תגית: קבלה

מתה להיות אני

"בכל פעם ששוחחתי על מחלות, על פוליטיקה או על מוות, ניכר שהדעות שלי שונות באופן קיצוני מדעותיהם של אחרים בשל החוויה שעברתי, ולכן פשוט לא יכולתי להתערב בסוגיות אלה.
התחלתי להבין שיכולתי לשפוט ולערוך הבחנות 'נפגמה'.
כבר לא הייתי מסוגלת להבחין באופן מוחלט בין טוב לרע, בין נכון לשגוי, משום שלא הייתי נתונה לשום שיפוטיות במהלך חווית סף המוות שלי.
היו שם רק חמלה ואהבה ללא תנאי.
ועדיין הרגשתי כך כלפי הסובבים אותי.

גיליתי, למשל, שאיני חשה אלא חמלה כלפי כל הפושעים והטרוריסטים בעולם, וכן כלפי קורבנותיהם.
הבנתי, כפי שמעולם לא הבנתי קודם לכן, שכדי שאנשים יבצעו מעשים כאלה, הם חייבים לחוש בלבול רב, תסכול, כאב ושנאה עצמית.
אדם שמח, המגשים את עצמו, לעולם לא היה עושה מעשים כאלה!
נפלא להיות בחברת אנשים שמעריכים את עצמם וחולקים את אהבתם ללא תנאי.
רק אדם חולה (מבחינה רגשית) מסוגל לבצע פשעים כאלה – למעשה, הוא דומה מאוד לאדם הסובל מסרטן.

אבל שמתי לב שהסובלים מסוג מיוחד זה של סרטן 'נפשי' זוכים ליחס של איבה בחברה שלנו,
ויש להם סיכוי קטן מאוד לקבל עזרה מעשית שתיטיב עמם, דבר שרק מחריף את מצבם.
בכך שאנו מתייחסים כך לאנשים כאלה, אנחנו מאפשרים ל'סרטן' שבחברה שלנו לגדול.
הבנתי שלא יצרנו חברה המקדמת החלמה נפשית וגופנית גם יחד.

לא יכולתי לתפוש עוד את העולם במונחים של 'אנחנו ו'הם' – כלומר, קורבנות ופושעים.
אין 'הם'; זה הכול 'אנחנו'.
כולנו אחד, תוצרים של היצירה שלנו, של כל מחשבותינו, של מעשינו, של אמונותינו.
אפילו הפושעים הם קורבנות של השנאה העצמית ושל הכאב שהם חשים.

גם את המוות כבר לא תפשתי כפי שאחרים תפשו אותו, ולכן היה לי קשה מאוד להתאבל על אנשים.
כמובן, אם מישהו קרוב אלי הלך לעולמו, הייתי עצובה משום שהתגעגעתי אליו.
אבל כבר לא התאבלתי על המתים, משום שידעתי שהם עוברים לעולם אחר, וידעתי שהם מאושרים!
אי אפשר להיות עצובים שם.
בה בעת ידעתי גם שאפילו מותם מושלם, ושהכול מתנהל בדיוק כפי שהוא אמור להתנהל על פי התמונה הגדולה יותר."

~ מתוך "מתה להיות אני" / אניטה מורז'אני (עמודים 134-135)

**
כשקוראים את הטקסט הזה (או טקסט בכלל)
אפשר להבין או לא להבין.
אפשר להסכים או לא להסכים.
ואפשר גם…
לבדוק בסקרנות מה הוא מעורר בנו
ואיך אנחנו מרגישים כשאנו קוראים אותו.

חיים מלאים. היום.

מתחת לאף

תודה על מורה שחלפתי לידה פעמים רבות
וזכיתי להכיר לראשונה השבוע.

תודה על ספר שעברתי לידו פעמים רבות
וקראתי לראשונה השבוע.

**
מתנות יקרות מתחת לאף, שקופות ובלתי נראות,
עד שאנו מסוגלים להבחין בהן…
עד שאנו מוכנים לפגוש ולקבל אותן…

חיים מלאים. היום.

להיות מוכנים להגעתה

לצפות לבואה.
לפנות לה מקום.
להתכונן להגעתה.
להיות מוכנים לקבל אותה.
לפתח סקרנות: מהיכן היא תבוא?
לגלות ערנות: יכול להיות שהיא כבר כאן…?
להרגיש את ההתקרבות שלה.
להכיר בה כשהיא מופיעה.
לברך אותה לשלום.
לתת לה להיכנס.
להיות איתה.
ליהנות מנוכחותה.
להכיר תודה על היותה.

**
להיות מוכנים לבריאות.
להיות מוכנים לשמחה.
להיות מוכנים לרגיעה.
להיות מוכנים לשלווה.
להיות מוכנים לאהבה.
להיות מוכנים להקלה.
להיות מוכנים לקבלה.
להיות מוכנים להתפתחות.

**
למי אתם מצפים…?
האם אתם מוכנים…?

חיים מלאים. היום.

לפעמים אנחנו לא בטוחים
מה עדיף.
איך להמשיך מכאן.
איך נכון להתנהל.
מה אפשר לעשות.
האם אפשר לעשות.

**
במצבים מסוימים,
העשייה הכי חשובה שלנו היא נוכחות.
להיות.
להיות עם.
לשבת ליד.
להושיט יד.
לאהוב.
לקבל.
להקשיב.

**
לעזור להחזיק את המתח, את הכאב.
לתת מקום לעצב, לפחד, לחוסר הוודאות.
להיות עם חוסר האונים.
בלי להיבהל יותר מדי.
בלי לדעת לאן זה הולך.
להמשיך להאמין.
להישאר קרוב.

רק עוד יום.
רק היום.

חיים מלאים. היום.

במהלך השבוע הזכרתי את ד"ר רחל נעמי רמן בשתי סדנאות שונות שהעברתי.
המלצתי בחום על ספריה "חוכמה משולחן המטבח" ו"ברכות סבי".
ד"ר רמן (ילידת 1938) הינה רופאה אונקולוגית יוצאת דופן.
בספריה ניתן למצוא שלל סיפורים מרגשים ומעוררי השראה בנושא חמלה, נתינה, קשר, ריפוי ואנושיות.

אחד הסיפורים, "הברכה" (עמוד 27, "ברכות סבי"), תפס אותי שוב הבוקר:

"כשסבא היה מסיים לשוחח עם אלוהים הוא היה פונה אלי ואומר: 'בואי, נשומהל'ה'.
נעמדתי לפניו והוא היה מניח את ידיו בעדינות מעל ראשי.
הוא התחיל בהודיה לאל עלי, ועל שעשה אותו סבא שלי.
הוא תמיד הזכיר את מאבקי במהלך השבוע וסיפר לאלוהים משהו אמיתי על אודותי.
כל השבוע חיכיתי לשמוע מה הוא יספר הפעם.
אם טעיתי במהלך השבוע הוא היה מציין את היושר שלי.
אם נכשלתי, הוא היה מעריך את מאמצי הקשים.
אם נרדמתי, אפילו לזמן קצר, ללא כותונת הלילה שלי, הוא חגג את אומץ ליבי על שינה בחושך.
ואז בירך אותי וביקש מהאימהות שהכרתי מסיפוריו – שרה, רבקה, רחל ולאה – לשמור עלי.

היו אלה הרגעים היחידים בשבוע שהם חשתי בטוחה ונינוחה.
משפחתי, שכולם בה היו רופאים ואנשי מקצוע, תמיד נאבקו ללמוד יותר, להיות יותר.
תמיד היה עוד משהו ללמוד וזה אף פעם לא היה מספיק.
כשקיבלתי ציון 98 במבחן, אבי היה שואל: 'ומה קרה לשתי הנקודות הנותרות?'
במשך כל ילדותי רדפתי אחרי אותן שתי נקודות.
אבל לסבא שלי לא היה אכפת מדברים כאלה.
אני הספקתי לו.
וכאשר הייתי איתו, ידעתי בביטחון מלא שאכן זה כך.

סבי מת כשהייתי בת שבע.
מעולם קודם לכן לא חייתי בלעדיו וזה היה לי קשה מאוד.
הוא היה מסתכל עלי באופן שאיש לא ראה אותי,
וקרא לי בשם מיוחד – נשומהל'ה – 'נשמה קטנה ואהובה שלי'.
לא נותר איש שיקרא לי כך.
בתחילה פחדתי שבלי סבא שראה אותי ודיבר עלי עם אלוהים, אני עלולה להיעלם.
אבל לאט לאט, במשך הזמן, הבנתי שבדרך מסתורית כלשהי למדתי לראות את עצמי דרך עיניו.
ושאם בורכנו פעם, נישאר מבורכים לנצח.

שנים רבות אחר כך, כשאמי היתה זקנה מאוד והחלה לפתע להדליק נרות ולדבר עם אלוהים,
סיפרתי לה על הברכות האלה ועל משמעותן בשבילי.
היא חייכה אלי בעצב.
'אני בירכתי אותך כל יום מחיי, רייצ'ל, ' היא אמרה לי.
'פשוט לא הייתי חכמה דיי כדי לעשות זאת בקול.' "

**
הסיפור הזה מרגש אותי מאוד ומעורר בי מספר שאלות:

– איפה ועם מי אני מרגיש בטוח ונינוח? 
– היכן אני חווה תחושת קבלה ונראות?
– מי השפיע/משפיע על חיי בדומה לסבה של רחל? 
– על חייו של מי אני משפיע כך?
– איפה בחיי אני עדיין רודף אחרי "שתי הנקודות הנוספות" ואיפה כבר לא?
– את מי אני מברך ומי מברך אותי?
– האם זה נעשה בשקט או בקול רם?
– האם אני רוצה לשנות את זה?

**
הספר "ברכות סבי" מסתיים במשפט הבא:

"ולבסוף, ברכה לסבי האהוב, רבי מאיר זיסקינד,
שהכיר אותי לפני שהכרתי את עצמי ואהב אותי מספיק בשביל כל החיים."

משפט של אישה בת כשמונים לסבה, שממנו היא נפרדה לפני שבעים ושלוש שנים…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

הקשבה אמפטית יכולה להיות אסטרטגיה נוחה לבריחה מביטוי עצמי
או אסטרטגיה ליצירת חיבור והעמקת קשר.

עבודה פנימית יכולה להיות אסטרטגיה נוחה להימנעות מעבודה חיצונית ומקונפליקט עם אחרים
או אסטרטגיה ללקיחת אחריות ולהובלת שינוי משמעותי.

קבלה של אנשים ושל מצבים יכולה להיות אסטרטגיה נוחה לאי-התמודדות,
או אסטרטגיה להגברת נוכחות ולהתפתחות אישית.

**
איך הקשבה אמפטית, עבודה פנימית וקבלה משרתות אותך עכשיו?
איך את "משתמשת" בהן היום?
איך אתה "מנצל" אותן כרגע?

חיים מלאים. היום.

"יש לי בעיה.
אני לא יכול/ה לבד.
אני צריך/ה עזרה.
את/ה יכול/ה לעזור לי?"

**
14 מילים:
– הכרה במצב.
– הכרה במוגבלות.
– מוכנות לקבל.
– אומץ לבקש.

**
כל-כך פשוט.
כל-כך לא מובן מאליו.

חיים מלאים. היום.

אי-התנגדות

זה מה שזה וזה כל מה שיש.
לא יותר מזה ולא פחות מזה.
זו המציאות כרגע ואפשר להפסיק להתווכח אתה.

**
אי-שיפוטיות

זה מה שזה וזה לא טוב או רע.
לשים לב למה שקורה בלי לתייג אותו כשלילי או חיובי.
אפשר להפסיק לייצר לעצמנו סיפורים, דרמות וסרטים.

**
אי-הצמדות

זה מה שזה וגם זה יעבור.
בדרך הטבע הכול משתנה.
אפשר לשחרר תלות במחשבות, חפצים ואנשים.

**
איים של חופש:
אי – התנגדות: קבלה (Acceptance).
אי – שיפוטיות: התבוננות (Observation).
אי – הצמדות: כניעה (Surrender).

חיים מלאים. היום.

נפגשנו לראשונה בדיוק לפני ארבע שנים,
יוני 2013, מלון הרודס בתל אביב, בכנס של גיל פרץ.
התיישבנו לצד אותו שולחן
באולם ובו עשרות רבות של משתתפים.
לאחר סבב הכרות קצר, ממש בתחילת היום,
גיליתי שאפרת עוסקת בענייני תזונה.
תחום חשוב ודי רחוק ממה שאני עוסק בו.
תחום שפחות מעסיק אותי.
כך לפחות חשבתי בתחילה…

עם הזמן, הקשר שהתפתח וההכרות שהעמיקה
הבנתי שהעבודה שאפרת ואני עושים
היא במידה רבה אותה עבודה,
המבוססת על אותם עקרונות מרכזיים.
אמנם, בצורות שונות ובסביבות שונות,
אך המהות היא אותה מהות:

שנינו עוסקים במערכות יחסים.
מערכות יחסים המבוססות על כבוד, אמון וקבלה.
שנינו עוסקים בתקשורת ובהקשבה.
תקשורת מקרבת, הקשבה אמפטית וסקרנית.
שנינו עוסקים בלקיחת אחריות ובבחירה:
על המחשבות, המילים, ההחלטות והפעולות שלנו.
שנינו נוגעים בכא"בים (כעס – אשמה – בושה) –
בתשומת הלב לנוכחות שלהם בחיינו, ובהשפעה שלהם על מעשינו.
את שנינו מעסיק החינוך שקיבלנו ו-"האילופים" שעברנו,
הנוכחים מאוד בחיינו ומשפיעים על ההתנהלות שלנו.
שנינו מלווים אנשים בתהליכים ובמסעות שלהם,
עבור שנינו העבודה שלנו היא גם זכות גדולה
וגם אחד הדברים שהכי ממלאים אותנו.

המהות היא אותה מהות, העקרונות המרכזיים דומים מאוד.
ועם זאת, יש שוני בעבודה שלנו:
אפרת קלודין מתמקדת במערכות יחסים עם הגוף ועם אוכל,
אני מתמקד במערכות יחסים עם עצמנו ועם אחרים.
אפרת מלווה בעיקר נשים ונערות,
אני עובד בעיקר עם מנהלים ומנהלות, ארגונים, צוותים וחברות.

**
השבוע אפרת העלתה סדרה ובה ארבעה סרטונים מושקעים
הנוגעים בתזונה ובמערכות היחסים עם הגוף שלנו.
כל סרטון הוא באורך של כ-20 דקות.
בין היתר היא נוגעת בתחומים הבאים:
– מדוע דיאטות לא עובדות.
– מה גורם לנשים רבות לאכול הרבה יותר ממה שהן רוצות.
– מחשבות אוטומטיות המנהלות את האכילה ואיך להשתחרר מהן.
– מפת דרכים לאכילה אינטואיטיבית בריאה.
– כיצד לייצר מערכת יחסים מיטיבה עם הגוף ועם אוכל.

ניתן ומומלץ לצפות בסרטונים בחינם מהקישור הבא.

**
כשאפרת ואני דיברנו לפני מספר שבועות,
היא סיפרה לי שהיא בחרה לקרוא לתכנית הזו "להפסיק לאכול את עצמך".

"שם מדהים", אמרתי לה, "קולע בול !"
"לא סתם אתה אוהב אותו", היא חייכה,
"הצעת לי אותו כבר אז באותו כנס כשנפגשנו לראשונה".

וואוו… שכחתי מזה לגמרי…
מרתק איך תנועה נוצרת.
איך דברים מתפתחים ומתרחשים.

הנה שוב הקישור לסדרת הסרטונים של אפרת.

**
השבוע בחרתי להקדיש את הפוסט הנוכחי לאפרת ולסרטונים שלה.
אולי בגלל שזו אפרת.
אולי בגלל הנושא והחשיבות שלו.
אולי בגלל סיבה אחרת…

חידוד כוונה, רגע לפני שליחה:

הלוואי שבזכות המסר הזה,
בצורה ישירה או עקיפה
(מוזמנים להעביר הלאה…)
נשים (ואולי גם גברים…) שזה מתאים להן,
תתחברנה לאפרת ולעבודה שלה.

הלוואי שבזכות החיבור עם אפרת ועם העבודה שלה,
עוד ועוד נשים (לפחות אחת…)
תחווינה חיבור עמוק עם עצמן ועם גופן,
חיבור שיגרום להן להרגיש טוב יותר
וישפר את איכות חייהן,
בקצב ובצורה שמתאימים להן,
בדרך מדויקת המשרתת את הטוב העליון שלהן.

הלוואי שבזכות השינוי שאותן נשים יעברו,
יושפעו חייהם של ילדים, אנשים ומשפחות
וייזרעו זרעים של ריפוי, קבלה, שקט, שמחה ואהבה.

אמן.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר.

 

ארבעה משפטים לומר לילד שלך לפני מבחן:

1. אני יודע/ת בדיוק מי את/ה ולא צריך/ה אף מבחן שיספר לי.

2. אני יודע/ת בדיוק מה את/ה שווה ושום ציון שתקבל/י לא ישנה את זה.

3. את/ה ילד/ה אהוב/ה ותמיד אוהב אותך בלי קשר לאיך ילך לך היום.

4. בהצלחה…

* לא פחות חשוב: את ארבעת המשפטים הללו לומר גם לעצמנו *

חיים מלאים. היום.