים רבות הנטייה שלנו היא למדוד את עצמנו במספרים, בכמויות ובגבהים:
למלא את קיסריה נחשב יותר מלהופיע בפאב מקומי.
חמישים שעות נחשב יותר משלושים דקות.
להשפיע על המנכ"ל נחשב יותר מלהשפיע על עובד חדש שזה עתה התחיל לעבוד.
כותרות במהדורה המרכזית נחשבות יותר מלחיצת יד והכרת תודה שקטה.

למעשה אין לנו באמת מושג איפה אנו מתחילים ואיפה אנו נגמרים.
עד כמה אנו משפיעים ועל מי.
השפעה אינסופית יכולה לקרות באירוע נקודתי או בתהליך מתמשך.
עם אנשים קבועים או מזדמנים.
עם בני משפחה או זרים.
בצורה ישירה או עקיפה.
במילים או במעשים.
לעתים נראה "תוצאות" לפירות ההשקעה שלנו ולעתים לא. לא נהיה בטוחים אם ועד כמה אנו משפיעים.
לא תמיד נקבל מדליה, תגמול כספי גבוה או פרסום חוצות.
במצבים מסוימים נקבל המון חשיפה והערכה ובמצבים אחרים ייתכן שאף אחד לא באמת יבחין במה שאנו עושים או יבין את גודל ההשקעה.

הרשימה שלמעלה היא חלקית בלבד כמובן.
יש אינסוף דרכים להשפעה אינסופית..

**
את המילים הללו כתבתי לפני כ-6 שנים כשלבלוג הזה היו הרבה פחות קוראים ממה שיש לו היום. 
כשנתקלתי בהן שוב השבוע, הן הרגישו רלוונטיות לא פחות והתחשק לי לשתף בהן שוב.

"תשע דרכים להשפעה אינסופית" הן חלק ממסר מספר 8 בסדרת "20 המסרים" שיצרתי לפני מספר שנים.
כל אחד מעשרים המסרים בסדרה מוקדש לנושא מסוים ומגיע עם מחשבות על הנושא
ציטוט או סיפור מעורר השראה והכרת תודה אישית לאדם מסוים שהשפיע על חיי ומתחבר לנושא.

סקרנים מה הסיפור שמתחבר ל"השפעה"? רוצים לקרוא על אישה מיוחדת בעלת השפעה אינסופית על חיי?
את "מסר #8 – השפעה", תוכלו לקרוא במלואו כאן.

וניתן גם להירשם לכל סדרת עשרים המסרים ולקבל בכל שבוע מסר חדש המוקדש לנושא אחר.

**

"השפעה אינסופית" הוא רק אחד מהנושאים שאגע בהם בהרצאת "להרבות טוב בעולם" שאעביר ביום רביעי הקרוב בכפר סבא.
לכל אחד ואחת מאיתנו, לכל אחד ואחת, יש פוטנציאל השפעה אינסופית.
בכל יום.
בכל רגע.

לא חייבים להיות מנהלים או מקבלי החלטות בכירים לשם כך.
לא חייבים להופיע ב TED או לכתוב רב מכר שיימכר במיליוני עותקים.
מפגש אחד, משפט אחד, פעולה אחת יכולים לעורר השפעה אינסופית בצורות שונות.
את ההשפעה של לילי הררי (מסר #8 – השפעה) על חיי ועל חיי אלפי תלמידים ומשפחות,
אף אחד לא יכול לכמת או למדוד.

ההרצאה מועברת בהתנדבות מלאה וכל ההכנסות מיועדות למחנה הקיץ של אקים כפר סבא.
מחנה קיץ שבו 30 מדריכים מתנדבים בני 16-18 מעבירים שבוע שלם עם עשרות חניכי אקים בגילאי 18-65.
עבור משפחות החניכים, מחנה הקיץ הוא לפעמים ההזדמנות היחידה בשנה לטוס לחו"ל, או להנות משבוע חופשה אמיתי ללא אחריות הטיפול בבן המשפחה הנתמך.
מחנה קיץ שכזה הוא מרחב מדהים של השפעה אינסופית.

הרצאת "להרבות טוב בעולם" תועבר ביום רביעי הקרוב בשעה 20:00 בכפר סבא.
במהלך ההרצאה לא רק נדבר על, אלא גם נעשה את: נהפוך את העולם לטוב יותר תוך כדי ההרצאה.

יהיה "אש" !

פרטים נוספים והרשמה בקישור הבא..

אם אין באפשרותכם להגיע ואתם מעוניינים לתמוך כספית (בכל סכום שהוא) במחנה הקיץ ניתן,
בקישור הבא תמצאו מידע כיצד לעשות זאת בהעברה בנקאית או בביט.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

המשכיות

בזכות התזכורת לחדש את רישיון הנשק, כפשפשתי במגירה, מצאתי פתקון עם מיקום המצבות של סביי וסבותיי שנפטרו לפני כשלושים שנים.

בזכות התקלה במאזדה בחרתי ליסוע אתמול לעבודה (יום ראשון אחרי חופשה בת חודשיים שבדיוק הסתיימה) עם הרכבת.

בזכות הנסיעה ברכבת, מצאתי עצמי עובר דרך בית העלמין הסמוך לתחנה ל"ביקור משפחתי" שבו גיליתי (או נזכרתי) שאני (רונן משה) קרוי על שם אביה של סבתי.

בזכות "הביקור המשפחתי" ראיתי את האבנים הללו על מצבה סמוכה: "הכול נגמר", "כל דבר טוב וכל דבר רע נגמר בסוף".

ואולי אין דבר כזה "טוב" או "רע". אולי "טוב" ו"רע" הן רק תפיסות מציאות חד מימדיות שאנו מלבישים על מצבים, אירועים ואנשים. כמו למשל תקלות מנוע, מחלות, חופשות ועבודות. "הלאה, מעבר לטוב ולרע, ישנו שדה. אפגוש אותך שם" {ג'לאל א־דין רוּמי}

ואולי שום דבר לא נגמר. ואולי אין דבר כזה "סוף" או "התחלה". של חופשה, של מחלה, של חיים…אולי הכול רק ממשיך, מתהווה ומשתנה…

כשם שאחי ואני המשכיות של הורי סביי וסבותיי שאותם לא היכרנו…
כשם שהביקור בבית העלמין הוא המשכיות של הנסיעה ברכבת ושל הפתקון שבמגירה שהם המשכיות של התקלה במאזדה ושל התזכורת לחידוש רישיון הנשק…

כשם שאחד מזרעי הפוסט הזה הוא שתי אבנים שהונחו לזכרם של אנשים שאיני מכיר על ידי אנשים שאינני מכיר…

חיים מלאים. היום.

תזכורת

"מילים, בין שהן מבוטאות בקול ובין שהן נשארות מחשבות דוממות, יכולות כמעט להפנט אתכם בקסמן.
אתם אובדים בתוכן בקלות, ומהופנטים מתוך אמונה שכאשר אתם מצמידים מילה לדבר-מה, אתם יודעים מהו.
אך אין זה כך.
אתם רק הסוויתם את המסתורין בתווית.
הכול – ציפור, עץ, אפילו אבן פשוטה ובוודאי האדם – בלתי ניתן לידיעה.
וזאת משום שלכול עומק בלתי נתפש.
כל מה שאנו יכולים לקלוט, לחוות, לחשוב עליו, הוא פני השטח של המציאות, פחות מקצה קרחון."

**

"המילים מצמצמות את המציאות למשהו שנתפש בשכל האנושי, ואין זה הרבה.
השפה מורכבת מחמישה צלילים בסיסיים המופקים במיתרי הקול; אלה הן התנועות: "a, e, i, o, u". (בעברית: קמץ, צירי, חיריק, חולם ושורוק).
הצלילים האחרים הם עיצורים המופקים בלחץ אויר: "ס, פ, ג" וכדומה.
האם אתם מאמינים שכמה צירופי צלילים בסיסיים כאלה יכולים להסביר מי אתם, את תכלית היקום, או אפילו מהו עץ או מהי אבן בעומק הווייתם?"

~ הציטוטים מתוך הספר "ארץ חדשה" מאת אקהרט טולה

**
סוף השבוע הזה "סוגר" חופשה מיוחדת בת קרוב לחודשיים שזכיתי לחוות בשבועות האחרונים.
תכננתי להקדיש את הפוסט לסיכום התקופה הזו, אך בדומה למה שקרה לי לא אחת במהלך החופשה, המציאות מתהווה בצורה שונה.
במקום זאת אני בוחר לשתף אתכם בטקסט שכתבתי לעצמי הבוקר:

המחשבה שלא עשיתי מספיק, כמו גם המחשבה שעשיתי המון,
בדומה למחשבה שהיה לי יום פרודוקטיבי או לא-פרודוקטיבי,
מבוססת על תפיסת עולם מצומצמת שלפיה ניתן לכמת את מה שאנו עושים, למדוד ולדרג את זה.
עפ"י תפיסת העולם הזו, יש "טוב" ו"רע" וברור מה הוא מה.
יש "טוב" ו"טוב יותר", "בזבוז זמן" ו"ניצול זמן", "יעילות" ו"חוסר יעילות".
המחשבה שמה שאני עושה לא מספיק, או שאני לא מספיק,
כמו גם המחשבה שמה שאני עושה זה מעל ומעבר או יותר ממה שאחרים עושים,
מבוססת על אותה תפיסת עולם מצומצמת.

**
עפ"י תפיסת עולם אחרת, כולנו מחוברים וכל מה שאנו עושים משפיע ומשנה.
ומתוך שכך, אתמול, במהלך יממה אחת בחיי (כמו בכל יממה אחרת),
יצרתי אינספור תנועות ואדוות, שלרובן איני מודע ולא אהיה מודע לעולם.
אני מוקיר את עצמי על יום הצוות שהנחיתי לאנשי מרכז החדשנות בבית החולים שיבא.
על חיבור לאנשים ונגיעה בהם. על מפגש. על אינטראקציה.
"איננו יכולים לעבור אפילו יום אחד בחיים מבלי להשפיע על העולם שסביבנו" טוענת ג'יין גודול.
אני לא יודע במי נגעתי אתמול ואיך השפעתי.
אני יודע שנגעתי ושההשפעה שלי היא אינסופית.
לא כי זה אני או מפני שעשיתי משהו מיוחד, אלא פשוט כי ככה זה.
אנחנו מחוברים.
וכשם שנגעתי והשפעתי, כך ננגעתי והושפעתי.
כנראה בדרכים שלא לכולן אני מודע ולא את כולן אני מבין.
מתוך המקום הזה שאיננו רואים ומבינים הכול,
ושאין לנו מושג איך אנחנו משפיעים ומושפעים,
מתוך המקום הזה, אחד הדברים החשובים שאנו יכולים לעשות הוא להחזיק כוונה.
להחזיק כוונה להיטיב עם האנשים שאנו פוגשים כשאנו מסתובבים בעולם:
עם אנשי מרכז החדשנות של שיבא.
עם אנשי צוות מעוז שאירחו אותנו.
עם בני משפחתי.
עם קבוצת המשתתפים שנכחו במפגש הוירטואלי שהנחיתי בערב.
עם אנשי קופת החולים ששוחחתי איתם בניסיון להשיג הפניה.
עם אנשים שהתכתבתי איתם במייל או בוואטסאפ.

**
אחד העקרונות החשובים ברייקי הוא שכמטפל אינני אחראי לריפויו של האדם שבו אני מטפל.
אני בסך הכול צינור או ערוץ שדרכו זורמת האנרגיה הנמצאת בעולם אל המטופל.
כצינור, אינני מחפש הוכחה או משוב לכך שמה שאני עושה עוזר.
אינני מכוון לתוצאה מסוימת שאני רוצה שתקרה ושאני מאמין שהיא התוצאה הנכונה.
כערוץ אני מכוון לטוב העליון של האדם שבו אני מטפל מבלי לדעת בהכרח מה זה אומר.
אני סומך על האנרגיה שתדע את דרכה ובוטח באדם ובכוחות הריפוי הפנימיים שלו.
כערוץ שדרכו זורמת אנרגיה, תפקידי להחזיק כוונה ולהיות נוכח עם האדם.

אולי, בדומה לרייקי, להחזיק כוונה מיטיבה ולהיות נוכח עם האנשים והקבוצה,
זה גם תפקידי כמנחה, כמנהל, כהורה וכבן זוג.

זה לא במקום.
זה לא במקום הכנה מדוקדקת לסדנה, ביצוע מטלה בפרויקט, קניות בסופר, או הסעה לחוגים.
זה לא תירוץ לאי-עשייה, לדחיינות או לחיפוף.
להחזיק כוונה מיטיבה ולהיות נוכח זה תוך-כדי ולצד ההכנה לסדנה, הקניות בסופר, ביצוע מטלת הפרויקט וההסעה לחוגים.

**
כשאני מחויב לטוב משותף, עבורי ועבור האדם או הקבוצה שאני באינטראקציה איתם,
מבלי להיות "נעול" על מה זה אומר ואיך זה בא לידי ביטוי,
יש בי פחות צורך להגן על עמדה מסוימת או לבטל עמדה אחרת.
אני פחות חושד ויותר סומך.
יש בי פחות לחץ שדברים ייכשלו או שלא נגיע לתוצאה ולשורה תחתונה מסוימת בזמן נתון.
כשאני מחויב לטוב משותף שאיני בטוח מהו, עבורי ועבור האדם או הקבוצה שאני באינטראקציה איתם, יש בי פחות מתח, לחץ ושיפוטיות ויותר פתיחות, סקרנות וקבלה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

** להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר. **

** "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" – הרשמה וקבלה מיידית בקישור הבא **