תגית: נוכחות

הנערה שלפני קופצת ונעלמת.
עכשיו תורי.
אני עושה צעד ומתקרב לקצה הסלע באיטיות.
רגלי הימנית נעה בכבדות ומתחילה לרעוד.
נהר הטארה הכחול והקריר חמישה מטרים מתחתיי.
רגל שמאל מתרוממת באיטיות ונצמדת לרגל ימין.
למרות שיש מקום לצעד קטן נוסף, הרגליים מסרבות להתקדם.
מהצד זה נראה הרבה יותר נמוך וכיפי והרבה פחות מפחיד.
ברור לי שזה לא מסוכן.
אני מבין שזה לא מאוד גבוה וראיתי את האחרים קופצים לפניי.
אז למה הלב דופק כל כך חזק והנשימה נעצרה?
לשבריר שניה עולה בי חרטה:
למה טיפסתי ישירות לכאן? למה לא התחלתי מהסלע הנמוך יותר?
יש אנשים בתור מאחוריי, ורועי בני מביט בי מלמטה.
אין מצב שאני מסתובב.
הדרך היחידה היא קדימה.
אני לוקח שאיפה עמוקה ומזנק …

**
הדופק הגבוה, הנשימה הקצרה והרעד ברגליים מאותתים לי שאני מפחד.
את הפחד לא מעניין ההיגיון.
למרות שאני מבין שאין פה שום דבר מסוכן, הפחד נוכח, והוא דומיננטי.
לפחד לא משנה אם מדובר בקפיצה מצוק, בשיחה טעונה או בקבלת החלטה חשובה.
עבורו יש כאן סכנה והדרך שלו לשמור עלינו היא לעצור אותנו מלהתקדם.
בחלק מהמצבים זה באמת מסוכן.
קפיצה למים באזור לא מוכר ומרובה סלעים יכולה להסתיים במוות.
להחלטה לא אחראית יכולה להיות השלכה הרסנית על החיים.
שיחות מורכבות יכולות לבנות או להרוס מערכת יחסים.
אבל מבחינת הפחד, הכול אותו דבר.
בין אם זה בטוח ובין אם לא, בין אם זה מקדם אותנו או פוגע בנו,
דפיקות הלב, הנשימה המואצת והכיווץ בגוף יהיו שם.

חשוב להכיר את זה ולהבין שנוכחותן של התחושות-תופעות הללו אינן סימן לכך שמשהו לא בסדר.
לפעמים חשוב מאוד להתקדם, למרות הפחד.
במצבים מסוימים, דווקא ההישארות במקום, במרחב המוכר, מסוכנת.
המנעות מפעולה במקומות חשובים, היא גם מסוכנת וגם אחת מגזלניות האנרגיה המרכזיות.

**
"איפה הדליפות שלך?", שאלה אותי השבוע שרית אמיתי כשהתארחתי בפודקאסט שלה,
"מה מרוקן לך את המצבר?"
"הדבר שמשפיע עלי יותר מכל הוא עניינים לא מדוברים במערכות יחסים שחשובות לי", עניתי.

כשחיים ועובדים עם אנשים, בין היתר חווים גם קונפליקטים ומתחים.
כשזה קורה, אחת הדרכים הכי אפקטיביות ובריאות להתקדמות היא שיחה כנה ואמפטית.
באופן אישי, כשאני חווה קונפליקט כואב או מעיק עם מישהו קרוב לי,
למרות שברור לי שכשתתקיים שיחה היא תשפר את המצב,
קשה לי "לחתור למגע" וליזום שיחה כזו.

הדיבור הפנימי שלי יכול להישמע כך:
"אני רוצה לקיים את השיחה הזו, אבל לא היום."
"עדיף לעשות את זה בזמן אחר, בתנאים קצת יותר מתאימים."
"חשוב לי לעשות את השיחה הזו, וגם אעשה אותה, אך אני צריך עוד זמן כדי להגיע יותר מוכן."

לכאורה יש היגיון במשפטים הללו,
ואולי אפילו התזמון, התנאים וההכנה יכולים להיות טובים יותר מכפי שהם עכשיו.
עם זאת, חשוב להכיר בכך שבבסיס של כל המשפטים הללו נמצא פחד:
פחד לפגוע או להיפגע.
פחד שדברים יצאו משליטה ויתפתחו בצורות שאיננו רוצים.
פחד שלא נדע מה לומר או איך להגיב.
פחד מדחייה.

**
המילה "פחד" יכולה לעורר התנגדות.
חלק מהמנהלים שאני מלווה יתרגזו אם אשאל אותם "מה מפחיד אותך בסיפור הזה?".
"לא מפחיד אותי כלום" הם יענו וייסגרו.

אם לעומת זאת אשתמש במילים אחרות כגון "מה מטריד אותך?", או "איפה אתה לא שקט?"
יהיה להם הרבה יותר קל להיפתח ולשתף.

חשוב להשתמש בטרמינולוגיה מתאימה, כדי שאנשים ירגישו נוח לתקשר,
ועם זאת לזכור, שגם כשמשתמשים במילים וברגשות אחרים, בבסיסם נמצא פעמים רבות פחד.

הסופרת ג'וליה קמרון ("דרך האמן") טוענת ש"דחיינות אינה עצלות, אלא פחד, וחשוב לקרוא לה בשמה."

"אני נמנע, משמע אני פוחד" (על משקל "אני חושב, משמע אני קיים"),
הוא משפט שאימצתי לעצמי לאחרונה, ושעוזר לי לפגוש את הפחד שלי, להקשיב לו ולהיות איתו.

במקרה שלי, עצם המחשבה על שיחה טעונה עם מישהו שיקר לליבי,
מעוררת בי תחושות דומות לאלו שחוויתי על הסלע בנהר הטארה:
דופק מואץ, נשימה קצרה ולא סדירה, כיווץ בחזה, מועקה בבטן.

בדומה לסלע, זה בדיוק סוג המצבים שחשוב לעשות בהם צעד קדימה ו"לזנק למים", למרות הפחד.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. אתם מוזמנים להאזין לשיחה המלאה (קישור לאפל, קישור לסופטיפיי) של שרית אמיתי הנפלאה ושלי.
דיברנו על תקשורת מקרבת, משפחה וקריירה, התפתחות אישית ועוד.
במהלך השיחה שרית הפתיעה אותי והציעה לי שיתוף פעולה בשידור חי,
הצעה שאיפשרה לנו לקיים שיחה ספונטנית ואותנטית ברוח תקשורת מקרבת.

מספר הרהורים מטיול קיץ:

כשיוצאים למרחב לא מוכר, יכול להיות שנחווה הרבה חוסר שקט, מוטרדות ודאגה.
שמתי לב שכמעט בכל רגע נתון משהו מטריד ומעסיק אותי.
דוגמא קטנה מהדרך לשדה התעופה:
– האם ירשו לנו להעלות את הטרוליז למטוס למרות שהם חורגים בחצי קילו?
– האם נטוס היום או שהטיסה תבוטל?
– מה יהיה עם התורים המטורפים בנתב"ג?
– האם המטוס ייצא בזמן או יתעכב?

המוטרדות הזו, נוכחת בחלקים גדולים מהזמן.
כשמשהו מסתדר, כמו למשל, צ'ק-אין זריז וחלק, וטיסה שיוצאת בזמן,
משהו אחר נכנס למרחב תשומת הלב ומתחיל להציק.
יש פה בור ללא תחתית: חוסר שקט שבכל פעם מוזן ממשהו אחר.

**
תופעה דומה, מזווית קצת אחרת:
בחלקים גדולים מהזמן, מתחשק לי להיות במקום אחר, להגיע, להתקדם, לעבור שלב.
לדוגמא:
– מתי יתחיל הצ'קאין? מתי נעבור את הבידוק? מתי נעלה למטוס? מתי נמריא? מתי ננחת?
– מתי נקבל את הרכב השכור? מתי נגיע ליעד? מתי נקבל את החדר? מתי יגיע האוכל?

לא משנה איפה אנו נמצאים, תמיד יש את הדבר הבא לצפות לו.

השילוב זה של מוטרדות ושל רצון להיות במקום אחר מתסכל.
הוא פוגע באיכות החוויה ובנוכחות שלנו.

כמה מהזמן אנו נוכחים במקום ומקבלים את המצב שאנו נמצאים בו,
וכמה מהזמן אנו מוטרדים ממשהו עתידי שאולי יקרה ואולי לא, או רוצים להיות במקום אחר?

כמה זמן חולף מרגע שדברים מסתדרים בדיוק כפי שקיווינו ועד שאנו שוב חשים חוסר שקט, מוטרדות או רצון להיות במקום אחר?

מודעות לכך שאנו מוטרדים וממוקדים בעתיד, מציפה את התופעה אך לא מעלימה אותה.

**
חוויות.
הרגעים הכי המשמעותיים בכל טיול נובעים בעיקר מאינטראקציות ופחות מנופים או מאטרקציות.
הנופים והאטרקציות הם מרחב שבתוכו יכולות להיחוות החוויות, מרחב חשוב ולא הכרחי. 

בטיול הנוכחי, לנו במהלך שני לילות ליד אגם קטן ומדהים בהרים.
הנוף מהמם וברגע הראשון הנשימה נעתקת.
באחד הימים חזרנו לבקתה שלנו המשקיפה על האגם והיינו די עייפים.
השמיים היו מעוננים, ולא התחשק לנו לטבול שוב באגם.
פתאום, החל טפטוף של גשם קל.
"מתאים לך לחצות את האגם בשחייה בגשם..?" שאלתי.
חמש דקות לאחר מכן כבר היינו במים הקרירים.
העייפות נעלמה בשנייה.
11 דקות ו 23 שניות מקצה לקצה לפי הסטופר של רועי.

האגם הוא אותו אגם.
החוויה, הסיפור והזיכרון יהיו שונים לגמרי.

**
מסורת מתחילה מפעולה אחת.
הטיול הנוכחי היה טיול הקיץ השביעי שרועי ואני יוצאים אליו.
הטיול הראשון היה בחופש הגדול של כיתה ב' – העמסנו על הרכב אוהל, שקי שינה קצת ציוד ועלינו צפונה.
לא היתה לנו תוכנית מוגדרת והכוונה היתה להתקדם בקצב ובכיוון שמתאים לנו.
כשעושים את זה בזוג, המנהלות פחות מסובכות, ואפשר לזרום די בקלות.
מאז, בכל קיץ וקיץ, הקפדנו לצאת לטיול השנתי שלנו.
השנה עשינו את זה בפעם השביעית ברציפות, פעם ראשונה בחו"ל.
כשיצאנו לטיול הראשון לפני שש שנים, לא ידענו שהוא יהיה תחילתה של מסורת.
מסורת מתחילה בפעולה אחת.
חשיבותו של משהו מתבררת לעיתים בפרספקטיבה של זמן ומרחב.

**
אותו דבר אבל שונה.
לכאורה, יש מסגרת קבועה ודומה לטיולי הקיץ שלנו: הם תמיד ביולי-אוגוסט, נמשכים כשבוע, אבא ובן.
למרות קווי הדימיון הטיולים הללו שונים מאוד זה מזה:
זה נובע גם מכך שאנחנו משתנים עם הזמן (הטיול עם ילד בן 8 שונה מטיול עם נער בן 14),
וגם מכך שברגע נתון, בהתאם למה שעובר עלינו ולמקום שאנו נמצאים בו, החשק והרצונות שלנו משתנים.
אחד הדברים שאני הכי אוהב בטיולים הללו הוא החופש שאנחנו מאפשרים לעצמנו:
יוצאים עם מעט תוכניות ועם הרבה זרימה למה בא לנו לעשות בשעות הקרובות.
בנחל שכיף לנו לשהות בו נישאר כמה שעות, ומחורשה מלאת דבורים נברח מהר.
הטיול מתהווה מתוך הקשבה ותשומת הלב מתמשכת לעצמנו ולמה שמתאים לנו.

**
סגירה.
בסופו של כל טיול אנחנו מוציאים ספר "לופה" עם הרבה תמונות וקצת מילים לסיכום הטיול.
הסגירה היא שלב חשוב בחוויה.
בספר שכזה אנו משתדלים להנציח גם תמונות וגם רגעים שנרצה לזכור.
לאחר שהחוויה המיידית חולפת, מה שנשאר זה התמונות, הזיכרונות והספר.
טיול של מספר ימים הוא חוויה אינסופית מלאה ומורכבת.
לאחר חודשים ושנים, התמונות והזיכרונות ישטחו אותה למשהו מוגבל ומצומצם.
חלק גדול ממה שחווינו יתאדה, וייזכרו מספר מצומצם של אירועים ורגעים.
"ספר טיול" יכול להשפיע על הדרך שבה נזכור את הדרך שעברנו:
משפט מצחיק שנאמר, אדם מעניין שפגשנו, שיר שנדלקנו עליו במהלך הטיול.
בדומה לספרי ההיסטוריה, ספר טיול אינו תיעוד מדויק של מה שהיה,
אלא בחירה סלקטיבית במספר מצומצם של תמונות, אירועים וזיכרונות שבוחרים להדגיש.

**
עד כאן מספר הרהורים על טיול.
טיול הוא בדרך כלל פרק זמן בן מספר ימים, הפוגה בתוך החיים.
כשאני עובר על מה שכתבתי פה, מתחדד לי שהכול למעשה רלוונטי גם לחיי שגרה רגילים ויומיומיים:
מוטרדות, רצון להיות במקום אחר, חשיבות החוויות, נוכחות והקשבה, בחירה, מסורת, סגירות וסיכומים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפני כארבע-עשרה שנים חויתי אירוע משפחתי מאתגר במיוחד.
מבלי לפרט, זה היה אירוע רפואי מפתיע ומורכב עם חוסר ודאות עצום בנוגע לאיכות חיי משפחתי בהווה ובעתיד.
לאחר ההלם הראשוני, עלתה בי לפתע ידיעה פנימית חזקה שכל מה שקרה בחיי עד כה היה הכנה לרגע הזה, ושעכשיו זה הזמן להביא לידי ביטוי את כל מה שלמדתי, תרגלתי ופיתחתי לאורך השנים.
זו לא היתה מחשבה או פרספקטיבה שאימצתי לעצמי בכדי לתפקד טוב יותר, אלא תחושה חזקה של ידיעה פנימית שפתאום הופיעה.
לצד חוסר הוודאות והחששות, הידיעה שזה הרגע שלשמו נולדתי עוררה בי קבלה עמוקה של המצב והתרגשות עצומה ממה שמחכה לנו.

לשמחתי האירוע התפתח בצורה הכי מיטיבה שיכולתי לקוות לו.

שנים לאחר האירוע הזה קראתי בספר "מי מת" שנכתב על ידי סטפן לוין על רעיון ההכנה המושלמת לחיים (המבוסס על תלמוד מהמסורת החסידית), שלפיו כל אדם נולד למען מאורע מסוים שיתרחש ברגע כלשהו במהלך חייו, אך לעולם אין לדעת מהו אותו המאורע ומתי הוא יתרחש.
לכן, על האדם להיות ערני ומוכן בכל רגע ורגע לכל מה שעלול לבוא.

**
רחל נעמי רמן משתפת בספרה "ברכות סבי" בסיפור שסבה סיפר לה כשהיתה קטנה.
זוהי אחת הגרסאות של ל"ו הצדיקים שלפיה העולם מתקיים בזכות שלושים ושישה צדיקים המסוגלים להיענות לסבל שהוא חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי.
הצדיקים הללו יכולים להיות יכולים להיות חייטים או מרצים באוניברסיטה, מיליונרים או אביונים, מנהיגים רבי-עוצמה או קורבנות חלושים.
אף אחד לא יודע מי הם, ואפילו הם עצמם לא יודעים שהם חלק מל"ו הצדיקים.

המשמעות היא שבכל רגע אנחנו יכולים להיתקל באחד מל"ו הצדיקים, ואולי אפילו לחיות חיים שלמים מבלי לדעת שאנחנו אחד מהם.

איך הייתם מתייחסים לאדם שמולכם או לצדכם אם הייתם יודעים שהוא אחד מל"ו הצדיקים?
תארו לעצמכם למשל שהמלצר במסעדה, הקופאית בסופר, הנהג שחתך אתכם בכביש אתמול, חברכם לעבודה, בן/בת הזוג שלכם או אחד מילדיכם הוא אחד מל"ו הצדיקים.
כיצד זה היה משפיע על האינטראקציה שלכם איתו?

מה היה משתנה בהתייחסות שלכם לעצמכם אם הייתם יודעים שאתם אחד מל"ו הצדיקים?
האם אתם יכולים להיות בטוחים בודאות מוחלטת שאתם לא?

 (ניתן לקרוא את הסיפור המלא של רחל נעמי רמן כאן). 

**
סטפן לוין מדבר על חשיבות "הרגע האחד" שלשמו נולדנו ושאיננו יודעים מהו ומתי הוא יגיע.
רחל נעמי רמן מחדדת את החשיבות של מפגש עם "אדם כלשהו" שיכול להיות אחד מל"ו הצדיקים.

כיון שאיננו יודעים מי האדם, מה האירוע ומתי נפגוש אותם, עלינו לחיות בערנות ובקשב, לגלות סקרנות ולעשות את המיטב שלנו.

אני לא יודע האם באמת קיים רגע יחיד או אירוע מיוחד כלשהו שלשמם נולדנו.
החלק הלוגי שבי בספק אם באמת חיים בינינו שלושה תריסרים של אנשים מיוחדים שבזכותם העולם מתקיים.

אבל אולי זה לא כזה משנה.
כוחם של סיפורים הוא בהשפעתם עלינו בין אם הם נכונים ובין אם לא.

רעיון רענן לסיפור חלופי שעלה לי הבוקר הוא שאולי במהלך חיי אני צפוי לפגוש מאה אנשים או לחוות מאה רגעים מיוחדים ומשמעותיים שתהיה להם השפעה משמעותית וקריטית על חיי ועל חיי אנשים אחרים.
בדומה מה שסטפן לוין ורחל נעמי רמן מעלים, אני לא יודע מי האנשים ומה האירועים הללו.
בנוסף, אין לי מושג כמה מהאנשים הללו כבר פגשתי וכמה מהאירועים הללו כבר חוויתי בעבר, ועם כמה מהם אני צפוי להיפגש בקרוב או בעתיד.
כשאני חושב על מה שעברתי וחוויתי השבוע, יכול מאוד להיות שלפחות שלושה מהאנשים שפגשתי, הם חלק מה"מאייה" של חיי.

**
לפני מספר ימים זכיתי לשוחח עם יואב יושע במסגרת הפודקאסט שלו ושל עמותת העטלף (יוצאי שייטת 13) "ים ומלואו".
דיברנו על מגוון נושאים וביניהם אירועים משמעותיים שהשפיעו על חיי, למה חשוב לפתח מיינדסט של עצמאי גם אם אתה שכיר, תהליכי שינוי והתפתחות, כיצד להתמיד במשהו שחשוב לך, מהי גישת התקשורת המקרבת, איך לחיות חיים מלאים ועוד.

במהלך השיחה שיתפתי את יואב בתובנה שהתפתחה אצלי בשנים האחרונות והיא ש"אין לי מושג".
לדוגמא, אין לי מושג מי קורא את המילים הללו, האם זה משפיע עליו ואיך.
כשאני מעביר סדנה לכמה עשרות אנשים אני לא באמת יודע, איך כל אחד מהם יושפע ומה הדברים המשמעותיים שהוא יקח מהסדנה, אם בכלל.
לפעמים הדבר הכי משמעותי לא יהיה בהכרח משהו שאני אמרתי אלא הערה צדדית שנזרקה לחלל האויר באחת השיחות או שיחה אקראית במהלך ארוחת הצהריים של הסדנה.
רעיון אחד או שיחה אחת בסדנה יכולים להשפיע על נתיב חיים שלם, או לא.

יש משהו "באין לי מושג" שמתחבר לרעיונות של רחל נעמי רמן וסטפן לוין:
בסדנה (וגם בחיים), תפקידי אינו להעריך ולנתח את מה שקורה לכל אחד ואחד מהמשתתפים, אלא להיות נוכח, ערני וסקרן, להחזיק כוונה ולתת את המיטב שלי.

הקלטת המפגש של יואב ושלי זמינה באפל פודקאסט, ספוטיפיי וביוטיוב.
מומלץ בחום להציץ גם בשיחות הקודמות של יואב ולעקוב אחר הפרקים העתידיים.

להאזנה באפל פודקאסט  , להאזנה בספוטיפיי , לצפייה ביוטיוב.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בסיפור הידוע על הגוזל והביצה, ילד קטן מבחין בביצה שנסדקת ובגוזל המתקשה לצאת ממנה.
מתוך רצון לעזור לגוזל, הילד שובר את קליפת הביצה ומאפשר לגוזל לצאת החוצה, אך מגלה שהגוזל אינו יכול לעוף כיון שכנפיו לא התפתחו מספיק.
כנפיו של הגוזל מתחזקות בזכות הדחיפות החוזרות ונשנות של קליפת הביצה העוטפת אותו, פעולה שעליו לבצע בעצמו ללא עזרה מסביבתו.

מתי משהו שאנו עושים עבור מישהו אחר (או שמישהו עושה עבורנו) זה עזרה בריאה ומיטיבה, ומתי זו פגיעה בהתפתחות ובבניית יכולות עצמיות?

**
פרופסור יונה סאלק היה רופא יהודי אמריקאי שפיתח את החיסון המוצלח הראשון כנגד שיתוק ילדים הנגרם על ידי נגיף הפוליו.
אחד המשפטים שלו שאני ממש אוהב ושמרבים לצטט:

”תפקידם של הורים לתת לילדים שורשים וכנפיים.
שורשים – כדי שיידעו היכן הבית ומהו, וכנפיים – כדי שיוכלו לעוף הכי גבוה והכי רחוק שהם יכולים“.

שורשים זה הבסיס הערכי. הבית. הקן. הביטחון במקום שהם תמיד יכולים לחזור אליו.
כנפיים זה הפוטנציאל. ההתפתחות. האמון והביטחון ביכולת שלהם להתמודד, ליפול, לקום ולהצליח.

פרופסור סאלק מדגיש את חשיבות האיזון של גם וגם. גם שורשים וגם כנפיים.
זה רלוונטי לא רק לילדים, אלא לכל אדם באשר הוא, כמו למשל לעובדים ומנהלים בארגונים.

בסוף השבוע האחרון יצאתי עם רועי בני ועם עוד מספר אבות ונערים לטיול בנחל דרגה שבמדבר יהודה, שבכדי לעבור אותו יש לרדת בטבעות ולגלוש בעזרת חבלים במפלים בגובה של עד 15 מטרים.
במהלך המסלול חשבתי לעצמי מה הקו העדין שבין להדריך את הילדים היכן להניח את הרגל בכל צעד וצעד, לבין לתת להם לפתח ביטחון ועצמאות, להרגיש את המפל ואת עצמם.
לנפילה, פיזית או רעיונית, יש מחירים, לפעמים יקרים וכואבים מאוד.

מה האיזון הנכון שבין להדריך, לשמור, לגונן ולהורות לבין לאפשר, לסמוך ולעודד להתנסות?

חלק ממה שילדינו צריכים זה לגדל ביטחון בעצמם, בגוף שלהם, בשיקול הדעת שלהם, לדעת להקשיב לעצמם, לללמוד מה הם מסוגלים לעשות ברגע נתון ומה לא, מתי משהו מסוכן מדי ועדיף לא לעשות אותו ומתי הוא קצת מפחיד אבל מספיק בטוח.

לעזור למישהו לגדל כנפיים זה להאמין בו, לראות את המקום שהוא יכול לצמוח אליו ולתת לו לעבור-לחוות את הדרך בעצמו.

**
עידית ברק הנפלאה מוסיפה בשירה "כנפיים" נדבך משלים לשורשים ולכנפיים:

כנפיים/ עידית ברק

אַל תְּסַפְּרוּ לִי
שֶׁכְּדֵי לָעוּף
כָּל מָה שֶׁצָּרִיךְ
זֶה זוּג כְּנָפַיִם
אִם רוֹצִים לָעוּף
יֵשׁ לִדְאֹג
שֶׁיִּהְיוּ גַּם שָׁמַיִם

על פי עידית ברק, שורשים וכנפיים לא מספיקים. צריך גם שמיים.
שמיים הם המרחב שבו ניתן להתפתח, לעוף וגם להתרסק.
בחויה שלי, "להיות שמיים" עבור מישהו זה גם לתת לו מספיק מרחב וחופש פעולה שהוא יוכל להתנועע בתוכו,
וגם להיות הסביבה המכילה והמקבלת שבתוכה הוא יכול לצמוח בצורה בריאה.
כשמכניסים כפית מלח לכוס מים, המים הופכים להיות בלתי נסבלים.
לעומת זאת, כשמכניסים את אותה כפית מלח לאגם, האגם "מכיל" את המלח מבלי להיות מושפע ממנו.
שמיים הם משהו גדול ורחב ויציב ומכיל.

אם "כנפיים" מתמקד בחיזוק יכולות, בניית תחושת מסוגלות ופיתוח ביטחון עצמי, הרי ש"שמיים" מתמקד בפשוט להיות. בנוכחות שקטה ומאפשרת שרק נמצאת.
"שמיים" שמה דגש על הסביבה שמקיפה אותנו ושאנחנו מושפעים ממנה מאוד.
"השמיים" שלנו הם האנשים הסובבים אותנו, הנורמות והערכים של המשפחה שלנו ושל הארגון שאנו חלק ממנו, המרחב שבתוכו אנו חיים, גדלים ופועלים.
בשונה מצמחים, כבני אדם אנחנו יכולים לבחור בסביבה שלנו, להתאים אותה לצרכינו, לשנות אותה ובמצבים מסוימים גם להחליף אותה.
בסביבה ארגונית "שמיים" זו קבוצה שבאמת אכפת לה ממני כאדם וכעובד, אנשים המחויבים אלי, רואים אותי ומחזיקים אותי.
שמיים זה מרחב מספיק גדול וחופשי שאני יכול לנוע בו או פשוט להיות בו.
זה מקום שמאפשר לי להביא לידי ביטוי גם את החוזקות והעוצמות שלי וגם את החששות וההתלבטויות שלי מבלי להבהיל, להכביד או להיפגע.

**
כהורים, מורים או מנהלים אנחנו יכולים להיות לתת שורשים, כנפיים ושמיים –
גם לצקת יסודות בריאים וקן בטוח, גם לעודד-לדחוף-להאמין, וגם לתת מרחב שקט ופשוט להיות שם בנוכחות.

המילים של יונה סאלק ועידית ברק עוררו בי מספר שאלות:
– אילו שורשים וכנפיים גידלתי? מי עזר לי לגדל אותם? איפה השמיים שלי עכשיו?
– באינטראקציה עם אדם אחר – מה הוא הכי צריך כרגע – שורשים, כנפיים או שמיים? ומה אני צריך?
– עבור מי אני שמיים? למי אני יכול לעזור לגדל כנפיים או להעמיק שורשים?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אם רק היה אפשר למצוא מישהו אשם, או רע, או לא בסדר, או לא מספיק אחראי, או רודף בצע, או טיפש, שבגללו זה קרה, אז היה יותר קל לעכל את מה שקורה עכשיו.

אם רק אפשר היה למצוא תהליך שבור שאפשר לתקן, או נוהל חסר שאפשר להוסיף, או בקרה חדשה שאפשר לשים, או טכנולוגיה מיוחדת שיכולה לעזור,
אז אולי מישהו יכול היה להבטיח לנו שמשהו כזה או דומה לא יקרה שוב, שהבעייה תיפתר ושהסיכון יעלם.

**
אבל במצבים מורכבים, כמו זה למשל,
אי אפשר למצוא רק גורם אחד, קבוצה אחת, או תהליך אחד שאחראים ושבגללם זה קורה.
וגם אי אפשר להבטיח שזה, או משהו דומה לזה, לא יקרו שוב.
זה עלול לקרות שוב, גם אחרי שנמפה את כל התהליכים, נשתמש בכל הטכנולוגיות, נאכוף את כל הנהלים ונעניש את כל "האשמים".

זה עלול לקרות שוב, גם לנו וגם לילדים שלנו.
וזה מפחיד.
וככה זה.

**
ודווקא במצבים מהסוג הזה, יש שני דברים שחשוב לעשות:

האחד – להמשיך להאמין ששינוי אפשרי, להכיר באחריות שלנו, בתרומה שלנו למצב, בחשיבות של מעשינו וביכולת שלנו להשפיע,
והשני – להכיר בתחושת חוסר האונים, העצב והפחד שאנו חווים, ובכך שיש גבול למה שאנו יכולים לעשות כרגע.

שני הדברים הללו חשובים ומשלימים זה את זה.

הכרה בחוסר האונים, בעצב ובפחד שלנו חשובה ועוזרת לנו להתנהל איתם במקום שהם ינהלו אותנו.
חוסר האונים, העצב והפחד טבעיים ואנושיים. הם עתידים להופיע שוב ושוב וכדאי לתת להם מקום ולא להדחיק אותם.

הכרה באחריות שלנו ובחשיבות של פעולותינו מסייעת לנו לקדם את מה שחשוב ומקטינה את הסיכוי שנטיל את כל האחריות על גורמים חיצוניים לנו (כמו למשל החמאס, הרשות, כוחות הביטחון או המחנה הפוליטי האחר)

"מה חי בי עכשיו ומה אני יכול/ה לעשות שיסייע לי, למשפחתי או לסביבתי?", היא שאלה עוצמתית המשלבת את ההיבטים של נוכחות ושל לקיחת אחריות.

**
דוגמא קטנה-גדולה אחת למשהו שאנחנו יכולים לעשות:
כשמתרחש פיגוע או אירוע, כל רשתות הטלויזיה המרכזיות מתחילות לדווח ללא הפסקה מהשטח.
שעות על גבי שעות של שידורים וראיונות שמטרתן למלא זמן מסך ולמשוך קהל.
במצבים כאלה אפשר וחשוב להעביר ערוץ, לכבות את הטלויזיה ולהתנתק מרשתות חברתיות.
הבחירה להפסיק לצפות אינה ביטוי לחוסר כבוד, אי-אכפתיות או אנוכיות.

כשאנחנו בוחרים להישאר צמודים למסך שמשדר חומרים מסוג מסוים, יש לכך השפעה גדולה עלינו.
יש לנו אחריות למקום שבו אנו משקיעים את תשומת הלב שלנו.
ערוצי הטלויזיה והרשתות אחראים לבחירות שלהם, אנחנו אחראים לבחירות שלנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תארו לכם שכל כדור הארץ היה אוקיינוס אחד ענק המכוסה במים, ושבמעמקי האוקיינוס הזה חי צב-ים עיוור שפעם במאה שנים מגיח אל פני הים לשניה אחת, לשאיפת אויר שתספיק לו לצלילת מעמקים של מאה שנים נוספות.
ועכשיו תארו לכם שברחבי האוקיינוס הענק הזה מתנודדת על פני הגלים, מושפעת מהזרמים והרוחות, טבעת אחת בגודל של גלגל הצלה.

מה הסיכוי שבדיוק באותה שניה שבה צב-הים העיוור עולה לשאיפת האויר שלו בנקודה כלשהי ברחבי האוקיינוס הוא והטבעת ייפגשו?

הסיכוי כל-כך נמוך שאנחנו לא מצליחים לדמיין אפילו את ההסתברות לכך.

צב הים העיוור והטבעת הינו משל בודהיסטי הנועד להמחיש את נדירות החיים שלנו.
עפ"י האמונה הבודהיסטית, הסיכוי שצב הים והטבעת ייפגשו שקול לסיכוי שלנו להיוולד.
מדענים שחישבו את ההסתברות הזו מצאו דמיון מפתיע בין ההסתברות לפגישתם של צב הים והטבעת לפגישתם של תא הזרע והביצית שמהם נוצרנו.

**
האמירה שהחיים אינם מובנים מאליהם יכולה להישמע קלישאתית.
משל הטבעת והצב ממחיש עד כמה אירוע הלידה שלנו נדיר.

בעולם חיים כיום קרוב לשמונה מיליארד בני אדם –
איך משהו יכול להיות בעת ובעונה אחת גם כל כך נדיר וגם כל כך נפוץ..??

באופן דומה,
מה הסיכוי שהרגע המסוים הזה שאנו חווים עכשיו יתרחש בדיוק כפי שהוא, במקום שאנו נמצאים בו ובחברת האנשים שאתנו?
החיים המוגבלים והסופיים שלנו (כ-4000 שבועות בממוצע) מורכבים מסדרה אינסופית של רגעים ייחודיים שמעולם לא התרחשו לפני כן ולעולם לא יתרחשו בעתיד.
"יום שלא קורה בו כלום", "פגישה משעממת" ו"מצב תקוע" הן אשליות הנובעות מהקושי שלנו לתפוס את נדירות ואת חד-פעמיות הרגע.

**
הנה שלוש דוגמאות אישיות שחיות בי כרגע:

א.
אתמול יצאנו אשתי, בני ואני לטייל בנחל יגור.
מזג האויר היה נהדר והמסלול מקסים ומהנה בתקופה הזו של השנה. מומלץ בחום למיטיבי לכת !
הבוקר חשבתי על כך שבכדי הטיול הזה יצא לפועל במתכונת הזו אתמול, רצף אינסופי של אירועים צריך להתרחש ושהסיכוי שהוא לא יתקיים גדול לאין ערוך מכך שהוא אכן יתקיים.

ב.
ביום ראשון-שני הקרובים, אני צפוי להעביר סדנת תקשורת ייחודית לקבוצה של כחמישים משתתפות ומשתתפים.
עברתי את הסדנה הזו כמשתתף לראשונה לפני קרוב לעשרים שנה והיא השפיעה בצורה עמוקה על חיי, על מערכות היחסים שלי ועל עבודתי.
מרוב התלהבות ומתוך רצון לשלב את עקרונות הסדנה בחיי ביקשתי לעבור הכשרה כמדריך, ומאז העברתי אותה פעמים רבות לאורך השנים לאלפי אנשים.
למרות שזו תהיה הפעם הלא-יודע-כמה שאעביר את הסדנה, כמו בכל הפעמים האחרות זה יהיה אירוע נדיר, ייחודי וחד-פעמי שמעולם לא התרחש לפני כן ולעולם לא ייתרחש בעתיד.
אינספור אירועים היו צריכים להתרחש לאורך השנים בכדי שאגיע למצב שאני מנחה את הסדנה ביום ראשון הקרוב.
אינספור אירועים היו צריכים להתרחש גם בחיי כל אחד מעשרות המשתתפים, שמסלוליהם השונים והיחודיים יתנקזו ליומיים מלאים במסגרת המשותפת הזו.

ג.
הטיול לנחל יגור התרחש אתמול.
הסדנה תקרה (או לא) בתחילת השבוע.
הרגע המסוים הזה, שבו אני כותב את הפוסט הנוכחי גם הוא צירוף מקרים נדיר וייחודי.
כשהתיישבתי לפני כשעה לכתוב, לא היה לי מושג מה יעלה.
בעוד כמה רגעים כשאשלח את הפוסט הזה, אין לי מושג לאן הוא יגיע, מי יקרא אותו ואיך הוא ישפיע.
מעניין שמשל הצב והטבעת קפץ לי דווקא היום.

אולי יש דמיון בין טבעת שמסתובבת באוקיינוס לבין פוסט שמסתובב ברשת, בין צב שפוגש טבעת, לזרע שפוגש ביצית, לאדם שפוגש סיפור, רעיון או חוויה.

חג שמח ושבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע תוך כדי ביקור בספרייה העירונית בכפר סבא, פגשתי שני ספרים שמשכו את תשומת ליבי.

"החוכמה שבחוסר הביטחון – מסר לעידן החרדה" נכתב על ידי אלן ווטס בשנת 1951 ונראה שמילותיו רלוונטיות היום לא פחות מבעבר.

"הכול דפוק – ספר על תקווה" נכתב ע"י מארק מנסון בשנים האחרונות, כשבעים שנים לאחר "החוכמה שבחוסר הביטחון".
אני אוהב את הכתיבה של מנסון ומוצא אותה זורמת, חדה, מעוררת מחשבות ולפעמים פרובוקטיבית.

ווטס ומנסון נוגעים שניהם בנושאים כגון משמעות החיים, תקווה ונוכחות.
מעניין לקרוא את הספרים שלהם, הנוגעים בנושאים דומים אך בסגנונות ובזמנים שונים.

"אם זה עבד בסטארבקס, במקום לכתוב את שמותיהם של אנשים על הקפה שלהם, הייתי כותב את הדבר הבא:

'יום אחד, אתה וכל מי שאתה אוהב תמותו.
ומעבר לקבוצה קטנה של אנשים לפרק זמן קצר ביותר, מעט מאוד ממה שאתה אומר או עושה יהיה אי-פעם בעל חשיבות כלשהי.
זאת האמת הלא נוחה של החיים, וכל דבר שאתה חושב או עושה הוא רק הימנעות מורכבת ומאומצת ממנה.
אנחנו גרגירי אבק קוסמי חסרי כל חשיבות, מתרוצצים ומתנגשים אלה באלה על נקודה כחולה זעירה.
אנחנו מדמים לעצמנו את חשיבותנו.
אנחנו ממציאים לעצמנו מטרה, אך האמת היא שאנחנו שום דבר ולא כלום.

תיהנה מהקפה הדפוק שלך.' "

~ זוהי אחת מפסקאות הפתיחה של הספר "הכול דפוק – ספר על תקווה" / מארק מנסון

**
"כמעט כולנו מקנאים לפעמים בחיות.
הן סובלות ומתות, אבל לא נראה שהן עושות מזה עניין גדול.
נראה שחייהן אינם מסובכים במיוחד.
הן אוכלות כשהן רעבות וישנות כשהן עייפות, ונראה כאילו האינסטינקט שולט בתוכניות המעטות שלהן לעתיד ולא החרדה.
עד כמה שאנו יודעים, כל חיה עסוקה כל כך במה שהיא עושה כרגע עד שהיא אף פעם לא חושבת לשאול אם לחיים יש משמעות או עתיד.
בשביל החיה, האושר טמון בהנאה מהחיים בהווה – לא בביטחון שפרוש לפניה עתיד שעולו הנאה.

…

כדי שהחיה תהיה מאושרת, מספיק שהרגע הזה יהיה מהנה.
אבל לאדם זה כלל לא מספיק.
הוא מעוניין הרבה יותר בזיכרונות מהנים ובציפיות לעתיד – בייחוד בציפיות.
כשאלה מובטחים לו, הוא יכול להשלים עם הווה אומלל מאוד.
ללא הבטחה זו, הוא יכול להיות אומלל מאוד בעיצומה של הנאה פיזית מיידית.

למשל, אדם היודע שבעוד שבועיים הוא צריך לעבור ניתוח.
בינתיים הוא אינו מרגיש כאב פיזי; יש לו אוכל בשפע; הוא מוקף בחברים ואהבה; הוא עובד בעבודה שבדרך כלל מעניינת אותו מאוד.
אבל יכולתו להנות מהדברים הללו נשללת ממנו ומתחלפת באימה מתמדת.
הוא אינו שם לב למציאות המיידית שסביבו.
תודעתו מוטרדת ממה שטרם הגיע.
הוא אינו חושב על כך בצורה מעשית, מנסה להחליט אם הוא צריך לעשות את הניתוח או לא או לדאוג לבני משפחתו ולענייניו במקרה שימות.
ההחלטות הללו כבר נעשו.
במקום זאת הוא חושב על הניתוח באופן שאינו מביא תועלת, וכך הורס את ההנאה הנוכחית שלו בחיים וגם לא תורם דבר לפתרון של שום בעיה.
אבל הוא אינו יכול להפסיק.

זוהי הבעיה האנושית הטיפוסית.
מושא האימה אינו חייב להיות ניתוח בעתיד הקרוב.
זו יכולה להיות בעיית שכר הדירה של החודש הבא, מלחמה או אסון חברתי מאיים, שאלת היכולת לחסוך מספיק כסף לזקנה או חרדת מוות.
ה'ספוילר' הזה של ההווה אפילו לא חייב להיות פחד מהעתיד.
זה יכול להיות משהו מן העבר, איזה זיכרון של פציעה, פשע או חוסר שיקול דעת ש'רודף' את ההווה מלווה בתחושות של טינה או אשמה.
כוחם של הזיכרונות הללו והצפיות הללו חזק כל כך עד שלרוב בני האדם העבר והעתיד אינם אמיתיים כמו ההווה אלא אמיתיים יותר ממנו.
אי אפשר לחיות את ההווה באושר, אלא אם כן העבר 'הוסדר' והעתיד נראה מבטיח."

~ הקטע מתוך "החוכמה שבחוסר הביטחון" מאת אלן ווטס

**
עד כאן המילים של ווטס ומנסון.
באופן אישי אני מוצא בטקסטים הללו פרספקטיבה רחבה שקצת מרגיעה אותי ומורידה אצלי את מפלס הדרמה, וגם בהירות שמחדדת אותי.
מילים "עושות לי" את זה, והמילים הללו, גם של מנסון וגם של ווטס מושכות ומרגשות אותי.

ומה אתכם?
אתם מתחברים לציטוטים הללו?
מה הם מעוררים בכם?

**
השבוע, ערבה גרזון-רז ואני שוחחנו על חופש בארגונים ועם עצמנו.
במהלך השיחה נגענו במספר נקודות, ביניהן: שתי הנחות יסוד וטעויות נפוצות בנוגע לחופש, הזוגיות החשובה של חופש ומחויבות, למה חשוב גם לשכירים לפתח מיינדסט של עצמאיים ואיך תפיסה של שותפות משפיעה על ראיונות עבודה והתנהלות יומיומית בארגון.

לקראת סוף השיחה סיפרתי לערבה בספונטניות שאני מאמין שזו זכות לעבוד איתי.
לפעמים אנו אומרים דברים מתוך רצון למשוך תשומת לב, להצטייר בצורה מסוימת או לעורר פרובוקציה.
הרגשתי כיף וחמימות שהמשפט הזה נאמר בטבעיות, בנינוחות, ובשמחה, מבלי לעוף על עצמי ומבלי להתבייש. לא הייתי מעז לומר אותו בצורה הזו לפני מספר שנים.
אני באמת מאמין בו ובאותה נשימה אני מאמין שאיני כזה נדיר או מיוחד ושיש אנשים רבים נוספים שזו זכות לעבוד איתם.
בנוסף, אני מרגיש זכות ענקית שאינה מובנת מאליה לעבוד עם האנשים, הלקוחות והשותפים שאני עובד איתם היום.

אפשר לצפות בהרצאה המלאה כאן.

מומלץ להתחבר לערוץ היוטיוב של ערבה – CoCreating Our Future – ולצפות במגוון הרצאות מרתקות, פותחות ומעוררות השראה בנושאים שונים.

**
ביום שני השבוע יצאה לדרך תוכנית "חיים מלאים" עם מפגש שהוקדש ל-"החזקת כוונה".
כשחבר שאל אותי למחרת בבוקר איך נפתחה התוכנית, אמרתי לו שמרגיש לי שזו התוכנית הכי משמעותית שיצרתי אי-פעם.
תוך כדי שאמרתי לו את זה שמתי לב שאני מופתע מעצם האמירה.
לאורך השנים האחרונות יצרתי לא מעט סדנאות וקורסים במגוון תצורות ולמגוון קהלים. 
התוכנית המסוימת הזו היא לא הכי ארוכה מבחינת השעות שלה, לא הכי גדולה בהיבט של מספר המשתתפים ולא הכי רווחית.
אז למה היא מרגישה לי כמו הדבר הכי משמעותי שיצרתי?
זה ממש מסקרן אותי ואני עדיין מנסה להבין.
נראה לי שזה קשור לכך שהתוכנית משלבת את כל הנושאים שמעניינים אותי ושכל מפגש הוא יצירה סינרגטית מקורית של מגוון גישות, מורים והתנסויות חיים ייחודיות המתחברים יחדיו סביב נושא המפגש.

יכול להיות שמשהו נוסף שתורם לתחושה הזו הוא הקבוצה האינטימית (כ-15 משתתפים) המאפשרת שיח אישי, אינטראקטיבי ומעמיק.

ביום שני הקרוב נקדיש את המפגש לנושא של "הגדרת הצלחה".
עד יום שני הקרוב ניתן עדיין להצטרף לקבוצה ולתוכנית.
וניתן גם לרכוש את הקלטות ומצגות התוכנית.

פרטים, הרשמה והצטרפות בקישור הבא.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ארבעה קטעים שאני אוהב.
מומלץ לקרוא לאט ובתשומת לב, עם הפסקה בין לבין.
לתת למילים ולתחושות לחלחל..

"הרים לפעמים קורסים
אוקיינוסים לפעמים שוצפים וקוצפים
אבל מאדם פשוט אנחנו מצפים
שיעמוד לנצח זקוף ואיתן
נחוש ושאפתן"

~ בינג שין. סין. מאה 20
תרגום: יובל אידו טל

**
גאוה / דליה רביקוביץ'

אֲפִלּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ,
וְלֹא מֵחֲמַת זִקְנָה.
שָׁנִים רַבּוֹת הֵם שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם בַּחֹם וּבַקֹּר,
שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת,
כִּמְעַט נוֹצָר רֹשֶם שֶׁל שַׁלְוָה.
אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָךְ נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים.
מֵעֵין גַּאֲוָה.
שָׁנִים רַבּוֹת עוֹבְרוֹת עֲלֵיהֶם בְּצִפִּיָּה.
מִי שֶׁעָתִיד לְְְשַׁבֵּר אוֹתָם
עֲדַיִן לֹא בָּא.
וְאָז הָאֵזוֹב מְשַׂגְשֵׂג, הָאַצּוֹת נִגְרָשׁוֹת וְהַיָּם מֵגִיחַ וְחוֹזֵר,
וְדוֹמֶה, הֵם לְלֹא תְּנוּעָה.
עַד שֶׁיָּבוֹא כֶּלֶב יָם קָטָן לְהִתְחַכֵּךְ עַל הַסְּלָעִים
יָבוֹא וְיֵלֵךְ.
וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.
אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה.
וּמַה גַּם אֲנָשִׁים.

**
"כל הרגשה רעה היא אנרגיה פוטנציאלית לקראת דרך קיום נכונה יותר, אם מעניקים לה את המרחב הדרוש לה כדי לנוע לקראת תיקונה."

יוג'ין ג'נדלין, יוצר גישת ההתמקדות

**
"בכל פעם ששאלו מורה זן לשלומו, הוא ענה, 'אני בסדר.'
לבסוף אחד מתלמידיו אמר, 'רושי, איך אתה יכול להיות תמיד בסדר?
אף פעם אין לך ימים רעים?'
מורה הזן ענה, 'ודאי שיש לי.
בימים הרעים, אני בסדר.
בימים הטובים, אני גם בסדר.' "

~ מתוך "המקומות שמפחידים אותך" / פמה צ'ודרון

**
ארבעת הציטוטים הללו מלווים אותי בשבועות האחרונים.
הם מזכירים לי להכיר באנושיות ובמוגבלות שלי ושל מי שסביבי, לתת מקום לקושי, לזכור שאיננו כל-יכולים, לגלות חמלה.
גל התחלואה המתגבר, חוסר הוודאות, הבידודים והחולי משפיעים על אנשים רבים בימים אלו.
לפעמים, מסיבות שונות, אנחנו לא במיטבנו או בשיאנו.
ההסכמה הרביעית של דון מיגל רואיז בספרו "ארבע ההסכמות" היא "עשה כמיטב יכולתך".
מיטב יכולתנו היום שונה ממיטב יכולתנו אתמול.

דליה רביקוביץ' ויוג'ין ג'נדלין מדגישים את החשיבות שבתנועה רגשית ואנרגטית.
לתת לדברים להתהוות ולזרום, לא לעצור, לחסום ולאטום.
הציטוט של ג'נדלין תמיד מעורר בי ביטחון ואופטימיות.
הרגשה רעה היא הזדמנות להקשבה ולתיקון.
בהקשר דומה המורה שלי לרייקי נהג לומר: "האנרגייה יודעת את הדרך שלה".
חשוב להקשיב לה, לתת לה לזרום ולעשות את העבודה שלה. 

"אני בסדר" של פמה צ'ודרון מעלה חיוך על פני, מוריד אצלי את מפלס הדרמה ומכניס אותי לפרופורציות.
זו לא אמירה ריקה מתוכן או העמדת פנים ילדותית שהכול בסדר.
זו תחושה הנובעת מההכרה שחיינו מלאים עליות וירידות, תקופות מהנות וזמנים מאתגרים, בריאות וחולי.
ושאנחנו בסדר בכל "מזג אויר".

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע סיפרתי לחבר על בעיה מקצועית שמטרידה אותי בעבודה ושאני משקיע בה לא מעט אנרגיה.
במשך מספר דקות שיתפתי אותו בפרטים שונים כדי שיבין את ההקשר, את מהות האתגר ואת ההשלכות.
הוא הקשיב לי בתשומת לב וכשהרגיש שסיימתי לשתף שאל אותי: "ואיך אתה עם זה..?"
השאלה הזו גרמה לי לעצור. בשניה אחת היא הסיטה את תשומת לבי מהבעיה ומהסיפורים שלי עליה, אלי ואל מה שאני חווה.

**
מספר ימים לאחר אותה שיחה ידידה שיתפה אותי במשהו אישי שמישהו במשפחתה עובר.
זה נשמע אתגר לא פשוט וכשהקשבתי לה יכולתי לשמוע את המורכבות ולהבין חלק מההשפעה על הסביבה הקרובה.
תוך כדי השיתוף ידידתי התמקדה במה שעובר על אותו בן משפחה ועל הדרך שבה כנראה הוא חווה את האירוע.
לאחר מספר דקות קצב הדיבור שלה הפך לאיטי יותר ומשהו בשפת הגוף שלה קצת השתחרר.

"ואיך את עם כל העניין הזה…?" שאלתי אותה.

ידידתי השתתקה, הנמיכה את מבטה ויכולתי לראות שמשהו עובר עליה.
ההזמנה שלי גרמה לה להפנות תשומת לב פנימה ולשים את עצמה במרכז.

**
אני מוצא משהו חזק ועוצמתי בארבע המילים הללו – "ואיך את/ה עם זה…?"

על פי מרטין בובר, המתנה הגדולה ביותר שאנו יכולים לתת למישהו היא הנוכחות שלנו.
כשאנחנו שואלים אדם "ואיך אתה עם זה?" אנחנו בעצם מסמנים לו שהוא במרכז תשומת הלב שלנו.

לעתים כשאנשים משתפים במשהו זה מגיע עם הרבה פרטים ועם לא מעט סיפורים ופרשנויות.
כשמשהו מאתגר, מדאיג או מכעיס אותנו, אנחנו יכולים לדבר על "המשהו" או על עצמנו.
הזמנת "ואיך את עם זה?" מעבירה את מרכז תשומת הלב מ"המשהו" אלינו.

"ואיך את עם זה?" היא שאלה המתמקדת בכאן ובעכשיו.
גם אם האירוע שאנו מדברים עליו התרחש לפני מספר ימים, השאלה ו"איך אתה" מתייחסת לרגע הנוכחי ולמה שעובר עלינו כרגע.
יכול להיות שאנו במקום דומה למקום שהיינו בו לפני מספר ימים ויכול מאוד להיות שאנחנו במקום שונה לחלוטין.

באופן אישי, הרבה יותר קל לי להקשיב לאתגרים של אחרים מאשר לשתף בקושי שאני חווה.
לעתים אני נמנע לשתף באתגרים שאני חווה כדי לא להעמיס על אנשים אחרים.
במצבים מורכבים יש לי תחושה ש"כובד השיתוף" יכול להבהיל או להלחיץ את האדם.
כשחברי שאל אותי "ואיך אתה עם זה?", הרגשתי תחושת ביטחון.
הוא לא נלחץ או נבהל מהשיתוף, לא קפץ לעזור לי בעצה ולא שיתף אותי במחשבות שלו.
הוא שידר לי רוגע ויציבות, נשאר ממוקד בי, אמפטי, סקרן ורגוע ואפשר לי להעמיק את החיבור הפנימי שלי.

הכול בסדר.
אין דרמה.
אני כאן אתך.

**
מה דעתכם..?

אם אתם אוהבים את הפוסט הנוכחי ומוצאים בו ערך אולי תרצו להירשם לסדרת "52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים" שמכילה את מיטב הכלים שאני למדתי ושפיתחתי בשנים האחרונות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבועיים האחרונים שלי היה מלאים בלא מעט אתגרים וקשיים.
איבדתי סבלנות מספר פעמים, הייתי יותר לחוץ מכפי שאני רוצה ולא תמיד הגבתי בצורה מיטבית.
חלק מהעניין נובע מעומס ומהצפה, מריבוי של עניינים, מאתגרים מנטליים ורגשיים.
אני בטוח שאני לא היחיד שחווה שבועות כאלו.

כשאני מתבונן על השבועות האחרונים שלי ושל אנשים סביבי אני מזהה שם סוגים שונים של עומס:
יש עומס פיזי הנובע מחוסר שעות שינה, עייפות, כאבים פיזיים, רעב וכו'.
יש עומס רגשי הנובע ממורכבות של מצבים המעוררים בנו תחושות שונות, מעניינים רגישים, או רגשיים או לא פתורים שיושבים עלינו ומעסיקים אותנו.
יש עומס מנטלי הנובע מריבוי דברים שאנו חושבים עליהם או מנסים לקדם אותם.

כשאנו מרגישים הצפה מעניין לברר האם זו הצפה פיזית, רגשית או מנטלית, ואולי היא שילוב של גם וגם.
ההכרה במשהו היא צעד חשוב ראשון ביכולת לעכל, לעבד, להחזיק ולהתמודד אתו.

נלסון מנדלה, נשיא דרום-אפריקה לשעבר וחתן פרס נובל לשלום נפטר בשנת 2013, בגיל 95.
במהדורות החדשות שלאחר פטירתו, צוטט מפיו משפט שנאמר בסמוך למותו: "עכשיו, אחרי כל השנים הללו, אני רוצה לנוח. הרווחתי את הזכות הזאת."

יש משהו מעורר השראה במשפט הזה, הנאמר ע"י מנהיג אמיץ ובעל השפעה עצומה שעשה כל-כך הרבה במהלך חייו.
ויש בכך גם משהו שמעורר עצב…

הזכות לעצור, לנוח ולהנות מהמקום שאנו נמצאים בו אינה שמורה רק לנשיאי מדינה לשעבר בני 95, בסמוך למותם, שישבו בכלא, זכו בפרס נובל לשלום והובילו מהפכה במדינתם.
לא חייבים להקדיש חיים שלמים ולצבור כמות מסוימת של השגים בכדי להרוויח אותה.
מותר וחשוב לנוח, לעצור, לנשום, ליהנות מהכאן והעכשיו.
כבר עכשיו.

אבל איך עושים את זה?
איך מיישמים את הרעיון הזה בחיים אינטנסיביים ומרובי עניינים?

אולי חלק מהעניין הוא להכיר במוגבלות שלנו ובכך שאנחנו אולי יכולים לעשות פחות ממה שהיינו רוצים.
לתת לעצמנו לגיטימציה לומר "כן" או "לא", לגיטימציה לא לעשות כל מה שמבקשים מאיתנו ולא לחזור כל הודעה, טלפון מייל שאנחנו מקבלים.

להכיר באנושיות שלנו ובכך שאולי אנחנו מתפקדים פחות טוב מכפי שהיינו רוצים או פחות טוב מאנשים אחרים שאנו משוים עצמנו אליהם.
כמו למשל זה שאנחנו לחוצים או מתוסכלים, או חסרי-סבלנות, או כעוסים או פוחדים יותר מכפי שהיינו רוצים או יותר מכפי שאנחנו מספרים לעצמנו שאנו צריכים להיות.

לתת מקום לקושי, לתסכול ולעצב שלנו על כך שאם היה לנו קצת יותר זמן, או קשב או משאבים אחרים,
היינו יכולים להיות במקום אחר במערכות היחסים שלנו, בפרויקט שאנו מריצים או בקריירה שלנו,
כיוון שזה לא משהו שהוא מעבר ליכולותינו באופן כללי אבל זה משהו שהוא מעבר ליכולתינו כשזה מגיע עם כל מה שיש לנו על הצלחת.

וגם להכיר בזכות ובחובה שלנו לעצור ולנוח. 

מה דעתכן-ם…?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר