תגית: נוכחות

אני אוהב לקרוא מאז שאני זוכר את עצמי.
לספרים יש השפעה גדולה עלי.
לפעמים משפט מסוים שאני קורא בספר הולך איתי שנים.
כך היה עם "מנהיגות" של רודולף ג'וליאני.
קראתי את הספר הזה לפני כעשרים שנה, פעם אחת בלבד.
משפט אחד מהספר תפס אותי חזק בזמן הקריאה והולך איתי כבר שני עשורים.
מעניין שאני זוכר בעיקר אותו ושאיני זוכר תכנים או מסרים אחרים מהספר.

**
"אבא שלי הכניס לי את המסר הזה היטב לראש בזכות עקשנותו שהפכה לסימן המסחרי שלו:

חתונות – לשיקול דעתכם; לוויות – חובה.

מאז הקפדתי על הכלל הזה, לעיתים עד כדי כך שנקלעתי לצרות עם אלה שמחשיבים הזדמנויות קלילות יותר.
אני נוטה לטפל ברגעים הקשים בחייהם של אנשים טוב יותר מאשר ברגעים המשמחים, אולי מפני שאני משתדל לשמור על זמני ועל כוחותיי למקרה שבהם אזדקק להם באמת.
ושלא תבינו אותי לא נכון – כראש עיר ערכתי יותר מ-200 חתונות.
אני אוהב לאכול, אני אוהב מוסיקה, ואני אפילו נהנה מריקוד.
אבל כל אחד אוהב חתונות.
לוויות זה דבר קשה.
זו הסיבה שזקוקים לכם, ושאם אתם מופיעים יש לכך משמעות גדולה יותר.
האירועים השמחים – חתונות, מסיבות, ארוחות ערב מפוארות – כולם דברים נהדרים. והם חשובים;
מנהיג חייב להצטרף לאנשים בהנאה מהגמול לעבודה קשה ולהקרבה.
אבל ברגעים הקשים ביותר, כשמישהו שאתה מגלה אכפתיות כלפיו מחפש תשובות או קובר אדם יקר לו – אז נמדדת גדולתו של מנהיג."

~ מתוך "מנהיגות", רודולף ג'וליאני, ראש עיריית ניו יורק לשעבר, עמוד 209.

**
כשאנחנו בוחרים לפנות זמן ולהיות עם מישהו שחווה קושי או אבל, אנו מסמנים לו שאנחנו רואים אותו ושהוא בעדיפות עבורנו.
במציאות אינטנסיבית ומלאה במטלות ופגישות, כמעט תמיד זה כרוך בארגון מחדש של לוח הזמנים ובוויתור על דברים אחרים.
אבל יותר משאנו מסמנים משהו לאדם האחר, אנו מסמנים את החשיבות של מערכות יחסים ושל קשר אנושי לעצמנו.

**
הטקסט של ג'וליאני נחרט בי ומדבר אלי מאוד, אבל יש בו משהו אחד שמרגיש לי פחות מדויק ושהייתי משנה אותו:
המילים "חובה", "חייב", "צריך" מופיעות בו מספר פעמים.
הדיוק שלי לעצמי הוא שנוכחות בלוויות ובמצבים קשים אינה בגדר חובה.
מנהיג (או אדם) לא צריך או חייב להיות במקום מסוים. הוא יכול לבחור להיות שם.

קצת ענווה…

העולם לא סובב סביבנו. אנחנו לא אלוהים ולא הסגנית שלו.
נהיה או לא נהיה, כנראה שאנשים יסתדרו בלעדינו.

יש יותר מדרך אחת להיות עם ולצד אנשים.
אם אנחנו לא באמת פנויים לזה או לא מסוגלים להיות נוכחים, עדיף להגיד "לא" מתוך בחירה, מאשר "כן" מתוך חובה או "צריכיזם".

**
ומשהו חשוב לסיום:
כשאנחנו מאוד רוצים להגיע לביקור או להיות עם מישהו, ואיננו מגיעים לכך בגלל התחייבויות קודמות, עומס משימות, או מקומות אחרים שאנו "צריכים" להיות בהם, זה כנראה זמן טוב לעצור ולבדוק:
אולי משהו יצא מכוונון.
אולי נוצר אצלנו איזשהו בלבול פנימי.
ייתכן שזה זמן טוב לעדכן את סדרי העדיפויות שלנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בסוף השבוע שעבר יצאתי עם עוד 20 חברים לסוף-שבוע מיוחד בדרום.
חגגנו 30 שנים לגיוס ופינקנו את עצמנו בחמישי-שישי-שבת של מנוחה, זמן איכות ביחד, אוכל טוב, צחוקים ודיבורים.
יש משהו נדיר בשלושה ימים שבהם רק נמצאים, ללא מחויבות, אחריות, תוכניות או מטלות.
חלק מהקסם של המפגש זה חוסר האג'נדה שבו.
יש תוכנית כלשהי אבל היא נתונה לשינויים והיא ממש לא מחייבת.
עושים מה שמתחשק באותו רגע ואם לא מתחשק פשוט לא עושים.

במהלך הימים הללו ממש נהניתי והתמלאתי מהשילוב של צחוקים ושל בדיחות שטותיות (חלקן אותן בדיחות מלפני 30 שנים) ושל שיחות עומק ושיתופים אינטימיים.
יש משהו בגיל הזה (כולנו באזור 50) שעוזר לקלף חלק מהשכבות והמסכות, לשאול שאלות, להתבונן ולהקשיב.

**
רגע לפני שנפרדנו, מישהו אמר שצריך להיפגש יותר, לא רק אחת לכמה שנים.
"נראה לי שניפגש שוב במהלך החודשים הקרובים," אמרתי, "ולאו דווקא בנסיבות מתוכננות."
"למה אתה מתכוון?" שאלו אותי.
"היינו פה ביחד בימים הללו ושמענו את השיתופים של חלק מאיתנו – אתגרים והתמודדויות של ליווי הורים מבוגרים וטיפול בהם. סביר להניח שבשנים הקרובות נחווה לא מעט פרידות."

אפשר לא להגיד את זה (כדי לא "לפתוח עין") או לא לחשוב על זה (כי אולי זה מלחיץ מדי) אבל זה טבע הדברים.
כשם שבגילאי 20-35 יש גל של חתונות ושל לידות כשאנשים בונים את המשפחות שלהם, כך בגילאים מתקדמים יותר ישנם גלים של פרידות מהורים, של גיוס הילדים הבוגרים ושל הולדת נכדים.

כשאמרתי את מה שאמרתי הערכתי שזה יקרה בקרוב, אבל לא הערכתי כמה קרוב.
מספר שעות לאחר הפרידה, ביום ראשון בשש בבוקר, אחד החבר'ה שלח הודעה שאביו נפטר במהלך הלילה לאחר התמודדות עם מחלה קשה.
ב 15:00 נפגשנו בהלוויה להיות לצידו ולחלוק כבוד לאביו.

**
החיים הם גם וגם, והם קורים ממש עכשיו.

הטקסט שקיבלתי השבוע מסיון רהב מאיר (מומלץ בחום להצטרף למייל או לוואטסאפ היומי שלה) הרגיש לי ממש מדויק ומבטא את הרעיון הזה בצורה חדה ונפלאה:

הרב יואל שפיץ נזכר השבוע במה ששמע בכיתה י' מהרב עדין שטיינזלץ, על ניצול זמן בחיים:

"אחד התלמידים שאל את הרב פעם כיצד הלימודים בתיכון אמורים להכין אותנו לחיים.
מייד כשהחבר אמר 'הכנה לחיים', נדלק זיק בעיניו של הרב והוא אמר:

תראה, השאלה שלך בנויה על ההנחה הרווחת, שבית הספר מכין אתכם לחיים.
ואני רוצה לשאול אתכם: מתי בדיוק יתחילו אותם 'חיים' שאתם צריכים להתכונן אליהם?
התלמידים ענו שאולי אחרי הישיבה, או כשנתחתן, או כשנצא לעבוד.
הרב הקשיב ואמר: אם תשבו ותחכו שהחיים יתחילו – לא תגיעו אליהם אף פעם.
בכל שלב תגלו שאתם רק רוצים לסיים אותו, ולהתחיל כבר את 'החיים'.
מהר מאוד תמצאו את עצמכם עם ילדים, כשאתם מנסים להכין אותם ל'חיים' שלהם, ובגיל שישים תתגעגעו פתאום לגיל שלושים ול'חיים' שהיו לכם אז.

אז כדאי שתפנימו ותבינו שלא כדאי לחכות לחיים שיגיעו. החיים זה עכשיו.
כל מה שקורה איתכם – זה החיים.
אדם צריך לחיות בכל רגע כאילו הרגע הזה, בין אם הוא קשה, בין אם הוא יפה ובין אם הוא קצת סתמי – הוא-הוא החיים".

**
החיים הם גם וגם.
הם שילוב של רגעים עצובים ושמחים, משמעותיים ומשעממים, קשים ומהנים.
החיים הם מה שקורה לנו ממש עכשיו ומה שאנו חווים ברגע זה.
מה שקורה כרגע (הלוויה לא מתוכננת, פקק תנועה, ביטול פגישה חשובה, אתגר משפחתי וכו') הוא לא הפרעה לחיים שצריך להתגבר עליה כדי לחזור למסלול המתוכנן.
פטירת אביו של חבר היא גם אירוע עצוב, גם משהו שמשבש את היום ומשנה תוכניות וגם הזדמנות להיות עם מישהו.
בנוסף זוהי תזכורת המזמינה אותנו לעצור ולשאול מה באמת חשוב לנו.

כל מה שאנחנו עושים וחווים עכשיו הוא לא הכנה או חזרה גנרלית לחיים.
הוא ה-חיים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע, במהלך ההכנה למפגש המסכם של סדנת החזון האישי ההוליסטי כתבתי לעצמי על שקף מספר נקודות מפתח חשובות שהתחשק לי לדבר עליהן בסיום הסדנה.
פתחתי שקף חדש, כתבתי כותרת "נקודות מחשבה על חזון – לסיכום התהליך" ותוך כדי הקשבה לעצמי התחלתי למלא אותו בתוכן.
רציתי להדגיש מספר נקודות מפתח מבלי להעמיס יותר מדי.
סיימתי לעבוד על השקף כשהרגשתי שנקודות שחשוב לי להדגיש מקבלות את המקום שלהן.
כשהתבוננתי על מה שכתבתי שמתי לב שהרשימה היא בעצם הביטוי האישי שלי לאיך לחיות ביום-יום.
הופתעתי (ושמחתי) שמשקף סיכום לסדנת חזון זה הפך להיות שקף כוונון לדרך של חיים מלאים.

עם ובלי קשר לחזון, עשרים וארבע הדקות שבהן אני מסכם את הסדנה מכילות בתוכן במידה רבה את "האני מאמין" שלי בנוגע לחיים ולאיך לחיות חיים מלאים.

יכול להיות שמשהו שמתבשל במשך שנים התנקז בחצי שעה של הכנה לשקף אחד או להרצאה קצרה וסדורה.

אם מעניין אתכם לצפות בקטע המצולם אתם מוזמנים לעשות זאת בקישור הבא.

**
תהליך החזון האישי ההוליסטי שהסתיים השבוע הוא חגיגה גדולה עבורי.
זו פעם ראשונה שאני עושה את התהליך הזה במסגרת קבוצתית הפתוחה לקהל הרחב.
כל כך הרבה שיתופים מרגשים, תנועות, אדוות והשפעות במרחב וירטואלי משותף.
מסוג הדברים שלא ניתן לכמת או למדוד, ושאפשר בעיקר לחוש ולחוות.

כמחצית ממשתתפי התהליך בחרו לקבל את המצגות ואת הקלטות המפגשים ולעבור את התהליך בעצמם שלא במסגרת הקבוצתית.

ארבעה מפגשים מוקלטים, ארבע מצגות מהמפגשים ובקרוב גם ארבעה תמלולים ערוכים.

אם מעניין אתכם לקבל את התכנים הללו ולעבור את התהליך הזה בעצמכם (התהליך הקבוצתי הסתיים) אתם מוזמנים ליצור איתי קשר במייל חוזר ולקבל פרטים נוספים.

**
2 המלצות לסיכום:

לפני מספר שבועות המלצתי על ספרו המצוין של מיכה גודמן "מהפכת הקשב".
השבוע המליצו לי על פודקאסט "מפלגת המחשבות" בהנחיית מיכה גודמן ואפרת שפירא רוזנברג.
שני הפרקים הראשונים נוגעים ברעיונות המרכזיים המוזכרים בספר ושאר הפרקים מוקדשים ל"צלילות עומק" איכותיות בנושאים שונים כגון חרדים, שמאל-ימין, ערבים ועוד.
הפודקאסט זורם, מעשיר ומעניין מאוד. מומלץ בחום.

פודקאסט מומלץ נוסף – "שאלה טובה" של אסף פאול כהן.

אסף משוחח עם אנשים מרתקים ממגוון תחומים ועיסוקים כשהמכנה המשותף של השיחות נוגע בחשיבותן של שאלות, כיצד לנסח שאלות טובות ומה השפעתן על תהליכים ופעולות.
מקורי, פותח את הראש ומעורר מחשבה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפני כשבועיים ביקרתי חבר שישב שבעה על אביו.
ביום שישי שעבר הגעתי לשבעה של חברה לעבודה שאמה נפטרה.
אני עדיין זוכר את החוויה האישית שלי כשישבתי שבעה על אבי שנפטר לאחר התמודדות עם מחלה ממארת וקיבלתי את פניהם של מאות המבקרים שבאו לנחם אותי.

רובם פתחו במשפט "שלא תדעו עוד צער", איחול כל כך נפוץ ושגור במצבים מהסוג הזה.
כבר באותם ימים חשתי כמה המשפט הזה רחוק ממני.
בוודאות נחווה עוד צער, שכן צער, כאב ואבל הם חלקים בלתי נפרדים מהחיים, אז למה לאחל משהו שלא יתקיים או שאיננו מאמינים בו?
(הדרך היחידה שבה האיחול הזה יכול להתגשם ושבאמת לא נחווה עוד צער, הוא שיקרה לנו ממש בקרוב משהו שאנחנו לא רוצים שיקרה.)

אני יכול לחשוב על שתי סיבות עיקריות לשימוש במשפט "שלא תדעו עוד צער":

האחת – דיבור מתוך הרגל, או מוסכמה חברתית, מבלי לחשוב יותר מדי על מה שאנו אומרים. אחרי הכול, כולנו מכירים את המשפט הזה ומקובל מאוד להשתמש בו במצבים של ניחום אבלים.

השנייה – ניחום אבלים יכול לעורר בנו מתח, קושי, חשש וחוסר אונים. אנחנו לא בטוחים איך להתנהל בסיטואציה הזו ומה לומר. "שלא תדעו עוד צער" עוזר "להיכנס לעניינים", במיוחד בדקה הראשונה של המפגש.

אז מה בכל זאת אפשר לומר ואיך אפשר להתנהל במצבים שמילים לא תמיד יכולות לבטא את מה שהיינו רוצים?
הדרך שאני בוחר להתנהל בה במצבים כאלו היא בד"כ אחת משתיים: חיבוק שקט ללא מילים, או חיבוק עם צמד המילים "משתתף בצערך".
המחווה הזו היא דרך להפגין נוכחות אמפטית, השתתפות כנה בצער ודיבור אותנטי ללא איחולי סרק.

**
שתי נשים קרובות לליבי חוות בימים הללו לא מעט קושי, עצב וכאב כתוצאה מפרידה מבן זוג לאחר זוגיות קרובה ואוהבת בת מספר שנים.
למרות שיש הבדל גדול בין פרידה כתוצאה ממוות לפרידה הנובעת מבחירה, הכאב עדיין גדול מאוד.
במידה מסוימת אולי אפילו קשה יותר לקבל זאת.

הנוכחות לצד מישהו קרוב לנו שחווה כאב גדול מחדדת ומעצימה את חוסר האונים שלנו.
יש גבול למה שאנחנו יכולים לעשות במצבים הללו.
ייתכן שהדבר הכי חשוב שאנחנו יכולים לעשות עבור מישהו אחר במצבים כאלו, זה פשוט להיות איתו… בהרבה אמפטיה, חמלה ואהבה.

**
בשנים האחרונות האיחול שמרגיש לי הכי מדויק במצבי אבל, פרידה וכאב, למרות שאני לא נוהג לאחל אותו בקול רם הוא "שכן תדעו עוד צער".
"שכן תדעו עוד צער" כיוון שלא יכול להיות אחרת.
ברור שתחוו עוד צער, כאב, קושי ופרידות שהרי הם חלק מחיים מלאים.

"אבל הוא המחיר שאנו משלמים עבור האומץ לאהוב אחרים" כותב ארווין יאלום בספרו "עניין של מוות וחיים". 

אז שכן תדעו עוד צער.
ושיהיו לכם הכוחות להיות עם זה.
והלוואי שזה יהיה צער מסוג מסוים, טבעי יותר, ולא צער מסוג אחר, טבעי פחות.
ושלצד הצער, הלוואי שתדעו גם המון שמחה. ואהבה. וחיבור. ושלווה. והתרגשות. והתפתחות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"דברים שמתפרקים הם מעין מבחן וגם מעין ריפוי.
אנחנו חושבים שהעיקר הוא לעבור את המבחן ולהתגבר על הבעיה, אבל האמת היא שהדברים לא באמת נפתרים.
הם מתאחים ומתפרקים.
אחר כך הם שוב מתאחים ושוב מתפרקים.
זה פשוט כך.
הריפוי מגיע מהשארת מקום לכל זה לקרות.
מקום לצער, להקלה, לאומללות, לשמחה.

כשאנחנו חושבים, שמשהו יגרום לנו עונג, אנחנו לא יודעים, מה באמת יקרה.
כשאנחנו חושבים, שמשהו יאמלל אותנו, אנחנו לא יודעים.
היכולת להשאיר מקום לאי-הידיעה היא הדבר החשוב.
אנחנו מנסים לעשות את מה שאנחנו חושבים שיעזור, אבל אנחנו לא יודעים.
אנחנו לעולם לא יודעים אם ניפול על הפנים או נשב זקוף.
כשאנחנו חווים אכזבה גדולה, איננו יודעים, אם זה סוף הסיפור.
יתכן שזו דווקא תחילתה של הרפתקה גדולה. "

~ מתוך "כשהדברים מתפרקים" מאת פמה צ'ודרון.

**
החיים הם תהליך שינוי מתמשך ובלתי פוסק שבמהלכם אנו פוגשים וחווים מכל וכל.

במהלך יממה שלמה נפגוש גם את היום וגם את הלילה.
במהלך שנה שלמה נחווה קיץ, חורף, סתיו ואביב.

במהלך תקופה של עבודה בארגון נחווה גם הצטרפות של עובדים חדשים וגם עזיבות של עובדים קיימים,
גם פריצות דרך משמעותיות וגם מצבי תקיעות מתסכלים, גם שיתופי פעולה נעימים וגם קונפליקטים מכעיסים.

לפני מספר שבועות עשיתי בדיקות רפואיות שנתיות. התוצאות הגיעו השבוע והן תקינות.
באותו זמן הגיעו תוצאות ה CT התקופתיות של קרובת משפחה ובהן ממצא חדש ומטריד שכנראה יצריך טיפול (לאחר כשנתיים וחצי רצופות של תוצאות תקינות).
בוודאות של 100%: כשעושים בדיקות תקופתיות לאורך שנים, מתישהו נקבל תוצאות שפחות תמצאנה חן בעינינו.

האם התוצאות שקיבלנו הן "טובות" או "רעות"?
תוצאות תקינות יכולות להיות תוצר של ממצא שלא הבחינו בו.
תוצאות לא תקינות יכולות להיות קריאת השכמה המובילה לטיפול מדויק ואפקטיבי בתזמון חשוב.

**
מהמקום הנוכחי שאנו נמצאים בו קשה לעיתים לראות את התמונה הרחבה.

במבט מהצד, או בפרספקטיבה של מספר שנים, קל יותר להבחין בהתפתחות ובהתהפכות של האירועים והמצבים.

לפני כחודשיים ליוויתי עובד שפוטר בהפתעה מעבודתו.
הוא היה נסער ופגוע מאוד, הרגיש שנעשה לו עוול וחשש מהעתיד התעסוקתי-כלכלי שלו ושל משפחתו.
לפני מספר ימים קיבלתי ממנו עדכון משמח: הוא מצא תפקיד משמעותי ומרגש במקום עבודה חדש ובתנאים טובים יותר.

האם הפיטורים ממקום עבודתו הקודם מיטיבים או מזיקים לו ולמשפחתו בטווח הארוך?
תלוי מתי שואלים ואיך מסתכלים על זה.

**
מספר דברים שאני לוקח לעצמי מהטקסט הזה של פמה צ'ודרון:
– לזכור שהחיים הם תמיד גם וגם.
– לזכור שבכל יום נתון יש תמיד גם וגם.
– להיות מודע לנטייה האנושית שלי לתייג דברים ולהעדיף מצבים ועם זאת להתייחס בספקנות למחשבות-אמונות-וודאות שלי.
– להמשיך לפתח מיומנויות של העצמת חגיגה ושמחה לצד נוכחות עם קושי.
– להמשיך להתאמן בלהיבהל או להילחץ פחות כשדברים מתפתחים לא כפי שרציתי.

מה עולה לכם? מה אתם לוקחים מכאן?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

היינו פה / חני וינרוט

"רצנו וחשבנו שחייבים לנוח
ואז נחנו וחשבנו שחייבים לרוץ

אכלנו וחשבנו שחייבים להרגיע
ואז שמרנו והיו לנו הזיות על אוכל

יצאנו להמולה ורצינו שקט
ואז ישבנו בבית ורצינו חברה

רצינו זוגיות
ואז חלמנו על חופש

התפללנו לפרי בטן
ואז חלמנו על שינה רצופה

ספרנו את השנים שהם יגדלו כבר
ואז ביקשנו שהם יתרפקו כמו פעם כשהיו קטנים

בקיץ רצינו חורף
בחורף רצינו קיץ

חלומות על הגשמה וקריירה
ועל לגדל מלפפונים מאחורי הבית בגינה

ואז נגמר לנו הזמן לרצות מה שאין
והלכנו למקום אחר"

**
יש משהו טרגי בעיניי בלרצות להיות תמיד במקום אחר ולא להנות מהמקום שאנו נמצאים בו.

תמיד אפשר למצוא משהו "בעייתי", חסר, "לא בסדר" או "לא מושלם" במה שקורה עכשיו.
מתיש להיות במרדף אינסופי אחר אותו הדבר שחסר לנו או שמפריע לחיינו כרגע.

כשאנחנו פוגשים אדם אחר, עושים פעולה או חושבים מחשבה זה תמיד בהווה.
גם כשאנחנו עסוקים בעבר או בעתיד, זה תמיד מעסיק אותנו עכשיו.
מכיוון שהכול קורה בהווה, וזה הזמן-מקום היחיד שאנו נמצאים בו (אף פעם לא היינו ולא נהיה ברגע שהוא לא עכשיו), לנוכחות שלנו ברגע ההווה יש השפעה עצומה על חיינו.

בדומה למערכות היחסים שלנו עם אנשים אחרים או עם עצמנו,
ניתן להתבונן בסקרנות על מערכת היחסים שלנו עם ההווה:
– איך אנחנו כרגע, במקום הזה ובזמן הזה?
– איך אנחנו עם האירועים שקורים סביבנו ועם המחשבות-רגשות-תחושות שחיות בנו עכשיו?
– האם אנחנו בדחייה או בקבלה?
– בשמחה או בכעס?
– בשלווה או בדאגה?
– בתחושת חסר או בהכרת תודה?

**

אחת הדרכים האפקטיביות לטפח את מערכת היחסים שלנו עם ההווה היא להפחית שיפוטיות ולהגביר קבלה וסקרנות.

אקהרט טולה כותב על כך:

"תחושת הסבל נוצרת כאשר אתם מכנים מצב כלשהו בשם או מתייגים אותו, באופן שכלי, כלא-רצוי או כרע.
אתם מסתייגים ממצב, וההסתייגות מעניקה לו ממד אישי ומעלה את "האני" המתנגד.

מתן שמות ותיוג הם עניין של הרגל, והרגל אפשר לשנות.
התחילו להתאמן ב"אי מתן שמות" בדברים קטנים.
אם אתם מחמיצים את הטיסה, מפילים ספל ושוברים אותו, או מחליקים ונופלים בבוץ, האם תוכלו להימנע מלכנות את החוויה "רעה" או "מכאיבה"?
האם תוכלו לקבל מיד את ה"קיימות" של אותו הרגע?

כאשר אתם מגדירים משהו כ"רע", הדבר גורם להתכווצות רגשית בתוככם.
כאשר אתם מניחים לו להיות, מבלי לקרוא לו בשם, כוח עצום נעשה לפתע זמין לכם."

**
אימון "בדברים קטנים" יכול לבנות מיומנות גם למצבים מורכבים יותר.

האם ניתן ליישם את הרעיון של אי-שיפוטיות גם במצבים הבאים, שכולם קרו בסביבתי השבוע?

– קבלת תוצאות של בדיקה רפואית המראות שגידול מסוים התפתח בחודשים האחרונים.
– קבלת תשובה שלילית לתפקיד שהתמודדנו עליו, שמאוד רצינו אותו ושהאמנו שנקבל אותו.
– חום מתמשך לילדה שלנו ורצף של מספר "לילות לבנים" כשהעומס בעבודה גדול והבייביסיטר חולה.
– עומס תנועה שמכפיל את זמן השהייה על הכביש ומעמיד בסיכון הגעה בזמן לטקס סיום בצבא.

אני מאמין שזה אפשרי.
וגם שזה לא פשוט.

איננו נעים בין שיפוטיות מוחלטת לקבלה מוחלטת.
בדרך כלל איננו עוברים מכעס, התנגדות ודאגה להכרת תודה, שמחה ושלווה עילאית.
התהליך הפנימי שאנו עוברים הרבה יותר הדרגתי ומשתנה מרגע לרגע.

והכי חשוב – בין אם אנו מצליחים להיות בקבלה ברגע הזה ובין אם לא, זה מה שקורה עכשיו ופה אנו נמצאים.

**
חני וינרוט ז"ל הייתה סופרת, ומרצה חרדית ישראלית, שכתבה רבות ברשתות חברתיות על התמודדותה עם מחלת הסרטן שממנה נפטרה.

לפני כשבוע סיימתי לקרוא את ספרו המרגש של בעלה דובי וינרוט "מחר השמש תזרח", שבשנה אחת שכל גם את אשתו וגם את אביו עו"ד יעקב וינרוט.

סיפורם של חני ודובי היה תזכורת חדה ומחברת עבורי שהדגישה את הארעיות שלנו בעולם הזה ואת חשיבותם של חיים מלאים בהווה.

פיתוח מערכת יחסים עם ההווה ואימון באי-שיפוטיות של מה שקורה ברגע הזה זה משהו שאני רוצה להמשיך ולתרגל עוד ועוד.

**
לקינוח, רעיון מעניין ששמעתי השבוע:

ההיפך ממוות אינו חיים, אלא לידה.

לידה ומוות הם חלק מהחיים.

החיים מכילים גם התחלות וגם סיומים, ואת כל מה שביניהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מאתמול בצהריים, מייקי (גור הכלבים בן החצי שנה שלנו) צולע.
הוא בקושי דורך על הרגל השמאלית-הקדמית וכשנוגעים לו באזור הירך הוא מיילל בכאב.
לאחר בדיקות וצילומים, ההערכה היא שיש לו דלקת כלשהי ושהוא צריך לנוח מספר ימים ולהימנע ככל האפשר מפעילות גופנית.
יש משהו מלחיץ בסיטואציה שמשהו כמו זה מופיע ככה פתאום מבלי שיהיה ברור מה המקור שלו ולאן הוא יתפתח.
בינתיים מייקי בעיקר שוכב לו בסלון ונח.
אחת לכמה שעות הוא מתרומם בקושי ויוצא לעשות את צרכיו, לאכול או לשתות.

כשאני מתבונן בו, מלטף אותו ומזרים לו אהבה אני נזכר בקטע שכתב טיך נהאת האן, מורה הזן הויטנאמי, בספרו "How to Rest" (תרגום חופשי שלי):

"כאשר חיות ביער פצועות, הן נחות.
הן תרות אחר מקום שקט מאוד ופשוט שוהות שם מבלי לזוז במשך ימים רבים.
הן יודעות שזו הדרך הטובה ביותר עבור הגוף שלהן להירפא.
במהלך הזמן הזה הן יכולות אפילו להימנע מאכילה ומשתיה.
החוכמה של עצירה וריפוי עדיין חיה אצל בעלי החיים, אבל אנחנו בני האדם איבדנו את היכולת לנוח."

**
בדומה למייקי גם אני הרגשתי לא במיטבי בימים האחרונים.
אצלי זה היה פחות פיזי ויותר רגשי: האנרגיה שלי היתה נמוכה, "הופעלתי" בקלות על-ידי דברים שונים שאנשים אמרו או עשו ומצב הרוח שלי היה די ירוד.

אחד הדברים החשובים שלמדתי עם השנים הוא לא לסמוך יותר מדי על החשיבה שלי במצבים כאלו.
כשאני במקום נמוך, החשיבה-רגש שלי "עכורים" ומלאים בשיפוטיות, פסימיות, מיקוד בחצי הכוס הריקה, בלבול, כעס, חוסר סבלנות ותסכול.

בשונה מחיה פצועה ביער שמנתקת מגע ונעלמת לכמה ימים, השבוע המשכתי להתנהל בעולם, אבל פחות.
כשאני במקום נמוך אנרגטית, אני משתדל להפנות פחות משאבים החוצה ויותר משאבים פנימה, פחות לחשוב או לעשות ויותר להיות:
אני מוריד הילוך, מצמצם אינטראקציות עם אנשים אחרים, לוקח הפסקות ומפנה יותר מקום למנוחה, קריאה, כתיבה, ספורט, שהייה בים וזמן התאוששות עם עצמי.

**
אתמול בלילה, תוך כדי הליכה בחוף הים הקשבתי לאקהרט טולה (מחבר "כוחו של הרגע הזה") שהתייחס לשיעור החמישי מתוך הספר "קורס בניסים".

שיעור 5: "לעולם איני מוטרד מהסיבה שאני חושב"

ברעיון הזה אפשר להשתמש לגבי כל אדם, מצב או אירוע שלדעתנו גורמים לנו סבל ומעוררים בנו כעס, פחד, תסכול, דאגה או אי-שקט.
הכוונה בשיעור הזה היא לשים לב לכך שכשאנו מוטרדים ממשהו, זה לא בגלל הסיבה המסוימת שאנו מייחסים לאדם-מצב-אירוע, אלא בגלל המחשבה שלנו.

במקרה של מייקי, המקור לאי-השקט והדאגה שלי אינו הצליעה שהופיעה אתמול וטרם חלפה, אלא המחשבות שלי על מייקי, על הצליעה ועל העתיד.

משהו שנאמר לי על ידי מישהו קרוב בשבוע שעבר עדיין מקפיץ ומכעיס אותי בכל פעם שאני נזכר בו.
"לעולם איני כועס מהסיבה שאני חושב" מזכיר לי שמקור הכעס שלי אינו האדם או האמירה שלו, אלא הסיפור שאני מספר לעצמי על אותו אדם ועל הסיטואציה.

השיעור הזה אינו מטה קסם שמטרתו לשנות מיידית את המחשבות והרגשות.
כשאני "מחזיק" את הרעיון הזה ונזכר באמירה של אותו אדם, הכעס עדיין נוכח אבל קצת פחות. אני פחות מזוהה איתו ויותר יכול להיות איתו.

יש פה תזכורת נוספת לכך שכדאי לקחת את החשיבה שלנו בערבון מוגבל.
לא לשנות אותה באופן מיידי מקצה לקצה (מ"הכול בגללו" ל"הכול בגללי"), אלא להשאיר מקום לספק ולסקרנות שפותחים פתח לאפשרויות נוספות.

**
"לעולם איני מוטרד מהסיבה שאני חושב" יכול להיתפס כרוחניקיות ניו-אייג'ית ואולי אפילו כבריחה או אי-התמודדות עם מצבים ואנשים.

בעיניי, פחות חשוב לנתח את המשפט ולהחליט אם הוא נכון או לא, והרבה יותר מעניין לשים לב אם ואיך הוא משפיע עלינו.

אתמול בערב, כשהקשבתי לאקהרט ולשיעור הזה תוך כדי הליכה על חוף הים בהרצליה, הם עצרו את הלופ המתמשך של מחשבות ממוחזרות, הפחיתו את הכעס, אי-השקט, המותשות, הדאגה והעצב, ועוררו בי התרגשות, סקרנות ורוגע.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אתמול קיבלתי מייל מרגש מאורית, בעקבות סדנה שהנחיתי לקבוצה שהיא מובילה.
אני משתף אתכם בחלק ממנו:

"לקחתי קצת את הזמן כדי לקבל את המשוב שלחבר'ה על המפגש ונראה שהיה מפגש מאד משמעותי עבורם.
הסימולציה בסוף הפילה כמה אסימוני תאוריה מתחילת המפגש והרגשתי שהם אשכרה יוצאים הביתה עם כלי.
מי כמוני יודעת כמה זה עניין של בחירה כל פעם להשתמש בכלי הזה, כמה האוטומטים שלנו חזקים ונדרשת תשומת לב גדולה כדי לבחור במשהו אחר.
אבל לבחור אפשר כשיודעים שישנה אופציה מיטיבה, וזה מה שאני מרגישה שקרה.

חלקם כבר כתבו במשוב שהתנסו בזה במקום עבודתם כבר אתמול.
תודה רבה על הלב שאתם מפיצים בעולם וכמה נעים לדעת איזה אדוות זה יוצר הלאה.
אתמול בשיחה עם אחד מהם הוא שיתף שכבר דיבר על זה עם אשתו ולקחו את זה משם.

עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד….
אנחנו בדרכנו לעולם מיטיב. לא לשם כך התכנסנו בגדול בגלגול הזה….?"

**
כשנכנסים לסימולציה לא ניתן לדעת איך היא תתפתח.
כמנחה, פעמים רבות עם תחילת הסימולציה מתעורר בי לחץ כלשהו מחשש שההדגמה "תכשל" ולא תעביר את החוויה שאני מקווה שהיא תעביר.
בשיחת חיים "אמיתית" שאינה במסגרת סדנה, קיים לחץ דומה ואולי אפילו גדול יותר שדברים יתפתחו שונה מכפי שאנחנו רוצים או שיקרה משהו שלא נדע איך להגיב אליו.

להיכנס לסיטואציות (סימולציה, שיחה, חיים) בלב פתוח, בנוכחות ובהקשבה זה להסכים לוותר על וודאות.
זה להסכים לא לדעת.
זה להיות יותר סקרן ופחות יודע או בטוח.

אחד הדברים שהכי מלחיצים מנהלים במצבים מורכבים שאני מלווה, זה "מה יקרה אם במהלך שיחה מישהו יגיד משהו שלא תהיה לי תשובה מספיק טובה אליו ולא אדע איך לענות לו".
או ש"מישהו ייקח את השיחה לכיוון שאני לא רוצה ואתקשה להחזיר אותו לכיוון שאני רוצה".

אחת האפשרויות להתמודדות עם החשש הזה מ"מה יקרה אם…" היא להתכונן ככל האפשר לשיחה שיכולה להתפתח בצורות שונות.
להשקיע מחשבה, להתייעץ, לעשות חזרות וסימולציות בינינו לבין עצמנו או עם אחרים.

אפשרות נוספת היא להימנע מהשיחה – לא לתת את המשוב, לא לשאול את השאלה, לא להעלות את הנושא המורכב.
למה להיכנס לזה, אם יש סיכוי שדברים יתפתחו בצורה שאיננו רוצים?

בעיני שתי האפשרויות הללו לגיטימיות וחשובות.
הכנה לקראת שיחה חשובה או הימנעות מהעלאת נושא מסוים בתזמון מסוים יכולות לעשות הבדל גדול.

ועם זאת, במצבים מסוימים, שבהם יש גבול לכמה ניתן להתכונן או שהימנעות אינה תורמת, חשוב לתת מקום גם לאפשרות שלישית – דיאלוג בלב פתוח, בנוכחות ובהקשבה.

**
בסדנאות שהעברתי השבוע עבדנו הרבה עם הכלי הבא:

קודם כל מה חשוב, ורק אחר כך מה עושים.

"מה חשוב" זה מה חשוב לך ומה חשוב לי.

כשאנחנו מקשיבים למישהו אחר, חשוב להבין את נקודת מבטו ואת החוויה שלו: אילו צרכים חשובים הוא היה רוצה שיתמלאו במסגרת ההחלטה שאנו עומדים לקבל? אילו צרכים חשובים הוא חושש שייפגעו אם נלך בכיוון שאנחנו מציעים?

אפשר לנסות להבין את האחר מבלי להתחייב להסכים.
אפשר להיות מחויבים לדיאלוג מבלי להיות להתחייב מראש לתוצאה כזו או אחרת.
אפשר להיות מחויבים לחיפוש טוב משותף ופתרון שמשרת את הצדדים השונים מבלי לדעת מהו והאם הוא בכלל אפשרי בסיטואציה הנוכחית.

**
כשאנו מתמקדים בניסיון להבין מתוך אכפתיות כנה ואותנטית, שני דברים חשובים מתרחשים:

האחד, פעמים רבות אנחנו לומדים משהו שלא ידענו.
חשבנו משהו אחד וגילינו משהו אחר.
סיפרנו לעצמנו סיפור על כך שהאדם עקשן, או חששן, או מונע מאגו וכשבאמת הקשבנו גילינו צורך לגיטימי שגם לנו יש אותו ושאנו מתחברים אליו.
הלמידה הזו פותחת בנו משהו ומקרבת אותנו אל האדם שמולנו.

השני, כשהאדם שמולנו חווה את ההקשבה האמפטית הסקרנית שלנו, ואת כך שבאמת אכפת לנו ממנו, משהו בו נפתח.
אמון מסוים נבנה.
הוא קצת פחות עסוק בלהילחם בנו, להגן על עמדותיו ולשמור על צרכיו וקצת יותר פתוח להקשיב לנו ולראות אותנו.

כשהחיבור הזה נוצר, כשאנחנו מצליחים לשמוע ולראות את האחר, והוא מצליח לשמוע ולראות אותנו, נוצרת בהירות חשובה שלא היתה שם קודם.

כשהתחושה היא של אכפתיות הדדית ורצון אמיתי למצוא דרך שמשרתת את כולם, ממש מרגישים את האנרגיה משתנה, את החיבור ואת הקרבה. ואז גם הגמישות והיצירתיות גדלה.

**
"קודם כל מה חשוב, ורק אחר-כך מה עושים" זה קודם כל מהות וכוונה ורק אחר-כך טכניקה.

הכלי הטכני ללא המהות והכוונה הוא חסר ערך.

משפט אחד במה שאורית כתבה לי היה חזק עבורי במיוחד:
"מי כמוני יודעת כמה זה עניין של בחירה כל פעם להשתמש בכלי הזה, כמה האוטומטים שלנו חזקים ונדרשת תשומת לב גדולה כדי לבחור במשהו אחר."

מניסיון אישי:
גם אחרי שנים רבות של תרגול, הרבה יותר קל לי ללמד את זה או לדבר על זה מאשר לחיות את זה.

במצבים טעונים, שבהם יש מתח, חשש, חוסר אמון או מטענים אחרים, זה לא עניין של מה בכך עבורי להקשיב בלב פתוח, לגלות אכפתיות אמיתית, להסכים לשים את הצרכים העמוקים שלי על השולחן ולהיות נוכח בדיאלוג.

ועם זאת, גם בשיא המורכבות, כפי שאורית כותבת, מרגע שאנו מודעים לאפשרות, הבחירה קיימת והיא בידינו.

כשאני מצליח לממש את הבחירה הזו, כשיש לי מספיק כוחות, משאבים פנימיים ואומץ, זה מוביל לחגיגה גדולה.

אבל לא תמיד אני מצליח. לפעמים כשיש לי פחות כוחות, משאבים פנימיים ואומץ מכפי שהייתי רוצה, אני בוחר להימנע, להתרחק, להעמיד פנים, או לשתף חלקית.

ואז, זה פחות כיף ויותר מעייף.

חשוב לזכור שגם במצבים הללו ישנה בחירה:
בחירה בין שיפוט, האשמה והלקאה עצמית, לבין קבלה, חמלה ואמפטיה עצמית.

**
"קודם כל מה חשוב ורק אחר-כך מה עושים" הוא כלי אחד בסדרת "52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים" שיצרתי.
אתם מוזמנים להירשם לסדרה ולקבל את כל הכלים ישירות למייל שלכם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שלוש דרכים להיות עם רגשות:

1. להקשיב לרגשות, לחקור אותם ולנסות להבין בסקרנות ממה הם נובעים.

על פי מודל אפר"ת (אירוע-פרשנות-רגש-תגובה) הרגש הינו תוצר של הפרשנות שלנו.
כשעולה רגש מסוים אנו יכולים לבדוק בסקרנות מה האירוע שהוביל לרגש שאנו חווים ואיזו פרשנות שלנו יוצרת אותו.

על פי תקשורת מקרבת, הרגש הינו תוצר של הצרכים שלנו שמתמלאים או לא מתמלאים כרגע.
צורך שלא מתמלא מעורר רגש לא נעים (כגון כעס, פחד, תסכול, חוסר סבלנות) וצורך שמתמלא מעורר רגש נעים (כגון שמחה, שלווה, אהבה, הכרת תודה).

דרך ההקשבה הסקרנית לרגשות חשובה כיון שהיא מעודדת אותנו לקחת אחריות על הרגשות שלנו ולהעמיק את ההבנה ואת המודעות שלנו לגבי מה שעובר עלינו.

דוגמא:
אתמול במהלך נסיעה לארוחה משפחתית עמדנו (כמו רבים אחרים) זמן רב בפקק תנועה.
נסיעה שהיתה אמורה לקחת חצי שעה לקחה קרוב לשעתיים בסופו של דבר.
הרגש שעלה בי בתחילה היה הפתעה, לאחר מכן חוסר סבלנות ובהמשך לחץ וחוסר שקט.
כשבדקתי עם עצמי מה עומד בבסיס הרגשות הללו זה היה בעיקר אי הנעימות לאחר והרצון להגיע בזמן ולכבד את המארחים.
משהבנתי שזה העניין המרכזי עבורי משהו בי נרגע ויכולתי לנתב את זה לפעולות פרואקטיביות (כמו למשל לשלוח הודעה למארחים ולעדכן שנגיע באיחור) שהפחיתו את הלחץ והגבירו רוגע, קבלה ושלווה.

**
2. להתבונן ברגשות.

ניתן להתייחס לרגשות שלנו כאל עננים חולפים הבאים והולכים, או כאל גלים העולים ויורדים.
דרך זו מכירה בכך שרגשות הם אנרגיה. מהותה של ההתבוננות היא תשומת לב למה שקורה עכשיו בשונה מהדרך הראשונה שמנסה להבין ממה הם נוצרו.
הנחת היסוד בדרך הזו היא שאם נאפשר לרגשות להיות, מבלי לנסות לשלוט בהם או לשנות אותם הם יתפתחו ויחלפו.
ההתבוננות ברגשות שלנו (בדרך כלל בליווי נשימה עמוקה) מאפשרת לנו להפחית את ההזדהות עימן.
הם חלק ממה שאנחנו חווים אך הם לא אנחנו.

כשאנו מתבוננים ברגשות אנו יכולים להיות בנוכחות ובתשומת לב לגופנו למחשבות שלנו.
"עד כמה כואב לך מ 1-10?" היא דוגמא לשאלת התבוננות בכאב ששואלים במהלך בדיקות רפואיות.
בדומה לכאב, ניתן להתבונן בסקרנות גם בכעס, בתסכול או בפחד שלנו – איפה בגוף אנחנו מרגישים את זה? באיזה עוצמה? איך זה משתנה מרגע לרגע? אילו מחשבות עולות עם הרגשות הללו?

**
3. להפנות את תשומת הלב למקום אחר.

לעיתים נבחר במכוון להתעלם מהרגש ולנסות לשנות אותו בעזרת הפניית תשומת הלב שלנו למשהו אחר.
לדוגמא: לצאת לריצה, ללכת לישון, לכבות את הטלוויזיה, להעביר ערוץ או להתנתק מהרשתות החברתיות.
הדרך הזו אפקטיבית במיוחד במצבים שבהם הרגש הוא תוצר של משהו שפחות חשוב או רלוונטי לנו ושלא נרצה להשקיע בו אנרגיה.

בשנים האחרונות בעת נהיגה ברכבי אני נוהג להחליש את הרדיו בשעה עגולה שכן מצאתי שלהקשבה לשתיים-שלוש דקות של חדשות יש השפעה לא מיטיבה עלי,
במיוחד בסופי שבוע שבמהלכם מהדורות החדשות הן אוסף של דיווחי משטרה ומד"א על תאונות, טביעות, רציחות ומקרי אלימות.
צר לי שהדברים הללו מתרחשים, אך למה צריך לתקשר אותם במהדורת חדשות מדי שעה עגולה לכל עם ישראל?

כשאני מרגיש עצבני או שמצב הרוח שלי ירוד בעקבות משהו שקרה, פעמים רבות אני בוחר לצאת לריצה או להליכה.
הפעילות הגופנית מסייעת בהעלאת רמת האנרגיה, שינוי מצב הרוח, יצירת בהירות ובחיזוק הנוכחות.

**
שלוש דרכים שונות להיות עם רגשות: להקשיב להם, להתבונן בהם, להתנתק מהם. 

לפעמים חשוב להקשיב לרגש ולהבין אותו, לפעמים חשוב רק להתבונן בו ולפעמים עדיף לזוז הצידה ו"לעקוף" אותו.
לא כל דבר אפשר לעקוף ולא כל דבר מחייב בדיקה מעמיקה.
חלק מהעניין הוא להבין מתי נכון לנו להתמודד, להבין, להקשיב, לחקור, מתי נכון לנו להתבונן מבלי לעשות דבר ומתי נכון לנו להניח לזה, לשנות מצב, לזוז הצידה ולהפנות את תשומת הלב.

**
מעניין שלעיתים הדבר האחרון שמתחשק לנו לעשות הוא בדיוק הדבר שחשוב שנעשה.
כשחשוב לעבור דרך העניין – לפעמים זה הדבר האחרון שבא לנו לעשות: לקיים שיחה קשה שאנו חוששים ממנה.
כשחשוב לזוז הצידה, להתנתק ולהמשיך הלאה – הרבה פעמים מתחשק לנו לריב או להמשיך להתפלש בבוץ הכעס, הלחץ או התסכול שאנו חווים כרגע.

**
ישנה הקבלה מעניינת בין שלוש הדרכים להיות עם רגשות לשלוש דרכים להיות עם אנשים:
לפעמים חשוב שנקשיב למילים ולתוכן שהאדם משתף אותנו, ננסה להבין אותו ואת האתגר שלו.
לפעמים חשוב בעיקר להיות ביחד, לתת לאדם שמולנו להרגיש את הנוכחות השקטה שלנו.
ולפעמים חשוב להתנתק, לזוז הצידה, לקחת זמן לעצמנו או לתת לאדם להיות לבד.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ג'ים רוהן מגדיר כישלון כ"מספר טעויות שיפוט שאנו חוזרים עליהם שוב ושוב".
באופן דומה הוא מגדיר הצלחה כ"מספר תרגולים פשוטים שאנו חוזרים עליהם מדי יום."

אני אוהב את ההגדרה הזו כיון שהיא מחוברת ליום-יום ומדגישה את החשיבות של מה שאנחנו עושים ברגע זה.
במהלך השבועות האחרונים פיתחתי לעצמי הרגל חדש שבתחושה שלי מתחבר מאוד להגדרת ההצלחה של ג'ים רוהן.
אני פותח את הבוקר בארבע שאלות שאני שואל את עצמי ושלוקח לי כחמש-עשרה דקות לענות עליהן.
התהליך הזה מעלה מיידית את רמת האנרגיה שלי, מחדד אותי, מרגש אותי ומרגיש לי עוצמתי במיוחד. אולי תמצאו אותו מעניין ומשמעותי גם עבורכם.

**
הנה ארבע שאלות הבוקר ש"מעיפות" אותי בשבועות האחרונים:
1. מה חשוב לי לעשות היום?
2. מה אני רוצה לחוות היום?
3. מה אני רוצה לתרגל היום?
4. מה אני רוצה ליצור היום?

כמה מילות הסבר על השאלות הללו:

השאלה הראשונה היא שאלת מיקוד בעשייה. ב Doing. במה שחשוב לנו לעשות, להשיג, לקדם.

השאלה השנייה היא שאלת מיקוד בהוויה. ב Being. במה שחשוב לנו לחוות.

השאלה השלישית מהווה תזכורת לכך שאנחנו בתהליך, ומזמינה אותנו להתמקד בדברים שהיינו רוצים לתרגל ולפתח בחיינו. כשאנחנו מתאמנים במשהו אין לנו ציפייה לעשות אותו מושלם. 

השאלה הרביעית מחדדת את המודעות ואת החשיבות שבלקיחת האחריות לכוונות-מחשבות-רגשות-מילים-פעולות שלנו המהוות את הבסיס לעתיד שלנו שאנו יוצרים ממש עכשיו ברגע זה.

**
דוגמא טרייה מאחד הימים האחרונים שכתבתי לעצמי:

1. מה חשוב לי לעשות היום?
להעביר סדנה מעולה לארגון X.
לקדם את נושא Y בעבודה.
לקדם עניין משפחתי כלשהו.
תזונה מסודרת.
בירור נקודה מסוימת בנוגע לקרן הפנסיה שלי.
קביעת פגישה עם Z.
לדבר עם חבר שעובר אתגר כלשהו בחייו כרגע.

2. מה אני רוצה לחוות היום?
שמחה. הנאה. התרגשות. התלהבות.
הכרת תודה.
סיפוק. שביעות רצון. משמעות.
איזון.
ביטחון. רוגע. שלווה.
סקרנות. עניין. התפתחות.
חיבור. חמלה. אמפטיה.
רווחה.

3. מה אני רוצה לתרגל היום?
כישורי הנחייה.
מיקוד והתקדמות בדברים שהגדרתי כחשובים, גם בסביבה מרובת הסחות דעת.
שמחה, רוגע ומנוחה תוך כדי תנועה, תוך כדי אתגרים וקשיים.
מודעות למחשבות-רגשות שלי ולקיחת אחריות על התגובות שלי.

4. מה אני רוצה ליצור היום?
מערכות יחסים מדהימות, העמקה, יצירה וחיבור.
רווחה כלכלית למשפחה שלי.
קריירה משמעותית ומהנה שהולכת ומתפתחת.
בריאות.
להרבות טוב בעולם: אדוות של ביטחון, שמחה, אהבה, אופטימיות, חמלה, חיבור, בהירות, שלווה וקבלה.

**
משהו מעניין שגיליתי לאחר תרגול של ארבע השאלות הללו בשבועות האחרונים:
התשובה לשאלה הראשונה משתנה בכל יום.
התשובות לשאלות שתיים, שלוש וארבע יכולות להיות דומות מאוד זו לזו.

**
ממש בקרוב נחגוג את חג הפסח, חג החירות והחופש.
חופש הוא היכולת לבחור את הכוונות-מחשבות-רגשות-מילים-פעולות שלנו ברגע נתון,
חופש לבחור את התחושות והתגובות שלנו, חופש ליצור את החיים שאנחנו רוצים.

ארבע השאלות הללו יכולות לסייע בתרגום של המהות הזאת לעשייה יום-יומית.

חג שמח ושבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר