לפני שנים קראתי את השיר "בבקשה, קראו לי בשמותי האמיתיים" שנכתב על ידי טיך נהאת האן, נזיר הזן ופעיל השלום הוויטנאמי.
אני מאמין שהשיר היווה סוג של זרע מחשבתי-תפיסתי משמעותי עבורי,
שבין היתר הוביל לתובנות שהלכו והתגבשו, לחמלה ולהבנת האחר שהלכה והעמיקה.
הנה חלק מהשיר, בתרגומה של ענת צחור:
"…
קצב ליבי הינו מחזור החיים והמוות של כל הנמצא.
הנני חרק בר-יום המשנה את גלגולו על מי הנהר,
ואני הציפור שבבוא האביב ניזונה מחרק הבר-יום.
אני הצפרדע השוחה בשימחה בבריכת המים הצלולים,
ואני גם נחש-עשב הזוחל בדממה לעברה על מנת לאכלה.
אני הילד באוגנדה, כולי עור ועצמות,
רגלי דקות כקנה סוף,
ואני סוחר הנשק המוכר כלי מלחמה לאוגנדה.
אני הילדה בת השתיים עשרה, פליטה בספינה רעועה,
המטילה עצמה ביאוש אל המים לאחר ששודד ים אנס אותה,
ואני אותו שודד ים, ליבי עדיין לא הבשיל לראות ולאהוב.
אני חבר מפלגה ולי הרבה עצמה,
ואני האדם המשלם את "חוב הדמים" לעמו,
גוסס במחנות עבודה.
…"
ניתן לקרוא את השיר המלא באתר של ענת בקישור הבא.
**
כשקראתי את השיר הזה לראשונה לפני שנים, מצאתי אותו מעורר השראה ומאתגר.
ההשראה מגיעה מההסתכלות הלא שיפוטית ובעלת האמפתיה העמוקה לאנשים וליצורים החיים סביבנו.
השיר גרם לי לחשוב שאנחנו כנראה מחוברים יותר מכפי שנראה לנו,
ושבתנאים ובנסיבות אחרים, אם היינו ב"נעליהם" של אלו שאנו מביטים בהם,
סביר מאוד להניח שהיינו מתנהגים כמוהם.
טיך נהאת האן מתחיל בתיאורים מעולם הטבע שקל יותר להתחבר אליהם ושמעוררים פחות התנגדות,
וממשיך משם לזוגות של תיאורים אנושיים שלרוב נחווים אצלנו כקורבן ותוקף,
ושלרוב מעוררים בנו הרבה עצב, כעס וכאב:
הילד הרעב באוגנדה וסוחר הנשק ש"מתדלק" את המלחמה שם,
ילדה קטנה הנאנסת על ידי שודד ים ומתאבדת, ושודד הים שאנס אותה,
פוליטיקאי מושחת ורב-עוצמה במדינה כלשהי, ואזרח שנכלא וגוסס במחנות העבודה באותה מדינה.
האתגר מתבטא בקושי שלנו להבין אנשים המייצגים עבורנו רוע ותוקפנות: סוחרי נשק, שודדי ים אנסים ופוליטיקאים מושתתים.
ברובנו תתעורר באופן טבעי התנגדות עזה להבין את הרע התוקפני והמושחת שפוגע באנשים,
שכן ברמה מסוימת הבנה היא נתינת לגיטמציה למעשים הבלתי נסבלים שלו.
אבל טיך נהאת האן לא עוצר כאן, הוא לוקח את זה עוד צעד אחד קדימה:
זה מעבר ללהבין את האחר, זה להבין שבנסיבות ובתנאים שונים, אנחנו היינו האחר.
זו נקודה שקשה לתפוס אותה, או להתחבר אליה.
**
בספרו "אמנות החיים" טיך נהאת האן מרחיב על דוגמת הפיראט והילדה, ומאפשר לנו להבין אותו קצת יותר:
"אני זוכר שיום אחד בשנות השבעים,
בזמן שעבדנו בעבור המשלחת הבודהיסטית-וייטנאמית לשלום בפריז, הגיעו חדשות נוראות.
הרבה אנשים נמלטו אז מוייטנאם בסירות, מה שתמיד היה מסע מאוד מסוכן.
נשקפו להם לא רק סכנות של סערות, מחסור בדלק, במזון או במים,
אלא גם סכנה של תקיפות מצד פיראטים שהיו פעילים לאורך חופי תאילנד.
הסיפור ששמענו היה טרגי –
פיראטים על סירה, גנבו חפצי ערך ואנסו ילדה כבת אחת עשרה.
כשאביה ניסה להתערב, הוא נזרק מהסיפון.
אחרי ההתקפה, הילדה קפצה גם היא מהסיפון.
שניהם נספו.
אחרי ששמעתי את החדשות האלה, לא יכולתי לישון.
רגשות העצב, החמלה והרחמים היו כה עזים.
אבל כמתרגלים, אנחנו לא יכולים להניח לרגשות כעס וחוסר אונים לשתק אותנו.
לכן תרגלתי מדיטציה בהליכה, מדיטציה בישיבה ונשימה מודעת,
כדי שאוכל להתבונן במצב יותר לעומק וכדי לנסות להבין.
דמיינתי את עצמי כילד קטן שנולד למשפחה ענייה בתאילנד, אבא שלי דייג אנאלפבית.
דור אחר דור, אבותיי חיו בעוני, ללא חינוך, ללא עזרה.
גם אני גדלתי ללא חינוך, ואולי עם אלימות.
יום אחד מישהו מציע לי לצאת לים ולהתעשר כפיראט ואני בטיפשותי מסכים,
נואש לצאת סוף כל סוף ממעגל העוני הנורא.
ואז, תחת לחץ מהפיראטים האחרים, וללא משמר חופים שיעצור אותי,
אני כופה עצמי על נערה צעירה ויפה.
כל חיי, איש לא לימד אותי איך לאהוב או להבין.
מעולם לא רכשתי השכלה.
איש לא הראה לי עתיד.
אם הייתם שם על סירה, חמושים ברובה, יכולתם אולי לירות בי.
יכולתם להרוג אותי.
אבל לא היה בידכם לעזור לי.
כשעשיתי מדיטציה באותו לילה בפריז,
ראיתי שמאות תינוקות ממשיכים להיוולד בנסיבות דומות והם יגדלו להיות פיראטים,
אם לא אעשה משהו עכשיו כדי לעזור להם.
ראיתי את כל זה והכעס שלי נעלם.
ליבי נמלא אנרגיה של חמלה וסליחה.
יכולתי לחבוק בזרועותיי לא רק את הילדה בת האחת עשרה, אלא גם את הפיראט.
יכולתי לראות את עצמי בהם.
זהו פרי ההתבוננות בריקות, בקיום ההדדי.
יכולתי לראות שסבל אינו רק פרטי, הוא גם קולקטיבי.
סבל יכול לעבור אלינו מאבותינו, או שהוא יכול להיות בחברה סביבנו.
ההאשמה והשנאה שלי פחתו והלכו,
ואני הפכתי נחוש לחיות את חיי בדרך כזו שבה אוכל לעזור לא רק לקורבנות אלא גם לתוקפים.
כך, אם תקראו לי טיך נהאת האן, אומר 'כן, זה אני.'
אם תקראו לי הילדה הצעירה, אומר 'כן, זה אני.'
אם תקראו לי הפיראט, גם אז אומר 'כן, זה אני.'
כל אלה הם שמותיי האמיתיים.
אם תקראו לי ילד עני באזור מלחמה, ללא עתיד, אומר "'כן, זה אני.'
ואם תקראו לי סוחר הנשק, שמכר את כלי הנשק שסייעו לאותה מלחמה, אומר "'כן, זה אני.'
כל האנשים הללו הם אנחנו.
אנחנו בקיום-הדדי עם כולם."
**
לעיתים, במהלך סדנאות כשאני משתף בדוגמה הזאת,
לחלק מהמשתתפים קשה להתחבר אליה והיא "מקפיצה" את החדר.
מבחינתם, אונס ורצח הם קווים אדומים שאסור להבין או לקבל.
חלקם מאמינים שעצם הניסיון להבין, נותן לגיטימציה לפעולות דומות.
יש הבדל עצום בין להבין, לבין להסכים או לקבל.
אני יכול להבין (או לנסות להבין) אדם כלשהו, וגם לא להסכים עם דרכו או לפעול להפסקת מעשיו.
במקרה כזה המוטיבציה שלי תהיה להגן על עצמי, ואולי גם עליו, ולא להעניש, "לחנך" או לנקום.
כשאנו פועלים מתוך הבנה וחמלה, אנו מנסים לתת מענה לצרכים החשובים שלנו וגם של אחרים.
כשאנו פועלים מתוך כעס ושנאה, אנו מנסים לפגוע באלו שאנו מזהים כאויבים שאחראים לסבלנו.
**
כשכתבתי על הנושא הזה בעבר, זה היה לפני המלחמה הנוכחית,
ולפני השנים האינטנסיביות והסוערות שחווינו מאז הקורונה.
התחברתי מאוד לרעיון המרכזי של השיר, אבל הדוגמאות הקשות היו קצת "רחוקות":
רעב ומלחמות באוגנדה, פיראטים, אונס וחטיפות ילדים במזרח, משטרים מושחתים ומאסרים פוליטיים.
השבוע, השיר הזה קפץ לי שוב, והפעם עם חיבורים למה שמרגיש הרבה יותר קרוב ומוחשי עבורי עכשיו.
בדופק מואץ ניסיתי לשכתב חלק מהתיאורים וליצור לעצמי את הגירסה הנוכחית שלי לשיר.
"בבקשה, קראו לי בשמותי האמיתיים", רשימה חלקית:
אני החטוף במנהרות, אני בת הזוג ואם החטוף שמחכה לשובו, אני החוטף במנהרות.
אני לוחם צהל ואני החמאסניק שנלחמים בשדה הקרב עכשיו.
אני ההורה המודאג שלא ישן ומחכה לבנו ואני ההורה השכול שכבר לא יראה את בנו.
אני ההורה שלא יכול להאכיל את ילדו ולגונן עליו ואני הילד הרעב שאין לו בית.
אני הלוחם או האזרח שנפצע בגוף ובנפש ואני המטפל שמנסה לעשות כמיטב יכולתי עם ובלי ציוד.
אני האזרח הקטן. אני הפוליטיקאי. אני הקצין הבכיר.
אני השופט. אני הנאשם.
**
אני מאמין שהשילוב של שתי התובנות הבאות השפיע ומשפיע מאוד על חיי:
"בנסיבות ובתנאים שונים אנחנו היינו האחר" + "אם הייתי במקומך, הייתי פועל בדיוק כמוך."
עם השנים פיתחתי לעצמי תהליך חשיבתי בן 5 שלבים שמסייע לי להחזיק את המורכבות הזאת גם במצבים אינטנסיביים ומקפיצים במיוחד:
1. אם הייתי במקומך הייתי נוהג בדיוק כמוך.
2. המקום שלי שונה מהמקום שלך עכשיו. אני לא במקומך.
3. הצרכים שלי והצרכים שלך חשובים באותה מידה.
4. אני יכול לקבל אותך כאדם, להבין את ההתנהלות שלך, וגם לא לקבל את פעולותיך.
5. מתוך המקום הזה אני פועל עכשיו.
קצת יותר ענווה, חמלה, לקיחת אחריות והחזקת מורכבות ממש חשובים בתקופה הזאת.
**
48 חטופים וחטופה עדיין בעזה.
מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם, ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר