תגית: קשר

שתי שאלות חשובות שכדאי לענות עליהן,
לפני שאנו מבקשים משהו מאנשים אחרים:
1. מה בדיוק אני רוצה שהאדם יעשה?
2. מאילו סיבות אני רוצה שהוא יעשה את זה?

**
1. מה בדיוק אני רוצה שהאדם יעשה?
לעתים אנו מתקשים לנסח לעצמנו ולאחרים מה בדיוק אנו מבקשים שהם יעשו.
"להתחשב יותר", "להגדיל ראש", "לקחת אחריות" או "לעזור יותר במטלות בית",
הן דוגמאות לציפיות לא ברורות הנתונות לפרשנויות שונות,
אשר עלולות ליצור אי-הבנה בינינו לבין אנשים אחרים.
חידוד הדבר המסוים שאנו מבקשים מאנשים לעשות,
מגדיל את הסיכוי שהאדם יבין אותנו כמו שאנו רוצים שהוא יבין אותנו.

**
2. מאילו סיבות אני רוצה שהוא יעשה את זה?
לעתים, כשאנו מבקשים משהו ממישהו,
אנו בעיקר רוצים שהדבר הזה יעשה ופחות חשוב לנו מתוך אילו מניעים הוא ייעשה.
אנשים עושים דברים מתוך מוטיבציות שונות:
פחד, אשמה, בושה, אי-נעימות, תחושת אין-ברירה, רצון לזכות בגמול, רצון לעזור, בחירה מתוך אחריות.
כשאנשים עושים מה שאנחנו מבקשים (או דורשים) מהם,
מתוך פחד, אשמה, בושה, אי-נעימות, תחושת אין ברירה או רצון לזכות בגמול,
גדלים הסיכויים שהפעולה תפגע בקשר שלהם ושלנו ושבהמשך נשלם על זה מחירים.
כשאנשים עושים מה שאנו מבקשים מתוך בחירה המבוססת על רצון לסייע לנו ולתרום לחיינו,
גדלים הסיכויים שזה יתרום לקשר שלהם ושלנו ושכולנו נרוויח מזה.

חיים מלאים. היום.

"הורות היא עניין אישי,
ולא איזו צורה כללית שיש להתיישר על-פיה או לעשות אותה על-פי הספר.
קודם כל היא  מ ע ר כ ת   י ח ס י ם  בין שני יחידים שאין דוגמתם בעולם.

נכון, לא דומה מערכת היחסים בין הורה לילד למערכת היחסים בין שני אנשים בוגרים –
יש לה אופי מיוחד ואחריות מיוחדת.
יחד עם זאת, העיקר שבה קשור לאופיים ולמהותם של שני אנשים אלה,
שהגורל כרך אותם יחדיו.
ביחד הם יוצרים מארג שהוא ייחודי להם,
כריקוד של שתי נפשות הלומדות זו את זו.

לא רק שההורות של כל אחד מן ההורים היא שונה,
אלא שההורות עם כל ילד היא שונה.
'איזו מן אמא את ?' או 'איזה מן אבא אתה ?' אינה יכולה להישאל בלשון כללית,
אלא רק בהתייחס לכל ילד בנפרד – 'איזו אמא את לרועי ?'.
גם אז, זו פשוט דרך לספר על מערכת היחסים המיוחדת שיש בין שני יחידים
ועל המסע המיוחד שהם עוברים ביחד."

~ מתוך "הורות לחירות" מאת דן לסרי

**
ובאותו אופן (השינויים בטקסט מודגשים) :

ניהול הוא עניין אישי,
ולא איזו צורה כללית שיש להתיישר על-פיה או לעשות אותה על-פי הספר.
קודם כל היא  מ ע ר כ ת   י ח ס י ם  בין שני יחידים שאין דוגמתם בעולם.

נכון, לא דומה מערכת היחסים בין מנהל לעובד למערכת היחסים בין הורה לילד –
יש לה אופי מיוחד ואחריות מיוחדת.
יחד עם זאת, העיקר שבה קשור לאופיים ולמהותם של שני אנשים אלה,
שהגורל כרך אותם יחדיו, לעת עתה.
ביחד הם יוצרים מארג שהוא ייחודי להם,
כריקוד של שתי נפשות הלומדות זו את זו.

לא רק שהניהול של כל אחד מן המנהלים הוא שונה,
אלא שהניהול של כל עובד הוא שונה.
'איזו מן מנהלת את ?' או 'איזה מן מנהל אתה ?' אינה יכולה להישאל בלשון כללית,
אלא רק בהתייחס לכל עובד בנפרד – 'איזו מנהלת את לרועי ?'.
גם אז, זו פשוט דרך לספר על מערכת היחסים המיוחדת שיש בין שני יחידים
ועל המסע המיוחד שהם עוברים ביחד.

חיים מלאים. היום.

" לגדל מ י ש ה ו ,
אם זה הפועל המתאים לתיאור האחריות ההורית,
שונה מכל פעולה מוכרת של בנייה ועיצוב של מ ש ה ו .
כשאנו עוסקים בבנייה או בעיצוב של משהו,
די להתייצב מבחוץ, להגדיר מטרות, לתכנן תכניות,
להפעיל את הפרוצדורות המתאימות ולצפות שמה שתוכנן אכן יבוא לידי גמר.
אבל כל זה אינו שייך לגידולו של מישהו.
ואם כן, איך מגדלים מישהו ?
קודם כל על ידי זה שלומדים לראותו כמישהו. "

~ מתוך "הורות לחירות" מאת דן לסרי

חיים מלאים. היום.

השבוע יצאנו שוב למסע המתגלגל שלנו.
רגע לפני שיצאנו, כתבתי מכתב תודה לקבוצה מיוחדת של אנשים שסייעו לנו בשבועות האחרונים.
אם לא היינו עושים את זה לפני המסע, כנראה שכבר לא היינו עושים את זה.
קל לשכוח ולעבור מהר הלאה, לדבר הבא.
לפעמים מהר מדי.
כדי לפנות מקום למה שנוכח עכשיו ולמה שמגיע בעוד רגע, 
חשוב לדעת "לסגור כמו שצריך".
הכרת תודה היא מרכיב מרכזי בסגירה.

**
מסע קיץ מתגלגל.
הוא ואני.
אוהל, שקי שינה, קצת ציוד, כרטיס אשראי.
יודעים איפה מתחילים (בבית) ואיפה מסיימים (בבית),
מחליטים על כיוון כללי (צפונה), 
מחזקים כוונה ויוצאים לדרך.
מינימום חוקים, מגבלות, אילוצים ועוגנים.
שום דבר לא מתוכנן מראש.
הקשבה פנימה למה שמתאים ופינוי מרחב למה שרוצה להיכנס.
גמישות גדולה.
חופש אמיתי.

**
בחירות:
מה עושים,
מה לא עושים,
מה מתאים, 
לאן ממשיכים,
איפה נשארים,
מה אוכלים ומתי,
איפה ישנים.

עשרות בחירות משותפות בונות מסע.
בחירות שלך ושלי ביחד.
אתה במקום אחר משהיית לפני שנה ושנתיים.
תענוג…
**
לא הכול ורוד.
לא תמיד כיף גדול והנאה צרופה.
יש רגעים של שעמום.
יש קטעים של לחץ.
מדי פעם מופיע חוסר שקט פנימי או חיצוני.
זה חלק מהעניין.
מרכיב חיוני במסע.
כשמבינים את זה, 
פחות מתרגשים מזה.

**
תזמון #1:
אם היינו מגיעים חצי שעה מאוחר יותר למערה,
היינו נתקלים בפקק של עשרות מטיילים,
מתעכבים מספר שעות, 
ואולי נהנים פחות.

תזמון #2:
גילינו שהשבוע זה "בין הזמנים".
טיילנו לצד מאות ואולי אלפי משפחות ובני ישיבות.
בשנה שעברה טיילנו בשבוע של ט' באב.
היינו כמעט לבד.

גם זה בסדר וגם זה בסדר.
הכול בסדר.
זה חלק מהעניין.
זה חלק מהמסע.
**
הנסיעה היא חלק מהעניין.
הנסיעה אינה זמן ביניים בלתי מנוצל במעבר מיעד אחד ליעד אחר,
אלא מרכיב חשוב במסע.

כשלא לחוצים להגיע בדרך הכי קצרה והכי יעילה 
ממקום א' למקום ב', עד שעה מסוימת,
הנסיעה יכולה להפוך להיות הזדמנות:
להיות ביחד,
להקשיב למוסיקה ולמערכונים,
ליהנות ממזגן מענג בשעות חמות,
או לישון אחרי פעילות אינטנסיבית (לא כולל הנהג).

**
אם לא היינו מתקפלים (אולי אפילו נמלטים) מוקדם בבוקר מהקמפינג,
בגלל ריבוי הצרעות והנמלים,
יכול להיות שלא היינו מגיעים ראשונים לפארק החבלים בסאסא עוד לפני הפתיחה,
ולא היינו מתחברים לדרור היזם שמנהל את המקום,
ולא היינו מבקשים ממנו המלצות,
ולא היינו מקבלים ממנו המלצות,
ואז…
היום השלישי, המפתיע והנפלא של המסע הזה,
היה נראה אחרת לגמרי.

מעניין איך שדברים מתפתחים להם.
"טוב" ו-"רע" הם מושגים הפכפכים.

**
בדרך חזרה עצרנו לקנות 30 לימונים וקילו סוכר,
חומרי גלם ללימונדה של מחר.
אחרי פריקת ציוד ומנוחה קלה,
נכנסנו להכנה של 8 ליטרים,
שיספיקו לשכב כמה שעות במקרר.

המסע ממשיך…

**
נשר נכנס לבר ומזמין בירה.
"הי נשר, יש לנו בירה על שמך !", אומר לו הברמן.
"באמת?", עונה הנשר, "יש לכם בירה 'נחום' " ?

**
הבוקר הוא ניסה להציע לעוברים ושבים לימונדה קרה ובדיחה, במקום רק לימונדה קרה.
חלק מהאנשים אמרו "כן" ללימונדה, חלק אמרו "כן" לבדיחה, וחלק אמרו "כן" לקומבינציה.
רוב מי שאמר "כן" זכה להכיר את נחום הנשר תוך כדי מזיגת המשקה הצונן.
יכול להיות שנחום הנשר הגדיל את המכירות.
הוא בטוח הגדיל את החיבור והחיוכים.

מתישהו לקראת הסוף, הוא התחיל להציע "לימונדה קרה בחינם או בתשלום".
"כמה זה עולה?"
"או כלום, או כמה שאתם רוצים.."
חלק בחרו בחינם.
חלק בחרו בכסף.

אין קאטץ'.

**
דברים קטנים עושים הבדל גדול.
הבחירה שלנו משפיעה.
הגישה שלנו משנה.
זה בידיים שלנו.

**
תודה על המתנה של הימים האחרונים.
על הזכות להיות ביחד השבוע.
להיות.
ביחד.
השבוע.

תודה לכל מי שמאפשר לנו את המסע הזה.
זה לא מובן מאליו.

אני כל-כך שמח שעשינו את זה.
אני אוהב אותך מאוד.
וגאה בך המון.

כשיוצאים מגיעים למקומות נפלאים.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

"כשאני מתקשר לשאול לשלומו של הבן," המשיך הרב,
"הוא עונה תמיד במילה אחת.
אחלה.
הכול אחלה.
שאלתי פעם את התלמידים, מה פירוש האחלה הזה?
תלמיד חד לשון ענה: 'אחלה? זה ראשי תיבות 'אני חי, למה התקשרת?'
ואפשר להיעצב ואפשר להתגעגע, אבל בסופו של דבר צריך לדעת שהריחוק הזה מאפשר את הקרבה.
שהחינוך האמתי הוא לא בדיבור או במפגש הישיר, אלא בעקיפין, באישיות שלנו ההורים,
במחשבות החיוביות שלנו על הילדים.
לילדים שלנו הרי יש עפעפיים נסתרים על האוזניים.
בכל פעם שאנו מתחילים לחפור להם, כלשונם,
העפעפיים הנסתרים הללו נסגרים והם לא שומעים בכלל מה אנחנו אומרים להם.
אז יש דרך אחרת להעביר מסר.
אני למשל מאוד בעד לדבר אל הקירות בבית.
הקירות סופגים הכול.
הם הרבה יותר קשובים מהילדים שלנו.
ובכל בית יש תכונה מיוחדת שבלילה, בזמן שהילדים שלנו ישנים שנת ישרים במיטה,
הקירות מתחילים לדבר, והקול חודר לליבם של הילדים.
זה כמו תותח.
כדי שיפגע במטרה, לא צריך לכוון ישירות אל המטרה, אלא דווקא למעלה.
זה אולי נשמע בדיחה, אבל אני באמת מאמין בזה.
במקום לדבר אל הילדים, ושבמקרה הטוב הכול ייכנס מאוזן אחת ויצא בשנייה,
צריך לדבר לקירות.
צריך לחשוב טוב על הילדים שלנו, צריך להתפלל אליהם.
צריך להפוך בעצמנו לאנשים טובים יותר.
זה כבר יעבור לבד לילדים, בלי מילים."

~ הציטוט מתוך "מה יקרה אם אמות מחר בבוקר – סיפור חייה של דפנה מאיר" מאת יפעת ארליך

חיים מלאים. היום.

בסוף זה חוזר אלינו כמו בומרנג.
אנשים יעבדו איתנו ויתייחסו אלינו,
כמו שאנחנו עובדים איתם ומתייחסים אליהם.
לפעמים אנחנו למעלה ולפעמים אנחנו למטה.
לפעמים אנו מבקשים עזרה ולפעמים מבקשים עזרה מאיתנו.

**
קשר אנושי אינו מתג שאפשר לכבות ולהדליק.
בני אדם הם לא חפצים שאפשר להשתמש בהם או להתעלם מהם.
אין דבר כזה דף חלק במערכת יחסים.
זה תמיד ממשיך מהנקודה הקודמת, אף פעם לא מתחיל מחדש.

**
מה שקורה היום נולד בעבר.
עכשיו זה בדיוק הזמן להכין את התשתית למחר.
אין דרכי קיצור או נוסחאות פלא.
יש עבודת "גינון" יום-יומית.
מה שזורעים, קוצרים.
מה שמבשלים, אוכלים.

חיים מלאים. היום.

שאלת "מה שלומך…?"
יכולה לנבוע מנימוס, או מעניין אמיתי.
היא יכולה להיאמר פנים-אל-פנים, בשיחת טלפון או להישלח כהודעה.

**
בדיקת "מה שלומך…?" מתעניינת ואכפתית
היא מתנה יקרה ומיוחדת,
המעידה שאנו חושבים על אותו אדם
ושחשוב לנו לדעת איך הוא ומה עובר עליו.

**
כשהאדם בוחר להשיב לנו
ואנו נמצאים שם איתו, בהקשבה אכפתית ואמפטית,
אנו מעניקים לו מתנה יקרה נוספת.

**
כשהאדם בוחר לשתף אותנו,
אנו גם מקבלים ממנו מתנה יקרה:
הוא פותח בפנינו את עולמו
ומאפשר לנו להתחבר אליו ולהיות שם אתו.

**
"מה שלומך…?" אמורה לשרת בראש ובראשונה
את האדם שאליו אנו מייעדים את המתנה ולא אותנו.
סיפוק הסקרנות שלנו והצורך שלנו בידיעה ובהבנה
הינם בעדיפות משנית ויכולים לחכות.

**
כשנותנים את מתנת "מה שלומך…?"
חשוב לזכור שבדומה למתנות אחרות,
מרגע שנתנו את המתנה, היא כבר לא שלנו.
היא מיועדת לאדם שאליו ייעדנו אותה
והוא יכול לעשות בה כרצונו:
להשיב או לא, במידה כזו או במידה אחרת.

**
בדיקת "מה שלומך…?" אותנטית ואכפתית
יכולה לשנות עולמות.

חיים מלאים. היום.

יכול להיות
שאם לכל אחד מהאנשים
על הכדור הזה
היה לפחות אדם אחד
שישאל פעם ביום "מה שלומך?"
מתוך אכפתיות אמתית

ופשוט יקשיב בעניין
במשך שתי דקות
באמפטיה ובאהבה
בלי להיבהל,
או לנסות לעזור,
או לשפוט,
או להזדהות,
או לרחם,
או להתערב,

אז חלק גדול
מהמלחמות,
ומהבדידות,
ומהבלבול,
ומהסבל,
היה נחסך.

חיים מלאים. היום.

ללמד חמלה

"למדו אותם לזהות אנשים שזקוקים למילה טובה דווקא כשהם לא במיטבם.
הסתכלו ביחד על ילד שמתנהג 'לא יפה' בגינה,
ובמקום לספר את הסיפור הרגיל על הטוב והרע,
ספרו להם שכנראה כואב לו או קשה לו ושאולי הוא צריך חיבוק או מילה טובה.
כי ילדים שידעו שהעולם לא נחלק לנכון ולא נכון, שחור ולבן, צודק וטועה, ידעו חמלה.
ספרו להם שהדבר שהכי ישמח אותם הוא להיות טובים עם אחרים,
לדעת להקשיב, לתת מחמאה, להגיד מילה טובה דווקא כשקשה –
ואז תוכלו להיות רגועים.
כי אנשים כאלה, ילדים כאלה, אף פעם לא באמת יהיו לבד שם בחוץ.
וכשהם יביטו במראה הם יביטו בעצמם בחמלה,
ידעו לחשוב על עצמם טוב גם כשלא טוב להם,
ידעו לראות טוב באחרים ולייצר טוב מסביבם."

~ מתוך "חיימשלי" מאת עינת נתן (עמוד 130)

חיים מלאים. היום.

Internal Knots

"In Buddhist psychology, we find the term 'internal formations' or 'internal knots'.
When someone says something unkind to us and we don't understand why, we may become upset.
A knot is tied inside us.
Lack of understanding is the basis of every internal knot.
It's difficult for us to accept that we have negative feelings like anger, fear, and regret.
We create elaborate defense mechanisms to deny their existence, but these feelings are always trying to surface.
We can learn the skill of recognizing a knot the moment it is tied in us, and we can find ways to untie it.
If we give it our full attention as soon as it forms, while still loosely tied, untying it will be easy.
Otherwise, it grows tighter and stronger with time and is more difficult to loosen."

~ Quoted from "How To Fight" / Thich Nhat Hanh

**
קשרים פנימיים

"בפסיכולוגיה הבודהיסטית, אנו מוצאים את המונח 'תצורות פנימיות' או 'קשרים פנימיים'.
כאשר מישהו אומר לנו משהו לא נעים ואיננו מבינים את הסיבה לכך, אנו עלולים להתרגז.
קשר נוצר בתוכנו.
חוסר הבנה הוא הבסיס לכל קשר פנימי.
קשה לנו לקבל את העובדה שיש לנו רגשות שליליים כמו כעס, פחד וחרטה.
אנו יוצרים מנגנוני הגנה משוכללים כדי להכחיש את קיומם, אבל הרגשות האלה מנסים תמיד לעלות על פני השטח.
אנו יכולים ללמוד את המיומנות של זיהוי קשר ברגע שהוא נוצר בתוכנו, ואנחנו יכולים למצוא דרכים להתיר אותו.
אם נקדיש לקשר את מלוא תשומת לבנו ברגע שהוא נוצר, כשהוא עדיין רפוי, יהיה קל יותר להתיר אותו.
אחרת, עם הזמן, הוא מתהדק ומתחזק וקשה יותר לשחרר אותו."

~ הציטוט מתוך "איך לריב" מאת טיך טהאת האן (תרגום חופשי – רוני ויינברגר).

חיים מלאים. היום.